רקע וטענות הצדדים

ביום 14.1.13 נפגע מר קיללישה ארנסטו (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים, בעת שנסע במשאית פינוי אשפה במהלך עבודתו. הנפגע עבד וקיבל משכורת מחברת מסלול השלום (1997) בע"מ (להלן: "חברת מסלול"). הבעלות ברכב הייתה רשומה על שם חברת ש.ו.ש. פחטר יבוא ושיווק ציוד בע"מ (להלן: "חברת פחטר"). בעקבות התאונה שילם וישלם התובע לנפגע גמלאות נכות בסכום כמפורט בתביעה. הנתבעת היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב.

התובע פנה אל הנתבעות בדרישה כי ישפו אותו בשיעור של 80% מסכום הגמלאות ששילם וישלם לנפגע, וזאת לפי הסכם השיפוי שנכרת בין התובע לבין חברות הביטוח בשנת 1979 (להלן: "הסכם השיפוי"). משנדחתה דרישתו של התובע, הוגשה התביעה שבפניי.

בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת יישומו במקרה הנוכחי של מסמך הבנות מיום 12.11.1990, שנועד להבהיר סוגיות מסוימות בהסכם השיפוי.

אין חולק כי כאשר עובד נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ברכב המעביד, כשהנסיעה היא לצרכי המעביד, קיים פטור מחובת שיפוי כלפי התובע. המחלוקת היא בשאלה האם הרכב שבענייננו עונה להגדרה "רכב המעביד" .

כאשר עובד שנפגע בתאונת דרכים נהג ברכב שאינו בבעלותו הקניינית של המעביד, עומדת לתובע זכות שיפוי לפי הסכם השיפוי. על כן, במקרה דנן, הואיל והרכב בו נסע הנפגע היה רשום על שמה של חברת פחטר, ולא עבר קניינית לשמה של חברת מסלול, זכאי התובע לשיפוי מאת הנתבעות.

לדידן של הנתבעות, מאחר ומה שקובע הוא הבעלות הקניינית ברכב בו נהג הנפגע, ולא הרישום הפורמאלי במשרד הרישוי והרכב נמכר למעביד כך שהבעלות הקניינית ברכב נתונה למעביד, פטורה הנתבעת מחובת השיפוי כלפי התובע.

התובע טוען שדין התביעה להתקבל, שכן אין די בשימוש וחזקה של המעביד ברכב אלא הרכב צריך לעבור לבעלותו הקניינית של המעביד וכי על חברת הביטוח הנטל להוכיח בעלות קניינית על כל רבדיה.

משמע, אין די בכך, שהרכב היה בחזקתו הבלעדית ובשימושו הבלעדי של המעביד במשך שנתיים והביטוח שולם על ידו.

לפי הפסיקה (ע"א 11517/07), רק במקרה של בעלות קניינית של המעביד (על כל רבדיה), ייחשב הרכב ל"רכב מעביד" עפ"י ההסכם.

התובע אינו חולק על כי פחטר ביקשה למכור את הרכבים ואף חתמה על הסכם למכירת הרכבים עוד לפני התאונה, אולם עסקת המכירה לא הושלמה והבעלות הקניינית מעולם לא הועברה מידי פחטר לרוכשת. יתירה מזו, גם אם עסקת המכירה בה מכרה פחטר את הרכב העבירה את הבעלות הקניינית מידי פחטר לרוכשת, הרי שהחברה המעבידה (מסלול השלום) לא היתה רוכשת.

הרוכשת היתה חברת סני שאינה מעבידתו של הנפגע - כך שבכל מקרה הבעלות הקניינית ברכב איננה של המעביד.

הנתבעת טוענת שהוכח על ידה, מעבר למאזן ההסתברויות הנדרש על פי המשפט האזרחי, כי המשאית המעורבת בתאונה, אכן הייתה בבעלות קניינית של מעביד הנפגע, במועד התאונה, ועל כן דין תביעת השיבוב להידחות.

עסקינן בשתי חברות, בבעלות שני אחים - חברת מסלול השלום, בבעלות יוסף אבוסניני, וחברת סני שירותי תברואה (1999) בע"מ, בבעלות אחיו, בלאל אבו סניני (להלן: "סני").

הנתבעת עשתה כל שביכולתה, על מנת לזמן לעדות את שני האחים ורק לאחר הוצאת צווי הבאה על ידי משטרת ישראל, הגיע מר בלאל למתן עדות, בהבהירו, כי אחיו יוסף נמצא במאסר. כן הובהר, כי כל מסמכי שתי החברות הוחרמו בשנת 2007 במסגרת פשיטה של מס ההכנסה.

הנתבעת טענה כי מדובר בשתי חברות שלובות שעבדו יחדיו במועד התאונה, ניהלו את עסקיהן במשותף במסגרת המשפחה, ורישומי בעלות על שתי החברות או על הרכבים של החברות, נעשו לצורכי מס בלבד, שעה ששתי החברות נוהלו בפועל על ידי מר יוסף אבוסניני, ושתי החברות השתמשו במשותף ברכבים שנרכשו והעסיקו ביחד עובדים.

לחילופין טענה הנתבעת שאין לחייבה כלל בריבית הסכמית מיום הדרישה, וזאת משני טעמים: אחד, משום שמרבית הזמן שחלף נגרם בהמתנה להכרעות כב' ביהמ"ש העליון, הן להכרעת ביהמ"ש העליון בדבר פירוש המונח "רכב מעביד", כאשר פסק דינו ברע"א 7161/08 ניתן רק ביום 2.6.11, והן להכרעה בדבר תחולת ההסכם על האירוע הנדון, כשהכרעת ביהמ"ש העליון ברע"א 8354/11, ניתנה רק ביום 19.4.12 ואין לחייב את הנתבעת בריבית הסכמית, שעה שהתובע הוא שהגיש ערעורים לביהמ"ש המחוזי בשני המקרים וכן בר"ע נוספת לביהמ"ש העליון בשתי הסוגיות, והמתין להכרעה סופית בנושא כשטענת התובע בכתב התביעה בפניי היתה, כי ההסכם לא חל על התביעה דנן וכי המונח "רכב מעביד" פירושו על פי הבעלות במשרד הרישוי.

הטעם השני, הוא משום שהיתה קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים וסיבה מהותית לסירוב הנתבעת לשפות את המל"ל, בהתאם לדרישתו, ועל כן אין להטיל עליה לשאת בתשלום הריבית המקסימאלית אשר נקבעה בהסכם, כפי שנפסק בת.א. (י-ם) 4844/00 ובת.א. (י-ם) 11481/02.

דיון והכרעה

ס' 4(א) להסכם השיפוי קובע:

"מוסכם בין הצדדים כי כאשר הנפגע, נפגע בתאונת עבודה כמשמעה בחוק והוא זכאי לגמלאות לפי פרק ג' לחוק, והחברה היא המבטחת של מעבידו- לא תהא החברה חייבת לפצות את המוסד".

במרוצת השנים התגלעו מחלוקות בענין אופן יישומו של ס' 4(א) להסכם השיפוי. נוהל בין הצדדים משא ומתן שהבשיל לכדי הסכמות, שהועלו על הכתב במכתב מיום 12.11.1990 (להלן: "מסמך ההבנות").

סעיף ג' למסמך ההבנות קובע:

"נפגע עובד בתאונת דרכים שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, תוך כדי נסיעתו – כנוהג או כנוסע – בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד, ובין אם ברכב שכור על ידו או ע"י המעביד, או עקב השימוש בו- כשלמעביד יש ענין בנסיעה זו והנסיעה היא לצרכי המעביד- אין ולא תהיה למוסד זכות שיבוב- והוא לא יגיש דרישות או תביעות שיבוב- מהמבטח של רכב המעביד, או מהמבטח של השימוש ברכב הפרטי, בגין הגמלאות לעובד שנפגע כאמור."

הכלל הוא שחוזה מתפרש על פי המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים. בראש ובראשונה מתחקים אחר אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף, ואם זה אינו ברור, או אינו קיים, אזיי יתפרש החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית:

"כידוע, חוזה מתפרש על פי תכליתו, ותכלית זו היא בראש ובראשונה, התכלית הסובייקטיבית המבטאת את אומד דעתם של הצדדים לחוזה, לאמור: "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית שהצדדים בקשו במשותף להגשים" ... אולם לעתים נתקלים אנו בקשיים לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, ואז נוהגים לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה, ולנסות ללמוד באמצעותה על ה"המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים", וממנה מנסים להקיש למקרה המסוים העומד לדיון" (ע"א 5483/02 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' עיריית חולון").

הלכה פסוקה היא שכאשר הצדדים להסכם השיפוי ומסמך ההבנות קבעו פטור מחובת שיפוי במקרה שבו תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית של המעביד כפי שעולה מרע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ.

משמע, הכוונה הייתה להחיל את הפטור גם כאשר המעביד כלל איננו רשום כבעלים של הרכב, אלא כאשר הבעלות הקניינית היא של המעביד, אך לא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, קרי, זיקתו הקניינית של המעביד לרכב היא הקובעת. מדובר אפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את מבטח הרכב מחבות כלפי התובע כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע במסגרת העבודה, תהא הבעלות הפורמלית בו אשר תהא, ולא בהסדר טכני של רישום במשרד הרישוי.

הרציונל העומד בבסיס הפטור מחובת שיפוי כאשר התאונה מתרחשת ברכב המעביד הוא שמעביד פטור מתשלום פיצויים עקב תאונת עבודה בגין עובדים שבעדם שולמו דמי ביטוח לאומי. חברת הביטוח המבטחת את המעביד באה בנעליו ולכן אף היא נהנית מהפטור האמור (ראה ס' 4(א) להסכם השיפוי). רציונל זה ממשיך להתקיים גם כאשר לא קיימת זהות בין המעביד לבין הבעלים הרשום של הרכב, ובלבד שברור ונעלה מכל ספק כי מבחינה מהותית, הרכב שייך למעביד ושימש לצרכי העבודה.

על רקע מסקנה פרשנית זו, נבחן את השאלה האם הנתבעת הוכיחה שהבעלים האמתי של הרכב בו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה נשוא התביעה הייתה חברת מסלול, מעבידתו של הנפגע.

לדידי התשובה לכך שלילית ובעניין זה דעתי כדעת התביעה מכמה סיבות כפי שיפורטו להלן: מהראיות והעדויות עולה כי העסקה למכירת הרכב הייתה מול חברת סני שירותי תברואה בע"מ (להלן: "סאני") וכי למעביד - חברת מסלול השלום לא היה כל קשר לעסקה.

חברת סני וחברת מסלול השלום הינן שתי חברות נפרדות. בעל המניות של חברת סני הינו אחיו של בעל המניות של חברת מסלול השלום, אך זה לא הופך אותן ל"חברות אחיות" כהגדרת חוק החברות.

ההסכם למכירת הרכבים נחתם בין חברת ש.ו.ש פחטר לחברת סני.

כאשר לא שולמו תשלומי המכירה ע"י הרוכשת, פחטר הגישה תביעה נגד חברת סני בלבד.

הגב' מרצקי הבהירה בעדותה כי חברת פחטר עשתה כל שהיה באפשרותה בכדי לקבל את התשלומים בגין הרכבים ולא חסכה בהגשת תביעות אפשריות כדי להשיג את הכסף.

לו חברת פחטר היתה סבורה כי הרכב נרכש ע"י חברת מסלול השלום או שיש לחברת מסלול השלום קשר כלשהוא לעסקה, סביר להניח שהייתה מגישה את התביעה גם נגד חברת מסלול השלום ולא רק נגד סני.

מעבר לכך, גם חברת סני לא מצאה לנכון לשלוח הודעה לצד ג' נגד חברת מסלול השלום.

הגב' מרצקי הבהירה בחקירתה כי את תעודות המשלוח היו מוציאים למי שרכש את הרכב ותעודת המשלוח שהוצאה בגין הרכב הנדון - מופנית כלפי "סני שירותי תברואה" בלבד.

גם הכרטסת הנהלת החשבונות בין סני לפחטר שהוגשה מלמדת כי כל ההתחשבנות בוצעה מול חברת סני. מקובלת עלי טענת התובע, שאם אכן הרכב היה נרכש ע"י חברת מסלול השלום היו חייבים להיות מסמכים ברורים על כך והדבר היה צריך לבוא לידי ביטוי בהסכם שנערך, בתעודת המשלוח, בתביעה שהוגשה וכיו"ב.

מעבר לכך, יצוין כי בהסכם בין חברת פחטר לחברת סני, התחייבה חברת סני לבטח את הרכב. לכן, סביר להניח שסני ביטחה את הרכב ובכל מקרה, לא ניתן להניח כי הרכב בוטח ע"י המעביד, שכן על אף בקשותיו החוזרות ונשנות של התובע לקבלת והצגת פוליסת הביטוח, הם לא הוצגו ולא הוגשו כמוצג.

ע"פ עדותו של מר בילאל אבו סנינה (הבעלים של חברת סני), סני זכתה במכרז לביצוע עבודות עירוניות ולקחה את מסלול השלום כקבלן משנה כאשר היא מעמידה את המשאית למסלול השלום לצורך ביצוע העבודה. משמע, שהיא ביצעה את העבודה ברכבים שבבעלות סני. התקשרות זו אינה הופכת נכסים של סני לנכסים משותפים עם מסלול השלום.

לעניין ביצוע תשלום הפשרה בהליך בין פחטר לבין סני, על ידי מסלול השלום, מקובלות עלי טענות התובע לפיה כאשר נושה מגיש תביעה נגד חייב, אין מבחינתו חשיבות מי ישלם את החוב. על כן פעמים רבות החייב נעזר בגורמים שונים, בד"כ גורמים קרובים על מנת לשלם את החוב.

תשלום החוב ע"י הגורם העוזר, אינו הופך את אותו גורם להיות החייב או צד לעסקה. לכן, גם התשלום באמצעות המחאות של מסלול השלום אינה הופכת אותה לצד לעסקת רכישת הרכב ובוודאי לא מקנה לה בעלות על הרכב.

אפילו אם היה בתשלום החוב ע"י מסלול השלום במסגרת הפשרה כדי להקנות לה זכויות ברכב, הרי שבכל מקרה הסכם הפשרה נחתם הרבה לאחר התאונה כך שאין לכך משמעות למצב הבעלות ביום התאונה.

בהקשר זה יש לשים לב כי בעת הרכישה לא הייתה כוונה כי מסלול השלום תישא בתשלום כלשהוא.

גם עיון בתנאי החוזה שנחתם בין פחטר לסני מראה שהבעלות הקניינית ברכב נותרה בידי פחטר שכן הצדדים להסכם מכירת הרכב מצאו מקום לחזור ולהדגיש כי כל שהועבר לחברת סני הוא שימוש וחזקה בלבד והסחורה שייכת לפחטר עד גמר פירעון התשלומים.

סעיף 4 להסכם למכירת הרכב מציין ש"המוכר מתחייב בזאת למסור את החזקה ברכבים עם חתימת הסכם זה...".

סעיף 6 להסכם מציין ש:"המוכר מתחייב כי בתוך 7 ימים מיום קבלת מלוא סכום הרכישה מהקונה, ובכפוף למילוי כל התחייבויות הקונה עפ"י הסכם זה, יעביר את רישום זכויות הבעלות ברכבים על שם הקונה...".

גם בכתב התביעה שהוגש ע"י חברת פחטר צויין ש: "הועברה החזקה בציוד לנתבעת אשר החלה לעשות שימוש בציוד זה לצורך אשפה".

כמו כן, בסעיף 3.3 לכתב התביעה הנ"ל נכתב ש: "ויובהר כי בחשבוניות המס נרשם במפורש כי: הסחורה שייכת לש.ו.ש פחטר בע"מ עד גמר פרעון התשלום בפועל".

גם הגב' מרצקי העידה כי בהסכם בין הצדדים בו נטלה חלק, ראו ברכבים כנשארים בבעלות חברת פחטר עד התשלום האחרון (עמ' 6 שורות 27-30 ועמ' 7 שורות 1-2 לפרוטוקול).

הגב' מרצקי אף העידה כי מבחינת זכויותיה של חברת פחטר, היא הייתה רשאית בזמן שסני לא שילמה על הרכבים, לקחת את הרכבים מחברת סני לפי צווים של בימ"ש (עמ' 7 שורות 3-5 לפרוטוקול).

גם בלאל אבו סניני אישר כי הבעלות נותרה אצל פחטר עד סיום התשלומים (עמ' 16 שורות 26-27 לפרוטוקול).

עינינו הרואות, כי בכל הזדמנות מצאו הצדדים לנכון לציין כי הבעלות לא תעבור עד גמר פירעון התשלומים וכי כל שהועבר לחברת סני זו החזקה והשימוש ברכבים.

דהיינו קיימת בהסכם בין הצדדים תניית שימור בעלות ובמקרה כזה, הרי שלא הייתה כוונה וגם לא הועברה הבעלות הקניינית עד לסיום התשלומים.

אין מחלוקת כי נכון ליום התאונה התשלומים לא שולמו וזו הסיבה שפחטר הגישה תביעה נגד סני - הרוכשת בגין התאונה.

על כן, בכל מקרה נכון ליום התאונה הבעלות הקניינית נותרה של פחטר ולא עברה אפילו לסני ובוודאי שלא למסלול השלום - המעביד.

סיכומו של דבר, מהעדויות בתיק והמסמכים שהוגשו עולה כי הרכב שבו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה, לא היה בבעלותה של חברת מסלול.

משכך, חייבת הנתבעת בתשלום השיפוי כלפי התובע, בהתאם לחוק, להסכם ולמסמך ההבהרות, ודין התביעה להתקבל.

עם זאת, לא מצאתי שיש להטיל על הנתבעת ריבית הסכמית וטענות ההגנה בסעיפים 36-39 לסיכומיה מקובלים עלי. משכך, לסכום התביעה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התגבשות החוב ועד לתשלום המלא בפועל.

בשים לב להיקף העבודה בתיק ולהיקף הכספי של התביעה, הנתבעת תשלם בנוסף לסכום התביעה ולהוצאות המשפט גם שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪.

5129371

54678313המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.