טענות התובעת

במסגרת פעילותה העסקית יזמה הנתבעת את הקמת פארק העסקים "איירפורט סיטי", שבו בנייני משרדים שונים ובכללם בניין המשרדים נשוא התביעה, שנבנה לצורך השכרתו לחברת אודיוקודס בע"מ (להלן – הבניין).

לצורך בניית הבניין שכרה הנתבעת את שירותיה של רמט בע"מ (להלן – רמט) כקבלן מבצע. ביום 15.3.09 התקשרה רמט עם התובעת בהסכם בו התחייבה התובעת לספק לרמט לוחות ביטון לבניית הבניין בהיקף כספי של 2,496,700 ₪ (להלן – הסכם רמט). בהסכם נקבע, בין היתר, כי התובעת תפיק לרמט חשבונות חלקיים מידי חודש (להלן – החשבונות החלקיים). עוד נקבע כי 95% מתוך החשבונות החלקיים ישולמו ע"י רמט בתנאי "שוטף פלוס 60", 60 יום לאחר תום החודש הקלנדרי בו אושר החשבון, בכפוף לאישורה של הנתבעת. יתרת התשלום, 5% מסכום כל חשבון וחשבון, תעוכב ע"י רמט כפיקדון עד לחשבון הסופי.

התובעת ביצעה את התחייבויותיה עפ"י הסכם רמט לשביעות רצונן של רמט והנתבעת. במהלך פעילותה הפיקה התובעת חשבונות חלקיים שוטפים בהתאם למוסכם בהסכם רמט, וכל אותם חשבונות חלקיים אושרו ע"י הנתבעת ו/או רמט ו/או מי מטעמן.

במהלך חודש אוגוסט 2009 נתגלע סכסוך בין הנתבעת לרמט ובסופו סולקה רמט, באופן חד צדדי, מאתר העבודות והוחלפה ע"י חברת גזית הנדסה בע"מ (להלן – גזית). במהלך תקופת ביצוע העבודות ועד לסילוקה של רמט מהאתר סיפקה התובעת 5,796 מ"ר של לוחות ביטון בסך כולל של 855,844 ₪, שטרם שולמה התמורה בגינם.

ביום 26.8.09, התקיימה ישיבה בהשתתפות נציגי התובעת, נציגי הנתבעת ונציגי גזית. בישיבה התחייב מנכ"ל הנתבעת, כי זו תישא בתשלום מלוא החוב בגין מה שסופק ע"י התובעת וטרם שולם. יודגש כי באותה הישיבה לא היתה מחלוקת שהחשבונות החלקיים לא שולמו ע"י הנתבעת לרמט.

בהסתמך על התחייבות מנכ"ל הנתבעת, הסכימה התובעת להתקשר בהסכם חדש עם הנתבעת (להלן – הסכם איירפורט סיטי) ביחס לכל העבודות שבוצעו ושיבוצעו בבניין, ולהמשיך ולספק מוצרים ועבודות בתנאי הסכם רמט.

ואכן, מיד לאחר הישיבה התקבלו אצל התובעת הזמנות עבודה חתומות ע"י הנתבעת, אשר בוצעו במלואן, והמוזמן סופק במלואו. בד בבד, ובמקביל לביצוע העבודות, הוציאה התובעת ביום 23.9.09 הזמנת עבודה, אשר כללה את כל העבודות שבוצעו בבניין בתקופת רמט, ואשר טרם התקבלה תמורה בגינן (להלן – הזמנת העבודה). הזמנת העבודה עיגנה בכתב את הסכמות הצדדים מיום 26.8.09 עפ"י הסכם איירפורט סיטי.

ביום 24.9.09 התקבלה הזמנת העבודה אצל הנתבעת, אושרה ונחתמה על ידה. על בסיס אישור הזמנת העבודה, המשיכה התובעת לספק שירותים לבניין ועד לסוף חודש 10/09 סיפקה התובעת לבניין 6,512.8 מ"ר נוספים של לוחות.

ביום 12.10.09 התקיימה פגישה נוספת בהשתתפות מנכ"ל התובעת וסמנכ"ל הנתבעת. במהלך הישיבה מסר מנכ"ל התובעת לסמנכ"ל הנתבעת את החשבונות החלקיים, שאושרו ע"י רמט, ודרש מהנתבעת את התשלום על פיהם. אלא שאז חזר בו מנכ"ל הנתבעת מהתחייבותו המפורשת וציין, כי אין בכוונת הנתבעת לשלם את החשבונות החלקיים.

בין באי כוחם של הצדדים התנהלה חלופת מכתבים בה התנערה הנתבעת באופן חד צדדי מלמלא אחר התחייבויותיה. על מנת להקטין את נזקיה, נאלצה התובעת להפסיק את אספקת המוצרים והעבודות לבניין.

למען הזהירות וכחלק מחובת הקטנת הנזק הגישה התובעת תביעת חוב לנאמנה בהקפאת ההליכים של רמט, רו"ח עליזה שרון (להלן – רו"ח שרון) בגין החשבונות החלקיים שאושרו לתשלום. יצוין כי בסעיף 44 לתצהיר עדותו של מר עופר כרמי, מנכ"ל התובעת (להלן – מר כרמי), התברר שתביעת החוב שנזכרה לעיל, אכן אושרה. בדיון מיום 6.2.13 הודיע ב"כ התובעת כי ביום 10.12.12 התקבל תשלום מרו"ח שרון במסגרת הסדר הנושים של רמט בסך של 72,784 ₪, סכום המהווה 7.3% מהחוב.

התובעת עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום יתרת החוב בסך של 1,011,784 ₪: סך של 855,844 ₪ בצרוף מע"מ בגין המוצרים שסופקו לבנין עד לסילוקה של רמט מהאתר, עפ"י החשבונות החלקיים אותם התחייבה הנתבעת לשלם בהסכם איירפורט סיטי ובהזמנת העבודה, וכן סך נוסף של 155,940 ₪ בתוספת מע"מ בגין המוצרים שסופקו לבניין לאחר סילוקה של רמט מהאתר, עפ"י חשבון חלקי מחודש אוקטובר 2009 אותו התחייבה הנתבעת לשלם בהסכם איירפורט סיטי ובהזמנת העבודה. מסכום זה מבקשת התובעת להפחית את התשלום שקיבלה מרו"ח שרון במסגרת הסדר הנושים של רמט.

טענות הנתבעת

טענות ההגנה של הנתבעת פורטו בתצהירו של מירון שניידר, מנכ"ל הנתבעת (להלן – מר שניידר), שצורף לבקשה למתן רשות להתגונן, כדלהלן:

רמט התקשרה בהסכם לאספקת שירותים עם התובעת, וזאת על מנת לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנתבעת. הנתבעת איננה צד להסכם רמט ואיננה מחויבת כלפי מי מהצדדים לו.

לאחר שהפרה רמט את התחייבויותיה כלפי הנתבעת ועזבה את ההבניין, פנתה הנתבעת לספקיה של רמט והציעה להם להמשיך ולספק את המוצרים שהוזמנו ע"י רמט עבור הבניין, ועדיין לא סופקו. מנכ"ל הנתבעת הודיע לכל הספקים, כי הנתבעת תהייה אחראית לתשלום בגין המוצרים ו/או העבודות שיסופקו לבניין לפי בקשתה של הנתבעת. הובהר כי הנתבעת לא אחראית, ואין היא יכולה להיות אחראית, לתשלום בגין מוצרים ו/או עבודות שסופקו לבניין טרם עזיבתה של רמט. הובהר, כי ההתחשבנות בגין עבודות שקדמו לעזיבתה של רמט הינה בין הספקים לבין רמט בלבד.

בניגוד לנאמר בכתב התביעה, הנתבעת לא התחייבה לשלם לתובעת את חשבונות העבר שהוגשו על ידה לרמט. באותה ישיבה שהוזכרה בכתב התביעה הוסכם, כי התובעת תמשיך לספק את המוצרים בהתאם לתנאי הסכם רמט. עוד הוסכם, כי הנתבעת תשלם את התמורה בגין העבודות והמוצרים שיסופקו החל ממועד הישיבה ואילך.

הנתבעת מציינת, כי היא איננה חייבת כספים כלשהם לרמט.

בניגוד לטענות התובעת, הזמנת העבודה אינה מהווה הזמנת עבודה תקפה ומחייבת. מדובר במסמך, אשר מפרט את מסגרת פרטי העבודות שעל התובעת לבצע בבניין, לרבות העבודות שכבר בוצעו על ידה ומחירי הפריטים והעבודה. על מנת שהתובעת תבצע עבודה כלשהי היא היתה צריכה לקבל מהנתבעת או ממי מטעמה הזמנה ספציפית לביצוע אותה עבודה.

התובעת ידעה היטב, כי הנתבעת לא התחייבה לשלם לה עבור עבודות שביצעה עובר להפסקת עבודתה של רמט בבניין. חשבונות בגין עבודות אלו אכן הוגשו לאישור רמט ולא לאישור הנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי התובעת הפסיקה את אספקת המוצרים והעבודות לבניין, לא כדי להקטין את נזקיה אלא כדי ללחוץ על הנתבעת לשלם לה בגין העבודות שביצעה עבור רמט.

העובדה שהתובעת הגישה תביעת חוב לרו"ח שרון מלמדת, כי גם התובעת יודעת היטב שאת החוב של רמט עליה לגבות מרמט ולא מהנתבעת.

הנתבעת טוענת, כי בעקבות הפסקת העבודות ע"י התובעת נגרמו לנתבעת נזקים כבדים, שכן היא נאלצה לבצע את העבודות באמצעים אחרים, יקרים יותר.

דיון והכרעה

הטענה העיקרית בכתב התביעה נסמכת על הזמנת העבודה, אשר הוצאה על ידי התובעת. אין מחלוקת, שהזמנת העבודה נחתמה גם ע"י הנתבעת.

הנתבעת טוענת, שלא מדובר בהזמנת עבודה אלא בפירוט כל העבודות שבוצעו בבניין ע"י התובעת, הן אלו, שבוצעו עבור רמט בטרם סולקה, והן אלו, שבוצעו ישירות עבור הנתבעת. אין במסמך זה כדי ללמד על חבותה של הנתבעת בתשלום בגין כל העבודות הנזכרות שם. זאת במיוחד לנוכח העובדה, שהזמנת העבודה כוללת גם עבודות, שרמט הספיקה לשלם לתובעת עבורן.

מנגד טוענת התובעת, כי הזמנת העבודה מחייבת את הנתבעת בתשלום מלוא הסכומים המצויינים בה לנוכח היותה חתומה על ידי הנתבעת. זאת ככל שמדובר בעבודות ובחומרים שתמורתם טרם שולמה על ידי רמט בטרם החתימה על המסמך.

בהחלטתי מיום 14.11.10 נקבע:

"התביעה נסמכת על נספח 8 לכתב התביעה, הזמנת עבודה מיום 23.9.09, ובה פירוט עבודות, כאשר על הזמנת העבודה שהוצאה על ידי התובעת חתומה הנתבעת. הנתבעת איננה מכחישה חתימתה על מסמך זה אלא מעניקה לו פרשנות ולפיה אין היא חייבת במלוא הסכומים האמורים בהזמנה. נראה כי מדובר בטענה מסוג הודאה והדחה, כאשר הנתבעת מודה בחתימתה על אותו מסמך, אלא שטוענת שלא התייחסה אליו כאל הזמנת עבודה אלא כאל פירוט כל העבודות שבוצעו באתר, הן אלו שבוצעו עבור רמט כקבלן ראשי, שסולק בטרם נחתם המסמך, והן אלו שבוצעו ישירות עבור הנתבעת. במצב דברים זה, על הנתבעת לפתוח בהבאת ראיותיה".

בקשת רשות ערעור, שהוגשה על החלטה זו במסגרת רת"ק 51544-11-10, נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי מרכז ביום 13.1.11.

טענת הנתבעת בכל הנוגע לפרשנות שיש לייחס לאמור בהזמנת העבודה אינה עולה בקנה אחד עם לשונו הפשוטה של המסמך, הנושא את הכותרת "הזמנת עבודה". אין מחלוקת כי כותרת זו היתה קיימת מלכתחילה בראשו של המסמך. בנסיבות אלו על הנתבעת להוכיח הפרשנות הנטענת על ידה.

בעניין היפוך נטל השכנוע ראה ע"א 4340/06, לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, טרם פורסם:

"תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת חריג לכלל זה, ולפיו יפתח הנתבע בהבאת הראיות מקום בו: 'הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש...'. העיקרון העומד בבסיס תקנה זו הוא שאם הודה הנתבע בעובדות המפורטות בכתב התביעה, אך הביא בכתב הגנתו עובדות אחרות שעליו להוכיחן, יפתח הנתבע בהבאת הראיות, שכן לתובע אין מה להוכיח. מבחינה מהותית משמעות הדבר היא העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבע. אם בסופו של המשפט יימצא כי כפות המאזניים מעוינות ביחס לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו – שכן הנתבע הודה בעובדותיה".

במקרה דנן הנתבעת מודה בחתימתה על הזמנת העובדה, אך טוענת כי למרות החתימה אין היא מחוייבת בתשלום הסכומים האמורים בהזמנת העבודה. זאת מכח הפרשנות השונה שהיא מייחסת לאמור במסמך. טענה זו על הנתבעת להוכיח, כאמור לעיל.

הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הוכיחה הפרשנות הנטענת על ידה להזמנת העבודה. המסמך נושא את הכותרת "הזמנת עבודה". מפורטות בו כל הלוחות הביטון שסופקו על ידי התובעת עד לאותה עת וכן אלו שהיה על התובעת לספק בהמשך. מצויינות שם כמויות וכן מחירים. הנתבעת אומרת שמדובר בפירוט גרידא ולא בהזמנת עבודה מחייבת. הטענה תמוהה, ולו רק מחמת הכותרת המצויה בראש המסמך, כותרת שהנתבעת לא ביקשה למחוק בטרם חתמה על מסמך זה. במצב דברים זה יש להעדיף הפרשנות הנטענת על ידי התובעת, כי הזמנת העבודה הינה מסמך מחייב במערכת היחסים בין הצדדים, וזאת לנוכח אישורו של המסמך על ידי הנתבעת.

אמנם להוכחת הפרשנות הנטענת צירפה הנתבעת כנספח א לתצהיר עדותו של אלון פילי, מהנדס ראשי של הנתבעת. המדובר ב"סיכום דיון" מיום 20.8.09. שם נאמר, כי בדיון בנוכחות מר שניידר, מר כרמי וגורמים נוספים הובהר על ידי מר שניידר, כי הנתבעת תשא בתשלום בגין הלוחות "מהיום" והלאה. לטענת הנתבעת יש בסיכום דיון זה כדי להשליך על הפרשנות הנכונה שיש לתת לאמור בהזמנת העבודה. דין טענה זו להידחות. אין מחלוקת כי המדובר במסמך שהוכן על ידי הנתבעת. התובעת טוענת, כי המסמך לא הועבר אליה, ואין האמור בו משקף את שנאמר והוסכם בדיון. לענין זה ראה האמור בסעיף 9 לתצהיר עדותה של גב' טל דאובר, אשת המכירות של התובעת, שטיפלה באספקת הלוחות לבניין. טענה זו לא הוכחשה ולא הופרכה על ידי הנתבעת. יתירה מכך, אין האמור בסיכום הדיון מלמד על הסכמה כשלהי בעניין אי תשלום עבור חובות רמט. כל שנאמר שם הוא, שמר שניידר הודיע שהנתבעת לא תשא בחובות העבר של רמט. מאידך הזמנת העבודה, החתומה על ידי הנתבעת, היא זו שמלמדת על ההסכמה הסופית אליה הגיעו הצדדים, ולפיה תשא הנתבעת בחובות רמט.

כאמור לעיל, הנתבעת מעלה גם טענה של קיזוז הדברים יפים גם לעניין טענה נוספת של התובעת. אין מחלוקת, כי התובעת סיפקה לנתבעת לוחות לאחר סילוקה של רמט מהבניין. אין מחלוקת, כי על לוחות אלו היה על הנתבעת לשלם. התובעת טוענת, כי הנתבעת נותרה חייבת לה בגין הלוחות האחרונים סך של 155,940 ₪ בתוספת מע"מ. הנתבעת אינה מכחישה את יתרת חובה לתובעת אלא מעלה טענת קיזוז נגד חוב נטען זה. הנתבעת מבקשת לקזז סכום חוב זה מהנזקים שנגרמו לה בעקבות הפסקת אספקת הלוחות על ידי התובעת באופן חד צדדי.

נושא הקיזוז מעוגן בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, וכך נאמר שם:

"(א) חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.

(ב) אין לקזז חיוב שהזכות לקיומו אינה ניתנת לעיקול.

(ג) הוראות סעיפים 49 ו-50 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על סילוק דרך קיזוז".

בעניין טענת הקיזוז נקבע, כי על הטוען לה מוטל הנטל להוכיח טענתו זו לעניין זה ראה, לדוגמא, ת"א (מרכז) 5434-08-07, הסתדרות פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, לא פורסם (להלן – פרשת פאג"י):

"זכות הקיזוז היא אמצעי לפירעון חובות בדרך של סעד עצמי... טענת קיזוז היא דוגמה לסוג של טענה ממשפחת ההודאה וההדחה. כאן, טוען נתבע כי אפילו יש ממש בעובדות המהותיות של עילת התביעה, קיימות עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא שהתובע אינו זכאי לסעד המבוקש, כולו או חלקו. על הנתבע מוטל נטל השכנוע לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרים נטל זה, תידחה טענת הקיזוז" (ההדגשות במקור - נ"ש).

בעניינינו הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח, כי התובעת היא הגורמת לאותם נזקים נטענים, שנגרמו לנתבעת. הנתבעת טוענת, כי לאחר שהתובעת הפסיקה לספק לוחות לבניין, נוצר עיכוב בלוח הזמנים. לכן נאלצה הנתבעת לשלם "בונוסים" לקבלנים על מנת לסיים את בניית הבניין במועד. הנתבעת לא הוכיחה, את קיומו של קשר סיבתי בין הפסקת אספקת הלוחות ע"י התובעת ובין העיכובים הנטענים, ככל שאכן היו עיכובים. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח סילוקה של רמט מהבניין, או מכל סיבה אחרת.

כך גם לא הוכיחה הנתבעת את שיעור הנזק הנטען.

זאת ועוד, הנתבעת טוענת לנזקים נוספים שנגרמו לה עת היתה צריכה לשנות את תוכנית העבודה ולסיים את בניית הבניין ללא לוחות הביטון. בעקבות השינוי טוענת הנתבעת שנגרמו לה נזקים בסך של כ- 587,000 ₪. להוכחת נזקיה הציגה הנתבעת תחשיבים ובהם פירוט הפרשי המחירים. התחשיבים נערכו על ידי הנתבעת עצמה.

ער אני לכך שהנתבעת צרפה כנספח טז' לתצהירו של מר מירון שניידר, מנכ"ל הנתבעת, מסמך מחברת נאות תלרם – מי שהיתה קבלן השלד, לדרישת תשלום הנובעת משינוי אופן ביצוע העבודות בבניין עקב הפסקת אספקת הלוחות על ידי התובעת. הנתבעת לא הציגה אסמכתא כי אכן שילמה דרישה זו.

דין טענת הקיזוז להידחות מחמת נימוק נוסף. תנאי להכרה בקיזוז הנטען הוא, שהתובעת הפסיקה את הספקת לוחות הביטון שלא כדין. במקרה דנן לא כך הם פני הדברים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת לא שילמה לתובעת דבר בגין הלוחות שסופקו עד לסילוקה של רמט. משנקבע לעיל, כי הזמנת העבודה מהווה התקשרות מחייבת בין הצדדים, ולפיה על הנתבעת לסלק גם את חובות רמט לתובעת, ומשנמנעה הנתבעת מלעשות כן, הפרה הנתבעת את ההסכמה שבין הצדדים, וממילא רשאית היתה התובעת להפסיק את אספקת הלוחות ולבטל התקשרותה עם הנתבעת. במצב דברים זה אין היא חייבת בפיצועי הנתבעת בגין נזק כלשהו, שנגרם בעטיה של הפסקת ההתקשרות, ככל שהיה נזק כזה, היות שהתובעת פעלה כדין בהפסיקה את התקשרותה עם הנתבעת.

טעם נוסף לחיובה של הנתבעת בתשלום חובות רמט בגין הלוחות שסופקו לרמט עד לסילוקה מהבניין הוא מחמת מניעת התעשרות שלא כדין של הנתבעת. במה דברים אמורים?

בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 נקבע:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

בעניינינו, קיבלה הנתבעת מהתובעת, באמצעות רמט, לוחות ביטון לבניין, שממנו היא מפיקה רווחים. הנתבעת שילמה את מלוא התמורה עבור לוחות אלו, לא לתובעת ולא לרמט.

בסעיף 22 לתצהיר עדותו של מר שניידר נטען, כי הנתבעת הסדירה את חובה לרמט באופן ששילמה גם עבור הלוחות שהתובעת סיפקה לרמט, וכך נכתב שם:

"בסופו של יום, לאחר מו"מ ארוך ומייגע בין הנתבעת ובין הנאמנה (רו"ח שרון – נ"ש) הגיעו הנתבעת והנאמנה להסדר לפיו הוחזרו לנאמנה חלק מהערבות הבנקאית שנגבתה ע"י התובעת (נראה שהכוונה לנתבעת – נ"ש). כמפורט לעיל, בהתחשבנות שבין התובעת (נראה שהכוונה לנתבעת – נ"ש) ובין הנאמנה נלקחו בחשבון כל הסכומים שהגיעו לרמט בגין העבודות שהתובעת ביצעה עבורה. חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה יחייב את הנתבעת בתשלום כפול בגין אותה העבודה".

דברים דומים אמר מר שניידר בעדותו בבית המשפט (עמ' 13 לפרוטוקול,
שורות 6-8):

"ש. למה לא צירפת את ההסדר עם רמט?

ת. אם צריך, אצרף.

ש.ת. שילמנו לרמט את כל התשלומים כולל התשלום שמגיע לכלל בטון".

רואים, איפוא, כי הנתבעת נמנעה מלהציג את ההסכם אליו הגיעה עם רו"ח שרון. כך גם נמנעה מהעדת רו"ח שרון אודות פרטי אותו הסכם. ממילא מדובר בטענה סתמית גרידא של הנתבעת, ולפיה שילמה לרמט - באמצעות רו"ח שרון – את מלוא הכספים עבור לוחות הביטון, שהותקנו בבניין עד לסילוקה של רמט. זאת בהעדר פירוט בנוגע לטענה זו ותוך המינעות מהצגת תימוכין בעדות בע"פ או בכתב לטענה זו.

הלכה פסוקה היא, כי צד הנמנע מהבאת ראיה כלשהי, שהיתה יכולה לתמוך בטענה מטענותיו, ייזקף הדבר לחובתו. לעניין זה ראה האמור בע"א 9656/05, שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, טרם פורסם, פסקה 26:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה".

מסקנת הדברים היא, שהנתבעת, המפיקה הנאה מלוחות הביטון שבבניין מבלי ששילמה עבורם למאן דהוא, התעשרה שלא כדין על חשבון התובעת, תוך שהיא מפיקה מכך רווחים.

על מצב דברים שכזה נאמר על ידי רבי יוסי במשנה (בבא מציעא ג, ב): "א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו". אין אדם יכול להפיק רווח מנכסי חברו מבלי ששילם תמורת כדין ורכש אותם מחבירו.

סיכום

התביעה מתקבלת.

על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,011,784 ₪, מלוא סכום התביעה בגינה שולמה האגרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 28.12.09, ועד התשלום המלא בפועל. מסך זה יש להפחית הסכומים, שקיבלה התובעת מרו"ח שרון ביום 10.12.12 בסך 72,784 ₪.

יתרת החוב, כשהיא משוערכת להיום עומדת על סך של 1,065,086 ₪.

על הנתבעת לשלם, איפוא, לתובעת סך של 1,065,086 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 25,800 ₪ וכן בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 54,000 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הפקדונות בתיק יושבו על ידי הגזברות למפקידיהם.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ג, 20 יוני 2013, בהעדר הצדדים.