פתח דבר

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק ממעשי התקיפה המיוחסים לו וזיכוי מלא מגרימת היזק לרכוש.

תיק זה הועבר לטיפולי במהלך שמיעת ראיות התביעה, עקב נבצרותו של המותב הקודם להשלים את שמיעת הראיות. המתלוננת, גב' רות סוכות ברויאר (להלן: "המתלוננת") השוטרים וכן כל עדי ההגנה נשמעו על ידי.

הנאשם, ישראל סוכות (להלן: "הנאשם") הוא אחיו של מר מנחם סוכות, בעלה של המתלוננת שהיה פרוד ממנה ואבי ילדיהם המשותפים (להלן: "האב"). בארוע נושא כתב האישום לקח חלק גם הסב, מר אליהו סוכות, אביהם של הנאשם והאב (להלן: "הסב").

תמצית כתב האישום

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.4.09, בעת שהמתלוננת נכנסה עם 4 מבנותיה למונית ליד ביתה, הגיעו ברכב למקום הנאשם והסב. הנאשם חסם באמצעות הרכב את הדרך למונית ומנע את נסיעתה ולאחר מכן יצא מרכבו לכוון המתלוננת בצעקות רמות. המתלוננת אחזה בידה מכשיר טלפון והחלה להקליט את המתרחש. בשלב זה, על פי הנטען, תקף הנאשם את המתלוננת, בכך שאחז בידה בכוח, הפיל אותה ארצה וגרר אותה. למתלוננת נגרמו שפשופים בכף היד השמאלית ובאצבע ימין, שריטות, נפיחות, שטפי דם ברגליים וחצאיתה נקרעה. במהלך התקיפה חילץ הנאשם מידיה של המתלוננת את מכשיר הטלפון והשליכו. למכשיר נגרמו שפשופים.

בהמשך, על פי הנטען בכתב האישום, רדפו הנאשם והסב אחרי ר.ס., שרצה לפי הנחית המתלוננת לבית הורי המתלוננת. הנאשם הדביקה במנוסתה ותקף אותה בכך שאחז בידה.

בגין המעשים המתוארים יוחסו לנאשם עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין ועבירה של היזק לרכוש, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

יוטעם כבר עתה כי בסופו של יום אין המאשימה מייחסת לנאשם את המעשים שתוארו בכתב האישום במלואם. כתב האישום, כך לדברי המאשימה, מתאר מעשים חמורים יותר ממה שארע לטענת המאשימה, ומעשה התקיפה הנטען בסופו של דבר הוא ברף נמוך יותר (ס' 12, 19, 44 לסיכומי המאשימה). המאשימה אינה טוענת עוד לאחיזה בכוח כדי להפיל את המתלוננת, ולגרירתה של המתלוננת לאחר שהופלה, אלא טוענת כי הנאשם ניהל מאבק על מכשיר ה – MP3 שהמתלוננת החזיקה, וכתוצאה ממאבק זה שנוהל מצד הנאשם באגרסיביות נפלה המתלוננת ונחבלה. אשר לתקיפת הבת ר.ס., לא נטענת עוד רדיפה אחריה, אלא רק תפיסתה. לשינוי בעמדת המאשימה, המבוסס על השינוי בעדותה של המתלוננת, ולפיחות והצמצום בעובדות כתב האישום, יש כמובן משמעות.

בתיק זה נדרשת הכרעה בין שתי גרסאות, האחת, הוצגה על ידי המתלוננת ונתמכה על ידי בני משפחתה, השניה, הוצגה על ידי הנאשם ונתמכה על ידי בני משפחתו. בבואי להכריע בין הגרסאות השונות, אני לוקחת בחשבון שהמתלוננת ועדותיה, וכן הנאשם ועדי ההגנה הם כולם ללא יוצא מן הכלל עדים מעורבים באופן אמוציונאלי ובעלי עניין ואינטרס בתוצאה. אציין כבר עתה כי מן הראיות שהוצגו בפניי עולה כי המתלוננת רתמה את הארוע נושא כתב האישום לקידום ענייניה האישיים, כפי שיפורט להלן. משכך, יש לבחון את גרסת המתלוננת בזהירות.

לצד שתי הגרסאות הסותרות קיימת ראייה עצמאית בדמות הקלטה של הארוע נושא כתב האישום שבוצעה על ידי הנאשם (נ/5, נ/5א). האזנתי להקלטה מספר פעמים, והתרשמתי כי מתועדות בה ברציפות כל ההתרחשויות ברחוב למן הגעת הנאשם והסב לרחוב, והמפגש עם המתלוננת ובנותיה, ועד לסיומו של הארוע. להקלטה זו חשיבות של ממש. למען שלמות התמונה, אציין כי גם המתלוננת טענה שהקליטה את הארוע, אלא שאין כל זכר להקלטה זו, כפי שיפורט בהמשך.

הרקע לארוע נושא כתב האישום – פרידת המתלוננת והאב

למתלוננת ולאב 6 ילדים משותפים, קטינים, בגילאי 15 ומטה. בעקבות הפרידה היו יחסי המתלוננת והאב עכורים, ובתקופה הרלבנטית ניהלו הליכים במסגרת בית הדין הרבני, כששאלות המשמורת על הילדים, אופן חינוכם והסדרי ראיה עמדו בליבת המחלוקת.

ניתן היה ללמוד על אופי הסכסוך מדוגמא הנוגעת לחגיגת בת מצווה של אחת הבנות (נ/2-2א). בשנת 2008 כאשר בקש האב לחגוג בת מצווה לבתו בבית הוריו, הגישה המתלוננת בקשה לבי"ד הרבני, אליה צורף מכתב, אשר נכתב ע"י מורה מבי"ס בו למדה הבת, קרא להורים להימנע מעריכת חגיגות בת מצווה, בקרב גברים מבני משפחת הבנות ו/או מחוץ לבית הבנות. המכתב גם הבהיר כי בית הספר יראה בחומרה רבה כל חריגה מההנחיה האמורה. על בסיס מכתב זה בקשה המתלוננת שלא לאפשר לאב לחגוג לביתם בת מצווה בבית הוריו (נ/2). כשבוע לאחר מכן, יצא מכתב ממנהלת בית הספר שמוען ישירות לביה"ד הרבני, בו הסבירה המנהלת את הסיבה לכתיבתו כדלקמן: "אך ורק ע"י הפצרת הגברת הנ"ל לטובת ענינה ואין כל תוקף מבחינת בית ספרנו למכתב זה...ואין לנו התנגדות לחגיגת בת מצוה בבית הסבא והסבתא..." (נ/2א). יצויין כי המתלוננת אישרה בעדותה שהגדירה את האב כנבל ברשות התורה וכי כתבה מכתב ובו התריעה כי השפעותיו ההרסניות על הילדים הרות אסון (נ/1).

במשך תקופה של כשנה וחצי לפני הארוע נושא כתב האישום לא פגש האב את ילדיו.

ביום 18.12.2008 ניתנה החלטה של ביה"ד הרבני במסגרתה נקבע כי הילדים ישהו אצל אביהם בשביעי של פסח (נ/7).

במהלך הפסח, ביום 13.4.09, יום קודם לאירוע, הגיעו האב, הנאשם והסב לביתה של המתלוננת, במטרה לאסוף את הילדים, בהתאם להחלטה לעיל. שני ילדים בלבד התלוו לאב. לדברי האב, הגיש באותו יום תלונה למשטרה על הפרת הסדרי ראייה (נ/8 ו- 57 / 7).

בעקבות הארועים ביום שקדם לאירוע נושא כתב האישום, חזרו הנאשם והסב ביום 14.4.09, לבית המתלוננת, וזאת לאחר שביקשו ממשטרת רמת גן להתלוות אליהם לבית המתלוננת, על מנת שייווכחו כי המתלוננת איננה מקיימת את הסדרי הראייה או כדי לסייע להם לקבל את הילדים (45/ 19-22). על אף שהמשטרה סירבה להצטרף אליהם, החליטו הנאשם והסב להמשיך לביתה של המתלוננת במטרה לנסות ליישם את החלטת בין הדין הרבני ולאסוף את הילדים לאביהם בכוחות עצמם (45/ 27-28). הנאשם סיפר כי הסב התקשר לאמה של המתלוננת מהדרך והם הגיעו למקום כעבור חמש דקות.

גרסת המאשימה לארוע

גרסת המאשימה מבוססת על עדות המתלוננת הגיסה והאחיינית.

לדברי המתלוננת, הנאשם והסב הגיעו ברכב שחסם את המונית בה הייתה ביחד עם 4 בנותיה. בעקבות הופעתם של הנאשם הסב, התחילו הבנות לצעוק בבהלה שהן מפחדות, ועל כן היא בקשה מהן לעלות לבית הוריה, המתגוררים בסמוך. הבנות רצו, תוך שהסב רדף אחריהן וצעק: "מה אתן חושבות, אני גיבור, אני חזק, אני ממילא אתפוס אתכן" (22/ 17).

לאחר מכן, לטענת המתלוננת, לפת הנאשם את ר.ס. והבת צעקה: "אמא הוא מנסה לחטוף אותי ולגרור אותי" (22/20-21). יצויין כי תיאור זה אינו תואם את תיאור הגיסה כי הנאשם תפס את הילדה, "חיבק אותה ואמר לה בואי נכנס למכונית" (7/ 23-24).

בהקלטת האירוע אין זכר לצעקות הבנות, לצעקות הסב או לצעקותיה של הבת כאמור לעיל. המאשימה לא נתנה הסבר מניח את הדעת לפער בין גרסתה של המתלוננת לבין ההקלטה.

המתלוננת המשיכה ותיארה כי הנאשם, אשר הבחין בכך שהיא אוחזת במכשיר נייד ובמכשיר MP3, והבין שהיא מבקשת להקליט את האירוע, ניגש אליה והוציא מידיה בכוח את המכשיר הנייד תוך שהוא מעיפו הרחק, דבר אשר גרם נזקים למכשיר.

המתלוננת היא עדה יחידה לעניין גרימת הנזק הנטענת למכשיר הטלפון במהלך הארוע. אמנם בעת מסירת הודעתה ציין החוקר כי ראה שריטות על מכשיר הטלפון, אך אין צילום של המכשיר, המכשיר עצמו לא הוצג, ואין כל נתונים המאפשרים בחינה אם אכן נפגע הטלפון. יתרה מכך, אין כל ראייה הקושרת בין הנזק למכשיר הטלפון לבין הנאשם, זולת דבריה של המתלוננת.

השוואת עדותה של המתלוננת בבית המשפט אל מול עדותה במשטרה (שהוגשה בהסכמה) בכל הנוגע לגרימת הנזק לטלפון, מעלה כי בחקירה במשטרה אמרה כי הנאשם "העיף לי את האמ.פי לסוף הרחוב והטלפון נפל לי..." (נ/3, 2/ 27), כלומר, לדבריה, הפגיעה במכשיר הטלפון אינה תולדה של היזק בזדון מצד הנאשם. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט, גרסה המתלוננת כי הנאשם השליך את מכשיר הטלפון למרחק בעוד מכשיר הMP3 נותר בידה ולא נפל. על רקע אישורה של המתלוננת כי "בדרך הטבע כשאירוע היה קרוב, אמרתי מה שאני זוכרת" (26/ 5), הרי שלא הוכחה במידה הנדרשת גרימת היזק לרכוש במזיד, הואיל ומכשיר הטלפון נפל מידה של המתלוננת ולא הושלך הרחק על ידי הנאשם.

לדברי המתלוננת, בהמשך, כאשר ניסה הנאשם להרפות את אחיזתה גם ממכשיר הMP3, הוא משך בחוזקה בידה, וכתוצאה מכך נפלה ארצה, דבר אשר גרם לפגיעה בכפות ידיה, ברכה השמאלית, רגלה וקרעים בחצאיתה.

לתיאור זה של האירועים, אין זכר בהקלטה שהוגשה לבית המשפט: בהקלטה אין קולות היאבקות, אין קול חבטה או צעקה בעקבות נפילה ופציעה, אין קול נפץ או זריקה ונפילה של המכשירים ואין קולות של עוברי אורח המגיבים לתקיפה הנטענת.

מדובר בארוע שארע בחצות היום בטבורה של עיר, שעות אחדות לפני כניסת החג. במקום נכחו עוברי אורח רבים, כפי שניתן להתרשם מהאזנה להקלטה. לא מתקבל על הדעת שאילו הייתה המתלוננת נופלת לאחר מאבק עם הנאשם, לא היו נשמעות תגובות מצד העוברים ושבים, חלקם שכנים ומכרים של המתלוננת, ולא היו ניגשים לסייע לה. אציין כי נשמעות תגובות של עוברי אורח ושכנים, אך באף אחת מהן אין אפילו רמז להיותם עדים למעשה תקיפה, לנפילת המתלוננת או לגרימת נזק לרכושה.

עוד אדגיש כי למשמע ההקלטה עולה כי מי שיזם מגע היא דווקא המתלוננת, והנאשם זועק לעברה פעם אחר פעם שלא תתקרב אליו. מיד בתחילת המפגש ביניהם הנאשם זעק שהמתלוננת מוחרמת והודיע לכל הנוכחים שנאסר להתקרב אליה 4 אמות. גם נתון זה הנשמע בבהירות בהקלטה עומד בסתירה לנטען על ידי המתלוננת.

המתלוננת נמנעה מלהתייחס בעדותה לזעקות אלה של הנאשם, ורק לאחר שהושמעה לה ההקלטה אישרה כי אמנם הנאשם צעק לעברה כי היא מוחרמת ואין להתקרב אליה מרחק של ארבע אמות, וכן צעק "אל תגעי בי, אל תגעי בי", אך לטענתה, בפועל בעת עשותו כן, אחז בה הנאשם בחוזקה והפילה ארצה. טענה מאוחרת זו מפיה של המתלוננת היא תמוהה.

כפי שצויין בפתיח, תיאורה של המתלוננת בהודעתה במשטרה וכן ההאשמות כנגד הנאשם כפי שתוארו בכתב האישום התרככו וצומצמו באופן משמעותי בעת מתן העדות במהלך המשפט. בעוד שבמשטרה, ובסיכומים שהוגשו לביה"ד הרבני טענה המתלוננת כי הנאשם גרר אותה, הרי שבעדותה בחקירתה הנגדית השיבה המתלוננת לשאלת ההגנה באשר לגרירתה על ידי הנאשם: "אני לא זוכרת מה אמרתי אז, אלא זוכרת מה אמרתי עכשיו....הוא תפס את כל כף ידי, הוא רצה לתפוס את הMP3 או להפילו ואני מכוח המשיכה עפתי" (28/ 29-32). לא בכדי, זנחה המאשימה את ההאשמה בדבר גרירתה של המתלוננת על ידי הנאשם ופציעתה עקב כך. שינויים אלה בגרסת המתלוננת נוגעים לשורשה של העדות, והסתירות כמו גם "ריכוך" האירוע על ידי המאשימה עצמה, מעמידים בסימן שאלה את תיאורה של המתלוננת באשר לעצם התקיימות הארוע.

אשר לחבלות הגופניות, אכן למתלוננת היו פציעות והיא הציגה לחוקר בעת גביית הודעתה חבלות וקרעים בחצאיתה. עם זאת יוער כי בדו"ח המשטרתי (נ/3) לא צוין כי הפציעות טריות, בעוד שהשוטר רס"מ דניאלי העיד כי כאשר הוא רואה פצעים טריים הוא נוהג בד"כ לציין זאת בדו"ח (35/ 10-13). המאשימה מפנה בסיכומיה גם לתמונות, אך משאלה לא הוגשו, אין מקום להידרש אליהן בכל דרך.

זה המקום להעיר כי הגם שהמשטרה הגיעה למקום הארוע בסמוך לאחר שהסתיים, לא הוצג לביהמ"ש כל דו"ח פעולה או מזכר המלמד כי המתלוננת או מי מבני משפחתה טענו בפני השוטרים מיד לאחר הארוע כי המתלוננת או ר.ס. הותקפו על ידי הנאשם, ואין אינדיקציה להצגת הפצעים המדממים לשוטרים.

באשר לטופס האשפוז מבית החולים (ת/9), המתלוננת התייצבה כיממה וחצי לאחר הארוע נושא כתב האישום בביה"ח, ושם תועדו חבלות. אינני סבורה כי משקלו של המסמך הרפואי פחות, בשל העובדה שלא נערך במתכונת של חווה"ד אלא של תעודה רפואית, ואני מקבלת את המתועד בו כמשקף את מצב המתלוננת. עם זאת, השאלה הטעונה הכרעה אינה אם המתלוננת חבולה, אלא אם פגיעות המתלוננת נובעות מכך שהותקפה על ידי הנאשם ונפצעה על ידו, כפי שהיא טוענת.

המאשימה העידה שתי קרובות משפחה של המתלוננת לתמיכה בעדותה, אך אף לא אחת מהן אשררה באופן מלא את תיאורה של המתלוננת את האירוע.

האחיינית בעדותה, הבהירה כי למעשה לא ראתה את תקיפת המתלוננת ונפילתה באומרה: "אני לא ראיתי ממש איך הוא נגע בה או הגיע אליה אבל אני זוכרת ששמעתי חבטה וכשהסתובבתי ראיתי את רותי מנסה לקום, מהכביש נראה לי, מנסה לקום עם הבת שלה. ראיתי שהיא מיוסרת, כמו לאחר מכה חזקה, לדעתי" (11/ 28-32). בחקירה הנגדית לא שללה האחיינית את האפשרות שהמתלוננת נפלה במנוסתה מהנאשם. האחיינית ציינה שראתה את החבלות. האחיינית ציינה כי לא ראתה זריקה של מכשיר טלפון.

הגיסה תארה בעדותה את הופעתו של הנאשם "פתאום הגיע בנאדם מרחוק, רץ ריצת אמוק ומנסה לפתוח את הדלת הימנית אחורית של המונית ומנסה לתפוס את הילדות שישבו מאחורה" (7/ 21-23). יצויין כי האחיינית והמתלוננת, טענו כי רכבו של הנאשם חסם את המונית ושללו את הגעת הנאשם ברגל. הגיסה תיארה שהנאשם תפס את אחת הבנות וחיבק אותה, ותיאור זה מתיישב עם פנייתו הלבבית של הנאשם בשלב הראשון של הארוע אל הבנות כמתועד בהקלטה. בנוסף תיארה הגיסה כי הנאשם נענע את ידה של המתלוננת ובמהלך המגעים ביניהם היא נפלה על הכביש.

סיכומו של דבר, בבואי להעריך את עדות המתלוננת אני לוקחת בחשבון את התרשמותי ממנה כאישה מאד נבונה, שקולה מתוכננת וקרת רוח. תגובותיה של המתלוננת כפי שנשמעות במהלך ההקלטה מחזקות התרשמות זו. בנוסף אני לוקחת בחשבון את האינטרס הראשון במעלה של המתלוננת בתלונה, ואת השימוש המיידי שעשתה בארוע הנטען לקידום ענייניה בהליכי הפרידה מהאב, בפרטה בהרחבה את הארוע הנטען כעילה לקבלת טענותיה בסיכומים שהוגשו מטעמה עשרה ימים לאחר הארוע לביה"ד הרבני (נ/9). המתלוננת גם לא היססה לנקוב בשמו של עד ראייה לארוע הגם שאותו אדם כלל לא ראה את הארוע (נ/10).

עדות המתלוננת עוררה סימני שאלה לא מעטים ועברה שינויים ותמורות, כמפורט לעיל. קיים פער ניכר בין הנטען על ידי המתלוננת בעדותה לבין המתועד בהקלטה שהוגשה. בנוסף, תמוהה ביותר בעיני טענת המתלוננת כי הקליטה את הארוע ואף מסרה את ההקלטה לחוקר המשטרה, טענה עליה חזרה בתוקף, והיא אף מקבלת ביטוי בעובדות כתה"א. בפועל, לא מסרה המתלוננת לגורמי החקירה כל הקלטה בשום שלב, והשוטר דניאלי לא קיבל ממנה דבר (34/ 4-14). אף אחד מהעדים מטעמה גם אינו מתייחס להקלטה שהייתה ברשותה.

למרות כל החולשות וסימני השאלה, עדיין יש במתואר על ידי המתלוננת, ביחד עם המתואר על ידי האחיינית והגיסה וביחד עם החבלות עצמן כדי לחייב הסבר מצד הנאשם.

גרסת הנאשם

אין ספק שבמהלך הארוע היה הנאשם מצוי בסערת רגשות, זעק לעבר המתלוננת והטיל עליה חרם. הנאשם הביע צער וחרטה על התנהגותו זו בעת עדותו. קריאת כינויי גנאי כגון "שקרנית" ו"חוטפת ילדים", אינה מהווה מעשה פלילי, ועבירת התקיפה אינה מיוחסת לנאשם בשל הדברים שאמר.

הנאשם בעדותו גולל את הרקע לאירוע, ותיאר כיצד נמנע מאחיו מלראות את ילדיו על אף החלטות בית הדין הרבני ועל אף שהביע נכונות וגמישות מספר רב של פעמים. הוא הוסיף ואמר שכל כוונותיו היו יישום הכרעות ביה"ד לעניין הגעת הילדים לבית אביהם לחג, הא ראיה שפנה מיוזמתו לתחנת המשטרה בבקשת סיוע.

מן המתואר על ידי הנאשם והסב עולה כי שוחחו עם הוריה של המתלוננת דקות אחדות טרם הגעתם ועדכנו אותם כי הם מגיעים על מנת לאסוף את הילדות לחג, בהתאם להחלטת ביה"ד. הנאשם תיאר כי במועד הגעתם, הבחינו כי המתלוננת מכניסה את הילדות למונית שחיכתה להן. הנאשם התרשם כי המתלוננת מתכוונת להמלט מהמקום.

הנאשם ציין כי הקליט את הארוע מתחילתו ועד סופו, וכאמור, גרסתו זו מקובלת עליי.

הנאשם עמד בתוקף על כך שלא נגע במתלוננת, להפך, התרחק ממנה ונמנע מניסיונותיה לגעת בו, וממילא לא תקף אותה ולא זרק את מכשיר הטלפון שלה. גרסתו באופן כללי תאמה את הנשמע בהקלטה, והמתואר על ידו בכל הנוגע לנוכחות אנשים נוספים בארוע מקבל חיזוק בהקלטה, כאמור. גרסתו בעדות גם הייתה עקבית ותאמה את דבריו בהודעה במשטרה (ת/3).

הנאשם היה זה שהתקשר למשטרה בהזמינו ניידת למקום האירוע כשזה הסתיים. הזמנת משטרה לזירה על ידי הנאשם כאשר המקום מלא בעדי ראייה, אינה מתיישבת עם ביצוע מעשי תקיפה.

אכן, גרסתו של הנאשם לא הייתה נקייה מכל סתירה, ולדוגמא טענתו כי המתלוננת צעקה לילדות לברוח אינה מתיישבת עם העובדה שבהקלטה נשמעה אמירה כזו ללא צעקה. הנאשם נתן לכך הסבר הנוגע לנימת הדברים שהייתה דוחקת, ואינני סבורה כי יש בפערים אלו כדי לפגום באופן משמעותי בעיקרי עדותו הנתמכת בראיה אובייקטיבית של הקלטת האירוע.

תיאורו של הנאשם נתמך כאמור גם בעדות הסב, ואף שלקחתי את דבריו בזהירות בהיותו עד מעוניין, הרי שהמתואר על ידו התיישב עם הנשמע בהקלטה ועורר את אמוני.

לעדות הסב הצטרפו גם העדויות מעוררות האמון של האב ובתו, שהגם שלא נכחו בארוע עצמו האירו את כל מערכת היחסים המורכבת.

אשר לטענה בדבר תקיפתה של ר.ס, הנאשם הכחיש זאת, והמאשימה אינה טוענת עוד לרדיפה מצד הנאשם אחרי הילדה, אלא לתפיסתה בלבד. גם בעניין זה לא נשמע בהקלטה הד לתקיפה של הילדה, ודי היה בתיאור מפי עדי המאשימה בדבר החיבוק שהעניק הנאשם כדי לבסס את הספק הנדרש.

סוף דבר

לאחר שבחנתי את כל הראיות, הגעתי למסקנה כי הנאשם הצליח לבסס לכל הפחות את הספק הסביר הנדרש ממנו לעניין מעשי התקיפה, ומחמת ספק זה אני מזכה את הנאשם מכל המיוחס לו.

אשר להיזק לרכוש, המעשים והעבירה לא הוכחו במידה הנדרשת, והזיכוי הוא מלא.

זכות ערעור לביהמ"ש מחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ב, 11 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.