ממעוף הציפור

תביעת שיפוי של המדינה מכוח סעיף 36(2) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב) (להלן:"חוק הנכים") ולחלופין מכוח סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד – 1964.

1. המסד העובדתי

א. ביום 5.3.04 נהג מר עודי יוסף, יליד 11.11.1979, שהיה בשירות קבע (להלן: "הנפגע") ברכב מספר רישוי 11-982-53 (להלן: "הרכב") בדרכו לבסיס חיל הרפואה בצריפין לצורך קבלת טיפול רפואי בכתפו.

במהלך הנסיעה שמע הנפגע רעש של חבטה ועצר את הרכב בשולי הכביש. הוא גילה שהגלגל הימני הקדמי של הרכב נותר ללא אוויר וטיפל בהחלפתו. אותה עת נהגה הנתבעת 2, גב' רויטל אלי, ברכב מיצובישי מס' רישוי 81-559-24 (להלן: "המיצובישי") ופגעה ברכב בעוצמה. הרכב נזרק קדימה ופגע בנפגע שהיה לפני הרכב. הנפגע נהדף אל התעלה שבצד הדרך ונפצע קשות ברוב חלקי גופו ובעיקר בראשו (להלן: "התאונה").

ב. הנתבעת 1, אליהו חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את נהיגתו של הנפגע ברכב בביטוח חובה.

הנתבעת 3, איילון חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את נהיגתה של הנתבעת 2 במיצובישי בביטוח חובה.

ג. הנפגע בחר לתבוע ולקבל מהמדינה תשלומים על פי חוק הנכים. משכך הגישה התובעת תביעתה לשיפוי בגין התשלומים ששילמה לנפגע ושהיא עלולה להתחייב בהם מכוח חוק הנכים עד לשווי הפיצויים (גובה הנזק) המגיע לנפגע על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

בנדון דידן מוסכם על שני הצדדים שהתשלומים ששילמה ותשלם המדינה לנפגע עולים על שווי הפיצויים המגיעים לו על פי חוק הפיצויים.

2. המסגרת הנורמטיבית והמחלוקת בשאלת החבות

תביעת השיפוי של המדינה נשענת על סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים, הקובע:

"(א) חייל משוחרר או נכה הזכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה והוא זכאי בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:

(1) הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד;

(2) שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים;"

לעניין אופי תביעת השיפוי של המדינה לפי חוק הנכים כבר נפסק לא פעם שאין מדובר בתביעת נזיקין רגילה, בה נדרש המיטיב להיכנס לנעלי הניזוק, אלא בתביעת שיפוי עצמאית – סטטוטורית מכוח חוק מיוחד.

בעניין רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול – חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה (4) 230, 239 (1991) קבע בית המשפט העליון) מפי כב' הנשיא שמגר) ש"אין בתגמולי המדינה לפי חוק הנכים משום מתן פטור או שחרור המזיק או המבטח מטעמו מאחריותם ומחבויותיהם... קל וחומר בענייננו, מקום שמדובר בגוף מסחרי, אשר מבטח בביטוח חובה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי את אחריותו המוחלטת של המזיק בתאונת דרכים, ואת נזקם של בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו, נזק שנגרם בתאונת דרכים, כמשמעותו של דבר בחוק הפיצויים".

כמצוות ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון, החיוב "לפי החוק האחר" על פי סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים הוא גם לפי חוק הפיצויים. משכך, אין לשעות לטענתו של עו"ד קין בסיכומיו בעל פה שיש לבטל הלכה זו של בית המשפט העליון שאינה עולה בקנה אחד, לטענתו, עם לשונו של סעיף 36(א)(2), שלא נוקב במפורש בשמו של חוק הפיצויים.

זאת ועוד, לטענת ב"כ הנתבעות יש לראות את המדינה כמי ששילמה מכוח פוליסת תאונות אישיות, הגם שגם טענה זו נדונה ונדחתה בבית המשפט העליון, שם נקבע שיש לראות גם במבטח משום "צד שלישי" ואפילו "מזיק" (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר, פ"ד לח(4) 543 (1984)). הגם שההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת גם ערכאה זו, מבקש עו"ד קין לשנותה אך לא כאן המקום לעשות כן. למעלה מן הצורך יצוין שטענה זו של עו"ד קין נדחתה זה לא מכבר גם בפסק דינו של כב' השופט יעקובי בת"א (מח' י-ם) 3504/09 מדינת ישראל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 27.11.12).

שתי המבטחות, הן הנתבעת 1 הן הנתבעת 3, הגיעו להסכמה ביניהן על חלוקת החבות על פי חוק הפיצויים ובישיבת יום 17.11.11 הכריז עו"ד קין שמבחינת הנתבעות החיוב יהיה "ביחד ולחוד" (עמ' 9 לפרו' בשו' 27). כפועל יוצא מכך ייצג עו"ד קין את כל הנתבעות ואין עוד צורך לבחון האם הנתבעת 1 או שמא הנתבעת 3 חבה בנזקי הנפגע על פי חוק הפיצויים משאין מחלוקת שביטוחי החובה היו תקפים והנפגע אכן נפצע בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. למותר לציין שהנפגע לא נשאל ולו חצי שאלה על נסיבות התאונה. גם לא הוכח שהנפגע שהה בדרכו לחר"פ שלא כדין (וראו: עמ' 22-21 לפרו' והשוו: סעיף 1א(ג) לחוק הנכים).

לסיכום סוגיה זו אני קובעת שעל הנתבעות 1 ו-3, ביחד ולחוד, לשפות את התובעת בעד מה ששילמה ותשלם לנפגע עד לסכום הפיצויים המגיעים לו על פי חוק הפיצויים.

3. נכותו הרפואית והתפקודית של הנפגע

הנפגע הובהל לבית החולים אסף הרופא כשהוא מונשם ובמצב אנוש. הנפגע נזקק להנשמה במשך כשנה וחצי. ביום 21.4.04 הועבר הנפגע להמשך טיפול במרכז הרפואי ע"ש שיבא ולאחר תקופת שיקום ממושכת שוחרר לבית הוריו ביום 25.1.06. ועדה רפואית לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959 [נוסח משולב] קבעה ביום 23.1.05 שהנפגע סובל מנכות צמיתה בשיעור 100% + בשל קואדרופלגיה מלאה תחת חוליה צווארית C3 כולל שיתוק הסרעפת (ראו נספח 4 בת/2). קביעה זו של הוועדה הרפואית היא "קביעה על פי דין" כמשמעה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים והיא מחייבת גם לצורך הדיון בתובענה הנדונה (וראו: רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול הנ"ל, בעמ' 242-241).

המומחית לשיקום ד"ר אילנה פרבר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה מיום 1.8.11 קבעה שהנפגע נשאר עם פגיעה מלאה בחוט השדרה הצווארי מגובה C4 ומטה. הוא סובל מפגיעה בשרירי הנשימה ומשיתוק מלא בשרירי הגו והגפיים. הוא מצליח לנשום בכוחות עצמו בשעות הערנות, אך זקוק לתמיכה נשימתית בלילה ובחלק משעות היום. הוא זקוק לעזרה בכל התפקודים היום יומיים, גדולים כקטנים (לגרש זבוב, לסדר משקפיים, לקנח את האף, וכו'). עם עזרה קבועה בתפקודים הגופניים מצליח הנפגע לנהל אורח חיים פעיל שכולל לימודים ועבודה בעזרת מחשב המותאם לצרכיו, כך שהוא "יכול לשמש דוגמא לכל האנשים עם מוגבלות גופנית". ד"ר פרבר קבעה שהנפגע מסוגל להניע רק את ראשו ואת שרירי ההבעה בפניו, הוא סובל מליקוי בוויסות החום בצורה קיצונית ומשתמש במכשיר חימום מיוחד וסובל מכאבים נוירופטיים ומספסטיות קשה. הוא סובל גם מאירועים של סחרחורת וכאב ראש בעת שינויי תנוחה עם ירידה בלחץ דם ונזקק לשני מטפלים בו זמנית בכל שעות היממה.

ד"ר פרבר קבעה את צרכיו של הנפגע והעריכה את הקיצור בתוחלת חייו של הנפגע לנוכח מצבו ובמיוחד לנוכח העובדה שהוא זקוק לעזרה חיצונית בנשימה ובהוצאת ליחה הגם שהוא לא מונשם.

בתשובותיה לשאלות ההבהרה ששלח עו"ד קין הבהירה ד"ר פרבר שהנפגע זקוק לעזרתם של שני מטפלים בו זמנית ולא די במטפל אחד. כן עמדה ד"ר פרבר על קביעתה בחוות הדעת שלפיה תוחלת החיים של 26.8 שנים (מחושבת לגיל 32) מתאימה למצבו של הנפגע (ראו נספחים 9-5 לת/2).

הצדדים לא ביקשו לחקור את ד"ר פרבר על חוות דעתה ומשכך זו נותרה על מכונה ולא נסתרה.

לסיכום סוגיה זו – הנפגע סובל מנכות בשיעור 100%. הוא סובל משיתוק מלא מצווארו ומטה. הוא מרותק לכיסא גלגלים ונזקק לעזרה של שני מטפלים בכל שעות היממה. הוא משתמש במכשיר שעוזר להכניס האוויר לריאותיו ומתריע על הפסקת נשימה, או אז יש צורך בעזרת המטפלים כדי להחזיר לנפגע את הנשימה. הנפגע נזקק לעזרה מלאה בכל הפעולות היום יומיות.

בהתאם לחוות דעתה של ד"ר פרבר קיצרה נכותו הקשה של הנפגע את תוחלת חייו הצפויה שאותה יש להעריך עתה ב-26.8 שנים מיום שנבדק ע"י ד"ר פרבר (27.7.11).

4. נזקיו של הנפגע

כאמור לעיל, מוסכם על הצדדים שהתגמולים ששילמה ותשלם המדינה לנפגע עולים בהרבה על הפיצויים המגיעים לנפגע על פי חוק הפיצויים. כמצוות המחוקק, השיפוי אינו יכול לעלות על שיעור הפיצויים בו חייבות הנתבעות כלפי הנפגע (ע"א 60/82 בן יוחנן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 431, 433 (1986)). משכך, טענו הצדדים זה בכה וזה בכה באשר לגובה נזקיו של הנפגע על פי חוק הפיצויים.

א. הפסדי שכר

בסיס השכר של הנפגע

בתצהיר עדותו הראשית סיפר הנפגע שהוא בוגר כיתה י"ד בתיכון אורט רחובות במגמת אלקטרוניקה. בעת התאונה שירת הנפגע בשרות קבע בחיל האוויר כהנדסאי אלקטרוניקה. במסגרת שירותו היה שייך לצוות ההקמה של סימולאטור טיסה בחיל האוויר, צוות שבו היו שלושה טכנאים והנפגע היה אחראי על תחום בקרת הירי והממשק של הטייס – המטוס (סעיפים 5-4 בת/1).

עוד כשאושפז הנפגע במחלקת השיקום הנשימתי בתל השומר הוא התחיל ללמוד לימודי היסטוריה ותנ"ך בתוכנית לנכים באוניברסיטת בר אילן והצליח לעמוד במטלות בעזרת המלווים שהסיעו אותו לאוניברסיטה, היו איתו במשך כל שעות הלימודים ודאגו לצרכיו, כמו גם בעזרת ציוד מתקדם שרכש או שהמציא שבעזרתו הצליח להפעיל את המחשב. במקביל ללימודיו עסק הנפגע בהתנדבות במתן הרצאות והדרכות ביחידה שבה שירת עובר לתאונה וזאת בנושאי אלקטרוניקה ותאונות דרכים. כן הרצה בהתנדבות לבני נוער בנושא תאונות דרכים במסגרות שונות.

בשנת 2010 התחיל הנפגע ללמוד לימודי תקשורות חזותית וכיום הוא לומד עיצוב תעשייתי בבית ספר בצלאל בירושלים (סעיפים 27-21 בת/1).

לטענת הנפגע הוא השתכר בשירות הקבע קרוב לשכר הממוצע במשק אך אלמלא התאונה הוא היה ממשיך בשרותו בצה"ל וייתכן מאוד שהיה פונה בהמשך ללימודי הנדסה או ללימודים אחרים והיה מגיע לשכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק שכן חלם ללמוד רפואת ילדים (סעיף 28 בת/1).

בחקירתו בבית המשפט התברר שהנפגע התקדם בסולם הדרגות בהתאם לפז"מ המקוצר של הנדסאי אלקטרוניקה, עבר במהלך שירותו בצה"ל הכשרות שונות ובתפקידו האחרון עבד כטכנאי בקרת ירי במטוס הקרב F15 I. הוא קיבל תעודות הערכה על הצעות ייעול שלו שהתקבלו והיה שותף בצוות ההקמה של מאמן סימולאטור טיסה. הוא התבקש להישאר בשרות קבע וסיפר שקיבל הערכות טובות ממפקדיו. הוא אף הציע לב"כ הנתבעות להתקשר מאולם בית המשפט למפקדו ולברר על תפקודו. הוא סיפר עוד בבית המשפט ששאף לשפר את ציוניו בבחינה הפסיכומטרית וללמוד כמו אחותו לימודי רפואה או אווירונאוטיקה (עמ' 21-15 לפרו').

גם אחיו של הנפגע, מר אופיר עודי (להלן: "האח") תמך בעדותו של הנפגע. האח עובד כהנדסאי אלקטרוניקה ברפא"ל וסיפר בעדותו שהנפגע עבד באחד הפרויקטים המובילים בחיל האוויר עובר לתאונה ועתידו המקצועי היה לפניו (סע' 22 בת/3). האח סיפר כיצד ביקר את הנפגע בבסיסים בהם שירת ודיבר עם המפקדים שלו והיה מודע להערכות החיוביות שלהן זכה הנפגע ממפקדיו. בבית המשפט סיפר האח שהוא משמש כיום כראש מדור אלקטרואופטיקה ברפא"ל ומשכורתו האחרונה עמדה על 17,300 ₪ נטו (עמ' 35 לפרו' בשו' 16-7).

לנוכח נכותו הקשה כל כך של הנפגע אין מנוס אלא להגיע למסקנה שנשלל כושר השתכרותו בצורה מלאה ולצמיתות. הדבר עולה הן מחוות דעתה של ד"ר פרבר הן מעדותם של הנפגע ושל אחיו. אמנם הנפגע לומד היום עיצוב תעשייתי בבצלאל והוא חולם להיות מעצב אבל כדבריו "הכל מתנפץ על מזבח המציאות כי אין היום עבודה בעיצוב תעשייתי בארץ. דיברנו על חזון אבל זה לא מעשי" (עמ' 31 לפרו' בשו' 13-11).

מפעים את הלב לגלות אלו תעצומות נפש מוצא הנפגע בגופו השבור כדי לא לשבת באפס מעשה וכיצד הוא ממלא את יומו בלימודים ובפעולות התנדבותיות. ואולם מכאן ועד להגיע למסקנה שהנפגע יוכל לתרגם פעולות אלו לעבודות שהכנסה בצידן, המרחק הוא גדול וגם הנפגע יודע זאת. יש לראות את לימודיו ואת עיסוקיו כפעולות שבאות להקל על ימיו ועל נפשו וכמוהן כריפוי בעיסוק, אך לא יותר מכך.

מוסכם על הצדדים שהנפגע השתכר עובר לתאונה בממוצע לחודש כ-5,900 ₪ נטו. השכר הממוצע במשק בחודש דצמבר 2003 עמד על 7,226 ₪, או:6,422 ש"ח נטו, דהיינו הנפגע השתכר כ- 92% מהשכר הממוצע במשק עובר לתאונה.

בסיכומיו בעל פה מבקש ב"כ המדינה לקבוע שהנפגע היה מגיע לשילוש השכר הממוצע במשק וזאת בהסתמך על הייחודיות של הנפגע והפרויקטים הנבחרים שבהם עסק. ב"כ המדינה מסתמך גם על העובדה שאח אחד של הנפגע משרת בצבא והגיע לדרגת סגן אלוף, אחותו לומדת רפואה והאח שהעיד בבית המשפט סיפר על כך שהוא משתכר כ-17,000 ₪ נטו בחודש כהנדסאי בחברת רפא"ל. לפיכך עתר ב"כ המדינה לפסוק סכום מתאים המחושב לפי הפסדי השכר מאז התאונה ועד היום לפי שתי תקופות: למחצית הראשונה של התקופה לפסוק פיצוי לפי השכר הממוצע במשק ולמחצית השנייה של התקופה לפסוק לפי פעם וחצי השכר הממוצע במשק. לעתיד מבקש ב"כ המדינה לפסוק לפי כפל השכר הממוצע במשק.

מנגד טוען ב"כ הנתבעות שהנפגע היה בן 25 שנים בעת התאונה ומשלא הציג הנפגע תעודות והישגים מזמן הלימודים ומזמן השירות, כמו גם עדויות אובייקטיביות על תפקודו בצבא, יש להביא בחשבון בסיס שכר של 6,400 ₪ לעבר ולעתיד בהתחשב ביכולת השתכרותו הקיימת אך המינימאלית של הנפגע כיום. לטענת ב"כ הנתבעות היה הנפגע צפוי להשתחרר ביום 30.6.04, דהיינו בסמוך לאחר התאונה.

באשר לטענה אחרונה זו ייאמר כי מתלושי השכר שהוצגו עולה שבשנת 2003 תאריך תום השירות הצפוי של הנפגע היה 31.12.04 ורק לאחר התאונה הוקדם מועד השחרור ליום 30.6.04. מעדותו של הנפגע עולה שהנפגע התבקש להמשיך ולשרת בשירות קבע והוא חתם על יתרת שירות מדי שנה. עדותו זו לא נסתרה ויש לקבל את טענת הנפגע שהיה ממשיך לשרת בשירות קבע לאחר התאונה ולו במשך מספר שנים.

התובעת אכן לא השכילה להציג ראיות אובייקטיביות לגבי תפקודו של הנפגע, ציוניו ופוטנציאל קידומו. בשל מחדל זה אין מקום להגיע למסקנה שהנפגע היה משביח את שכרו עד כדי שילוש השכר הממוצע במשק, אך בהחלט יש מקום לקבוע שהוא היה משפר את שכרו בעתיד לנוכח הפוטנציאל והמוטיבציה שגילה ושהוא מגלה גם היום כמו גם לנוכח גילו הצעיר בעת התאונה.

כאמור לעיל, אינני מקבלת את טענת הנתבעות שלפיה יכול הנפגע להשתכר במומו ואני רואה לנכון לקבוע כי הפסד ההשתכרות הוא מלא.

לנוכח נתוניו של הנפגע, שלא נסתרו, שלפיהם הנפגע היה בשירות קבע והיה בעל תואר של הנדסאי, עסק בפרויקטים חדשניים ומורכבים והשתכר סכום הקרוב לשכר הממוצע במשק ולנוכח גילו של הנפגע, אני קובעת שבמשך 4 השנים שלאחר התאונה היה הנפגע צפוי להשתכר כ-92% מהשכר הממוצע במשק (שהוא נכון להיום 8,935 ₪), קרי 8,220 ₪ ברוטו או 7,277 ₪ נטו.

מיום 5.3.08 ועד היום יעמוד אפוא בסיס השכר של הנפגע על 13,000 ₪ ברוטו או 11,100 ₪ נטו.

מהיום ולעתיד יעמוד בסיס השכר של הנפגע על 20,000 ₪ ברוטו או 16,128 ₪ נטו.

הפסדי שכר לעבר

הנפגע לא עבד מיום התאונה (סעיף 29 בת/1) ולנוכח נכותו הרפואית והתפקודית יש לפסוק לו הפסד מלא בגין העבר כדלקמן:

מיום התאונה (5.3.04) ועד ליום 5.3.08 (48 חודשים) הפסדי שכר לפי 7,277 ₪ לחודש ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 379,902 ₪.

מיום 5.3.08 ועד ליום כתיבת פסק הדין (57.5 חודשים) הפסדי שכר לפי 11,100 ₪ לחודש ובתוספת ריבית מאמצע התקופה: 661,917 ₪.

הפסד כושר השתכרות לעתיד

הפסדי השכר המלאים של הנפגע עד להגיעו לגיל 58.8 (בהתאם לתוחלת החיים המשוערת שקבעה ד"ר פרבר), קרי עד ליום 27.3.2038, ובהיוון מתאים מסתכמים בסכום של 3,423,778 ₪.

הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות

בגין "השנים האבודות" מתום תוחלת החיים המשוערת של הנפגע (ביום 27.3.2038) ועד לגיל 67, ייפסקו לתובע 30% מכושר ההשתכרות בהתאם להלכת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.4.06)) דהיינו 208,051 ₪.

ב. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

בתצהיר עדותו הראשית טען הנפגע שממשכורתו כאיש קבע הופרשו 10% מהשכר לפנסיה, כאשר מחצית מאותם אחוזים שולמה ע"י המעביד והמחצית השנייה על ידו. כן טען הנפגע כי בהנחה שהיה נשאר לשרת בשירות קבע, היה זכאי לפדות את ימי המחלה שנצברו לרשותו במועד הפרישה מצה"ל והיה יוצא לפנסיה מוקדמת ומקבל פנסיה במקביל לעבודה אחרת שהיה ממלא כמקובל אצל יוצאי צבא (סע' 33-32 בת/1).

טענותיו של הנפגע להפסד ימי מחלה, הפסד ימי הבראה והאפשרות שהיה יוצא לפנסיה מוקדמת לא זכו לכל אישוש במסמך או בעדות אובייקטיבית ודינן להידחות. ממילא ב"כ המדינה בסיכומיו בעל פה חזר בו מהטענות לגבי רכיבים אלה.

באשר להפסדי הפנסיה עתר ב"כ המדינה בסיכומיו שיש לחשבם לפי "כ- 10 אחוז מהסכום שמסתכם בגין הפסדי עבר ועתיד".

מנגד טען ב"כ הנתבעות בסיכומיו בעל פה שהנפגע לא היה מגיע לגיל פנסיה. עוד הוסיף ב"כ הנתבעות וטען שלא הובאו ראיות לגבי זכויות הפנסיה של חייל בשירות קבע בנתוני הנפגע, וכי יש לחשב את הפסדי הפנסיה לפי 5% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד.

באין ראיות לגבי תנאי הפנסיה של המשרתים בצבא קבע, אני רואה לנכון לפסוק כמקובל ברכיב זה כ-10% מהפסדי השכר, קרי 450,000 ₪ (במעוגל).

ג. הוצאות רפואיות, ציוד ואביזרים

הוצאות בזמן האשפוז

טען הנפגע בתצהירו שלאורך כל התקופה הארוכה של האשפוז, שארך כמעט שנתיים ימים, שהו באופן קבוע לצד מיטתו בני משפחה קרובים וסעדו אותו. לפי הנטען לא נותר הנפגע לבדו במשך כל תקופת האשפוז ולו לשעה אחת (סע' 12 ו-46 לת/1).

גם האח תיאר בתצהירו כיצד שהו בני המשפחה הקרובים לצד מיטתו של הנפגע במשך אשפוזו הממושך וזאת לכל אורך שעות היממה. הוא תיאר כיצד אימו, שעבדה כאחות בבית חולים הרצפלד, נעדרה ממקום עבודתה והפסידה ימי מחלה וחופשה וכך גם הוא עצמו ואחיו (סע' 13-5 לת/3). לתצהיר האח צורף אישור ממקום העבודה של האם על ימי ההיעדרות שלה (מוצגים נ"ג ונ"ד בנספח 3 בת/2), אך לא הוצג ולו בדל מסמך על הפסדי שכר שנגרמו למי משאר בני המשפחה בשל עמידתם לצד מיטתו של הנפגע והסיוע שנתנו לו בתקופת האשפוז. אין צורך להכביר מילים שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה כדבעי.

כך או כך, ב"כ המדינה בסיכומיו הסתפק בבקשה כי ייפסק פיצוי בגין עזרת בני המשפחה "כפי שבית משפט ימצא לנכון". בעניין זה יש להביא בחשבון את העובדה שבתום תקופת האשפוז עבר הנפגע להתגורר בבית האח, שם הותאמה יחידת דיור לצרכיו המיוחדים. גם האח תיאר בתצהירו כיצד טיפל באופן אישי בכל נושא תכנון, שיפוץ והתאמת הדירה לצרכיו של הנפגע וכיצד השקיע ימים רבים בקבלת הצעות מחיר מהקבלנים השונים ובליווי ההליך של התאמת הדירה לנפגע (סע' 18-14 לת/3).

לטענת האח עד היום הוא ואחיו עוזרים לנפגע במילוי צרכיו השונים והשוטפים, למרות שהנפגע זוכה לליווי של שני מטפלים צמודים. וכך לדוגמא יש צורך לטפל בבעיות שמתעוררות בדירה, בניהול החשבונות השונים של הנפגע ובדאגה לניקיון הדירה ואחזקתה (סע' 20 לת/3).

בחקירתו בבית המשפט הבהיר האח כיצד מגוננים על הנפגע כל האחים שגרים לידו בגדרה "כמו כיפת ברזל" וכיצד הם מצפים לתגמול בגין כך ממשרד הביטחון. גם הנפגע סיפר בבית המשפט על העזרה שהוא מקבל מאחותו שמתגוררת לידו (עמ' 28 לפרו' בשו' 14-6; עמ' 31 לפרו' בשו' 24-28).

בהתחשב בעובדה שהנפגע זוכה לליווי צמוד של שני מטפלים ובהתחשב בעזרה המתמדת הנוספת של בני המשפחה מיום התאונה ועד היום, אני רואה אפוא לנכון לפסוק בגין תוספת העזרה היתרה של בני המשפחה פיצוי גלובלי בגין העבר והעתיד בסך כולל של 150,000 ₪.

הוצאות עבור תרופות, ציוד רפואי קבוע ומתכלה וטיפולים רפואיים

התובעת מסתמכת על חוות דעתה של ד"ר פרבר שקבעה את צרכיו של הנפגע ועל חוות דעתה של גב' ענת שטולברג (ת/4), עובדת סוציאלית שיקומית שכימתה את הצרכים שקבעה ד"ר פרבר ואמדה את עלותם בהתאם לניסיונה (עמ' 37 לפרו' בשו' 6-2). התובעת הגישה גם תעודות עובד ציבור המפרטות את הציוד, התרופות והטיפולים שמימנה המדינה עבור הנפגע בעבר (נספחים 17-14 במוצגי התביעה).

לטענת הנתבעות לולא היה הנפגע איש צבא קבע, הייתה קופת חולים מממנת את ההוצאות הרפואיות והנתבעות לא היו מחויבות בגין כך. טענה זו אינה ממין הטענה לאחר שהוכח שהנפגע לא היה מבוטח בקופת חולים בעת התאונה בהיותו איש צבא קבע וממילא ההתחשבנות בין חברות הביטוח לבין קופות החולים אינה רלוונטית כשמדובר באנשי צבא. ודוק: מהעדויות שהובאו לפניי עולה שהנפגע מקבל בפועל את כל הטיפולים הרפואיים באמצעות משרד הביטחון (ראו סעיף 37 בת/1; עמ' 28 לפרו' בשו' 21 – עמ' 29 לפרו' בשו' 3; עמ' 30 לפרו' בשו' 9-6). ממילא טענת ב"כ הנתבעות לגבי הפריטים והטיפולים שמספקת קופת חולים לא הוכחה (וראו בעמ' 39 לפרו' בשו' 27 – עמ' 40 לפרו' בשו' 19). למותר לציין שהנטל בעניין זה מוטל על כתפי הנתבעת וזה לא הורם.

הנתבעות ויתרו על חוות דעת נגדית מטעמן (עמ' 42 לפרו' בשו' 24) כך שהמחירים שבהם נקבה גב' שטולברג בחוות דעתה לא נסתרו.

המדינה ריכזה את העלויות שבהן נקבה גב' שטולברג בהתאם לחוות דעת ד"ר פרבר, לרבות ההחלפות הנדרשות של הציוד, וזאת בסכום של 3,610,320 ₪. הנתבעות לא כפרו בנכונות חישובים אלה.

לפיכך אני קובעת כי העלויות בגין ראשי נזק אלו מסתכמים לעבר ולעתיד בסכום של 3,610,320 ₪.

ד. הוצאות נסיעה, רכב וניידות

ד"ר פרבר קבעה שהתובע זקוק והוא משתמש בפועל ברכב מסוג ואן מותאם עם מערכת אוטומטית להכנסת כיסא גלגלים לתוכו. ואכן, עם שחרורו של הנפגע מבית החולים, רכשה התובעת עבורו רכב מותאם (סע' 39 בת/1; עמ' 26 לפרו' בשו' 12-1). התובעת מסתמכת בתביעתה בגין רכיב זה על תעודת עובד ציבור (נספח 12 בת/2) שלפיה רכשה המדינה לנפגע רכב בעלות של 373,933 ₪ וכן שילמה עבור אבזור לרכב 55,221 ₪.

כן מסתמכת התובעת על חוות דעתו של הכלכלן משה קצין (נספח 11 בת/2) שלפיה מחיר הרכב הראשון הוא 270,000 ₪ אך מחיר הרכישה לנכה עומד על 191,025 ₪ בתוספת עלות האביזרים בסך 55,221 ₪ ועלות החזקת המכונית עבור הנפגע היא 5,277 ₪ לחודש.

האקטואר אייל בוכבינדר קבע עבור התובעת ביום 1.1.08 את הערך המהוון של העלויות העתידיות של משרד הבטחון בגין רכישות רכב לנפגע בסכום כולל של 1,356,952 ₪ (נספח 13 בת/2) ולסכום זה יש להוסיף את העלויות שהיו למדינה בפועל עד למועד ההיוון.

הנתבעות בחרו שלא להגיש חוות דעת בסוגיה זו מטעמן ולא ביקשו לחקור את עורכי חוות הדעת שמטעם התביעה.

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שחוות הדעת האקטוארית מתבססת על תוחלת חיים מלאה של הנפגע שלא כפי שקבעתי לעיל. אין גם להתעלם מהפער שבין עלות הרכב הראשונית שקבע מר קצין בהשוואה לסכום ששילמה המדינה בפועל.

לנוכח האמור לעיל אני אומדת את הפיצוי בגין רכיב זה בסכום גלובלי של 1,200,000 ₪.

ה. התאמת דיור

בחוות דעתה ציינה ד"ר פרבר שהנפגע "גר בדירה מותאמת לכיסא גלגלים עם חדר למטפלים, מערכת חימום וקירור". גב' ענת שטולברג ציינה בחוות דעתה שהנפגע גר בקומת קרקע בבניין של המשפחה ואחייניתו גרה מעליו וכי הדירה מתואמת לתנועה בכיסא גלגלים וכוללת סלון, חדר לציוד, חדר למטפלים, חדר של הנפגע ומקלחת.

כאמור לעיל, הותאמה יחידת הדיור בבית המשפחה למגוריו של הנפגע עם שחרורו מהאשפוז בבית החולים והתובעת נשאה בעלויות התאמת הדיור לצרכיו (סע' 13, 41 ו-42 לת/1). לאחרונה רכשה המדינה עבור הנפגע בית בגדרה המתואם לצרכיו בעלות של כ-1,450,000 ₪ (סעיף 43 בת/1). בחקירת הנפגע בבית המשפט התברר שיחידת הדיור המותאמת בבית הוריו של הנפגע נותרה ברשות הוריו ולימים, משנפטר אביו בשנת 2006, ברשות אמו (עמ' 26 לפרו' בשו' 32-13).

עוד התברר בבית המשפט שלאחר כ-7 שנים, במהלכן התגורר הנפגע באותה יחידת דיור, הוא ביקש לעצמו פרטיות והמדינה רכשה עבור הנפגע בית פרטי בשטח של 157 מ"ר הבנוי על שטח של דונם אדמה והנפגע מתעתד לבנות 200 מ"ר נוספים. הנפגע מתגורר בבית הפרטי מזה ככמה חודשים יחד עם חברתו לחיים והוא הסביר בבית המשפט כי הוא זקוק לבית בגודל של 375 מ"ר כי הוא מתכנן להקים משפחה וילדים והוא זקוק לחדר נוסף לשני מלווים (עמ' 28 לפרו' בשו' 7-5; עמ' 31 לפרו' בשו' 29 – עמ' 32 לפרו' בשו' 1). הבית שרכשה המדינה עבור הנפגע נרשם בבעלותו של הנפגע ושוויו להערכת הנפגע כ-3,000,000 ₪ (עמ' 29 לפרו' בשו' 28-21).

בתביעתה של המדינה לשיפויה בגין התאמת הדיור לצרכיו של הנפגע הסתמכה המדינה על חוות דעת של המהנדס והשמאי דן ברלינר מיום 23.1.12 (נספח 10 בת/2) שדנה בעלות סידור מגורים עתידי לנפגע בדירה העונה על דרישותיו המיוחדות. מר ברלינר קבע בחוות דעתו שיש צורך בדירה שגודלה כ-125 מ"ר ובנוסף מִשְטח ישיבה בחצר ומקום חניה לרכב מסוג ואן עם מנגנון הכנסת כיסא גלגלים לתוכו. בהתחשב במחירי הדירות בגדרה קבע המומחה את עלות דירת המגורים המיועדת ב-1,940,000 ₪ בניכוי שווי דירתו הנוכחית של הנפגע ולסיכום קבע את הפרש העלות בגין סידור המגורים בסך 740,000 ₪.

הנתבעות ויתרו על חקירתו של מר ברלינר ובחרו שלא להגיש חוות דעת נוגדת מטעמן. מכאן שחוות דעתו של מר ברלינר לא נסתרה.

זאת ועוד, חוות הדעת מביאה בחשבון את שווי דירתו הקודמת של הנפגע ומביאה גם בחשבון גודל סביר של דירה המיועדת לנכה במצבו של הנפגע, תוך התעלמות מהבית הגדול והמשופר שנרכש לאחרונה עבור הנפגע. משכך אין להיעתר לבקשת הנתבעות לנכות את ההטבות שניתנו לנפגע ולמשפחתו בגין שיפוץ בית הוריו והתאמתו לצרכיו של הנפגע ורכישת הבית לנפגע.

זאת ועוד, חוות הדעת מביאה בחשבון עלות התאמת דיור לצרכי הנפגע בסך 60,000 ₪ ולא נטען וממילא לא הוכח שהיה צורך בתשלום סכום זה כדי להתאים את הבית החדש שנרכש עבור הנפגע למצבו. לפיכך יש לראות סכום זה כסכום הראוי עבור התאמת בית הוריו של הנפגע למגורי הנפגע בהיעדר חוות דעת כדין באשר לאותה הוצאה. למעלה מן הצורך יצוין שהתובעת צירפה לתצהירה אוסף של קבלות והצעות מחיר בגין שיפוצים בבית ההורים (נספח 3 בת/2), אך לא הוגשה תעודת עובד ציבור מסודרת באשר לסכומים ששולמו בגין התאמת בית ההורים ולא די בקבלות שהוצגו (שמסתכמות בכ- 270,000 ₪) כדי להעיד על הצורך האמיתי והסביר, כפי שעולה גם מחוות דעתו של מר ברלינר גם בהשוואה לעלות הרכישה של הבית הגדול שנרכש עבור הנפגע לאחרונה.

לנוכח האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעות לשפות את התובעת ברכיב זה בסכום של 740,000 ₪.

ו. עזרת הזולת

ד"ר פרבר קבעה בחוות דעתה שהנפגע "זקוק לעזרה מלאה 24 שעות ביממה על ידי שני מטפלים שנמצאים על ידו בו זמנית, כפי שנמצא בפועל". בתשובות ההבהרה הסבירה המומחית שלנוכח מצבו שהמיוחד של הנפגע, שסובל מספסטיות קשה ומסיבוכים אחרים של פגיעה צווארית גבוהה במיוחד, זקוק הנפגע לעזרה של שני מטפלים בו זמנית וגם מנוף או אפילו ציוד אלקטרוני מתוחכם לא יחליף את הצורך בעזרת הזולת במקרה שלו.

גב' שטולברג בחוות דעתה התייחסה למטפלים שנמצאים לצידו של הנפגע בכל שעות היממה לצורך הפעלת מכשיר המשעל הדורש שני מטפלים כמו גם לצורך ביצוע פיזיותרפיה נשימתית הדורשת שני מטפלים. גב' שטולברג תיארה בחוות דעתה כיצד המטפלים עורכים עבור הנפגע גם קניות ועוסקים בבישול ובכביסות וכי מעבר לאותם מטפלים מועסקת עוזרת בית לניקיון הדירה וזאת פעמיים בשבוע. המטפלים מועסקים באמצעות חברת ORS והם מסייעים לנפגע גם במטלותיו הלימודיות והחברתיות.

הנפגע בתצהירו הסביר כיצד הוא נזקק לתמיכה נשימתית בעזרת מכשיר מיוחד שעוזר בהכנסת האוויר לריאותיו וזאת בעזרת המטפלים הצמודים אליו. הוא תיאר בתצהירו כיצד הוא פעיל בכל יום החל מהשעה 5:30 בבוקר ועד חצות וכיצד הוא נעזר במטפלים בכל פעולה ופעולה שהוא מבקש לעשות במשך היום ולרבות בלימודיו לעיצוב תעשייתי בבצלאל. לפיכך, כך טוען הנפגע, הוא חייב שהמטפלים יהיו אינטליגנטים ובעלי יכולות שיוכלו לסייע לו לנהל חיים תקינים.

הנפגע נעזר בשישה מטפלים שונים שעובדים בשלוש משמרות כך שבו זמנית נמצאים תמיד לצידו שני מטפלים (סע' 13, 20, 51-48 לת/1; עמ' 25-22 לפרו').

בחקירתו הנגדית הסביר הנפגע מדוע הוא נזקק לעזרה של שני מטפלים בו זמנית וזאת כדי לסייע לו בהעברתו לכיסא מקלחת גם באמצע הלילה; לצורך פיזיותרפיה נשימתית בכל שעות היממה; לטפל בו כשהוא סובל מירידה בלחץ הדם וכדי להעבירו ללא דיחוי ולהושיבו על האסלה. הנפגע נשאל שוב ושוב מדוע הוא נזקק לשני מטפלים ומדוע לא יסתפק במטפל אחד לצידו. לכך השיב הנפגע בלשונו הציורית: "זה כמו שאגיד לך כשצריך אתה צריך שתי ידיים, אבל בדרך כלל מספיקה אחת, אז אוריד לך יד אחת" (עמ' 24 לפרו' בשו' 21-20).

הנפגע הסביר שהוא מטופל על ידי מטפלים ישראליים מאחר שאין להשוות את רמת התקשורת עם עובד ישראלי "ברמה של להכין עבודות שאני צריך לבצלאל... הלימודים שלנו מטורפים, זה כל הזמן רצים מהגשה להגשה. אם צריכים להביא לי יין בקידוש, שזה אסור שגוֹי יעשה" (עמ' 25 לפרו' בשו' 15-10).

הוכח שבפועל משלמת המדינה עבור אותם מטפלים בנפגע סכום שנע בין כ- 50,000 ₪ לכ- 90,000 ₪ בחודש (נספח 18 בת/2 – דו"ח עלויות מלווים לנכה לשנת 2011). גב' שטולברג ציינה בחוות דעתה שמאחר שהמעסיק במקרה הנדון הוא משרד הביטחון, העסקה ישירה של המטפלים אינה רלוונטית למרות שהיא מוזילה עלויות. את העלות החודשית באמצעות חברת סיעוד שהיא מלכ"ר קבעה גב' שטולברג בסכום של 81,368 ₪ לשני מטפלים ואת העלות החודשית באמצעות חברת סיעוד אחרת אמדה ב-89,193 ₪ לחודש.

כזכור, לא הגישו הנתבעות חוות דעת מטעמן בסוגיה זו (עמ' 42 לפרו' בשו' 24).

בחקירתה בבית המשפט לא ידעה גב' שטולברג להצביע על דוגמאות של נפגע שהיא מכירה שמשלם סכומים כאלו בגין העסקת מטפלים והבהירה שהיא התייחסה בחוות דעתה לתעריפים שמשלם משרד הביטחון לחברת הסיעוד שמעסיקה את המטפלים. גב' שטולברג התבססה על התעריפים של המוסד לביטוח לאומי שלפיהם משולמים תשלומים לחברות הסיעוד. היא חישבה את העלויות לפי תעריף לשעה בתוספת תעריף מוגדל לשעות הלילה ולסופי השבוע ולדבריה לעובד זר יש לשלם סכום חודשי של 12,053.83 ₪ כשסכום זה כולל גם את כל הזכויות הסוציאליות והחלפה של העובד הזר במטפל ישראלי בסופי שבוע (עמ' 39-37, 41 לפרו').

בסיכומיו בעל פה ביקש ב"כ המדינה לחייב את הנתבעות בגין העסקת שני מטפלים ישראליים בעלות חודשית של כ-80,000 ₪ לחודש וזאת בהתאם לחוות דעתה של גב' שטולברג שעולה בקנה אחד עם התשלומים שמשלם בפועל משרד הביטחון. לחלופין ביקש ב"כ המדינה לחייב את הנתבעות לשלם פיצוי בסכום חודשי של כ-56,000 ₪ עבור העסקת מטפל זר אחד ומטפל ישראלי אחר ולחילופי חילופין בסכום חודשי של 31,200 ₪ לפי העסקת שני עובדים זרים בהתאם להלכת אקסלרד (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450 (2000)).

מנגד טען ב"כ הנתבעות שחוות דעתה של גב' שטולברג הייתה הזויה ושקרית, שמקורותיה של גב' שטולברג מפוקפקים ולטענתו יש לספק לנפגע מטפל שיחזיר לו את כושר הניידות שנשלל ממנו עקב פציעתו ולא יועץ אקדמי או מטפל שיכין עבורו את השיעורים לבצלאל. עוד ציין ב"כ הנתבעות שלא הובאו עדויות לגבי הכישורים של אותם מטפלים שמטפלים בנפגע. לטענת ב"כ הנתבעות יש לפסוק ברכיב זה סכום שאינו עולה על 15,600 ₪ לחודש, כפי שנקבע בהלכת אקסלרד (לאחר שערוך הסכום שנפסק שם ליום מתן פסק הדין).

לא אוכל לקבל את החישוב של גב' שטולברג מאחר שהמטפלים בנפגע מועסקים במשרה חודשית וקבועה ולכן אין לחשב את השכר המגיע להם לפי שעות, כי אם לפי תשלום חודשי שממילא מסתכם בסכומים נמוכים בהרבה מאלו שבהם נקבה גב' שטולברג. יתרה מזאת, לולא היה מדובר במשרד הביטחון, הייתה עלות ההעסקה הישירה נמוכה בהרבה, כפי שהודתה גב' שטולברג.

זאת ועוד, העובדה שהנפגע נעזר במטפלים גם לצורך הכנת העבודות לבצלאל היא זמנית ואין להסתמך על עובדה זו כדי לחייב את הנתבעות בתשלום למטפלים ישראליים בכלל ושמוכשרים בתחום העיצוב התעשייתי בפרט. ממילא לא נטען ולא הוכח שלמטפלים אלו יש הכשרה מיוחדת, אם בכלל, בתחום הלימוד של הנפגע. לא זו אף זו, לא נטען וממילא לא הוכח שעובד זר אינטליגנטי לא יוכל לסייע לנפגע גם בהכנת העבודות לבצלאל.

ודוק: לא הובא מי מהמטפלים בנפגע כדי להעיד כיצד ועד כמה הוא מסייע לנפגע בהכנת העבודות שהנפגע נדרש להכין במסגרת לימודיו. גם הצורך בפתיחת יין ומזיגתו בליל שבת לצורך הקידוש אינה מצריכה העסקת מטפלים ישראליים במשך כל השנה ולכל שעות היממה משהתברר שהנפגע מתגורר בקרבת בני משפחתו ולצורך כך רכשה עבורו המדינה בית בגדרה.

אמנם הערכת הנזק בכלל ובראש הנזק של עזרת צד ג' בפרט מבוססת על בחינה אינדיבידואלית לפי עקרון השבת המצב לקדמותו. עם זאת, והדברים נאמרו בעניין אקסלרד – "במקרה של נכים קשים – קוודרופלגים או של בעלי נכות קשה אחרים אשר דרושה להם עזרה בכל הפעולות היומיומיות – צפים ועולים בדרך כלל, אותם צרכים". יחד עם זאת הובהר שם, כי נקודת המוצא לחישוב גובה הפיצוי היא אינדיבידואלית, בהתאם לצרכיו של הנפגע המסוים. נראה כי המקרה דנן לא בא בגדר הכלל, שכן למדנו שהצרכים של הנפגע מיוחדים ודורשים טיפול של שני מטפלים בו זמנית, כפי שקבעה ד"ר פרבר וקביעתה זו לא נסתרה. ואולם, ב"כ התובעת לא הצביע על אסמכתה מההלכה הפסוקה שבה נפסק פיצוי בסכום כפול מהסכום שקבע בית המשפט בעניין אקסלרד. גם בעניין אור סעדה, שבעניינו קבעה כב' הנשיאה גילאור כי הוא נזקק לשני מטפלים בו זמנית (ת.א. (מח' חי') 644/00 סעדה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 17.1.06), קבע בית המשפט העליון שיש לפסוק פיצוי על פי אמות המידה שהותוו בפרשת אקסלרד (ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה (לא פורסם, 28.5.08), אם כי באותו עניין הבהיר בית המשפט העליון שבית המשפט המחוזי בחיפה לא מצא הבדל מהותי בין מצבו של המשיב שם למצבו של המערער בעניין אקסלרד.

אין כן בענייננו. כאמור לעיל, לא נסתרה קביעתה של ד"ר פרבר (שלא נחקרה) בדבר הצורך הרפואי בשני מטפלים בו זמנית. ממילא קביעת הסכום בעניין אקסלרד הביאה בחשבון גם את צרכי המחיה של העובד שיתגורר בבית הנפגע ושכרו של עובד מחליף ואין כל מניעה שהעובד המחליף יהיה ישראלי או עובד שמוכשר למלא אחר צרכיו של הנפגע שבעניינו אנו דנים ולרבות סיוע בהפעלת המחשב ובביצוע העבודות לבצלאל.

בנסיבות העניין אני רואה לנכון לפסוק בראש נזק זה שיפוי עבור עזרת הזולת בעתיד בסכום חודשי של 28,000 ­­­­­­­­­­­­­­­­­₪, השווה ערך לכפל הסכום שקבעה גב' שטולברג לגבי העסקת עובד זר (עמ' 39 לפרו' בשו' 2) בתוספת עלות כלכלתם (במעוגל).

סכום זה כשהוא מהוון עד לתום תוחלת חייו הצפויה של התובע מסתכם בסכום של 5,944,059 ₪.

לגבי העבר- מיום ששוחרר הנפגע מבית החולים (25.1.06) ועד היום חלפו עברו כ-83 חודשים (מתצהיר הנפגע עולה שרק מיום שהוא שוחרר מבית החולים הועסקו המטפלים בו בשכר).

יש לחייב את הנתבעות אפוא בסכום של 2,3240,000 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה ובסה"כ סכום של 2,446,023 ₪.

לגבי העסקת עוזרת לניקיון הבית – הנפגע בתצהירו לא טען כי אכן מועסקת עזרה נוספת בשכר לצורך ניקיון הבית. גם ד"ר פרבר לא התייחסה בחוות דעתה, כמו גם בתשובות ההבהרה שלה לצורך בעזרה שכזו או לעובדה שמועסקת עזרה נוספת כזו, כביכול.

התובעת גם לא הצביעה בסיכומיה על אסמכתה לכך שהיא משלמת תשלום מתאים בגין כך ומה גובהו. ודוק: אין לרכיב זה כל זכר בנספח 18 בת/2.

כך או כך, התובעת בסיכומיה לא עתרה לשיפוי בגין רכיב זה ואשר על כן לא אפסוק סכום נוסף בגינו.

ז. נזק שאינו נזק ממון

מוסכם על הצדדים שיש לחשב את השיפוי בגין ראש נזק זה בהתאם לסכום המקסימאלי המגיע לנפגע על פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון),תשל"ו-1976. הסכום נכון ליום כתיבת פסק הדין מגיע ל-  ₪.

ח. האם יש מקום להורות על תשלום עיתי

בסיכומיו בעל פה ביקש ב"כ המדינה לחלק את התשלום לתובעת לשתי תקופות: אחת עד לתום תוחלת חייו המשוערת של הנפגע בגיל 59 ולהורות על תשלום חד פעמי בגינה. בגין התקופה השנייה, מתום תוחלת חייו המשוערת ועד לתום ימיו ושנותיו ישולם תשלום עיתי אחת לשנה.

הנתבעות טענו בתחילה שיש מקום להורות על תשלום עיתי שיחושב לפי תוחלת חיים של 18 שנה אך בהמשך סיכומיהן בעל פה התעשתו והבהירו שתשלום עיתי יכול להשתלם רק לנפגע ולבני משפחתו.

בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון להורות על תשלומים עיתיים. נדרשתי לשאלה זו לאחרונה בעניין ת.א. (מח' מרכז) 8296-03-09 קאסם נ' דעאס (לא פורסם, 14.11.12) ואין לי אלא להפנות לאסמכתאות שהוזכרו שם. יתרה מזאת, המחוקק הסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, בתשלומים עיתיים תוך שאיפשר לנפגע לבקש הגדלת התשלומים שנפסקו, זכות שאינה ישימה בענייננו.

סיכום

סופו של יום אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. בגין הפסדי שכר לעבר 1,041,819 ₪

2. בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד 3,423,778 ₪

3. בגין הפסד כושר השתכרות בשנים האבודות 208,051 ₪

4. בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 450,000 ₪

5. בגין עזרת בני המשפחה 150,000 ₪

6. בגין הוצאות עבור תרופות, ציוד רפואי קבוע ומתכלה

וטיפולים רפואיים 3,610,320 ₪

7. בגין הוצאות נסיעה רכב וניידות 1,200,000 ₪

8. התאמת דיור 740,000 ₪

9. עזרת הזולת לעבר 2,446,023 ₪

10. עזרת הזולת לעתיד 5,944,059 ₪

11. נזק שאינו נזק ממון 220,890 ₪ סה"כ 19,434,940 ₪

על הסכום של 19,434,940 ₪ יוסיפו הנתבעות ויישאו בשכ"ט התובעת בשיעור 13% ומע"מ וכן יישאו בהוצאות המשפט (שכר העדים ועלויות חוות הדעת) בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית מיום שנעשתה כל הוצאה ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים העתק פסק הדין וכן תודיע להם טלפונית על מתן פסק הדין.

ניתן היום, י' טבת תשע"ג, 23 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.