בפני תביעת פיצוים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

רקע:

1. התובעת, ילידת 19.6.1954, נפגעה בתאונת דרכים ביום 11.9.05 בעת שנהגה ברכב בשעת לילה.

2. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים כרמל בחיפה. התובעת התלוננה על כאבי ראש וכאבי גב תחתון. בבדיקותיה לא נמצאו ממצאים קליניים למעט נוזל סביב האורטה. התובעת אושפזה להשגחה ושוחררה ביום 19.9.05. במהלך אשפוזה התלוננה על חוסר שמיעה, ובדיקת שמיעה שנערכה לה הצביעה על ירידה משמעותית בשמיעה.

הנכות הרפואית:

3. התאונה הוכרה במוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

4. תביעתה של התובעת לקביעת דרגת נכות מעבודה שהוגשה למל"ל עברה מספר "גלגולים", לרבות בעת שהתביעה דנן תלויה ועומדת, עד לקביעת נכותה הצמיתה, כמפורט בתמצית להלן.

5. ביום 11.3.07 קבעה וועדה רפואית של המל"ל כי לתובעת לא נותרה נכות פסיכיאטרית או נוירולוגית כתוצאה מהתאונה. הועדה קבעה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 25% בגין ליקוי בשמיעה. כן קבעה הועדה כי אין מקום להפעלת תקנה 15 וכי אין בליקוי השמיעה כדי למנוע את חזרתה של התובעת לעבודה.

6. ערר שהגישה התובעת נדחה על-ידי ועדה רפואית לעררים ביום 24.5.07. הועדה לעררים קיבלה את חוות דעתה של יועצת פסיכיאטרית מטעמה לפיה לא נותרה לתובעת נכות פסיכיאטרית, תוך ציון חוסר שיתוף פעולה של התובעת. הועדה קבעה עוד כי לתובעת נכות בשיעור 10% בגין הגבלה אורתופדית, אך תוך שלילת הקשר הסיבתי לתאונה. כן קבעה ועדת הערר שאין להפעיל את תקנה 15 שכן התובעת מסוגלת לחזור לעבודתה.

7. עניינה של התובעת הוחזר לועדה לעררים בעקבות פס"ד של בית הדין לעבודה (שניתן ככל הנראה בהליך בו נקטה התובעת). הועדה שבה וקבעה כי לתובעת נכות בשיעור 25% בגין פגיעה בשמיעה בלבד, וכי לא נותרה לה נכות פסיכיאטרית ואורתופדית כתוצאה מהתאונה. הועדה שבה וקבעה כי אין להפעיל את תקנה 15 בעניינה של התובעת.

8. בהמשך הגישה התובעת למל"ל תביעה בגין החמרת מצב. ועדה רפואית קבעה ביום 7.12.10 כי לתובעת נכות אורתופדית עקב התאונה בשיעור 10% בגין הגבלה בגב.

9. ערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי על החלטה הועדה התקבל על-ידי ועדה רפואית לערעורים, אשר קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות אורתופדית כתוצאה מהתאונה.

10. נכותה הרפואית של התובעת כפי שנקבעה בסופו של דבר במל"ל הינה, איפוא, בשיעור 25% בגין ליקוי שמיעה.

11. אין חולק כי נכות זו מחייבת בהליך דנן כנכות על-פי דין.

עבודתה של התובעת – לפני ואחרי התאונה:

12. עובר לתאונה עבדה התובעת כאחות מעשית בבית החולים רמב"ם, וזאת משנת 1976.

13. לאחר התאונה ניתנו לתובעת תעודות מחלה לתקופה ממושכת, בה נעדרה מעבודתה.

14. במהלך שנת 2006 נדון ענינה של התובעת בפני הועדה הרפואית לעובדי מדינה. הוועדה הכירה לתובעת בתקופת מחלה, ובמקביל קבעה תחילה כי אין סיבות רפואיות המצדיקות את הפסקת עבודתה, תוך המשך בירור עניינה.

15. ביום 11.2.07 קבעה הועדה כי התובעת איננה כשירה במצבה הנוכחי להמשיך עבודתה בשירות המדינה, תוך שהפנתה את התובעת להמשך בירורים רפואיים.

16. ביום 22.3.07 קבעה הוועדה כי לתובעת נכות בשיעור 42% לצורכי גמלאות, וכי יש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה בשירות המדינה. הועדה העריכה את נכותה של התובעת ככוללת נכות בשיעור 20% בגין דכאון והפרעה קוגניטיבית; 10% בגין ליקוי שמיעה; 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני; 10% בגין דלתיות ברגליים.

17. בעקבות החלטה הועדה הרפואית לעובדי מדינה, פרשה התובעת לפנסיה מוקדמת החל מחודש אוגוסט 2007. לפי תעודת עובד ציבור שהוגשה, התובעת זכאית לקצבה בשיעור 64%.

18. מאז פרישתה, התובעת איננה עובדת בעבודה אחרת כלשהי.

19. עיון בנתונים המצטברים בתלוש השכר האחרון של התובעת עובר לתאונה, מצביע על שכר חודשי ממוצע בסך 9,835 ₪ (לאחר הפחתת מס הכנסה). סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 12,126 ₪.

20. לאחר פרישתה המוקדמת מקבלת התובעת קצבת פנסיה שסכומה נכון לאפריל 2013 עמד על סך 4,172 ₪, ובשערוך להיום (הצמדה בלבד) – 4,218 ש"ח.

21. הפער בין שכרה של התובעת עובר לפרישה לסכום הכנסתה מקצבה לאחר הפרישה, הוא איפוא ניכר ועומד על סך 7,908 ₪ להיום.

קש"ס בין התאונה לפרישה:

22. על רקע האמור לעיל, השאלה הראשונה המתעוררת בבואנו להעריך את נזקיה של התובעת מהתאונה, הינה, האם פרישת התובעת מעבודתה נגרמה בשל התאונה, שאלה העומדת במוקד המחלוקת בענייננו.

23. לאחר בחינת מכלול הראיות והנתונים שבפני, סבורני כי בנסיבות העובדתיות כפי שמונחות בהליך זה, אין בידי לקבוע קשר סיבתי בין התאונה לפרישה המוקדמת של התובעת. למותר לציין לעניין זה, כי הקשר הסיבתי בהקשר זה איננו מתמצה בהיבט הכרונולוגי, קרי – העובדה כי הפרישה המוקדמת באה לאחר התאונה, אלא יש לבחון את סבירות הפסקת העבודה מבחינת הנתונים האובייקטיביים של הפגיעה בתאונה והאם יש בהם כדי להצדיק הפסקת עבודה, שאם לא כן אין לגלגל העלות הכרוכה בכך על כתפי הנתבעת (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מה(1) 743).

24. כפי שצויין לעיל, הנכות על-פי דין המחייבת בהליך זה הינה נכות בשיעור 25% בגין פגיעה בשמיעה, ונכות זו בלבד. טענות התובעת בתצהירה ובעדותה בדבר הפגיעה הנפשית הקשה שהוסבה לה עקב התאונה, כמו-גם הכאבים והמגבלות האורתופדיות שהיא סובלת מהם, אינן יכולות להתקבל לצורך קביעת הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה, משלא נקבעה נכות בגינן במל"ל, ולא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור. באותה מידה, אין להידרש לטענות הנתבעת בדבר פגמים כאלה ואחרים שהיא סבורה שמתקיימים בקביעת המל"ל לעניין הנכות השמיעתית שנקבעה לתובעת. נקודת המוצא המחייבת לענייננו הינה, איפוא, כי לתובעת נגרמה בתאונה נכות שמיעתית בשיעור 25%, ונכות זו בלבד.

25. לא הוצגו נתונים המוכיחים פגיעה תפקודית של התובעת בגין ליקוי השמיעה האמור שנגרם לה בתאונה, בשיעור המצדיק הפסקת עבודתה כאחות. לעניין זה לא הובאו ראיות או עדויות אובייקטיביות כלשהן בדבר דרישות התפקיד ובדבר יכולת העמידה בהן מצד מי שסובל מליקוי שמיעתי. דומני כי בהיעדר ראיות כאמור, יהיה זה מרחיק לכת להניח כי ליקוי מעין זה מאיין כליל את הכשירות לשמש בתפקיד של אחות מעשית. נזכיר כי וועדות המל"ל לא ראו להפעיל את תקנה 15 בנסיבות בשל כך שסברו כי התובעת יכולה לחזור לעבודתה. הדבר איננו מחייב כמובן את בית המשפט, אולם כאמור לא הובאו בפני ראיות המראות אחרת.

26. אינני רואה לקבל כבסיס עובדתי מספיק בעניין זה את עדותה של התובעת עצמה, בדבר חוסר יכולתה המעשי להמשיך בתפקידה הקודם.

ראשית, מעדותה של התובעת עולה כי ברקע פרישתה עמדו מכלול של קשיים עליהם התלוננה, שהליקוי השמיעתי הינו רק חלק מהם, ולא דווקא העיקרי בהם. מעיון בפרוטוקולים של הועדה הרפואית לעובדי מדינה עולה כי עיקר תלונותיה של התובעת נסובו על קשיים נפשיים, לרבות – נדודי שינה, חלומות זוועה, קשיי נשימה, הפרעה בזיכרון ובריכוז, ודכאון. כן התלוננה התובעת על כאבי גב המקרינים לרגליים. בתחומים אלה לא נגרמה כל נכות בתאונה כאמור לעיל. גם בתצהירה ובעדותה הדגישה התובעת את פגיעותיה בתחומים האמורים והגבלותיה עקב כך לצד הפגיעה בשמיעה (סע' 4.3-4.8 לתצהיר התובעת).

שנית, הועדה הרפואית לעובדי מדינה, אשר מצאה הצדקה רפואית להפסקת עבודתה של התובעת, השתיתה את מסקנותיה בעיקר על נכויות בתחומים בהם לא נקבעה נכות לתובעת עקב התאונה נשוא ענייננו. נזכיר כי הועדה (בניגוד לועדות המל"ל) סברה כי לתובעת נכות שמיעתית בשיעור 10% בלבד, תוך שראתה בבעיה הקוגניטיבית (בגינה נקבעו לתובעת שם 20% נכות) כבעיה העיקרית המאפיינת את מצבה ומקשה עליה בעבודתה (ר' החלטת הועדה מיום 11.2.07). יוצא איפוא, כי ההצדקה הרפואית שמצאה מעסיקתה של התובעת לפרישתה המוקדמת, נוגעת רק במידה מוגבלת לנכות בגין ליקוי השמיעה, המהווה מעט מתוך המכלול שהביא לפרישה.

27. אין בידי אף לקבל את טענת התובעת בסיכומיה כי בפנינו מצב של מעין "גולגולת דקה". כאמור לעיל, הנכות שנגרמה לתובעת עקב התאונה, הינה כולה עקב התאונה, ואילו נכות נפשית לא נגרמה בתאונה כלל. מכאן, שאין ענייננו בסיטואציה המאפיינת גולגולת דקה, בה שיעור הפגיעה שנגרמה לניזוק מתעצם כתוצאה ממצב חבוי שהיה בו עוד קודם לכן.

28. נוכח המקובץ, המסקנה היא כי אין לקבוע בנתוני המקרה קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרישה המוקדמת של התובעת מעבודתה.

29. הערה במאמר מוסגר; כפי שצויין, אינני סבורה כי מדובר בענייננו במצב של "גולגולת דקה" כפי שטענה התובעת. עם זאת, יתכן שניתן להשקיף על הסיטואציה במשקפיים של מעין החמרת מצב, קרי – פגימה שנגרמה בתאונה המתווספת לגורמים אחרים שאינם כתוצאה מהתאונה, כאשר קיים קושי לקבוע במדויק את תרומת כל אחד מהם לפרישה מהעבודה והדברים משולבים זה בזה. בסיטואציה של החמרת מצב ועמימות עובדתית ביחס לשיעור הנזק שנגרם בשל התאונה לעומת גורמים אחרים, מקובל להעריך את הנזק באמצעות אומדנא באשר למידת התרומה של האירוע לנזק מתוך כלל הגורמים. נושא זה לא התלבן בטיעוני הצדדים ולפיכך אינני רואה להעמיק בכך. מכל מקום אעיר, כי ככל שהיינו הולכים בדרך זו, אזי סבורני כי בנתוני המקרה לא ניתן היה להעריך את חלקה של הפגיעה בתאונה בגרימת הפרישה כדומיננטי ביותר, לנוכח כל שמפורט לעיל. כמו-כן, במצב כאמור היה צריך להביא בחשבון לצורך שומת הנזק את כושר ההשתכרות שנותר לתובעת לאחר הפרישה, שכן אינני סבורה כי הנתונים הקיימים לגביה מצדיקים להניח כי היא נותרה משוללת יכולת השתכרות כלשהי. בנוסף, היה צריך לקחת בחשבון את מענק הפרישה שהוענק לתובעת בכל הנוגע לניכויים. במכלול שיקולים וסייגים אלה, ולנוכח גובה תגמולי המל"ל שהתובעת זכאית להם מהמל"ל (על כך להלן), לא היה בכך כדי לשנות מהותית את התוצאה לעניין שיעור הפיצוי.

הנכות התפקודית:

30. התובעת טוענת כי יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 37.5%. זאת, לנוכח מאפייני עבודתה כאחות מעשית ויתר נתוניה. הנתבעת, מנגד, סבורה כי ליקוי השמיעה איננו מגלם נכות תפקודית כלשהי.

31. סבורני כי נכון יהיה להעמיד במקרה דנן את הנכות התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, וזאת מהנימוקים שלהלן.

32. מצד אחד, ענייננו בליקוי שמיעה, שאף שהוא ליקוי ממשי, איננו פוגם ביכולת התפקודית היום-יומית של התובעת. בהקשר של יכולת ההשתכרות של התובעת, אין בליקוי האמור כדי למנוע ממנה לעבוד במגוון של עבודות. גם ביחס לעבודה כאחות לא הוכח כאמור כי מדובר במגבלה השוללת את כושר העבודה. הדעת נותנת גם כי בליקוי מעין זה ניתן להסתייע תפקודית במכשיר שמיעה. התובעת בעדותה טענה כי נאמר לה על-ידי רופאיה שאין היא יכולה להשתמש במכשיר שמיעה, אך הטענה נטענה בעלמא, לא הוצגו מסמכים או נתונים כלשהם שיש בהם לתמוך בטענה, והיא לא הוכחה.

33. מצד שני, מדובר כאמור בליקוי בדרגה משמעותית, ומהראיות עולה כי התובעת הושפעה ממנו ממשית והתקשתה להתמודד עם פגיעתה. כאמור לעיל, התובעת היתה בת 51 בעת הפגיעה, לאחר שנים רבות בהן התמידה בעבודה קבועה, ולאחר התאונה היא איננה עובדת עוד. השתלבות מחודשת במעגל העבודה בגילה של התובעת איננה משימה קלה מלכתחילה, והדעת נותנת כי הנכות שהוסבה לה בתאונה מוסיפה על כך קושי נוסף לא מבוטל. אף שלא ניתן לייחס את מלוא הקשיים שתוארו על-ידה לתאונה, לנוכח הנתונים הקיימים אודות פגיעתה, יש לייחס לפגיעתה בתאונה השפעה תפקודית ממשית.

34. בשקלול הנתונים שפורטו לעיל אני מעריכה את הנכות התפקודית של התובעת על שיעור של 25%, כנכותה הרפואית. סבורני כי שיעור זה מבטא אף את הירידה בכושר ההשתכרות של התובעת.

בסיס השכר:

בסיס השכר עד לפרישה מהעבודה:

35. כפי שצויין לעיל, בסיס השכר של התובעת ערב פרישתה מהעבודה עמד על סך 12,126 (לאחר שיערוך להיום).

בסיס השכר לאחר הפרישה מהעבודה:

36. התובעת עורכת את חישוב נזקיה לעניין הפסדי השכר לתקופה לאחר פרישתה מהעבודה (כלפי העבר והעתיד) לפי בסיס שכרה בעבודתה כאחות עובר לפרישתה המקודמת.

37. סבורני כי אין לקבל הנחה זו.

38. משלא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הפרישה מהעבודה, יש להעריך את כושר ההשתכרות של התובעת לאחר הפרישה בנסיבותיה ונתוניה האישיים כפי שהם ערב הפרישה ושלא במומה שנגרם בתאונה (ליקוי השמיעה).

39. התובעת עבדה משך כ- 30 שנים כאחות מעשית וצברה וותק וזכויות בעבודתה זו. בעת פרישתה מהעבודה היתה כבת 52. לאחר פרישתה היא נהנית מפנסיה מוקדמת. בנסיבות אלה, אין זה סביר לטעמי להעריך את יכולת ההשתכרות שלה בשוק העבודה לפי בסיס השכר שהרוויחה ערב פרישתה, ויש להניח כי כושר ההשתכרות שלה לאחר פרישתה המוקדמת נמוך מהשכר שהרוויחה בעבר כאחות.

40. מנגד, יש לתת את הדעת לכך שהתובעת התמידה בעבודתה משך שנים ארוכות, ואף צברה שבחים בגין מסירותה כעולה מהמסמכים שצורפו על-ידה, דבר המלמד על כושר ומוסר עבודה גבוה. חרף קשיים רפואיים כאלה ואחרים עליהם הצביעה הנתבעת מעברה של התובעת, הרי שאלה לא מנעו ממנה לעבוד ולהשתכר למחייתה משך שנים ארוכות ורציפות, ובנסיבות אלה אין יסוד להניח כי היא נעדרה כושר השתכרות מעת פרישתה.

41. בשקלול הנתונים השונים שצויינו לעיל, אני רואה להעריך את כושר ההשתכרות של התובעת לאחר פרישה (שלא במומה) בסך 7,000 ₪ (נטו) לחודש להיום.

הפיצוי:

אובדן השתכרות לעבר:

תקופת אי-כושר מלא:

42. התובעת לא עבדה מאז התאונה ועד לפרישתה המוקדמת בחודש אוגוסט 2007, וזאת על בסיס חופשת מחלה שאושרה לה על-ידי מעסיקתה.

43. המל"ל לא הכיר כאמור בתעודות המחלה שהוצגו מטעם התובעת לכל התקופה עד פרישתה. עיון בפרוטוקולים של ועדת המל"ל מעלה כי המל"ל הכיר בתקופת אי-כושר של 3 חודשים בלבד, ולאחר מכן קבע נכות זמנית בשיעור 50% עד יום 31.12.06 (החלטת הועדה הרפואית לעררים מיום 29.7.09. יצויין כי בהחלטה קודמת של הועדה צויינה נכות זמנית כאמור עד יום 31.12.05, אולם נראה כי מדובר בטעות נוכח הפירוט בהחלטה המאוחרת. הנתון האחרון הוא גם הנתון שנלקח בחשבון בחווה"ד האקטוארית שהגישה הנתבעת).

44. בשים לב לגובה הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה במל"ל (50%) ומכלול נתוניה של התובעת, סבורני כי יש להכיר לתובעת בנכות תפקודית זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.12.06, ובסה"כ – 15.5 חודשים.

45. סה"כ השכר שהתובעת היתה זכאית לו בתקופה זו הוא בסך – 12,126X15.5 = 187,953 ₪.

46. אין חולק כי התובעת קיבלה שכר ממעסיקתה בתקופת היעדרותה מהעבודה. יצויין כי לא הובאו נתוני השכר לאורך כל התקופה הנ"ל, אולם התובעת בעדותה העידה כי היא קיבלה שכר ממעסיקתה עבור כל התקופה בה הוכרה לה תקופת מחלה בעבודה עד לפרישתה (עמ' 12, ש' 9-10). עיון בנתונים שהוצגו מלמדים על תשלומים חודשיים בשיעור ממוצע של 8,239 ₪. סכום זה משוערך להיום (הצמדה בלבד) עומד על סך 10,158 ₪. עבר כל התקופה שעד הפרישה, עומדים התשלומים הנ"ל על סך 15.5X10,158 = 157,449 ₪.

47. הפיצוי המגיע לתובעת בגין אובדן שכר לתקופה הנ"ל הינו לפיכך בסך 187,953-157,449 = 30,504 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 37,536 ₪.

48. יצויין כי התובעת בתצהירה טענה כי השכר ששולם לה בתקופת אי-הכושר הוא בגין ימי מחלה שהיו לה, וכי עקב כך אבדה לה זכאותה לתשלום דמי מחלה צבורים בעת הפרישה. אלא שבעניין זה לא הוצגה ראיה כלשהי שיש בה ללמד על הפסד כספי שנגרם לתובעת עקב ניצול ימי המחלה בעת פרישתה מהעבודה, לרבות ימי המחלה שעמדו לזכות התובעת עובר לתאונה וניצול ימי מחלה בעבר על-ידה, ובהיעדר נתונים בעניין זה לא ניתן לפסוק פיצוי.

תקופת אי כושר חלקי:

49. מיום 1.1.07 עומדת כאמור נכותה הצמיתה של התובעת על 25%, וזוהי אף נכותה התפקודית.

50. את הפסד ההכנסה לתובעת בגין היעדרותה מהעבודה החל ממועד זה ועד מועד הפרישה (1.8.07), יש לחשב לפי בסיס שכרה עובר לפרישה ונכותה התפקודית.

51. ההפסד לתקופה הנ"ל הוא 12,126X25%X7 = 21,220 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 25,049 ₪.

52. את ההפסד לעבר ממועד הפרישה (1.8.07) ועד היום יש לחשב לפי נכות תפקודית של 25% ובסיס שכר של 7,000 ₪ כפי שנקבע לעיל.

53. ההפסד לתקופה הנ"ל הוא 94X7000X25% = 164,500 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 172,573 ₪.

54. סה"כ ההפסד לעבר – 235,158 ₪.

הפסד שכר לעתיד:

53. חישוב ההפסד בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד ייעשה לפי בסיס השכר שצויין לעיל, הנכות התפקודית ומקדם ההיוון עד גיל פרישה. אינני סבורה כי הונחו בענייננו נתונים המצדיקים קביעה גיל פרישה נמוך מהרגיל, דבר לו טענה הנתבעת.

54. הפיצוי בגין ראש נזק זה הינו בסך 7,000X25%X65.8169 = 115,180 ₪.

אובדן פנסיה:

55. משקבעתי כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה לבין הפרישה מהעבודה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין אובדן פנסיה לפי החישוב של אובדן הזכויות הפנסיוניות עקב הפרישה, כפי שעשתה התובעת.

56. הפיצוי בגין הפסד פנסיה יחושב לפיכך באופן גלובלי, ביחס להפסדי השכר כפי שנפסקו ביחס לתקופה שלאחר הפרישה וביחס לעתיד, ועל רקע החובה המוטלת על מעסיקים לבטח את עובדיהם בביטוח פנסיוני כפי שנקבעה בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, ובסה"כ – 30,000 ₪.

עזרת צד ג':

57. אין חולק כי התובעת לא העסיקה עזרה בשכר בעקבות התאונה. לטענתה ולטענת בעלה אשר העיד מטעמה, הוא סייע לה רבות בעקבות התאונה, והיא נזקקת לסיועו בעבודות הבית, התנהלותה האישית ונסיעות. התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' בסך 150,000 ₪.

58. אין לקבל טענות התובעת בהקשר זה. כאמור לעיל, הנכות שנותרה לתובעת הינה בגין ליקוי שמיעה, ונכות כאמור איננה מצריכה עזרת צד ג' בביצוע מטלות הבית או ההתארגנות האישית.

59. עם זאת, בשים לב לתקופת אי-הכושר כפי שנקעה לעיל, ומשסביר כי בתקופה לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת, אני רואה לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בסך 20,000 ₪.

כאב וסבל:

60. בשים לב לנכות שנותרה לתובעת, ימי האשפוז וגילה, הפיצוי לתובעת בגין כאב וסבל הוא בסך 46,141 ₪.

הוצאות:

61. התובעת צירפה קבלות ספורות בגין הוצאות שנגרמו לה. לטענתה, נגרמו לה הוצאות רבות נוספות בשל נסיעות ובתקופת האשפוז, והיא מבקשת כי ייפסקו לה פיצוי בסך 30,000 ₪ בגין הוצאות כאמור.

62. איני רואה לקבל את טענות התובעת שלא גובו בראיות ממשיות, ומשמדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה כך שהתובעת זכאית להחזר עבור הוצאותיה מהמל"ל. עם זאת, בשים לב לפגיעה ולטיפולים הרפואיים ו, ומשסביר כי התובעת נזקקה להוצאות עודפות לרבות בשל נסיעות, אני רואה לפסוק לה פיצוי גלובאלי בגין הוצאות בסך 5,000 ₪.

סיכום הנזק:

63. הנזק שנגרם הוא כדלקמן:

בגין הפסד לעבר - 235,158 ₪.

בגין הפסד לעתיד - 115,180 ₪.

בגין הפסד פנסיה – 30,000 ₪

בגין עזרת צד ג' – 20,000 ₪.

בגין הוצאות – 5,000 ₪.

בגין כאב וסבל - 46,141 ₪.

ובסה"כ: 451,479

ניכויים:

64. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישה הנתבעת, סה"כ תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו לתובעת בגין פגיעתה בתאונה (דמי פגיעה וקצבת נכות) הינם בסך 545,923 ₪ (כולל ריבית עבר).

65. הפיצוי לתובעת נבלע איפוא בתגמולי המל"ל.

66. התובעת טוענת בסיכומיה לחילופין וככל שלא יתקבלו וטענותיה לעניין גובה הנזק, כי יש לפסוק לה פיצוי בשיעור 25% מסכום הנזק בהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה –1985.

67. התובעת צירפה לסיכומיה העתק ממכתב בא-כוחה למל"ל מיום 1.7.12 בו נמסר למל"ל אודות התביעה המתנהלת בגין התאונה בפני בית משפט זה. כן צורף אישור משלוח בדואר רשום של המכתב הנ"ל. מסמכים אלה לא צורפו אמנם מלכתחילה לתצהיר התובעת, אולם הנתבעת בסיכומיה לא טענה נגד הצירוף המאוחר האמור, ומכל מקום בשים לב למהות המסמך סבורני כי יש לקבלו. במהלך ניהול התיק הציגה התובעת עותק מרישיון הרכב ופוליסת הביטוח לתקופת התאונה (הודעה מיום 1.7.12), מהם עולה כי הרכב רשום על שם התובעת והפוליסה הוצאה על שמה. בשום שלב לא נטען כי מדובר ברכב מעביד. מנתונים אלה עולה כי מתקיימים ביחס לתובעת תנאי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי.

68. בנסיבות אלה זכאית התובעת לפיצוי בשיעור 25% מהנזק, סכום העומד על 113,000 ₪ (מעוגל).

69. יצויין כי הנתבעת עתרה אף לניכוי מענק פרישה שקיבלה התובעת עקב פרישתה המוקדמת, אולם משקבעתי לעיל כי הפרישה לא באה עקב התאונה, אין אף מקום לניכוי המענק האמור בגדר טובת הנאה שצמחה מהתאונה.

סיכומם של דברים:

70. התביעה מתקבלת.

71. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 113,000 ₪, בצירוף החזר האגרה ששולמה משוערכת להיום ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% ובצירוף מע"מ.

72. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ה, 16 יוני 2015, בהעדר הצדדים.