1. העניין שבפני, בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני תובענה כספית ותובענה לסילוק יד, אשר הוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר.
2. על פי המתואר בכתב התביעה, הנתבע חתם על שטר העברת זכות שכירות, בחודש ספטמבר 1995, בנוגע לנכסים אשר בבעלות התובעת (גוש 10013 חלקה 60/1 וחלקה 60/2). במסגרת אותה התקשרות, הוטלה על הנתבע חובת תשלום דמי חכירה.
3. לגבי חלקה 60/1 ("הנכס הראשון") מדובר היה בחוזה שכירות אשר תקפו תם ביום 30.9.2003, ולגבי חלקה 60/2 ("הנכס השני") מדובר בחוזה שכירות אשר תוקפו יפוג ביום 31.3.2018.
4. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע לא חידש את חוזה החכירה לגבי הנכס הראשון, ולא שילם במועד את דמי החכירה הנוגעים לנכס האחר. התובעת סבורה, כי הדבר מקנה לה עילה לסילוק ידו של הנתבע מהנכס הראשון (לגביו לא חודש הסכם החכירה) השייך לה, כאשר לנתבע אין עוד זכות חוזית להחזיק בו. עוד טוענת התובעת, כי עד ליום 11.11.2008 הצטבר חוב דמי חכירה בשיעור 39,474 ₪ (אם כי פורט שאין מדובר במלוא חובו של הנתבע לתובעת).
5. לאור כל אלו, טוענת התובעת בכתב התביעה, כי הנתבע מפר הפרה יסודית את ההסכם המקנה עילת פינוי מהנכס הראשון, יחד עם חיובו כספי בדמי החכירה על פי דף החשבון אשר צורף לכתב התביעה.
6. הנתבע הגיש בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ובקשה למתן רשות להתגונן;
7. לגופן של הטענות, אציין כי תביעת התובעת כשירה להתברר בסדר דין מקוצר. מדובר בתובענת בעלים של מקרקעין כנגד חוכר, כאשר הובאה ראיה בדבר היותו חוכר (על פי שטר העברת זכות השכירות עליה הוא חתום), והוצג דף חשבון המתאר את יתרת החוב של הנתבע בגין דמי החכירה; די בכך כדי לעמוד בתנאי הכשירות של התובענה להתברר בסדר דין מקוצר, ועל הנתבע היה להראות ראשית הגנה לכאורה על מנת שהתובענה תועבר לפסים של סדר דין רגיל. בכל מקרה, כב' הרשמת פומרנץ דחתה את הבקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" בהחלטתה מיום 30.6.2010, ועל ההחלטה כאמור לא הוגש ערעור והיא הפכה לחלוטה.
8. לגופו של ענין טען הנתבע כי פרע את מלוא חיוביו לתובעת, שכן ביצע תשלום דמי חכירה מהוונים עד לשנת 2008; כי לא פנו אליו לצורך חידוש הסכם החכירה בנוגע לנכס הראשון; כי ניסה לבצע תשלום נכון של היוון דמי החכירה אולם נושא זה לא הושלם בשל מחדלים אצל התובעת; הוסיף הנתבע וטען כי על פי דף החשבון נדרשים ממנו סכומים הנוגעים לתקופה שלפני המועד בו רכש את הנכס, כאשר לפחות לגבי חלקם חלה התיישנות; טען כי ביום 19.3.2009 נשלחו אליו שני מכתבי התראה בסכומים אחרים ושונים בתכלית, דבר המוכיח לגישתו כי אין מדובר בסכום קצוב; ורביעית טען הנתבע, כי התובענה והחיוב נסמכים על נתונים שגויים ובהם הערכת הערכת שמאי (כתשלום שנתי של 1% משווי הקרקע) אשר לגישתו אינה ערוכה כדין ואינה יכולה לבסס עילה לתובענה בסכום קצוב, ולגופה היא שגויה ומצדיקה מתן רשות להתגונן ובחינת בסיס החיוב;
9. למען הפירוט הראוי והממצה, אתייחס בנפרד לשני הנכסים הנכללים בכתב התביעה.
10. הנכס הראשון, הינו חלקה 60/1, כאשר על פי התיאור בנספח ב' לכתב התביעה, מדובר בתיק מנהל מס' 30454738 מ', לגביו נוהל חשבון כספי מס' 118852565, תחילת החכרת אותו נכס 1.10.54, לתקופה של 49 שנים, אשר הסתיימה ביום 30.9.2003.
11. הנכס השני, הינו חלקה 60/2, כאשר על פי התיאור בנספח ב1 לכתב התביעה, מדובר בתיק מנהל 30484746 מ', לגביו נוהל חשבון כספי מס' 009750076, תחילת החכרת אותו נכס 1.4.1969, אשר עתידה להסתיים ביום 31.3.2018.
12. הנתבע לא הציג ראיות לגבי הארכת תקופת החכירה, לא התייחס לשאלת חתימתו של הסכם חכירה חדש, לא הציג אישור כי ביצע כל תשלום שהוא בנוגע לנכס זה; במסגרת חקירתו, נשאל הנתבע האם היה מודע לחובת חידוש הסכם החכירה, אישר שאכן כך (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 17-24), ואישר שלא הסדיר את דמי החכירה לנכסים.
13. לאחר בחינת טענות הצדדים ופרוטוקול הדיון, סבורני כי מוצדק במקרה זה ליתן רשות להתגונן על מנת שתוכח התובענה ; השתכנעתי שדף החשבון אשר צורף כלל חיובים שאינן נוגעים לנתבע כלל ועיקר, ולפיכך יכול ומדובר בתחשיב שגוי, ובכל מקרה טעון הוא הערכה ובירור עובדתי.
14. בכל הנוגע לשאלת סילוק יד, הבהיר הנתבע כי חלקות 60/1 ו- 60/2 מהוות נכס מקרקעין המהווה יחידת דיור אחת, וסילוק יד ממחצית הדירה, גם אם הינו אפשרי רישומית, אינו ראוי ואינו נכון לדעתי.
15. אוסיף כי הנתבע הפנה לתשלום אשר בוצע על ידו בתשלום אשר לגישתו היה הסדרה של חלק ניכר- וכמעט כל החובות אשר נדרשו ממנו, ואולם הדבר לא מצא ביטויו הראוי בדף החשבון (אשר כלל חיובים שלפני קבלת הזכויות אצל הנתבע). יתר על כן, שובר התשלום כלל הפנייה לחובות עבר, וגם אם לפי דף החשבון אין הדבר מהווה סילוקם, עדיין שאלת תקינות החיוב טעונה בירור לגישתי.
16. הגנתו של הנתבע, דחוקה הינה מאוד, אולם סימני השאלה העולים מהתנהלות התובעת, מצדיקים לדעתי עריכתו של הבירור העובדתי הנכון והראוי בהקשר זה; אמנם הנתבע לא הגיש השגה על החיוב, ולכאורה לא ענה על מכתב דרישה משנת 2004 אשר הוצג בפניו במסגרת הדיון אשר נערך בפני, ואולם העובדה כי התובעת עצמה דורשת סכומים אלו או אחרים, ומציינת כי הסכום הנתבע על ידה כעת סותר את המפורט בשובר תשלום, במכתבים קודמים (ואף סכום התובענה עודכן לאור שגגה אצל התובעת), ולאור כל אלו, סבורני כי מוצדק במקרה זה להטיל על התובעת להוכיח את תובענתה.
17. התובענה תועבר לפסים של סדר דין רגיל, המזכירות תנתב התובענה לצורך קביעת מועד דיון בפני הגורם השיפוטי אשר ידון בתובענה לגופה.
18. לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, י' אב תשע"ג, 17 יולי 2013, בהעדר הצדדים.