א. רקע כללי:

1. תביעת פיצויים בגין עוולה של פרסום לשון הרע בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע), או לחילופין בגין עוולות של רשלנות או פרסום שקר במפגיע בניגוד להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין).
2. בתקופה הרלוואנטית לתובענה דנא החזיקה התובעת בכרטיס אשראי מסוג דיינרס, אשר הונפק על ידי חברת דיינרס קלוב ישראל בע"מ שבשליטת הנתבעת (להלן – כרטיס האשראי).
3. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, ביום שישי 28.11.08 (בכתב התביעה המקורי צוין יום שישי 14.11.08), בשעות הצהריים, ערכה התובעת קניות לקראת שבת בסופרמרקט השכונתי שבקרבת מקום מגוריה. עם סיום בחירת המוצרים ביקשה התובעת לשלם בעבורם בכרטיס האשראי. ואולם, כרטיס האשראי נדחה ולא אושר על ידי המערכת כאמצעי תשלום. התובעת נאלצה אפוא להשאיר את כל המוצרים ולעזוב את המקום בבושת פנים, תוך שכל העוברים והשבים מביטים בה בלעג וברחמים (להלן – האירוע נשוא התובענה). מכאן התובענה דנא שלפניי.

ב. עיקר ראיות התובעת וטענותיה:

1. מטעם התובעת העידה היא-עצמה. על פי גרסתה, התובעת היא אשת עסקים, בעלת מעמד כלכלי, אשר בבעלותה ובבעלות בעלה חברות ועסקים חובקי-עולם; והדברים ידועים באזור מגוריה. בהקשר הוסיפה התובעת וציינה כי "באותה תקופה אני ובעלי התגוררנו בפנטהאוז הכי מפואר וגדול (ב)קריית מוצקין" (ר' בסעיף 10 סיפא לתצהירה).
2. התובעת תיארה בתצהירה את נסיבות האירוע נשוא התובענה כלהלן: לדבריה, באותו יום שישי, בשעות הצהריים, היא ערכה קניות בסופרמרקט השכונתי בקרבת מקום מגוריה בקרית מוצקין. לאחר שהעמיסה את עגלת הקניות במיטב המוצרים, היא הגיעה לקופה והמתינה שם מספר דקות. כשהגיע תורה, החלה התובעת להעביר את המוצרים בקופה לצורך אריזתם. עם סיום הרכישה היא ביקשה להשתמש בכרטיס האשראי, אשר לדבריה שימש אותה במשך תקופה ארוכה לצורך ביצוע הרכישות.
3. או אז, לתדהמתה הרבה של התובעת, כרטיס האשראי נדחה ולא אושר על ידי המערכת כאמצעי תשלום. לדברי התובעת, מאחר ודובר בקניות לשבת בהיקף של למעלה מ-1,500 ₪, לא היה בידיה לשלם את תמורת הקנייה במזומן. התובעת נאלצה אפוא להשאיר את כל תכולת העגלה על הדלפק ולעזוב את הסופר מרקט בבושת פנים "לאחר שכל העוברים והשבים באותו סופר מרקט מביטים בי בלעג וברחמים, תוך שאני אינני יודעת היכן לקבור את עצמי מרוב בושה, שכן אני ובעלי ידועים כבעלי ממון באזור מגורינו, ולפתע אין ביכולתי לשלם חשבון בסופר מרקט" (ר' בסעיף 10 לתצהירה).
4. לגרסת התובעת, בכל אותו סוף שבוע היא הסתגרה בביתה מפאת הבושה שאחזה בה, תוך שהיא מתקשה להבין את אשר התרחש. ביום ראשון שלאחר מכן (30.11.08) פנתה התובעת לנתבעת כדי לברר במה דברים אמורים. והנה, להפתעתה, נמסר לתובעת כי בעקבות מידע שהתקבל אצל הנתבעת מחברת B.D.I. coface (להלן – חברת בי. די. איי.) הוחלט להגביל את כרטיס האשראי (להלן – פניית התובעת לנתבעת ביום 30.11.08).
5. התובעת ביקשה, לדבריה, לקבל לידיה את העתק המידע אשר שימש את הנתבעת כבסיס לקבלת ההחלטה הנ"ל, אך הנתבעת הפנתה אותה לחברת בי. די. איי., אליה פנתה התובעת בכתב ביום 7.12.08. לדברי התובעת, רק מספר ימים לאחר מכן התקבל בביתה מכתב מהנתבעת, הנושא תאריך 26.11.08, שנושאו הוא "הודעה על בקרת שימושים בכרטיסי האשראי" (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת; להלן – מכתב הנתבעת מיום 26.11.08).
6. במכתב הנתבעת צוין כי לאחרונה התקבל אצלה מידע אודות התובעת מחברת בי. די. איי., שהינה "בעל רישיון" למסירת דרוג אשראי לפי הוראות לחוק שירות נתוני אשראי, תשס"ב-2002 (להלן – חוק שירות נתוני אשראי). לאור מידע זה ערכה הנתבעת בדיקה מחודשת בנוגע לכרטיס האשראי והחליטה להגביר את הבקרה על העסקאות שיבוצעו בו. עוד צוין במכתב, כי החל ממועד שליחתו כל העסקאות שיבוצעו בכרטיס האשראי "יופנו לבחינה במרכז האישורים בחברתנו".
7. לטענת התובעת, גם לאחר שקיבלה תדפיס מחברת בי. די. איי. (אותו לא צירפה התובעת לתצהירה) וגם לאחר פניות נוספות לנתבעת על ידי ב"כ התובעת (אותן צירפה התובעת לתצהירה), לא נתקבל הסבר של ממש לבסיס להטלת ההגבלות על כרטיס האשראי, קל וחומר לכך שהדבר נעשה בטרם נמסרה לתובעת הודעה על כך.
8. לשיטת התובעת, כפי שנטען גם בסיכומים מטעמה, במעשיה האמורים גרמה לה הנתבעת לנזק רב ולפגיעה במוניטין התובעת, כמו גם בשמה הטוב. הנתבעת עשתה שימוש לרעה בדרך התנהלותה ועשתה את התובעת למרמס ולביזיון מבלי שיש לה הצדק לכך; והכל תוך הפרת חובותיה על פי הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. יתר על כן, מעשיה ודבריה של הנתבעת היו בבחינת פרסום לשון הרע, כמשמעות מונח זה לפי הוראות חוק איסור לשון הרע; ולחילופין עוולה לפי הוראות פקודת הנזיקין.

ג. עיקר ראיות הנתבעת וטענותיה:

1. מטעם הנתבעת העיד מר אילן כליפה, ראש מדור במחלקת ניהול האשראי של הנתבעת בתקופה הרלוונטית. על פי גרסתו, כרטיס האשראי דנא היה כרטיס אשראי שהונפק ישירות על ידי הנתבעת. הנתבעת היא אפוא הגורם שהעמיד ללקוח – היינו התובעת – את מסגרת האשראי ועל כן בעניין זה היא רשאית לקבל נתונים מחברת בי. די. איי. אשר הינה כאמור בגדר "בעל רישיון" למסירת מידע על פי חוק נתוני אשראי.
2. לטענת מר כליפה, ביום 25.11.08 התקבל אצל הנתבעת מידע מחברת בי. די. איי. ולפיו ביום 24.9.08 נשלחה לתובעת דרישת חוב מתאגיד בנקאי. כאמור בדו"ח של חברת בי. די. איי. (ר' נ/2), ביום 24.9.08 נשלחה לתובעת דרישת חוב מתאגיד בנקאי, אשר המידע לגביה התקבל בחברת בי. די. איי. ביום 25.11.08 והועבר באופן מקוון מידית לנתבעת (לעניין מועדים אלה ר' גם בפרוטוקול, עמ' 13 שורה 18 ואילך).
3. לדברי מר כליפה, משמעות המידע הנ"ל היא שהתאגיד הבנקאי הרלוואנטי נתקל בקושי של ממש לגבות את החוב כך שלא נותרה לו ברירה אלא להעביר את תביעת החוב לאפיקים משפטיים. מכאן, שמבחינת הנתבעת משמעות הדבר היא שביכולת הפירעון של התובעת חלה הרעה ועל כן סיכון האשראי של הנתבעת מהשימוש בכרטיס האשראי על ידי התובעת עלה.
4. עם קליטת המידע האמור אצל הנתבעת ניתן לכרטיס האשראי סטאטוס "בקרת אשראי", וזאת עד להבהרת הדברים עם התובעת. לגרסת מר כליפה, בד בבד עם מתן הסטאטוס האמור שולחת הנתבעת מכתבים ללקוח – כדוגמת מכתב הנתבעת מיום 26.11.08 אותו צירפה התובעת לתצהירה – ודורשת אישור טלפוני של כל עסקה הנעשית בכרטיס האשראי מעל לסכום מסוים.
5. לטענת מר כליפה, על פי הנתונים שברשות הנתבעת ביום 27.11.08 התקבלו אצל הנתבעת שתי בקשות מקוונות לאישור עסקאות בכרטיס האשראי בלבד (ר' הדו"ח נ/4); כלהלן:

(א) בשעה 19:52 התקבלה בקשת אישור מבית העסק "המשביר קריון" על סך של 138.69 ₪.

(ב) בשעה 20:07 התקבלה בקשת אישור מבית העסק "סופר סל שלי קריון" על סך של 75.12 ₪.

1. הנה כי כן, לטענת הנתבעת – כפי שנטען גם בסיכומים מטעמה – האירוע נשוא התובענה, כפי שתואר על ידי התובעת, מעולם לא אירע. לגרסת מר כליפה, באשר לעסקאות הנ"ל (המפורטות בפסקה 16 דלעיל) תשובתה המקוונת של הנתבעת היתה כי יש ליצור עמה קשר על מנת שבקשות האישור תבחנה על ידי פקיד במוקד האישורים של הנתבעת. ואולם, התובעת לא יצרה קשר באותו המועד אלא רק ביום 30.11.08, או אז הוסבר לה כי סטאטוס הבקרה ניתן בשל מידע שהתקבל מחברת בי. די. איי.; ובהתאם הופנתה התובעת לחברת בי. די. איי. (ר' נ/6).
2. מר כליפה הוסיף וטען כי מועד החיוב בכרטיס האשראי דנא היה ב-15 לכל חודש. והנה, משהוגש ביום 15.12.08 לחשבון הבנק של התובעת חיוב בסך 2,758.08 ₪, לא כיבד סניף הבנק של התובעת את החיוב מסיבת אכ"מ, דהיינו: אין כיסוי מספיק. מכאן, שהיתרה בחשבון הבנק של התובעת אמנם לא היתה מספקת באותה העת על מנת לכסות את החיובים שמקורם בשימושים אותם ביצעה התובעת באמצעות כרטיס האשראי (ר' נ/7) ומכאן שמתן סטאטוס הבקרה האמור לכרטיס האשראי היה מוצדק ובמקומו.
3. עוד יש לציין – לעניין ראיות הנתבעת – כי מטעם הנתבעת הוגש תצהיר נוסף, של מר ראם חזן, עובד במחלקת תשתיות באגף טכנולוגיות עסקיות של הנתבעת. תצהיר זה הוגש על רקע בקשת התובעת לקבל את הקלטת ותמלול פניית התובעת לנתבעת ביום 30.11.08 (בעניין זה ר' החלטת בית המשפט בפרוטוקול, עמ' 5 שורה 12 ואילך). על פי האמור בתצהיר, השיחה האמורה מיום 30.11.08 הועברה לטיפול מחלקת ניהול אשראי, בה אין הקלטות של שיחות, ומכל מקום ניסיונות לשחזר הקלטה – ככל שאמנם בוצעה – לא צלחו ומדובר בשיחה שהקלטתה לא נשמרה אצל הנתבעת.

ד. דיון והכרעה:

1. לאחר ששמעתי את עדויות העדים שהעידו לפניי – התובעת ומר כליפה – והתרשמתי מהן, וגם עיינתי במסמכים ובמוצגים שהוגשו מטעם הצדדים, מסקנתי היא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הרובץ לפתחה; וממילא לא הוכיחה את תביעתה. יודגש, כי לא מדובר בהכרעה המבוססת על התרשמות מהעדויות גרידא, אלא בהכרעה המבוססת על מכלול של שיקולים אשר יפורטו להלן.
2. ייאמר מיד, כי התובעת לא הביאה ולו בדל של ראייה להוכחת בסיס טיעוניה, דהיינו: לטענותיה כי בתקופה הרלוואנטית מצבה הכלכלי היה משופר במיוחד ועל רקע זה היא נפגעה כה קשה בעטיו של האירוע נשוא התובענה. כזכור, התובעת טענה כי היא אשת עסקים ובעלים של חברות ועסקים חובקי עולם, אך לא הביאה ראיה כלשהי לכך ואף לא הואילה לציין ולפרט באיזה חברות ובאילו עסקים מדובר. בנוסף, התובעת טענה כי היא התגוררה בפנטהאוז מפואר והיתה ידועה כבעלת ממון באזור מגוריה, אך גם לכך היא לא הביאה ראייה כלשהי. פשיטא, אפוא, כי התובעת לא הציגה בפני בית המשפט ראייה כלשהי לטענותיה שביסוד התובענה, שלפיהן באירוע נשוא התובענה לא ידעה התובעת היכן לקבור את עצמה מרוב בושה "שכן אני ובעלי ידועים כבעלי ממון באזור מגורינו, ולפתע אין ביכולתי לשלם חשבון בסופר מרקט" (ר' בפסקה 6 דלעיל).
3. מחדל ראייתי זה של התובעת הינו חמור במיוחד על רקע טענת הנתבעת – שהופיעה כבר בכתב ההגנה המקורי – לפיה זמן קצר לאחר האירוע נשוא התובענה לא כובד החיוב בכרטיס האשראי, בסכום מתון יחסית בסך של 2,758.08 ₪, מסיבת אכ"מ. כל שיכלה התובעת לומר בעניין זה, במהלך חקירתה הנגדית, הוא כי אין היגיון בדבר ו"אני יכולה להביא את חשבונות הבנק שלי, את הסכומים שיש לי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 10 שורה 18). ואולם, התובעת לא נתנה כל הסבר מדוע אסמכתאות אלה לא צורפו, כפי שלא נתנה הסבר מדוע לא צורפו אסמכתאות לטענותיה הנוספות בדבר מצבה הכלכלי המשופר; ובהמשך חקירתה אף טענה, באופן תמוה, כי לא ידעה שהטענה הנ"ל בדבר אי כיבוד החיוב בכרטיס האשראי אמנם נטענה (ר' שם, בשורה 29).
4. זאת ועוד: מתחילת ההליך הכחישה הנתבעת את עצם קרות האירוע, הן במועד שצוין בכתב התביעה המקורי (14.11.08) והן במועד שצוין בכתב התביעה המתוקן (28.11.08), וטענה כי במועדים אלה לא נתקבלה אצלה דרישה כלשהי לאישור תשלום באמצעות כרטיס האשראי, קל וחומר בסכום הנטען על ידי התובעת. בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי התובעת תביא ראיות כלשהן להוכחת קרות האירוע, בפרט כאשר לפי תיאורה היו לאירוע עדים רבים, אשר הביטו בה "בלעג וברחמים" על רקע היכרותם עם התובעת ובעלה וידיעתם כי מדובר בבני זוג בעלי ממון (ר' בפסקה 6 דלעיל).
5. כידוע, "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ר' ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), שמרבים לצטטו בהקשר זה). לפיכך, בנסיבות העניין – בפרט כאשר טענות התובעת הוכחשו על ידי הנתבעת ואף נסתרו לכאורה במסמכים שהציגה הנתבעת – יש להפעיל כלל זה במלוא משקלו לחובת התובעת.
6. לא זו אף זו: על פני הדברים, תיאור התובעת את נסיבות קרות האירוע נשוא התובענה הינו תיאור מועצם. אי כיבוד כרטיס אשראי אינו אירוע כה נדיר, שכן מדובר באירוע העשוי להיגרם בשל תקלות שונות, לרבות בתקשורת שבין מחשבים. לפיכך, תיאורה של התובעת אודות הבושה שאחזה בה ברגע האירוע – כמו גם הסתגרותה הנטענת בביתה במהלך כל סוף השבוע שלאחר מכן – נראה על פניו כתיאור מופרז, בפרט כאשר לא הובאו לו כל תימוכין ראייתיים. כמעט אין צריך לומר, כי תיאור מועצם זה גם אינו מתיישב עם העובדה שהתובעת לא תיעדה ואף לא זכרה את מועד האירוע, וביקשה לתקן את המועד שציינה בכתב התביעה המקורי רק על סמך פלט טלפונים שהוציאה לאחר הגשת התובענה (ר' בבקשה לתיקון כתב התביעה (בקשה מס' 7)).
7. בהקשר זה יש גם לזכור כי עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, חובת בית משפט המבקש להסתמך עליה לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בה. יש להדגיש, כי משמעות הדבר היא שעל בית המשפט ליתן "טעם אמיתי", או "הנמקה ממשית", העשויים להצדיק פסיקה על סמך עדות כזו ואין די ב"אזהרה עצמית" כללית גרידא (ר' פסק הדין בת.א. 15894-10-09 חן עבדו נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה (2011), והאסמכתאות המאוזכרות שם). ברי, אפוא, כי בנסיבות דנא, בהן לא מדובר רק בעדות יחידה של בעל דין אלא גם בעדות אשר אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון, אין אפשרות להסתמך על עדות כזו לצורך קביעת ממצאים שיפוטיים.
8. לבסוף לא למותר לציין כי התובעת גם לא הוכיחה שהאירוע נשוא התובענה הינו בגדר פרסום לשון הרע בניגוד להוראות חוק איסור לשון הרע. לנוכח נסיבות האירוע נראה כי על פני הדברים לא מדובר באירוע העשוי לגבש אחריות לפי הוראות חוק איסור לשון הרע, בפרט לאור ההגנות שנקבעו בסעיפים 39 ו-40 לחוק שירות נתוני אשראי; ובהקשר זה לא למותר לציין כי ב"כ התובעת אף לא הפנה לפסיקה כלשהי אשר קבעה אחריות לפי הוראות חוק איסור לשון הרע בנסיבות דומות.
9. אכן, דומה כי המסגרת המשפטית המתאימה לתביעת פיצויים בגין אירוע כגון דא אינה מצויה בהוראות חוק איסור לשון הרע, או בהוראות פקודת הנזיקין, אלא בהוראות סעיף 41 לחוק שירות נתוני אשראי. סעיף זה אמנם אוזכר על ידי ב"כ התובעת – הגם שבשלב הסיכומים בלבד וכאשר האחריות העיקרית לפיו הינה של בעל הרישיון (במקרה דנא חברת בי. די. איי.; ר' בפסקה 9 דלעיל), שלא נתבע – אך מכל מקום לא הונחה לפניי תשתית עובדתית הולמת לגיבוש אחריות אף לפי סעיף זה.

ה. סוף דבר:

1. העולה מכל המקובץ הוא, אם כן, שהתובעת לא השכילה להוכיח את נסיבות האירוע נשוא התובענה וממילא כשלה מלהוכיח את תביעתה. כפי שהובהר לעיל, לנוכח הראיות שהוצגו לפניי על ידי הנתבעת אין די בעדותה היחידה של התובעת כדי להוכיח את תביעתה, בפרט לנוכח הימנעות התובעת מלהביא עדים וראיות חיוניים, כמו גם גרסתה המועצמת.
2. אשר על כן אני מורה בזה על דחיית התובענה.

יחד עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין אין צו להוצאות לטובת הנתבעת חרף דחיית התובענה.

ניתן היום, ‏יום ראשון כ"ג שבט תשע"ג, ‏03 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.