מבוא

1. עסקינן בתביעת התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה שארעה ביום 24.8.03 שעה שנהג ברכבו (להלן : "התאונה"). אין חולק כי התאונה הינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").
2. התביעה הוגשה כנגד מבטחת השימוש ברכב בו נהג התובע – הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן "הנתבעת").
3. לפניי בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף בטענה כי במועד התאונה נהג התובע ללא רישיון נהיגה תקף שכן רישיונו נשלל ביום 19.4.01 לתקופה של חודש ימים (להלן: "הפסילה הראשונה"). משהתובע לא הפקיד את רישיונו כנדרש, הרי שבהתאם להוראות סעיף 7 לחוק הפלת"ד וכן לאור הוראות פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו מהנתבעת ודין תביעתו להידחות.
4. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי בנוסף לפסילה הראשונה נשלל רישיונו של התובע מכוח 4 פסילות נוספות על ידי בתי המשפט השונים: 13.8.01, 9.1.02, 3.6.02 (להלן: "הפסילה הרביעית") וכן ביום 19.8.03. יאמר כי לטענת התובע, הפסילות מיום 13.8.01, 3.6.02 ו-19.8.03 נתנו בהעדרו וכי נודע לו עליהן רק לאחר התאונה. (התובע הגיש בקשה לביטול הפסילה מיום 19.8.03 וזו בוטלה ביום 12.11.03. התובע אינו מציין האם הגיש בקשות לביטול הפסילות הנוספות ומה נקבע, וכן אינו חולק על טענת הנתבעת כי לא הפקיד הרישיון בגינן).
5. לטענת התובע, ביום 3.6.02 הפקיד את רישיונו בגין הפסילה הרביעית. בפסילה הרביעית נפסל רישיונו לתקופה של 45 יום שהסתיימה ביום 18.7.02. לטענתו, יש לראותו כמי שהפקיד בתום תקופה זו את רישיונו גם בגין הפסילה הראשונה. משכך, לשיטתו, תקופת הפסילה שהושתה עליו בגין הפסילה הראשונה הסתיימה ביום 18.8.02. על כן, יש לקבוע כי במועד התאונה שארעה ביום 24.8.03 נהג כשברשותו רישיון נהיגה בר תוקף. כן הוסיף וטען כי בפסק הדין מיום 29.11.12 בוטלה הפסילה לתקופה של 30 יום ונקבע כי רישיונו יישלל למשך 15 יום החל ממועד פסה"ד בערעור 29.11.12 (ס' 6-7 לתצהיר התובע מיום 2.10.13) (יאמר כי בהמשך שינה התובע את טענותיו, כפי שיפורט בהמשך).
6. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחת.

השתלשלות הארועים מאז הפסילה הראשונה

1. אין חולק, כפי שהצהיר ב"כ התובע בישיבת יום 20.4.14, כי עוד קודם לתאונה ידע התובע על הפסילה הראשונה.
2. במחצית הראשונה של שנת 2012 הגיש התובע לבית המשפט לתעבורה בקשה לחישוב רטרואקטיבי של הפסילה הראשונה, כך שיקבע כי יש לחשבה מהמועד בו הסתיימה הפסילה הרביעית.

כאמור, אין מחלוקת כי התובע לא הפקיד את רישיונו בגין הפסילה הראשונה.

בבקשתו נסמך התובע על תקנה 557 (ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") שתוקנה בתיקון מס' 6 בשנת 2011:

"(ה) המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור."

1. בהחלטתה מיום 20.9.12 דחתה כבוד השופטת דלית ורד את הבקשה. הבקשה נדחתה בנימוק כי עסקינן במי שהוטלו עליו לא מעט פסילות לאורך השנים, וכי עוד בשנת 2002 הגיש בקשה לביטול פסק הדין שהורה על הפסילה הראשונה, אך זו נדחתה ע"י כבוד השופטת שדמי. כן נכתב בהחלטה כי עוד בשנת 2005 הוגשה ע"י התובע בקשה לביטול הפסילה הראשונה, אשר נראה כי גם היא נדחתה. למרות זאת, המבקש לא הפקיד את רישיונו.
2. התובע הגיש ערעור על החלטת כבוד השופטת ורד. ביום 29.11.12 ניתן פס"ד ע"י כב' השופט רענן בן-יוסף:

"לפנים משורת הדין הנני קובע, ששלושים ימי הפסילה נשוא הערעור החל מהיום, שנחשב יום הפקדה, ירצה המערער בשל תיק זה עוד 15 ימי פסילה בפועל. אין צורך בהפקדה נוספת" (נספח 5 לתצהיר התובע).

1. בישיבת יום 20.1.14 טען ב"כ התובע כי "...פסק הדין בערעור צמצם את הפסילה מ-30 יום ל-15 כאשר התובע הפקיד ... במועד הדיון בבית המשפט המחוזי, דהיינו 29.11.12 את הרישיון וממועד זה יש לחשב את הפסילה לתקופה של 15 יום בלבד" (עמ' 5 לפרוטוקול). משמע כי לשיטתו, במועד התאונה נהג כשברשותו רשיון נהיגה בר תוקף.

הנתבעת חלקה על פרשנותו זו של התובע וטענה כי המועד החל רק ביום 29.11.12 בו הפקיד את רישיונו. דהיינו, כי התובע טרם החל לרצות את עונש הפסילה שהיה עליו לרצותו עוד במועד מתן הפסילה הראשונה 19.4.01.

בהסכמת הנתבעת, מבלי שויתרה על טענותיה, נעתרתי לבקשת התובע לשקול פניה לביהמ"ש המחוזי להבהרת פסק דינו.

1. בהתאם למוסכם, פנה המבקש לביהמ"ש המחוזי בבקשה: "...לקבוע כי תחולת פסילת הרישיון שנגזרה על המבקש בתיק זה מניינה מיום 29.11.12", דהיינו, מועד מתן פסק הדין.

ב"כ המדינה השיב: "אין המשיבה מבינה מה מבקש המבקש להבהיר בפסק הדין – שהוא ברור על פניו".

1. בהודעה שהוגשה ביום 24.2.14 הודיע התובע כי כב' השופט בן-יוסף קבע בהחלטתו מיום 18.2.14: "אכן, פסק הדין בהיר ואין להוסיף דבר". ב"כ התובע הוסיף והודיע כי רישיונו נפסל ע"י ביהמ"ש המחוזי לתקופה נוספת של 15 יום וזאת בנוסף לתקופה של 30 הימים שהושתו עליו בפסה"ד וזאת בתחילה ביום 29.11.12.
2. בעקבות זאת, השלימו הצדדים את טיעוניהם. לשיטת התובע תחולת הפסילה הראשונה הינה מיום 29.11.12 – מועד מתן פסה"ד בערעור וכי "...פרט לשלושים יום שנגזרו בשעתו על התובע ותחילת ריצויים נקבעה כאמור ליום 29.11.12 נגזרו על התובע עוד 15 ימי פסילה" (ס' 2 לתשובת התובע לטיעוני הנתבעת), דהיינו, לשיטתו היה עליו להפקיד רישיונו לאחר מתן פסה"ד בערעור ולא ביום 19.4.01, וכן כי בנוסף לפסילת רישיונו לתקופה של 30 יום כפי שנקבע בפסה"ד ביום 19.4.01 – הושתתו עליו 15 ימי פסילה נוספים. בעת שנודע לו על הפסילה הראשונה.

לשיטת הנתבעת, הפסילה נותרה בתוקפה נכון למועד התאונה, וזאת משהתובע לא הפקיד את רישיונו עובר לתאונה.

1. אדרש להלן לטיעוני הצדדים בדבר הפסילה הרביעית בלבד, שכן מצאתי כי די בה על מנת לקבוע כי דין התביעה כנגד הנתבעת להידחות בהיעדר עילה.
2. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.

תמצית טיעוני הצדדים

תמצית טיעוני הנתבעת

1. אביא להלן את תמצית טיעוני הנתבעת בדבר הפסילה הראשונה בלבד, תוך שהיא שומרת על זכותה לטעון בהמשך ההליך, אם יהיה צורך בכך – כי גם הפסילות הנוספות היו בתוקף במועד התאונה:

• אין חולק כי התובע לא הפקיד עובר לתאונה את רישיונו בעקבות הפסילה הראשונה;
• בישיבת יום 20.1.14 הצהיר ב"כ התובע כי "אכן אין מחלוקת כי התובע ידע על הפסילה מיום 19.4.01 עוד קודם לתאונה ... ";
• בקשת התובע לביטול פסק הדין שהורה על הפסילה הראשונה הוגשה, כפי שעולה מההחלטה, עוד בחודש מרץ 2002. בבקשה התבקש ביהמ"ש לראות את הפסילה כתמה, אך זו נדחתה בהחלטת כב' השופט שדמי מיום 26.3.02. על אף זאת התובע לא הפקיד את רישיונו;
• בקשה נוספת לחישוב הפסילה שהוגשה בחודש ספטמבר 2005, נדחתה ככל הנראה על ידי ביהמ"ש לתעבורה בב"ש;
• ערעורו של התובע לביהמ"ש המחוזי לא נדון לגופו, אלא נתנה בו הסכמת המדינה לפנים משורת הדין. אכן כפי שסברה המדינה – ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק הדין נהיר ואין להוסיף עליו דבר;
• פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי - אינו מאיין את החלטותיהם הקודמות של בתי המשפט, הן ההחלטה משנת 2005 והן ההחלטה משנת 2012 וכל שנקבע הינו - קיצור תקופת הפסילה. אין בו ביטול של הפסילה הראשונה, אין בו קביעה שההפקדה שבוצעה בתיק אחר תחשב כהפקדה גם בגין הפסילה הראשונה, וממילא אין בו כל התייחסות לרטרואקטיביות של ההחלטה;
• ככל הנראה, הבקשות הוגשו נוכח טענות הנתבעת בעניין קיומן של שלילות רישיון. חרף זאת, לא מצא התובע לנכון לציין בפני ביהמ"ש הדן בבקשה לחישוב הפסילה, את סיבת הבקשה וכי להחלטה בעניין זה יכולה להיות נפקות בתביעה דנן, בה הינו עותר לקבלת פיצויים בגין נהיגתו ללא רישיון;
• אין בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי כל קביעה היכולה לסייע לתובע, למעט קיצור תקופת הפסילה;
• לחילופין ולמען הזהירות, ככל שביהמ"ש ימצא לנכון כי יש בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי קביעה אחרת, הרי שאין בכך לסייע לתובע וזאת נוכח פסיקת ביהמ"ש העליון ברע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהן שמעון (18.12.02) (להלן: "פרשת דהן שמעון"), שם נקבעו הקריטריונים לבחינת השאלה האם יהא לביטול פס"ד תוקף רטרואקטיבי אם לאו. בהתאם לאותם קריטריונים יש לקבוע בענייננו כי אין לפסה"ד תוקף רטרואקטיבי. כן נסמכת הנתבעת על ע"א 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל (8.2.11) (להלן: "פרשת מאיר כהן");
• לאור כל האמור לעיל דין התביעה להידחות, תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת.

תמצית תשובת התובע לטיעוני הנתבעת

1. להלן תמצית תשובת התובע לטיעוני הנתבעת:

• פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אכן בהיר וברור ולפיו תחולת הפסילה הראשונה איננה מיום 19.4.01, אלא החל מיום מתן פסה"ד בערעור 29.11.12 כאשר פרט ל-30 יום שנגזרו על התובע נגזרו עליו עוד 15 ימי פסילה;
• מטרת הערעור הייתה כי ביהמ"ש של ערעור יקבע שהתובע יצא ידי חובת הפקדת רישיון הנהיגה שלו בעקבות הפסילה הראשונה;

הכרעה

1. בקשת התובע בפני כבוד השופטת ורד ואשר על החלטתה הוגש ערעורו של התובע, נסמכת על הוראות תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה, שתוקנה כאמור בשנת 2011. בהחלטתה, דחתה כבוד השופטת ורד את בקשת התובע לקבוע כי מניין ימי הפסילה בגין הפסילה הראשונה יחל ביום 18.7.02 – תום התקופה בגין הפסילה הרביעית.
2. התובע הגיש ערעור על ההחלטה ועתר כי בית המשפט יהפוך "...את החלטתו של בית המשפט קמא ויורה על חישוב פסילתו בתיק 627/00, היינו מיום 18.7.2002" (ס' 11 להודעת הערעור).
3. בתצהירו מיום 29.11.12 ובטיעוני בא כוחו בישיבת יום 20.1.14 טען התובע כי ביהמ"ש המחוזי "..צמצם את הפסילה מ-30 יום ל-15 יום כאשר התובע הפקיד במועד הדיון בבית המשפט המחוזי, דהיינו 29.11.12 את הרישיון, וממועד זה יש לחשב את הפסילה לתקופה של 15 יום" (עמ' 5 לפרוטוקול).
4. ברם, לאחר שנתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 18.2.14 לפיה אין מה להבהיר שינה התובע את טענתו והעלה טענה כי בנוסף ל-30 ימי הפסילה שהושתו עליו בפסה"ד מיום 19.4.01, הושתו עליו ע"י ביהמ"ש המחוזי עוד 15 יום נוספים.
5. פרשנותו הנ"ל של התובע וטענתו זו עומדת בסתירה לטענתו הקודמת ובסתירה להודעת הערעור שהגיש. ביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי, בהיעדר ערעור של המדינה, להחמיר, בעונש ועל כן ברי כי לא הורה על תוספת של 15 יום לתקופת הפסילה של 30 יום שהושתו מלכתחילה על התובע.

זאת ועוד, בערעור לא התבקש ביהמ"ש המחוזי להורות כי הפסילה תיכנס לתוקפה ממועד מתן פסה"ד בערעור, אלא כי יקבע שהפקיד את רישיונו עוד ביום 18.7.2002. זאת ועוד, ביהמ"ש המחוזי לא התבקש לקבוע כי הפסילה, (להבדיל ממועד ריצוי עונש הפסילה), תכנס לתוקפה ממועד פסה"ד שבערעור.

1. אכן לא היה מה להבהיר בפסה"ד. בפסה"ד נקבע במפורש כי מניין הימים יחל ממועד פסה"ד מועד שבו הפקיד התובע לראשונה את רישיונו. דהיינו מניין ימי "ריצוי" בפועל של הפסילה יחל באותו מועד. לו הכוונה היתה שונה חזקה כי האמירה היתה שונה ומפורשת.
2. התובע שינה טענותיו לסירוגין על אף שדבר לא השתנה. עד להגשת ערעורו (ועד בכלל), טען כי יש לחשב הפסילה מיום 18.7.02 ועד ליום 18.8.02. לעומת זאת, בתצהירו מיום 2.10.13 ובישיבת יום 20.1.14 טען כי הפסילה נכנסה לתוקפה ביום 29.11.12, תוך שהוא טוען כי תקופת הפסילה צומצמה מ-30 יום ל-15 יום, הרי שלאחר החלטת ביהמ"ש המחוזי כי אין מה להבהיר, טען כי תקופה זו של 15 יום הוספה לתקופת הפסילה המקורית.
3. טיעוניו המשתנים והסותרים של התובע מחזקים את מסקנתי כי ביהמ"ש המחוזי נאות לקבל את הערעור בחלקו ולפנים משורת הדין, תוך שנקבע כי על התובע לרצות תקופה של 15 ימי פסילה במקום 30 הימים שהושתו עליו וזאת ממועד פסה"ד במחוזי. משמע, כי התובע לא החל עובר לתאונה הראשונה לרצות את עונשו בגין הפסילה הראשונה וכי עתירתו לקבוע כי ריצה את עונשו עובר לתאונה, נדחתה ע"י כבוד השופט בן יוסף.
4. כפי שנקבע ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (6.10.05) ושב ואושרר בפרשת מאיר כהן, על מי שרישיונו נשלל לשוב ולהפקידו, או להגיש תצהיר בהתאם לתקנה 557. אין חולק כי התובע לא נקט באחת מחלופות אלו.
5. אוסיף ואומר כי התובע חרף הפסילות הנוספות, לא הפקיד את רישיונו וספק אם הפקיד את רישיונו גם לאחר שנודע לו עליהן. נראה כי התובע מיקד מאמציו לפסילה הראשונה, משום שאין חולק כי נתנה במעמדו וכי ידע עליה.
6. בשולי הדברים יאמר כי בסמוך לאחר שהוגשו טיעוני הצדדים, פסק ביהמ"ש העליון בבר"ע 90715/12 מוחמד ג'אדר נ' מדינת ישראל (14.4.12) שם נקבע כי יש מקום להורות על תיקון תקנה 557 וכן כי:

"בהעדר סמכות סטטוטורית מפורשת כאמור, הרי שמשהפקיד הנהג את רישיון הנהיגה בידי רשות כלשהי, אין לדרוש ממנו לבצע פעולה נוספת", המשנה לנשיא כבוד השופטת נאור (עמ' 13 לפסה"ד).

1. יאמר למעלה מהדרוש כי בבקשותיו לביהמ"ש השלום לתעבורה ובערעור לביהמ"ש המחוזי ככל הנראה לא הביא בפניהם כי בקשותיו וערעורו מוגשים על מנת ל"הכשיר" את תביעתו דנן. בנסיבות העניין וגם אם אכן היה מקום לקבל את מי מטענותיו הסותרות של התובע, לא היה מנוס מדחיית התביעה מהטעמים שנקבעו בפרשת דהן שמעון ובפרשת מאיר כהן
2. בפרשת שמעון דיין נקבע כי על אף שהמשיב נהג כשהוא יודע שרישיונו נפסל, אין בכך כדי לפגוע בזכותו לפיצוי עפ"י חוק הפלת"ד:

"לפיכך בנסיבות העניין תוצאותיו של הפגם – פסק-דין שניתן בחוסר סמכות בהעמידו לדין ובהרשיעו את המשיב פעמיים בשל אותו המעשה – הינה בטלותו של פסק-הדין מעיקרו. על-כן, יש לראות את המשיב, במועד התאונה, כמי שאינו מצוי בתקופת הפסילה "השלישית", כלומר, כמי שהיה בידיו רישיון נהיגה תקף בעת תאונת הדרכים. התוצאה היא, על-כן, כי הן על-פי דיני הבטלות של פסקי הדין, יש לראות במשיב כמי שנהג ברכב עם רישיון נהיגה בעת התאונה". הנשיא ברק (ס' 20 לפסה"ד).

1. במקרה שבפנינו לא התקיימו נסיבות אלו ואף לא הנסיבות שנדונו בע"א 10752/06 שוקי טל נ' מגדל חברה לביטוח ואח' (28.6.12). שם נדון עניינו של המערער אשר לבקשתו, בוטל פסה"ד שהורה על פסילת רישיונו:

"המערער לא הציג כל טעם מבורר להתערב בקביעתו המבוססת היטב של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה תאונת הדרכים בה היה מעורב אירעה בתקופה שהוא היה נעדר רישיון בר-תוקף (לאחר שזה נפסל בגזר הדין בתיק התעבורה, שהמערער נכח בעת השמעתו). הצלחתו של המערער להביא לביטול רכיב הפסילה בגזר הדין שנים לאחר מכן, בהסכמת המדינה (מבלי לידע את מגדל בהליך זה) ועל יסוד טענות שניתן

לקבוע, במאזן ההסתברויות כי אינן נכונות – לא יכולה לשנות בדיעבד את מעמדו של המערער כמי שנהג במועד הקובע ללא רישיון, לצרכי סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד. בהתאם – אין הוא בבחינת זכאי במשמעות החוק האמור." כבוד השופט מלצר, (ס' 29 לפסה"ד).

1. לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות. לפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.