בס"ד 11.12.2012

הצדדים השלישיים: 1. עיריית רמת גן

2. עמותת ההורים שליד הישיבה

התיכונית רמת גן

רקע

לפני מונחת תביעתו של מר יוגב כהן, יליד שנת 1987 (להלן: "התובע") בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 21.01.02. לטענתו טייל עם כיתתו וכאשר עצרו לנקות את נעליהם מבוץ, עפה אבן הישר לעינו וגרמה לו לנזק (להלן: "התאונה"). הטיול היה מטעם בית ספרו אשר היה בפיקוחו של משרד החינוך (להלן: "הנתבע 1") בזמנים הרלוונטיים לתאונה. ענבל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") ביטחה את הנתבע 1 בזמנים הרלוונטיים לתאונה. תביעה זו התגלגלה גם לפתחן של עיריית רמת גן (להלן: "צד ג' 1") ושל עמותת ההורים שליד הישיבה התיכונית רמת גן (להלן: "צד ג' 2").

לאחר שהצדדים לא קיבלו את הצעת בית המשפט מיום 29.11.10 לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב') והתיק נקבע לדיון הוכחות.

דיון הוכחות התקיים ביום 29.11.12.

מטעם התביעה העידו התובע ומר איתי סופר. מטעם ההגנה העידו מר שאול בלייכברד, מר אליהו לוי, מר אבי יוליס ומר שמוליק שפרמן.

הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומדת טוענת כי כתוצאה מהתאונה התובע נחתך בעפעף העליון ודימם מהעין, הוא היה מאושפז 3 ימים בבית חולים "תל השומר" בהם עבר ניתוח להשתלת צינורית הדמעות. לאחר שחרורו מבית החולים, עינו היתה חבושה, דבר אשר גרם לו לסבל נוסף ואי נוחות. לטענתה, ילדים בני 14 אשר הולכים בבוץ ונעליהם התלכלכו ובסוף המסלול מחליטים לנקותם, אין לראותם כמי שהתנהגו בצורה לא צפויה ופתאומית. את פעולת ניקיון הנעליים היה ניתן למנוע באם מלווי הטיול היו אומרים לתלמידים להפסיק. רק לאחר קרות התאונה ניתנה הוראה להפסיק התנהגות זו.

לטענתה, מה שנכתב במכתב הדחייה (ת/5) של הנתבעת 2, ש"הצעידה בקבוצה גדולה בשטח חולי גררה ענני אבק..." הוא זה שגרם לפציעתו של התובע, אינו נכון. מה שגרם לפציעתו הוא האמור ב- ת/4 "תוך כדי ניקוי נעליים מבוץ עפה אבן..." שהרי התביעה דנן לא היתה מוגשת אם התובע היה נפגע מענני אבק. ההוכחה לנסיבות התאונה כפי שקרתה, ולא אחרת, הינו המסמך האותנטי שנערך על ידי הנתבע 1.

מוסיפה התביעה וטוענת שעדותם של התובע והעד מטעמו, לא נסתרה והם חזרו על האמור בתצהירם בצורה רהוטה והגיונית. לעומת זאת, עדותו של מר אבי יוליס חסרת משמעות, שכן הוא לא זכר מאום מן הטיול, לא את התובע, לא את הטיול וממילא לא זכר את התאונה. כך גם מר שאול בלייכברד, העיד שלא ראה את התובע ולא את התאונה מתרחשת ולכן לא יכול להעיד על נסיבותיה. גם מר שמוליק שפרמן, לא נכח בטיול וממילא לא יכול להעיד על התאונה. עד ההגנה מר אליהו לוי, אישר שדוח התאונה נערך בעקבות נשוא התביעה דנן והוא מכיר אותו (ת/4, עמ' 11 ש' 10 לפרוטוקול).

לאור העובדה שלא נותרה לתובע כל נכות צמיתה, צמצמה התביעה את דרישתה בעיקר בגין ראש נזק של כאב וסבל בהתאם לתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר התובע כולל ימי אשפוז והניתוח שעבר בעינו.

ב"כ הנתבעים 1-2 המלומד טוען כי עסקינן בתאונה אשר נגרמה בספונטניות והיתה בלתי צפויה וקרתה במסגרת מהלך לימודי לא שגרתי. מדובר בפעולה מתבקשת (הסרת בוץ מהנעליים) כשברור כי לא ניתן לצפות שהיא תגרום לכך שאבן תפגע בעינו של התובע. התובע והעד מטעמו טוענים כי התאונה אירעה כתוצאה מהשתוללות תלמידים. אולם, מדובר בפעולה סבירה כדי להסיר בוץ מהנעליים. התובע טוען שמדובר בבעיטות, וזאת כדי להוסיף נופח דרמטי ולהטיל אחריות על הנתבעים. אולם, מדובר בהרחבת חזית ופעולת הרגליים הינה פעולה רגילה. אף אחד מצוות המורים לא העלה על דעתו כי פעולת ניקיון הבוץ מהנעליים יוביל לפציעתו של מי מהתלמידים.

לחלופין, טוענים הנתבעים שבאם תוטל אחריות על הנתבעים, אזי יש להטיל אחריות גם על צדדי ג'. רכז הטיולים, מר שמוליק שפרמן, מי שארגן את הטיול, היה מועסק על ידי צ"ג 1 וכפי שעלה מחקירתו של מר אליהו לוי, האחראי לכל הנעשה בבית הספר מועסק גם הוא על ידי צ"ג 1 בנוסף על היותו מועסק על ידי הנתבע 1. אם היתה רשלנות בפיקוח של צוות המורים שהתלווה לטיול, הרי שגם אז יש אחריות על צדדי ג'. כל מורה אשר התלווה לטיול היה עליו לדאוג ולפקח על התנהגות התלמידים ולמנוע את אותה השתוללות. לתובע לא נגרם נזק צמית ומוצע לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך 5,000 ₪.

ב"כ צד ג' 1 המלומדת טוענת כי התובע שינה עדותו ולפתע עלתה טענה כי התלמידים בעטו עם הרגליים. מדובר באירוע ספונטני, התובע וחברו עשו את אותה פעולה. מורה לא יכול, פיזית, לצפות כל פעולה כאשר לא נגרמה התגרות כלשהי וגם אם מורה היה בשטח, לא היה ניתן למנוע תאונה זו. ככל שתתקבל תביעת התובע, יש להטיל את האחריות על הנתבע 1. לעניין הנזק, הצטרף לטענות הנתבעות.

ב"כ צד ג' 2 המלומד טוען כי הנתבע 1 נוכח שאלת תקציב אינו מסוגל לתת מענה לכל צרכי החינוך של הילדים בארץ ולצורך כך מקימים עמותות. העמותה אוספת כספים מההורים ומעבירה להנהלת בית הספר לרווחת התלמידים. המדינה גוררת את מערכת החינוך להקמת גופים וולונטריים ובהתרחשות תאונה מנסה "לגלגל" את התביעה לפתח אותו גוף וולונטרי ולכך אין לתת יד.

בית הספר הזמין את הטיול, תיארו וחתם על הבקשה. מנהל בית הספר ורכז הטיולים לא מועסקים על ידי צ"ג 2. הטיול הוזמן וקיבל אישור מהנתבע 1. צ"ג 2 לא היה מעורב כלל בטיול. צ"ג 2 הינו, לכל היותר, מי שמסייע במימון פעולות בית הספר ובית הספר בוחר את מי להעסיק וכמה לשלם ואין להטיל מכאן על צ"ג 2 אחריות לכך שתלמיד ניקה נעליו מבוץ בטיול וכתוצאה מכך נפגע בעינו.

דיון והכרעה

לדידי, דין התביעה כנגד הנתבעים וצד ג' 1 להתקבל והכל כפי שיפורט להלן.

עדות התובע

עדותו של התובע וכן של העד מטעמו נמצאה אמינה וקוהרנטית בעיניי. גרסתם לא נסתרה לכל אורך הדרך או לכל הפחות, לא סתירה כזאת אשר 'תפיל' עדות זו.

אינני מקבל את הניסיון לטעון כי התובע הרחיב חזית באומרו כי התלמידים בעטו ברגליהם וכתוצאה מכך האבן עפה. סבורני, כי מדובר בשימוש בכל היותר במטבע לשון בניסיון תמים לתאר אירוע שקרה לפני שנים רבות. בהסתמך על עדויות התביעה ועל דוח האירוע האובייקטיבי (ת/4) הנני קובע כי על ידי חיכוך גס על אבני החצץ, עפה אבן לעינו של התובע וכתוצאה מכך הוא נפגע. עדויות ההגנה בעיין זה לא היו רלבנטיות. אף אחד מעדי ההגנה לא יכל להעיד כיצד ארעה התאונה. על כן, הנני מקבל גרסה זו של התובע וכן של העד מטעמו.

אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות

בקביעת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות: האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: Lord reid (1970) home office v. Dorset yacht co. Ltd).

חובת הזהירות הקונקרטית – גם היא נקבעת על פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות ­בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק.

על בית המשפט לקבוע האם מחדל מסויים עולה כדי רשלנות כמשמעותה של זו בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח -1968 (להלן: "פקודת הנזיקין").

"35.עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

רשלנות

36.החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

סבורני שעל הנתבע 1 וצד ג' 1 רובצת האחריות – בחלקים שווים ביניהם - לדאוג כי אנשיה אשר אותם הם מעסיקים ומכשירים, קרי, המורים, ידאגו ויפקחו בכל רגע בו הם נמצאים עם התלמידים, כי האחרונים יתנהגו בצורה הולמת ובטח התנהגות כזו אשר לא תגיע לכדי פציעת מי מהם. על הנתבע 1 וצד ג' 1 רובצת האחריות לדאוג כי המורים יהיו תמיד על המשמר עם הנעשה בבית ספרם ומחוצה לו, כגון, בטיולים מטעם בית הספר וידאגו כי אם ישנו מפגע העלול להזיק או התנהגות אשר יכולה לגרור אחריה פציעה, עליהם האחריות למנוע זאת בכל דרך סבירה.

מאידך לא מצאתי שיש להטיל כל אחריות לפתחה של צד ג' 2. הנני מקבל את טענת בא כוחה שתפקידה של צד ג' 2 הינו פורמאלי בלבד. לא ניתן לייחס אחריות נזיקית כלפי גוף שכל מטרתו לאסוף כסף מההורים ולהעבירם לבית הספר.

גובה הנזק

סבורני, שטיב הפגיעה, ימי האשפוז, הניתוח שעבר התובע ודרך הבראתו, מצדיקים הטלת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 18,000 ₪, בהתאם לסטנדרטים מתונים של הפסיקה המחייבת.

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי הנתבעים יפצו את התובע בסך של 18,000 ₪ וכן ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגובה 23.4%.

הודעת צד ג' 1 מתקבלת וצד ג' 1 תעביר לנתבעים מחצית מהסכום הנ"ל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

הודעת צד ג' 2 נדחית בזאת.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לצד ג' 2 את הוצאותיו המשפטיות וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, נר שלישי של חנוכה, כז' כסלו תשע"ג, 11 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.