בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

התובע והנתבעת מס' 1, כאשר הנתבעת מס' 1 פועלת באמצעות הנתבע מס' 2 התקשרו בניהם לגבי אספקת סחורה. מדובר בסחורה שהינה כלי בית חד פעמיים.

לטענת הנתבעת, כאשר סופקה הסחורה התגלה לה, כי חלק מהסחורה פגומה וחלק מהסחורה איננה הסחורה שהיא רוצה בה, לרבות טענות כי המחירים עליהם סוכם אינם המחירים שכעת התובע טוען להם ולכן סוכם, כי תוחזר חלק מהסחורה ותמורתה תובא סחורה אחרת. גם כאשר הגיעה הסחורה האחרת טענה הנתבעת 1, כי בפועל אין המדובר בסחורה שהיא רוצה בה ולמעשה מרגע זה התפוצצה העסקה בין הצדדים.

התובע מסביר, כי לנתבעים היתה הזמנה ראשונה אשר שילמו עליה תמורה מלאה והיו מרוצים ממנה ועל כן ביצעו את ההזמנה השנייה. פועליו של התובע פירקו את הסחורה שהוזמנה בהזמנה השניה בשטח הנתבעים, הכל בהתאם להזמנתם. לטענתו, הנתבע 2 ביקש לבצע החזרות ולקבל זיכוי בגין הסחורה אשר רכש בהזמנה הראשונה ובאותו היום הוצאה עבור הנתבעים חשבון זיכוי בגין הסחורה מההזמנה הראשונה- וזאת על אף שהסחורה לא הוחזרה כלל וכלל, מתוך רצון טוב לשמור על לקוח חדש ומתוך הבנה בין הצדדים.

לטענת התובע, קיבל ביום 08.07.09 הודעה מהנתבע 2, בה הוא מודיע לו על רצונו לבטל העסקה ולהחזיר הסחורה אשר כאמור סופקה לשטחו. התובע הגיב במכתב, כי בכדי לקבל חזרה את הסחורה, על הנתבעים לשלם הוצאות ואת שכר המשאית והפועלים אשר סיפקו הסחורה, בסך של 5,000 ש"ח. הנתבעים עמדו על כך כי הם רוצים להחזיר את הסחורה הקודמת (מההזמנה הראשונה) ואשר שלמו תמורתה המלאה, אך התובע מצידו טוען כי סירב לקבל דרישה זו והודיע כי הוא שולח משאית ופועלים על מנת להשיב לו את הסחורה אשר לא שולם תמורתה וזאת בכדי להקטין את נזקיו.

התובע מוסיף, כי שהגיעו עובדיו לשטח הנתבע בכדי לקבל ולקחת חזרה את הסחורה, נתקלו בהתנגדות מצד הנתבע 2, אשר מנע מהם להיכנס ולקבל את הסחורה חזרה.

לטענת התובע, רצה להביא לעדות את נהג המשאית מחברת "עמית ביזנס גרופ בע"מ על מנת לתת עדותו על השתלשלות האירועים עת הגיע לשטח הנתבעים, אך נמסר לו מחברה זו כי הנהג הפסיק עבודתו אצלם.

דא עקא, כי לכאורה לא היתה סיבה, כי הנתבעים יחזיקו תקופה כל כך ארוכה בסחורה שהם אינם רוצים בה, ואולם הצדדים לא הצליחו להגיע להבנה לגבי שחרור הסחורה ו/או תשלומי כספים נוספים מעבר למקדמה של 10,000 ₪ ששולמה ע"י הנתבעים ואשר בתביעה שכנגד מבוקש החזר מלא שלה וגם ניסיון לגישור באמצעות מגשר לא צלח. למרות שמדובר בגישור בין הצדדים הייתי נכון לשמוע את המגשר לאור אופיו של הסכסוך ואף הוריתי על זימונו של ד"ר עבדאל כארים שלאטה, המגשר המוסכם בין הצדדים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, לדיון בישיבת בית המשפט מיום 19.2.13. המגשר לא הגיע לדיון ומשכך הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב במעמד הדיון ובוצעו השלמות בע"פ.

רק בישיבת בית המשפט מיום 12.11.12, ולאחר שבית המשפט הבהיר לצדדים, כי אין סיבה להמשיך ולהגדיל נזקים, הסכימו הצדדים מבלי לפגוע בטענות האחד כלפי השני, כי הסחורה המונחת במחסני הנתבעים תוחזר לידי התובע ואכן סחורה זו הוחזרה בשלמותה, לא לפני שנטען שהיו גילויי אלימות ואיבה מצד שני הצדדים.

התובע, הגם שקיבל את מלוא הסחורה, תובע את ההפרה החוזית שעלתה לטענתו בתיק זה מצדם של הנתבעים ועל כן תביעתו היא בגין החשבונית נשוא כתב התביעה ע"ס של 27,433 ₪, על פי חשבונית מתאריך 7.7.09. הנתבעים מצדם הגישו תביעה שכנגד וזאת לאחר שתיקנו את כתבי הטענות. כתב התביעה שכנגד כולל את הסכומים הבאים:

החזר המקדמה של 10,000 ₪ אשר לטענת הנתבעים הינה בגין העיסקה השנייה ולא בגין העיסקה הראשונה.

הוצאות בסך של 5,000 ₪ בגין ניהול מו"מ וניסיונות לפתור את הסכסוך באמצעות המגשר לרבות שיחות טלפון ארוכות, פגישות והפסד ימי עבודה.

עוגמת נפש, פגיעה במוניטין ובשם טוב של הנתבעת מס' 1 בסך של 5,000 ₪.

וראש הנזק העיקרי, אשר הינו דמי אחסנה. כאן עלי לציין, כי בכתב התביעה שכנגד המקורי תבעו הנתבעים שכנגד סכום של 1,000 ₪ עבור כל יום אחסון, החל מיום 15.7.09 ועד יום לקיחת הסחורה ב-10.1.11, ואולם בכתב התביעה המתוקן הופחת הסכום לסך של 300 ₪ בלבד לכל יום אחסנה. הנתבעים מציינים, כי אחסנת הסחורה היתה לתקופה מאוד ארוכה - של למעלה משנתיים, אשר במהלכה התובע סירב לדרישות הנתבעים, שייקח את הסחורה ויחזיר את סכום המקדמה ששילמו לו עבור אותה סחורה. לטענתם, משתפסה הסחורה חלק ניכר במחסני הנתבעת, היא הפריעה לניהול התקין של המחסנים והעסק לתקופה ארוכה מאוד.

לא הובאו למעט הטענה, כי מדובר היה בסחורה בעלת נפח שתפסה מקום במחסני הנתבעים לטענתם, ראיות המצביעות על הסכום שאותו בית המשפט צריך להעריך היה ותתקבל התביעה שכנגד לעניין דמי האחסנה.

ניתן היה להמציא חוו"ד שמאית, חוו"ד המתייחסת לאחסנה של סחורה בהקף שכזה או כל מסמך אחר לתמיכה בטענות כי מדובר בהוצאות גבוהות.

זאת ועוד, ניתן היה על חשבונם של הנתבעים, תוך שמירת זכותם לתבוע את נזקיהם, להעביר את הסחורה לידי התובע ולהשאיר אותה בחצריו, ובכך להקטין את דמי האחסנה אשר נתבעו ואשר עלותם היא גבוה לעין שיעור מהתביעה העיקרית.

רק בסיכומיהם טרחו הנתבעים שכנגד לצרף ראיות המתייחסות לתשלום דמי אחסנה בסך של 4,000 ₪ עבור אחסנה של קונטיינר בנמל לתקופה של 12 יום כאינדיקציה לסבירות טענותיהם. אינני יכול לקבל ראיות נוספות במסגרת סיכומים ולא נתתי כל משקל לעניין צירוף ראיות נוספות או טענות חדשות שלא מצאו את ביטוין במסגרת ישיבת ההוכחות ובמסגרת כתבי הטענות. מכל מקום, לטענת הנתבעים / התובעים שכנגד סכום של 9,000 ₪ בחודש (המבוסס על תחשיב של 300 ₪ ליום אחסון) בגין אחסנה הינו סכום סביר וראוי ומכאן דרישתם לפיצוי בסך 161,700 ₪ בגין דמי האחסנה למשך תקופת הזמן עד לקיחת הסחורה.

הנתבעים מדגישים, כי התובע קיבל חזרה את כל סחורתו וקיבל ביום 25.06.09 סכום של 10,000 ₪ כמקדמה על חשבון הסחורה, ועל כן הוא זה שחייב להם סך של 10,000 ₪. הנתבע 2 מדגיש, כי מקדמה זו אשר שולמה ביום 25.06.09, שולמה על חשבון הסחורה העתידית ולא עבור מחיר הסחורה בחשבונית מאותו היום.

אשר על כן, לטענת הנתבעים, לאור כל ההטעיות וההפרות מצד התובע בכל הקשור לעסקאות מיום 25.06.09 ו-07.07.09, רשאים הם לבטל את העסקאות תוך זמן סביר, כפי שעשו בפועל.

לאחר שבחנתי את סיכומי הצדדים ואת החקירות הנגדיות של עדי הצדדים בישיבת בית המשפט מיום 20.1.13, במהלכו העיד ונחקר התובע וכן בנו והעיד ונחקר הנתבע, אני נותן בזאת את פסיקתי.

אני סבור שהאיזון הנכון בתיק זה צריך להיות דחיית התביעה והתביעה שכנגד הדדית, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו.

אני סבור שבנסיבות העניין יש להסתפק בתוצאה האמורה ולא להורות על השבת המקדמה על חשבון העיסקה בין הצדדים בסך 10,000 ₪, אשר נתבעה בתביעה שכנגד.

להלן נימוקי ביהמ"ש בהגעה לתוצאה האמורה:

1. עניין לנו בסכסוך שעילתו טענה להפרות חוזיות שבוצעו ע"י התובע או ע"י הנתבעים/התובעים שכנגד. התובע מצידו טוען, כי עמד בכל ההתחייבויות שלקח על עצמו וכי על הנתבעים לשלם לו את עלות החשבונית בסך של 27,433 ₪. התובע מסביר, כי הסחורה אותה הזמינו הנתבעים כאשר הנתבע 2 נתן התחייבויות אישיות להתחייבויותיה של הנתבעת מס' 1, נמסרה ביום 25.6.09. לאחר שהנתבעים ביקשו החלפת מקצת הסחורה, הוצאה חשבונית זיכוי בגין הסחורה וביום 7.7.09 סופקה בשנית הסחורה אשר עליה הוסכם בהזמנה שניה. למרות זאת, הנתבעים ביקשו את ביטול העסקה וסירבו לשלם את עלות החשבונית. לטענת התובע לא היתה כל מניעה לקבל את הסחורה חזרה ואולם תנאי לכך היה תשלום הוצאות ושכר המשאית בסך 5,000 ₪ על פי מסמך דרישה של "עמית ביזניס גרופ בע"מ". ניסיון התובע לקבל לידיו את הסחורה כאשר עם המשאית נמצאים בניו אחמד ואמג'ד לא עלו יפה והנתבע 2 סירב לאפשר לעשות זאת. רק בעקבות החלטה שיפוטית מתאריך 6.1.11 דהיינו שנתיים מיום המכירה או המסירה, הוחזרה למעשה הסחורה בשלמותה. עוד טוען התובע, כי הסכום של 10,000 ₪ הינו בגין ההזמנה הראשונה וראיה לכך הינה שהקבלה בגין קבלת הסכום האמור היא מיום 25.6.09. ולא בגין ההזמנה השניה, דהיינו מיום 7.7.09 כפי שטוען הנתבע.

2. הנתבעים בסיכומיהם לעומת זאת טוענים שמי שהפר את ההתחייבות החוזית היה התובע ולא הנתבעים. לטענתם ההפרות החוזיות הם תוצאה של מספר עניינים כמפורט:

א. התובע הוא זה שביטל את העסקה עם הנתבעים ביום 7.7.09. לאחר שיחה עם הנתבע מס' 2, בין היתר, בנושא העלאת מחירי המוצרים בסכום המע"מ בהשוואה להצעת המחיר מיום 29.6.09.

ב. למרות שהתובע הוא זה שביטל, עמדה לנתבעים זכות ביטול העסקאות מכמה סיבות:

1) הטעיית הנתבעים לפי חוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") בכך שהציג עצמו כיבואן לכלים חד פעמיים וניסיונו להחתים את הנתבעים על הסכם בלעדיות שהנתבעים קונים ומוכרים רק את המוצרים שלו.

2) איחור באספקת הסחורה, אשר סופקה רק ביום 7.7.09, שעה שהחנות החדשה היתה אמורה להיפתח ביום 1.7.09.

3) העלאת המחירים של המוצרים במועד האספקה לעומת מחירי המוצרים בהצעת המחיר, דבר שהוא בניגוד לחוק.

העלאה של המחירים גרמה לכך שלא היתה כדאיות בעיסקה.

עלי לציין בעניין זה, כי כדאיות בעיסקה אינה טענה המצדיקה הפרה חוזית, אך אי עמידה בהסכמות במעמד הצעת המחיר עד לביצוע העיסקה תוך העלאת הסכום שלא כמוסכם, עלולה להפוך את העיסקה ללא כדאית ואז זו ההפרה.

4) עוד טוענים הנתבעים/התובעים שכנגד, כי המוצרים היו פגומים, כגון קיום בועות אוויר פלסטיק במוצרים החד-פעמיים, והתובע אישר זאת.

ג. התובעים/הנתבעים שכנגד מדגישים כאמור, כי לא היה רצון מצד התובע לקחת את הסחורה וכי 10,000 ₪ הנתבעים כהשבה היו בגין העיסקה השנייה ולא בגין העיסקה הראשונה, כך שאין שום הצדקה לאור ההפרות החוזיות להשאיר סכום זה בידי התובע.

התובעים/הנתבעים שכנגד מדגישים את הסתירות ואת חוסר האמינות בעדותו של הנתבע והתובע שכנגד.

הנתבעים/התובעים שכנגד, לא הוכיחו את טענותיהם להפרות חוזיות מטעם התובע/הנתבע שכנגד. יש לזכור, שמלבד העדתו של נציג הנתבעות/התובעות שכנגד, דהיינו הנתבע מס' 2, לא העידו עדים נוספים הגם שהייתי נכון ואף קבעתי לכך מועד, לשמוע בישיבה נפרדת את המגשר – ד"ר עבדאלכרים שלאעטה, אשר הנתבעים/התובעים שכנגד, הם שעמדו על העדתו כמי שיכול לתמוך בטענותיהם.

לא העידו עדים מטעם הנתבעים/התובעים שכנגד, שהיו יכולים להתייחס לקבלת הסחורה פעמיים, לפגמים שהיו בה (אם כי לפחות לגבי הפעם הראשונה אני נותן אמון כי היו פגמים), ו/או להפרות חוזיות נטענות.

תמוהה בעיני התנהגות הנתבע מס' 2.

לטענתו כשל התובע לחלוטין בעת אספקת הסחורה בפעם הראשונה. היו בסחורה פגמים לטענתו, כמויות לא נכונות, מחירים שלא הוסכם עליהם וכו'. מדוע הסכים אפוא לבצע עיסקה שנייה ומדוע לא הגדיר מפורשות מה טיבו של אותו סכום שניתן על החשבון בסך 10,000 ₪? האם מדובר בעיסקה הראשונה או השנייה? מכל מקום לא התרשמתי כי טענות הנתבעים/התובעים שכנגד להפרות חוזיות הוכחו.

התובע כשלעצמו סיפק פעמיים סחורה ואולם משהוברר, כי הנתבעים /התובעים שכנגד אינם רוצים בסחורה, לא היתה סיבה לכפות את המשך ביצוע העיסקה, מה עוד שהוא אוחז בידו את אותו תגמול חלקי של 10,000 ₪.

גם התובע עצמו המציין לסיכומיו כי לא הביא את הנהג מטעם "עמית ביזנס גרופ" לעדות, בשל העובדה שאינו עובד עוד בחברה, כשל בהבאת עדים שהיו יכולים לתמוך בטיעוניו והעובדה שמדובר בעד שעזב את מקום העבודה, אין בה נימוק מספיק לאי הבאתו לעדות.

3. מאותו רגע שבו כשלה העיסקה, כשלו שני הצדדים גם יחד בהתנהגותם. שניהם לא נתנו הסבר מניח על הדעת לאי עמידה בחובת הקטנת הנזק החלה עליהם. התובע אפשר תקופה ארוכה להחזיק ציוד שלו, ציוד שבסופו של דבר הוחזר בשלמותו, דבר שמנע ממנו את היכולת למכור את הסחורה לגורם אחר.

הנתבעים/התובעים שכנגד, מצידם, החזיקו את הסחורה בניגוד לרצונם ונגרמו להם נזקים שונים שאף אחד מהם לא הוכח.

איך יכול להיות מצב שבו סחורה בשווי של כ- 30,000 ₪ מביאה לנזקים בסדר גודל של 180,000 ₪ בשלב ראשון לתובעים שכנגד? הרי התובעים שכנגד יכלו היו להניח את הסחורה בחצרי התובע ובכך למעשה לסיים את העניין, שלא לדבר על כך שבשלב ראשון תבעו 1,000 ₪ לחודש דמי אחסנה ולאחר מכן בכתב התביעה המתוקן דרשו 300 ₪ לחודש. שני הסכומים הללו לא הוכחו כלל ולמעשה לא התרשמתי, כי נגרם נזק כלשהו לנתבעים/התובעים שכנגד, למעט אותו תשלום של 10,000 ₪ שנתבע אף הוא על ידם.

בסופו של יום, משלא הוכח כי התובע/הנתבע שכנגד ביצע הפרות חוזיות כטענת הנתבעים/התובעים שכנגד, וכי הסחורה שהיתה פגומה הוחלפה על ידו והתרשמותי היא שהתובע ביקש לעמוד בהתחייבויותיו, האיזון הנכון לאחר שהוחזרה הסחורה כולה צריך להיות לדעתי דחיית התביעות הדדית, אך לאור התרשמותי כאמור לעיל, כי הסכום של 10,000 ₪ אשר שולם ע"י הנתבעים/התובעים שכנגד, יישאר בידי התובע כפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו, אם נגרמו לו.

לא מצאתי הצדקה לפסוק סכומים נוספים.

כל צד יישא בהוצאותיו.

התביעה והתביעה שכנגד נדחות כאמור לעיל.

ניתן היום, יז' אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.