תביעה להשבת כספים אשר שולמו ביתר- לטענת התובעים- בגין ריביות וכן, בגין נזקים אשר נגרמו להם- לטענתם – כפועל יוצא מהתנהלות הבנק הנתבע.

מבוא – העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת :

1. התובעים - בני משפחה אחת וחברה בבעלות התובעת- 3 ניהלו שבעה חשבונות בנק בבנק הנתבע (להלן:"הבנק" ) בין שנת 1997 ליום 19/1/07.

אין חולק כי החשבונות היו אמנם על שמם של כל התובעים ואולם, ה"רוח החיה" מאחורי כל התובעים , כמו גם זה אשר ניהל בשמם את כל ההתנהלות אל מול הבנק הנתבע, היה התובע 1. לאור האמור, הרי שלהלן, ככל שתהיה התייחסות ל:"תובע" , הכוונה הינה לתובע 1, אשר היה היחיד מבין התובעים שמסר תצהיר בתמיכה לתביעה ואין חולק כי כלל טענות התובעים מושתתות על עדותו והתנהלותו אל מול הבנק.

2. אין חולק כי במועד הסמוך לשנת 1997, ניהל התובע 1 משא ומתן עם הבנק וזאת, על מנת לקבל מהבנק אשראי, לשם רכישת נכס מקרקעין ברמת גן ושיפוצו.

3. אין חולק כי התבקש על ידי התובעים וניתן על ידי הבנק, אשראי בסך כולל של 4.5 מיליון ₪ וזאת, החל מיום 31/12/1997 , בו ניתנה מנת האשראי הראשונה בסך של 58,800 ₪ פרנק שוויצרי.

4. אין חולק כי ביום 19/1/07 הופסקה פעילות התובעים עם הבנק, כלל האשראי הושב לבנק והתובעים סגרו את חשבונותיהם בבנק.

טענות התובעים:

5. לשם הנוחיות וטרם פירוט טענות התובעים, יובהר ראשית, כי התובעים טוענים למעשה להסכמים מרכזיים כדלקמן, אשר נכרתו בינם לבין הבנק:

1. בשנת 1997, נכרת בין הצדדים ההסכם הראשון ולפיו- כלל האשראי המבוקש ינתן במטבע חוץ ("מט"ח") לתקופה של 13.5 שנים, החל מיום 16/1/01 ועד ליום 30/6/14, בריבית ליבר (להלן:"L")+1% - כאשר פרעון קרן ההלוואה יתחיל רק ביום 1/4/04 . עוד הוסכם כי ההלוואה תינתן במט"ח על מנת לאפשר לתובעים החלפת מטבעות לפי תנאי השוק המשתנים ואולם, הוסכם כי ככל שיחתמו הסכמי הלוואה מחודשים בכל תקופה, לא תגבנה עמלות בגין העמדת ההלוואות האמורות ("ההסכם הראשון").
2. לטענת התובע- בכל הנוגע לעמלות, הושלם ההסכם הראשון, ביום 22/12/99 והוסכם כי :
   1. אשראי במט"ח בהיקף של 500,000% יהא פטור מעמלת ביצוע.
   2. אשראי שיתקבל מעבר לסך של 500,000$ יחוייב בעמלת ביצוע חד פעמית בשיעור של ½ פרומיל.
   3. עמלות ביצוע שנגבו ביתר יוחזרו.
   4. עמלת רכישת מט"ח תחוייב לפי שיעור של 0.1% ולא יותר מכך. עמלות מינימום שנגבו ביתר – יוחזרו לתובעים. בהקשר לסעיף זה, מוסיף התובע וטוען כי, ביום 16/1/01 הודיע הבנק לתובעים כי הם פטורים מעמלת חליפין ולכן נושא זה הפך בלתי רלוונטי.
3. לטענת התובעים בסוף שנת 2003 , עקב לחץ פסול של הנתבע, הומר האשראי האמור להלוואה לתקופה של 10 שנים בריבית L +1.5% ("ההסכם השני" ). לטענת התובעים, במעמד החתימה על ההסכם השני, הובהר להם, על ידי מר קותי מנסדורף מהבנק, כי הדרישה לריבית גבוהה יותר נובעת מקושי של הבנק לגייס אשראי בחו"ל. לאור האמור, הוסכם בין הצדדים כי כשמצב גיוס האשראי ישתפר, כי אז תופחת שוב הריבית לשיעור אשר הוסכם בהתאם להסכם הראשון.

לטענת התובעים, במעמד בו חתמו על הסכם לתקופה של 10 שנים כאמור, נאמר להם על ידי הבנק כי לשם הפחתת הריבית בעתיד עליהם לחתום בכל פעם על הסכם לשנתיים.

1. זאת ועוד, לטענת התובעים, נכרת בינם לבין הבנק, הסכם בעל פה ולפיו על הפיקדונות אשר הפקידו התובעים בבנק, כחלק מהביטחונות לאשראי יזוכו התובעים בריבית בשיעור המכסימלי שהוא בסמכות מנהל המרחב.

6. לטענת התובעים, ההסכם הראשון נחתם בינם לבין הבנק הנתבע בעל פה ועדות לו ניתן למצוא בתכתובות בין הצדדים ובהתנהלות הצדדים בפועל.

7. התובעים מוסיפים וטוענים, באשר להסכם הראשון כי, הוסכם שמועד תחילת פירעון הקרן יהיה ב - 1/4/04 ואולם, מעשית לא נדרש פירעון בפועל וזאת, הואיל והפיקדונות הכספיים של הקבוצה עמדו בין כך בשליטת הבנק ולא היה באי הפירעון משום הפרת ההסכם . זאת ועוד, לטענת התובעים, הבנק אף הרוויח מכך שהקרן לא נפרעה, הואיל והריבית אשר הוא גובה בגין הקצאת אשראי, גבוהה מהריבית המשולמת על ידו בגין פיקדונות.

8. באשר להסכם הנוגע לעמלות, טוענים התובעים כי ההסכמה הועלתה על הכתב על ידי התובע 1 וזאת, במכתבו אל הבנק מיום 22/12/1999. התובעים מוסיפים וטוענים כי חיזוק להסכמה האמורה, ניתן למצוא גם בכך שבפועל חודשו על ידי הבנק ההלוואות בשנים 2000 עד סוף 2003 ללא חיוב בעמלות ביצוע.

9. לטענת התובעים, בשנת 2000 התברר לתובע 1 כי הבנק גבה ממנו עמלות שלא בהתאם למוסכם , בהיקף של 120,000 ₪ ומשכך, פנה במכתב בדרישה להשיבם. מנהל הסניף – מר עוזי דנינו, הסכים להשיב 20,000 ₪, תוך שנטען כי זה גבול סמכותו ומשכך, הועברה דרישתו של התובע 1 למנכ"ל הבנק, מר קותי מנסדורף, אשר הורה על השבת סך 59,000 ₪, שהושב בנובמבר 2000.

10. לטענת התובעים, לאחר השבת העמלות כאמור, החלו לחצים כלפי התובע 1, מצד מר קותי מנסדורף, מנכ"ל הבנק , להעלות את מרווח הריבית המוסכם משיעור הריבית של L+1% ל – L+ 1.5%. לטענת התובע 1 הלחצים היו כרוכים באיום ולפיו, ככל שלא יוסכם על שיעור הריבית כאמור, כי אז לא יחודש האשראי. לטענת התובע 1, אמנם ידע כי הלחצים האמורים פסולים ומנוגדים לדין ולהסכם ואולם, הואיל וכלל רכושם של התובעים היה משועבד כבטוחות לבנק ולאור מעמדו של קותי, נכנע ללחציו והסכים להעלאת הריבית לשיעור שבין L+1.5% ל- L+ 1.85%.

11. זאת ועוד, לטענת התובעים, בשנת 2003, שב הבנק והפעיל על התובעים לחצים להעלאת שיעור הריבית ל – L+2% ומשלא נכנעו מיידית ללחצים האמורים, העביר הבנק את מלוא האשראי למסלול אשראי חריג וחייב בגינו בריבית בשיעור של L+6%. בנוסף, התכחש הבנק להסכם משנת 1997, אשר שנכרת בין התובעים לבין הבנק. לטענת התובעים, לאחר ובשל לחצים כאמור אשר הפעיל הבנק, שמצאו ביטויים, בין היתר, בגביית הריבית החריגה - בסוף שנת 2003, נחתם בין הצדדים, ההסכם השני.

12. לטענת התובעים בעת החתימה על ההסכם השני, הוסכם מפורשות כי בתום השנתיים הראשונות, לכל המאוחר, תעשה בדיקה בדבר האפשרות להפחית את הריבית על האשראי לשיעור של L+1%, כפי שהוסכם מלכתחילה.

13. לטענת התובעים, בסוף שנת 2003 נחתמו בתחילה, בהתאם להסכמות דלעיל, שני סטים של הסכמים- אחד לכל חשבון - וזאת, לתקופה של 10 שנים כל אחד. לטענת התובעים, במעמד החתימה על ההסכמים האמורים, התברר כי הבנק קבע במסגרתם כי תגבה מהתובעים עמלה בגין ההסכמים ולכך התנגדו.

14. לטענת התובעים, לאור האמור, החל מו"מ בהקשר לביטול העמלות . לטענת התובעים, בין לבין, אף פנה אל התובע 1 מר קותי מנסדורף והסביר, כי לו מבוקש להקטין את שיעור הריבית לאחר שנתיים, הרי שלא ניתן לערוך את הסכמי ההלוואה ל - 10 שנים במקשה אחת ובמקום זאת, יש לחתום על הסכמים לתקופה של השנתיים הראשונות ואולם, זאת כאשר גם בהסכמים אלו יהיה לוח הסילוקין ל – 10 שנים.

לטענת התובעים בנוסף, במסגרת המו"מ הוסכם על הפחתת העמלות ומשכך, בסיכומו של דבר, נחתמו ההסכמים המגלמים את האמור, לענין הריבית ולענין העמלות באופן שבגין הסכם אחד לא משולמת עמלה ובגין הסכם שני משולמת עמלה בהנחה של 60% מתעריף הבנק.

15. לטענת התובעים ביטוי לכך שהוסכם כי ההסכמים, כפי שנחתמו בסופו של דבר, הינם ל- 10 שנים , ניתן למצוא בתוספת בכתב יד של צביקה מרוויס מהבנק, אשר כתב בכתב ידו לצד סעיף 7 שכותרתו :"מועדי החזרת ההלוואה" כי מדובר בהלוואה לשנתיים הראשונות מתוך 10 השנים.

16. לטענת התובעים בתחילת שנת 2006, עת היה על הצדדים, בהתאם למוסכם, לחדש את ההלוואות לשנתיים נוספות, התכחש הבנק להסכמה ולפיה ההסכם בין הצדדים הינו לתקופה של 10 שנים ודרש כי הריבית בגין השנתיים הבאות תעמוד על שיעור של L +2.9%. מששוב ביקשו התובעים לעמוד על קיום ההסכמים עימם, העביר הבנק את מלוא האשראי של התובעים, כאמצעי לחץ, לריבית של אשראי חריג – דהיינו, בשיעור L +6%. לטענת התובעים, בשלב זה, הואיל ונוכחו כי מדובר בהתנהלות חוזרת של הבנק, הם סירבו להיכנע ללחצי הבנק ומשכך, הודיע לבנק, התובע 1, כי הבנק מפר את ההסכמים בין הצדדים. לטענתם, בעקבות כך, דרש הבנק , ביום 11/4/06, להשיב את מלוא האשראי בתוך 10 ימים שאם לא כן יפעל למימוש הביטחונות.

17. לטענת התובעים, ניסיונות התובע 1 לשכנע את הבנק לפעול בהתאם למוסכם, נפלו על "אוזניים ערלות", באשר לכל היותר הציע מנהל הבנק מר דנינו לחתום על הסכם אשראי לשנה אחת בלבד בריבית של L +1.9% - הצעה אשר התובע 1 סירב לה ומשכך, הודיע לבנק ביום 25/9/06 על הפסקת הפעילות עם הבנק. לטענת התובעים, בתגובה להודעה זו נשלחה שוב, על ידי הבנק, דרישה להשבת האשראי שאם לא כן יפעל לממש הביטחונות.

18. לאור האמור ותוך פחד ממימוש הביטחונות על ידי הבנק, בלחץ גייסו התובעים אשראי מבנק איגוד בריבית בשיעור של L + 1.6% , מימשו את תיק ניירות הערך שלהם – תוך שנגרמו להם נזקים ופרעו את ההלוואות אשר ניתנו להם על ידי הבנק והכל במועדים שאינם נוחים מבחינת שערי המטבע, דבר אשר הוביל לנזק נוסף.

19. ביום 18/1/07 הסתיימה באופן סופי ההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעים.

20. התובעים מוסיפים וטוענים - באשר לפיקדונות התובעים כי- הבנק קיים את ההסכמה בינם לבינו בנוגע לפיקדונות עד לשנת 2000 ואולם, בשנת 2002 התברר כי משולמת ריבית שלא בהתאם למוסכם. לאור האמור פנה התובע 1 אל מר עוזי דנינו וזה הודיע כי הריבית המוסכמת תשולם החל מתחילת חודש 7/02 ואולם, גם התחייבותו זו של הבנק הופרה על ידו.

21. בנוסף לאמור, לטענת התובעים, ביום 19/9/05, בעת שהות התובעים 1 ו – 2 באילת, התקשר אל התובע 1, פקיד הבנק מר צביקה מרוויס והודיע לו כי הוא מבטל באופן מיידי את ארבעת כרטיסי האשראי שלו ושל התובעת 2. לטענת התובע ניסיונותיו לבטל את רוע הגזירה לא הועילו - כרטיסי האשראי בוטלו בתוך דקות, התובעים נותרו באילת מחוסרי כל ורק בעזרת הלוואת סך 500 ₪ מחברים, שבו לביתם בסביון. בגין כך נשלחה על ידי התובע תלונה כנגד מנהל הסניף אשר נענתה ביום 28/9/05 במכתב, במסגרתו טען הבנק כי ביטול כרטיסי האשראי היה על בסיס שמועות בעיתונים כנגד התובע 1. עוד טען הבנק, טענה שקרית ולפיה, הוצע לתובע להשאיר בתוקף כרטיס אחד. לטענת התובעים נגרמו לתובעים 1 ו – 2 נזקים תדמיתיים ועוגמת נפש כבדה כפועל יוצא מהתנהלות הבנק, אותם הם מעריכים בסך של 300,000 ₪.

22. לטענת התובעים, התנהלות הבנק ובכלל זה הסתמכותו על פרסומים בעיתונים, בנקיטתו בצעד כה דרסטי והרסני אינה כדין וזאת, הן הואיל והפרסומים לא היו נכונים ובמיוחד הואיל ובאותה שעה עמדו לזכות הבנק בטחונות בשיעור העולה בהרבה על האשראי המוקצה.

23. התובע טוען עוד, במענה לטענת הנתבע ולפיה, בזמן ביטול כרטיסי האשראי לא היו בטחונות מספיקים, כי דוחות האובליגו של הבנק הינם מגמתיים ומלאכותיים, באשר במסגרתם לא נזכרים הבתים אשר שועבדו לבנק ולכן, באופן מלאכותי מצטייר מהם מצג שווא ולפיו האשראי עולה על הבטוחות. בהקשר זה, לטענת התובעים, רק בחודש 11/05 השיב הבנק את ערך נכסי המקרקעין לדו"ח האובליגו ואך זאת בשווי לא ריאלי של 1,720,000 ₪ אשר אף הוא הוביל חוסר מלאכותי בביטחונות.

24. לטענת התובעים לאורך כל תקופת מתן האשראי עמדו לבנק הביטחונות כדלקמן:

• 1. הנכס ברמת גן אשר נרכש לשם שיפוץ ואשר שוויו נע בין 0.4 מיליון $, כמחירו בעת הרכישה ועד כ- 1 מיליון $ בגמר השיפוץ
  2. ביתם הפרטי של התובעים 1ו – 2 בסביון אשר הוערך בשווי 1.35 מיליון $ ובמימוש מהיר 1.15 מיליון $.
  3. פיקדונות שקליים בהיקף של מ- 2 מיליון ₪ -2.5 מיליון ₪.

25. זאת ועוד, לטענת התובעים בחודש פברואר 2006, ביקש התובע 1 להאריך הלוואה על סך 30,000 ₪ ואולם, למרות שמר מרוויס מטעם הבנק אישר כי ההלוואה תוארך כמבוקש, פרע הבנק את ההלוואה ביום 31/3/06, ללא כל הודעה מוקדמת ולאחר מכן, הודיע הבנק לתובע כי ההלוואה תחודש רק אם יסכים להארכת האשראי במט"ח בריבית של L +2.9%. לטענת התובעים ההתניה האמורה מהווה התניית שירות בשירות, אשר היא בניגוד לסעיף 7 לחוק הבנקאות.

26. לטענת התובעים, התנהלות הבנק הנתבע כפי שתוארה לעיל בהרחבה , גרמה להם לנזקים כדלקמן:

א. בהתבסס על ההסכם הראשון, טוענים התובעים כי על הבנק להשיב להם כל סכום ריבית אשר שילמו והנובע מכך, שנגבתה מהם ריבית מעל L+ 1% - ובסך הכל סך 424,697 ₪.

ב. בנוסף, טוענים התובעים כי הם זכאים להפרשי הריבית – בגין ריבית העולה על L+ 1% - בתקופות שמה – 18/1/07-1/1/14 – אשר עליהם לשלם למקורות אשראי אחרים אליהם פנו, בשל הפרת הבנק את התחייבותו- בסך העומד על 60,683 ₪.

ג. עלות המעבר לקבלת אשראי ממקור אשראי בנקאי אחר בסך של 6.814 ₪.

ד. לחילופין לאמור בסעיף קטן א' – הפרשי ריבית בשיעור העולה על L +1.5% (לפי ההסכם מיום 31/12/03) עד ליום 18/1/07- בסך של 202,572 ₪ .

ה. לחילופין לאמור בסעיף קטן ב' – הפרשי ריבית בגין ריבית העולה על L+ 1.5% אשר שילמו התובעים למקורות אשראי אחרים – מיום 18/1/07-1/1/14 – בסך העומד על 25,132 ₪.

ו. הפסד כפועל יוצא ממימוש מיידי של תיק ניירות ערך , הפרשי שער בפירעון מוקדם של הלוואות המט"ח לשם השבת האשראי ביום 18/1/07- בסך של 181,540 ₪.

ז. אי תשלום ריבית זכות מוסכמת על פיקדונותיהם השקליים של התובעים בסך של 129,622 ₪.

ח. חיובי עמלות בסך של 811.46 ₪.

ט. לחילופין לאמור בסעיף קטן ג'- הפרש בין חיוב ריבית בשיעור L + 6% לבין L + 1.5% לתקופה שמה 1/1/04 ליום 28/1/04 בסך של 14,596 ₪.

י. עמלת ביצוע הלוואה בגין ההלוואה משנת 2004- בסך של 3,418 ₪.

יא. עשיית עושר ולא במשפט- לטענת התובעים הבנק ניצל את האשראי אשר היה אמור להיות מוקצה להם בריבית של L+1% ונתן אותו ללקוחות אחרים מהם גבה לפחות L+2.9% וזאת, בין השנים 2007 -2004 - לאור האמור הרי שבנק עשה עושר ולא במשפט בשיעור של 1.9% ריבית ובסך של 273,744 ₪.

יב. פיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני עקב ביטול כרטיסי האשראי של התובעים 1 ו - 2 בסך של 300,000 ₪.

יג. תשלום למומחה בסך של 30,000 ₪.

הואיל וחלק מהרכיבים הינם חלופיים הרי שלהלן סיכומי התביעה לפי שתי הווריאציות העיקריות:

לפי הווריאציה ראשונה (סעיפים א',ב',ג,ו,ז,ח,י,יא ו- יב)- 1,411,329 ₪.

לפי הווריאציה השנייה (סעיפים ג,ה,ו,ז,ח,י,יא ,יב ויג) 1,153,653 ₪

עקרי טענות הבנק הנתבע :

27. הבנק טוען, כטענה מקדמית, כי מרבית עילות התביעה התיישנו. בהקשר זה, לטענת הבנק כבר בשנת 1999 דחה הבנק את טענות התובעים ולפיהן נכרת בין הבנק לבינם ההסכם הראשון. זאת ועוד, לטענת התובעים, הבנק הפר עימם את ההסכם הראשון עת כפה העלאת הריבית בשנים 2001 ו – 2002. בנסיבות אלו, לטענת הבנק, עילות התביעה המבוססות על ההסכם הראשון נולדו בשנת 1999 ולכל המאוחר בשנת 2002 ומשכך, התיישנו עת הוגשה התביעה בדצמבר 2009.

28. הבנק מוסיף וטוען כי יש לו שיקול דעת מלא באשר למתן אשראי, תנאיו והביטחונות אשר יש להעמיד כתנאי לו וכן, האפשרות להפסיק או להקטין את האשראי אשר ניתן וזאת, הן בהתאם לדין והן בהתאם להסכמים עם לקוחותיו ובכלל זה הסכם המסגרת אשר נחתם בינו לבין התובעים ביום 31/12/97.

29. הבנק מכחיש את טענת התובעים ולפיה נכרת עמם הסכם אשראי לטווח ארוך ולטענתו כל הסכמי ההלוואה אשר נערכו עם התובעים היו לתקופות קצרות שלא עלו על 12 חודשים וזאת, למעט הלוואה מיום 27/1/04 שניתנה לתקופה של 24 חודשים.

30. הבנק מאשר כי התובעים פנו לקבלת אשראי לשם רכישה ושיפוץ של נכס מקרקעין וכן, מאשר כי – משיקולי מס- ביקשו התובעים לפרוע את הלוואה לאורך 13 שנים ואולם, לטענתו- ההלוואות אשר התבקשו ואשר ניתנו – הינן הלוואות לתקופות קצרות ולא הלוואות ארוכות טווח.

יתרה מכך, לטענת הבנק, הסיבה בעטייה ביקשו התובעים ליטול הלוואות קצרות טווח הייתה גמישות אשר ביקשו כי תוקנה להם במסגרת ההלוואות הואיל וההלוואות נלקחו במט"ח ומשכך, כדאיותן משתנה לפי שינויי שערי המטבע.

31. לטענת הבנק הוא הסכים לבקשת התובעים לפרוע את קרן ההלוואה בפריסה ל – 13 שנים, בכפוף ותוך הסכמה לכך, שבמועד פירעון כל הלוואה והלוואה, בכפוף לעמידה בדרישות הבנק לרבות בעניין הביטחונות, יתאפשר לתובעים לפרוע רק 1/13 מההלוואות ובגין יתרת הקרן תועמד הלוואה חדשה. לטענת הבנק, מעולם לא הסכים לוותר על הדרישה לפירעון 1/13 מסכום הקרן במועד חידוש ההלוואה ו/או לדחות המועד לקיומה ויתרה מכך, חזר ודרש קיום ההתחייבות האמורה בפניותיו לתובעים.

1. הבנק מוסיף ומבהיר כי לו היה מוסכם שיעמיד לתובעים הלוואה למשך 13 שנים, הרי שזו הייתה ניתנת בתנאים המתאימים להלוואה ארוכת טווח, לרבות בענין שיעורי הריבית. בהקשר זה, לטענת הבנק, התובעים מבקשים מחד- להנות משיעורי ריבית נמוכים הניתנים להלוואות קצרות טווח ומאידך, לא לשאת בסיכון הכרוך בהלוואות אלו אשר הוא נובע מכך , שכפועל יוצא משינויים בשוק ההון, יכול שהריבית תעלה.
2. לטענת הבנק, טענת התובעים ולפיהן נכרת בינם לבין הבנק הסכם בעל פה, מוכחשת ומנוגדת לנוהל הבנק וכן, להסכמים בכתב אשר נכרתו ונחתמו עם התובעים. לטענת הנתבע, יש לדחות טענות התובעים המשותתות על מכתבים אשר נכתבו על ידי התובע 1 באשר מדובר במכתבים חד צדדיים אשר לא זו בלבד שלא תיעדו הסכמות, אלא שהבנק בתשובותיו התכחש להסכמות הנטענות במסגרתם.
3. לטענת הבנק, לא הפעיל על התובעים כל לחץ לשם חתימה על הסכמי האשראי, אלא שהתובעים הם אלו אשר סירבו, עת הסתיימו הסכמי ההלוואה, לחדש את הסכמי ההלוואה בריבית כפי שנדרשה כדין ומשכך, פעל הבנק בהתאם לדין וגבה על האשראי - אשר לא הייתה לו מסגרת מוסכמת – ריבית חריגה.
4. בהקשר זה מוסיף הבנק וטוען כי ההסכם משנת 2003 לא נחתם כפועל יוצא מלחץ כלשהוא אלא שהתובעים הסכימו להסכמי ההלוואה ואלו נחתמו מרצונם הטוב והחופשי.
5. הבנק מכחיש כי נחתם על ידו הסכם בסוף שנת 2003 ולטענתו, הסכמי ההלוואה נחתמו רק ביום 27/1/04 וזאת, לאחר שהתובעים שינו, בנוסח ההסכמים הראשונים אשר הועברו לחתימתם את נושא העמלות. לטענתו, כיוון שכך, נערכה פגישה ביום 22/1/04 במסגרתה הוצעו לתובעים שתי אופציות – האחת , הלוואה ל – 10 שנים בתשלומים רבעוניים עם פטור מלא מעמלת ביצוע וריבית בשיעור L + 3.9% והשניה- הלוואה לשנתיים בתשלומים רבעוניים לפי לוח סילוקין ל – 10 שנים ואז תינתן הנחה של 60% מעמלות ביצוע וההלוואה תישא ריבית בשיעור של L +1.5%.

לטענת הבנק, התובע 1 בחר באופציה השנייה ובהמשך לכך נחתמו הסכמי ההלוואה ביום 27/1/04.

1. לטענת הבנק, הואיל וההלוואות ניתנו לשנתיים הרי שמועד פרעונן חל בינואר 2006 . במועד זה, לא פרעו התובעים את ההלוואות מחד ומאידך, סירבו לחתום על הסכמי הלוואות חדשים ומשכך, עמדו חובותיהם לפירעון מיידי כשהם נושאים ריבית פיגורים. לטענת הבנק הוא אף שלח מכתבי התראה בנושא , ללא הועיל.
2. לטענת הבנק, הוא גילה כלפי התובעים אורח רוח עת המתין ולא נקט בפעולות למימוש הבטוחות וזאת, על אף שהתובעים לא הסדירו את האשראי במשך פרק זמן של כחצי שנה, ממועד פירעון ההלוואות.

זאת ועוד, לטענת הבנק, במסגרת פגישה מיום 12/7/06 הציע הבנק לתובעים לחדש את ההלוואות בריבית של L +1.9% ואולם, הם סירבו.

1. הבנק מכחיש טענת התובעים ולפיה נאלצו לממש את תיקי ניירות הערך שלהם עקב לחץ של בנק, ולטענתו הטענה נשללת מניה וביה הואיל והייתה לתובעים שהות של שנה לפירעון האשראי מהמועד בו הועמד האשראי לפירעון מיידי, עד למועד בו התובעים סילקו אותו.

זאת ועוד, לטענת הבנק, היה באפשרות התובעים לעבור לבנק אחר עוד קודם לכן- כפי שאמנם עשו בסיכומו של דבר.

1. הבנק טוען כי זיכה פיקדונותיהם של התובעים בריביות כמוסכם וזאת, הואיל והוסכם בינהם כי הפיקדונות ישאו "ריבית מועדפת כפי שיסוכם מעת לעת "- קרי לא הוסכם על שיעור ריבית ספציפית.
2. כמו כן, טוען הבנק כי חייב את התובעים בעמלות כפי הנהוג ובהתאם למוסכם. לטענת הבנק הוא אמנם השיב לתובעים סך 59,000 ₪ בנובמבר 2000 ואולם, עשה כן כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין וזאת, כפי שנכתב מפורשות במכתב הבנק מיום 12/10/00.
3. באשר לביטול כרטיסי האשראי של התובעים – טוען הבנק כי הביטול היה כדין וזאת, בהתאם לתנאי הסכם ותנאי עסק כללים. בהקשר זה, לטענת הבנק, הורשע התובע במרץ 2004 בעבירות מס בגינן נידון למאסר בפועל. זאת ועוד, ב - 12/9/05 נעצר שוב על ידי רשויות המס. לטענת הבנק, הנסיבות האמורות הינן נסיבות אשר יש בהן בכדי לסכן את יכולתו של הבנק לגבות את האשראי ובנסיבות אלו יש לו שיקול דעת להפסיק או להקטין את מסגרת האשראי אף ללא הודעה מוקדמת. זאת ועוד, לטענת הבנק, במועד זה , בחשבון בו הונפקו כרטיסי האשראי היה אשראי בסך של 756,215 ₪ אל מול בטחונות בסך של 57,362 ₪. זאת ועוד, בכלל החשבונות היה אשראי בסך של 3,140,403 ₪ אל מול בטחונות בשווי של 1,824,815 ₪ כשהוא מחושב לפי מרווחי הבנק בסך של 1,155,863 ₪. בנוסף, באותו מועד טרם הוסדר נושא רישום המשכנתא על הבית ברמת גן וכן, לא הומצא ביטוח.
4. לאור האמור, לטענת הבנק פנה אל התובע, מר מרוויס מטעם הבנק והודיע לו על כוונתו האמורה של הבנק, לביטול כרטיסי האשראי. לטענת הבנק, במעמד הביטול, הוא איפשר לתובעים לעשות שימוש באחד מכרטיסי האשראי ואולם, התובע 1 סירב לכך. זאת אף זאת, לטענת הבנק הוא אפשר לתובעים למשוך סך 10,000 ₪ במזומן בסניף הנתבע באילת ואולם, גם לכך סירב התובע 1. בנסיבות אלו- גם ככל שיש ממש בטענות התובעים הנסבים על הביטול - הרי שהתובעים לא עשו על מנת להקטין את נזקם בהתאם להצעות הנתבע.
5. הבנק מכחיש כי בתקופות הרלוונטיות הועמדו על ידי התובעים הביטחונות הנטענים על ידם, טוען כי התובעים הפרו התחייבותם למשכן את הנכס ברמת גן וכי עדות לכך ניתן למצוא בכך שהנכס שועבד רק ב – 11/05. זאת ועוד, גם לאחר רישום המשכון היה קושי בקבלת נכס זה כבטוחה לאור חריגות בנייה ולמעשה עד לסגירת החשבון לא הוסדר הנושא ומשכך, לא נרשם נכס זה כבטוחה. הבנק מוסיף וטוען כי התריע בנושא מספר פעמים.

באשר לנכס בסביון טוען הבנק כי הנכס הוערך לביטחון בשווי של 400,000$. זאת ועוד, לבנק שועבד פיקדון בסך של 800,000 ₪ ולא כפי הנטען.

לאור האמור הרי שלטענת הבנק, להבטחת אשראי בסך של 3,334,000 ₪ העמידו התובעים בטוחות בסך של כ- 2,087,000 ₪ בלבד, שעיקרם בית מגורים.

1. באשר להלוואה על סך 30,000 ₪, טוען הבנק כי כבר במועד בו ביקשו התובעים לחדש את ההלוואה החידוש האמור הותנה בכך שהאשראי בחשבון כולו יסודר וזאת, בנסיבות בהן כבר בינואר 2006 הועמדו מלוא ההלוואות לפירעון מידי ומשכך, עמדה יתרת החשבונות בחובה של למעלה מ- 3 מיליון ₪. לטענת הבנק אין בכך התניית שירות בשירות,באשר אין בנק חייב ליתן אשראי ללקוח, במיוחד בזמן שללקוח חובות עתק והבנק רשאי לדרוש הסדרת חובותיו של הלקוח טרם קבלת אשראי נוסף.

דיון והכרעה:

1. אפתח ואציין כי בהתאם להחלטתי מיום 17/4/12 פוצל הדיון באופן שבשלב הראשון יקבע מה היתה המערכת ההסכמית בין הבנק לבין התובעים ורק לאחר קביעה כאמור, תידון שאלת חישוב הנזק – ככל שתידרש.

לאור ובהתחשב במתווה הדיוני כאמור, העידו, במסגרת הדיונים אשר התקיימו בפני, מטעם התובעים- התובע 1 וכן, מומחה מטעמם מר אורן גיא ואילו מטעם הנתבעים – מר יחיאל אורנבך אשר שימש כמנהל סניף הבנק בין השנים 1996 ועד לינואר 2000, מר עוזיאל דנינו אשר שימש כמנהל הסניף משנת 2000 ועד ינואר 2005, מר אופיר מורד ששימש ככלכלן בבנק בשנת 1997, ומשנת 2000 ועד למרץ 2005 שימש כמנהל פיתוח עסקים במרכז עסקים ראשי של הבנק, מר צביקה מירוויס ששימש בין השנים 2000 ל – 2006 כמנהל עסקים של סניף הבנק ומומחה הבנק - מר קופמן דוד.

יצויין כי, לאור המתווה הדיוני, המומחים אשר העידו מטעם הצדדים, לא נחקרו בדבר החישוב אשר בוצע על ידם בנוגע לשאלת הנזק, אלא, רק באשר לקביעות אשר נקבעו במסגרת חוות דעתם אשר יש להן השלכה לבירור סוגיית ההסכמים אשר נכרתו בין הצדדים.

ההסכם הראשון – בכל הנוגע לתקופת האשראי והריבית

1. אפתח ואציין כי לנושא העמלות ייוחד פרק נפרד להלן ומשכך, פרק זה ייסוב על טענת התובעים בכל הנוגע להסכם הראשון ואולם, זאת רק בהקשר לתקופת האשראי והריבית המוסכמת.
2. כאמור, לטענת התובע 1 נכרת עם התובעים, בשנת 1997, הסכם בעל פה אשר עיקריו הינם כמפורט בסעיף 5(א) לעיל.

הבנק מנגד טוען כי לא היו כל הסכמות בעל פה וכי כלל ההסכמות היו בכתב – כפי העולה מההסכמים אשר הוצגו על ידי התובע עצמו – ובהתאם להסכמות אלו, בכל תקופה, נחתם הסכם המגבש את לקיחת הלוואה, תקופתה, תקופת הריבית ופירעונה במלואה בתום התקופה.

1. אפתח ואקבע כי ספק בעיני באם יש ממש בטענתו הגורפת של הבנק, בדבר העדר כל הסכמה בעל פה וגילום כל ההסכמות בהסכמים הכתובים כפי שהוצגו בפני וזאת, בהינתן שמחד הוצגו בפני כאמור, הסכמים לפרקי זמן קצרים יחסית (של כשנה בכל פעם), בהם מוסדרת ריבית לאותו הסכם ובכולם, בתום התקופה נפרעת מלוא ההלוואה ואולם, מאידך, אין חולק כי קיימות הסכמות נוספות אשר אין להן ביטוי בכתב.

כך, אין בהסכמים, כפי שהוצגו, בכדי לבטא הסכמה – אשר לא זו בלבד שאינה שנויה במחלוקת והבנק מודה בה, אלא שהבנק הסתמך עליה בפניותיו כמו גם בתצהיריו ובהתאם לה - האשראי יועמד ל 13.5 שנים וכי – לפי טענת הבנק- בכל שנה יפרע שיעור של 1/13.5 מקרן ההלוואה.

יודגש – כי הבנק מחד מודה ואף מסתמך על אותה הסכמה כאמור – בטוענו כי התובע הפר את התחייבותו להשיב מידי שנה 1/13.5 מהקרן , טענה העולה מפניות הבנק אל התובע בכתב וכן, מהעדויות של עדי הבנק אשר חזרו ושנו כי התובע הפר התחייבותו להשבת הקרן כאמור.

על אף האמור – ומשאין חולק כי קיימת הסכמה- הן באשר לפרק הזמן הכולל בו יועמד האשראי והן באשר לאופן השבת הקרן – לא הוצג בפני כל הסכם המתעד את אותה הסכמה .

אציין כי נקטתי במילה "ספק" בהקשר לטענתו הגורפת של הבנק – באשר לא ניתן להתעלם מכך, שאותן הסכמות נטענות הינן מלפני 16 שנים ומשכך, סבירה טענת הבנק ולפיה, ככל שהיה הסכם, הרי שהוא לא איתר אותו.

יחד עם זאת, מהאמור נובע כי ההסכמים כפי שהוצגו בפני, אינם חזות הכל, ומשכך, יכול וקיימות בנוסף אליהם, הסכמות אשר אינן מוצאות ביטויין בהסכמים הכתובים.

1. בנסיבות אלו בהן אינני שוללת באופן גורף האפשרות להסכם בעל פה בין הצדדים, בכל הנוגע לתקופת ההתקשרות הראשונה –הנני נדרשת לקבוע מה היה תוכן אותה הסכמה ראשונית.

בהקשר זה, אקדים ואציין – כפי שיפורט להלן- כי הגם שאינני סבורה שהתובע הוכיח כי אמנם נכרת הסכם ראשון כפי הנטען על ידו- הרי שממילא, גם ככל שהיה הסכם כאמור, הוא שונה בהסכמת הצדדים- לרבות, הסכמת התובע 1, אשר ניתנה ללא כל כפייה .

1. אפתח ואציין כי התובע משתית את הטענה ולפיה היתה הסכמה כנטען בשנת 1997 על מכתב, אשר לטענתו במסגרתו תיעד את ההסכמה האמורה והוא המכתב נשוא נספח ד' לתצהירו. מבלי לגרוע מהאמור להלן - בכל הנוגע להתכחשות הבנק לכך שתוכן המכתב מהווה את הסכמת הצדדים- הרי שכבר בשלב זה יודגש, שעיון במכתב האמור מעלה, כי במסגרתו טוען התובע לריבית מוסכמת בשיעור של :"לייבור +1.25%"- דהיינו, כבר במכתב זה בו מגולמת לכאורה ההסכמה לדידו של התובע, לא נטען על ידי התובע עצמו, כי הוסכם על ריבית בשיעור L + 1%.

זאת ועוד, במענה למכתב זה משיב לו הבנק, במכתב אשר סומן על ידי כ :ת/2 ברם נעלם ומשכך, הנני מסתמכת על תרשומת אשר נערכה על ידי במעמד הדיון המתעדת את הרשום בו כדלקמן:

"מכתבך אינו מקובל עלי כלל ועיקר" "הליקויים בו מרכזיים- סכום ההלוואה, סוג ההלוואה , חידושה והריבית להלוואה בסוף השנה".

דהיינו- הבנק מתכחש מיניה וביה, כבר בשנת 1998, להצגת ההסכמה כפי שנטענה על ידי התובע.

אציין כי התובע מפנה למכתב אשר נכתב על ידו בתשובה למכתבו הנ"ל של מר אורנבך (ת/1) – אשר אין חולק כי לא צורף על ידו לתצהירו והוצג על ידו רק במסגרת חקירתו הנגדית. במסגרת מכתב זה כותב התובע, כי, בהמשך למכתבו האמור של מר אורנבך, פנה לאופיר והתברר לו כי יש בעיה עם סכום האשראי הנלקח על ידו וכן, בנוגע לבטוחות והמשך פעילותו. לאור האמור, הוציא התובע המכתב האמור (ת/1) וזאת, על מנת להבהיר נושא המשך פעילותו אל מול הבטוחות. לטענת התובע, בחקירתו הנגדית, המכתב האמור יש בו בכדי ליתן מענה לנושאים עליהם לא היתה הסכמה – כפי שנטען במסגרת מכתבו של מר אורנבך - ולהסדירם. לאור האמור, טוען התובע כי, לאחר הוצאת ת/1, היתה ההסכמה כאמור במכתבו מיום 22/1/98 , בכפוף לתוספת המבהירה בת/1.

אין בידי לקבל טענתו זו של התובע וזאת, הואיל וכפי העולה מת/2, מר אורנבך שלל מפורשות וספציפית הן את נושא סכום ההלוואה, הן את תקופת ההלוואה , הן את הריבית והן את חידושה בסוף השנה . לאור האמור, הרי שאין בידי לקבל הטענה ולפיה, המחלוקת היחידה בין הצדדים התמצתה בנושא הבטוחות וסכום ההלוואה המפורט – באשר הינה נוגדת מפורשות את ת/2 ובהתאמה אין בידי לקבל את הטענה ולפיה ,משהוסדר והובהר נושא זה במכתב ת/1 – היה בכך בכדי להוביל להסכמה בהתאם למכתבו הראשון של התובע מיום 22/1/98.

1. זאת אף זאת , עיון במכתב התובע מיום 22/12/1999 – אשר הוצא על ידי התובע לאור חילופי הגברי בסניף (במסגרתה החליף מר דנינו את מר אורנבך) ובמסגרתו מרכז התובע את כלל הסכמות בין הצדדים, כפי שהוא רואה אותן- מעלה כי התובע לא מציג כהסכמה ולו נטענת – שבתקופה זו מוסכם כי הריבית בגין האשראי אשר יועמד לו תהיה בשיעור L +1%.

בנוסף לאמור, מכתב התובע מיום 15/3/01 הכולל שתי שורות, קובע כדלקמן:

"בהמשך לשיחתנו :

1. הריני מבקש מכם לבטל את עמלות הביצוע להלוואה זו. ולהלוואות אחרות שבוצעו (ומעל רשום שחודשו) בחשבונותי אצלכם.
2. הריני מסכים לריבית בסך ליבור בתוספת 1.5% להלוואה זו."

דהיינו- התובע מסכים באופן פוזיטיבי לריבית בשיעור של L +1.5% בלא לסייג הסכמתו זו.

יתרה מכך, במכתבו מיום 24/3/03, מפרט התובע כדלקמן :

לפי מיטב ידיעתי, יש בינינו ובין הבנק (ע"י מר קותי מנסדורף) הסכם על פיו כל הלוואותי והלוואות אמי ביינים יפאניים (בכל חשבונותי המתנהלים אצלכם יחוייבו בריבית לייבור + 1.85% והכל נעשה לפי דרישתו/בקשתו של מר קותי מנסדורף שהופנתה אלי בשעתו. לאור שכנועו, הסבריו והקשר האישי הטוב שביננו, נאותתי לדרישתו להעלות את שיעור הריבית שחוייבתי בו עד אז (1.5%+ל'). כמו כן, סוכם ביננו, כי כאשר ישתנו הנסיבות ירד שעור הריבית על ההלוואות לרמתו הקודמת. "

ובהמשך:

הסכם יש לכבד.והסכם האשראי שלנו עם הבנק הגדיר ריבית בשיעור 1.85% + לייבור"

דהיינו, במסגרת מכתב זה - לא מוזכרת כל הסכמה קודמת בדבר ריבית L +1% בכלל ובפרט לא לכל תקופת 13 השנים כפי שנטען על ידי התובע, אלא שלכל היותר טוען התובע להסכם ולפיו תשולם ריבית בשיעור L + 1.5%.

מתוך שלושת המכתבים, אשר הובאו לעיל ניתן ללמוד שניים-

ראשית, ניתן ללמוד – מתוך מחדלו של התובע מאיזכור הסכמה כלשהי ובהתאם לה נקבעה ריבית קבועה בשיעור של L +1% - כי התובע לא טען בזמן אמת לריבית כאמור על כל המשתמע מכבישת טענתו זו.

שנית- ניתן לראות בשני המכתבים האחרונים, ביטוי להסכמה פוזיטיבית , ללא כל סייג וללא כל תיעוד ועדות לכפייה כלשהי- לריבית אחרת , דהיינו – ככל שהיה הסכם, הרי שזה שונה בהסכמה.

1. לאמור יש להוסיף כי התובע טוען שתימוכין להסכמה הנטענת על ידו, ניתן ללמוד מכך שבפועל נגבתה ממנו, עד לשנת 1999, ריבית בשיעור של L +1% ותו לא.

אין בידי לקבל טענתו זו של התובע ולפיה, יש בהתנהלות האמורה בכדי להוות ראייה להסכמה כנטען, באשר אין חולק כי בכל התקופה בה נגבתה הריבית האמורה, נכרתו ונחתמו בין הצדדים הסכמים במסגרתם זו היתה הריבית המוסכמת (ראה עדות המומחה מטעם התובע בעמוד 55 לפרוטוקול) ובנוסף, לא הוכח בפני כי בתקופה הרלוונטית הריבית האמורה היתה חריגה, באופן המחייב המסקנה כי ניתנה לתובע בנסיבות בהן היה מוסכם על מתן ריבית כאמור.

1. לאור האמור, הנני קובעת כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי היתה בינם לבין הבנק הסכמה להקצאת האשראי בריבית קבועה , למשך 13 שנים, בשיעור של L +1%.
2. אציין כי, במסגרת סיכומיו, מעלה התובע טענה נוספת ולפיה, מחדל הבנק מהחתמת התובעים על הסכם בכתב המתעד את כלל מסגרת ההתקשרות בין הצדדים, יש בו בכדי להוביל לשלילת זכותו של הבנק לקבלת ריבית כלשהי בגין ההלוואות אשר העניק לתובע.

אינני נדרשת לקבוע מסמרות משפטיות בנושא, הואיל והטענה הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו של התובע ובנסיבות בהן , לא זו בלבד שהתובע לא טען הטענה האמורה, לא בכתב התביעה ולא בתצהירו – אלא, שהוא טען כי הבנק זכאי לקבלת ריבית ואולם, ריבית בשיעור שלא יעלה על L +1% בטוענו כי זו הריבית עליה הוסכם בין הצדדים.

יתרה מכך, בהקשר זה התובע מעיד בתצהירו (סעיף 25) :"מטבע הדברים להסכם כנ"ל אין טופס הלוואה בנקאי סטנדרטי ואולם, הוא מצא ביטויו בתיעודים בכתב שהוא הוציא למוסכם ולהתנהלות הצדדים. " – דהיינו, במסגרת תצהירו הוא אף מצדיק העדר הסכם כתוב.

זאת ועוד, אינני נדרשת לקבוע מסמרות משפטיות בנושא, הואיל והנני סבורה כי ספק באם אמנם לא היה הסכם כתוב בין הצדדים וזאת, כמפורט בהרחבה בסעיף 49 לעיל לפסק הדין.

יתרה מכך, יצויין כי אין מדובר במקרה בו לא היה הסכם כלל, אלא שאין חולק כי נקודתית, באשר לכל הלוואה והלוואה היה הסכם כתוב וחתום על ידי הצדדים.

לאור האמור, הנני דוחה טענתם זו של התובעים.

1. עוד הוסיף התובע 1 וטען כי ההסכמה לשינוי שיעור הריבית כפי שהיתה בשנים 1999-2000 נבעה מלחץ אשר הופעל כלפיו על ידי הבנק (ראה עדותו בעמוד 12 שורות 1-6) . בהקשר לטענה זו , מעבר לעובדה שהטענה נטענה בעלמא וללא כל ראייה, הרי שהנני סבורה כי עיון במכתב מיום 24/3/00 (המוזכר בסעיף 52 לעיל) שולל מיניה וביה הטענה ולפיה התובע 1 היה נתון ללחץ כלשהו, באשר נובע ממנו כי, לא זו בלבד שהיחסים לא היו עכורים, אלא ההפך- לטענתו היחסים בינו לבין מר קותי מנסדורף היו חבריים.

האמור חל ביתר שאת בנסיבות בהן מדובר בתובע אשר אינו אדם מן הישוב, אלא רואה חשבון, מומחה מס, שהוא בעל מומחיות בתחום הפיננסי ואשר גילה מעורבות רבה ונחישות בהתנהלותו אל מול הבנק.

56. לאור האמור, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את דבר קיומו של ההסכם הראשון בינו לבין הבנק כנטען על ידו ובכלל זה לא הוכיח כי הבנק התחייב כלפיו לריבית קבועה בשיעור של L +1% לאורך תקופה של 13.5 שנים . לאור האמור, הרי שהנני דוחה תביעתו של התובע ככל שהיא מושתתת על הסכם זה.

ההסכם השני –

1. בהקשר להסכם השני, טוען התובע כי הוסכם בין הצדדים שמסגרת האשראי תוקצה לו לתקופה של 10 שנים, כי הריבית לשנתיים הראשונות תעמוד על L +1.5% ולאחר השנתיים, ככל שמצב השוק יאפשר זאת תורד הריבית ל- L + 1%.

התובע מוסיף וטוען, כי בתחילה הכין בעבורו הבנק מסמכים בסוף חודש דצמבר 2003, בהם נקבע מפורשות כי תקופת ההלוואה הינה ל 120 חודשים וכי מספר ההחזרים יעמוד על 40 – דהיינו, בהינתן שמדובר בהחזרים רבעוניים- גם מספר ההחזרים תואם החזרים במשך 10 שנים.

לטענת התובע, במסגרת המסמכים אשר הוכנו עבורו כאמור, נרשם – שלא בהתאם למוסכם – כי תגבה ממנו עמלת ביצוע . לאור האמור, לטענת התובע, הוא ביצע תיקון בכל הנוגע לעמלת הביצוע ומחק את האמור בטופס.

לטענת התובע לאחר המחיקה כאמור התנהל בינו לבין הבנק דין ודברים, במסגרתו הוסדר נושא העמלות.

בנוסף, טוען התובע כי, בין לבין, פנה אליו מר קותי מנסדורף מהבנק ואמר לו , שעל מנת שתתאפשר הורדת הריבית בעוד שנתיים, עליו לחתום על טפסים אחרים , בהם יקבע כי ההלוואה הינה לשנתיים עם לוח סילוקין ל – 10 שנים וכך עשה.

לטענת התובע, לאור האמור נכתב על ידי מר מרוויס מהבנק מפורשות על הטפסים החדשים כי מדובר בהלוואה לשנתיים עם לוח סילוקין ל- 10 שנים וכן, כי מדובר ב:"הלוואה לשנתיים בתשלומים רבעוניים לפי לוח סילוקין ל – 10 שנים . זהו הקטע של השנתיים הראשונות מתוך 10 שנים של סילוקין"

בתמיכה לטענתו זו מציג התובע הן את ההסכם בנוסח הראשון בו כתוב כי התקופה הינה ל – 10 שנים והן את ההסכם השני בו נקבע האמור.

1. הבנק מנגד טוען כי להד"מ – הוצעו לתובע שתי אופציות- האחת למתן אשראי בריבית קבועה לתקופה של 10 שנים העומדת על L + 3.9% והשניה – הלוואה שבתחילה היתה לשנה ולאחר מכן שונתה לתקופה של שנתיים - עם לוח סילוקין ל -10 שנים – שמשמעותו שלוח הסילוקין יביא לידי ביטוי החזרים רבעוניים של קרן ההלוואה לפי פריסה ל- 10 שנים ואולם, בתום התקופה ההלוואה תפרע יתרת ההלוואה במלואה והריבית תשוב ותקבע. לטענת הנתבע, התובע בחר באופציה השנייה ובהתאם נערכו המסמכים בין הבנק לבין התובע, בתחילה לשנה. באשר לטפסים אשר מציג התובע ובהתאם להם בתחילה נקבע כי ההלוואה תהיה לתקופה של 10 שנים – טוען הבנק ראשית כי המסמכים אינם חתומים על ידו ומשכך, אינם מחייבים אותו ויתרה מכך, לטענתו המסמכים האלו היו בידי התובע לאורך כל התקופה ומשכך, אין לדעת האם לא הוסיף את הספרה "0" בסמוך לספרות הרשומות.

הבנק מוסיף וטוען כי תימוכין לאמור ניתן למצוא הן בטופסי ההלוואה כפי שנחתמו בפועל , הן בלוח הסילוקין אשר ניתן לראות כי בסיום התקופה של השנתיים עומדת ההלוואה לפרעון מלא והן בשני פרוטוקולים של הבנק מתעדים את המשא ומתן בין הצדדים לרבות שתי ההצעות כפי שהובאו לעיל.

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בהקשר להסכם השני, הנני מוצאת להעדיף את גרסת הבנק על פני גרסת התובע וזאת, בראש ובראשונה הואיל וטענת התובע הינה משוללת היגיון.

במה הדברים אמורים ? –

נקודת המוצא לטיעון התובע הינה כי הריבית אשר נגבתה ממנו הינה ריבית גבוהה יחסית, אשר ההערכות היו כי תרד לאורך התקופה ומשכך, עמד על כך שאם תרד – יוכל הוא להנות מהירידה בשיעור הריבית. לאור האמור, הרי שלדידו, משחתם על הנוסח הראשון להסכם – אחז הבנק בהסכם המיטיב עימו, באשר הוא מקבע את אותה ריבית, אטרקטיבית כביכול, לאורך 10 שנים.

טוען התובע למעשה כי למרות שלבנק ההסכם המיטיב כאמור, פנה אליו הבנק – ולא הוא אל הבנק – והציע לו הסכם אחר שממנו רק התובע יכול להינות באשר – ככל שהריבית תרד- יהא זכאי התובע להורדת הריבית לשיעור של L + 1% ואולם, ככל שתעלה , עדיין יהא עליו לשלם רק L +1.5% - רוצה לומר:"יורד עימו ואינו עולה עימו"- אמירה אשר היפוכה תקף במישור היחסים המשפחתיים ואולם, מקום בו מדובר במוסד פיננסי , אינה הגיונית בעליל באשר מדובר בהצעה המקנה סיכוי בלא לגלם סיכון.

יתרה מכך, טוען התובע כי ההצעה להחתמה על ההסכם בנוסח השני – היתה בכוונת מכוון של הבנק שכן, הבנק התכוון מלכתחילה, להתכחש להסכמתו בתום תקופת השנתיים. בהקשר לכך נקשה – לו אמנם כך, למה לא ערך הבנק מלכתחילה את ההסכם בנוסח השני , תוך שהוא מסביר לתובע את ההסבר הנטען על ידי התובע?!

זאת אף זאת, התובע מגולל לאורך כתבי הטענות מטעמו, תצהירו ועדותו , מסכת יחסים עכורה עם הבנק , במסגרתה הוא מאויים על ידי הבנק , כמעט נסחט על ידו (והביטוי סחיטה היא ביטוי של התובע עצמו), כאשר הבנק מפר חזור והפר התחייבויותיו כלפיו – כתובות ובעל פה – ולמרות זאת, מסכים התובע – לטענתו – לחתום על הסכם בנוסח שאין בו בכדי לגלם את ההסכמה הנטענת ולפיה, בתום התקופה ככל שהריבית תרד, יורד שיעור הריבית ל – L +1%.

הנני סבורה כי, בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובע עצמו, ברי כי כל אדם סביר היה דורש תיעוד של האמור באופן חד משמעי ומפורש . האמור חל ביתר שאת בהקשר לתובע, אשר הן מתוך התנהלותו אל מול הבנק, לרבות תכתובת עניפה, ארוכה, מנוסחת למשעי , מקיפה ואפשר לומר אף מתישה והן, מתוך התרשמותי הישירה ממנו – מצטייר כאדם אינטליגנטי, יסודי , רהוט ואשר יודע לעמוד על שלו ומביע דעתו ללא כחל וסרק.

לא למותר לציין כי טענת הבנק נתמכת אף בפרוטוקולים אשר הוצגו על ידו ואשר הוגשו באמצעות עורכיהם אשר העידו על תוכנם מ"כלי ראשון". בהקשר לפרוטוקולים האמורים, אציין כי האמור בהם אף עולה עם שורת הגיון כלכלי, באשר בהצעות המפורטות בהם יש ביטוי לסיכוי והסיכון הכרוכים בכל אחת מן הבחירות – הלוואה לטווח ארוך בה מובטחת ריבית קבועה מחד שהיא גבוהה יותר ואולם, אינה משתנה עם תנודות השוק לטוב או לרע והלוואה לטווח קצר- בריבית נמוכה יותר ואולם, אשר היא נתונה לסיכונים וסיכויים של תנודות השוק .

זאת ועוד, אציין כי טענת התובע ולפיה הוסכם בינו לבין הבנק על ריבית קבועה ל 10 שנים בשיעור של L +1.5%, מנוגדת גם ללוחות אשר צורפו לחוות דעת מומחה הבנק, במסגרתם ניתן לראות כי הריבית המינימאלית באותו זמן להלוואה לתקופה של עשר שנים , עמדה על L +3.05%. כך עמוד 59 לפרוטוקול מעיד מומחה הבנק, במענה לשאלות ב"כ התובע:

"ש. בטבלה שצירפת רשומים מס' מינוחים, תסביר כל דבר?

ת. תעריפית זה הריבית שהבנק קובע. היא נתנה סמכויות לכל מידרג בבנק, יש מידרג פקיד, יש מנהל סעיף ומעליו יש מנהל מרחב. מזערית זה סמכות מנהל סניף שעד לכאן מנהל הסניף –רשאי לרדת. ומיוחדת זה של מנהל מרחב או מנהל אזור. מתחת לזה לא ידוע לי. יכול – להיות שההנהלה נותנת במקרים מיוחדים אבל זה לא משהו שמופץ באופן רגיל. זה משהו מאד מאד מיוחד.

ש. אני מפנה אותך לדצמבר 13 תחילת 15 , הריבית הכי נמוכה שאני רואה כאן זה ליבור + 3.05 , תסביר לי אם אתה אומר שזה ריבית עד שנתיים, איך בנספח י"ד ט"ו הוא קבל ריבית של ליבור 1.5 כשהמינימום זה 3.05 , ביררת או בדקת אם היה אישור מיוחד?

ת. אני משער שהיה הסדר מיוחד, שיעור מיוחד עם הלקוח הזה. כל התנאים פה הם מיוחדים."

במאמר מוסגר יצויין, באשר לתשובתו האחרונה של מומחה הבנק, כי תשובתו האמורה ניתנה משהוצג בפניו הסכם ט"ו אשר הוצג בפניו כהסכם מחייב- עובדה המוטלת בספק לאור האמור לעיל.

1. בשים לב לאמור , תוך שהנני שוקלת מחד את העובדה שאמנם קיים טופס ובו התחייבות לעשר שנים ואולם, בהקשר אליו אין להתעלם מכך שמדובר בטופס שהוחזק לאורך השנים בידיו של התובע 1 ואין חולק כי הוא אינו חתום על ידי הבנק– ומאידך, את כל האמור לעיל ובנוסף לו, גם את הפרוטוקולים אשר הוצגו על ידי הבנק – להם ניתן לייחס משקל שהוא, לכל הפחות זהה, למשקל אשר ניתן לטופס ההלוואה – הנני מוצאת כי המאזן נוטה לכיוון גרסת הבנק ומשכך, הנני קובעת כי – כטענת הבנק - הוסכם בין הצדדים, במסגרת ההסכם השני , על הלוואה לשנתיים בריבית L +1.5% עם לוח סילוקין ל – 10 שנים , אשר תפרע בתום התקופה ותחודש, ככל שתהיה הסכמה בין הצדדים לעניין הריבית אשר תחול במועד חידושה.

גביית עמלות- סעיפים קטנים 26 ח' וי':

1. במסגרת כתב תביעתם טענו התובעים כי הבנק גבה מהם סך 881 ₪ בגין חיובי עמלות וכן, סך 3,418 ₪ בגין חיוב בעמלת ביצוע להלוואה משנת 2004.

במסגרת תצהירו שינה התובע 1, הרחיב את החזית באשר לנושא העמלות וטען – במסגרת נספח לא לתצהירו - לחיובים וגביית יתר שונה, בסך של 17,206 ₪.

יודגש- עיון בחיובים המפורטים בנספח לא' מעלה כי, לא נזכרים בו שני הסכומים הנקובים לעיל, אלא סכומים אחרים מנימוקים אחרים.

אין חולק כי הצדדים התנגדו לכל הרחבה או שינוי חזית – ומשכך, יוצא מחד - ששני הסכומים אשר נתבעו – לא נתמכו בתצהיר ומאידך -שהסכומים אשר נתבעו מהווים הרחבת חזית ומשכך, אינני נדרשת לבירורם.

1. במאמר מוסגר, ולמעלה מן הצורך אציין כי, טענותיהם של התובעים בדבר פטור מעמלות, הועלו לאורך השנים במסגרת היחסים בינם לבין הבנק ובין היתר עתר התובע 1 בשנת 1999 – כמפורט לעיל- להשבת תשלומים אשר נגבו ביתר בגין עמלות ואין חולק כי הבנק השיב חלק מהתשלום אשר ביקש.

יחד עם זאת, ניתן לראות, במקביל לדרישותיו של התובע 1 בנושא העמלות, התכחשות חד משמעית של הבנק לנושא – לשם הדוגמא ניתן להפנות למכתב הבנק מיום 10/2/99, במסגרתו נקבע מפורשות כי יגבו עמלות- אם כי בהנחה, למכתב הבנק מיום 16/1/01 אשר במסגרתו מוסבר מפורשות כי אין פטור גורף ולמכתב התובע 1 מיום 10/2/99, במסגרתו מלין התובע 1 על כך שלא הושבו לו עמלות ביתר שחוייבו- וממנו עולה כי היתה הסכמה לגביית עמלות ואולם, המחלוקת הינה לענין גובה העמלות.

בנסיבות אלו, ספק באם עלה בידי התובעים להוכיח כי הוסכם בינם לבין הבנק כי לא יגבו מהם עמלות כלשהן.

ריבית זכות בפיקדונות -

1. התובעים טוענים בתביעתם כי בינם לבין הבנק נכרת הסכם בעל פה ולפיו יהא שיעור הריבית זכות בו יזוכו פיקדונותיהם של התובעים, לפי שיעור הריבית המכסימלי אשר יש סמכות למנהל מרחב לאשר. לטענת התובע 1 ההסכם בוצע בפועל עד לשנת 2000.

לטענת התובע 1 בשנת 2002 התברר לו כי הבנק אינו משלם ריבית זכות כמוסכם ומשכך, פנה בנושא למר דנינו.

לטענת התובע 1, מר דנינו הודיע לו בתשובה, כי הריבית המוסכמת תשולם החל מתחילת חודש 7/02.

בהקשר זה, אין חולק כי מר דנינו אישר לתובע 1 שהריבית אשר אושרה לו הינה :"סמכות מנהל מרחב פחות 0.1%"

עוד טוען התובע 1 כי פנה על מנת לקבל זיכויים באופן רטרואקטיבי ברם לא נענה.

לאור האמור, טוענים התובעים כי הינם זכאים לריבית זכות לפי סמכות מנהל מרחב מיום 1/1/01 ועד ליום 20/1/04 – אשר לא שולמה להם.

1. אפתח ואדון בתקופה בה זכאים התובעים לריבית זכות –

בהקשר זה, ראשית, הנני סבורה כי התובעים לא הוכיחו את זכאותם לתשלום ריבית כנטען קודם לחודש 7/02 בהינתן שלא הוצגה כל אינדיקציה להסכמה כאמור וזאת, קודם למכתבו של מר דנינו – אשר תכולתו, כנובע ממנו מפורשות, מכאן ואילך ולא באופן רטרואקטיבי.

בענין זה, יש להוסיף ולציין כי, על אף שהוצגו בפני בית המשפט תכתובות רבות של התובע, בנושאים שונים ובכלל זה, תכתובות אשר לטענתו יש בהן בכדי לסכם את ההסכמות בינו לבין הבנק, הרי שלא הוצגה כל תכתובת בנושא הריבית על הפקדונות וזאת, קודם למכתבו משנת 2002.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי התובעים זכאים לריבית על הפיקדונות כפי שנקבע במסגרת מכתבו של מר דנינו , דהיינו בסמכות מנהל מרחב פחות 0.1% ממועד המכתב ואילך.

זאת ועוד, במסגרת התחשיב מטעם מומחה התובעים ערך המומחה מטעם התובעים תחשיב עד ליום 20/1/04 ומשכך, אין חולק כי זה המועד בו לא היו בחשבון עוד פיקדונות המזכים בריבית.

לאור האמור, הנני קובעת כי התקופה הרלוונטית לנושא זה, הינה מחודש 7/02 ועד ליום 20/1/04.

1. משקבעתי כי התובעים זכאים לריבית בסמכות מנהל מרחב פחות 0.1%, הרי שהנני נדרשת לבחון האם הוכח על ידי התובעים כי הבנק לא עמד בהתחייבותו זו.

בעניין זה, טוען המומחה מטעם התובעים כי במועד הסמוך ליום 26/6/02- אז התחייב הבנק לשלם לתובעים ריבית זכות בשיעור סמכות מנהל מרחב פחות 0.1% - הוא בדק את הריבית אשר שולמה לתובעים בפועל ומצא כי הריבית האמורה שווה לריבית בשיעור של פריים פחות 0.84%- ומשכך, נקבעה על ידו ריבית זו כריבית מוצא לחישובו. בשים לב לקביעת ריבית המוצא על ידו, בחן מומחה התובעים, את ריבית הזכות אשר שולמה לתובעים לאורך כל התקופה, תוך השוואתה לריבית פריים פחות 0.84% וההפרשים הקבועים על ידו, הינם ההפרשים בין הריבית מוצא כפי שנקבעה על ידו לריבית אשר שולמה בפועל.

המומחה מטעם הבנק, שולל ראשית את קביעת מומחה התובע בכל הנוגע לריבית המוצא. כך, לטענתו, בכל הנוגע לריביות מיוחדות אשר מאושרות על ידי מנהלים או פקידים מיוחדים – המינוח הנוגע לריבית המוצא הינו :"ריבית בצל" ולא "פריים מינוס".

בהקשר זה העיד מומחה הבנק באשר לריבית זכות בעמוד 59 לפרוטוקול:

"ש. מפנה אותך לענין ריבית זכות, אמרת שריבית זכות נקבעת לפי ריבית צל, אני מפנה לעמוד 28 , שורה 32 לפרוטוקול, שאלתי את אורנבך, שהיה מנהל הסניף בתקופה הרלוונטית, האם על פי פקדונות שקליים מקבלים לפי פריים מינוס, הוא ענה לי שכן, אתה חולק עליו?

ת. כן. אני רוצה להסביר, יש הבדל בין פריים וגם מה שהזכרת נושא ריבית הפיקדונות. פריים זה תשלום הריבית שהבנק לוקח שהבנק גובה בגין כסף שהוא נתן. פיקדונות יש לו מערכת אחרת שונה שלא קשורה לפריים, אלא למערכות הריביות השונות והיא על הכסף שהוא מגייס ולכן אני מתנגד למונח שהגדיר מר אורנבך.

ש. לפני יומיים הוצאנו מאתר האינטרנט של הבנק על התנאים היומיים, כתוב שהריבית בפח"ק משתנה בהתאם לריבית הפריים?

ת. פח"ק זה ריבית יומית פיקדון יומי שמשתנה מיום ליום. אני התייחסתי בפיקדונות שלי שדבר שהלקוח קבל אותו כהסדר בלי קשר לפיקדון הזה. זה המידע שאני ביררתי. "

לאחר ששקלתי, הנני מוצאת להעדיף – מבחינת נקודת המוצא - את נקודת המוצא של מומחה הבנק- וזאת ראשית, הואיל ומתוך עדותו של מומחה התובע עולה מפורשות כי הוא בחר תאריך אקראי וכן, מדד אקראי אשר אין לו כל קשר לתשלום ריבית זכות כפי שסוכמה ולא הוכח כי יש לו קשר לשיעור הריבית כפי שנקבע .

יתרה מכך, לטענת התובע 1 עצמו עד לסוף שנת 2000 שולמה לו ריבית בהתאם למוסכם ומדובר בתקופה ארוכה של מספר שנים, לאור האמור, הרי שתחת לקחת נתון לחודש אחד נקודתי ואקראי - כפי שעשה מומחה התובע, יכל מומחה התובעים לבדוק במהלך כל התקופה עד לסוף שנת 2000 מה היתה הריבית ששולמה וזאת, לכל הפחות בכדי לבדוק אם ריבית המוצא שלו והקשר שלה לפריים אמנם מבוססים. אלא שמומחה התובע כלל לא בדק את התקופה שלפני שנת 2000 (ראה עדותו בעמוד 57 שורות 7-13 ).

לאור האמור ומשתביעת התובעים מבוססת על נתון אקראי אשר התברר כחסר כל ביסוס, אינני מקבלת את התחשיב של המומחה מטעמם ודי היה בכך בכדי לדחות תביעתו ברכיב זה .

1. יחד עם זאת, הואיל והמומחה מטעם הבנק קבע כי קיימים הפרשים, לטובת התובעים, הרי שהתובעים יהיו זכאים להפרשים כאמור בהתאם להודיית הבנק. בהקשר זה יצויין ויודגש כי , עיון בחוות דעת מומחה הבנק מעלה כי המומחה לא הפריד בחישוביו בין התקופות השונות וקבע הפרשים באופן מרוכז לתקופה שמיום 1/1/00 ועד למועד בו לא היו עוד לתובעים פיקדונות.

בנסיבות בהן קבעתי לעיל, כי התובע אינו זכאי לתשלום עד ליום 7/02 וכן, משקבעתי להלן כי כלל התביעות הנוגעות לפיקדונות שהן קודם ליום 30/12/02 – התיישנו, הרי שהתובע זכאי להפרשים- ככל שהם קיימים רק מיום 30/12/02 ואילך.

בהקשר להפרשים אלו , אין בפני כל תחשיב ומשכך- לתחשיב זה , בהתאם להתוויות כפי שנקבעו על ידי לעיל- ידרשו הצדדים בשלב הבא.

טענת ההתיישנות

1. הואיל ונקבע על ידי כי ההסכם הראשון- ככל שאמנם היה קיים - שונה בהסכמת הצדדים בשנים 1999 ו- 2000, הרי שאינני נדרשת לטענת ההתיישנות הנוגעת לתביעת התובע בדבר הפרשים בשיעור הריבית בין L +1%, לבין הריבית כפי שנגבתה בפועל בתקופות מאוחרות יותר.
2. בנוגע לפיקדונות –

אפתח ואציין כי הבנק נקלע לכלל טעות הואיל ובסיכומיו הואיל וטוען הוא כי התביעה הוגשה ביום 30/12/10 ומשכך, כל עילה אשר נוצרה קודם ליום 30/12/03 התיישנה- אלא, שאין חולק כי התביעה הוגשה ביום 30/12/09 ומשכך – גם אם יש ממש בטענת ההתיישנות – הרי שהיא חלה רק על עילות אשר נוצרו קודם ליום 30/12/02.

באשר לפיקדונות, טוען התובע 1 כי בבדיקה אשר ביצע בשנת 2002 הוא מצא כי לא שולמו לתובעים ריביות בהתאם למוסכם. אין חולק כי פניית התובע בנושא, הובילה להודעת הבנק ובהתאם לה תשולם לתובעים ריבית בשיעור המוסכם מכאן ואילך- דהיינו מחודש 7/02.

התובע תבע ריבית בגין הפיקדונות לתקופה אשר קדמה למועד זה – תביעה זו נדחתה על ידי לגופה כמפורט בסעיף 64 לעיל.

1. באשר לתשלום הריבית על פיקדונות לתקופה שהיא אחרי ה – 7/02 ועד ליום 30/12/02 –הנני מוצאת לקבל את טענת הבנק ולקבוע כי התביעה לתקופה זו אמנם התיישנה.

בהקשר זה, אפתח ואציין כי התובעים לא הציגו כל תשתית ראייתית עובדתית ובהתאם לה לא ידע התובע 1 על כך שהבנק לא מזכה אותו בריבית בגין הפיקדונות בהתאם למוסכם בתקופה זו . בהקשר זה, בהינתן שבהקשר לתקופה שעד ל – 7/02, טען התובע מפורשות כי רק בדיקה אשר ערך בשנת 2002 העלתה כי אינו מזוכה בהתאם למוסכם ואילו באשר לתקופה שלאחר מועד זה – שתק התובע – הרי שנקודת המוצא העובדתית הינה שהתובע 1 ידע על כך שלטענתו הבנק אינו משלם לתובעים ריבית כמוסכם כבר מהמועד בו הופרה החובה כנטען.

לטענת התובע, עילת התביעה בגין התקופה האמורה לא התיישנה וזאת, בהתבסס על הלכת ה"שורה התחתונה" – דהיינו ההלכה ולפיה מקום בו קיימת תביעה בגין חשבון, המועד הקובע הוא המועד בו נדרש לפירעון מלוא החשבון.

אין בידי לקבל את החלת ההלכה האמורה על המקרה בפני בו אמנם מדובר בהתקשרות ארוכת טווח ואולם, מדובר בטענת הפרה נקודתית אשר התגבשה והיא ניתנת להפרדה מהמכלול – ומשכך, אין ולא היתה כל מניעה להגישה ממועד היווצרותה.

בנסיבות אלו , הנני מקבלת את טענת ההתיישנות בכל הנוגע לתקופה שמיום 7/02 ועד ליום 30/12/02.

ביטול כרטיסי האשראי –

1. לטענת התובע, כמפורט לעיל, בעת שהיה בחופשה עם רעייתו באילת, הודיע לו מר מרוויס מהבנק כי, בהתבסס על כתבה עיתונאית , מבוטלים לאלתר ארבעת כרטיסי האשראי שלו.
2. הבנק מנגד טוען - באשר לנסיבות קבלת ההחלטה בדבר ביטול הכרטיסים כי - בשנת 2004 הורשע התובע 1 בעבירות מס וכפועל יוצא מכך, העביר את אחד מהחשבונות על שמה של אמו- התובעת 3. זאת ועוד, לטענת הבנק, התובע 1 טרח והבהיר כי הוגש ערעור על ההרשעה האמורה אשר סיכויו טובים- טענה אשר התבררה כלא נכונה, עת הערעור נדחה.

לטענת הבנק, במועד הסמוך לביטול כרטיסי האשראי פורסמו ידיעות בהתאם להן נעצר התובע ביום 12/9/05 על ידי רשויות המס ופורסמה בהקשר לכך כתבה באתר האינטרנט של עיתון "גלובס" ולפיה: "לא לומד לקח: רו"ח יגאל שגיא מסביון נעצר בגלל עבירות מס בפעם השנייה".

1. הבנק טען בנוסף, כי במועד ביטול כרטיסי האשראי של התובע, היתה בעיה גם עם הבטוחות אשר העמיד התובע לבנק ובכלל זה עם שעבוד הנכסים בהתאם להתחייבותו. באשר לטענה זו , הרחיבו הצדדים את הדיבור בנוגע לשאלות- מה היה מועד שעבוד הנכסים ומה היה היקפם ואולם, אינני מוצאת לקבוע מסמרות בנושא, הואיל ומתוך העדויות כפי שנשמעו על ידי עד הבנק – מר מרוויס – עולה כי הסיבה הבלעדית בעטיה בוטלו כרטיסי האשראי, הייתה הפרסום האמור ולא הבטוחות.

בהקשר זה בסעיף 66 לתצהירו מצהיר מר מרוויס כי :

"על אף שמר שגיא מבקש להתמקד בנושא הביטחונות שהיו בחשבון באותה עת, כאילו בוטלו כרטיסי האשראי מאחר ולבנק לא היו די ביטחונות, הרי שנושא זה הינו זניח, וההחלטה לבטל את כרטיסי האשראי נבעה מהצורך לצמצם את החשיפה של הבנק, עקב הסיכון שנוצר בנסיבות חקירתו החוזרת של מר שגיא בידי רשויות המס".

לאור האמור, הנני קובעת כי הסיבה בעטיה בוטלו כרטיסי האשראי של התובע הינה הפרסום האמור.

1. זאת ועוד, לטענת הבנק, לא בוטלו כלל כרטיסי האשראי של התובע, אלא שהוצע לו להשאיר כרטיס אחד עם מסגרת של 10,000 ₪ ברם הוא סירב. עוד טוען הבנק כי הוצע לתובע למשוך סך 10,000 ₪ במזומן מסניף אילת – ברם הוא סירב גם להצעה זו ועמד על ביטול כלל כרטיסיו .

בהקשר זה הנני מוצאת להעדיף את גרסת התובע ועדותו על פני גרסת הבנק.

כך, עיון במכתב אשר הוציא התובע, מיד לאחר האירוע המדובר מעלה כי בסיפא למכתב זה כתב התובע:

"נ.ב. : זה המקום לציין לשבח את מר אברהם הראל ששמע את כל הקורות אותנו באילת ויצא מגדרו כדי לתקן את המצב ולו במעט, ככל יכולתו. הוא שמע אותי ברוב קשב, לדבריו, ניסה להעביר לי כסף מסניף אילת עם שליח והדבר לא הסתייע בידו ובסופו של דבר הנפיק לי כרטיס אשראי זהב של ישראכרט והעביר אותו בדחיפות לסניף יהוד, כדי שאוכל לקבלו שם בבוקר יום 22.9.05 ולפתור בעיות דחופות של מילוי דלק ברכב, קניות מוצרי מזון בסופרמרקט וכל היוצ"ב "

הנני סבורה כי יש במכתב הספונטאני של התובע, אשר הוצא מיד לאחר האירוע ובמסגרתו כאמור חלק התובע שבח לעובד בנק אשר ניסה לסייע בידו, כפי המתואר לעיל והכל – טרם הוצגה הגרסה של הבנק ולפיה הוצע שלא לבטל את כלל כרטיסי האשראי שלו והוצע להעביר לו כספים לאילת- בכדי לשלול את הטענה ולפיה הוצעו לו הסדרים כאמור.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי הבנק אמנם הודיע לתובע על ביטול כלל כרטיסי האשראי שלו ואף ביטל בפועל, דקות לאחר הודעתו האמורה, את כרטיסי התובעים והכל, בהתבסס על פרסום עיתונאי המעיד על כך שהתובע נעצר בשל עבירות מס.

1. לטענת הבנק, ביטול כרטיסי האשראי בנסיבות האמורות, הינו כדין , באשר בהתאם להסכם בין התובע לבנק, יש לבנק האפשרות לבטל כרטיסי האשראי מקום בו קיים סיכון לאשראי אשר מעמיד הבנק לתובע.

אין בידי לקבל טענת הבנק בנסיבות כפי שהונחו בפני – כך, גם אם יש ממש בטענה הרי שעל כל צד לחוזה חלה החובה לקיים או לדרוש קיום חוזה בתום לב והחובה האמורה חלה ביתר שאת מקום בו מדובר ביחסים בין בנק לבין לקוח- אשר כוללים בחובם גם חובת נאמנות של הבנק כלפי לקוחו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים , במקרה בפני – בו מדובר בזכות אשר יש בה בכדי להמחיש את הכוח הרב המצוי בידיו של הבנק, אשר בהינף מקש מחשב יכול להגביל לחלוטין את יכולת התפקוד הכספית המיידית של הלקוח .

יודגש כי אינני קובעת שהבנק אינו רשאי להפעיל את הזכויות המוקנות לו על מנת לשמור על ההון המופקד בידו ועל מנת להבטיח האשראי המוקצה ללקוח , יחד עם זאת, הנני סבורה כי בנסיבות בפני פעל הבנק בפזיזות ובחוסר מידתיות.

כך, הבנק הפעיל סמכות כה חמורה וזאת, מבלי לקיים ולו שימוע ללקוחו והכל בהתבסס על ידיעה עיתונאית – ובהעדר כל אינדיקציה אחרת. זאת ועוד, בהינתן שהבנק מודה כי ימים ספורים לאחר מכן, הושבו לתובע כרטיסי האשראי שלו- תוך הקטנת מסגרת האשראי שלהם- הרי שיש בכך בכדי להעיד כ"אלף עדים", כי הבנק נקט בסנקציה קיצונית ובלתי מידתית בעליל.

1. בנסיבות בהן פעל הבנק תוך הפרת חובותיו כלפי התובעים, הרי שעל הבנק לשפותם בגין התנהלותו זו. התובעים 1 ו – 2 עותרים לפיצוי בסך 300,000 ₪ - בגין נזק לא ממוני אשר נגרם להם כפועל יוצא מביטול כרטיסי האשראי ובכלל זה, עוגמת הנפש, הפגיעה בשמו הטוב של התובע 1 וחוסר הנוחות "לשון המעטה" אשר נגרמה לתובעים בנסיבות בהן בוטלו הכרטיסים בשעה ששהו בחופשה. אציין כי התובעים לא הביאו כל ראייה בתמיכה לנזק כאמור .

בשים לב לכל האמור הנני אומדת את נזקם של התובעים 1 ו – 2, בגין התנהלות הבנק בסך של 20,000 ₪.

חיוב בריבית חריגה בשנים 2003 ו - 2006 , הפסקת ההתקשרות בין התובעים לבנק והפסדיהם של התובעים כפועל יוצא ממכירת תיק ניירות הערך שלהם –

1. לטענת התובעים הפר הבנק את ההסכמים אשר נכרתו עמם וזאת, הן בשנת 2003 והן, בשנת 2006 עת סירב לחדש את הסכם ההלוואה- בשנת 2003 בריבית בשיעור של L +1% ובשנת 2006, בריבית בשיעור של L +1.5%.

בפסק דיני דלעיל, סקרתי טענותיהם של התובעים, בכל הנוגע להסכמים הנטענים ודחיתי טענותיהם ולפיהן , הוסכם בין הצדדים, על ריביות כנטען.

פועל יוצא מקביעתי זו הינה, שהבנק לא הפר את התחייבותו כלפי התובעים, עת פרע את ההלוואה עם תום תקופת ההסכמים – וזאת, הן בשנת 2003 והן בשנת 2006. זאת ועוד, בנסיבות בהן לא חודשו ההסכמים, הרי שהבנק נהג כדין עת פרע את סכום ההלוואה בחשבון העו"ש וגבה בגין כל אשראי אשר לא הוסדר ריבית חריגה.

בהקשר זה, העיד המומחה מטעם התובעים בעמוד 56 לפרוטוקול:

"ש. האם זה נכון שסכום הלוואה במקרה כזה עומד לחיוב בעו"ש?

ת. במקרה שאין הסכם אחר ההלוואה עומדת לפרעון בעו"ש."

לאור האמור ובנסיבות בהן אין חולק כי לא היתה מסגרת אשראי מאושרת ומוסכמת, הרי שהבנק נהג כדין עת חייב את האשראי שאינו מוסדר, בריבית חריגה.

1. התובעים טוענים במובלע, בהקשר להתנהלות הבנק בשנת 2006, כי – גם ככל שלא היתה הסכמה לעניין הריבית , הרי שהריבית אשר נדרשה מהם כתנאי לחידוש ההסכם, לא היתה סבירה. הטענה האמורה, שהיא טענה שבמקצועיות ובמומחיות, לא הוכחה בפני.

כך, במסגרת חקירתו הנגדית נחקר התובע 1 על טענתו ולפיה בשנת 2006 היה שיפור בדירוג האשראי של ישראל, דבר אשר הוביל, לטענת התובע 1, לשיפור ביכולת גיוס האשראי של הבנקים וטען כי האמור מבוסס על כתבה עיתונאית בה נקבע כי יש שיפור בגיוס האשראי. בכל הכבוד, שמשמדובר בנושא שהוא במומחיות, לא די בכתבה עיתונאית אשר אף ממנה יש להסיק את הטענה הנטענת על ידי התובע והיה על התובע לתמוך טענתו בחוות דעת מומחה. בהקשר זה, אציין, במאמר מוסגר, כי הגם שהתובע צירף חוות דעת מומחה מטעמו, הרי שאין כל התייחסות בחוות דעתו לנושא.

בהקשר זה יש להוסיף כי אמנם התובע 1 העיד- ועדותו לא נסתרה – שלאחר סיום ההתקשרות עם הבנק, התקשרו התובעים עם בנק איגוד אשר הקצה להם האשראי בריבית של L +1.6% ואולם, גם בכך אין בכדי לתמוך בטענה ולפיה הריבית אשר התבקשה על ידי הבנק הנתבע, אינה סבירה וזאת, בנסיבות בהן אין חולק שהאשראי אשר קיבל התובע מבנק איגוד היה בהרכב שונה.

כך התובע העיד בעמוד 21 לפרוטוקול (שורות 29-33):

"תאשר לי שבנק איגוד אליו העברת את הפעילות בשנת 2006 סירב לקבל את ניירות הערך שלך ?

ת. הוא לא סרב בצורה מוחלטת, הוא אמר שהוא מעדיף לא לקבל את התיק הזה כי הוא לא יודע אם כדאי או לא כדאי לו משום שהוא לא רוצה לסכן את האשראי מול הביטחונות, אני רוצה רק לציין שכבטוחה הוא ביקש רק את הבית בר"ג."

ובנוסף העיד בעמוד 22 לפרוטוקול כי :

"בנק איגוד קיבל רק את הבית בר"ג כבטחון על אותו גודל של אשראי ?

ת. לא, החזרתי את האשראי לבנק מזרחי – כ52% אז היה בערך 48% מהאשראי.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי לא הוכח שדרישתו של הבנק בשנת 2006, לחדש את ההלוואות בריבית של L + 1.9% לא היתה סבירה.

יתרה מכך, כאמור לעיל, הנני קובעת כי לא הוכח שעד להסדרת האשראי, נהג הבנק שלא כדין, עת חייב את האשראי שאינו מוסדר בריבית חריגה.

1. באשר לטענות התובעים ולפיהן כפועל יוצא מהתנהלות הבנק, נאלצו לממש את תיק ניירות הערך שלהם בהפסד - הרי שמשנדחתה הטענה ולפיה הבנק הפר את התחייבותו כלפי התובעים ממילא, נדחית עילת התביעה המבוססת על הפרה – בבחינת "נפל הסוס ונפל רוכבו". למעלה מן הצורך אציין כי, אין חולק שהבנק פרע את ההלוואות מתוך העו"ש כבר בתחילת שנת 2006, בעוד שהמעבר לבנק איגוד היה בתחילת שנת 2007, דהיינו הייתה לתובעים שנה שלמה על מנת לבצע המעבר והמימוש ומשכך, לא היה כל צורך לפעולה בדוחק ובלחץ.
2. לאור האמור, הנני דוחה תביעתם של התובעים בראשי הנזק הנ"ל.

התניית שירות בשירות במתן ההלוואה על סך 30,000 ₪.

1. לטענת התובעים, התנה הבנק חידוש הלוואה על סך 30,000 ₪ בהסדרת האשראי של התובעים וחתימה על הסכמים הנוגעים לאשראי.

לטענת התובעים, מדובר בהתנאת שירות בשירות.

אינני מקבלת טענתם זו של התובעים – באשר לטעמי, אין מדובר בהתנאת שירות בשירות אחר, אלא שמדובר באותו שירות של הקצאת אשראי- בנסיבות אלו, רשאי הבנק להחליט כי כל הקצאת אשראי תהיה כנגד הסדרת כל נושא האשראי ורשאי הוא לסרב ליתן אשראי נקודתי בהינתן שלא מוסדר כלל האשראי של הלקוח.

עשיית עושר ולא במשפט

1. באשר לטענת התובעים ולפיה עשה הבנק עושר ולא במשפט באשר היה באפשרותו לעשות שימוש באשראי אשר התחייב להקצות להם, ללקוחות אחרים, תוך חיובם בריבית גבוהה מזו שהיה באפשרותו לחייב את התובעים בהתאם למוסכם בינהם.

בהקשר לטענה זו – הרי שראשית, משנדחתה טענת התובעים ולפיה הוסכם בינם לבין הבנק על הקצאת אשראי בריבית קבועה- ממילא דין התביעה המבוססת על הסכמה כאמור להידחות.

זאת ועוד, למעלה מן הצורך אציין כי קיימת כפילות ולו באשר לחלק מרכיב זה אל מול הרכיבים במסגרתם תובעים התובעים את ההפרש בין מה ששילמו לבין מה שהוסכם כי ישלמו, באשר ברי כי לו היו זכאים התובעים להפרש האמור, ממילא הבנק היה משלם עבור הפער, המצב היה חוזר לקדמותו ומושווה למצב בו היה מוקצה האשראי כאמור לתובעים בשיעור אשר הוסכם בינם לבין הבנק.

לאור האמור התביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר

1. הנני מקבלת את תביעת התובעים בכל הנוגע לתשלום הפרשי ריבית בגין פיקדונות וזאת, מיום 30/12/02 ועד ליום 20/1/04 – באשר לרכיב זה יוגשו תחשיבים ובהתאמה תינתנה החלטות – ככל שיהא בכך צורך - לשם קביעת הסכום ובהתאם להתוויות כפי שנקבעו על ידי לעיל.
2. הנני מקבלת את תביעת התובעים 1ו - 2 בכל הנוגע לביטול כרטיסי האשראי שלהם ומחייבת את הבנק לשלם לתובעים 1 ו – 2 ביחד ולחוד, סך של 20,000 ₪ וזאת, בתוך 30 יום מהיום.
3. הנני דוחה את יתרת רכיבי תביעת התובעים.
4. בנסיבות בהן הונחה בפני תביעה על סך של כ – 1,400,000 ₪ ומקצתה התקבלה, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תדוור פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אב תשע"ג, 15 יולי 2013, בהעדר הצדדים.