1. לפני בקשת התובעת לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 29.7.13.

ההליכים עד כה

1. התובעת הגישה תביעתה, בראשונה, לבית המשפט ביום 16.10.06 במסגרת ת"א 5752/06 (להלן: "התביעה הראשונה"). בתביעתה, עתרה לתשלום פיצויים בגין נזק אשר נגרם לה לאחר שהגיעה למקום בו אירעה תאונה בה קיפח בנה את חייו. התאונה אירעה ביום 17.3.04.
2. ביום 22.3.07, נמחקה התביעה לראשונה, מן הטעם שהתובעת לא מילאה אחר הוראות בית המשפט.

ביום 1.5.07, לבקשת התובעת, בוטלה ההחלטה על מחיקת התביעה.

ביום 22.10.07, לבקשת הנתבעת ובהעדר תגובה מטעם התובעת, נמחקה התביעה בשנית.

ביום 26.6.08, שוב לבקשת התובעת, בוטלה החלטת המחיקה, אך לאור התנהלות התובעת, הדבר הותנה בתשלום סך של 1,500 ₪.

התובעת לא פעלה על פי הוראות בית המשפט ולא שילמה את סכום ההוצאות, אשר על כן, ביום 29.10.08 ניתנה החלטה לפיה פסק הדין מיום 22.10.08 עומד על כנו. התביעה נמחקה.

1. בחלוף כ- 4 שנים ממועד הגשת התביעה הראשונה, ביום 24.12.09 הגישה התובעת תביעתה בשנית. (להלן: "התביעה השניה"). בתיק לא נעשה דבר מאז הוגשה התביעה.

במחצית חודש ינואר 2013, הועבר התיק לשמיעה בפני, לאחר שכבר ניתנה בו התראה בגין חוסר מעש, התראה אשר בעקבותיה, שילמה התובעת את אגרת בית המשפט, באיחור ניכר של 3 שנים ממועד הגשת התביעה.

מיום הגשת התביעה, 24.12.09, ועד ליום 29.7.13 לא הוגש לתיק בית המשפט אישור מסירתו של כתב התביעה לנתבעת, זאת חרף החלטות חוזרות ונשנות, בתאריכים 30.1.13, 9.3.13, 20.4.13, 23.5.13, 30.5.13 בהן חוייבה התובעת לפעול להגיש את אישור המסירה כדין.

1. ביום 29.7.13 נוכח התנהלות התובעת ובזיקה להחלטות הרבות אשר מהן התעלמה, הוריתי, ברביעית, על מחיקת התביעה.
2. ביום 29.8.13 הגישה התובעת בקשתה זו לביטול ההחלטה על מחיקת התביעה.

לטענת התובעת, לא קיבלה כל התראה מבית המשפט ונודע לה על פסק הדין משיחה אקראית עם ב"כ הנתבעת. עוד טענה התובעת, כי כתב התביעה נמסר כדין לנתבעת ואף ניתנה לנתבעת ארכה לצורך הגשת כתב הגנה. לא הוגש אישור מסירה ולא צורף כל מסמך המעיד על הסכמה כזו או אחרת בין הצדדים. מעבר לצורך, יש לומר, לא הוגשה לבית המשפט כל בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה ואין די בהסכמה כזו או אחרת בין הצדדים בלא שניתנה החלטה מתאימה על ידי בית המשפט.

1. הנתבעת התנגדה לבקשה. בתגובתה טענה כי התביעה התיישנה לאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד התאונה וככל שבית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק הדין, הרי שטענת ההגנה של הנתבעת בדבר התיישנות התביעה תתאיין שלא כדין וללא הצדקה זאת נוכח התנהלות התובעת. הנתבעת הציגה פסיקה אשר התוותה את הגבולות בהן חוסר מעש של צד מהווה התנהלות העולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.
2. לתובעת ניתנה זכות תשובה, אולם כהרגלה, לא הוגשה כל התייחסות והמועד לכך חלף. לאור הטענות שהועלו בתגובת הנתבעת, ניתנו לתובעת, לפנים משורת הדין, ארכות ביזמת בית המשפט, זאת מעבר לארכות אשר ביקשה היא מטעמה, ורק בחלוף כמעט חמישה חודשים, טרחה היא להשיב.

בתשובתה טוענת התובעת כי האירוע הוא מיום 17.3.04 ואילו התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 24.12.09 כך שטרם חלפו שבע שנים. לכך יש להוסיף את העובדה שביום 16.10.06 הוגשה התביעה לראשונה והיא נמחקה ביום 22.3.07 ופרק זמן זה אינו נמנה לצורך חישוב ההתיישנות. התובעת טענה כי המציאה את כתב התביעה לנתבעת עוד ביום 3.6.13 אך זו נמנעה מהגשת כתב הגנה ולטענת התובעת, המדובר במחדל מצד הנתבעת.

ביטול פסק דין - עקרונות

1. אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, לא מצאתי טעם המצדיק את ביטול פסק הדין, אשר במסגרתו נמחקה התביעה. אפרט להלן נימוקיי.
2. ברע"א 3454/04 ורקר נ' הראל ואח' (5/6/05) בעמ' 3005, ביטאה כב' השופטת פרוקצ'יה את העמדה העקרונית לעניין השיקולים החולשים על שיקול-דעתו של בית המשפט המתבקש להכריע בבקשה לביטול פסק דין:

"זכות הגישה של האזרח לערכאות הינה זכות חוקתית מוכרת; היא משקפת הכרה חוקתית בזכות הפרט לדיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. זכות זו מקרינה על דרך הפעלת סדרי הדין, ובתוך כך על ההתייחסות המתבקשת להליך ביטול פסק דין שניתן בהעדרו של בעל דין. יחד עם זאת, בצד זכות חוקתית זו השמורה לבעל דין, חלות עליו חובות כלפי בית המשפט וכלפי בעלי הדין האחרים שנועדו להבטיח הליך תקין לפרט ולציבור. זכות הגישה לערכאות מותנית איפוא, בקיום חובות בסיסיות של בעל הדין לקיים הליך שיפוטי תקין. בעל דין אינו רשאי, בשם זכות הגישה לערכאות, לנצל את ההליך השיפוטי לרעה, ולצפות כי תישמר זכותו לפנות לערכאות וינתן לו יומו בבית המשפט חרף זאת. בתוך כך, על מבקש ביטול פסק להצביע על קיום אינטרס לגיטימי בביטולו. עליו להראות לא רק סיכוי טוב לזכות בתביעה אלא גם כי לא השתמש לרעה בהליך השיפוטי ולא נהג בדרך העלולה לסכלו. כנגד הזכות החוקתית לפנות לערכאות, עומדת חובתו של בעל דין לקבל על עצמו את עולם של סדרי הדין ושל צווי בית המשפט כדי להבטיח את זכויותיהם הדיוניות של בעל הדין, וכדי לאפשר את מהלכם התקין של הליכי בית המשפט להגנה על אינטרס הציבור כולו."

ביטול מחובת הצדק

1. יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מתוך חובת הצדק, בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר נפל פגם בזימונו של בעל דין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, המסור לשיקול דעת בית המשפט.

ב"כ התובעת טוען כי לא נתקבלה בידיו החלטת בית המשפט אשר ניתנה קודם למחיקה, אולם אינו חולק על כך שהחלטות קודמות, בין היתר, אלו שחייבו את התובעת להגיש אישור מסירה כדין, הומצאו לו. לא ניתן כל טעם מדוע לא הוגש אישור מסירה כדין, כפי שהתבקשה התובעת, עוד קודם להתראה שניתנה. משכך, איני מקבלת את הטענה כי נפל פגם בהליך המחייב את ביטול פסק הדין.

ביטול על פי שיקול דעת בית המשפט

1. הלכה פסוקה היא, כי בבקשה לביטול פסק דין המסורה לשיקול דעת בית המשפט, על בית המשפט לבחון שני עניינים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם יבוטל פסק הדין (ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836 ). מבין שני העניינים כאמור, לעניין הראשון חשיבות משנית, ואילו העניין השני הוא העיקר.

סיבת מחדלה של התובעת

1. כנטען בבקשה, מחדל התובעת נעוץ בטענה שבא-כוחה לא קיבל את ההחלטה מיום 30.5.13. אין בטענה זו כדי להבהיר את ההתנהלות שקדמה למועד זה, בפרט שהתראות על מחיקה מחוסר מעש ניתנו גם ב"גלגול זה" של התיק, ולא פעם אחת.

נסיבות תיק זה בפרט וההתנהלות המשפטית לאורך השנים בין הצדדים בכלל, מעידות כי התובעת לא קיימה את החלטות בית המשפט לא מחמת טעות, אלא עקב זלזול שיטתי בסדרי הדין, בהוראות החוק והתקנות ובהחלטות בית המשפט. כך עולה מעיון בהתנהלות התובעת מאז בחרה להגיש את כתב התביעה השני, לפני כארבע שנים, עד למועד שבו טרחה לשלם את אגרת בית המשפט – רק לאחר התראה שניתנה - וכן בכל הנוגע להתנהלותה כאשר חרף ההוראה הברורה כי תגיש אישור מסירה כדין, בתחילה לא הגישה דבר, בהמשך לאחר שניתנו שלוש התראות, הגישה אישור על מסירת דבר הדואר לבית הדואר, אשר כידוע אינו מהווה אישור מסירה כדין, ובסופו של יום, חרף הודעתה עוד ביום 23.5.13 כי כתב התביעה נמסר כדין, מתברר כי הוא נמסר רק בראשית יוני, לאחר שניתנה החלטה נוספת ביום 30.5.13.

במצב דברים זה, אין אלא לפרש את התנהגות התובעת כמזלזלת וככזו, איני רואה הצדקה כעת לביטול פסק הדין.

סיכויי התביעה – האם התיישנה התביעה

1. באשר לעניין השני, סיכויי התביעה. על המבקש מוטל הנטל להראות כי סיכויי תביעתו טובים הם. בהקשר זה קבע כב' השופט זוסמן ע.א 276/72, פרידמן נ' פרידמן פ"ד יז, 349, בעמ' 358א : "שאלת השאלות היא: האם יש לנתבע הגנה – אפשרית, ולאו דווקא בטוחה – כדי דחיית התביעה? ככל שסיכוי הנתבע להצליח בהגנתו נראים טובים יותר, יכול בית המשפט לנהוג בו ביתר סלחנות בעניין הסיבה למחדלו, אי-הגשת כתב הגנה או אי-התייצבות במשפט, שגרם למתן פסק הדין. אך נתבע שאינו יכול להצביע על הגנה אפשרית, מה טעם להיעתר לו ולפתוח את המשפט מחדש? הרי מיד לאחר מכן, יינתן נגדו אותו פסק דין". וכן- "הלכה פסוקה היא, כי פסק די כזה, שניתן כהלכה, לא יבוטל על פי בקשת הנתבע, אלא אם כן יש בידו להראות, שתצמח לו תועלת מהביטול, היינו, שיש לו סיכוי לזכות במשפט, אם יבוטל פסק הדין והוא יורשה להתגונן. אך אין דורשים, כמובן, מהנתבע יותר מאשר ראיה לכאורה לכך" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 738).

לאחר שעיינתי ובחנתי התיק, הגעתי למסקנה כי תביעה זו התיישנה. משכך, סברתי כי לא תהא תועלת מביטול פסק הדין.

1. אשר לטענה להתיישנות, בנסיבות כאן, שני עניינים שיש ליתן עליהם את הדעת. הראשון, מתי תיחשב התביעה השניה, זו הנדונה לפניי, כמוגשת, זאת לאור האיחור המשמעותי בתשלום אגרת בית המשפט. השני, תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות בכל הנוגע להליך הראשון אשר נמחק.

בעניין הראשון, סבורה אני כי יש לקבוע שמועד הגשתה של תובענה זו, אינו במועד בו הוגשה התובענה לבית המשפט, בחודש דצמבר 2009, אלא במועד שבו שילמה התובעת את אגרת בית המשפט, היינו 13.12.12.

"קבלת התביעה לרישום מסיבה טכנית, כאשר לא משולמת בגינה אגרה, בהתאם להוראות התקנות, אין בה די כדי להפוך את ההליך להליך תלוי ועומד. חלוף הזמן בין מועד הגשת התביעה לבין מחיקתה בגין אי תשלום אגרה, אינו מקנה לתביעה מעמד, שלא היה צריך להינתן לה מלכתחילה"

(עע (ארצי) 52151-05-10 גדעון גולדשטיין נ' רשת אורט ישראל (10.04.2011)).

בעניינו של גולדשטיין נקבע כי פרק הזמן שחלף מאז הגשת התביעה ועד לתשלום האגרה – חמש שנים – מצביע על זניחת התביעה.

בענייננו, שלוש שנים תמימות חלפו בחוסר מעש בתיק זה. לא הוגשה כל בקשה מאת התובעת, לא כל שכן בבקשה בעניין האגרה ולא ניתנה כל החלטה בתיק. תובעת שמתנהלת באופן שכזה אינה זכאית ליהנות מהפסקת תקופת ההתיישנות למשך שלוש השנים הללו, כאשר לא רק שלא טרחה לשלם את אגרת בית המשפט, אלא שאף לא טרחה ליידע את הנתבעת בדבר הגשת התביעה. בכך גילתה דעתה כי אין ברצונה לקדם את התביעה.

אני סבורה כי בנסיבות אלה, יש לקבוע כי התביעה כאילו לא הוגשה עד לחודש דצמבר 2012.

(ראו לעניין זה גם ע"א (מחוזי ירושלים) 9277/06 אברהמי גילה נ' משרד החינוך (20.3.07)).

האירוע מושא התביעה הוא מיום 17.3.04 ואילו התביעה הנדונה הוגשה ביום 13.12.12, שמונה שנים ותשעה חודשים לאחר האירוע, כלומר לכאורה, לאחר תום תקופת ההתיישנות.

1. עיון בהשתלשלות העניינים בהליך הקודם מלמד כי לכל היותר, אם סוכמים את כל החודשים בהם היה ההליך תלוי ועומד, בין מחיקה למחיקה, המדובר באחד-עשר חודשים. כלומר, גם אם זכאית התובעת ליהנות מסעיף 15 לחוק ההתיישנות, אין בכך כדי להועיל לה שכן עדיין חלפו למעלה משבע שנים בין מועד האירוע לבין המועד בו שילמה את אגרת בית המשפט וההליך החל.

עם זאת, אני סבורה כי גם אם היה בכך כדי לסייע לתובעת, אין היא זכאית לחסות תחת הארכה הניתנת בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.

סעיף 15 קובע כך:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

אמנם, בענייננו, המדובר על מחיקת התביעה, אולם כבר נקבע כי הדיבור "נדחתה" המופיע בסעיף 15 לעיל, כולל בחובו גם מצבים בהם התביעה הופסקה או נמחקה (רע"א 68/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור, פ"ד מג (2) 624, בעמ' 627-628).

עיון בפסיקה מלמד כי סעיף 15 בא להקל עם תובע המבקש את יומו בבית המשפט, כאשר התדיינות קודמת לא איפשרה לו למצות את זכויותיו הדיוניות. מרוץ ההתיישנות נפסק למשך תקופת ההתדיינות הראשונה, אך זאת מקום בו התובע לא "ישן על זכויותיו", אלא דווקא הפעילן, אך מסיבות שונות, ללא הצלחה.

לא פעם קבעו בתי המשפט כי תובע אשר נהג ברשלנות או במחדל בהליך הראשון, לא יוכל ליהנות מהארכת תקופת ההתיישנות, שהרי בדרך זו נגרמת פגיעה חמורה בנתבע ואין זו מטרתו של סעיף 15.

(ראו עניין אברהמי הנ"ל; ע"א (מחוזי ירושלים) 4294/02 קטש נ' משרד הבינוי והשיכון (19.3.03); ע"א (מחוזי ירושלים) 34111-03-10 לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (21.12.10); ת.א. (שלום חיפה) 2934/04 עיריית אום-אל-פחם נ' אגבריה רוקיה יוסף (11.4.05); ת.א. (שלום תל-אביב) 24266-11-09 בן שמעון נ' הראל (30.1.11); ת.א. 5661/02 כהן רוגה נ' האחים עופר ספנות בע"מ (28.4.04)).

גם דעות הפוכות, המקלות עם תובעים, גם כאלה שהתרשלו בהליך הראשון, יש בנמצא, אך נמצאו בהם נסיבות שיש בהן כדי להקל עם התובעים.

לא כך בענייננו, בנסיבות המתוארות בתיק זה, לא ניתן להגיע לתוצאה המקלה עם התובעת, זאת לאור התנהלותה משך השנים, הן בהליך הראשון והן בתביעה זו שלפניי.

התובעת הגישה תביעתה לתשלום פיצויים בגין נזק נפשי אשר נגרם לה לאחר שחזתה בתאונת הדרכים בה נהרג בנה.

מאז הוגשה התביעה, לא עשתה התובעת דבר כדי לקדם תביעתה. לא זו בלבד, אלא שגם מהחלטות בית המשפט, אשר ניתנו בניסיון לקדם את בירורו של התיק, התעלמה. כך חלפו כמעט 10 שנים מאז האירוע ועד היום.

מטבע הדברים, תובע אשר סבור כי נגרם לו נזק ופונה אל בית המשפט על מנת לתבוע פיצוי בגין נזקו, מוטלת עליו החובה לפעול לקידום עניינו.

למרבה הצער, לא כך נהגה התובעת וזאת חרף אין ספור הזדמנויות אשר ניתנו לה.

זו התביעה השנייה באותה עילה אשר נמחקת מאותה סיבה ממש - חוסר מעש. יתרה מכך, במסגרת התביעה הראשונה ניתנו לא פחות משלוש החלטות על מחיקה מחוסר מעש כאשר לאחר שתיים מהן, ניתנו החלטות המאפשרות לתובעת להשיב את הגלגל לאחור ולמצות זכויותיה. התובעת לא השכילה ליטול את ההזדמנויות אשר ניתנו לה ובסופו של יום, נמחקה אותה תביעה ראשונה.

למרבה הפלא, התובעת לא למדה מן ההתנהלות בתביעה הראשונה ומיד לאחר שהוגשה תביעה זו, נקטה באותה דרך התנהלות, היינו, חוסר מעש ועוד הרחיקה לכת ואף לא שילמה את האגרה בתיק במשך כשלוש שנים.

אין המדובר באירוע חריג של שכחה או חוסר תשומת לב ואף התובעת אינה טורחת לנסות ולטעון לכך. המדובר בהתנהגות עקבית, במשך שנים, ממש עד לרגע זה וכך אף בכל הנוגע להגשת התשובה לתגובת הנתבעת, כפי שתואר מעלה.

הסחבת שנקטה התובעת בניהול הליך זה ועוד קודם בניהול ההליך הראשון, היא חריגה, אינה מובנת ואף התובעת לא טרחה ליתן כל טעם להתנהלותה זו, לא בבקשתה ממחצית חודש ינואר 2013 כאשר הודיעה סוף סוף על תשלום האגרה, לא בבקשתה לביטול ההחלטה על מחיקת התביעה ולא בתשובתה.

התנהלות זו, לא רק גורמת נזק לתובעת עצמה, אלא אף לצד שכנגד, אשר נדרש בחלוף שנים, להתמודד עם תובענה אשר יכולה היתה להתברר בסמוך לאחר האירוע ואשר לאורך שנים, נדרש להתמודד עם אי-הוודאות שנגרמת בשל התנהלות זו.

התנהלות זו מצביעה על חוסר תום לב ומעבר לכך, על זלזול בבית המשפט ובצד שכנגד. התנהלות זו, בין היתר אי המצאת כתב התביעה בתיק זה לצד שכנגד במשך שלוש שנים מאז הוגש, חרף העובדה שכבר נוהל הליך עם הנתבעת ולא היה כל קושי באיתורה, מצביעה לא רק על זלזול, אלא בהחלט יכולה היתה הנתבעת להסיק ממנה כי התובעת, בפועל, זנחה את תביעתה. דומה כי הגשת התביעה בשנת 2009 באה אך ורק כדי ליצור הפסקה מלאכותית במרוץ ההתיישנות, כאשר בפועל, לא עשתה התובעת דבר.

בנסיבות שכאלה, מנועה היא מלהנות מסעיף 15.

1. אוסיף ואומר, מעבר לצורך ובהערת אגב, כי גם אם לא היתה התביעה מתיישנת, דומה כי היה מקום לשקול בתיק זה דחיית התביעה בגין שיהוי. טענת השיהוי, כידוע, מרחיבה את ההגנה על זכויות הנתבע ומצמצמת את זכות הגישה של התובע לערכאות ויש לקבלה, במשורה.

שיהוי ייווצר כאשר יש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד (24.5.93)).

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 זאב תמיר (הוכמן) נ' ישראל שמאלי (14.1.64) בעמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (18.3.91) בעמ' 756-755).

בנסיבות תיק זה, דומה כי התנהלות התובעת מצביעה על אותו חוסר תום לב ועל זניחת התביעה באופן שיכולה היתה הנתבעת לשנות מצבה לרעה.

(ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 ).

1. סוף דבר, הן משום סיבת המחדל והן בהעדר סיכויי תביעה לאור התיישנותה, התוצאה היא כי אין מקום לביטול פסק הדין אשר במסגרתו נמחקה התביעה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 1,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תמציא ההחלטה בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ‏א' ניסן תשע"ד, ‏01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.