1. התובע הגיש תביעה בסך 112,264 ₪ נגד הנתבע, לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו עקב הפרה יסודית של הסכם לבניית בית אשר נכרת ביניהם. ההפרה התבטאה בכך שהנתבע הפסיק באופן פתאומי את ביצוע עבודות הבניה של ביתו של התובע בצפת. הנתבע הודה כי הפסיק לקיים את ההסכם, ונימק זאת בסירוב התובע לשלם לו את התשלום החלקי שהגיע לו על-פי ההסכם לאור קצב התקדמות עבודות הבניה. בשאלה אם בשלו התנאים שזיכו את הנתבע בקבלת התשלום החלקי השלישי בסך 30,000 ש"ח נחלקו הצדדים בדעותיהם, הן באספקט העובדתי והן באספקט של פרשנות ההסכם שנכרת ביניהם.

ההסכם

2. ביום 17.2.2008 נכרת בין התובע לנתבע הסכם, על-פיו התחייב הנתבע לבצע עבודות בנייה של בית התובע. ההסכם כלל תיאור העבודות שהנתבע התחייב לבצע, הגדרת התמורה הכספית ומועדי תשלומה, קביעת מועד סיום, קביעת אופן הפיקוח על הבניה וסנקציה בגין הפרה.

3. להלן תיאור שלבי העבודות כפי שהופיע בהסכם (כאשר, לעתים, אותו שלב פוצל לשני סעיפים):

(א) חפירת יסודות;

(ב) יציקת יסודות ועמודי קומת קרקע, הקמת מדרגות בין קומת קרקע וקומה א', ו"יציקת גג ראשון";

(ב) בניית קומה א': קירות עמודים, גג ומחיצות;

(ג) ביצוע עבודות חשמל;

(ד) הקמת מערכת אינסטלציה למטבח, למקלחת, לאסלה, לדוד מקומה א' עד למרחק של כ-5 מטרים מהבית;

(ד) הכרכבת משקופי פנים ומשקוף כניסה וספי שיש לחלונות ולמרפסת, והכנה לטיח;

(ה) ביצוע טיח חוץ (שכבות התזה, יישור ושפריץ) וטיח פנים;

(ה) ריצוף וחיפוי קרמיקה לקירות המקלחת ולמטבח, והרכבת שיש או חיפוי למדרגות;

(ו) הרכבת דלתות פנים ודלת כניסה והרכבת חלונות אלומיניום.

4. ההסכם כלל אף את פירוט התמורה ומועדי התשלום. נקבע כי התמורה בסך 130,000 ₪ (כולל מס-ערך-מוסף) תשולם כדלקמן:

תשלום (1) - 45,000 ₪, עם חתימת ההסכם;

תשלום (2) - 35,000 ₪, אחרי יציקת יסודות עמודי קומת קרקע, "יציקת גג ראשון" ויציקת מדרגות;

תשלום (3) - 30,000 ₪, אחרי בניית קירות קומה א', יציקת עמודים ויציקת גג קומה א';

תשלום (4) - 15,000 ₪, אחרי התקנת רשת חשמל, רשת אינסטלציה ויציאות ביוב, הרכבת משקופים וספי שיש, טיח פנים וחוץ;

תשלום (5) - 10,000 ₪, אחרי ריצוף וחיפוי קירות מקלחת ומטבח, והרכבת דלתות וחלונות;

תשלום (6) - 5,000 ₪, אחרי ניקוי ומסירת העבודה.

5. בהסכם נקבע עוד כי הנתבע יבצע את העבודות לפי הוראות ההנדסאי והמתכנן מנדי אשיר ותחת פיקוחו (להלן: המפקח).

כתב התביעה

6. תמצית גרסתו העובדתית של התובע בכתב תביעתו הינה כדלקמן: אחרי שהנתבע ביצע את שלבים (א) ו-(ב) של העבודות על-פי ההסכם, והתובע שילם לו 80,000 ש"ח (תשלום (1) ותשלום (2) המפורטים לעיל), הוא חדל מלבצע את שאר העבודות. כתנאי להמשך ביצוע התחייבויותיו על-פי ההסכם דרש הנתבע מהתובע לקבל מראש כספים שעדיין לא היה זכאי לקבלם (לאור הוראות ההסכם, על-פיהם הותנתה קבלת התשלומים הבאים בביצוע שלבים נוספים של העבודות).

הנתבע טען באוזניו של התובע כי ביצע את עבודות החשמל בבית, אולם כשביקר התובע בבית הסתבר לו כי עבודות החשמל לא בוצעו, כי הוקמו יסודות וקירות, אולם הבית "לא חולק לחדרים" (על אף שעבור חלוקה זו שילם התובע לנתבע את התמורה המגיעה).

הנתבע לא סיים את העבודות נשוא ההסכם תוך ארבעה חודשים מתחילתן, כפי שהתחייב בהסכם, עזב את אתר הבניה, לא פינה פסולת בניה, והותיר את התובע בפני שוקת שבורה. לתובע אף הסתבר כי על אף שבהסכם נקבע כי הנתבע מחויב בשטח בניה של 63 מ"ר, נבנה בפועל שטח של 60 מ"ר בלבד.

7. לטענת התובע, כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידי הנתבע נגרמו לו נזקים בסך כולל של 112,264 ₪, על-פי המפורט להלן:

(א) פיצויים מוסכמים בסך 10,000 ₪;

(ב) עלויות נוספות בסך 68,364 ₪ עקב הצורך בהשלמת הבנייה על-ידי קבלן חלופי. לכתב התביעה צורפו העתק הצעת מחיר של הקבלן טיבי מרדכי (להלן: הקבלן טיבי) בסך כולל של 96,200 ₪ בצירוף מס-ערך-מוסף, וכן העתק הצעה נוספת שלו לביצוע עבודות אלומיניום בסך 5,400 ש"ח. מאחר וסכום שתי ההצעות הללו, בתוספת מס-ערך-מוסף, הינו 118,354 ₪, וסכום זה גבוה מסך 50,000 ₪ שעדיין היה התובע מחויב לשלם לנתבע (על-פי ההסכם), במידה והיה הנתבע משלים את ביצוע התחייבויותיו, הרי שנגרם לתובע נזק בשווי ההפרש בין סכומים אלו - בסך 68,364 ₪.

(ג) שכירת דירה חלופית בעלות חודשית של 1,500 ₪ למשך 18 חודשים - ובסך הכל 27,000 ₪. לכתב התביעה צורף העתק הסכם שכירות מיום 25.2.2008 בין התובע לבין דניאל שריקי, לפיו שכר התובע מהמשכיר דירה בת חמישה חדרים לתקופה 25.2.2008 - 25.2.2010.

(ד) פיצוי בגין בנייה בשטח של 60 מ"ר בלבד, לעומת התחייבות חוזית של הנתבע לבנות בשטח של 63 מ"ר. הפיצוי בגין חסר של 3 מ"ר של בניה מחושב לפי 2,300 ₪ לכל מ"ר, ובסך הכל - 6,900 מ"ר.

כתב ההגנה

8. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התקדם בביצוע העבודות על-פי ההסכם, עד לשלב של "יציקת הגג האחרון של קומה א'", ולפיכך היה זכאי לקבל מהתובע את התשלום השלישי בסך 30,000 ₪.

המחלוקת

9. מיקוד טענות הצדדים וזיהוי המחלוקת האמיתית ביניהם ייעשו בעזרת הטבלה הבאה, בה מפורטים לשון ההסכם והטענות המנוגדות:

התנאים לביצוע התשלום השלישי

10. בעוד שהתובע טען בכתב התביעה כי טרם בשלו התנאים לביצוע התשלום השלישי בסך 30,000 ש"ח, טען הנתבע כי עמד בתנאי ההסכם המזכים אותו בתשלום זה.

11. אין מחלוקת כי הנתבע לא התקין את המחיצות בקומה א'. בחקירתו הנגדית הוא אמר:

"מחיצות עושים אחרי יציקת הגג" (עמ' 10 לפרוטוקול).

"לא עשיתי מחיצות. הייתי אמור לעשות מחיצות אחרי יציקת הגג";

"סיימתי את הגג. לא התקדמתי כי הוא לא עמד בתנאי ההסכם ולא שילם לי עבור יציקת הגג" (עמ' 11).

"אני גמרתי את השלד" (עמ' 12).

12. עיון בטבלה דלעיל מעלה כי בעוד שבלשון ההסכם קיימת התאמה בין תיאור שלב (ב) הראשון של העבודות, לבין פירוט העבודות המזכות את הנתבע בתשלום השני, הרי אין התאמה בין תיאור שלב (ב) השני של העבודות לבין פירוט העבודות המזכות את הנתבע בתשלום השלישי.

שלב (ב) השני כולל את העבודות הבאות: בניית קומה א', קירות עמודים, גג ומחיצות. לעומת זאת, התשלום השלישי מותנה רק בבניית קירות קומה א', יציקת עמודים ויציקת גג קומה א'. המחיצות אינן רשומות כתנאי לקבלת התשלום השלישי !

הנה לפנינו שאלה פרשנית של הסכם, שהינה בעלת חשיבות מכרעת במחלוקת שבין הצדדים: מה משמעות העדר התאמה זו, קרי - האם אי הכללת המחיצות כאחד התנאים לתשלום השלישי מעידה על כך שהזכות לקבלת תשלום זה קמה לנתבע אף אם טרם התקין את המחיצות?

13. בטרם נפנה להתחקות אחר התשובה לשאלה פרשנית זו, נסיר מדרכנו אבן נגף אחרת, הכרוכה אף היא בסוגיית הזכאות לקבלת התשלום השלישי.

בעוד שבכתב התביעה ובתצהירו טען התובע כי לא קמה לנתבע הזכאות לקבלת התשלום השלישי מאחר והוא לא ביצע עבודות מעבר לשלבים א' וב' (תוך ציטוט שלב (א) ושלב (ב) הראשון מלשון ההסכם), וכי "מלבד קירות ויסודות לא עשה הנתבע דבר נוסף", הרי בחקירתו הנגדית, כאשר הוא נשאל אם הנתבע יצק את הגג, הוא השיב:

"יצקת חלק ועוד לא גמרת" (עמ' 6).

על סמך תשובה זו של התובע לא ניתן לקבוע שהתובע הוכיח כי הנתבע לא יצק את גג קומה א'. בעוד שהנתבע העיד כי יצק את הגג (עמ' 9, 11), התובע לא הציג ראיות שלכאורה הינן בהישג ידו להוכחת טענתו כי הנתבע יצק רק חלק מהגג. הוא נמנע מלהציג תמונות או להעיד את המפקח, שהינו בעל כשירות מקצועית להציג את העובדות כהווייתן.

התובע, הנדרש להוכיח כי טרם קמה לנתבע הזכאות לקבלת התשלום השלישי, לא הוכיח כי לא בוצעה יציקת הגג של קומה א'. הוא הוכיח, באמצעות הודאת הנתבע, כי לא בוצעו המחיצות. אם כך, הדרא קושיא לדוכתא - המחיצות, כל עוד לא בוצעו, האם הן שוללות את הזכאות לקבלת התשלום השלישי ?

פרשנות חוזה

14. בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים), בטרם תוקן בשנת 2011, נקבע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתקפת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתקפת ממנו - מתוך הנסיבות".

ההלכה באשר לדרכי פרשנותו של הסכם עברה טלטלה בעקבות ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט (2), 265 (1995) (להלן: הלכת אפרופים), וניתוחו בפסק הדין בדנ"א 2045/05, ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.5.2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי ירקות), ודומה היה שזרמים חדשים שבאו לידי ביטוי בפסקי דין של בית המשפט העליון בשנים האחרונות שבו והיטו את המטוטלת לכיוון הנגדי ל"רוח אפרופים".

15. את המצב המשפטי שנוצר בעקבות הלכת אפרופים ועניין ארגון מגדלי ירקות תיאר השופט עמית בפסקה 4 לפסק דינו בע"א (מחוזי חי') 1505/03, בני פור נ' מועצה מקומית פרדס - כרכור (פורסם בנבו, 27.5.2004) (להלן: עניין בני פור):

"נזכור את הלכת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים, פ"ד מט (2)265, שחידשה לנו כי ניתן לנטוש את תורת השלבים בפרשנות חוזה. דהיינו, על מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, רשאי הפרשן לפנות הן ללשון החוזה והן לנסיבות החיצוניות וחוזר חלילה, במעין תנועת מטוטלת, מבלי להיעצר בהכרח בלשון החוזה: "בבחינת שני מעגלים הנעים זה בתוך זה בזרימה דו כיוונית: מעגל פנימי שעניינו בחינת גוף הטקסט על מילותיו, והמעגל החיצוני שעניינו בחינת הנסיבות החיצוניות, האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים והאינטרסים שהצדדים בקשו להגשים" - ע"א 6518/98 הוד אביב נ. מינהל מקרקע ישראל, פ"ד נה(4) 28, 35.

הנסיבות החיצוניות להסכם יכול ויהיו, לדוגמה, המו"מ בין הצדדים, התנהגות הצדדים לפני ואחרי כריתת ההסכם ובמהלך ביצועו, תכתובת בין הצדדים, הסכמים דומים או נוהג מסחרי וכיו"ב. הנסיבות החיצוניות, הן כלי עזר להתחקות אחר אומד הדעת של הצדדים.

ומהו אומד הדעת? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים – ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ. מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573 והאסמכתאות שם. כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי ההגיון הכלכלי – מסחרי העומד בבסיסו. ראה, לדוגמה, ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל נ. דוידוביץ, פ"ד לט (3) 220 ; ע"א 5657/85 גד נ. נביאי, פ"ד מב (4) 422 ,430 ; ע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח', פ"ד ל(2) 191 ,195".

16. בע"א 5856/06, אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008) הסכימו המשנה לנשיאה ריבלין והשופט (כתוארו אז) גרוניס לפסק דינו של השופט דנציגר, ולא הסתייגו מהשקפתו (בפסקה 27 לפסק הדין) כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובעניין ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם.

17. בע"א 9551/04, אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.2009) תיאר השופט דנציגר את שלבי פירושו של חוזה על פי אומד דעת הצדדים, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים: מקום בו לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו. רק במידה ולשון ההסכם אינה ברורה די הצורך, כי אז אין מנוס מפניה לנסיבות חיצוניות לשם לימוד אומד דעתם של הצדדים. תחילה על הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי, ורק במידה ואין הנתונים מספיקים, אזי על הפרשן להסתפק בקביעת אומד דעתם האובייקטיבי. אומד הדעת האובייקטיבי הינו כוונתם של צדדים סבירים, ומהווה את התכלית האובייקטיבית של החוזה. אם לאחר כל השלבים הללו, שהינם פרשנות במובן הצר, סבור בית המשפט כי החוזה שותק, ושתיקתו איננה הסדר שלילי, אלא אין בה תשובה חיובית או שלילית לבעיה הטעונה הכרעה, דהיינו קיימת "לקונה" בחוזה, רשאי בית המשפט להשלים את החסר (לאור סעיף 26 לחוק החוזים), וזוהי הפרשנות במובן הרחב. אולם לפרשנות במובן הרחב יש להגיע בזהירות רבה, שהרי אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. באותו פסק דין הביעה הנשיאה ביניש את דעתה כי באותו מקרה שנדון לא נדרשה התייחסות לשאלת כללי הפרשנות של החוזה, והשופטת פרוקצ'יה הסכימה כי באותו מקרה אין חסר אשר דורש השלמה.

18. בע"א 8729/07, אירומנטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.11.2009) שב השופט עמית והזכיר (בפסקה 12 לפסק דינו) כי לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטקסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה.

19. בע"א 8836/07, בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו, 21.2.2010) נחלקו שלושת השופטים בשאלה האם שונתה הלכת אפרופים. השופט דנציגר חזר על עמדתו לפיה, במקום בו לשון חוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, יש לתת לה משקל מכריע ויש לתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. בפסקה 25 לפסק הדין הביע את דעתו כי אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף. בפסקה 35.4 לפסק דינו הוא ציין כי פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו, אף כשאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות הנמוכות והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט את החוזים המובאים בפניהם. בכך הוא ראה חשש לפגיעה בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים ועקרון היציבות והוודאות המשפטית.

המשנה לנשיאה ריבלין גרס כי גבולותיה של הלכת אפרופים גודרו בעניין ארגון מגדלי ירקות, שנועד למנוע מה"מיתולוגיה של אפרופים" ורוחה להפוך לרוח פרצים עד כדי חשש בפני פגיעה בוודאות המשפטית ומפני הפיכת בית המשפט ל"צד" לחוזה. המשנה לנשיאה הסתייג מראיית בית המשפט כבלשן ותו לא. הוא הבהיר כי בעניין ארגון מגדלי ירקות נקבע כי רק במקרים יוצאי דופן - כאשר לא ניתן בשום אופן לברר את התכלית הסובייקטיבית - נאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה.

20. ביום 17.1.2011 שונה נוסחו של סעיף 25(א) לחוק החוזים (להלן: תיקון מס' 2). בנוסח המתוקן נאמר: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.2012) (להלן: הלכת סהר) נדרש לראשונה בית המשפט העליון לסוגיית דרכי פרשנותו של חוזה לאור תיקון מס' 2. פסק דינו המקיף של המשנה לנשיאה ריבלין (אשר אל מסקנותיו הצטרף השופט ג'ובראן) בחן את דרכי הפרשנות של חוזה לפני התיקון ולאחריו.

תחילה נסקרו דרכי הפרשנות של חוזה לפני כניסת תיקון מס' 2 לתוקפו - עד להלכת אפרופים שלטה השיטה הפרשנית אשר זכתה לכינוי "תורת שני השלבים", לאור נוסח הסעיף אשר קבע לכאורה, על פי לשונו, הירארכיה בין שני שלבים של פרשנות: בשלב הראשון, אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד מתוך החוזה עצמו, ובשלב השני, אליו יש לפנות רק אם השלב הראשון לא מוביל למסקנה ברורה, אומד דעתם נלמד מהנסיבות החיצוניות לחוזה. הלכת אפרופים קבעה שיטת פרשנות חד-שלבית, לפיה יש לקבוע את אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. הלכה זו עברה בפסיקה מאוחרת חידוד, עיצוב ואולי אף מיתון, תוך הבהרה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. למרות הפסיקה המאוחרת, המשיכו רבים לפרש את הלכת אפרופים שלא כהלכה, והבנה מוטעית זאת היא שהניעה את היוזמה שהולידה את תיקון מס' 2.

באשר לדרכי הפרשנות של חוזה לאחר כניסת תיקון מס' 2 לתוקפו: המשנה לנשיא ריבלין בחן את שתי ההשקפות הקיימות באשר למשמעות התיקון - זו הסבורה כי התיקון ביקש לבטל את שיטת הפרשנות שהונהגה בהלכת אפרופים, ולהשיב על כנה את "תורת שני השלבים", וזו הסבורה כי התיקון הותיר את הלכת אפרופים על כנה. בחינה זו הצריכה התייחסות לסוגיה הקרובה של פרשנות דבר חקיקה. נקבע כי לכל אחת משתי ההשקפות המנוגדות ניתן למצוא עיגון בלשונו של סעיף 25(א) המתוקן, כמו גם להשקפה שלישית, לפיה הסייפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בהלכת אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה" יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו, וכאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה". לאור זאת, חרג בית המשפט מן הפשט של לשון התיקון ובחן את הנסיבות שליוו את התיקון. מאחר והתכלית הסובייקטיבית של התיקון (התכלית אשר יוצר התיקון ביקש להגשים בשעת החקיקה) הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים, והתכלית האובייקטיבית (התכלית שהתיקון נועד להשיג לנוכח עקרונות היסוד של השיטה ובהתחשב בשיקולים הכלליים הרלוונטיים לעניין) נועדה לקדש, באמצעות התיקון, את ערך הוודאות המשפטית ואת הערך של רצון הצדדים לחוזה, אשר האיזון ביניהם הוא שעומד בבסיס השיטה הפרשנית הנוהגת כיום, הרי שתי תכליות אלו תומכות בפירוש המאמץ את השיטה הפרשנית שנקבעה בהלכת אפרופים ועוצבה בעניין ארגון מגדלי ירקות, תוך עיגון החזקה הפרשנית בדבר פשט הלשון. רוצה לומר: חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו שתואמת את פשט הלשון, שהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. היות החזקה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקל הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי.

המשנה לנשיאה ריבלין הדגיש כי בעוד שתיקון מס' 2 עסק רק ביחס שבין לשון החוזה לנסיבות העניין, הוא לא עסק ביחס שבין התכלית הסובייקטיבית של החוזה לבין תכליתו האובייקטיבית. הובהר, איפוא, לעניין היחס בין התכליות לאחר תיקון מס' 2: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים לחוזה - זו תכליתו הסובייקטיבית של החוזה, ורק כאשר בלתי אפשרי לאתר את התכלית הסובייקטיבית, יפורש החוזה - בלית ברירה - בהתאם לתכליתו האובייקטיבית.

לנוכח הקביעה כי התיקון אינו אלא אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בהלכת אפרופים, תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות, ציין המשנה לנשיאה כי אינו רואה צורך להידרש לשאלה אם התיקון חל על הסכמים שנכרתו לפני כניסתו לתוקף.

השופט הנדל (בדעת מיעוט) סבר כי תיקון מס' 2 נועד לשנות את המצב הקיים, ולא רק לשמור עליו. לשון התיקון אינה עוסקת ב"כללי הכרעה" כי אם ב"גישת שני סוגי חוזים". קיימים שני סוגי חוזים - היה ויתברר כי מדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו - יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא - ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. בשני סוגי החוזים יש לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. כאשר הן יתמכו ויחזקו את המסקנה שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה, הן מילאו את תפקידן וייצאו מתמונת ההכרעה, והחוזה יוכרע על פי לשונו. אולם כאשר הן יתמכו ויחזקו את המסקנה שאומד הדעת אינו משתמע מלשון החוזה, הן יקבלו תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים. אף לדעתו, השימוש בתכלית אובייקטיבית בפרשנות חוזה הינו מוצא אחרון.

על אימוץ הלכת סהר, לפיה ההלכה ששלטה בתחום פרשנות החוזים עובר לתיקון מס' 2 ממשיכה לעמוד בעינה גם לאחר חקיקת התיקון, ראו: דנ"א 1797/12 ליסטר נ' פרידנברג (פורסם בנבו, 16.8.2012).

פירוש תנאי התשלום השלישי בהסכם

21. יש לפרש את סעיף ההסכם העוסק בזכאות לתשלום השלישי לאור דיני פרשנות הסכם, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה שתוארה לעיל. באשר ללשון ההסכם, ראינו לעיל כי מבחינה מילולית אין הזכאות לתשלום בסך 30,000 ₪ מותנית בהקמת מחיצות בקומה א', אף שהיא מותנית בבניית קירות קומה א' ויציקת הגג של קומה זו. הנתבע, שהינו מנסח ההסכם, לא ראה זהות בין קירות ובין מחיצות, שהרי בתארו את העבודות שיש לבצען בשלב (ב) השני, השתמש הן במונח קירות (כחלק מהביטוי "קירות עמודים") והן במונח מחיצות. משמע, המחיצות אינן קירות עמודים ואינן טעונות יציקה. האם השמטת המילה "מחיצות" מתנאי הזכאות לתשלום השלישי נעשתה בכוונת מכוון, או שמא תנאי התשלום השלישי ("אחרי בניית קירות קומה א'") "בלעו" לתוכם אף את התקנת המחיצות?

22. כאמור בענין בני פור, גוף הטקסט, על מילותיו, הוא המעגל הפנימי שנע ביחד עם המעגל החיצוני, הבוחן את הנסיבות החיצוניות האוצלות על הטקסט ומאיר את המטרות שביקשו הצדדים להסכם להגשים.

בענייננו, התובע והנתבע ביקשו ליצור הדרגתיות בתשלום התמורה החוזית, שתהלום את ההדרגתיות בביצוע עבודה מורכבת וממושכת של בניית בית.

מעיון בטבלה דלעיל אנו רואים בבירור כי לא כל סיום שלב בביצוע העבודות זיכה את הנתבע באופן מיידי בקבלת תשלום. כך, למשל, סיום שלב (א) של העבודה (חפירת יסודות) לבדו לא זיכה את הנתבע בקבלת התשלום השני, והוא "נבלע" בתנאי התשלום השני, שכללו את יציקת היסודות. כך אף סיום שלב (ג) של העבודה (עבודות חשמל) לא זיכה את הנתבע בקבלת תשלום, אלא רק לאחר סיום שלב (ד) השני של העבודה. כך נקבע אף לגבי סיום שלב (ה) הראשון ושלב (ה) השני.

לעומת דוגמאות אלו, הרי תשלום עבור התקנת המחיצות (אותן על הנתבע לבצע בשלב (ב) השני של העבודות) אינו נזכר כתנאי לזכאות בתשלום השלישי או בתשלומים שלאחריו.

אולם עיון בהיגיון הפנימי של תיאור שלבי העבודה בהסכם מגלה כי קיים מכנה משותף לכל אחד מהשלבים. שלב (ב) הראשון כולל עבודות שלד של קומת הקרקע, שלב (ב) השני כולל את עבודות השלד של קומה א', לרבות מחיצות קומה זו, ואילו שלבים (ג) ו-(ד) כוללים ביצוע עבודות תשתית פנימיות לאחר שהסתיים שלב השלד.

היגיון פנימי דומה קיים אף בתנאי התשלומים השונים. הזכאות לקבלת התשלום השני נולדת עם סיום עבודות השלד של קומת הקרקע; הזכאות לקבלת התשלום השלישי נולדת עם סיום עבודות השלד של קומה א; הזכאות לקבלת התשלום הרביעי נולדת עם סיום עבודות התשתית של החשמל, האינסטלציה והמשקופים; והזכאות לתשלום החמישי נולדת עם סיום עבודות טיח, חיפוי והרכבת המחיצות.

ראינו, איפוא, כי בתיאור שלבי העבודה השונים קיים היגיון פנימי, המבוסס על מכנה משותף. היגיון פנימי ומכנה משותף קיימים אף בתנאי הזכאות לתשלומים החלקיים, וכל אלו משתלבים עם מגמת ההדרגתיות וההלימה בין שלבי התקדמות ביצוע העבודה לשלבי ביצוע התשלומים המהווים יחדיו את התמורה המוסכמת. הדרגתיות והלימה אלו הן המטרות אשר הצדדים להסכם ביקשו להגשים. זהו המעגל החיצוני, אשר היווה כלי עזר להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי.

23. פועל יוצא של אומד דעת זה הינו כי התובע והנתבע התכוונו לקבוע כי הזכאות לקבלת התשלום השלישי תיווצר רק לאחר סיום עבודות השלד של קומה א'. מאחר והקמת המחיצות הינה חלק מעבודות השלד של קומה א', הרי הזכות לקבלת התשלום השלישי לא תקום אלא לאחר שתסתיים הקמת מחיצות אלו. תוצאה פרשנית זו, הפועלת לטובת התובע, תואמת את "יחסי הכוחות" בין הצדדים, בהם הנתבע הוא הקבלן אשר ניסח את ההסכם, הוא בעל המקצוע והמומחיות בכל הכרוך בשלבי בניית בית, ואילו התובע הינו אדם מבוגר, מעל גיל שמונים, שבניית בית איננה אומנותו.

בכך הגיע מסענו הפרשני לסיומו, ואין אנו נזקקים להמשך המסע ולאיתור אומד דעתם האובייקטיבי של צדדים סבירים.

הפרת ההסכם

24. בשלב בו סיים הנתבע את יציקת הגג של קומה א, אך טרם התקין בה את המחיצות, לא נולדה עדיין זכאותו לקבל את התשלום השלישי בסך 30,000 ₪. דרישת הנתבע מהתובע לשלם סכום זה בטרם השלים את המחיצות לא עלתה בקנה אחד עם תנאי ההסכם, כפי שפורש לעיל. החלטתו שלא להמשיך את בניית הבית, והפסקתו את העבודות ועזיבתו את השטח, היוו הפרה יסודית חמורה ובוטה, של ההסכם. תחת להשלים את המחיצות, ואז לדרוש את התשלום השלישי, בחר הנתבע באפשרות הקשה ביותר מבחינתו של התובע - לעזבו, לאחר שזה שילם לו את מרבית התמורה, כאשר התובע נותר ללא בית שיוכל לעשות בו שימוש. ההפרה היסודית הקימה לתובע את הזכות לסעדים על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות).

נזקי התובע

25. פיצויים מוסכמים - על-פי לשון ההסכם, הועמדו הפיצויים המוסכמים שעל הצד המפר לשלם לצד הנפגע על סך 10,000 ₪. התובע תבע פיצוי זה בנוסף לפיצוי על נזקים כספיים גבוהים שלטענתו נגרמו לו בגין ההפרה. התובע לא היה רשאי לעתור לפיצויים מוסכמים בנוסף לפיצויים לפי סעיפים 13-10 לחוק התרופות. (ראו סעיף 15(ב) לחוק התרופות, וכן פסקה 7 לפסק דינו של השופט עמית בע"א 2161/11 דרור נ' פרץ (פורסם בנבו, 5.2.2013)). בגין ההפרה זכאי התובע לפיצויים המוסכמים או לפיצויים לפי סעיפים 13-10 בחוק התרופות. אניח לטובתו כי בבחירה זו הוא היה מעדיף את הפיצוי הגדול יותר. לפיכך, אבחן את כל אחד ממרכיבי הפיצויים האחרים אותם הוא תבע.

26. עלות נוספת בגין השלמת הבניה על-ידי קבלן אחר - על מנת להוכיח כי הוצאות עתידיות שיהיה על התובע להוציא לשם השלמת הבניה תהיינה יקרות ב-68,364 ₪ מיתרת הכספים שהיה עליו לשלם לנתבע, לו היה האחרון עומד בהתחייבויותיו על-פי ההסכם, צרף התובע לתצהירו הצעות מחיר של הקבלן טיבי. לא ניתן להסתמך על הצעות אלו כראיה לנזקו הצפוי של התובע, ממספר טעמים: (1) הקבלן טיבי לא התייצב בבית המשפט למתן עדות על בסיס הצעות המחיר שהגיש לתובע; (2) העתקי הצעות המחיר אינן נושאות תאריך, ואין לדעת לאילו מועדים מתייחסים המחירים הנקובים בהן; (3) העתקי ההצעות צורפו לכתב התביעה שהוגש בשנת 2009. מתצהירו מיום 1.11.2012 של התובע ומעדותו בבית המשפט ביום 16.1.2013 לא ניתן היה לדעת האם הצעות המחיר משנת 2009 עודן בתוקף, האם עבודות הבניה הושלמו בחלוף השנים על-ידי קבלן אחר והאם חלו שינויים בסכומים שננקבו בהצעות המחיר של הקבלן טיבי; (4) אין זהות בין העבודות נשוא ההסכם אשר לא בוצעו על-ידי הנתבע לבין העבודות נשוא הצעות המחיר. כך, למשל, בהצעות המחיר פורטו מחירי עבודות אלומיניום וכלים סניטריים, שזכרם לא בא בהסכם נשוא התביעה.

27. עלות שכירת דיור חלופי - בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין שכירת דירה חלופית בעלות חודשית של 1,500 ₪ למשך 18 חודשים. הסכם השכירות שצורף לכתב התביעה ולתצהיר התובע נחזה להיות הסכם למשך שנתיים, שנכרת שבוע אחד בלבד לאחר שנכרת ההסכם בין התובע לבין הנתבע, ועוד בטרם הפר אותו הנתבע. בתצהירו מיום 1.11.2012 - למעלה מארבע שנים לאחר המועד שנקבע לסיום העבודות על-פי ההסכם - ציין התובע כי נאלץ להמשיך ולשכור דירה חלופית. הוא נמנע מלפרט את התקופה בה שכר את הדיור החלופי, נמנע מלצרף ראיות על תשלומים בפועל של דמי שכירות למשכיר דניאל שריקי (קרוב משפחה?) ולא הבהיר מדוע נאלץ לשכור בגפו דירת חמישה חדרים ברחוב ירושלים, בשעה שמענו הוא ברחוב המגינים 9 (כפי שנכתב בהסכם השכירות), ואילו הבית נשוא התביעה נמצא ברחוב לוחמי הגטאות 90.

התובע לא הוכיח, איפוא, את ראש הנזק של הוצאות דיור חלופי כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידי הנתבע.

28. פיצוי בגין בנייה בשטח קטן מההתחייבות - התובע טען כי בעוד שבהסכם התחייב הנתבע לבנות בשטח של 63 מ"ר, בפועל הוא בנה רק בשטח של 60 מ"ר, ולפיכך מגיע לו פיצוי בסך 6,900 ₪, שהינם מכפלה של 3 מ"ר החסרים בסכום אותו התחייב לשלם לנתבע עבור בניית כל מ"ר נוסף
(2,300 ₪). התובע אינו זכאי לפיצוי זה משני טעמים: (1) כאמור בהסכם, הנתבע התחייב לבנות על-פי תכניות בניה ובהתאם להוראות המפקח. התובע לא הוכיח את טענתו לפיה הנתבע בנה בשטח קטן יותר מאשר בתכניות. לא הוצגו תכניות כלשהן והמפקח לא הובא לעדות; (2) נוסחת הפיצוי שחיבר התובע אינה מוסברת ואינה מעוגנת בהסכם. כל שנקבע בהסכם הוא כי אם הנתבע יבנה בשטח העולה על 63 מ"ר, אזי על התובע יהא לשלם לו סכום נוסף של 2,300 ₪ עבור כל מ"ר נוסף. הסכמה זו אינה יכולה לשמש מדד לנזקו של התובע כתוצאה מבניה בשטח מצומצם מ-63 מ"ר.

29. העולה מהניתוח דלעיל הינו כי הפיצויים היחידים המגיעים לתובע בגין הפרת הנתבע את ההסכם הינם הפיצויים המוסכמים.

התוצאה

30. משהוכיח התובע את הפרת ההסכם על-ידי הנתבע, ואת זכאותו לפיצויים המוסכמים שנקבעו בו, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

(1) 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 23.12.2009, ועד לתשלום המלא בפועל;

(2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 2,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל;

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ד, 31 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.