כללי

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה. התובע, יליד 1977, נפגע באצבע כף ידו הימנית בתאריך 25.9.05, עת עבד באיטליז הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע"), המבוטח בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2, במכונה לחיתוך בשר (להלן גם: "המכונה"). הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

החבות

הראיות

1. התובע החל לעבוד אצל הנתבע כקצב בתאריך 15.9.05, כעשרה ימים עובר לתאונה. בהתאם לתצהירו, ביום הארוע הטיל עליו הנתבע "לחתוך בשר באמצעות מכונה לחיתוך הבשר, המכונה גם "משור חשמלי" ובמהלך פעולתי זו, נחתכתי באצבע 2 בכף ידי הימנית...ברצוני להדגיש ולציין כי נתבע 1 הסיר מהמשור החשמלי את מגן ההגנה אשר אמור היה למנוע גישת האצבע לסכין המכונה ולכן נפגעתי בתאונה...נתבע 1 מעולם לא הזהיר אותי ולא נתן לי הוראות כיצד להשתמש במשור החשמלי, לא בעל פה ולא בכתב, ואף לא שמעתי מפיו ולא ראיתי כל הוראות בטיחות מכל סוג...הועסקתי כקצב ולא כעוזר קצב...נתבע 1 מעולם לא הורה לי שלא להפעיל את המשור החשמלי או את מטחנות הבשר אלא להפך, ביום התאונה הורה לי מר עוז אביר לחתוך בשר שהגיע בקרטון מאחד הספקים וכך עשיתי...לאחר התאונה נתבע 1 ביקש ממני למסור למוסד לביטוח לאומי גרסה כוזבת כאילו נחתכתי מסכין וזאת משום שחשש מ"בעיות" שעלול לעשות לו משרד העבודה. לכך, כמובן שלא הסכמתי... ארוע התאונה התרחש לנגד עיניו והוא בעצמו הורה לי לחתוך הבשר במכונה".
2. בחקירתו השיב כי הוא "די מנוסה" בעבודת הקצבות. במסגרת עבודתו אצל קצבים עובר לתאונה עשה שימוש גם במטחנות בשר "פעמים בודדות...רוב העבודה שלי עם סכין, אני קצב" (עמ' 9). הוא ציין כי ראה "את הנתבע חותך בעצמו על המשור". הוא עבד כקצב עובר לעבודתו אצל הנתבע ומספר פעמים עבד גם עם משור חשמלי: "לא תמיד, יש הרבה מקומות שלא עובדים עם בשר קפוא...לא עשיתי את זה באופן סדיר. עבודה עם סכין – אני עושה באופן סדיר, על המשור – פחות...בעבודה שאני נמצא היום, יש טופס מיוחד לגבי עבודה עם משור". הוא שלל אפשרות שהנתבע אמר לו לא לעבוד עם המשור. עם המשור ממנו נפגע עבד בפעם הראשונה ביום התאונה: "זה משור חדיש". הוא עבד אצל הנתבע כ- 10-12 שעות ביום. עד יום התאונה לא עבד עם המשור: "כי הוא לא ביקש ממני. במהלך שבועיים האלה לא נאמר לי לחתוך באמצעות המשור. ביום שנאמר לי, הוא עמד לידי והשתמשתי במשור" (עמ' 10). התאונה ארעה כאשר "חתכתי עצמות בקר, העצם החליקה והיד נכנסה...שאלתי איך לעבוד עם המשור. הנתבע עמד לידי, המשור מהסוג שלו לא הכרתי ולא ראיתי מעולם, זה משור חדש. נאמר לי איך להפעיל את המשור ולחתוך. אחרי כמה עצמות שחתכתי, העצם ברחה מהתושבת של המשור, היד נכנסה במקום...לא קיבלתי שום הסבר, נאמר לי על איזה כפתור ללחוץ, לזה קוראים הסבר?!...סמכתי עליו שהוא נותן לי לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הלא נכון. אני סמכתי עליו, אף בעל הבית לא ירצה שהעובד שלו יחתוך את האצבע שלו במשור, אותו דבר חשבתי לגבי הנתבע. אני ראיתי את הנתבע חותך עם המשור הזה" (עמ' 11). "לא היה מגן למשור....לא בכל קצביה משתמשים במשור. רציתי שיסבירו לי איך להחזיק את הנתח ושיהיה מגן במשור" (עמ' 12).
3. הנתבע ציין בתצהירו כי הוא ואחיו שלומי אביר הם בעלי האיטליז. "כשבועיים לפני התאונה נשוא תביעה זו קיבלנו, אחי ואני, את התובע לעבודה באטליז...הואיל ותקופת החגים עמדה בפתח, ומאחר ובתקופה זו עומס העבודה בחנות גדל, הצעתי לתובע לעבוד בחנות ככח עזר זמני. התובע אכן החל לעבוד בחנות במעמד של עובד לא מקצועי ותפקידו היה לסייע בשירות ללקוחות ובעיקר בהגשת הבשר המעובד והארוז זה מכבר, ללקוחות החנות. עם קבלתו של התובע לעבודה, אסרתי עליו באופן מפורש להפעיל מכשירים חשמליים בחנות כגון משור חשמלי או מטחנת בשר והסברתי לתובע כי האדם היחיד שמפעיל אותם הוא אחי שלומי וזאת משום שהוא היחיד הבקיא ומיומן בהפעלתם. אפילו אני, למרות היותי אחד מבעלי העסק, לא משתמש לעולם במשור החשמלי הואיל ורק אחי שלומי בקיא ומיומן בהפעלתו. ביום המקרה, התובע הגיע לעבודה כהרגלו במהלך השבועיים שקדמו לכך, ומבלי שאיש יבקש ממנו, ומבלי שאיש יהא מודע לכך, פשוט ניגש למשור החשמלי לחתוך חתיכת בשר. אני עצמי הייתי עסוק ולא שמתי לב שהתובע ניגש למשור החשמלי (עמדתי עם גבי למשור החשמלי). גם לא ראיתי את התובע ניגש למשור החשמלי, אך כאשר שמעתי את המשור מופעל הסתובבתי לכיוונו ואז ראיתי את התובע עומד בסמוך אליו והוא אוחז באצבעו המדממת...ברצוני להדגיש שוב, כי התובע לא היה עובד מקצועי, הוא לא התקבל לעבודה ככזה וכל תפקידו היה כח עזר בלבד. הנ"ל הוזהר מפורשות שלא לגעת או להפעיל מכשירים חשמליים כלשהם באטליז, כולל המשור שממנו נפגע".
4. בחקירתו ציין כי סיכם עם התובע "שיבוא לעבודה למשך שבוע וקצת, כמה שצריך, זמני, יעשה את העבודה שלו ויקבל שכר". באשר למכונה: "בד"כ אף אחד לא נוגע במכונה הזאת, אפילו אני שאני עצמאי ובעל עסק – לא נוגע במכונה. זה רק אחי שלומי... אסרתי עליו להפעיל את המשור, אני לא נותן לאף אחד להתעסק עם זה. אסרתי עליו לעבוד בכל מכשירים חשמליים". הוא הזהיר את התובע "באותו יום שהוא הגיע לעבוד" (עמ' 17). התובע החל לחתוך עצמות "על דעת עצמו...אני הזמנתי מבלדי והגיעו עצמות גדולות, הסחורה הייתה מיועדת להחזרה ושמתי את זה בצד כי זה לא משהו שאני עובד איתו. קיבלתי שיחת טלפון באותו רגע, הייתי עם הגב, התובע לקח ופתח את הקרטון, הפעיל את המשור בלי שאני אשים לב, בד"כ אנחנו לא חותכים עצמות במשור, זה בא מוכן. מדובר בסחורה שהגיעה בטעות...אף אחד לא ביקש, הוא פתח את הקרטון ועל דעת עצמו הוא עשה את כל זה...אני קיבלתי שיחת טלפון עם הגב אליו, באותו רגע ראיתי שהוא עם המשור...הוא פתח את העצמות מהאריזה והתחיל לחתוך את העצמות". הוא עצמו אינו משתמש במכונה: "אני נותן רק לשלומי. אני מפחד מהכלי הזה, זה כלי מסוכן". כאשר שלומי לא נמצא או חולה: "אני דוחה הזמנות אם הוא לא נמצא...או מפשיר וחותך בעדינות, אבל מעולם לא נוגע" (עמ' 18). הנתבע הופנה לתצהיר תשובות לשאלון עליו חתם, כאשר בתשובה לשאלה המתייחסת להנחיות באשר לשימוש במכונת חיתוך הבשר השיב: "למכונת חיתוך הבשר אף אחד לא מתקרב חוץ ממני ולכן כפי שהבהרתי אסרתי על התובע במפורש להתקרב למכונה". התובע נשאל על הסתירה בין התשובה האמורה ובין אמירתו בחקירה, כי רק אחיו עשה שימוש במכונה והשיב: "למכונת טחינה - שאני עובד. מכונת משור – זה אחי...אמרתי שאחי עובד על המכונה הזו. בהתחלה אכן אני הייתי עובד, עבדתי פה ושם בקטנה. אחי עובד על זה באופן רצוף, אף אחד לא ניגש למכונה. בדיעבד אנחנו לוקחים בשר טחון, מפשירים...תמיד היה פחד, כל הזמן" (עמ' 19). התאונה ארעה כך: "הוא בא לחתוך את העצם, שוב אני אומר שאני לא ראיתי, הייתי עם הגב אליו...הכל היה כהרף עין" (עמ' 19). הוא השיב כי דיווח לנתבעת 2 אודות הארוע, זאת למרות שבתצהיר התשובות לשאלון ענה כי לא דיווח. הוא נשאל אם הוסר מהמכונה המגן והשיב בשלילה. עוד נשאל אם בוצע שינוי כלשהו במכונה והשיב גם כן בשלילה (עמ' 20). "המגן היה על המשור כשהוא עבד עם המכונה. אחרי התאונה המגן התפרק, לא מדובר במכונה חדשה". הוא לא ציין זאת בתצהירו כי "אני לא יכול לבוא ולנחש מתי המכונה תתפרק...את התצהיר כתבתי לפני שהתפרק" (עמ' 21).
5. הוצגה לנתבע הקלטה של שיחה טלפונית בינו ובין התובע, אשר הוקלטה על ידי התובע. הנתבע אישר כי אכן מדובר בשיחה שנערכה עמו ואישר גם את תמלול ההקלטה שהוגש. בהקלטה נשמע התובע שואל את הנתבע מה עליו לרשום לגבי תיאור התאונה בדיווח למוסד לביטוח לאומי. הנתבע משיב: "תרשום שנחתכת בסכין". התובע שואל את הנתבע "זה לא עדיף לרשום את האמת שביטוח לאומי יכיר בזה?" והנתבע משיב לו – "מבחינתך אתה מכוסה בכל". התובע שואל "לא עדיף לרשום שעבדתי עם מכונת בשר וללא מגן כאילו? לא עדיף?" והנתבע משיב: "לא, לא, לא...מה פתאום, אסור...אתה מבין, למה חלילה אם הם יבואו לביקורת ולא יראו שם מגן, אז אני יהיה לי בעיות, אתה מבין?". בהמשך מבקש הנתבע שהות של יומיים עד שיגיש התובע הטפסים: "תן לי להוריד את המגן מלמעלה נרכיב אותו ואין לי בעיה...אבל רצוי שתגיד כאילו שנחתכת מסכין...פה בגלל שאין מגן על המכונה ונפצעת במשור וכל זה, שלא יבואו ממשרד העבודה והתעסוקה, יבקרו ויגידו לי הנה הוא נחתך בלי מגן ואז יכול להיות לי צרות צרורות...תשתדל עוד יום, עוד יומיים, אבל רצוי שתגיד מסכין, בינתיים אל תגיד כלום".

טענות הצדדים

1. התובע טוען בסיכומיו כי הנתבע התרשל בכך שהסיר המגן מהמכונה. הנתבע התחמק ממתן תשובה לטענות בדבר הסרת המגן. הנתבע הודה בכך שהסיר המגן בשיחה הטלפונית עם התובע אשר הוקלטה. הנתבע היה ער לסיכונים שבמכונה ובהסרת המגן והודה שמדובר בכלי מסוכן. התובע התבקש לחתוך את הבשר באמצעות המכונה. יש לדחות גרסת הנתבע כי אסר על התובע לעשות שימוש במכונה. גרסה זו אינה הגיונית. לא יעלה על הדעת שעובד יבצע עבודה עם מכונה מיוזמתו. הנתבע הפר חובותיו לקיים שיטת עבודה בטוחה ולהדריך התובע. הנתבעים נמנעו מלהביא ראיות: לא הוצג טופס ההודעה שמסר הנתבע לנתבעת 2 ולא הוצג דו"ח החקירה שנערך. אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.
2. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש לקבל גרסת הנתבע, על פיה נאסר על התובע מפורשות להשתמש במכונה. התובע בצע את פעולת חיתוך הבשר באמצעות המכונה על דעת עצמו וללא ידיעת מעבידיו. התובע הודה כי במהלך השבועיים בהם עבד עובר לתאונה לא עשה שימוש במכונה. מכאן יש ללמוד, שחל עליו איסור לעשות כן. קיומו או העדרו של מגן אינו רלוונטי, כי נאסר על התובע לעשות שימוש במכונה. מעבר לכך, יש לקבל גרסת הנתבע, כי בעת שהתובע עבד על המכונה היה מותקן המגן ורק לאחר מכן התפרק. מהקלטת השיחה בין התובע והנתבע לא ניתן ללמוד על העדרו של מגן במועד התאונה. לא הוגשה חוות דעת מומחה לעניין המכונה וגם לא הוגשו תמונות של המכונה. יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50%. התובע היה קצב מנוסה עוד לפני התאונה ואינו יכול לבוא בטענות, כאילו לא ידע לעבוד על המכונה. טענות בדבר העדר הדרכה או העדר מודעות לסכנה יכולות לבוא מצדו של עובד הדיוט, חסר ניסיון, אך לא מפי מי שמגדיר עצמו כקצב, בעל ניסיון וותק בעבודת קצבות. התובע לא ביקש לקבל הדרכה מפורטת, לא הביע כל תרעומת על כך שהוא מתבקש לעבוד על מכונה ללא מגן ולא עשה דבר.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש להטיל על הנתבע חבות בגין הארוע וכי, בנסיבות העניין, אין להטיל אשם תורם על התובע.
2. באשר לנסיבות הארוע – אין חולק כי התובע נפגע בידו מסכין המכונה, במהלך עבודתו, עת ניסה להפעילה ולבצע עבודתו אצל הנתבע. בין הצדדים מחלוקת בשני נושאים עובדתיים: האחד, האם נאמר לתובע מפורשות על ידי הנתבע לא להשתמש במכונה. השני, האם המגן שבמכונה הוסר ובעת התאונה היא לא הייתה מגודרת לבטח. בשניים אלו אני מעדיפה גרסת התובע על גרסת הנתבע כמהימנה וכמסתברת יותר. באשר למגן שהוסר – הנתבע, למעשה, בשיחת הטלפון בינו ובין התובע, אישר שהמגן הוסר, בעודו מבקש מהתובע לא לרשום את העובדות האמיתיות בדיווח למוסד לביטוח לאומי. התובע שואל את הנתבע "לא עדיף לרשום את האמת...שעבדתי עם מכונת בשר וללא מגן כאילו?", והנתבע משיב לו: "לא, לא, לא...מה פתאום, אסור". האזנה לשיחה זו מביאה למסקנה הברורה, כי במועד התאונה לא היה מגן במכונה וכי הנתבע ידע זאת. טענתו של הנתבע, בעדותו, כי המגן הוסר רק לאחר התאונה היא מתחמקת ואינה מתיישבת עם הדברים הנשמעים בשיחה המוקלטת. באשר לאיסור, כביכול, שנאמר לתובע, באשר לשימוש במכונה – גרסת הנתבע אינה הגיונית, אינה סבירה ואני דוחה אותה. ראשית, הנתבע ציין בתצהירו כי רק אחיו עשה שימוש במכונה בפרט, ובכל מכונה חשמלית בעסק בכלל. הוא ציין כי אף הוא עצמו פחד להשתמש במכונה. לעומת האמור בתצהירו, בתצהיר התשובות לשאלון ציין הנתבע תשובה הפוכה, כי רק הוא עצמו השתמש במכונה. כשנשאל על כך בחקירתו לא ידע ליישב את הסתירה. סתירה זו מעידה על חוסר מהימנותו של הנתבע ועל תשובותיו המגמתיות. המסקנה היא, כי הן הנתבע והן אחיו עשו שימוש במכונה וכי שימוש במכונה היה בגדר הפעילות הרגילה בעסק, מבלי שהיא יוחדה לעובד זה או אחר. שנית, לא הגיוני בעיני, שנאסר על התובע לעשות שימוש במכונה. סביר יותר כי התובע, בעל ניסיון בעבודה באטליזים, נשכר, כעובד מקצועי, לעבוד באטליז ולבצע את כל סוגי העבודות הנדרשות, במסגרת הפעילות השוטפת של העסק. שימוש במכונות החשמליות הוא חלק מעבודתו של עובד מקצועי באטליז. סביר בעיני, כי אם היה חל איסור כזה על התובע, הוא לא היה מתנדב לעשות שימוש במכונה, על דעת עצמו. שלישית, לא סביר בעיני גם שהנתבע, אשר שהה ליד התובע, לא שם ליבו לכך שהתובע פותח את קרטוני הבשר ומתחיל להשתמש במכונה. גרסתו בעניין זה אינה הגיונית.
3. ומעבר לכך. גם אם הייתה מתקבלת גרסת הנתבע, כי נאמר לתובע להימנע משימוש במכונה החשמלית, עדיין חלה עליו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע למנוע פגיעת גוף מהמכונה. ההלכה הפסוקה מחמירה ומדקדקת מאד עם המעביד. חובות הזהירות המוטלות עליו הן חובות מוגברות. הנטייה היא להחמיר עם המעביד ולהקל עם העובד. "היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו,פ"ד לו(2) 592 [1982] ). החובה היא חובה כללית וגורפת לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שהעובדים יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. חובת המעביד היא לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה בטוחות ולפקח על ביצוען וראה ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 [1993]; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 [1980]; ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172 [1999]; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל ,פ"ד מז(3) 345 [1993]; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, 27.12.10. המעביד חייב להנחיל לעובדים נהלי עבודה ברורים לבטיחות והוא אינו רשאי להניח כי העובדים ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות: "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" (ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785 [1982]). המעביד חייב להגן על העובד גם מפני רשלנותו הוא וגם מפני טעויותיו (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197 [1973]; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 [1988]; ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266 [1985]). המעביד נדרש לקחת בחשבון שהעובד עשוי לשגות ולכן עליו לצור סביבת עבודה שתגן עליו ותקשה עליו לשגות: "ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך ובלהט העבודה, אף אם הוזהר בפני סיכונים" (ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה (2) 593 [1991]). "בלהט העבודה עלול עובד להיכשל באי מתן תשומת לב מלאה לכל הסכנות שמסביב. לא אחת עובדים נחפזים ומבצעים קיצורי דרך, להספיק ולהשלים את עבודתם במהירות, בין אם לפי דרישת המעביד ובין אם מיוזמתם. מטרתם היא טובת המעביד והעבודה, מבלי להידרש יתר על המידה לביטחונם האישי. דווקא אצל עובד טוב ומסור קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולהשביע את רצון המעביד, הכל - תוך נטילת סיכונים על עצמו, מבלי לשקלם ביישוב הדעת" (ת"א (י-ם) 1519/96 בן - ישי נ' לוי, 19.2.01). באשר למכונות חשמליות, הרי שחובה על המעביד לדאוג לגידור מספק של כל חלק מסוכן במכונה, תוצאה הנלמדת גם מסעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"). נקבע כי על הגידור למנוע כל מגע גופני של העובד עם החלק המסוכן במכונה, וכי חובת הגידור היא חובה מוחלטת, אשר לא נועדה להגן רק על העובד הזהיר אלא אף על הבלתי זהיר (ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג(3) 507 [1989]; ע"א 1815/09 הנ"ל).
4. בענייננו – מכלל הנסיבות עולה, כי הנתבע לא קיים את חובות הזהירות המוטלות עליו כלפי התובע. על הנתבע היה לצפות הסיכונים הכרוכים בהפעלת מכונת החיתוך, בה המגן הוסר, ולנקוט אמצעי זהירות כנגד התממשות הסיכון של פגיעת ידו של התובע מסכין המכונה, במיוחד כאשר הנתבע עצמו הודה, שהיה מודע לכך שמדובר במכונה מסוכנת ו"תמיד היה פחד" מהמכונה. על הנתבע היה לדאוג לגידור לבטח של המכונה. זאת לא נעשה. המגן שהיה במכונה הוסר. העדר הגידור לבטח מהווה גם הפרת חובת הנתבע על פי סעיף 37 לפקודת הבטיחות בעבודה והפרת חובה חקוקה מצדו. הסרת המגן מהמכונה הפכה אותה למסוכנת עוד יותר, מה שהגביר את חובות הזהירות שהיו על הנתבע. ככל שהנתבע רצה למנוע מהתובע להשתמש במכונה היה עליו להדריכו באופן מפורש ואף לשים שילוט אזהרה בולט על המכונה, כי מדובר במכונה שחל איסור להשתמש בה וכי המגן שהיה בה הוסר. על הנתבע היה לצפות כי התובע יעשה שימוש במכונה במסגרת עבודתו. היה על הנתבע להדריך התובע באופן מפורש לגבי הסיכונים באותה מכונה. היה על הנתבע להשגיח כי לא ייעשה כל שימוש במכונה כאשר היא אינה מגודרת לבטח. זאת לא נעשה. העובדה שהתובע עבד כקצב גם עובר לעבודתו אצל הנתבע אינה מפחיתה מאחריות הנתבע. התובע אך החל עבודתו אצל הנתבע, הוא לא הכיר את המכונה ואת הסיכונים המיוחדים הטמונים בה וכלל לא ידע שהמגן, אשר אמור היה להיות בה, הוסר. הנתבע, אם כן, התרשל כלפי התובע ואף הפר חובות חקוקות אותן חב כלפי התובע. אם היה נוקט אמצעי זהירות סבירים – ניתן היה למנוע התאונה. בגין התרשלותו והפרת החובות החקוקות הנתבע חב בנזקי התובע עקב הארוע.
5. הנתבע טוען כי אף אם הוא נמצא אחראי בנזיקין כלפי התובע, הרי שאינו צריך לפצותו על מלוא נזקיו, שכן אשמו והתנהגותו של התובע היו בשיעור גבוה. בעניין ייחוס אשם תורם לעובד קובעת ההלכה הפסוקה כי: "נקודת המוצא לעניין זה הינה כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו... ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק ...ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת" (ע"א 7895/08 קלינה נ' יאסין, 31.8.11 וכן ראה: ע"א 655/80 הנ"ל; ע"א 663/80 הנ"ל; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט(3) 66, 81 (2004); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' א.ע. מהנדסים בע"מ, 10.3.2009; ע"א 1815/09 הנ"ל). עוד נפסק, כי העובדה שמעביד נמצא מפר חובה חקוקה מוסיפה משקל משלה לנטיית בית המשפט להחמיר עמו, ובמקרה כזה רק במקרים נדירים תיוחס רשלנות תורמת לעובד. נקבע כי העובד פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו, דרגות החופש של העובד הן מצומצמות וההנחה היא כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעתו נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של העובד. ככל שהעובד פועל בתחומי הסיכון שיצר המעביד עקב הפרת החובה החקוקה אין לייחס לעובד אשם תורם וראה: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524 [1987].
6. איני סבורה כי המקרה שבפנינו נכלל בגדר המקרים החריגים, המצדיקים הטלת אשם תורם על עובד, במיוחד כאשר המעביד הפר את חובתו החקוקה לגדר לבטח המכונה, עמה עבד העובד. התובע ראה אל מול עיניו אך ורק את טובת מעבידו ופעל כדי לבצע עבודתו לשביעות רצון מעבידו, מבלי שהיה מודע לסיכונים אשר היו טמונים במכונה. בנסיבות אלו, אין להטיל על התובע אשם תורם.

הנזק

הנכות הרפואית

1. התובע נפגע באצבע מס' 2 בידו הימנית, היא ידו הדומיננטית. נגרם לו חתך בצד הרדיאלי של הכרית המרוחקת של האצבע באורך 2 ס"מ. הוא פונה לבית החולים "תל – השומר" ובוצעה תפירה וחבישה של האצבע. התובע הגיש מטעמו חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר אברהם רפפורט, נוירולוג. במסגרת חוות דעתו מיום 20.10.09 ציין כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 7% בגין הגבלה בתנועות הגליל הרחיקני ו – 10% בגין פגיעה קלה בעצב המדיאנוס מימין. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנג'ל, אורטופד. במסגרת חוות דעתו מיום 2.12.10 קבע כי לא נותרה לתובע נכות עקב התאונה.

1. נוכח הפערים בין חוות הדעת מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר מוריס אגסי, מומחה בתחום האורטופדי בעל התמחות בכירורגיית כף היד. התובע התלונן בפני המומחה על כאבים באצבע שנפגעה, המתגברים בעת חשיפה לקור, מוגבלות במאמץ ביד הימנית ותרדמה של קצה האצבע בצד הרדיאלי. במסגרת חוות דעתו מיום 13.3.11 ציין המומחה כי נותרה לתובע צלקת בלתי רגישה באורך 2 ס"מ בצד הרידאלי מעל הכרית המרוחקת של האצבע, ללא היווצרות נוירומה. עוד נותר חוסר תחושה בצד הרדיאלי מעל הכרית המרוחקת של האצבע. הנכות הצמיתה שנותרה לתובע היא בת 5% על פי סעיף 29(6) II או לחילופין סעיף 31(4) א I לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956. הוא סבל מנכות זמנית בת 100% לתקופה בת כחודש וחצי ולאחר מכן סבל מנכויות זמניות נוספות. הוא ציין, כי התובע מוגבל בבצוע עבודות עדינות תוך כדי שימוש באצבע 2. בתשובותיו לשאלת הבהרה מיום 12.4.11 ציין כי תלונות התובע סבירות, למעט התלונה באשר למוגבלות במאמץ ביד הימנית. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר נסיבות מיוחדות איני מוצאת מקום לא לקבל קביעותיו. המומחה הוא בעל התמחות מיוחדת בכירורגיית כף היד, חוות דעתו מנומקת ומתבססת על מלוא הנתונים הרלוונטיים, והיא נרשמה לאחר בדיקת התובע ושמיעת טענותיו. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, אם כן, עומדת על 5%.

הפגיעה התפקודית והפסדי ההשתכרות

1. התובע טוען בתצהירו כי מאז התאונה הוא סובל מירידה בתחושה, מהירדמות ומכאבים באצבעו הפגועה "אשר מגבילים את תפקודי בעיקר משום שכף ידי הימנית הינה היד הדומיננטית והאצבע שנפגעה בתאונה פעילה מאד בעבודתי..מרבית עבודתי מבוצעת בקור, לרבות תוך כדי עבודה עם מוצרים קפואים והרגישות לקור מגבילה את עבודתי עד מאד. בחורף, המצב גרוע יותר שכן, גם ללא מגע עם מוצרים קרים או קפואים אני סובל מכאבים המגבילים את תפקודי ביד ימין. כמו כן, אני מתקשה בבצוע עבודות עדינות אשר כרוכות גם הן בעבודתי כקצב. אני ממשיך לסבול מכאבים בתנועת אצבע 2 בכף יד ימין, מקושי בתפקודים ידניים ובהרמת משאות ואני ממשיך להיזקק למשככי כאבים עד עצם היום הזה". התובע הוא בוגר 10 שנות לימוד ועבד רק כקצב עד התאונה. הוא ציין בתצהירו, כי הנתבע פיטר אותו יום לאחר התאונה וכי סוכם עם הנתבע, כי שכרו יעמוד על 9000 ₪ ברוטו לחודש. לאחר התאונה ובמשך כחודש וחצי הייתה ידו חבושה הוא היה בחופשת מחלה עד ליום 6.11.05. בינואר 2006 חזר לעבוד כקצב אצל מלול צ'רלי. במרץ 2007 עבר לעבוד אצל שקורי יחזקאל. באוגוסט 2008 החל לעבוד ב"עוף הגוש". ביוני 2009 קודם להיות אחראי מחלקת האטליז בח.י.אבן עזר, שם עבד גם יום מתן תצהירו (אוקטובר 2011). הוא עבר ממקום למקום כדי להשביח שכרו. בחקירתו אישר, כי מאז שחרורו מהצבא ועד התאונה לא עבד בעבודה קבועה כי "זה מה שהיה לי. אני עבדתי במקומות מסוימים כי השכר היה נמוך, אם היו מציעים לי הצעה טובה – לא היה אכפת לי לעבוד". הוא אישר כי היו גם תקופות בהן לא עבד (עמ' 8). ביום שמיעת עדותו (ספטמבר 2012) הוא עדיין עבד אצל ח.י. אבן עזר לאחר שמונה למנהל הקצביה, לאחר תשעה חודשי עבודה. עבודתו היא: "פחות עם הידיים ויותר עם הראש". (עמ' 13). "יש לי תפקיד ניהולי: לנהל את העסק, לקבל הזמנות, לקבל ספקים, לשבת על מחירים וגם לעבוד בין היתר, אחראי על העובדים...אני עושה הכל במינון יותר נמוך. אני משתמש ביד הרבה פחות ממה שעשיתי קודם, אבל מחר מחרתיים אם יפטרו אותי מהעבודה הזאת, יהיה לי קשה לעבוד...היום אני מרוויח 22,000 ₪ ברוטו...אבל מחר מחרתיים אעבוד במקום אחר והשכר שלי יהיה הרבה יותר נמוך...הייתי מגיע לתפקיד הזה לפני הרבה זמן ללא הפגיעה". הוא אישר כי מאז הפגיעה וחופשת המחלה בעקבותיה לא נטל ימי מחלה אך "היה צריך כדורים" (עמ' 14) "קשה לי להחזיק את הסכין ביד, האצבע הזו מאד דומיננטית, מדובר ביד ימין, עם שמאל – לא יכול לעשות כלום...קשה לי עם האצבע" (עמ' 15). במסגרת עבודתו הוא נדרש גם להרים בשר ולסדרו במקפיא (עמ' 16).

1. נתוני ההשתכרות של התובע שהוצגו הם אלו: שכרו הרבע שנתי כפי שדווח למוסד לביטוח לאומי עמד על 21,410 ₪, 7136 ₪ לחודש, משוערך להיום – 8500 ₪. בהתאם לדו"ח רציפות מהמוסד לביטוח לאומי עולה כי התובע השתחרר מהצבא ביולי 1999, כשש שנים עובר לתאונה. מנובמבר 1999 עבד לסירוגין באטליזים שונים. בשנת 1999 עבד חודשיים אצל יוספיאן אייל, בשנת 2000 עבד שלושה חודשים אצל מלול צ'רלי, בשנת 2001 עבד חמישה חודשים אצל מלול צ'רלי, בשכר חודשי ממוצע של 4800 ₪, בשנת 2002 עבד שנה מלאה אצל מלול צ'רלי בשכר חודשי ממוצע של 4005 ₪, בשנת 2003 עבד שלושה חודשים אצל מלול צ'רלי בשכר חודשי ממוצע של 4070 ₪, בשנת 2004 עבד אחד עשר חודשים, עד נובמבר 2004, ב"אטליז רוני" בשכר חודשי ממוצע של 3200 ₪. בשנת 2005 עבד רק בחודש התאונה, אצל הנתבע, כאשר, למעשה, תשעה חודשים וחצי עובר לתאונה לא עבד. השכר שדווח לגבי עבודתו אצל הנתבע עמד על 4282 ₪, בגין עשרה ימי עבודה. לאחר התאונה, בשנת 2006 עבד שנה מלאה אצל מלול צ'רלי בשכר חודשי ממוצע של 3973 ₪. בשנת 2007 עבד 10 חודשים אצל יורשי העסק של יחזקאל, בשכר חודשי ממוצע של 7112 ₪. בשנת 2008 עבד חודשיים נוספים אצל יורשי העסק של יחזקאל בשכר חודשי ממוצע של 8479 ₪ וחמישה חודשים אצל "עוף הגוש", בשכר חודשי ממוצע של 7778 ₪. בשנת 2009 עבד שבעה חודשים נוספים ב"עוף הגוש" בשכר חודשי ממוצע של 7035 ₪ וששה חודשים בח.י. אבן עזר בע"מ, בשכר חודשי ממוצע של 9015 ₪. הוצגו תלושי שכר מעבודת התובע בח.י. אבן עזר בע"מ לשנים 2010 - 2011, המלמדים על שכר חודשי ממוצע של כ 16,500 ₪.
2. התובע טוען בסיכומיו, כי נוכח מקצועו והיותו עובד כפיים, פגיעתו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. שובו למעגל העבודה והשתכרותו הגבוהה אינם צריכים להיזקף לרעתו, אלא לזכותו, שהרי פעל להקטין נזקיו. לולא הנכות הייתה הכנסתו יכולה לגדול אף יותר מההכנסה אשר הייתה לו בפועל, בעיקר נוכח המוטיבציה שלו להתקדם. עוד יש להתחשב בכך, שאם יבחר לעסוק בעיסוק אחר, עלולה נכותו להגביל אותו במידה מסוימת בבחירת מקצוע חדש. התובע חסר השכלה, בוגר 10 שנות לימוד בלבד ועבודתו כקצב היא העבודה היחידה אותה הוא יודע לעשות. מגוון העיסוקים בהם הוא יכול לעבוד מצומצם מלכתחילה וקיים סיכון שיפלט מהעבודה, אף ללא קשר לתאונה. הפגיעה בידו מצמצמת באורח ניכר את מגוון העיסוקים שנותרו פתוחים בפניו וגורמת לכך שבכל עבודה ידנית הוא מוגבל. אין לקבל טענת הנתבע, שנטענה ללא תמיכה כלשהי, כי הועסק כעובד זמני בלבד. שכרו כיום מבטא את יכולתו להשתכר במומו, ולולא התאונה היה משתכר שכר גבוה יותר. יש לפצותו בגין הפסדי שכר לעבר, בהתאם להפרש בין השכר שהיה אמור להשתכר אצל הנתבע ובין השתכרותו בפועל משנת 2006 ועד שהחל עבודתו בח.י. אבן עזר. יש לפצותו בגין הפסדי השתכרות לעתיד בהתאם לנכות תפקודית בת 16.3% ובהתאם לשכרו כיום.
3. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי מאז שחרורו מהצבא עבד התובע עבודות מזדמנות בלבד. היו תקופות ארוכות בהן לא עבד. התובע לא הציג תלושי שכר בנוגע לעבודתו עובר לתאונה והוא מנסה להסתמך על שכר מיוחד שקיבל מהנתבע, המתייחס לעבודה זמנית בתקופת החגים. הוא לא היה אמור להישאר לעבוד אצל הנתבע. שכרו הרבע שנתי של התובע במוסד לביטוח לאומי חושב בהתאם לשכרו היחסי בגין ימי העבודה שעבד אצל הנתבע, אך שכר זה רחוק מלשקף את פוטנציאל ההשתכרות שלו. לא נגרם לתובע כל הפסד שכר בעבר מעבר לתקופה של שלושה חודשים, עד ינואר 2006, אז חזר לעבודתו. מאז, לא רק שלא נגרמו לו הפסדי שכר אלא שהוא השביח שכרו. באשר לעתיד – לתובע נכות בגין חוסר תחושה בחלק מכרית האצבע. אין לו מגבלה בתנועות ואין לו חסר תפקודי כלשהו, למעט אותו חוסר תחושה. ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מאז הפגיעה ועד היום רק מוכיחה עד כמה נכותו אינה תפקודית, שהרי הוא עובד מאז בעבודות של קצב בלבד ואף שילש שכרו.
4. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר הראיות אני סבורה כי, באשר לתקופת העבר, אין לפצות את התובע מעבר לפיצוי, לו מסכימה הנתבעת, בגין שלושה חודשי אי הכושר, עד שחזר לעבודה, בינואר 2006. גם עובר לתאונה התובע לא עבד באופן רצוף ובמקום קבוע. הוא עבד לסירוגין, תוך מעבר ממקום עבודה אחד לרעהו. היו שנים בהן לא עבד באופן מלא אלא רק חודשים ספורים. מדצמבר 2004 ועד חודש התאונה, תקופה של יותר מתשעה חודשים, כלל לא עבד והשתכר. רמת השתכרותו הממוצעת עובר לתאונה, לפני תחילת עבודתו אצל הנתבע, עמדה על כ – 4000 ₪. בינואר 2006 חזר לעבוד אצל אותו המעביד אצלו עבד בשנים 2000- 2003, בשכר דומה לשכר אותו השתכר עובר לתאונה. משנת 2007 החל להשביח שכרו משנה לשנה, כאשר כל העת הוא עובד כקצב וכאשר שכרו בשנת 2011 עומד, על פי עדותו, על סכום של 22,000 ₪. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי נגרמו לתובע הפסדי שכר לעבר, מעבר לתקופת אי הכושר, כאמור. סכום הפיצוי בגין שלושה חודשים בהתאם לשכר משוערך של 8500 ₪ יעמוד על 25,500 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. באשר לעתיד, כאמור, התובע השביח מאד שכרו והוא עובד בעבודתו כקצב. עם זאת, בנכותו קיים ממד תפקודי, כפי שאישר גם המומחה מטעם בית המשפט. תלונותיו של התובע באשר לכאבים באצבע, במיוחד בעת חשיפה לקור, נמצאו מהימנות על ידי המומחה, כמו גם קושי בבצוע פעולות עדינות. הכאבים עשויים לעיתים לפגוע בתפקודו, במיוחד כמי שאמור להיות במגע עם מוצרים קפואים וכמי ששימוש בידיים מהווה חלק לא קטן בעבודתו. עשויה להיות לנכותו השפעה על אפשרויותיו למצוא עבודה במומו, במיוחד בהיותו חסר השכלה וחסר הכשרה בתחומים אחרים. כיום הוא עובד בעיקר בתפקיד ניהולי. לכן, נראה שפגיעתו אינה פוגעת בתפקודו במידה רבה. עם זאת, ייתכן ובעתיד לא יוכל לעבוד בתפקיד ניהולי. בנסיבות אלו, פיצוי בהתאם לחישוב אקטוארי מלא בהתאם לנכות הרפואית אינו מתאים, ופיצוי על דרך הערכה גלובלית יתאים יותר. אני מעמידה גובה הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד, נכון להיום, לאחר הוון, על סכום של 55,000 ₪.

ראשי נזק נוספים

1. בגין כאב וסבל, נוכח טיב הפגיעה, נסיבות הארוע, גילו של התובע ויתר הנסיבות הרלוונטיות, אעמיד את סכום הפיצוי על 28,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית.
2. התובע עותר גם לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד. בתצהירו ציין כי בתקופה הסמוכה לתאונה נעזר ברעייתו וכי נגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, תרופות ונסיעות. הוא לא שמר כל הקבלות. בחקירתו אישר, כי לא נגרמו לו הוצאות רפואיות שאינן מכוסות בסל הבריאות. הוצגו קבלות על סכום של כ – 130 ₪. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי הנכות ממנה סובל התובע אינה מצדיקה עזרת צד שלישי וגם לא נגרמו לו כל הוצאות. לאחר שקילת טענות הצדדים ובהתחשב בטיב הפגיעה וכן בכך שמדובר בתאונת עבודה, כך שחלק מההוצאות הרפואיות והנסיעות אמור להיות מכוסה על ידי המוסד לביטוח לאומי, אני מעמידה את סכום הפיצויים בגין ראשי נזק אלו, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 8500 ₪ נכון להיום, כולל ריבית.

1. מסכום הפיצויים ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסכומים הנקובים בנ/1, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד היום.
2. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 23.4% (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (אגרה ומומחים), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה ועד היום. סכום הפיצויים ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעים ולאחר מועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ג, 22 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.