התביעה יסודה בנזקים שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה הנדונה, בה היו מעורבים שני כלי רכב. התאונה אירעה בצומת מרומזרת, וכל צד טוען שרכבו חצה את הצומת כאשר האור ברמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, והרכב האחר נכנס לצומת, למרות שאור הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום.

העידו בפני שני הנהגים בשני הרכבים המעורבים, ונוסע ברכב הנתבעים, בנו של נהג הרכב. הנתבעים הגישו דו"ח בוחן, אך ב"כ הנתבעים הודיע כי העד לא התייצב לעדות, והוא מושך את הדו"ח. נהג רכב התובעת העיד שהוא עצר רכבו לפני רמזור אדום, במגמה לפנות שמאלה. עם התחלפות האור ברמזור הוא החל בנסיעה, ולפתע פגע בו רכב הנתבעים שהגיח מולו, ונכנס לצומת בנסיעה רציפה ובמהירות רבה. נהג רכב הנתבעים העיד שהוא התקרב לצומת והאור ברמזור היה ירוק. הוא המשיך בנסיעה, ולפתע פגע בו רכב התובעת שהחל לפנות שמאלה למרות שהאור ברמזור בכיוון נסיעתו היה אדום. עדות דומה העיד בנו, שישב לצידו.

התאונה נחקרה במשטרה, אך לא הוגש כתב אישום נגד מי מהמעורבים. ערר שהגיש נהג רכב הנתבעים, על ההחלטה לסגור את התיק, נדחה. בחנתי את העדויות והראיות, והגעתי למסקנה שיש להעדיף את גרסת נהג רכב התובעת. כאמור, המשטרה החליטה שלא להגיש כתב אישום נגד מי מהמעורבים, אך סבורני כי התובעת עמדה בנטל האזרחי המוטל עליה, היינו להוכיח תביעתה על פי מאזן הסתברויות. מספר טעמים לדבר.

ראשית, נהג רכב התובעת העיד שהוא עצר רכבו לפני הרמזור, ורק לאחר שהאור ברמזור התחלף לירוק הוא החל בביצוע הפנייה. מאידך, נהג רכב הנתבעים חצה את הצומת בנסיעה רציפה. אין זה סביר שנהג רכב התובעת ימתין להתחלפות האור ברמזור, ולמרות זאת ייכנס לצומת כשאור ברמזור, עדין אדום. סביר יותר שנהג רכב הנתבעים, שנכנס לצומת בנסיעה רציפה, ניסה "לחטוף" את הרמזור. אני ערה לטענת הנתבעים כי בכיוון נסיעת רכב התובעת היו שני רמזורים, אחד לנסיעה ישרה והאחר לפנייה שמאלה, וייתכן ונהג רכב התובעת טעה ברמזורים. אכן, אפשרות של טעות ברמזור קיימת, אלא שבנסיבות דנן, נראה כי אפשרות זו קלושה. לא רק שנהג רכב התובעת העיד שהוא מכיר את הצומת מאחר והוא עובד בקרבת מקום וחולף בה מספר פעמים ביום, אלא שמעדותו עולה כי שעה שהוא עמד והמתין להתחלפות האור ברמזור הרלוונטי אליו, הרמזור המורה על נסיעה ישרה היה ירוק. משמע, הנהג לא טעה, ולמרות שראה אור ירוק ברמזור המורה על נסיעה ישרה, הוא עמד והמתין לפני הרמזור הרלוונטי אליו. בנסיבות אלו, וכאשר הרמזור היחידי שהתחלף הוא הרמזור המורה על פנייה שמאלה, האפשרות לטעות קלושה. ומכל מקום, סבירה יותר האפשרות של ניסיון "למחטף" של הרמזור. שנית, כאמור, הנתבעים הכינו חוות דעת בוחן תנועה. לצורך כך, ולבקשתם, גם נדחה הדיון (החלטה מיום 24.06.12). בנסיבות אלו, ובהיעדר הסבר סביר לאי העדת העד, יש להסיק שעדות הבוחן היתה מסייעת דווקא לגרסת התובעת. ולא רק בוחן התנועה לא הובא לעדות. גם עד נוסף, צמח שמו, לא הובא לעדות, למרות שלטענת הנתבעים נהג רכב התובעת הודה בפניו כי הוא חצה את הצומת באור אדום. גם לאי הבאתו של עד זה לעדות, לא ניתן כל הסבר. שלישית, רכב הנתבעים הוא מונית והוא ניזוק בתאונה. למרות זאת, בעל המונית לא תבע נזקיו. אם אומנם נהג רכב התובעת אחראי לתאונה, ניתן היה לצפות שתוגש תביעה. נהג המונית נשאל לגבי כך וטען כי לא תבע מאחר והערר שהגיש נדחה. תשובה זו אינה מניחה את הדעת.

לאור האמור העדפתי את גרסת נהג רכב התובעת, ואני קובעת כי האחריות לתאונה רובצת על נהג רכב הנתבעים. עם זאת, בנסיבות העניין יש לייחס לנהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 15%, זאת בהתחשב בעדותו כי לא הבחין ברכב הנתבעים עד לפגיעה למרות שיש במקום שדה ראייה, ובהתחשב בעדותו כי התאונה אירעה מיד לאחר שהחל בנסיעה.

לאור האמור אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובעת סך של 64,238 ₪ צמוד מיום 31.10.07 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק, ושכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ. התשלום יבוצע בתוך 30 יום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ"ו חשון תשע"ג, 11 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.