זוהי בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 06.10.2010 בהעדר התייצבות.

1. כתב האישום אשר הוגש נגד הנאשמים/המבקשים ביום 30.12.09, ייחס להם עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 4 , 14א ו - 16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 (להלן: "התיק הראשון"). ביום 06.10.2010 ניתן פסק דין אשר הרשיע את הנאשמים, והשית עליהם קנס בסך 3,000 ₪ , כל אחד, וצו לסגירת העסק.
2. בבקשתם טוענים המבקשים כי ביום 06.10.10 התנהל דיון בהעדרם, ניתנו הכרעת הדין וגזר הדין, וזאת בהסתמך על אישור מסירה שהוצג בפני בית המשפט, ממנו עולה כי דבר הדואר בדבר הזימון לדיון הנ"ל, הומצא לכתובתם של המבקשים וחזר כ "לא נדרש". (להלן: "פסק הדין הראשון").
3. הוסיפו המבקשים וטענו כי, לא ידעו על פסק הדין הנ"ל, כאשר רק ביום 18.03.15, עת ניגש המבקש 1 לבית המשפט בבית שאן לצלם חומר הנוגע לתיק אחר, נודע להם על קיומו של פסק הדין הראשון. לטענתם, מעולם לא קיבלו העתק מפסק דין זה ומעלום לא נחשפו לתוכנו.
4. בתגובתה, ביקשה המאשימה/המשיבה להורות על דחיית הבקשה. לטענתה, פסק הדין הראשון שניתן בהעדר התייצבותם של המבקשים, ניתן כדין, וזאת עת ניתן לאחר שהוצג אישור מסירה מיום 10.06.10. הוסיפה כי, משהמשיכו המבקשים בביצוע העבירה, הוגש נגדם כתב אישום נוסף במסגרת תיק מס' 17951-06-11 בגין אי קיום צו (להלן: "התיק השני"), בו הורשעו, אף בגין אי התייצבות (להלן: "פסק הדין השני").
5. הוסיפה המאשימה וטענה כי, המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין השני, בטענה שההזמנה לדין לא נמסרה לידם, כאשר בהחלטה מיום 15.05.12 נקבע כי ההזמנה לדין נמסרה לכתובתם הנכונה של המבקשים, וטענות אחרות שהעלו המבקשים לא הוכחו ובקשתם נדחתה. ערעור שהוגש על החלטה זו התקבל והתיק השני הוחזר לבית המשפט לשמיעתו.
6. לטענת המאשימה, בתשובתם לאישום במסגרת התיק השני, כפרו המבקשים בהמשך הניהול של העסק, אם כי לא העלו כל טענה בדבר אי קבלת הצו נשוא פסק הדין הראשון.
7. כן טענה המאשימה כי, המצאה כדין של פסק הדין הראשון הינה אחת מיסודות העבירה בגינה הוגש התיק השני, ומשכך היה עליהם להעלות טענתם בדבר אי קבלת פסק הדין הראשון עוד במהלך ההקראה של התיק השני, דבר שלא נעשה.
8. עוד טענה המאשימה, כי עסקינן בפסק הדין חלוט, שניתן לפני כ – 5.5 שנים, ללא שהמבקשים הצביעו על כל מקור חוקי לביטולו, לרבות כל חשש מעיוות דין מאי הביטול. לטענתה, במשך 4.5 שנים ידעו המבקשים על קיומו של פסק הדין הראשון, לרבות על הגשת כתב האישום השני נגדם, ואף על פי כן לא העלו כל טענה כנגד פסק דין זה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשת המבקשים ותגובת המאשימה על נימוקיהן, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
2. סעיף 239 לחסד"פ מסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות הסדרים להמצאת מסמכים בהליך פלילי תוך סטייה מאלה הקבועים בסעיף 237 לחסד"פ, אולם בתקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לעניין סעיפים 239 ו-240 לחוק), תשכ"ו-1966 , לא נכלל חוק רישוי עסקים כאחד החיקוקים עליהם חל סע' 239 (להבדיל מסע' 240 שעל פי קביעת התקנות הנ"ל חל על עבירות לפי סע' 14 לחוק רישוי עסקים).
3. סע' 240 לחסד"פ קובע כי בעבירות מסוימות שצוינו שם ובעבירות "לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע" יחולו סדרי דין מיוחדים. בתקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לענין סעיפים 239 ו-240 לחוק), תשכ"ו-1966 נקבע כי סע' 240 יחול על אישום בגין עבירה לפי סע' 14 לחוק רישוי עסקים, דוגמת האישום שבפנינו.
4. על פי סע' 240(א)(2) לחסד"פ נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו. על פי סע' 240(א)(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם – שרואים אותו עקב אי התייצבות כמי שהודה– אם בית המשפט סבור שלא יהיה בשפיטתו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יוטל עליו עונש מאסר. לשם השלמת התמונה יובהר כי ההסדר הקבוע בסע' 240 לחוק, מאפשר שפיטת נאשם בהעדרו, גם כשלא מתקיימים הדרישות של סע' 130 (א) ו(ג) – אזהרת הנאשם כי בית המשפט רשאי לדון אותו אם לא יתייצב.
5. טוענת המאשימה כי פסק הדין הראשון ניתן בחודש 10/2010 לאחר שהוצג בפני בית המשפט, אישור מסירה בדבר הזימון לדיון, כאשר פרוטוקול אותו דיון נמסר למבקשים. הגם שאישור כזה לא הוצג בפניי, אך אין לומר שיש בכך כדי ללמד כי המבקשים לא ידעו על קיומו של פסק הדין. ולהלן אסביר.
6. ראשית אומר כי, נוכח העובדה שהמבקשים לא טענו לאחר מתן פסק הדין הראשון שניתן כנגדם, כי לא קיבלו זימון לדיון בו ניתן פסק הדין הנ"ל, וזאת חלף הזמן שעבר, מכאן שזימונם לדיון היה כדין, אזי היה בסמכות בית המשפט לגזור את דינם של המבקשים בהעדרם, אם אין בכך משום עיוות דין.
7. טענתם של המבקשים כי רק ביום 18.03.15 ידעו על קיומו של פסק הדין הראשון, וזאת עת ניגש המבקש לבית המשפט, בעניין אחר, נטענה בעלמא. לא זו אף זו, בגין אי קיומו של פסק הדין הראשון הוגש כתב האישום בתיק השני, כאשר בשום שלב בהתדיינות אודות התיק השני, לא טענו המבקשים לאי ידיעתם על פסק הדין הראשון. כך לדוגמא, בתשובתו לאישום בדיון שהתקיים בפניי, ביום 12.09.13, טען המבקש לגופו של האישום, אך לא טען כי פסק הדין הראשון ניתן בהעדרו, וכי לא ידע עליו.
8. ככל וסברו המבקשים כי פסק הדין הראשון שניתן בהעדר התייצבות מטעמם, ניתן שלא כדין, היה עליהם להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה, הלא היא בתאריך 24.04.12, המועד בו ביקשו לבטל את פסק הדין נשוא התיק השני, אשר הוגש בעקבות אי קיומו של פסק הדין הראשון, נשוא בקשת הביטול דנא. כאמור, טענתם כנגד תקפותו של פסק הדין הראשון היה על המבקשים להעלות כבר אז, וזאת לא עשו.
9. המבקשים אף לא טרחו להעלות טענתם כנגד פסק הדין הראשון במסגרת הערעור אותו הגישו ביום 21.06.12, על תוצאות פסק הדין השני (במסגרת ע"פ 38842-06-12), וכל טיעוניהם נסובו אודות פסק הדין השני שעניינו אי קיום הצו.
10. מכאן, המסקנה כי המבקשים כן ידעו על מתן פסק הדין הראשון בעניינם, ולא ביקשו לבטלו, מקום שידעו לעשות כן, היינו להגיש בקשת לביטול הנוגעת לפסק הדין השני, שניתן בתיק השני שהוגש בגין אי קיומו של פסק הדין הראשון.
11. מהאמור, פסק הדין הראשון שניתן נגד המבקשים ניתן כדין, ולא נפל בו כל פגם.
12. עוד אציין כי, על אף שבבקשתם לא טענו המבקשים לכל עיוות דין שייגרם להם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין הראשון, אם כי אומר שאין בשפיטת המבקשים בהעדרם כדי להוות עיוות דין, ככל ולא הציגו כל נימוק מוצדק, מדוע יש לבטל את פסק הדין הראשון.
13. הסתפקותם של המבקשים בהעלאת הטענה הלכאורית, כי לא ידעו על קיום פסק הדין הראשון, טענה שכאמור לא הוכחה, אין בה די.
14. מכאן, טענתם של המבקשים לפיה פסק הדין הראשון שניתן נגדם בטל, דינה להידחות.

סוף דבר

1. לאור האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

המבקשים יישאו בהוצאות המאשימה בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.546783135129371

54678313

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ה, 13 יולי 2015, בהעדר הצדדים.