מבוא

1. התובעת, סונול ישראל בע"מ, הגישה לביצוע שטר חוב על סך 717,000 ₪ שנעשה ביום 28.11.07 כאשר, לפי הנטען, עושה השטר הינה חברת סליל אור שירותי תדלוק בע"מ וה"ה גולן אזרד ויהודה ג'רסי חייבים כערבים (להלן:"הנתבעים").

2. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר.

3. הצדדים הגיעו להסדר דיוני בפני כב' הרשמת אונגר ביטון במסגרתו התקבלה ההתנגדות.

4. בהתאם להחלטת בית המשפט, הוגשו תצהירי הנתבעים תחילה, כאשר ניתנה להם רשות להגיש תצהירי תשובה, ככל שיידרש.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של ה"ה צחי גנס ואורן גרונברג.

5. המצהירים נחקרו בדיוני ההוכחות.

הוגשו סיכומי הנתבעים וסיכומי התובעת. לא הוגשו סיכומי תשובה מטעם הנתבעים.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

6. אין מחלוקת, כי בין התובעת לבין הנתבעים נחתם הסכם לאספקת דלקים, מיום 6.8.06. מכוח ההסכם סיפקה התובעת לתחנת התידלוק של הנתבעים ברח' מוצקין בטירת הכרמל (להלן: "תחנת הדלק") דלקים באופן בלעדי, החל מחודש יולי 2007 (להלן: "הסכם האספקה").

אין חולק כי הנתבעים הפעילו את תחנת הדלק בהתאם להסכם שכירות בין הנתבע 2 לבין הבעלים של המקרקעין ובכללם חברת נצבא (הסכם השכירות בין הנתבע 2 לנצבא צורף כנספח 8 לתצהירו של גרונברג שהוגש מטעם התובעת).

ביום 28.11.07 נחתם בין הצדדים "הסכם העברת הפעלה" (להלן: "ההסכם") שבמסגרתו העבירו הנתבעים לתובעת את הפעלתה של תחנת הדלק, לרבות מבנים מסחריים שהיו בה (ההסכם צורף כנספח 1 לתצהירו של מר גנס, מצהיר מטעם התובעת).

במסגרת ההסכם משולמים על ידי התובעת לנתבעים "דמי הפעלה" חודשיים. דמי ההפעלה החודשיים הבסיסיים הועמדו על סך של 25,000 ₪ כאשר בהתאם לתנאים המפורטים בהסכם ההפעלה ובהתקיים נסיבות שונות, סכום דמי ההפעלה החודשי אמור לעלות.

כמו כן, בהתאם לאותו הסכם, ניתנה על ידי התובעת לנתבעים הלוואה על סך 717,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"). הצדדים קבעו בהסכם כי ההלוואה תוחזר בתשלומים חודשיים של 25,000 ₪. לפי סעיף 10 להסכם ההלוואה, התובעת רשאית לקזז את החזרי ההלוואה מדמי ההפעלה.

להבטחת פרעון ההלוואה חתמו הנתבעים 2 ו-3 על שטרי חוב לטובת התובעת. כמו כן חתמו על כתב ערבות אישית לנתבעת 1 להחזר ההלוואה.

7. אין מחלוקת כי הנתבעים חתומים על שטר החוב שהוגש לביצוע.

טענות התובעת

8. לטענת התובעת, הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי ההסכם, כפי שיפורט להלן.

לטענת התובעת, הצהירו הנתבעים כי התחנה, לרבות הכניסה והיציאה לרחוב מוצקין והמבנים המסחריים בתחנה, הוקמו על פי היתרים כדין ולא נעשתה חריגה מהיתרי הבניה. לטענת התובעת, היא הסתמכה על ההצהרה ולא ערכה בדיקות בנושא.

9. לטענת התובעת, דמי ההפעלה הבסיסיים הועמדו על ידי הצדדים על סך של 25,000 ₪ לחודש ותשלומם הותנה בכך שהתחנה הוקמה על פי היתר ואין מניעה להפעילה.

עוד הוסכם, כי במידה והנתבעים ימציאו היתר בניה להצבת משאבת בנזין והיתר בניה לחנות נוחות, יועמדו דמי ההפעלה על סך 50,000 ₪ לחודש. בנוסף, יהיו הנתבעים זכאים לתוספת תשלום בגין מכירת גז.

לטענת התובעת, היתרים אלה לא הומצאו ולכן הנתבעים לא היו זכאים לדמי הפעלה מוגדלים או נוספים בגין מכירת גז. לטענת התובעת, היא כלל לא מכרה גז בתחנה.

10. הנתבעים הצהירו, כי הם רשאים להתקשר בהסכם עם התובעת. לטענת התובעת, הצהרה זו התגלתה כלא נכונה, שכן הסכם השכירות בין הנתבע 2 לבעלי המקרקעין, חברת נצבא, אסר עליו להעביר זכות מזכויותיו בתחנה (הסכם השכירות בין הנתבעים לנצבא צורף כנספח 2 לתצהיר של גנס).

11. לטענת התובעת, ביום 23.12.07, כחודש לאחר חתימת ההסכם, הגיש המצהיר מטעמה, גנס, למחלקת רישוי עסקים "בקשה לקבלת רשיון עסק/היתר זמני". לטענת התובעת, בסמוך לאחר מכן נמסר למר גנס, על ידי מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית טירת הכרמל, כי הוקמו בתחנה מבנים מסחריים בסטיה מהיתר בניה וכי מעבר הרכבים לרחוב מוצקין נעשה ללא היתר ולכן לא ניתן לתחנה טופס 4.

12. לטענת התובעת, נודע לה כי ביום 8.10.07, כחודשיים לפני חתימת ההסכם, נשלח לנתבעים מכתב בו צוין כי בקשתם לקבלת רישיון עסק נדחתה בשל הקמת מבנים מסחריים בסטיות מהיתר בניה ומעבר רכבים לרח' מוצקין בניגוד להיתר.

13. לטענת התובעת, היא נאלצה לסגור את הכניסה הראשית אל התחנה מרחוב מוצקין, דבר שהביא למכירת דלקים בכמות נמוכה משמעותית מזו שסופקה לתחנה לפני החתימה על ההסכם ובסופו של יום ליציאת התובעת מהתחנה בחודש נובמבר 2011.

14. ביום 20.2.08 התקבל מכתב בדבר "סירוב לבקשת רשיון עסק" במסגרתו הודיעה רשות הרישוי כי בקשת התובעת לרשיון עסק נדחתה בשל העובדה שבוצעו במקרקעין עבודות בסטייה מהיתר.

15. עוד צוין, כי עיריית טירת הכרמל נקטה בהליכים פליליים כנגד ג'רסי (הנתבע 3) בקשר למבנים המסחריים שהוקמו בניגוד להיתר וביום 5.10.08 הורשע ג'רסי על פי הודאתו בביצוע עבודות בניה בסטייה מתנאי ההיתר ובהפרת צו הפסקת עבודה.

16. לטענת התובעת, בשל הבנייה הבלתי חוקית אשר מנעה הנפקת רישיון עסק לתובעת, הוציאה ביום 1.1.09 מחלקת רישוי עסקים, צו הפסקה מינהלי לתובעת ורק בעקבות בקשה לביטול הצו, אשר הוגשה לבית המשפט וניהול הליך, בוטל צו ההפסקה המינהלי.

לא צורפו מסמכים לביסוס טענה זו.

טענות הנתבעים

17. לטענת הנתבעים, הוסכם כי התובעת תקזז את תשלומי החזר ההלוואה שניתנה להם על ידה, מדמי ההפעלה אשר מגיעים להם, וכך אף נעשה בפועל.

18. לטענת הנתבעים, התובעת התחייבה לשלם, מעבר לדמי ההפעלה הבסיסיים, סכומים נוספים, בהתאם למפורט בהסכמים בין הצדדים.

19. לטענת הנתבעים, לאור ההפרות של התובעת, שלח ב"כ הנתבעים לתובעת ביום 27.10.09 מכתב בו נדרשה התובעת לשלם להם את הכספים אותם היא חבה.

ביום 15.11.09 התקבל מכתב תשובה מהתובעת שבו העלתה לראשונה את הטענה כי ההלוואה לא הוחזרה במלואה.

20. לטענת הנתבעים, הם עדיין השוכרים של המקרקעין.

עוד הם טוענים, כי כאשר נמנעה התובעת מלשלם להם דמי ההפעלה, הקשתה עליהם התובעת לעמוד בתשלומי השכירות לבעלת המקרקעין, נצבא.

למרות זאת, שולם לנצבא על ידי הנתבעים סך של 112,756 ₪.

21. לטענת הנתבעים, בהתאם לכרטסת פנימית של התובעת, המשיכה התובעת לקזז את החזרי ההלוואה מידי חודש מדמי ההפעלה הבסיסיים אותם היא חבה. (כרטסת של התובעת בקשר להלוואה צורפה לתצהיר הנתבע 2 וסומנה כנספח ו').

22. לטענת הנתבעים, התובעת נותרה חייבת להם את הסכומים הבאים:

סך של 30,000 ₪ בגין מלאי דלקים וגז; 40,000 ₪ בגין תשלומי ארנונה ושילוט עד חודש אפריל 2008; 10,000 ₪ בגין חשבונות חשמל ומים עד לחודש אפריל 2008; 62,500 ₪ בגין דמי ניהול.

לטענת הנתבעים, התובעת התחייבה לשלם סך של 2,500 ₪ לחודש עבור דמי ניהול אותם הנתבעים התחייבו לשלם לנצבא. למרות זאת, לאורך כל תקופת ההתקשרות, לא שילמה את התשלום החודשי עבור דמי הניהול.

עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת לא שילמה להם סך של 225,000 ₪ תוספת לדמי ניהול בגין מכירות גז וסך של 14,000 ₪ תוספת נוספת, בגין מכירת גז וסולר מעבר לכמות של 250,000 ליטר.

בנוסף, גרמה להם, לטענתם, התובעת לנזקים בסך של למעלה מ-800,000 ₪ בגין הריסת מבנים ותשתיות במקרקעין.

23. לטענת הנתבעים, השטרות ניתנו להבטחת פירעון ההלוואה בלבד. מכיוון שההלוואה הוחזרה במלואה, השטרות פקעו.

דיון והכרעה

24. שטר החוב שהוגש לביצוע על סך 717,000 ₪ ניתן, בהתאם לסעיף 10 להסכם שבין הצדדים (נספח א' לתצהיר גנס), להבטחת פירעון ההלוואה.

לפיכך, השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק זה הינה האם התובעת זכאית לתבוע מהנתבעים את החזר ההלוואה שניתנה להם על ידה.

מאחר ומדובר בתובענה שטרית, מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח כי פרעו את ההלוואה.

25. בהתאם להסכם ההפעלה, התשלומים החודשיים בגין החזר ההלוואה אמורים היו להיות משולמים על ידי הנתבעים והתובעת, מצידה, היתה אמורה לשלם לנתבעים דמי הפעלה.

הנתבעים טוענים, כי בהתאם להסכם, הסכומים היו אמורים להתקזז.

התובעת טוענת, כי לא היתה מחויבת לקזז את הסכומים שכן סעיף 10 להסכם קובע כי הינה "רשאית" לקזזם.

26. בפועל, באותם חודשים בהם שילמה התובעת לנתבעים דמי הפעלה, עשתה כן בדרך של קיזוז.

כמו כן, עיון בסעיפי ההסכם מגלה כי ישנה התאמה בין גובה סכום דמי ההפעלה הבסיסיים לבין גובה סכומי החזר ההלוואה. סכום דמי ההפעלה הועמד על סך של 25,000 ₪ ואף סכום החזר ההלוואה החודשי הועמד על סך של 25,000 ₪. כמו כן, נקבע בסעיף 10 להסכם כי ככל שיושגו היתרי בנייה וטופס 4 למשאבת בנזין ולחנות נוחות, יוגדל סכום דמי ההפעלה לסך של 50,000 ₪ לחודש. בסעיף 10 להסכם אף נקבע, כי בהתקיים אותם תנאים של קבלת היתרי הבנייה וטופס 4 למשאבת בנזין ולחנות נוחות, תוגדל קרן ההלוואה, כמפורט בסעיף, וגובה החזר ההלוואה החודשי יעמוד על סך 50,000 ₪ לחודש.

לפיכך, אני מוצאת כי יש לפרש את ההסכם באופן שעל התובעת היה לערוך קיזוז בין סכומי החזר ההלוואה שהגיעו לה לבין תשלומי דמי ההפעלה שהיה עליה לשלם.

עולה מן האמור, כי ככל שיוכיחו הנתבעים כי התובעת היתה אמורה להמשיך ולשלם להם דמי הפעלה, אזי טענת התובעת כי הנתבעים לא עמדו בהחזרי ההלוואה, דינה להידחות.

27. התובעת שילמה את דמי ההפעלה בדרך של קיזוז החזר ההלוואה במשך שלושה חודשים.

יצוין, כי בהתאם לתצהיר של מר גרונברג שהוגש שמטעם התובעת, התובעת זיכתה את כרטיס הספק של הנתבעים בדמי הפעלה בגין החודשים דצמבר 2007 וינואר פברואר 2008. משעה שנצבא הודיעה לנתבעת על ביטול הסכם השכירות, איבדו הנתבעים, לשיטת התובעת, את הזכות לקבלת דמי ההפעלה.

עוד צוין על ידי התובעת, כי החל מחודש מרץ 2008 לא הנפיקו הנתבעים לתובעת חשבוניות מס בגין דמי ההפעלה.

28. הנתבעים טוענים כי בפועל, התובעת ביצעה את הקיזוז ולכן כרטיס ההלוואה שבהנהלת החשבונות של התובעת התאפס. הנתבע 2 צירף לתצהירו את כרטסת התובעת מיום 21.12.09 (נספח ו' לתצהירו) ממנו עולה, לדבריו, כי הנתבעים עמדו בתשלומי החזר ההלוואה.

עוד טוענים הנתבעים, כי הפסיקו להוציא חשבוניות לאחר שהתובעת לא שילמה את דמי ההפעלה בגין חודש מרץ על מנת להימנע מתשלומי מע"מ נוספים.

29. במענה לטענת הנתבעים, ציין המצהיר מטעם התובעת, מר גרונברג, (בסעיף 24 ואילך לתצהירו) כי ניתן ללמוד מכרטיס הספק של סליל אור אצל התובעת, כי ההלוואה לא הוחזרה. גרונברג הצהיר, כי מחודש אפריל 2008 התובעת לא זיכתה עוד את כרטיס הספק בדמי הפעלה. לכן, לא ניתן היה לקזז את ההלוואה, כך שהחוב עמד ביום 1.5.10, מועד בו היתה סליל אור אמורה להחזיר את ההלוואה, על סך של 736,953 ₪ (כרטיס הספק צורף כנספח 13 לתצהירו).

30. עיון בכרטיס הספק שצורף כנספח 13 מלמד כי ביום 5.3.08 נרשמו בו "הוצאות שכ"ד חודשי" בגין החודשים דצמבר 2007 בסך 29,159 ₪ וכן סכומים קרובים לכך לחודש ינואר ופברואר 2008. לאחר ה- 5.3.08 לא מופיעים עוד רישומים בגין הוצאות שכ"ד בכרטסת האמורה.

לא ברור מדוע הסכומים בגין שלושת החודשים מופיעים יחדיו בחודש מרץ 2008 ולא מופיעים מידי חודש בחודשו.

אני סבורה כי ניתן היה לצפות להסבר מקיף יותר מצד התובעת, לאחר שהנתבעים הציגו את כרטיס ההלוואה של התובעת שבו ההלוואה "התאפסה". התובעת משיבה, כי יתרת החוב בגין ההלוואה הועברה מכרטיס ההלוואה לכרטיס הספק. יחד עם זאת, אם התובעת טוענת כי ההסכם התבטל במרץ 2008, נשאלת השאלה מדוע המשיכה התובעת להתייחס להלוואה ככזו שאמורה להיות מוחזרת מידי חודש? כך עולה מהכרטסת של התובעת.

כך אף עולה מהחשבונית שסומנה נ/75. המדובר בחשבונית של סונול לנתבעת מיום 1.3.10 על סך 27,766.96 ₪ כאשר בפרטים מצוין "פרעון קרן נומינלית לשיעורין" וכן ריבית נומינלית, הצמדת קרן והצמדת ריבית. חשבונית זו מלמדת כי סונול המשיכה לחייב את הנתבעת עבור החזרים חודשיים של ההלוואה.

ככל שסונול אכן סברה שההסכם מבוטל, ניתן היה לצפות כי תעמיד את מלוא יתרת ההלוואה לפרעון מיידי.

יחד עם זאת, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בכרטיס ההלוואה וכרטיס הספק, הגם שיש בה כדי לעורר סימני שאלה, לא שוכנעתי כי יש בכרטסות של התובעות, בפני עצמן, כדי ללמד כי ההלוואה נפרעה, כנטען על ידי הנתבעים.

לכן, יש לבחון את אופן התנהלות הצדדים, אף מעבר לפן החשבונאי.

31. התובעת טוענת, כי לא הייתה מחויבת בתשלום דמי ההפעלה. זאת, מאחר והתברר כי נצבא ביטלה את ההסכם עם הנתבע 2 ובהמשך אף קיבלה פסק דין לפינוי הנתבעים מהתחנה.

כמו כן, התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את ההסכם בין הצדדים.

הנתבעים מציינים כי התובעת לא ביטלה את החוזה וטוענים כי היה עליה לקיים את חיוביה על פי החוזה ולשלם את דמי ההפעלה, בדרך של קיזוז החזרי ההלוואה.

בהתאם לדין, צד נפגע, המבקש לבטל את החוזה ולא לקיים את חיוביו על פי החוזה, מחוייב לשלוח הודעת ביטול.

סעיף 20 לחוק החוזים קובע כך:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול..."

כאשר נחקרו העדים מטעמה של התובעת, הם לא יכלו להצביע על כל הודעה בדבר ביטול הסכם שנשלחה על ידי התובעת לנתבעים (ר' חקירתו הנגדית של מר גרונברג עמ' 90 לפרו' הדיון).

המסקנה הינה כי התובעת לא שלחה לנתבעים הודעה על ביטול ההסכם.

התובעת טוענת, כי ישנם מצבים בהם מתייתר הצורך במתן הודעת ביטול. התובעת מפנה לעניין זה לספרם של המלומדים פרידמן וכהן דיני חוזים בעמ' 1102.

פיסקה זו בספר עניינה "פטור מהודעת ביטול – חוזה שלא ניתן לקיימו". בדוגמאות שהובאו על ידי פרידמן וכהן הם דנים במצבים בהם מוגשת תביעה להשבה כעבור שנים אחדות, גם אם לא נשלחה הודעת ביטול. הדוגמאות שניתנות כוללות מצב שבו שולם לשחקן על מנת שיופיע בתאריך נקוב אך השחקן לא הופיע באותו תאריך, או כאשר קונה ערך חוזה לקניית נכס, שילם חלק מהמחיר מראש. המוכר לא מסר את הנכס ותביעת הקונה לאכיפה נדחתה.

לא כך בענייננו, שכן התובעת המשיכה לשהות בתחנה. התובעת המשיכה לעשות שימוש בתחנה ובכלל זאת במתקנים של הנתבעים.

הצדדים חלוקים ביחס לשאלה האם התובעת פינתה את התחנה בשנת 2011 או 2012. בכל הנוגע להחזר ההלוואה, אין לכך משמעות מרובה. זאת, מן הטעם כי קיזוז דמי ההפעלה מול החזרי ההלוואה היה אמור להביא, לטענת הנתבעים, לפרעון ההלואה במאי 2010. טענה זו של הנתבעים לא נסתרה.

32. התובעת טוענת, כי בנסיבות שפורטו, לא היה צורך בביטול החוזה על ידה. הסיבות לכך הינן, לשיטתה, כי לנתבעים לא היתה עוד כל זכות בקרקע וכן מאחר והתברר כי הנתבעים הפרו את ההתחייבויות החוזיות שלהם.

33. להוכחת הטענה כי לנתבעים לא היתה עוד כל זכות במקרקעין, התובעת מפנה למכתב של עורך דין שנשלח מטעם נצבא לנתבעים ביום 2.3.08 שבו הודיע על ביטול הסכם השכירות (נספח 6 לתצהיר גרונברג). עוד מפנה התובעת לפסק דין לפינוי שניתן לטובת נצבא כנגד הנתבעים במסגרת ת.א. 29680/08 ביום 4.8.08 (נספח 9 לתצהיר גרונברג).

יצוין כי לא זומן על ידי התובעת עד מטעם נצבא.

המסמכים האמורים הוגשו באמצעות עדים שהינם עובדי התובעת.

אף לא הובררו הנסיבות שבהן הועברו המידע והמסמכים לידי התובעת.

הנתבעים טענו, כי הינם עדיין שוכרים את המקרקעין.

מפסק הדין לפינוי שצורף לתצהיר התובעת עולה כי לא התבקש על ידי נצבא פינוי של התובעת אלא רק של הנתבעים 2-3.

התובעת, אשר ישיבתה בתחנה היתה מלכתחילה מכח ההסכם עם הנתבעים, לא פינתה, אף לשיטתה, את התחנה והמשיכה להפעיל אותה עד לשנת 2011.

בתצהירי התובעת צוין, כי התובעת ניהלה מו"מ עם בעלת המקרקעין, נצבא, לתשלום דמי שכירות בגין השימוש בתחנה. יחד עם זאת, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי שילמה סכומים כלשהם לנצבא במהלך השנים שבהן עשתה שימוש בתחנה וכי ישבה בתחנה מכח הסכמה עם נצבא.

כאשר נחקרו עדי התובעת לעניין זה השיבו שניהם כי אינם יודעים את פרטי המו"מ בין התובעת לנצבא (ר' חקירתו הנגדית של גנס עמ' 76-75 וכן חקירתו הנגדית של גרונברג עמ' 86).

בהתאם לפסק הדין שצורף על ידי התובעת ניתן, כאמור, פסק דין לפינוי הנתבעים לבקשת נצבא ביום 4.8.08.

עולה מן האמור, כי התובעת הפסיקה לשלם דמי הפעלה לנתבעים, בהתאם להסכם ההפעלה, חמישה חודשים לפני שניתן פסק הדין לפינוי הנתבעים מהמקרקעין לבקשת נצבא.

34. בעניננו, כפי שפורט לעיל, התובעת הפסיקה, לטענתה, לקזז את דמי ההפעלה, מבלי לבטל את ההסכם בין הצדדים. זאת, חמישה חודשים לפני שניתן פסק הפינוי לבקשת נצבא כנגד הנתבעים.

כמו כן, התובעת המשיכה לעשות שימוש בתחנה, במהלך התקופה שבגינה היה בתוקף הסכם ההפעלה.

התובעת לא שילמה לנצבא בגין השימוש שעשתה בתחנה ולא הוכיחה כי ישבה שם בהסכמת נצבא.

אני סבורה כי במצב דברים זה, היה על התובעת, להביא את מי שניהלו מטעמה, לטענתה, מגעים עם נצבא וכן לזמן לעדות מי מטעם נצבא, להוכחת טענותיה.

כמו כן, השטר הוגש על ידי התובעת לביצוע רק לאחר שהנתבעים, באמצעות בא כוחם, שלחו ביום 27.10.09 לתובעת, מכתב בו דרשו לערוך התחשבנות בהתאם לחוזה (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2). גם בכך יש כדי לעורר תהיות.

זאת ועוד, מעדותו של המצהיר מטעם התובעת, מר גנס, עולה כי התובעת כלל לא הגיעה, באותו שלב, לכלל החלטה לבטל את ההסכם.

כך, בחקירתו הנגדית של מר גנס (ר' עמ' 77 לפרוטוקול הדיון):

"ש: ההצהרה הזאת זה ממי ששמעת ממישהו אחר בחברה.

ת: אני יודע באופן וודאי שסונול קיבלה (כך במקור- א.ר.ב.) את הזנב והלכה הביתה כי התחנה הפסיקה

להיות תחנה כלכלית.

ש: בשנת 2012 אחרי חמש שנים.

ת: בשנת 2011.

ש: לכל התקופה עד אז הכל היה בסדר?

ת: כל התקופה אז סונול עשתה את כל המאמצים לשפר את המצב על מנת לנסות ולשפר את מצבה על מנת לקיים את עסקת השכירות כדין.

ש: עסקת השכירות או עסקת ההפעלה?

ת: עסקת ההפעלה שבמסגרתה היינו אמורים לשלם ליזמים עבור ההפעלה של התחנה.

ש: עסקת הפעלה תשלומים ליזמים ולא עסקת שכירות לשום (לשלם) לבעל הקרע.

ת: מה שייך עכשיו בעל הקרקע?

ש: מי שקבע שזה לא כלכלי וצריך לסגור את התחנה זה לא אתה.

ת: בוודאי שלא. הנהלת סונול קיבלה את ההחלטה." (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).

לנוכח כל המפורט לעיל ובפרט כאשר, התובעת אשר נכנסה לתחנה מכח הסכם עם הנתבעת ולא פינתה את התחנה, אני מוצאת כי אין המדובר באותן נסיבות חריגות שבהן אין צורך בהודעת ביטול, הנדרשת על פי דין.

35. התובעת מוסיפה וטוענת כי ניתן לראות בעצם הגשת התביעה על ידה כמתן הודעת ביטול. התובעת הגישה את שטר החוב לביצוע.

בפסק דין ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב-הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח' (פ"ד מ(4) 533, אליו הפנתה התובעת בסיכומיה, קבע כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) כך (בעמ' 545 לפסק הדין ):

" יש לפרש את סעיף 20 לאור מטרתו- היינו "הגנת הצד השני על ידי העמדתו על מצבו המשפטי והיקף זכויותיו וחבויותיו" (שלו, בחיבורה הנ"ל, בעמ' 151). מטרה זו מושגת גם על-ידי הגשת תביעה משפטית ובה דרישה לביטול החוזה- כל עוד עובד המבטל בתנאי השני של הסעיף היינו, שהפעולה היוצרת את הביטול נעשית תוך זמן סביר. לאור מטרתו של הסעיף, יש לבחון את הביטול על-פי השפעתו על הצד השני לחוזה; ואם לצד השני נודע על רצונו של הצד הנפגע לבטל את החוזה- די בכך".

כלומר, כאשר מוגשת תביעה לפיצויים והשבה, ניתן ללמוד ממנה על כוונה לבטל את החוזה.

השטר הוגש לביצוע בדצמבר 2009.

בעניננו, השאלה האם התובעת היתה רשאית להימנע מלשלם את דמי ההפעלה, החל ממרץ 2008, מבלי שביטלה את ההסכם. הגשת השטר לביצוע בדצמבר 2009 איננה יכולה לסייע לתובעת לענין זה.

שקלתי האם יש לראות את התובעת כרשאית להימנע מתשלום דמי ההפעלה משעה שהוגש על ידה השטר לביצוע. משמע, האם ניתן לראות בהגשתו משום מתן הודעת ביטול.

בנסיבות בהן התובעת לא פינתה את התחנה, המשיכה באותה התנהלות חשבונאית, לא הציגה אישור מניצבא ביחס להימצאותה במקום ובשים לב לדברי המצהיר מטעמה מר גנס שהתייחס למצב הדברים לכל אורך התקופה עד לפינוי התחנה על ידה, לא מצאתי כי ניתן לראות בעצם הגשת השטר לביצוע כדי מתן הודעת ביטול המשחררת את התובעת מתשלום דמי ההפעלה.

36. התובעת טוענת, כי הנתבעים הפרו את ההסכם בכך שהיו בתחנה חריגות בניה, בניגוד למוצהר על ידם.

התובעת טוענת, כי הסתמכה על הצהרות הנתבעים ולא ערכה בדיקות לגבי מצב הרישוי של התחנה בטרם התקשרה בהסכם מאחר ומדובר היה בתחנה פעילה.

הנתבעים טוענים, כי בעלי התפקידים אצל התובעת שהיו איתם בקשר במהלך המשא ומתן היו מודעים למצב הרישוי של התחנה (ר' חקירתו הנגדית של הנתבע 2 עמ' 52 לפרו' הדיון). הנתבעים טוענים, כי העדים הרלוונטיים לא הובאו על ידי התובעת.

העדים מטעם התובעת אישרו כי לא היו מעורבים במו"מ שקדם לחתימת ההסכם. מר גנס העיד, כי מעולם לא פגש את הנתבעים (ר' עמ' 65 לפרו' הדיון) וכן העיד כי לא היה מעורב במו"מ להסכם (ר' עמ' 69 לפרו' הדיון). מר גרונברג העיד אף הוא כי לא היה מעורב בעיסקה (ר' עמ' 80 לפרו' הדיון).

37. בסיכומיהם, מציינים הנתבעים, כי כל עוד לא ניתנה הוראת ביטול, ההסכם תקף. כל עוד התובעת עשתה שימוש בתחנה עליה לשלם את התמורה המוסכמת. לטענת הנתבעים, ככל שהתובעת סבורה שנגרמו לה נזקים כתוצאה מהפרת הסכם, עליה להגיש תביעה מתאימה ולא להגיש לביצוע את שטר החוב, אשר נועד למטרה אחרת (סעיף 21 לסיכומי הנתבעים).

38. בהתאם להלכה, כאשר צד איננו מפעיל את זכות הביטול הנתונה בידו, החוזה נותר בתוקף ועל הצדדים לפעול על פיו ולקיים את התחייבויותיהם החוזית. ר' ע"א 8741/01 Micro Balanced Products נ' תעשיית חלבין בע"מ, פ"ד נז (2) 171 בעמ' 176 בפסק דינו של כב' השופט ריבלין:

" זכות הביטול היא זכות אוטונומית הנתונה לנפגע ומופעלת על-ידיו באמצעות שיגור הודעת ביטול. נפגע ההפרה יכול להפעיל את הזכות הנתונה לו ויכול שלא לעשות כן, וכל עוד בוחר הוא בהמשך קיום החוזה, רשאים הצדדים, ואף חייבים הם, לפעול לקיום התחייבויותיהם החוזית" (ההדגשה הוספה-א.ר.ב.).

ור' גם שלו ואדר דיני החוזים – תרופות (2009) בעמ' 547.

אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי ככל שהתובעת סברה כי הנתבעים הפרו את החוזה עימה, בכך שהתחנה נמסרה כאשר יש בה חריגות בניה וללא טופס 4, בניגוד למוסכם, עמדה בפני התובעת האפשרות לבטל את החוזה ו/או לתבוע פיצויים בגין ההפרות.

יחד עם זאת, כל עוד לא ביטלה את החוזה, היה עליה להמשיך ולקיים את חיוביה על פיו ובכללם תשלום דמי ההפעלה.

לפיכך, אף אינני סבורה שיש צורך לדון, מעבר לכך, בטענות הפרטניות לגבי ההפרות השונות.

עולה מן האמור, כי כל עוד לא בוטל החוזה על ידי התובעת ומשעה שהתובעת בחרה להמשיך לעשות שימוש בתחנה במשך מספר שנים, חרף ההפרות הנטענות, היה עליה לקיים את חיוביה בהתאם לחוזה ולשלם דמי הפעלה.

39. במאמר מוסגר, יצויין כי טענה מרכזית שהועלתה על ידי התובעת נוגעת לכך שנאלצה לסגור את הכניסה הראשית לתחנה מרח' מוצקין, כאשר הסתבר שלא היה היתר לכניסה זו, דבר שהביא לירידה בהכנסות התחנה.

להוכחת הטענה, הפנתה התובעת להרשעה של הנתבע 3 בגין עבירות תכנון ובניה בתע"מ 820/07 בבית משפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק (צורף כנספח 10 לתצהירו של מר גרונברג). יצויין כי לא צורף כתב האישום. אך, מעיון בפרוטוקול, אין בו כל התייחסות לכניסה לתחנה אלא להסרת חזיתות של שתי חנויות ולתחנת השטיפה.

בכל הנוגע לתחנת השטיפה, ממילא בחוזה דובר על כך שככל שיוצא היתר בניה לגביה, יתווסף תשלום בגין דמי ההפעלה ולא נטען כי יש היתר בניה עבורה.

40. אינני סבורה, כי ניתן לפרש את ההסכם באופן שהתובעת רשאית להפסיק ולשלם דמי הפעלה אך להמשיך ולהפעיל את התחנה.

משעה שהתובעת בחרה להמשיך ולהפעיל את התחנה, אף בהעדר טופס 4, אינני סבורה כי באפשרותה להימנע מתשלום דמי ההפעלה.

41. סיכומו של דבר, אני מקבלת את טענת הנתבעים כי היה על התובעת להמשיך ולשלם את דמי ההפעלה בהתאם להסכם, על דרך של קיזוז תשלומי ההלוואה.

לפיכך, אין מקום להורות על מימוש השטר שניתן להבטחת פירעון ההלוואה.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, בגין שכ"ט עו"ד, סך של 35,000 ₪ וזאת תוך 30 יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תשע"ד, 22 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.