לפניי תביעה שהוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד). בהתאם לנטען מעדה התובעת כתוצאה מרכב חולף ללא שהיה מגע בינה לבין הרכב. הרכב נסע והתובעת לא רשמה את פרטיו.

הסוגיה בה עליי להכריע היא האם נסיבות התאונה, כפי שתוארו על ידי התובעת נכנסות בגדר סעיף 1 לחוק הפלת"ד.

1. התובעת, ילידת 30.01.1984, נפגעה בהתאם לנטען כתוצאה מרכב חולף, ללא מגע בינה לבין הרכב הפוגע. פרטי הרכב והנהג אינם ידועים לתובעת. ד"ר רוברט לוי, אורתופד שמונה על ידי בית המשפט, קבע כי כתוצאה מהתאונה סובלת התובעת מנכות אורתופדית בשיעור של 1% לפי סעיף 51(8)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"). התאונה הוכרה כתאונת עבודה, נכותה נקבע בשיעור של אפס אחוזים (0%) (לתובעת נקבעו נכויות זמניות).

הצדדים, כאמור, חלוקים בשאלת החבות, בשאלת נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת ולנזקיה כתוצאה מהתאונה, ככל שייקבע כי המדובר בתאונת דרכים.

1. בהתאם לנטען "ביום 03.05.2005, כאשר עמדה התובעת על הכביש סמוך למדרכה, מתוך כוונה לחצות את הכביש, הבחינה לפתע ברכב המתקרב לעברה (להלן: הרכב) ובניסיון להתחמק מפגיעת הרכב פסעה אחורנית, דרכה על תעלת הביוב הסמוכה לשפת הכביש, מעדה ונפלה" (סעיף 3 לכתב התביעה).

בתצהיר עדותה הראשית פירטה התובעת: "ביום 03.05.2005, בשעות הבוקר, לאחר שירדתי מהאוטובוס של עובדי המלונות באילת, בדרכי לעבודתי כמאבטחת בחברת ד.א.ס. אופיר – מרחב דרום, בעודני עומדת על הכביש סמוך למדרכה, בכוונה לחצות את הכביש, הבחנתי לפתע ברכב המתקרב לעברי (להלן: הרכב) ובניסיון להתחמק מפגיעת הרכב, פסעתי אחורה, דרכתי על תעלת הביוב הסמוכה לשפת המדרכה, מעדתי ונפלתי" (סעיף 2 לתצהיר התובעת).

התובעת לא נחקרה בחקירתה הנגדית על נסיבות התאונה.

1. במסגרת ההליך התקיימו שתי ישיבות הוכחות. בישיבה בראשונה נחקר רק המומחה מכיוון שהתובעת ילדה באותו היום. בישיבה השניה נחקרה התובעת והצדדים נדרשו לסכם טיעוניהם בעלפה. ב"כ התובעת ביקשה להגיש סיכומים בכתב שהכינה לישיבה ולכן ניתנה גם לנתבעת שהות להגיש סיכומיה בכתב, לתובעת ניתנה רשות להגיש סיכומי תשובה. ב"כ הנתבעת ביקש להוציא את סיכומי התשובה של התובעת מתיק ביהמ"ש מאחר שלטענתו חרגו ממסגרת "סיכומי התשובה" המותרים. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים לעניין זה איני סבורה כי סיכומי התשובה חרגו מתגובה לסיכומי הנתבעת.

האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים

1. לטענת בא כוח התובעת בסיכומיה אין חולק כי חוק הפיצויים אין בו דרישה לקיום מגע פיזי בין הרכב לבין הניזוק. מהנסיבות כפי שתוארו על ידי התובעת, נטען כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין פגיעתה של התובעת לשימוש ברכב המנועי ולכן יש לקבל את התביעה תוך קביעה כי המדובר בתאונת דרכים. לטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי וגם לא משפטי בין הפגיעה לרכב החולף, בנסיבות כפי שתוארו על ידי התובעת, הן על פי מבחן השכל הישר והן על פי מבחן הסיכון והפנה לאבחנה בין חשש סובייקטיבי לסכנה אובייקטיבית.
2. בהתאם לחוק הפלת"ד תאונת דרכים הינה:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ...

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;

1. כב' המשנה לנשיאה, השופט (בדימוס) א. ריבלין, בספרו תאונת דרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית 2012, בעמ' 82-83, התייחס לסוגיה שלפניי של העדר מגע בין נפגע לרכב:

"מאורע המזכה את הנפגע בפיצויים אינו בהכרח מאורע בו נתקיים מגע פיסי בין הנפגע לכלי הרכב. החוק אינו דורש מגע שכזה בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה. לפיכך, הולך רגל הנופל בעת חציית הכביש בהשפעת כלי הרכב שחלף בקרבתו ונפגע – פגיעתו תחשב כפגיעה שבאה בעטיו של מאורע המהווה תאונת דרכים, אף שלא נתקיים מגע פיסי בין הרכב לבינו ... חייב שיתקיים גם קשר סיבתי בין השימוש ברכב, או בין הניצול של הרכב, לבין הנזק שנגרם ... המבחן פיסי אינו המבחן הקובע כי אם מבחן הסיכון; יש לבחון אם המאורע שהתרחש הוא חלק מסיכוני הדרך."

1. במקרה שלפני, כאשר לא היה מגע פיזי בין התובעת לרכב, יש לבחון איפוא האם קיים קשר סיבתי ישיר בין הרכב החולף הנוסע לנפילתה של התובעת והנזק שנגרם לה. מבין שלושת המבחנים האפשריים לקביעת קשר סיבתי משפטי – מבחן השכל הישר, מבחן הצפיות ומבחן הסיכון – העדיף ביהמ"ש העליון את מבחן הסיכון, בו משולבים שיקולי מדיניות משפטית ושכל הישר (ראו ע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 853, 869-874).
2. בתי המשפט הכירו בתביעות המקיימות את דרישת חוק הפלת"ד במצבים בהם לא היה מגע פיסי בין הנפגע או הנפגעת לבין הרכב. כאשר נמצא כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. כך בת.א. (נצ') 14894-02-09 איבגי נ' קרנית (מיום 19.05.2013). שם נפגע רוכב אופניים, בנסיבות בהן רכב שיצא מחנייה חסם את נתיב נסיעתו ולכן הוא הסיט את הכידון ופגע במדרכה, נפל ונחבל. נקבע שם כי הנפגע אשר נסע במרכז הכביש לא היה מסיט את אופניו לשמאל אלמלא יצא הרכב מהחניה והיווה סיכון משמעותי. בת.א. (י-ם) 5013-07 יהנה בת ציון נ' שמעון דהן (מיום 04.03.2012) נקבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין התדרדרת הרכב אל תוך חצרה של התובעת (הנפגעת) לבין הטראומה הנפשית שנגרמה לה. זאת על אף שלא היה מגע בינה לבין הרכב. בת.א. (מחוזי י-ם) 736/95 עדרי נ' קרנית (מיום 03.07.1996) הוכר אירוע נפילה מסוס שנבהל מרעש טרקטורון שעבר בסמוך, כתאונת דרכים ככיוון שנתממשו סיכוני הדרך. בת.א. (י-ם) 3623/06 מזרחי יהודית נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (מיום 12.03.2007) נדחתה תביעה של נפגעת שמעדה כאשר ירדה מהמדרכה לכביש לעבר אוטובוס שעצר מספר מטרים מן המדרכה. שם במהלך הירידה מהמדרכה חשה התובעת בכאב ברגלה, מעדה ונפלה. נקבע כי לשימוש באוטובוס לא הייתה השפעה כלשהי על נפילת התובעת. התובעת נפגעה במהלך ירידתה מהמדרכה ולכן בית המשפט דחה את התביעה.
3. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לפסקי דין בהם לא הכירו בתאונה כתאונת דרכים. אולם מקרים אלו נבדלים מהאירוע שבעניינו. בע"א (ב"ש) 1130/04 סמעאן נופי ובניו בע"מ נ' קרנית (מיום 10.11.2005) נקבע כי המשיב נפגע מנפילה לבור לא מגודר מאחר ונבהל מנתזי בטון. נקבע כי הפגיעה במשיב לא התרחשה כתוצאה מהפעלת הכוח המכני של מערבל הבטון אלא כתוצאה מהסיכון שיצר הבור, שלא היה מוגדר באתר הבנייה. בת.א. (טב') 3509/99 גוטליב נ' קנטור (מיום 25.06.2000), שם נהגה התובעת בקולנועית בכביש צר נטען כי היא נבהלה מרכב חולף, סטתה עם הקולנועית והתהפכה בשל בור. שם נקבע כי התובעת ידעה על נוכחות הרכב בזירת האירוע וכי ניתן להניח שהתובעת נסעה בכביש ליד ביתה עם הקלנועית פעמים רבות ונסעו מולה רכבים אחרים שלא גרמו לה להיבהל וליפול מהקלנועית. ביהמ"ש קבע כי נגרמה לתובעת בהלה סובייקטיבית שגרמה לה לפעול כפי שפעלה ואולם לא היה גורם אובייקטיבי בנהיגת הרכב אשר גרם או היה אמור לגרום לאותה בהלה. ת"א (הרצליה) 953/85 אהרוני נ' קרנית (צלטנר, תוספת שניה, עמ' 190(א)) הולך רגל טען שחש בהדף אוויר שנגרם מרכב חולף ואיבד את שיווי המשקל בהליכה, וכתוצאה מכך נפל. במקרה זה העיד בוחן תנועה שכדי שהדף אויר יפיל אדם צריך אותו רכב להיות כבד מאוד ולנסוע במהירות גבוהה. נקבע כי התובע הקפיד ללכת בצד השמאל וניתן היה לחוש ברכב כבד מאוד שבא לעומתו. כב' השופטת דיבון לא שוכנעה שהדף האוויר היה כזה שהוא בפני עצמו הפיל או גרם לנפילת התובע. בע"א (ת"א) 4049/04 מיטב מור חיים נ' קרנית (מיום 13.12.2005) שאישר את פס"ד מהשלום ת"א (כ"ס) 688/03 מור חיים צביה נ' כלל (מיום 04.11.2004) (להלן: "מיטב מור"). באותו מקרה הנפגעת קטינה בת אחת עשרה (11) תוך כדי חציית הכביש חזרה על עקבותיה, נתקלה בדוושת האופניים ונפלה. בית המשפט קמא ראה לנכון לציין שהקטינה לא הזכירה בעדותה את הרכב החולף במהירות ואת הבהלה שאחזה בה כסיבה לנסיגה ולנפילה וכי הסיבה לנפילתה הייתה ההיתקלות של רגלה בדוושת האופניים בעת שהייתה על הכביש וחזרה אחורנית ובכך לא קשרה את אירוע נפילתה לרכב מסויים, נקבע:

"בנסיבות העניין לא היה די בשימוש במלים "בהלה" או "פחד" בתצהיר שניסחה עורכת דין ... כדי לשכנע, על פי עדותה היחידה של בעלת הדין, שהבהלה והפחד הם שגרמו לה לחזור, להסתבכות רגלה בדוושה ולנפילתה. באותה מידה אפשר לסבור שהמערערת שראתה תנועה ערה בכביש, שיוותה לנגד עיניה את עצת הוריה, כפי שהזכירה בתצהירה, והחליטה לשוב על עקביה ולהמתין עד יעבור זעם. לא בכדי סבר בית משפט קמא שאם השפעת הבהלה והפחד היו הגורמים העיקריים לנפילתה של המערערת, היה ניתן לכך ביטוי כלשהו במהלך עדותה והיא הייתה מזכירה את הדברים בחקירתה הנגדית, בצורה זו או אחרת".

1. הלכה היא כי התנאי להכרה "בסיבתיות העובדתית והמשפטית" במקרים של העדר מגע, הינו "קיום של זיקה מיידית וישירה בין השימוש לבין גרימת הנזק." בפס"ד מיטב מור, קבעו שופטי ביהמ"ש של ערעור והערכאה הדיונית כי מכיוון שהנפגעת לא קשרה נפילתה לרכב מסויים, ממנו נרתעה, אלא תיארה מהלך שגרתי של חציית כביש, הרי שלא התקיים "קשר ממשי" בין הרכב ולבין הנפילה.

1. מן הכלל אל הפרט – הנתבעת טענה בראש ובראשונה כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, על ביהמ"ש לפרט מדוע הסתפק בעדות זו. המדובר בתאונת "פגע וברח". גרסת התובעת כפי שנמסרה בכתב התביעה ובתצהיר, נתמכה לטעמי במסמכים הרפואיים שהומצאו על ידי התובעת וחזרו את אותה הגרסה מספר פעמים. הנתבעת חקרה את הנתבעת, באמצעות חוקר והחליטה בסופו של דבר שלא להגיש את דו"ח החקירה וגם לא לחקור את התובעת על נסיבות התאונה. בנסיבות אלו, מצאתי לקבל את גרסתה של התובעת לארועים כפי שתוארו על ידה.
2. לתחולת חוק הפיצויים – אני קובעת כי במקרה שלפני הוכח הקשר הממשי והמיידי והקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הנדרש. התובעת כאמור מתארת בתצהירה את נסיבות נפילתה: "ביום 3.05.2005, בשעות הבוקר, לאחר שירדתי מהאוטובוס של עובדי המלונות באילת... בעודני עומדת על הכביש סמוך למדרכה, בכוונה לחצות את הכביש, הבחנתי לפתע ברכב המתקרב לעברי (להלן: הרכב) ובניסיון להתחמק מפגיעת הרכב, פסעתי אחורה, דרכתי על תעלת הביוב הסמוכה לשפת המדרכה, מעדתי ונפלתי" (סעיף 2 לתצהיר התובעת).
3. התובעת בעודה עומדת בכביש סמוך למדרכה במטרה לחצות את הכביש לאחר שירדה מהאוטובוס, הבחינה לפתע ברכב המתקרב לעברה. כפי שעולה מתצהירה של התובעת והגם שהיא מודה כי עמדה על הכביש, האירוע אירע בחטף ובאופן מפתיע. גרסה זו גם מוצאת ביטוי בתעודת חדר המיון (צורף אישור מבית חולים קריא לנסיבות הפגיעה): "רצתה לחצות את הכביש, פתאום באה מכונית, ברחה אחורה מהמכונית ונפלה על רגל שמאל..." (הדגשות לא במקור.) בביקור בקופת חולים מיום 06.05.2005 נרשם "ירדה מן האוטובוס בדרכה לעבודה, נמלטה בכביש מרכב שהגיע ונקעה קרסול שמאל".
4. נסיעת הרכב החולף יצרה עבור התובעת סיכון תחבורתי ממשי ומיידי ובניסיון לחמוק מהרכב פסעה אחורנית, דרכה על תעלת הביוב הסמוכה אל הכביש ונפלה. עולה כי הגורם הממשי והמשמעותי הינו הרכב החולף. אלמלא הרכב המתקרב לעברה לא הייתה פוסעת אחורנית בחוסר זהירות או חוסר תשומת לב ומועדת. תיאור זה הינו התשובה לשאלה התוחמת את הקשר הסיבתי העובדתי, "הסיבה בלעדיה אין". שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי עובדתי ישיר בין התקרבות הרכב לעבר התובעת ויצירת הסיכון לבין מעידתה של התובעת עקב דריכה על תעלת הביוב. המדובר בגורם ממשי ומשמעותי. אין בטענת הנתבעת כי בכביש, דרך קבע, נוסעים רכבים כדי לאיין את תחושתה הסובייקטיבית של התובעת נוכח האירוע האובייקטיבי שאינו שנוי במחלוקת, במיוחד בהעדר חקירה נגדית, כדי להוציא את האירוע מהגדרת תאונת הדרכים כאמור. זאת ועוד, מבחן הסיכון משולב במבחן השכל הישר (6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(3) 145, 152) מבחן הסיכון בוחן את הקשר בין השימוש לבין נזק הגוף שנגרם, אם הנזק מצוי בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר ובגינו ביקש המחוקק לתת פיצוי, במסגרת חוק הפיצויים. מבחן השכל הישר מחייב קרבה רעיונית בין השימוש לנזק. השילוב ביניהם מביא אותי לתוצאה כי הרכב שחלף אשר מפניו רצתה תובעת להמלט, הוא שתרם את התרומה המשמעותית להתרחשות הנזק. זאת ועוד, קיומה של תעלת הביוב בשולי הכביש, ממלאת אחר יעוד תחבורתי והוא מניעת הצפת הכביש והמדרכה (ראו לעניין זה פס"ד של חברי השופט א. דראל ת.א. 4271/05 לורנס רקיע נ' קרנית, (מיום 12.2.2007)). מכל האמור, אני קובעת כי מדובר בתאונת דרכים ומקבלת את התביעה.

נכותה הרפואית של התובעת:

1. בהתאם לחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד"ר לוי מיום 03.01.2012, סבלה התובעת מנקע בקרסול שמאל. בחוה"ד נקבע כי כתוצאה מהפגיעה נותרה לתובעת נכות לצמיתות לפי סעיף 51(8)א בביטוי חלקי של 1%. עוד נקבע בחוות הדעת כי יש לאשר לתובעת תקופת אי כושר מיום 04.05.2005 עד ליום 11.05.2005.
2. התובעת בסיכומיה כפרה בחוות דעתו של ד"ר לוי וטענה כי תשובותיו לשאלות ההבהרה ועדותו בבית המשפט "לוקות בחוסר מהימנות, סתירות פנימיות רבות ומגמתיות מתוך כוונה להגן על קביעתו הראשונה בכל מחיר – גם במחיר סתירות נוספות".

נטען כי קביעת המומחה ולפיה לא סבלה התובעת ברציפות מכאבים בקרסול שמאל מאז התאונה עומדת בסתירה לתלונותיה כפי שפורטו בתצהירה (סעיף 5 לתצהיר) וכן בניגוד למסמכים הרפואיים שהוצגו למומחה: מסמך 11 מיום 07.03.2007 המציין הטבה חלקית אחרי פיזיותרפיה, מסמך 12 מיום 15.12.2009 המתייחס לתלונות על כאבי קרסול לאחר חבלה בזמן העבודה לפני מספר שנים, מסמך 13 תעודת חדר מיון מיום 09.03.2010 ובו צוין כי "מזה כ 5 שנים... נחבלה בקרסול שמאל ומאז סובלת מכאבים בקרסול לאחר מאמץ", מסמך 14 מיום 01.04.2010 לפיו הופנתה לפיזיותרפיה, מסמך 17 מיום 04.04.2010 ובו הפניה לבדיקת MRI ומסמך 18 ובו ממצאי בדיקת ה MRI מיום 30.05.2010.

עוד, לטענת בא כוח התובעת קיימת סתירה בהתייחסות המומחה לממצאי בדיקת ה MRI כאשר בחוות הדעת ציין כי הדגימו דלקת כרונית וקרע בגיד ובמסגרת תשובות ההבהרה נטען כי קיים שינוי באיכות רקמת הגיד בלבד ללא קרע. נטען כי קיימת סתירה נוספת בהתייחסות המומחה לממצאי הבדיקה הקלינית וההתעלמות מהנפיחות שנמצאה בקרסול שמאל. במיוחד בעת שבמסגרת חקירתו הנגדית נטען כי המומחה הבהיר שממצאי בדיקת ה MRI קשורים רק בחלקם לתאונה בשונה מקביעתו בחוות הדעת.

בא כוח התובעת טענה לסתירה נוספת בעמדת המומחה בעת שסבר כי בנסיבות העניין יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל ולהוסיף מחצית לנכות הרפואית הקיימת וזאת לאור המלצתו לתובעת להימנע מעבודות הכרוכות בעמידה ממושכת ובהליכה ממושכת (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון) ומנגד השיב כי המדובר "בפגיעה קלה מאוד מאוד" (עמוד 14 שורה 5).

1. לכן, טענה בא כוח התובעת כי מכל האמור עולה, ואף בהתאם להערת המומחה במענה לשאלות ההבהרה, יש לקבוע כי קיימת השפעה קלה של הפגיעה על כושר הפעולה הכללי או התנועות ולפיכך בעת שקיימת השפעה קלה עד בינונית יש להעמיד את שיעור נכותה הרפואית של התובעת על 10% לכל הפחות.
2. לטענת הנתבעת יש לקבוע כי לתובעת לא נגרמה כל נכות כתוצאה מהתאונה, גם בהתאם לקביעת המל"ל. עוד נטען כי יש לאמץ את קביעתו של המומחה כי הנזק העצבי שנגרם לתובעת אינו קשור לתאונה וכי ה"קרע" שנגרם לתובעת אינו אלא "סיבים פגומים".
3. בהתאם לחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד"ר לוי מיום 03.01.2012, סבלה התובעת מנקע בקרסול שמאל. בחוה"ד נקבע כי כתוצאה מהפגיעה נותרה לתובעת נכות לצמיתות לפי סעיף 51(8)א בביטוי חלקי של 1%. עוד נקבע בחוות הדעת כי יש לאשר לתובעת תקופת אי כושר מיום 04.05.2005 עד ליום 11.05.2005.

בחוות הדעת פורטו ממצאי הבדיקה הקלינית שערך המומחה לתובעת ביום 03.07.2011 ומהם עולה כי היקף הקרסוליים זהה בשתי הרגליים, עם נפיחות מינימאלית בצד המדיאלי של קרסול שמאל. טווחי תנועה זהים בשני הקרסוליים, מבחן "מגירה" בדרגה 1+ מעורר כאבים בקרסול שמאל ובקרסול שמאל נמצאה גם רגישות מקומית בצד המדיאלי – אחורי לרבות רגישות בסדק המפרקי הקדמי.

בסיכום חוות הדעת נקבע כי במועד התאונה נפגעה התובעת בקרסול שמאל, אובחן נקע והיא טופלה בטיפול שמרני. עוד נרשם כי במשך שנים סבלה התובעת מכאבים לעיתים רחוקות ולא נזקקה לטיפול רפואי. שנה לפני הבדיקה התחדשו תלונותיה על כאבים ונפיחות בקרסול, ללא אירוע חבלתי נוסף. בדיקת MRI הדגימה דלקת כרונית, עיבוי וקרע אורכי של כ 5 מילימטר בגיד הטיביאלי פוסטריור התואמים את תלונותיה של התובעת. בבדיקת EMG שבוצעה בדצמבר 2011 נמצא כי התובעת סובלת מפגיעה עצבית ברגל השמאלית. בהתאם לקביעת ד"ר לוי, לממצא זה אין כל קשר לפגיעה המקורית בקרסול שמאל בתאונה.

1. במענה לשאלות הבהרה ששוגרו על ידי ב"כ התובעת למומחה (ביום 05.04.2012 ו- 06.04.2012), הבהיר המומחה כי מסקנתו ולפיה לא סבלה התובעת מכאבים במשך שנים התבססה על דבריה של התובעת במהלך הבדיקה ולפיה לאחר שקיבלה טיפול תרופתי ופיזיותרפי (בשנת 2005) חשה שיפור במצבה וכמעט לא סבלה מכאבים וכן על בסיס עיון במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים ומהם עולה כי לא נזקקה לטיפול במהלך השנים 2007-2008 ועד 15.12.2009 כאשר פנתה בתלונה על כאבי ברך וקרסול ימין.
2. המומחה התבקש להתייחס שוב לממצאי בדיקת ה MRI אשר הדגימו דלקת כרונית וקרע בגיד הקרסול ולהבהיר מדוע אין מקום להפעיל בצורה מלאה את סעיף 51(8)א לתקנות המל"ל המקנה נכות בשיעור של 10% נכות. תשובתו של המומחה לעניין זה הייתה כי סעיף 51(8) לתקנות מתייחס לפציעה של קבוצה גדולה של גידים אשר פועלים בצורה משותפת לתנועות הקרסול. במקרה החמור ביותר כאשר כל ששת הגידים מנותקים או קרועים, נקבעת דרגת נכות של 20%. אצל התובעת המדובר בנזק לגיד בודד, נזק מינימאלי שאינו מגיע לכדי ניתוק או קריעה של הגיד. נזק שעבר למעשה "ריפוי מלא כזה שרק ב MRI ברזולוציה גבוהה ניתן לזהות שינויים ברקמה. אני מפנה אותך לתוצאת US קרסול שמאל מ 03/2011: הגידים תקינים בעובי ובמבנה. אין קולקציה." (תשובה 4 לשאלות ההבהרה מיום 16 אפריל 2012) המומחה גם הוסיף כי בבדיקה הקלינית לא נמצא ממצא פתולוגי בקרסול שמאל, לא נצפתה הגבלת תנועה והיציבות הייתה תקינה.

בסיכום תשובותיו קבע המומחה כי "לפי החוק היבש – כפי שאני מבין אותו – הנכות הינה אפס. למרות זאת נראה לי שיש מקום לפסוק נכות בגובה אחוז אחד (1%) בשל קיום התלונות החוזרות. בספר תקנות המל"ל אין סעיף מתאים לכך, לכן השתמשתי בסעיף מותאם. (סעיף מתאים קיים בספר תקנות הנכים של משרד הביטחון 35(1)א – 1%)".

1. כפי שעולה מעדותו של המומחה, הבדיקה הקלינית שערך לתובעת היתה כמעט תקינה לחלוטין. תוצאות בדיקת ה MRI הדגימו עיבוי וקרע מיזערי. פיענוח התוצאות, לדברי המומחה, מצביע על נזק קל לקרסול אשר החלים כמעט לחלוטין. נזק מינימאלי לגיד אחד מתוך שישה גידים במקום, אשר התרפא באופן מלא. לדברי המומחה לאחר שנים סבלה התובעת מנזק עצבי בקרסול, אשר אובחן בבדיקת EMG, אולם לדבריו אינו קשור לתאונה. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום לסטות מחוה"ד של המומחה, לפיה נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 1% כתוצאה מהתאונה.

1. אשר לנכות התפקודית, נוכח היעדר השכלה לתובעת והעובדה כי סיימה 11 שנות לימוד בלבד ללא זכאות לתעודת בגרות, טענה התובעת כי אפשרויות תעסוקתה הינן מצומצמות ומוגבלות ועיקר האפשרויות דורשות פעילות מאומצת של הרגליים. נטען כי התובעת, חרף ניסיונות רבים ומאמצים כבירים שעשתה על מנת לשרוד במקום עבודה קבוע, בשל התגברות הכאבים בעת ביצוע עבודות הדורשות מאמץ של הרגל, לא הצליחה להשתלב בעבודה קבועה לאורך זמן ונאלצה להסתפק בעבודות זמניות ומזדמנות. ביוני 2005 עבדה כמאבטחת במשרה חלקית כחודשיים בלבד. באוגוסט 2005 עבדה כחובשת והתפטרה לאחר כחודש בשל התגברות הכאבים. ספטמבר 2005 עד יולי 2006 וספטמבר 2006 עד מרץ 2007 עבדה כמאבטחת בבתי ספר וגני ילדים, במשרה חלקית. ביוני עד אוגוסט 2007 עבדה כקופאית, אולם פוטרה בשל היעדרויות תכופות לצורך טיפולי פיזיותרפיה. אוגוסט עד אוקטובר 2007 עבדה כעוזרת גננת. נובמבר 2007 עד אפריל 2008 עבדה כחובשת ומדריכת חובשים. ינואר עד פברואר 2010 עבדה בחצי משרה כפקידה בחברת הסעות. במהלך שנת 2010 ושנת 2011 עבודות זמניות (למשך כמה ימים עד שבוע לסירוגין). החל ממרץ 2012 ועד יולי 2012 משרה חלקית כפקידה.

בנסיבות אלו, נטען כי יש לקבוע כי שיעור נכותה התפקודית של התובע עולה על שיעור נכותה הרפואית והוא מגיע ל 15% לפחות.

1. הנתבעת מנגד טענה כי יש לקבוע שלתובעת לא נותרה נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה. ככל שלתובעת קושי תפקודי הוא נובע מפגיעתה העצבית בקרסול, שכאמור נקבע כי אינה קשורה לתאונה.
2. התובעת כיום נשואה ואם לתינוקת, עבדה עד ללידה כסייעת בגן ילדים. לדבריה, סייעה בהגשת אוכל לילדים בהיקף של שליש משרה. מאז התאונה ועד היום עבדה בעבודות שונות, כפקידה, מאבטחת, סייעת וקופאית. חלק מהעבודות בוצעו בישיבה וחלק בעמידה. עולה כי התובעת פוטרה והוחזרה לעבודה מטעמים שהיו קשורים בקביעות בעבודה ולא בשל קשיים שנבעו מפגיעתה הנטענת. עוד, רוב העבודות לא דרשו מאמץ פיזי מוגבר ולא ניכר כי הפגיעה הנטענת היא הסיבה להעדר רצף התעסוקתי ולרמת ההכנסה הנמוכה של התובעת. בנסיבות אלו אני קובעת כי לתובעת לא נגרמה, כתוצאה מהתאונה, נכות תפקודית העולה על נכותה הרפואית.

נזקי התובעת:

1. הפסד שכר לעבר ולעתיד – לטענת בא כוח התובעת יש לקבוע, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 10990/05, פינץ נ' הראל, את שכרה של התובעת בהתאם לשכר הממוצע במשק זאת נוכח גילה הצעיר ובעת שעתידה המקצועי ואפשרויות השתכרותה אינן ברורות. לכן נטען כי יש לחשב את הפיצוי בגין הפגיעה וכושר ההשתכרות בהתאם לשכר הממוצע במשק. בחישוב אקטוארי מלא נטען כי הפסדי התובעת לעתיד (כולל הפסדי פנסיה) הינם 293,368 ₪. לעבר נטען כי יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בשיעור של 40,000 ₪. לטענת הנתבעת, לא נגרמה כאמור לתובעת כל נכות רפואית משמעותית ובכלל זה גם לא נכות תפקודית. עוד נטען, כי אין להחיל את הלכת פינץ בעניינה של התובעת, אשר כיום הינה בת 30 ובמשך כעשור השתכרה ככל היותר שכר של כ 4,000 ₪ לחודש, לכן נטען כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב נזק זה.
2. כפי שקבעתי הרי שנכותה הרפואית והתפקודית של התובעת הינה מזערית ובעלת השפעה זניחה, אם בכלל, על כושר השתכרותה של התובעת. התובעת כאמור לא השלימה 12 שנות לימוד והינה חסרת השכלה או הכשרה מקצועית. במועד התאונה עבדה התובעת כמאבטחת בבית מלון באילת במשרה חלקית. בהתאם לנטען, במהלך חופשת המחלה שאושרה לה בגין התאונה פוטרה מעבודתה (מכתב הפסקת עבודה מיום 14.07.2006 צורף נספח א' לתצהיר התובעת). מאז ועד היום, כאמור עבדה בעבודות זמניות לתקופות קצרות. מטופס 106 לשנת 2005 (מעביד: בן ביטחון (1989) בע"מ) עולה כי התובעת עבדה במהלך שנה זו בחודשים ספטמבר עד דצמבר ושכרה הכולל עמד על סך של 13,257 ₪. תלושי שכר שהוגשו לחודשים מרץ, אפריל, יוני עד אוגוסט 2005 עולה כי שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך של 1,800 ₪ בממוצע. הינו, שכרה של התובעת לאחר התאונה לא נפגע ואף השביח ועמד על סך של כ 3,300 ₪ בממוצע. כיום, כאמור, התובעת עובדת כסייעת בגן ילדים בכשליש משרה. לדבריה, נשלחה ללשכת התעסוקה לעבוד כקופאית, אולם נאלצה לעזוב את מקום העבודה בשל קשיים בעמידה ובעבודות נוספות שהתבקשה לעשות. לטענתה, היא מתקשה כיום למצוא עבודה פקידותית נוכח דרישות להשכלה ולהכשרה שכאמור היא נעדרת.
3. לאחר התאונה, בהתאם לאישורי קופת חולים, ניתנו לתובעת 8 ימי מחלה, אשר אושרו כחופשת מחלה גם על ידי מומחה ביהמ"ש. עוד שוכנעתי כי בחודש מאי 2005 לא עבדה כלל כתוצאה מהפגיעה. בנסיבות אלו, על בסיס שכרה של התובעת ונכותה התפקודית, הנני סבורה כי פיצוי בסך של 5,000 ₪ (כולל ריבית והצמדה) יהלום ראש נזק זה. אשר לעתיד, אני קובעת לתובעת פיצוי גלובלי בשיעור של 13,000 ₪, כולל הפסדי פנסיה.
4. עזרת זולת לעבר ולעתיד – לטענת התובעת מסיבות כלכליות נאלצה לוותר על העסקת עזרה במשק בית והסתפקה בעזרת קרובי משפחה. בתצהירה פירטה כי הכאבים ברגל מתגברים בעת ביצוע עבודות הכרוכות בעמידה ממושכת כגון הדחת כלים ובישול. עוד לטענת התובעת לא אחת החליקה בעת ששטפה רצפות כתוצאה מאי היציבות ברגל. בתלונותיה למומחה ציינה כי היא חשה בכאבים לאחר הליכה ממושכת של כ- 3 ק"מ.

בנסיבות אלו, עתרה התובעת לפיצוי גלובלי לעבר בסך של 20,000 ₪ ולעתיד בהתאם לפיצוי בסך 50 ₪ לשעה לשבוע לפי תוחלת חייה, בסך של 63,535 ₪. לטענת הנתבעת, אין מקום לפצות התובעת בגין ראש נזק זה בהיעדר הוכחה לעזרה צד ג' וסיעוד.

1. נוכח נכותה המזערית של התובעת אני סבורה כי פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ לעבר ולעתיד יהלום ראש נזק זה.
2. הוצאות רפואיות ונסיעות – התובעת הפנתה לחוות דעת המומחה במסגרתה נטען כי התובעת עשויה לסבול מכאבים ונפיחות וייתכן כי תזדקק לטיפול רפואי בכדורים נוגדי דלקת בעלות של 200 ₪ לשנה וטיפול במגן קרסול בעלות של כ 200 ₪. לכן, טענה התובעת לפיצוי של 400 ₪ לשנה ובסך הכל סך של 12,152 ₪. עוד נטען כי התובעת נזקקת ותיזקק לטיפולים פיזיותרפיים ורפואה משלימה, בגין ראש נזק זה נתבע פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, בשיעור של 30,000 ₪ בלבד. לטענת התובעת, נוכח אופיה של הנכות והמלצת המומחה להימנע מהליכה ממושכת ומעמידה יש לפצות התובעת בגין נסיעות לעבר ולעתיד בסך של 20,000 ₪. לטענת הנתבעת, מכיוון שהמדובר בתאונת עבודה הרי שכל הוצאותיה הרפואיות של התובעת, לרבות הנסיעות, מכוסות על ידי המל"ל.
3. התובעת צירפה לתצהירה מספר קבלות. עוד עולה כי התובעת נזקקה לטיפולים פיזיותרפיים. המדובר בתאונת עבודה התובעת זכאית להחזר הוצאותיה. בנסיבות אלו, הנני סבורה כי פיצוי בשיעור של 2,000 ₪ יהלום ראש נזק זה.
4. כאב וסבל : לתובעת נקבעו כאמור 1% נכות, בנסיבות אלו ובהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו – 1976, הנני פוסקת לתובעת פיצוי בשיעור של 7,000 ₪ כולל ריבית והפרשי הצמדה.
5. סיכום – סך כל נזקי התובעת מסתכם בסך של 32,000 ₪, עוד תישא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעת בסך של 4,900 ₪, בשכר עדות המומחה בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ ובאגרת ביהמ"ש ששולמה על ידי התובעת, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

ניתן היום, י' אדר תשע"ד, 10 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.