כללי:

התובעת פעלה כמשווקת מורשה של הנתבעת, החל מסוף שנות התשעים.

התובעת שיווקה פלאפונים הן בתחומי האוטונומיה הפלסטינית (להלן: "האוטונומיה"), והן בתחומי מדינת ישראל.

התובעת טוענת כי הנתבעת מנעה ממנה תשלום תגמול מיוחד אשר ניתן בגין שיווק מכשירי "איזי" (להלן "מכשירי איזי" ו/או "מכשירי פרי פייד") בתחום שטחי האוטונומיה, דבר אשר הוביל בסופו של יום לקריסתה הכלכלית, ומכאן קמה תביעתה, בסך של 793,729 ₪, והכל כפי שיפורט להן.

טענות התביעה:

לטענת התובעת, מעת לעת היא והנתבעת חתמו על הסכמים מעודכנים.

התובעת מצרפת כנספח 2 לתצהירה, העתק הסכם מיום 12.12.00.

לטענתה, הסכם זה, בניגוד לגרסת הנתבעת, אינו חל על שטחי האוטונומיה, אלא על שטחי ישראל בלבד.

התובעת מציינת כי נקודת השיווק המצוינת בהסכם היא החנות ברח' בית הדפוס 22 בירושלים, ולא נקודת השיווק בעטרות שתחומי השיווק שלה היו לחברון ולרמאללה.

התובעת מציינת כי בכל תקופת הפעילות המשותפת שלה עם הנתבעת, הייתה אבחנה ברורה בין הפעילות בתחומי מדינת ישראל, כולל ישובים יהודים ביו"ש, לבין הפעילות בשטחי האוטונומיה, אשר הייתה מותרת למשווקים בודדים בלבד, ובאמצעות מספרי טלפון שונים מאלו הנהוגים בישראל ויועדה לאוכלוסיה המקומית.

(ראו סעיף 2 לתצהיר מר אזולאי).

התובעת טוענת כי ביום 13.3.01, התקיימה ישיבה במשרדי הנתבעת, בה הוסכם על העלאת התוספת לעמלת מכירת מכשירי איזי – אוטונומיה (להלן: "התוספת לעמלה" ו – "התוספת המיוחדת") מ 15 ₪, ל30 ₪ למכשיר.

לטענת התובעת, במשך למעלה משנה וחצי היא שיווקה את מכשירי ה"איזי" בהתאם להסדר מיום 13.3.01, וזכתה לתוספת המיוחדת והמוסכמת בסך של 30 ₪ למכשיר, ובסה"כ עמדה העמלה על סך של 130 ₪ למכשיר.

תוספת לעמלה זו, גורסת התובעת, לא ניתנה לכלל המשווקים לאוטונומיה, כי אם לתובעת בלבד.

(ראו סעיף 3 לתצהיר מר אזולאי).

לטענת התובעת, במהלך חודש אוגוסט 2002, שינתה הנתבעת את אופן הדיווח על התשלומים למשווקיה, ובמקום הוצאת חשבון פרטני לגבי כל עסקה, ותשלום עמלה בגין כל עסקה, הוציאה הנתבעת חשבון כללי בסוף כל חודש, לגבי עסקאות שנעשו באותו החודש. מחשבון כללי זה, טוענת התובעת, לא ניתן היה ללמוד על היקף העמלה בגין כל עסקה ועסקה (ראו סעיף 4 לתצהיר מר אזולאי).

לגרסת התובעת, במקביל לשינוי האמור, הורידה הנתבעת את התוספת לעמלה המשולמת לתובעת, מסך של 30 ₪ למכשיר, לסך של 15 ₪ למכשיר.

הורדה זו, טוענת התובעת, נעשתה באופן חד צדדי וללא ידיעת מי מעובדי ומנהלי התובעת, תוך ניצול השינוי בשיטת הדיווח, אשר לא אפשרה מעקב אחר תשלום העמלות (ראו סעיף 5 לתצהיר מר אזולאי).

בתצהירו (סעיף 6), טוען מר אזולאי כי מאחר ומעולם לא קיבל הודעה מהנתבעת בדבר רצונה לבצע שינוי בהיקף העמלה המיוחדת, לא עקב אחרי התשלומים, ורק במהלך הכנת הדו"חות השנתיים, בסוף שנת 2003, למד על הבעייתיות בחישוב היקף העמלות ששולמו לתובעת.

התובעת סוברת, כי אף אם נשלח מסמך אחיד לכלל המשווקים בדבר שינוי בנוהל תגמול מכשירי הפריפייד, לא היה בכך כדי לשנות מהיקף התגמול המיוחד לו היא הייתה זכאית, וזאת על פי ההסדר המיוחד שבינה לבין הנתבעת.

בהקשר זה טוענת התובעת כי כל ששונה בעקבות המסמך האמור, הוא בסיס התגמול ששולם לכל המשווקים, ולא התוספת.

(ראו סעיף 7 לתצהיר מר אזולאי).

לטענת התובעת, היא פנתה ביום 10.3.04 אל מתאמת המשווקים אצל הנתבעת, והודיעה לה על אי ההתאמות אשר באותה העת סברה כי נבעו מטעות.

התובעת טוענת כי הניחה כי עקב השינוי במערכת המחשוב והדיווח, נשכחה התוספת הייחודית לנתבעת, ומשום כך הופחתה התוספת בפועל.

נציגת הנתבעת, טוענת התובעת, הבטיחה כי תטפל בנושא וכי אין לתובעת מקום לדאגה והטעות תתוקן.

בהמשך להתחייבות זו, המשיכה התובעת לשווק את מכשירי ה"איזי" בהתאם להתקשרות ובהתאם לתנאי הנתבעת מחודש אוגוסט 2002.

לטענת התובעת, במשך מספר חודשים היא שבתה ופנתה אל נציגי הנתבעת, אולם הנושא לא נבדק ולא טופל

(ראו סעיפים 8-10 לתצהיר מר אזולאי).

התובעת גורסת כי בדיקה שערכו מר אלי זיו ומר אבי בן שבת, "מנהלי לקוח" אצל הנתבעת, העלתה כי התובעת אכן זכאית לקבלת ההפרש ע"ס 15 ₪ נוספים עבור כל מכשיר אשר נמכר באוטונומיה (ראו סעיף 11 לתצהיר מר אזולאי).

בתצהירו (סעיף 12), מתאר מר אזולאי פגישה שנתקיימה במשרדו של סמנכ"ל הנתבעת – מר עודד בירגר, ביום 13.12.04, ואשר במהלכה הכחיש מר בירגר קיומו של ההסדר המיוחד בין הצדדים, ודרש כי מר אזולאי ימסור לו תצהיר חתם ע"י מי מעובדי הנתבעת, המאשר קיומו של ההסדר המיוחד.

התובעת מצרפת כנספחים 12-13 לתצהיר מר אזולאי, העתק תכתובת בין הצדדים, אשר ממנה עולה, לטענת התובעת, כי הנתבעת לא הכחישה קיומו של הסדר, אולם טענה כי ההסדר הופסק, בידיעת התובעת, עוד בחודש אוגוסט 2002, ומשכך, על התובעת אשר טוענת כי ההסדר עודנו בתוקף, להמציא תצהיר מעובד הנתבעת.

התובעת מציינת כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, היא הייתה בקשיים כלכליים, בין היתר עקב עיכוב התשלומים נשוא התביעה, ובעקבות פניה לנתבעת, היא הסכימה לדחות קיזוז עמלה עליו הודיעה לתובעת במהלך חודש ספטמבר 2015, והצדדים החלו לנהל מו"מ אשר הוביל בסופו של יום למכירת התובעת (ראו סעיף 18 לתצהיר מר אזולאי).

התובעת מפרטת (סעיפים 19-22 לתצהיר מר אזולאי) את נזקיה הנטענים:

סך התמורה המגיעה לתובעת, לטענתה, בגין העמלה הנוספת, מיום הפסקת התשלום ועד לחודש ספטמבר 2005, הינה בסך של 15 ₪ לכל מכשיר.

במהלך התקופה, טוענת התובעת כי מכרה 23,375 מכשירי "איזי אוטונומיה", ומשכך, מגיע לה תמריץ כולל בסך של 350,625 ₪ בתוספת ריבית והצמדה .

כן טוענת התובעת כי עקב אי תשלום הכספים המגיעים לה, נקלעה לקשיים כלכליים, ונאלצה למשכן את הנכס בו פעל העסק, ולבסוף – למכור את הפעילות השוטפת של העסק.

כתוצאה ממכירת העסק, טוענת התובעת כי הפסידה רווחים שוטפים בסך כולל של

443,104 ₪.

בסה"כ העמידה התובעת תביעתה, על סך של 793,729 ₪.

התובעת מצרפת כנספח 24 לתצהיר מר אזולאי, העתק הסכם סיום הפעילות והעברת העסק לחב' "פון לי", ומפנה לסעיף 4.4 להסכם אשר קבע כי הסכומים המגיעים לתובעת מהנתבעת, במסגרת הסכם המשווק עד ליום 1.7.06, יועברו לתובעת ולא לחב' "פון – לי".

מסעיף זה מבקשת התובעת ללמוד כי לא ויתרה על הסכומים המגיעים לה בגין העמלות.

עוד מפנה התובעת לסעיף 5 להסכם, המבהיר כי אין בהסכם כדי לפגוע בפעילות הנתבעת והתובעת בכל הקשור להסכם השיווק לאוטונומיה.

התובעת טוענת, כי בכוונת הצדדים היה להסדיר העברת הפעילות, וויתור על תביעות, אך ורק בנוגע לפעילות בתחומי מדינת ישראל.

לטענת התובעת, מאחר והנתבעת נהגה לשלם עמלות רבות שנוספו במהלך קיום ההסכמים השונים, היא כללה בכל הסכמיה, הוראה שקבעה כי כל ההתחייבויות והסיכומים הקודמים, בטלים מרגע החתימה על ההסכם החדש, אלא אם כן הועלו על הכתב ונרשמו במפורש כי ימשיכו לחול גם בהסכם החדש.

התובעת גורסת כי הנתבעת הבהירה לה כי סעיף זה לא בא להוות ויתור על תביעות קיימות או על חובות כספיים פתוחים, אלא ויתור על כל נהלי העבודה והתחייבויות שניתנו בעל פה.

(ראו סעיפים 29-30 לתצהיר מר אזולאי).

התובעת טוענת כי התנהלות הנתבעת לאחר החתימה על ההסכמים עמה, מלמדת כי הנתבעת ידעה היטב כי התובעת לא ויתרה על טענותיה כלפיה, וזאת ניתן ללמוד מכך שבמסגרת פעילותה אל מול הנתבעת, הפקידה התובעת בידי הנתבעת ערבות בנקאית ע"ס 90,000 ₪ להבטחת כספים אותם חבה התובעת לנתבעת, ולאחר ש"פון – לי" פרעה את מלוא חובה של התובעת, פנתה התובעת בבקשה לנתבעת לקבל בחזרה את הערבות, וזו השיבה לה כי הערבות תושב רק לאחר שתחתום התובעת על טופס ויתור על תביעות. התובעת סירבה לחתום, ובסופו של יום הושבה לה הערבות לאחר התערבות בא כוחה.

(ראו סעיף 32 לתצהיר מר אזולאי).

טענות ההגנה:

הנתבעת טוענת כי במשך השנים, פעלה התובעת כמשווק מורשה של הנתבעת, בהתאם להסכמי המשווק שנכרתו עמה מעת לעת. לטענתה, הסכם המשווק הראשון נכרת בין הצדדים ביום 28.4.96 (ראו סעיף 4 לתצהיר מר גלבוע).

במהלך שנת 2000, טוענת הנתבעת, החליטה הנתבעת לשנות את מבנה ההתקשרות שלה עם המשווקים מטעמה, כך שבניגוד להתנהלות עד אותה עת, כל משווק יהיה קשור בהסכם אחד בלבד עם הנתבעת (ראו סעיף 5 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת טוענת כי בהתאם להחלטה זו, חתמו הצדדים ביום 12.12.00 על הסכם משווק חדש (להלן: "הסכם המשווק"), המצורף כנספח 2 לתצהירו של מר גלבוע.

עוד טוענת הנתבעת כי מיד לאחר כריתת הסכם המשווק, נמסרה הודעה לתובעת על ביטולו של ההסכם מיום 28.4.96, בה נכתב כי הסכם המשווק "יחול מעתה על כל מכלול הפעילות" של התובעת, ויהווה הסכם יחיד המסדיר את פעילותה של התובעת.

העתק ההודעה מיום 13.12.00 מצורף כנספח 3 לתיק המוצגים.

הנתבעת מסבירה כי מכשירי פרי - פייד הינם מכשירי טלפון נייד, בהם ניתן לבצע שימוש סלולארי רק במידה והמכשיר הוטען מראש באמצעות כרטיסי הטענה, אותם רוכש בעל המפעיל ממשווק של הנתבעת.

מכשירים אלו, נמכרים בדרך כלל לשכבות סוציו – אקונומיות חלשות, ובזמנים הרלוונטיים היו פופולאריים ביותר בשטחי האוטונומיה.

(ראו סעיף 12 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מגדירה כ"אקטיבצייה", מכירה של מכשיר פרי פייד על ידי המשווק לצרכן קצה.

במעמד המכירה מקבל צרכן הקצה מידי המשווק, ובמקרה דנן – התובעת, מכשיר פרי פייד, והתובעת מבצעת הפעלה של המכשיר עבור צרכן הקצה, כאשר בהמשך רוכש צרכן הקצה כרטיסי הטענה כרצונו (ראו סעיף 13 לסעיף מר גלבוע).

לטענת הנתבעת, בגין כל אקטיבצייה, ומייד עם ביצועה, זכאי המשווק לעמלה מפלאפון (להלן: "עמלת האקטיבצייה").

הנתבעת מדגישה כי עמלת האקטיבצייה מתקבלת אצל המשווק אף כאשר הצרכן לא רכש כל דקת שיחה.

(ראו סעיף 14 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מסבירה, כי על פי נהליה, במידה ובוצעה אקטיבצייה, אך בהמשך לא נרכשו דקות שיחה בעבור אותו מכשיר, נחשב המכשיר למכשיר "שותק", והעמלה אותה קיבלה המשווק בעבורו – בטלה (ראו סעיף 15 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת טוענת כי עם החתימה על הסכם המשווק, נקבעה עמלת האקטיבצייה לשטחי האוטונומיה על סך של 100 ₪ לכל מכשיר.

לגרסת הנתבעת, במהלך פגישה שנתקיימה ביוזמת התובעת, ביום 13.3.01, ביקשה התובעת מהנתבעת להגדיל את עמלת האקטיבצייה באוטונומיה, כך שתשווה לעמלות הנוהגות בארץ, והנתבעת החליטה להיענות לבקשת התובעת והגדילה את גובה עמלת האקטיבצייה לגובה העמלה הנהוגה במכירת פרי – פייד בארץ לסך של 130 ₪ למכשיר (ראו סעיפים 17-19 לתצהיר מר גלבוע).

ההחלטה על הגדלת העמלה, גורסת הנתבעת, התקבלה בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לנתבעת במסגרת הסכום המשווק, ובייחוד בהתאם לסעיף 9.4 להסכם (ראו סעיף 20 לתצהיר מר גלבוע).

לטענת הנתבעת, בחלוף כשנה וחצי, היא החלטה לשנות את גובה העמלה, כך שזו תעמוד על 15 ₪, ועמלת האקטיבצייה תעמוד על סך של 115 ₪.

מדובר היה, לטענת הנתבעת, בשינוי ברמה ארגונית אשר הנהיגה הנתבעת באותה עת, ואשר נכנס לתוקף לגבי של משווקי הפרי פייד בחודש נוב' 2003.

(ראו סעיפים 21-23 לתצהיר מר גלבוע).

במענה לטענת התובעת כי עד לשנת 2004 לא הייתה מודעת להפחתת התוספת, משיבה הנתבעת כי לא יתכן מצב בו משווק לא עובר בכל חודש וחודש, בזמן אמת, על סכומי עמלות אקטיב צייה אותן הוא מקבל מהנתבעת, ולמעשה, אחד מתפקידיו העיקריים של מנהל משווק, הוא לעבור על דיווחי תשלום העמלה שמגיעים מהנתבעת, ולוודא שכמות המכשירים בגינם משלמת הנתבעת עמלת אקטיבצייה, תואם לדיווחיו של המשווק, וכן, כי גובה העמלה אותה קיבל המשווק בעבור כל מכשיר ומכשיר הינו כמוסכם בינו לבין הנתבעת (ראו סעיפים 24-26 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת ממשיכה וטוענת כי מצב בו מנהל המשווק והבעלים שלו יתעלם לחלוטין, במשך למעלה משנה, מדיווחי עמלות האקטיבצייה, הינו בלתי סביר, וניתן היה לחשב המהירות את גובה העמלה ששולמה בגין כל עסקה, ע"י חלוקת כלל תשלום העמלה כפי שמופיע בדיווחי התשלום, בכמות האקטיבצייה המדווחות על ידי המשווק לנתבעת (ראו סעיפים 27 -28 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספח 5 לתצהיר מר גלבוע, העתק מכתבה לכלל המשווקים מיום 16.11.03, בו הודיעה למשווקים על שינויים הן בגובה העמלות המוענקות והן באופן בדיקת המכשירים השותקים.

הנתבעת דוחה את פרשנות התובעת למכתב וטוענת כי המכתב קובע מחדש כללים ונהלים למשווקי מכשירי הפרי פייד, וקובע הן את סך התשלום לו זכאי המשווק והן את נוהל קיזוז העמלות למשווק במקרה שהמכשירים לגביהם דווחה המכירה, נמצאו "שותקים".

הנתבעת גורסת כי בניגוד לאופן הצגת הדברים ע"י התובעת, עמלת האקטיבצייה עצמה לא הופחתה, אלא שגובה התוספת לעמלה שונתה לסך של 15 ₪.

(ראו סעיפים 30-33 לתצהירו של מר גלבוע).

הנתבעת מפנה לסעיף 9.4 להסכם המשווק הקובע:

"המשווק יהיה זכאי לעמלה בגין טרחתו לשיווק שירותי הרט"ן של פלא – פון. גובה העמלה יקבע ע"י פלא – פון מעת לעת, וישולם לו במרוכז אחת לחודש בשוטף + 45".

הנתבעת מבהירה כי גובה עמלות קשור לפרמטרים רבים, ועל כן שמרה לעצמה הזכות לשנותן.

במקרה בו משווק לא היה מעוניין להמשיך ולעבוד בתנאים החדשים, הוא יכול היה להודיע כי המשך העבודה בעמלה ובתנאים החדשים אינו משתלם לו.

(ראו סעיף 35 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת גורסת כי אף התובעת עצמה לא טוענת כי לנתבעת לא הייתה זכות לשנות את עמלת האקטיבצייה. כל טוענת התובעת הוא שהנתבעת לא עדכנה את התובעת בנוגע לשינוי גובה התוספת על העמלה (ראו סעיף 38-39 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מכחישה טענת התובעת כי לא עודכנה בדבר שינוי גובה התוספת, אולם טוענת כי בכל מקרה, אף אילו היה הדבר הנכון, הרי שלא היה בכך פגם, לאור סעיף 9.4 להסכם המשווק (ראו סעיף 41 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת טוענת כי בדיקות שערכה העלו כי התובעת לא הייתה זכאית להשבה כלשהי של כספים מהנתבעת, בין אם בעבור עמלת אקטיבצייה ובין אם בעבור כל נושא אחר (ראו סעיף 46 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מאשרת קיומה של הפגישה ביום 13.12.04, וטוענת כי בפגישה זו הודיע מר בירגר, סמנכ"ל מכירות למגזר הפרטי בנתבעת, למר אזולאי, כי הבדיקות שנערכו אצל הנתבעת העלו שהתובעת אינה זכאית להפרש בסך 15 ₪ לכל מכשיר (ראו סעיפים 47-48 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת טוענת כי במהלך אותה פגישה, נאמר למר אזולאי כי במידה והוא מתעקש כי הובטח לו ההפרש הנ"ל, עליו להמציא תצהירים מטעם אותם גורמים אשר לטענתו הבטיחו לו זאת (ראו סעיף 49 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת טוענת כי התקיימו ישיבות ותכתובות רבות בין הצדדים, במסגרת לא העלתה התובעת טענותיה נשוא התביעה דנן (ראו סעיף 53 לתצהיר מר גלבוע).

לטענת הנתבעת, ביום 7.8.05, היא הודיעה לתובעת, שבכוונתה לקזז עמלות בגין מכשירים "שותקים", בעבורם קיבלה התובעת עמלת אקטיבצייה שלא בצדק.

הנתבעת מדגישה כי גם במקרה זו קוזזו לתובעת סכומים נמוכים משמעותית מהסכומים אשר אמורים היו להיות מקוזזים, וזאת על מנת לסייע לתובעת.

כך, גורסת הנתבעת, במקום לקזז סכום של כ – 360,000 ₪, קוזזו העמלות המגיעות לתובעת ב – 10% מסכום זה בלבד.

(ראו סעיף 54 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספח 7 לתצהיר מר גלבוע, העתק מכתבה מיום 7.8.05, בו הודיעה לתובעת, כי בשל ביצועיה הדלים, החל מיום 1.9.05 יופסק תשלום התוספת הרגילה לעמלת האקטיבציה.

לטענת הנתבעת, מעיון בתכתובת ובמסמכים הנוגעים להיקלעות התובעת לקשיים כלכליים, לא ניתן ללמוד כי התובעת סברה באותה העת כי קשייה נובעים מהשינוי בגובה העמלה העודפת (ראו סעיף 57 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספח 8 לתצהיר מר גלבוע, העתק מכתב התובעת מיום 21.8.05, בו היא מפרטת את הגורמים אשר הביאו, לשיטתה, לקריסתה הכלכלית.

הנתבעת מציינת כי שינוי גובה התוספת לעמלת האקטיביצייה, אינו מופיע כאחד הגורמים המנויים במכתב זה.

(ראו סעיפים 58-59 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מציינת כי אף בתוכנית ההבראה אותה הציגה התובעת לנתבעת, והמצורפת כנספח 9, לתצהיר מר גלבוע, לא מופיע העניין התוספת לעמלות (ראו סעיפים 60-64 לתצהיר הנתבעת).

הנתבעת מצרפת כנספח 11 לתצהיר מר גלבוע, העתק מכתבה מיום 11.9.05, בו הודיעה לתובעת על דחיית ביטול התוספת הרגילה לעמלת האקטיבצייה, וכנספח 12 העתק תשובת התובעת יום 22.11.05, בו לא הועלתה כל טענה בנוגע לשינוי התוספת לעמלה.

לטענת הנתבעת, במהלך שנת 2006, החליטה התובעת לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת, ובאופן חריג, הסכימה הנתבעת כי התובעת תעביר זכויותיה וחובותיה על הסכם המשווק לצד שלישי – חב' "פון – לי" (ראו סעיפים 72-73 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספח 14 לתצהירו של מר גלבוע, את הסכם הפירוד אשר נכרת בין הצדדים במהלך חודש יולי 2006.

הנתבעת טוענת כי לחתימה על הסכם הפירוד קדם מו"מ בין הצדדים אשר במסגרתו העלה כל צד את מלוא דרישותיו, כאשר מכלול הסכמות אלו הועלו על הכתב במסגרת הסכם הפירוד.

בין היתר, הועלתה הסכמתה של הנתבעת למכירת הפעילות העסקת של התובעת ל"פון – לי", בכפוף לויתור מוחלט וסופי של כל טענות ו/או דרישות התובעת כלפי הנתבעת עד למועד כריתת הסכם הפירוד.

(ראו סעיפים 76-77 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת גורסת כי לאור ההטבות המפליגות להן זכתה התובעת, נקבעה תניית ויתור בהסכם הפירוד בסעיף 4.5 -

"אתי תקשורת מצהיר כי עם חתימתו על הסכם זה, מוותר הוא על כל טענה ו/או תביעה שיש לו בקשר עם הסכם המשווק ו/או עם הסכם זה למעט האמור בסעיף 4.5 לעיל".

על מנת שלא לקפח את התובעת, טוענת הנתבעת כי הסכימה, במסגרת סעיף 4.3, שסכומים המגיעים לתובעת בגין אקטיבציות, שטרם הועברו, יועברו לתובעת ולא לפון – לי.

הנתבעת מתייחסת לסעיף 4.3 הנ"ל, וטוענת כי מדובר אך ורק בסכומים שנקבע כי הם מגיעים לתובעת, ודהיינו – עמלות מוסכמות שטרם הועברו לתובעת בגין אקטיבציות שבוצעו, ולא על סכומים אחרים הנדרשים על ידי התובעת (ראו סעיף 80 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מאשרת כי במסגרת הסכם הפירוד הסכימו הצדדים כי התובעת תמשיך לפועל לשיווק מכשירי פרי – פייד בשטחי האוטונומיה, ומפנה לסעיף 5 להסכם הפירוד –

"להסר ספק יובהר, כי אין בהסכם זה כדי לפגוע בפעילות של פלאפון עם אתי תקשורת כמתחייב מהסכם השיווק לאוטונומיה".

הנתבעת גורסת כי התובעת אשר הייתה שרויה בקשיים כלכליים, ביקשה להמשיך בפעילות עם הנתבעת, אשר תאפשר לה לשלם את חובותיה, ומשכך, במסגרת הסכם הפירוד סוכם כי התובעת תמשיך לשמש כמשווקת של מוצרי הנתבעת, מבלי לקבל קו אשראי מולה, ולעבוד אך ורק בשיטת מזומן (ראו סעיף 88 לתצהיר מר גלבוע).

לטענת הנתבעת, בשלב הראשון הוסכם כי התובעת תמשיך לשווק מוצרי פרי –פייד לאוטונומיה, ובהמשך שיווקה התובעת מכשירי פרי – פייד בתחומים נוספים מחוץ לשטחי האוטונומיה (ראו סעיף 89 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספח 16 לתצהיר מר גלבוע, העתק הסכם הפרי – פייד אשר נחתם עובר לחתימה על הסכם הפירוד, ומפנה לסעיף 19, הקובע תניית ויתור גורפת -

"כל התחייבויות, סיכומים והבטחות קודמות מכל מין וסוג שהם שנעשו בין הצדדים או מי מטעמם, בין כתב ובין בעל – פה, בכל הקשור והנוגע לשיווק מוצרי פלאפון ושירותיה, בטלים עם חתימתו של הסכם זה".

התובעת מסיקה, ממקרא שני ההסכמים, כי התובעת ויתרה ויתור סופי ומוחלט על כל טענותיה ודרישותיה בנוגע להתקשרותה עם התובעת, עד למועד החתימה על ההסכמים (ראו סעיף 92 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מכחישה טענת התובעת, כי הסכם המשווק משנת 1996 חל אך ורק על שטחי האוטונומיה, בזמן שהסכם המשווק משנת 2000 חל אך ורק על שטחי ישראל.

כן מכחישה הנתבעת את טענת התובעת כי תניית הויתור בהסכם הפירוד חלה רק על שטחי ישראל.

(ראו סעיפים 94-95 לתצהיר מר גלבוע).

בהקשר זה מפנה הנתבעת לסעיף 23 להסכם המשווק, הקובע כי כלל ההסכמים שנחתמו עובר לחתימה על הסכם המשווק – בטלים ומבטלים.

כן מפנה הנתבעת למכתבה מיום 13.12.00 במסגרתו הודיעה לתובעת על ביטול כל ההסכמים אשר נחתמו עובר להסכם המשווק משנת 2000.

(ראו סעיף 96 לתצהיר מר גלבוע).

הנתבעת מצרפת כנספחים 17-18 לתצהיר מר גלבוע, העתק מכתבי התובעת, הנוגעים לסיום ההתקשרות עם הנתבעת, בהם לא נטענה כל טענה בנוגע להסכם אחר אשר לכאורה נכרת בין הצדדים.

הנתבעת מתייחסת, בסעיף 100 לתצהיר מר גלבוע, לטענה התובעת כי הסכם המשווק משנת 2000 לא היה הסכם מאוחד לכל הפעילות של התובעת, אלא הסכם לתחומי מדינת ישראל בלבד, וכראיה מציינת שנקודת המכירה שאושרה בהסכם הייתה חנות התובעת ברחוב בית הדפוס בירושלים, והחנות בעטרות, ממנה שיווקה התובעת לשטחי האוטונומיה, לא הוזכרה.

טענה זו, טוענת הנתבעת אינה נכונה, שכן בשנים בהן פעלה הנתבעת מול התובעת, פעלה התובעת מתוך החנות ברחוב בית הדפוס בירושלים, וממנה נוהלו ושולחו כלל עסקאות הפרי –פייד שבוצעו באוטונומיה.

כראיה, מצרפת התובעת כנספח 19 את מכתבו של מר אזולאי מיום 16.1.01 בו הוא טוען כי הוגדרו לתובעת יעדי מכירות קשים במיוחד, בייחוד בקשר עם שיווק לאוטונומיה. כן טוען מר אזולאי כי לתובעת יש רק סניף אחד – החנות ברח' בית הדפוס.

כן מפנה הנתבעת, בהקשר זה, לתוכנית העסקית של התובעת משנת 2001, אשר צורפה כנספח 20 לתצהיר מר גלבוע, בה צויין מפורשות כי ברשות התובעת הייתה באותה התקופה הייתה רק נקודת מכירה אחת ורק נקודת התקנה אחת – החנות ברח' בית הדפוס.

הנתבעת מתייחסת לרשימה אשר צורפה לתצהיר מר אזולאי, בה הוא מפרט את כמות המכירות של מכשירי פרי –פייד בשנים 2002-2005.

לטענתה הנתבעת, רשימה זו אינה מהווה ראיה לנזקי התובעת, שכן מדובר ברשימה המפרטת נתונים אודות רכישת מכשירי פרי –פייד מהנתבעת, ולא רשימה המפרטת נתוני מכירות בפועל.

הנתבעת שבה ומבהירה כי עמלת אקטיבצייה משולמת למשווק בגין מכירה בפועל של מכשירי פרי פייד לצרכני קצה.

כן טוענת הנתבעת כי לא ניתן ללמוד מהרשימה על פילוח המכירות של התובעת בין ישראל לאוטונומיה.

עוד טוענת הנתבעת כי אף אם היה מדובר ברשימה נכונה ומדויקת, לא ניתן לחשב את הנזק הנטען על ידי התובעת, שכן לאורך השנים חלק ניכר מהמכשירים שנמכרו על ידי התובעת התגלו כמכשירים שותקים, ובגינם לא משולמת עמלה.

לטענת הנתבעת במהלך השנים הרבתה התובעת להחזיר מכשירים לנתבעת, שכן לא הצליחה למכור אותם, ואף בגין מכשירים אלו לא הייתה זכאית התובעת לעמלה.

באשר לאופן חישוב הנזק ע"י התובעת – הרווח הממוצע אותו הייתה משיאה התובעת מפעילותה במשך שלוש שנים, טוענת הנתבעת כי מדובר בעניין שבמומחיות וכלל לא ברור על מה הסתמך מר אזולאי בחישוביו.

בנוסף, טוענת הנתבעת כי בחינת דוחותיה הכספיים של התובעת מעלה כי אמנם התובעת סיימה את השנים 2004-2005 ברווח, אך בשנת 2003 ספגה הפסד עצום בסך של 231,444 ש"ח, והוספת נתון זה לממוצע הרווח אותו מציגה התובעת, היה מעמיד את הרווח הממוצע על 21,319 ₪ לשנה, בלבד.

דיון והכרעה:

השאלות המצריכות הכרעה הן:

א. הפסקת תשלום העמלה העודפת.

ב. סעיפי הויתור.

ג. סכום התביעה.

אדון בשאלות אחת לאחת.

הפסקת תשלום העמלה העודפת:

הצדדים אינם חלוקים בנוגע לעצם תשלום התוספת לעמלה בסך של 30 ₪ החל מחודש אפריל 2001.

המחלוקת הינה בנוגע למתן ההודעה המוקדמת, טרם הפסקת תשלום תוספת זו.

התובעת טוענת כי הנתבעת התחייבה לשלם לה תוספת לעמלה, בגין מכירת מכשירי "פרי – פייד" בשטחי האוטונומיה, בסך של 30 ₪ לכל מכשיר, אולם בפועל, החל מחודש אוגוסט 2002, הפחיתה את העמלה לסך של 15 ₪, מבלי שמסרה לתובעת הודאה מראש.

התובעת סבורה כי על הנתבעת מוטלת הייתה חובה ליתן הודעה מוקדמת קודם להפחתת העמלות המשולמות לתובעת.

הנתבעת מצידה גורסת כי לאחר שקיבלה החלטה בדבר הפחתת התוספת לעמלה, העבירה הודעה על כך לתובעת.

בעדותו, טען מר גלבוע כי נמסרה לתובעת הודעה בעל פה בנוגע להפחתת התוספת לעמלה, ע"י מר פרסלר (ראו עדות מר גלבוע בעמ' 21 שורה 30 – עמ' 22 שורה 1 לפרוטוקול), אולם אותו מר פרסלר לא הובא לעדות, ולאור החזקה הקבועה בפסיקה, הקובעת כי אי העדת עד משמעותי ורלוונטי, פועלת לרעת מי שנמנע מהעדתו, הרי שבאי הבאת מר פרסלר לעדות, יש כדי לסתור גרסת הנתבעת בדבר מתן הודעה בעל פה.

בעדותו (עמ' 20 שורות 5-15 לפרוטוקול), ניסה מר גלבוע להיבנות מגרסה עובדתית נוספת, והיא קיומה של שיחה בין מנהל התובעת לרכזת משווקים, בה הובהר לו התגמול המדויק שקיבל.

אולם, אף רכזת משווקים זו לא הובאה לעדות, ומשכך, אין לקבל גרסתו זו של מר גלבוע.

חיזוק נוסף למסקנתי כי יש לדחות גרסאותיו השונות של מר גלבוע בדבר מסירת ההודעה בעל פה, אני מוצאת בכך שבתשובותיו לשאלון, נקב מר גלבוע בשמו של מר עודד בירגר, בתור מי שמסר ההודעה בעל פה לתובעת.

ריבוי גרסאות זה, ואי העדת מי מהאנשים אשר לכאורה הודיעו לתובעת על ביטול תשלום העמלה העודפת, מובילני למסקנה כי לא נמסרה הודעה כל שהיא, בעל פה, לתובעת, בדבר הפחתת התוספת לעמלה.

הנתבעת גורסת כי שלחה לתובעת אף הודעה בכתב בדבר הפחתת התשלום.

המכתב עליו מסתמכת הנתבעת הינו מכתבה מיום 16.11.03. מכתב זה נשלח לכלל משווקיה של הנתבעת, כאשר התובעת הייתה היחידה מבין משווקיה אשר זכתה לתשלום התוספת לעמלה.

בעדותו, אישר מר גלבוע כי למעשה התובעת הייתה המשווק היחיד אשר קיבלה את התוספת המיוחדת לעמלה (עמ' 19 שורות 11-14 לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.12):

"ש: אתה יודע כמה משווקים מכל משווקי חברת פלאפון היו משווקים לאוטונומיה מכשירי פריפייד בשנים הרלוונטיות לנו, 2001-2005?

ת: בסביבות בין 5 ל – 7 משווקים.

ש: מתוך כמה משווקים של החברה?

ת: מתוך 30 בערך.

ש: האם כל השבעה האלה קיבלו תגמול נוסף מיוחד של 30 ₪?

ת: לא".

ובהמשך (עמ' 19 שורות 22-25 לפרוטוקול הדיון מיום 3.7.12):

"ש: על השאלה כמה משווקים זכו בתוספת של 30 ₪ אתה יכול להשיב?

ת: אני זוכר אבל אני אומר את הדברים, צריך לזכור שערו לא מעט שנים. אני כמעט משוכנע לחלוטין שרק התובעת, קרי איציק אזולאי, קיבל את התוספת המיוחדת בגין שיווק מכשירי פריפייד באוטונומיה ושאר המשווקים לא קיבלו".

המכתב עליו מבקשת הנתבעת להסתמך, הינו מכתב אשר נשלח לכלל משווקיה. אילו ביקשה הנתבעת להודיע לתובעת אודות ההפחתה, היה עליה לשלוח לה מכתב נפרד, שכן מדובר היה בתוספת המשולמת לה בלבד.

משכך, לא ניתן לראות במכתבה זה של הנתבעת, הודעה אישית לתובעת בלבד, בדבר הפחתת התוספת לעמלה אשר שולמה לה עד לאותו מועד, ואני קובעת כי לא נשלחה לתובעת הודעה בכתב בדבר הפחתת התוספת לעמלה.

מחלוקת נוספת אשר התעוררה בין הצדדים בהקשר זה, הינה האם יכולה הייתה התובעת ללמוד מהחשבוניות, אודות ההפחתה, כאשר לטענת התובעת, בשל שינוי שנעשה, ביוזמת הנתבעת, באופן הדיווח והגשת החשבוניות, לא היה ביכולתה לאתר את הפחתה בתוספת לעמלה.

מנגד, מר גלבוע טען כי קודם להוצאת החשבונית, התקיימה שיחת טלפון בין מר אזולאי לבין רכזת תפעול משווקים, ורק לאחר השוואות תעודות משלוח, הוצאה החשבונית.

כאמור לעיל, אותה רכזת תפעול לא הובאה לעדות, ומשכך, אני דוחה גרסה זו של הנתבעת.

לגרסת התובעת, המסמך היחיד אשר קיבלה טרם הוצאת החשבונית, היה "ספר" ובו דו"חות רבים, בני מאות עמודים.

באשר ל"ספר" זה, טוענת הנתבעת (סעיף 186 לסיכומיה), כי מדובר בטענה אשר לא נתמכה בראיה כלשהי, וכי הספר עצמו לא הוצג בפני בית המשפט.

יוצא אם כן, כי הן גרסת התובעת והן גרסת הנתבעות, בכל הנוגע לחשבוניות, ויכולתה של התובעת ללמוד מהן את דבר ביטול התוספת לעמלה, לא נתמכו בראיות מוחשיות כלשהן.

אולם, בעדותו, אישר מר גלבוע כי באותה השורה בחשבונית, אשר לטענת הנתבעת ממנה ניתן היה ללמוד על ההפחתה בתשלומי העמלה, כלולים גם קיזוזים בגין החזרת מכשירים, ציוד קצה תקול וחיובים נוספים (ראו עמ' 20 שורות 26-28 לעדות מר גלבוע).

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת לא הייתה יכולה ללמוד בעצמה, מעיון בחשבוניות, כי התוספת לעמלה הופחתה.

משקבעתי כי לא נמסרה לתובעת הודעה כלשהי בדבר הפחתת התוספת לעמלה, וכי התובעת לא יכלה ללמוד על ההפחתה בעצמה, נותר לבחון האם הייתה מחויבת הנתבעת להודיע לתובעת כי התוספת תופחת, וכן – האם זכאית הייתה הנתבעת להפחית את תשלום התוספת, על דעת עצמה.

כאמור לעיל, בפרק טענות הנתבעת, סעיף 9.4 להסכם המשווק, מסדיר את זכותה של הנתבעת לערוך שינויים בעמלות המשולמות למשווקיה בהתאם לשיקול דעתה הבלעדי –

"המשווק יהיה זכאי לעמלה בגין טרחתו לשיווק שירותי הרט"ן של פלא – פון. גובה העמלה יקבע ע"י פלא – פון מעת לעת...".

ואכן, בחלוף כשנה וחצי מההחלטה על תשלום תוספת לעמלה בסך של 30 ₪, החליטה הנתבעת להפחית חלק מהגדלת העמלה באופן שעמלת האקטיבציה תעמוד על סך של 115 ₪.

החלטה זו נתקבלה בהתאם להוראות ההסכם בין הצדדים, ובסמכותה של הנתבעת היה לעשות כן.

באשר לחובת הנתבעת ליידע את הנתבעת בנוגע לאותה הפחתה, אמנם לא מצאתי בהסכם השיווק כל הוראה המחייבת את הנתבעת במתן הודעה, בכתב או בעל פה, בדבר שינוי שיתבצע על פי סעיף 9.4 הנ"ל, אולם סבורה אני כי היה מקום ליידע התובעת בדבר השינוי, וזאת מכוח הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), המחייב את הצדדים לקיים את הוראות ההסכם בדרך מקובלת ובתום לב.

על הנתבעת היה להודיע לתובעת כי היא מתעתדת להפחית התוספת, על מנת שזו תשקול כדאיות המשך ניהול העסקים באוטונומיה, לאור ההפחתה.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי הפחתת התוספת לעמלה, נעשתה בהתאם להוראות הסכם השיווק, אולם לא נמסרה לתובעת כל הודעה, בעל פה או בכתב, בדבר הפחתת העמלה המיוחדת המשולמת לה, ומן הראוי היה כי תימסר הודעה שכזו.

משלא נמסרה – קמה לתובעת, לכאורה, זכות תביעה.

סעיפי הויתור :

את טענתה כי התובעת חתמה על סעיפי ויתור, ולכן יש לדחות התביעה, מבקשת הנתבעת לבסס על שני מסמכים – הסכם סיום הפעילות אשר נחתם בין הצדדים, וצורף כנספח ת/24 לתצהיר התובעת – "הסכם הפירוד", ועל הסכם פרי – פייד החדש אשר נחתם בין הצדדים, וצורף כנספח ת/24 לתצהיר התובעת – "הסכם הפרי - פייד החדש".

לטענת התובעת, הן על פי לשון החוזה והן על פי אומד דעתם של הצדדים לא נכלל חוב העמלות המגיעות לה בגין פעילותה בשטחי האוטונומיה בגדר אותן תביעות עליהן ויתרה.

באשר להסכם הפרי פייד החדש, טוענת התובעת כי הוא אינו נוגע לויתור על תביעות ו/או טענות, כי אם לביטול של כל ההתחייבויות, הסיכומים וההבטחות הקודמות שבין הצדדים.

התובעת גורסת כי מדובר היה בפתיחת "דף חדש" מבחינה עסקית, ללא פגיעה בהתחשבנות הכספית או ויתור על חוב כספי.

תניית הויתור בהסכם הפירוד, מופיעה בסעיף 4.5 להסכם הקובע –

"אתי תקשורת מצהיר ומתחייב כי עם חתימתו על הסכם זה, מוותר הוא על כל טענה ו/או תביעה שיש לו בקשר עם הסכם המשווק ו/או עם הסכם זה למעט האמור בסעיף 4.5 לעיל".

הצדדים מאשרים כי נפלה טעות סופר בהפניית הסעיף ל"סעיף 4.5 לעיל", אולם חלוקים באשר לכוונת הצדדים המקורית, כאשר התובעת טוענת כי הכוונה הייתה להפנות לסעיף 5, ואילו הנתבעת טוענת כי הכוונה הייתה להפנות לסעיף 4.4.

מהביטוי "לעיל", אני מסיקה כי אכן כוונת הצדדים הייתה להפנות לסעיף קודם, דהיינו – לסעיף 4.4 , הקובע :

"פון לי מצהיר כי ידוע לו שסכומים המגיעים לאתי תקשורת מפלאפון (אקטיבציות) במסגרת הסכם המשווק עד לתאריך 1.7.06 יעברו באופן חד פעמי לאתי תקשורת ולא לפון לי".

מסעיף זה אני למדה אך ורק כי הצדדים הסכימו כי התובעת תקבל את יתרת התשלום המגיעה לה, אשר טרם שולמה, במועד החתימה על ההסכם, וזאת עקב תנאי התשלום אשר נהגו בין הצדדים – שוטף + 45, כעולה מלשון סעיף 9.4 להסכם השיווק.

לא ניתן ללמוד מלשון הסעיף, כי התובעת החריגה מתניית הויתור, טענות כלשהן אשר היו לה בדבר חובות עבר של הנתבעת.

כמפורט בפרק טענות הנתבעת, הנתבעת הסכימה ללכת לקראת התובעת, וויתרה על כ 90% מגובה חובה של התובעת לנתבעת.

טענה זו, בדבר הויתור על מרבית חובה של התובעת, לא הוכחשה על ידי התובעת.

כחלק מהתמורה בגין ויתור זה, דרשה הנתבעת לדעת שבכך מסתיימת המערכת מול התובעת. דהיינו - בויתור גורף ומלא על כל טענותיה.

הנתבעת מכחישה טענת התובעת כי בין הצדדים התקיימו שתי מערכות הסכמים מקבילות ונפרדות – האחת לשטחי האוטונומיה והשניה לתחומי ישראל.

לטענתה, התובעת לא הביאה ראיה כלשהי, התומכת בטענה בדבר שני ההסכמים הנפרדים.

אכן, גרסת הנתבעת הינה כי החל מחודש דצמבר 2000 היה הסכם אחד, החל על כל מערכת היחסים בין הצדדים, בהתאם להחלטה שקיבלה הנתבעת (ראו סעיף 85 לסיכומי הנתבעת), לא נסתרה על ידי התובעת.

אני מקבלת הפרשנות שמעניקה הנתבעת לסעיפים 4.4., 4.5, 5 להסכם הפירוד, כפי שהיא מובאת בסעיף 112 לסיכומיה –

בסעיף 4.4 מצהירה חברת פון – לי, כי היא יודעת שהתמורה המגיעה לתובעת עד לכניסתה לנעליה, תשולם באופן חד פעמי ע"י הנתבעת לתובעת, ולא לחב' פון – לי שבאה בנעליה.

בסעיף 4.5- התובעת מוותרת באופן גורף על כל טענה כנגד הנתבעת מכוח הסכם המשווק. כדי למנוע מצב בו יחשוב מאן דהוא כי התובעת מוותרת גם על הזכות לתשלום השוטף האחרון, כמופיע בסעיף 4.4, נכתב מפורשות שזכות זו נשמרת לתובעת.

סעיף 5 בא למנוע ספק ומבהיר כי ההסכם אינו פוגע בפעילות הנתבעת מול התובעת מכוח הסכם השיווק לאוטונומיה, אשר נחתם במקביל.

אף סעיף 19 להסכם השיווק לאוטונומיה קובע תניית ויתור גורפת ובלתי משתמעת לשתי פנים לכל התחייבות, הבטחה או חוב שקדם לחתימתו –

"כל התחייבויות, סיכומים והבטחות קודמות מכל מין וסוג שהם שנעשו בין הצדדים או מי מטעמם, בין בכתב ובין בעל – פה, בכל הקשור והנוגע לשיווק מוצרי פלאפון ושירותיה, בטלים עם חתימתו של הסכם זה".

לאור ניסוחם הברור והחד משמעי של שני סעיפים אלו, ניתן לקבוע חד משמעית כי התובעת, אשר מרבית חובה לנתבעת נמחל לה, ואשר בניגוד לנהלים הנוהגים אצל הנתבעת, נתאפשר לה להעביר פעילותה לאחר, חתמה על שני הסכמים שונים, בהם שני סעיפי ויתור ברורים, המונעים ממנה הגשת תביעה עתידית, כגון התביעה דנן.

סכום התביעה :

לאור מסקנתי דלעיל, כי התובעת מנועה הייתה מהגשת התביעה, עקב סעיפי הויתור, הרי שלכאורה מתייתר הצורך בדיון בסכום התביעה.

מעבר לצורך, אתייחס בקצרה לנושא זה, שכן אף אילו הייתי מקבלת את טענות התביעה, ככל שהן נוגעות לסעיפי הויתור, הרי שאני מוצאת כי התובעת לא תמכה כדבעי טענותיה בדבר הסכומים הנתבעים.

לטענת התובעת, בתקופה שבמחלוקת, מכרה התובעת 23,375 מכשירי פרי – פייד בתחומי האוטונומיה, ובגין כל אחד מהם, לא שולמה לה עמלה בסך של 15 ₪, ובסה"כ לא שולמה לה עמלה בסך כולל של 350,625 ₪.

הנתבעת מצידה גורסת כי התובעת לא הוכיחה את כמות המכירות. לטענתה, הנתון היחיד אשר הביאה התובעת הוא היקף כמות המכשירים שהיא רכשה בעצמה מהנתבעת (ראו סעיף 213 לסיכומי הנתבעת).

כן סבורה הנתבעת כי לכל היותר יש לתחום תביעתה של התובעת לתקופה שבין אוגוסט 2002 ועד סוף שנת 2003, שכן לגרסת התובעת עצמה, בסוף שנת 2003 היא גילתה כי התוספת לעמלה הופחתה, ובחרה להמשיך לנהל עסקיה עם הנתבעת.

כן טוענת הנתבעת כי חלק מהמכשירים בגינם הוגשה התביעה, הינם מכשירים שותקים או מכשירים שנמכרו בשטחי ישראל (ראו סעיפים 224.1 – 224.2 לסיכומי הנתבעת).

התובעת עצמה מאשרת כי בחישוב שנערך על ידה, נכללו גם המכשירים שנמכרו בישראל (ראו סעיף 83 לסיכומיה).

משלא נתמכה דרישת התובעת בחשבוניות מכירה המוכיחות את כמות המכשירים אשר נמכרה בפועל בשטחי האוטונומיה לתקופה הרלוונטית ו/או הגישה חוות דעת של רואה חשבון אשר הייתה מציגה את סך חשבוניות האקטיבציה שבוצעו על ידי התובעת בזמנים הרלוונטיים, אני קובעת כי לא הורם הנטל בנוגע לתוספת לעמלת האקטביציה אשר הייתה אמורה להיות משולמת לתובעת.

התובעת טוענת אף לנזקים עקיפים. לטענתה, כתוצאה מאי תשלום העמלות, היא נאלצה להפסיק פעילותה.

התובעת מפנה להסכם הפירוד בו נקבע מפורשות כי היקף החובות אשר שולמו על ידי פון – לי, היה בסך של 150,000 ₪, סכום הנמוך מהסכום אשר הייתה חייבת הנתבעת לתובעת בגין אי תשלום התוספת לעמלות.

אולם, התובעת בוחרת להתעלם מהעובדה שהנתבעת מחלה לה על חוב של מעל ל - 300,000 ₪ .

משכך, לא ניתן לטעון כי אילו היו משולמות לתובעת התוספות במלואן, לא היו עסקיה קורסים.

נוסף לכך, התובעת טוענת כי רווחיה השנתיים עומדים על סך של 147,000 ₪ לשנה, וכי לצרכי אגרה, העמידה את תביעתה בגין רכיב זה על הרווח הממוצע אותו הייתה משיאה מפעילותה במשך 3 שנים , ובסה"כ – 443,104 ₪.

אולם, כנטען בסעיף 234 לסיכומי הנתבעת, בשנת 2003 לדוג' הפסידה התובעת כ – 230,000 ₪, כך שהרווח הממוצע על פי שלוש השנים שקדמו לקריסה, ולא שנתיים כפי שחשיבה התובעת, יעמוד על סך של 20,000 ₪ בלבד, והכפלת רווח זה בשלוש שנים, תוביל לסכום של 60,000 ₪ בלבד.

כן אני מקבלת טענת הנתבעת כי מניעת רווח או אובדן שווי הינה עניין שבמומחיות ומשכך יש להוכיחו באמצעות מומחה (ראו סעיף 238 לסיכומי הנתבעת).

יוצא אם כן, כי אף אילו לא הייתי מקבלת טענות ההגנה בדבר סעיפי הויתור, הרי שהתובעת לא הוכיחה מהם הסכומים אשר אכן הגיעו לה בגין התוספת לעמלה, וכן לא הוכיחה כי קריסתה נגרמה עקב אי התשלום ומהו גובה הרווחים אשר לכאורה הפסידה.

סיכום:

מן המקובץ עולה, כי דין התביעה, על כל רכיביה- להידחות.

התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד ב"כ הנתבעת, בסך של 12,000 ₪, כולל מע"מ, ובתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ג, 23 יוני 2013, בהעדר הצדדים.