פסק דין

1. ערעור על החלטתה של כב' השופטת ערקובי מיום 28.1.07 שניתנה בת.א. 109253/99, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער להוספת ראיות, וכן נדחתה בקשתו להורות על עיכוב הליכים. עוד קבעה השופטת ערקובי כי לאור העובדה שבית-המשפט שלערעור (הרכב כב' השופטת גרסטל), החזיר את התיק לשמיעת ראיות נוספות, ונמצא שהראיות הנוספות תומכות במסקנת בית-המשפט קמא – יש להחזיר על כנו את פסק הדין מיום 10/9/02 שניתן בבית-המשפט קמא על ידי כב' השופט טל שחר ז"ל (להלן: "פסק הדין של בית-משפט קמא" או "פסק הדין הראשון").
2. עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה האם על המערער לשלם למשיבה דמי שטר חוב, לו ערב בערבות אישית.
3. סוגיה נוספת שעולה בערעור והינה במחלוקת בין הצדדים היא האם כב' השופטת ערקובי מילאה אחר הוראות ערכאת הערעור, קרי, האם התייחסה לראיות ולטענות שבגינן הוחזר הדיון לבית-המשפט קמא, וכן האם היה בסמכותה להחזיר את פסק-הדין הראשון על כנו, לאחר שערכאת הערעור קבעה כי פסק-דין זה בטל.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

1. בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") נתן לחברת ח.ג תעשיות טקסטיל (סווקו אוקוזה) בע"מ (להלן: "החברה"), אשראי לשם רציפות פעילותה העסקית.
2. הבנק דרש כתנאי למתן האשראי ערבות של המשיבה.

כחלק מן התנאים למתן ערבות המשיבה לבנק, דרשה המשיבה כי הבנק ידאג לקבל עבורה שטר חוב בחתימת החברה, ובערבות אישית של מספר ערבים, כדי שבמקרה ותאלץ לשלם את חובות החברה לבנק, והחברה לא תחזיר לה את התשלומים, תוכל המשיבה להציג לפירעון את שטר החוב.

1. בעקבות דרישת המשיבה, נתנה החברה לבנק שטר חוב שמספרו 481419 ושסכומו הנקוב הינו 100,000$ (להלן: "שטר החוב" או "השטר"), בעת שהמשיבה נתנה לבנק ערבות שמספרה 9710-1-12 (להלן: "ערבות 12"), למימון חובות החברה והאשראי הניתן לה.
2. המערער היה אחד מבעלי המניות והמנהלים בחברה, ויחד עמו חתומים על שטר החוב, בערבות אוואל, ערבים נוספים מבין נושאי התפקידים בחברה, והם בטי מנדל, בן-ציון גולדשטיין וסמי חננאל (להלן: "הערבים האחרים").
3. כחלק מהמשך רצף הערבויות, משנזקקה החברה להארכת הערבות, וכנגד המשך מימון בנקאי שקיבלה החברה מהבנק, נתבקשה על ידה ונתקבלה עבורה ערבות המשכית של המשיבה למימון זה, והיא הערבות מיום 20.3.96 שמספרה 9710-1-17 (להלן: "ערבות 17"), בה נקוב כי תקופת תחולתה של ערבות זו היא מיום 8.3.96 ועד ליום 8.9.96.
4. בהמשך, משנזקקה החברה להארכת הערבות, וכנגד המשך מימון בנקאי שקיבלה החברה, נתקבלה עבורה ערבות המשכית של המשיבה למימון זה, והיא הערבות מיום 4.9.96 שמספרה 9710-1-18 (להלן: "ערבות 18"), בה נקוב כי תקופת תחולתה היא מיום 9.9.96 ועד ליום 31.12.96.
5. ביום 2.1.97 דרש הבנק מהמשיבה את תשלום הערבות, לאור חוסר יכולת החברה לפרוע את חובותיה לבנק. המשיבה פרעה ערבות זו, וביום 15.10.97 שילמה לבנק 104,400$ בגין ערבותה, וקיבלה כנגד זה את שטר החוב, שניתן על ידי החברה ושימש כביטחון.
6. המערער לא שילם את דמי השטר, כפי שלא עשו כן החברה והערבים האחרים, ועל כן המשיבה נקטה נגדם בהליכי הוצאה לפועל למימוש השטר ולגביית סכומו.
7. המערער הגיש התנגדות לביצוע השטר במסגרת בש"א 1458/98 בבית משפט השלום בחיפה, והדיון בהתנגדות הועבר לבית-משפט השלום בתל-אביב. ביום 6.12.99 ניתן תוקף של החלטה להסכמתם בכתב של הצדדים לכך שתתקבל ההתנגדות ושהתיק ייקבע לקדם משפט.
8. עוד יצוין כי ביום 9.4.97 ניתן צו פירוק נגד החברה.

תמצית ההליכים הקודמים

פסק הדין של בית המשפט קמא

1. ביום 10.9.02 ניתן פסק-הדין הראשון על ידי כב' השופט טל שחר ז"ל, בו נקבע כי על המערער לשלם למשיבה את דמי שטר החוב, מאחר ונתמלאו תנאי ערבותו עת שילמה המשיבה לבנק את דמי ערבות 18.

1. בית-המשפט קמא קבע כי קיים רצף כרונולוגי בין ערבות 12, ערבות 17 וערבות 18, וקיבל את טענת המשיבה כי מדובר בערבות נמשכת ומתחדשת, כפי שהאשראי הבנקאי שקיבלה החברה מהבנק היה נמשך ומתחדש.
2. עוד קבע בית-המשפט קמא כי שטר החוב היה בבחינת בטוחה מתמשכת לאשראי המתמשך ולערבות המימון המתמשכת, החל מקבלת ערבות 12 וכלה בקבלת ערבות 18, ולא נפרע על-ידי החברה או על-ידי המערער או על-ידי מי מהערבים האחרים בתום אחת מתקופות הערבות, ולא הומצא שטר אחר תחתיו, לא הוצעו ערבים אחרים במקום המערער, ולא הוצעה בטוחה אחרת תחת שטר החוב.
3. בית-המשפט קמא קבע כי המערער הוא שחתם בעצמו על הבקשות להארכת הערבות מעת לעת ועל חידושן, תוך הצהרה על כך שהופקד כבר שטר החוב כבטוחה, וללא המצאת שטר אחר תחתיו.
4. ביחס לטענת המערער בדבר פירעון ערבות 17 במלואה, בית המשפט קבע כי טענה זו הופרכה על-ידי המשיבה ועדיה, ואף המערער לא הציג כל ראיה או הביא עדים לתמיכה בטענתו זו.
5. בית-המשפט קמא קבע כי בשלב בו המערער ביקש מהבנק או מהמשיבה כי יחזירו לו את שטר החוב, ויראו את שמו וחתימתו שעל השטר כאילו אינם תקפים עוד – לא הייתה למערער זכות קנויה לדרוש זאת, וזאת מאחר שלשם כך היה עליו להביא ערב טוב תחתיו, ולשכנע את הבנק והמשיבה כי זכויותיהם כנושים לא ייפגעו בשל החילוף המבוקש.
6. בית המשפט קבע כי אין כל זיקה בין היותו של המערער בעל מניות ומנהל בחברה, לבין חבותו על פי השטר, שכן חבות של ערב לא מושפעת ממעמדו בחברה, ולא הותנתה מראש בסטאטוס שלו כאורגן בחברה, ועל כן אין כל משמעות לשאלה אם המשיבה ידעה על עזיבת המערער את החברה.
7. בית-המשפט קמא ציין כי אין למערער אלא להלין על עצמו, על שבעת שהתקשר חוזית עם רוכשי זכויותיו במניות החברה ועם מקבלי זכויותיו הניהוליות בחברה, לא הכניס להסכמים אלה גם תניה על החלפת שטר ערבותו לשטר בערבות זולתו, ואין לייחס למערער אי הבנה בעניין זה לאור היותו רואה חשבון, לאור השכלתו ומיומנותו בתחום הפיננסי ולאור העובדה שהמערער מעיד על עצמו כי בטיפולו האישי בחברה היו התחום הפיננסי וקבלת ערבויות מהמשיבה, וכן לאור העובדה שהוסבר למערער על-ידי עובדת הבנק כי במידה והוא מעוניין להיות מוחלף על-ידי ערב אחר – עליו לפנות למשיבה.

ערעור לבית המשפט המחוזי

1. על פסק הדין של כב' השופט טל שחר ז"ל הוגש ערעור שנידון במסגרת ע"א 3313/02 בפני הרכב כב' השופטת גרסטל, כב' השופט פוגלמן וכב' השופט שילה (להלן: "פסק-הדין בערעור"). בדיון שנערך ביום 12.4.05 נאמרו הדברים הבאים (אשר קיבלו תוקף של פסק דין):

"ב"כ הצדדים מקבלים את הצעת בית המשפט, שלפיה:

פסק הדין יבוטל, הצדדים יחזרו לבית משפט קמא, שיקבע את סדרי הדיון להשלמת טיעונים וראיות, הן בהתייחס למסמכים שהוגשו ללא קבלת תגובת המערער לאחר סיום ההוכחות והן באשר לבקשה שהוגשה בבש"א 1986/05.

כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו.

לב"כ המשיבה תינתן האפשרות תוך 21 יום מהיום להודיע על אי הסכמת מרשתו להסדר זה ובמקרה כזה יבוטל פסק-הדין בערעור".

1. קרי, בית-המשפט בערכאת הערעור קבע, בהסכמת הצדדים, כי פסק הדין הראשון יבוטל, וכי הדיון יוחזר לבית-המשפט קמא בכדי שיקבע את סדרי הדיון להשלמת טיעונים וראיות, זאת לגבי המסמכים שהוגשו על-ידי המשיבה לבית-המשפט קמא, ללא קבלת תגובת המערער, לפני מתן פסק-הדין הראשון (והכוונה למסמכים שהוגשו על-ידי המשיבה ביום 2.7.01, נספח ט' לעיקרי הטיעון של המערער), וכן באשר לבקשה להוספת ראיות חדשות שהוגשה על ידי המערער במסגרת הערעור.
2. ניתן כבר להיווכח כי בית-המשפט בערכאת הערעור לא קבע פוזיטיבית את דרך שמיעת הראיות אלא השאיר זאת לשיקול-דעת בית משפט קמא שעליו יהיה לקבוע את סדרי הדין להשלמת טיעונים וראיות ביחס לבקשות הנ"ל, ולא הורה על התעלמות מכל הראיות, העדויות שנשמעו והממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-הדין הראשון, כפי שיפורט בהמשך.
3. בעקבות החלטתה של ערכאת הערעור, התיק הוחזר לבית-משפט קמא, ונידון בפני כב' השופטת ערקובי במסגרת ת.א. 109253/99.

החלטה בבקשה להוספת ראיות ובבקשה לעיכוב הליכים

1. במסגרת ההליך שהתנהל בפני כב' השופטת ערקובי, הגיש המערער בקשה להוספת ראיות וכן בקשה לעיכוב הליכים.
2. כב' השופטת ערקובי קבעה, בהחלטתה מיום 28.1.07, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים, בין היתר מאחר שהטענות שהעלה המערער כלפי הבנק, המצדיקות לטענתו את עיכוב ההליכים, אינן מעניינו של תיק זה.
3. ביחס לבקשה להוספת ראיות, קבעה כב' השופטת ערקובי כי אין בראיות הנוספות כדי להביא לשינוי המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא בפסק דינו הראשון, ועל כן דין הבקשה להוספת ראיות להידחות.
4. כב' השופטת ערקובי התייחסה לראיות הנוספות וקבעה כדלקמן:
   • 1. ביחס לדוחות המנהל המיוחד של החברה קבעה כי עולה מהם, באופן חד-משמעי, כי ההלוואה שהועמדה על-ידי הבנק לא נפרעה על-ידי החברה, וכי לא ניתנה הלוואה נוספת לחברה מעבר להלוואה 18, הלוואה שנפרעה על ידי המשיבה.
     2. ביחס למכתבו של רו"ח מסוארי קבעה כי חוו"ד זו אינה חוו"ד חשבונאית, שכן רו"ח מסוארי ציין כי בדק את רישומי הנהלת החשבונות של החברה, ובהתבסס עליהם, ללא שבוקרו על ידו, ובהסתמך על טענות המערער, קבע כי הלוואה מס' 18 נפרעה. הואיל ורו"ח מסוארי לא בדק האם ההלוואות נפרעו והאם הועמדה הלוואה חדשה, אלא הסתמך על דברי המערער, קבעה כי אין כל ערך למכתבו.
     3. ביחס לדף החשבון של החברה קבעה כי מדף החשבון עולה כי לא היה כל תשלום של ההלוואה, למעט התשלום של המשיבה.
     4. ביחס לקיומו של שטר חוב נוסף, קבעה כי אף אם קיים שטר חוב נוסף, אין הוא מסייע למערער מאחר שאין כל אינדיקציה להלוואה חדשה, וכן אין כל תשלום של הלוואה מס' 18 לה המערער ערב.
5. לבסוף, קבעה כב' השופטת ערקובי כי לאור העובדה שבית-המשפט שלערעור החזיר את התיק לשמיעת ראיות נוספות, ונמצא כי הראיות הנוספות תומכות במסקנת בית-המשפט מלכתחילה, הרי שיש להחזיר את פסק-הדין הראשון על כנו.
6. על החלטתה זו של כב' השופטת ערקובי הוגשה בר"ע 1381/07, כאשר במסגרת הבר"ע קבעה כב' השופטת שרה ברוש ביום 29.11.09 כי יש לראות בבקשת רשות הערעור ככתב הערעור, וזה הערעור שבפנינו.

עיקר טענות בעלי הדין בערעור

טענות המערער

1. טענתו המרכזית של המערער הינה כי אין מקום לחייבו לשלם את שטר החוב, וזאת ממספר נימוקים.
2. ראשית, טוען המערער כי שטר החוב לא ניתן בגין ערבות 18 אלא בגין ערבות 17, שכן לטענתו לכל הלוואה הוכן שטר חוב חדש, וקיומו של שטר חוב נוסף (שטר החוב שמספרו הינו 418420) מוכיח זאת. לטענת המערער, המשיבה, בתיאום עם הבנק, צירפה לערבות 18 את שטר החוב שניתן בגין ערבות 17, מתוך ידיעה כי הבנק פועל לסגירת החברה, וכן מתוך כוונה להטיל את הערבות על המערער.

המערער טוען כי ערבות 17 נפרעה, והסכום הועבר לחשבון החברה בבנק, שכן, כאשר המשיבה משלמת כספי ערבויות, כספים אלו חייבים לעבור לחשבון החברה שבכינוס או שבפירוק, בכדי לבדוק האם אכן היה צורך להעביר את כספי הערבויות. לטענת המערער, בשלב זה רק המפרק יכול היה למשוך את הכספים האמורים מחשבון החברה ולחלקם, אולם במקרה זה, הבנק משך את הסכום יום לאחר קבלתו.

1. עוד טוען המערער כי במועד הוצאת ערבות 18, המערער לא היה בעל מניות בחברה, שכן עזב את החברה קודם לכן – ביום 19.5.96, ולכן לא ידע אודות ערבות זו. המערער טוען כי המשיבה ידעה כי המערער כבר אינו חלק מהחברה, אולם התעלמה ממידע זה.
2. בנוסף טוען המערער כי ביום 25.12.96 הוצאה ערבות נוספת שמספרה

9710-1-19 (להלן: "ערבות 19"), שתוקפה מיום 1.1.97 (נספח ה' לעיקרי הטיעון של המערער), לה כלל לא ערב.

1. לבסוף, המערער טוען כי בקופת החברה קיימים כספים רבים בסך עשרות מיליוני שקלים, ועל כן אין כלל מקום לתשלום הערבות.
2. עוד טוען המערער כי בהתאם לפסק-הדין בערעור, פסק-הדין הראשון בטל, והתיק הוחזר לערכאה הדיונית על מנת שתדון, בין היתר, גם במסמכים שהוגשו על-ידי המשיבה ללא קבלת תגובת המערער לאחר סיום ההוכחות בבית המשפט קמא, דבר שלא נעשה.
3. בנוסף, המערער טוען כי משביטלה ערכאת הערעור את פסק הדין, כב' השופטת ערקובי לא היתה רשאית לקבוע כי יש להחזיר את פסק-הדין הראשון על כנו, והיה עליה לכתוב פסק-דין חדש.
4. ביחס להחלטת כב' השופטת ערקובי בבקשה לעיכוב הליכים, המערער טוען כי לאור החלטת כב' השופטת אלשייך מיום 22.10.08 במסגרת תיק הפירוק של החברה, פש"ר 483/96 (להלן: "תיק הפירוק"), לפיה התקבלה בקשה למנות מפרק נוסף בתיק, אשר יבדוק פעולות שונות שערך הבנק בחשבונות החברה, יש להמתין לפחות עד לתום בדיקה זו.

טענות המשיבה

1. המשיבה טוענת כי שטר החוב לא הוגבל בזמן, ואין בו כל התנאה כי הוא מתייחס לערבות זו או אחרת. שטר החוב שימש כבטוחה מתמשכת לאשראי מתמשך שניתן לחברה על-ידי הבנק ולערבות מימון מתחדשת ומתמשכת.
2. המשיבה טוענת כי עובדת היות הערבות המשכית ומוארכת מעת לעת הייתה ידועה בראש ובראשונה למערער מכוח היותו מנהל בחברה ונושא משרה בה, וכי המערער עצמו הוא שחתם על בקשות להארכת הערבות מעת לעת, תוך הצהרה על כך שהופקד כבר השטר כבטוחה, וללא המצאת שטר אחר תחתיו.
3. המשיבה טוענת כי החברה לא פרעה את הערבויות, ולכן הן הוארכו עד שבהגיע מועד פירעונה של ערבות 18, מומשה הערבות שנתנה המשיבה.
4. ביחס לערבות 19, המשיבה טוענת כי כל שיש במסמכים שצירף המערער הוא בקשת החברה להאריך פעם נוספת את הערבות, וכמובן שלא עולה מכך כי ניתנה בפועל ערבות חדשה לחברה, וכן לא עולה מכך כי האשראי בגין ערבות 18 שולם, וכן לא עולה כי לערבות חדשה זו (המוכחשת) ערבו אנשים אחרים.
5. המשיבה טוענת כי אף אילו הייתה ערבות נוספת שלא נפרעה, הרי שממילא היה על המערער לשלם בגין ערבותו על שטר החוב ממנו טרם הופטר, שכן, שטר החוב לא הוגבל בזמן, ואין בו כל התנאה ו/או החרגה ביחס לערבות לגביה הוא חל.
6. ביחס לבקשת המערער לעיכוב ההליכים, טוענת המשיבה כי מהחלטת כב' השופטת אלשייך מיום 22.10.08 עולה, כי אף אם היו מתגלות יתרות כספים בחשבונות החברה, לא היה בהם כדי לשנות את פני הדברים, מאחר והכנ"ר קבע כי אף אם יתברר כי הבנק חייב שלא כדין את חשבונות החברה, הרי שמדובר בחיוב חשבון גירעוני, כאשר חוב החברה לבנק גבוה מסכומי החיובים. קרי, לא היו יתרות לחלוקה, ואף אם היו, אין זה מפחית ממחויבות המערער לעמוד מאחורי התחייבויותיו החוזיות.
7. לבסוף טוענת המשיבה כי פסק-הדין הראשון בוטל, והדיון הוחזר לערכאה הדיונית רק לצורך דיון בעניין ספציפי, דהיינו שמיעת בקשתו של המערער להוספת ראיות, ולא כפי שמבקש המערער לטעון – פתיחת התיק כולו.

דיון

1. לאחר שעברנו על טענות הצדדים ועל חומר הראיות, החלטנו כי התוצאה אליה הגיעו בתי-המשפט בערכאות הדיוניות בדין יסודן, ועל-כן דין הערעור להידחות.
2. כפי שפורט לעיל, עניינה של פרשה זו נידון כבר במספר ערכאות. נדון כעת גם אנו בטענות המערער, כפי שהן עולות מכתב הערעור ומעיקרי הטיעון.
3. טענותיו של המערער נחלקות לשתיים; ראשית, תוקף המערער קביעות עובדתיות שונות שנקבעו על-ידי הערכאות הדיוניות, המובילות למסקנה כי עליו לשלם את שטר החוב. בהמשך, תוקף המערער את אופן יישום פסק-הדין של ערכאת הערעור בהחלטת כב' השופטת ערקובי. נדון תחילה להלן בטענות המערער ביחס לקביעות שנקבעו על-ידי הערכאות הדיוניות.

א. החלטות הערכאות הדיוניות הקובעות כי על המערער לשלם את שטר החוב

1. הערכאות הדיוניות שדנו בתיק, קרי, בית-המשפט קמא בפסק דינו הראשון, וכן כב' השופטת ערקובי, לאחר שהתיק הוחזר על-ידי ערכאת הערעור, קבעו בהחלטותיהם מס' קביעות עובדתיות וקביעות הנוגעות למהימנות, שאין אנו מוצאים מקום להתערב בהן. כפי שיפורט להלן איננו סבורים כי המקרה שבפנינו נופל בגדרם של אותם מקרים בהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאות הדיוניות, שכן כפי שנפסק לא אחת בפסיקה (ראו ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, 14.5.08)):

"הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם [ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל ([פורסם בנבו], 11.6.98); ע"א 6018/03 אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ ([פורסם בנבו], 21.1.07)]".

פסק-הדין הראשון

1. בית–משפט קמא הסתמך בפסק דינו הראשון, בין היתר, על תצהירו ועדותו של מר אלכסנדר אורבוך, וכן על תצהירה ועדותה של גברת רחל ארבל.
2. מר אלכסנדר אורבוך הועסק כחתם בתחום ערבויות לטווח ארוך אצל המשיבה. בית-משפט קמא ציין כי מתצהירו של מר אורבוך עולה, בין היתר, כי המערער עצמו הודה במסירת שטר החוב, במו ידיו, עם קבלת הערבות הראשונה, וכי עובדת היותה של הערבות המשכית ומוארכת מעת לעת הייתה ידועה בראש ובראשונה למערער מכוח היותו מנהל בחברה ונושא משרה בה, וכי המערער עצמו הוא שחתם על בקשות להארכת הערבות מעת לעת ועל חידושה, תוך הצהרה על כך שהופקד כבר השטר כבטוחה וללא המצאת שטר אחר תחתיו, וכי גם על בקשת ערבות 17 חתם המערער במו ידיו, תוך הצהרה על השטר בתור בטוחת השטר הנקובה, וכי הוצהר שהשטר ימשיך להוות הבטוחה הנקובה.

עוד הזכיר בית-המשפט קמא את דברי העד לפיהם:

"ערבות 18 היתה הארכה של ערבות 17, כפי שערבות 17 היתה הארכה של ערבות 16 וכך הלאה לאחור. השטר הוא אותו שטר שהבנק הגיש לי. לו סברתי שהשטר אינו מיוחס לערבות זו לא הייתי משלם אותה. לא היתה אי התאמה נחזית כזאת".

1. בנוסף, בית-משפט קמא ציין כי מר אורבוך הצהיר כי רק ביום 2.1.97 ביקשה החברה לראשונה מהמשיבה כי המערער ואחיו ייגרעו מרשימת הערבים, וכי המשיבה והבנק הבהירו לחברה כי הפטר המערער מערבויות כלפי הבנק אין פירושו הפטר המערער מערבותו לשטר כלפי המשיבה, אותו עליו להסדיר במישרין עם המשיבה, וכי בתור ערבות אישית של המערער כלפי המשיבה, רק למשיבה הסמכות והרשות לשחררו מערבותו זו ובתנאים שתקבע לכך, לפי שיקול דעתה, וכשיוצע ערב טוב אחר.

עוד ציין בית המשפט קמא את דברי העד, כי רק בשנת 97' הודיעה החברה על עזיבת המערער (ואחיו, הערב, בן ציון גולדשטיין) את החברה, תוך צירוף טפסי בעלי המניות החליפיים, אך כפי שהצהיר מר אורבוך – "לא ניסו לתת לי שטר חוב חליפי ולא המציאו כזה".

1. ונדגיש, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המערער לפיה נציגי המשיבה ידעו שהוא יצא מן החברה לפני ינואר 97' (ולא כך הוא), אין לכך לכאורה כל משמעות שכן עזיבתו את החברה או ידיעת נושיו על עזיבתו, אינה מפקיעה את הערבות ואת השטר, ואינה מקנה לו כל זכות טבועה לקבלת הפטר מחבותו על-פי השטר, משלא טרח להגיע להסדר כתוב וחתום על הפטרו כערב לשטר עם חליפיו בחברה, ומשלא הביא הצעת ערב חליפי כזה לנושיו, ומשלא הגיע לשלב של אישור ערב חליף כזה על ידם. וכפי שציין בית המשפט קמא המערער בעצמו הודה כי:

"לא ניסיתי להמציא לתובעת שטר חוב חליפי לשטר החוב שלי וערב חליפי לערבותי החתומה, עובר לעזיבתי את החברה".

עוד ציין בית-משפט קמא בהקשר זה את עדותו של מר אורבוך אשר העיד כי הגם שבדרך-כלל יש עניין למשיבה לקבל כערבים מי שהם המשפיעים על פעילות החברה (כבעל מניות ומנהל בה), הרי גם לו נודע בעת הארכת הערבות כלפי הבנק על עזיבת המערער, וגם לו היתה המשיבה במקרה כזה מתעניינת על סיבות העזיבה, גם אז כל פנייה היתה אל החברה, לשם בקשת הבאת ערבות של מנהל חליפי או של בעל מניות חליפי, אם כי ציין העד כפי שהזכיר בית המשפט קמא בפסק-דינו כי:

"השקילה ממי לקבל שטר חוב היא בעת הכניסה לסיכון, שהיא בעת מתן הערבות הראשונית. מעבר לכך, אני כבר בתוך סיכון ואינני יכול להשתחרר מערבותי".

1. בפני בית-משפט קמא העידה גם גברת רחל ארבל, עובדת הבנק, אשר טיפלה בפעילות החברה בבנק, לרבות בבקשות האשראי. בית-משפט קמא פירט בפסק-דינו כי לפי עדותה, גם לאחר מאי 96' (המועד בו טוען המערער כי עזב את החברה) המשיך המערער לעמוד בקשר עם הבנק, וכי הסבירה למערער אישית כי "לגבי שטר החוב מן העבר עליך ללכת לתובעת ולסגור את זה מולם", וכי "אישרת שאתה מבין זאת".

כן ציין בית-משפט קמא כי גב' ארבל העידה כי הבהירה למערער כי יצאה ידי חובתה בהפנותה אותו למשיבה אם ברצונו להיות מוחלף על-ידי ערב אחר, והבהרה זו נמסרה למערער, הן כשחודשה הערבות לערבות 18, בראשית ספטמבר 96', והן כשהעביר את מניותיו לאחרים, במאי 96'.

1. בית-משפט קמא מצא את עדויותיהם של מר אורבוך ושל גב' ארבל מהימנות, כאשר מנגד דחה את גרסת המערער, וקבע כי גרסתו גרסת שקר היא, וחסרת אמינות, וכך קבע בית-משפט קמא, (בסעיף 45 לפסק דינו) כי: "הוכחו, מעל ומעבר, ותוך אמינות עדי התביעה לעומת גירסה רבת פנים ותהפוכות של הנתבע, חסר האמינות ותמוה הטיעון, רכיבי התביעה, לרבות הפרכת אלה שעול הוכחתם היה מוטל מלכתחילה על הנתבע, ועל הנתבע לשלם לתובעת את דמי השטר...".

מדובר בהתרשמות של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מאמינותם, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלה.

לכן, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות ובקביעות המהימנות הללו.

החלטת כב' השופטת ערקובי בעקבות פסה"ד בערעור

1. כפי שפורט לעיל, במסגרת החלטתה דנה כב' השופטת ערקובי בראיות שביקש המערער להוסיף, כאשר לאחר דיון מפורט שערכה בראיות אלו, הגיעה לכלל מסקנה כי אין בראיות הללו כדי לתמוך בטענות המערער, וכי מתוך הראיות עולה באופן ברור כי החברה לא קיבלה כל הלוואה נוספת מעבר להלוואות 17 ו-18, וכי הלוואות אלו נפרעו רק באמצעות המשיבה.
2. לא מצאנו מקום להוסיף על דבריה של כב' השופטת ערקובי, ואנו חוזרים על הנימוקים אשר מופיעים בהחלטתה, אולם ברצוננו להתייחס בכל זאת לטענתו של המערער, כי לכל בקשה לקבלת ערבות נמסר שטר חוב נפרד, כך ששטר החוב שמבקשת כעת המשיבה לממש הוא בבחינת שטר חוב שעבר מן העולם ובבחינת שטר שהוחלף בשטר חדש עם קבלת ערבות מאוחרת יותר מצד המשיבה.

המערער תומך טענתו זו בשטר החוב שמספרו 481420 (כאשר יוזכר כי התביעה נשוא ערעור זה נפתחה בגין שטר חוב שמספרו הינו 481419).

1. כפי שקבעה כב' השופטת ערקובי אף בהנחה כי קיים שטר חוב נוסף, ואף אם נקבל את טענת המערער כי בגין כל הלוואה ניתן שטר חוב חדש, הדבר אינו מסייע למערער מאחר ואין כל תשלום של ההלוואה מס' 18 לה ערב המערער.
2. ועוד יצוין, כי המערער טען כי שטר החוב נשוא ערבות 17 "נגנב" והוצמד לשטר ערבות 18. כפי שציין בית-המשפט קמא, ובצדק, מדוע שנציגי המשיבה או נציגי הבנק יעשו זאת, אם ממילא לכל בקשה כזו נמסר שטר חדש ונפרד, כפי שטוען המערער בעצמו?

סיכום ביניים

1. אנו מאמצים את קביעתו של בית-משפט קמא, אשר עימה הסכימה כב' השופטת ערקובי, לפיה, שטר החוב היה בבחינת בטוחה מתמשכת לאשראי מתמשך בנקאי זה ולערבות מימון מתמשכת זו, החל מקבלת ערבות 12 וכלה בתקופת ערבות 18, ולא נפרע על-ידי החברה או על-ידי המערער או על-ידי מי מהערבים האחרים בתום אחת מתקופות ערבות מתחדשת ונמשכת זו, לא הומצא שטר אחר תחתיו, לא הוצעו ערבים אחרים תחת המערער או על-ידי מי מהערבים האחרים ולא הוצעה בטוחה אחרת תחת השטר (הטעונה בכל מקרה קבלת אישור והסכמה מוקדמת של הבנק ושל המשיבה).

מדובר בשטר חוב ששימש כבטוחה מתמשכת לאשראי מתמשך שניתן למשיבה על-ידי הבנק, שטר שלא הוגבל בזמן, ו/או הותנה ו/או הוגבל ביחס לערבות לגביו הוא חל, שטר שהמשיך להיות בטוחה גם בגין ערבות מספר 18.

זאת ועוד, בית-משפט קמא קבע כי המערער ידע על כך שמדובר בערבות המשכית ומוארכת מעת לעת מכוח היותו מנהל בחברה ונושא משרה בה שחתם בעצמו על בקשת הארכת הערבות מעת לעת ועל חידושה ותוך הבנה וידיעה על כך, לרבות ציון העובדה אודות קיומו של שטר החוב, ודי גם בכך כדי להביא לדחיית טענות המערער.

1. כעת נעבור לבחון את טענותיו של המערער הנוגעות לאופן יישום פסק-הדין של ערכאת הערעור על ידי כב' השופטת ערקובי.

ב. יישום פסק-הדין של ערכאת הערעור על-ידי כב' השופטת ערקובי

1. בית המשפט שלערעור החזיר את התיק לערכאה הדיונית, בין היתר מאחר ופסק-הדין הראשון ניתן לאחר שהמשיבה הגישה מספר מסמכים לבית-משפט קמא (והכוונה למסמכים המצורפים בנספח ט' לעיקרי הטיעון של המערער) וזאת ללא שהתקבלה תגובת המערער לפני מתן פסק-הדין, ובעיקר, עקב בקשת המערער להגיש ראיות נוספות שלא היו בפני בית-משפט קמא ולא נבחנו בפניו.
2. ראשית, יצוין כי המסמכים שצורפו על-ידי הבנק בבית-משפט קמא לא עמדו בבסיס החלטותיהם של כב' השופט טל שחר ז"ל או של כב' השופטת ערקובי, ולא שימשו על ידם כראיות נגד גרסת המערער.
3. שנית, יצוין כי אף לאחר בחינה של המסמכים שביקש המערער להביא כראיות נוספות וכן לאחר בחינה של מסמכי המשיבה, אנו סבורים כי אין בהם כדי לתמוך בטענותיו של המערער, אלא דווקא לחזק את גרסת המשיבה. המערער מבקש להוכיח באמצעות מסמכים אלו את טענותיו כי ההלוואות הקודמות שקיבל נפרעו וניתנה הלוואה חדשה, קרי, הלוואה 19, לה לא ערב, אולם מסמכים אלו אינם מביאים כלל למסקנה אליה מבקש המערער להגיע.

יתרה מזאת, ולמעלה מן הצורך, יצוין כי אף אם היה מוכח כי ניתנה הלוואה חדשה (דבר שלא הוכח), בכל זאת היה צריך המערער לשלם את שטר החוב, שכן, כפי שהוכח שטר החוב היווה בטוחה מתמשכת עבור כל הערבויות.

1. למעלה מן הצורך, נפנה לדו"ח המנהל המיוחד של החברה (המצורף לבקשה להוספת ראיות, נספח י' לעיקרי הטיעון של המערער) בו מציין המנהל המיוחד כי בדיקת חשבון מט"ח מס' 13139 העלתה כי לא היו העברות/הפקדות כספים בחשבון, למעט תנועות/העברות בין החשבונות של החברה בבנק, הפקדת חלק מתמורת מכירת הדירה של הערבה בטי מנדיל, ומעברים טכניים נוספים.
2. עוד נציין כי בהשלמה לתגובה מטעם המנהל המיוחד (המצורפת לבקשה לעיכוב ביצוע, נספח י"ב לעיקרי הטיעון של המערער) מציין המנהל המיוחד כי בדק בשנית את התנועה בסך 104,400$ בחשבון 13139 מיום 20.10.97, וכי תנועה זו "משקפת העברת כספים לחשבון מהחברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, אשר העמידה לטובת בנק הפועלים ערבות בסכום של 100,000$ בצירוף ריבית".

כלומר, מתוך הדוחות שהגיש המנהל המיוחד, עולה כי לא ניתנה לחברה הלוואה נוספת מעבר להלוואה 18, אשר נפרעה על-ידי המשיבה.

כך גם מהעתק תדפיס חשבון המשיבה אצל בנק לאומי ניתן ללמוד על חיוב המשיבה בסך 104,400$, ועל ביצוע פעולת העברת הכספים לבנק ביום 14/10/97. כך גם גיליונות החיתום ומכתבי החברה למשיבה לא מצביעים, גם הם, על כך שבפועל ניתנה ערבות חדשה לחברה (מס' 19) ו/או שהאשראי בגין ערבות 18 שולם, מה גם שהמערער מודה שלא ניסה לספק שטר חוב חליפי ולא הופטר מערבותו.

1. לאור האמור, ולאחר בחינת המסמכים הנ"ל, עולה שאין בהם בכדי לתמוך בטענות המערער, או לשנות את התוצאה המשפטית אליה הגיעו הערכאות הקודמות.
2. עוד יצוין, כי איננו מקבלים את טענת המערער לפיה, לכב' השופטת ערקובי לא הייתה סמכות להחזיר את פסק-הדין הראשון על כנו לאחר שערכאת הערעור ביטלה אותו.

כוונת ערכאת הערעור הייתה להליך של השלמת טיעונים וראיות, וכי על בית-משפט קמא לבחון את הראיות והמסמכים שבחינתם נדרשת, לאור הגשת המסמכים והבקשות לראיות נוספות מטעם שני הצדדים, בטרם ייתן פסק-דין חדש, כאשר למעשה מדובר כאמור בהליך של השלמה ראייתית להליך הראשון, והשלמת טיעונים וראיות שבעקבותיהם תהיה התייחסות לפסק-הדין הראשון, כולל אפשרות להשארתו על כנו, כפי שנעשה, ולא במצב שפסק דין זה כדינו בטל מעיקרו בכל מקרה, כפי שטוען המערער.

זאת במיוחד, כאשר עקב נסיבות חריגות (כנראה הליכי פרישה) לא חזר התיק לאותו מותב (כב' השופט שחר ז"ל), כפי שהייתה הכוונה לכך בהחלטת ערכאת הערעור, שאז ברי כי מדובר היה למעשה בהליך משלים להליך העיקרי בו ניתן פסק-הדין, שלאחר שיושלם, רשאי היה בית-משפט קמא לחזור ולאמץ את פסק דינו הקודם וכך גם היה רשאי לעשות המותב אליו הועבר התיק (השופטת ערקובי).

1. אולם, לאחר שהערכאה הדיונית דנה בראיות ובמסמכים אלו, כמובן שרשאית היא לפסוק כל החלטה שנראית לה ראויה, ובין היתר, החלטה המורה להחזיר את פסק- הדין הראשון על כנו, וכמובן שאין היא נדרשת לכתוב פסק-דין חדש, כטענת המערער, במידה ומסקנתה תואמת למסקנתו של בית-המשפט קמא.
2. לפני סיום, ברצוננו להתייחס בקצרה לטענות המערער כלפי הבנק, המצדיקות לטענתו את עיכוב ההליכים בתיק זה.

טענות המערער כלפי הבנק וטענתו לגבי עיכוב ההליכים

1. ראשית יצוין כי המערער מלין על כך שבקשתו לצרף את הבנק לתביעה נדחתה על-ידי בית-משפט קמא. ברצוננו לציין כי בעניין זה אין למערער אלא להלין על עצמו, שכן כפי שפירט בית-משפט קמא באריכות בפסק-הדין הראשון, הדבר נגרם בשל מחדל של המערער עצמו (וראה בעניין זה סעיפים 4-3 לפסק-הדין הראשון).
2. לגופו של עניין, טענתו של המערער בעניין זה הינה כי המשיבה כלל לא הייתה צריכה לשלם לבנק את החוב, מאחר ובחשבון שהתנהל בבנק, היו די ויותר כספים על-מנת לכסות את החוב לבנק, ועל כן הבנק לא היה רשאי לפנות אל המשיבה ולממש את הערבות שנתנה לו.
3. עוד מציין המערער כי במקביל לתביעה זו מתנהל בבית-המשפט המחוזי תיק הפירוק של החברה בפני כב' השופטת אלשייך, במסגרתו נבחנות, בין היתר, פעולות שונות שנעשו בחשבונות החברה בידי הבנק, דבר המצדיק לדעת המערער את עיכוב ההליכים בתביעה זו.
4. מבלי לנקוט עמדה באשר לכשירות הפעולות שנעשו בידי הבנק, יודגש כי המנהל המיוחד מתייחס בהשלמה לתגובתו (שצורפה לבקשה לעיכוב הליכים, נספח י"ב לתיק מוצגי המערער) לתנועה בסך 104,400$, שנעשתה בחשבון מספר 13139 ביום 20.10.97, ומציין כי תנועה זו משקפת העברת כספים מהמשיבה, אשר העמידה לטובת הבנק ערבות בסכום של 100,000$ בצירוף ריבית, ומציין בהמשך כי:

"היות שמקור הסכום הנ"ל הינו, כאמור, בתשלום ע"י ערב – הזכות לקבלת סכום זה הינה של הבנק בלבד, והוא לא היה אמור להגיע לקופת הפירוק".

קרי, המנהל המיוחד, מציין בצורה ברורה, כי ביחס לסכומים ששולמו על-ידי המשיבה, סכומים אלו היו אמורים להגיע לבנק, ואם קיימות טענות כלשהן כלפי הבנק, אין הן נוגעות לנושא ההלוואה ששולמה על-ידי המשיבה.

על כן, מסכימים אנו עם קביעתה של כב' השופטת ערקובי כי אין כל קשר בין הבדיקות של הבנק ביחס לחברה ולענייננו, ועם קביעתה שאין מקום להורות על עיכוב הליכים בשל טענות של החברה כלפי הבנק.

1. עוד יצוין כי במסגרת תיק הפירוק ציינה כב' השופטת אלשייך, בהחלטתה מיום 22.10.08, את עמדת הכנ"ר לפיה (נספח ו' לתיק מוצגי המערער):

"גם אם יתברר שהבנק ביצע חיוב שגוי של חשבונות החברה (ומבלי להביע עמדה בשאלה האם החיוב בוצע כדין אם לאו), הרי שמדובר בפעולות שביצעו במסגרת חשבון מינוס, כאשר חשבון החברה היה בגירעון, וכאשר חוב החברה לבנק גבוה מהסכומים שבהם חויב החשבון".

1. על כן, גם אם יתגלו יתרות כספים בעקבות אותן בדיקות, לא יהיה בהם לשנות את פני הדברים, שכן חוב החברה לבנק בלאו הכי גבוה מסכומי החיובים.

יתר על כן, ערבות המשיבה לבנק חייבה את המשיבה לשלם לבנק את אשר נדרשה, נוכח הדרישה, ומשכך קמה וגם ניצבה חבותו השטרית של המערער כלפי המשיבה.

1. לאור כל האמור לעיל, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת כב' השופטת ערקובי שלא לעכב את ההליכים.
2. בנוסף, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתה להחזיר את פסק-הדין הראשון על כנו, הכל כמפורט בהחלטתה מיום 28/1/07.

התוצאה

1. התוצאה הינה כי דין הערעור להידחות.
2. המערער ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 23,200 ש"ח.

הסכום שהפקיד המערער כפיקדון יועבר למשיבה, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ב, 02 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.