1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת.א. 63542/05 (כב' השופטת חנה ינון) בתביעה של יוסף כץ (להלן:המערער) נ' לואיס אריה דגן (להלן:המשיב) ושלוש המשיבות 2, 3 ו- 4 חברות בבעלותו, לתשלום שכ"ט בסך 1,219,000 ₪ בגין שירותי ראיית חשבון שניתנו על ידו. וכן בתביעה שכנגד של המשיבים על סך 4,000,000 ₪ שייחסה למערער יוסף כץ רשלנות בטיפול בעסקיהם, אשר גרמה להם נזק.

הערעור סב על התביעה העיקרית בלבד.

2. המערער הינו רואה חשבון אשר נתן שירותים מקצועיים למשיבים בין השנים 1985 עד ל- 2005 ועד בכלל. לטענת המערער הוא ביצע עבודות של ראיית חשבון עבור המשיבים, עבורן מגיע לו שכר לפי חישוב שעות העבודה בסך כולל של 1,169,869 ₪.

בית משפט קמא קבע על יסוד הראיות שהובאו בפניו שלא נחתם הסכם שכר טרחה בין הצדדים. המשיבים טוענים כי מעולם לא הוסכם שישולם לתובע שכר על פי שעות עבודה, להפך, במהלך השנים 2002 עד 2005 הוסכם כי המערער יקבל שכרו על פי שכר חדשי קבוע (רטיינר) והשכר החודשי האמור שולם לו.

המערער הגיש לבית המשפט תצהיר לפיו לא שולם לו שכרו המובטח וכן נטען כי המשיב הבטיח לשלם לו סכום של 50,000 ₪ נוספים כבונוס, וגם אלה לא שולמו.

המערער אישר כי אכן לא נחתם הסכם שכר טרחה בינו לבין המשיבים אולם שכרו היה צריך להשתלם על בסיס שעות העבודה. השירות שנתן כרואה חשבון נמשך כ- 20 שנה, ולדבריו חישוב התשלומים בפועל היה צריך להתבסס על שעות עבודה מכוח סיכום בעל פה.

החל משנת 1985 שימש כרואה חשבון של המשיב ומשנת 1993 שימש גם כרואה חשבון של החברות המשיבות שבשליטת המשיב. הסכם שכר טרחה פורמלי לא נערך שכן לדברי המערער לא ניתן היה לשער מראש מה יהיה היקף העבודה ולכן סוכם כי המערער יקבל את שכרו בהתאם לשעות העבודה בפועל.

בשנת 2002 החליט המשיב למכור את מניותיו בחברת "מול הים" (חברה שהייתה בשליטתו) ובקשר לעסקה זו ניתנו לו שירותים שונים על ידי המערער. המערער גורס כי הובטח לו פיצוי נאות עבור עבודותיו הרבות וגם בונוס כאמור לעיל.

הבטחות אלו לא קויימו. אמנם המערער מודה כי קיבל תשלומים, אבל על פי חישוב שעות העבודה מגיע לו לדבריו שכר נוסף בסך 1,169,800 ₪ ומענק בסך של 50,000 ₪.

טענת המשיב היתה כי מעולם לא סיכם עם המערער על שכר טרחה לפי שעות עבודה אלא על שכר חודשי קבוע, כאמור לעיל; ואם סוכם בעבר על תשלום שכר מסוים הרי הוא שולם כדין. בין השאר טען המשיב כי החל משנת 2002 שולם למערער שכר קבוע של 5,000 ₪ לחודש והוא שולם עד 2005 כמפורט בכרטסת הנהלת החשבונות של המשיב. בשנת 2004 הופסק תשלום השכר החודשי הקבוע בשל ליקויים שהיו לטענת המשיב בעבודותיו של המערער. סיכומו של דבר למערער שולם שכר קבוע של 60,000 ₪ לשנה והוא מיצה את כל מה שהוא זכאי לו.

המשיב אישר כי בשלב מסוים הבטיח לשלם למערער בונוס של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ בקשר לטיפולו של המשיב במכירת חברת "מול הים" אולם לאור הנזקים שנגרמו למשיב ולחברה כתוצאה מהתנהגותו והתנהלותו של המערער, סבר כי אינו חייב במתן בונוס כלשהו למערער. בשל מחלוקת בין בעלי הדין הודיע המשיב ביום 18.8.05 על הפסקת הקשרים ביניהם. הוא מינה רואה חשבון אחר אולם המערער סירב להעביר לו את החומר הדרוש, זאת עד שוועד לשכת רואי החשבון התערב וקבע ביום 3.1.06 כי המערער אינו רשאי עוד לעכב תחת ידו את שחרור הייצוג.

במשך כל השנים לא טרח המערער לשלוח למשיב דרישה לשכ"ט שמגיע לו לטענתו ותשלומי שכר הטרחה ששולמו בין השנים 2002-2005 כיסו את כל שכר הטרחה אשר המערער זכאי לו. המערער הגיש לבית משפט את רשימת שכר הטרחה הנוסף המגיע לו, לטענתו, אולם לא התכחש לכך שאין הסכם בכתב בנושא זה, ואף אישר כי קיבל 60,000 ₪ לשנה עבור ייעוצו למשיב.

בית משפט השלום קבע על יסוד הממצאים המפורטים לעיל כי צריך היה ליישם במקרה שלפנינו את הכללים שנקבעו לגבי עורכי דין, לפיהם הסכם שכר טרחה צריך להיות בכתב, מוסכם ומוגדר בין הצדדים. כן קבע בית משפט כי חסרונו של הסכם שכר הטרחה רובץ כדבריו לפתחו של המערער. אם חשב המערער כי יש מקום לשלם לו כנטען על-ידו היה עליו ליצור מערכת הסכמי שכר טרחה בנושאים שונים כפי שנזכרו בתצהירו. המשיב היה צריך לאשרם בחתימתו ואז יכול היה לדעת מה צופן עתידו הכספי בכל הנוגע לדרישות רואה החשבון המועסק על ידו. (ראה לענין זה ע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' יצחק פד"י נח' (5) 20 (2004) ובעמוד 31).

מבין שתי גרסאות הצדדים אימץ בית המשפט את גרסת המשיב, כעניינית סבירה ובעלת הגיון כלכלי, לפיה עבור עבודת המערער שילם לו המשיב שכר חודשי בסך 5,000 ₪ שכלל יעוץ של רו"ח הניתן ביחס לפעולות הכלכליות שלו ושל חברותיו כשכר טרחה כריטיינר.

טענות המערער נראו לבית המשפט כמתייחסות לסכומים דמיוניים הנטועים בתחשיב חד צדדי על יסוד נורמה דולרית שעה שהמשיב לא יכול היה להתוודע אליו מעולם, עד להגשת התביעה.

משמעות הדבר היא כי המערער מעולם לא העמיד את המשיב על היקף דרישותיו הכספיות אלא בדיעבד.

סיכומו של דבר – ביהמ"ש קבע כי מדובר בתביעה מנופחת אשר איננה נתמכת בהסכם שכר טרחה, אשר בה ובהיקפה יש משום העדר תום לב.

על כן דחה בית המשפט את התביעה נושא הערעור.

הערעור התמקד רובו ככולו על הממצאים שנקבעו בבית משפט קמא ולא גילינו עילה המצדיקה התערבותנו בפסק דינו המפורט של ביהמ"ש קמא.

למותר לחזור ולפרט כאן את כל פרטי המעשה, שכן אלה מצאו ביטוי בהיר בפסק-הדין של הערכאה הדיונית. המערערת חזרה והעלתה בפנינו את שלל הטענות והמענות שהובאו בפני בית-משפט השלום ונותחו כדבעי בפסק-דינו, ולא מצאנו בטענות אלה כל עילה שהיא להתערב בקביעותיה ובמסקנותיה של הערכאה הראשונה, אשר חרף טרוניית המערערת נימקה את מסקנותיה כיאות.

 זהו מקרה שבו אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו בפסק-הדין, הממצאים שנקבעו בפסק תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק כל טעות שבחוק.

במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית, ואין אנו נדרשים להציג פסק-דין משלנו, העונה על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק-דינה של הערכאה הדיונית, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הערכאה הדיונית עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168 (1991); ע"א 478/88 בקר נ' שטרן, פ"ד מב(3) 679,680 (1988); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 638 מהדורה עשירית תשס"ט).

זאת ועוד – כלל פסוק נקוט בידינו ולפיו: "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687, 695 (1997)) וכי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של ענין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם… ביחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק-הדין…" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו.

לעניין התביעה לבונוס באשר לעסקת קניון מול הים. אין מחלוקת כי בונוס זה הובטח למערער- "הבונוס של 50,000 ₪ אשר הבטחתי לך ואף ציינתי במכתבי מיום 24/7/05 הייתה הצעה שלי כמחווה מצידי ואין לי כל חובה במצב היחסים כפי שנוצר על-ידך בשבוע האחרון, לתת לך מתנות"

אנו סבורות כי משהבטיח המשיב למערער סכום זה עליו לשלמו, כאשר המערער השקיע על סמך הבטחה זו עבודה רבה. סכום זה חרג מתחום טיפולו הרגיל כרואה חשבון של החברה. הנימוק מדוע לא לשלם את הבונוס אותו ציין ביהמ"ש אינו עולה עם הדין ולכן בנסיבות הענין אנו מחייבות את המשיב לשלם למערער סכום של 50,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 24.07.05 ועד התשלום בפועל.

שאר הטענות שעלו בערעור נדחות בזאת.

המשיב יישא בהוצאות המערער ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ צמוד מהיום.

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר למערער.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.