1. במועד הרלוונטי לכתב האישום היה קיים סכסוך כספי בין הנאשם לבין שלמה בן דב (להלן: "המתלונן"), על רקע חוב כספי שחב המתלונן לנאשם.

ראוי לציין כי המתלונן הכחיש בעדותו בבית המשפט את קיומו של החוב הכספי – עובדה המהווה חלק מהמסגרת הכללית של כתב האישום – מה שלא מנע מהמאשימה לבקש בסיכומיה לקבל ולאמץ אותה כעובדה מוכחת.

על רקע הסכסוך הכספי המתואר הוגשו, למשטרה, תלונות נגד הנאשם, על ידי המתלונן ובתו, ליאת בן דב, שבאותה עת עבדה במקצועה כעורכת דין במשרד עורכי דין (להלן: "המתלוננת"), אשר מצאו ביטוין בכתב האישום שלפניי המחזיק שלושה אישומים.

האישום הראשון מייחס לנאשם ביצוע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, על פי סעיף 30 לחוק הבזק תשמ"ב-1982 ואיומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

כאן המקום לציין כי בסיכומיה ביקשה ב"כ המאשימה שלא להרשיע את הנאשם בעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, בהיותה כפל עבירה לעבירת האיומים.

על פי עובדותיו של אישום זה, התקשר הנאשם בתאריך 26.8.07, בשעות הצהרים, למתלוננת, ששהתה באותה עת במשרד בו הועסקה, ודרש להיפגש עמה. משסירבה, הציג עצמו בפניה בשמו, שאל מדוע השיקים שלו חוזרים ואיים עליה שיגיע למשרד בו עבדה ולביתה ויפגע בה.

האישום השני מייחס לנאשם ביצוע עבירה של הסגת גבול פלילית, על פי סעיף 447(א) לחוק העונשין.

על פי עובדותיו של אישום זה הגיע הנאשם בתאריך 10.9.07 בשעה 23:00 לביתו של המתלונן והחל לדפוק בחוזקה על דלתו.

המתלונן פתח בפניו את הדלת, אך משראה את הנאשם ניסה לסגור בפניו את הדלת, כשהנאשם מנסה בכוח להיכנס לדירה על מנת להטריד או להקניט את המתלונן.

האישום השלישי מייחס לנאשם ביצוע עבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי עובדותיו של אישום זה בתאריך 17.1.08 סמוך לשעה 11:30 הגיע הנאשם למשרדה של המתלוננת, הודיע לה שהיא חייבת להסדיר את החוב בגין 3 שיקים שניתנו לו על ידי אביה, שאם לא כן יגיש נגדה תביעה ותלונה בלשכת עורכי הדין. דקות ספורות לאחר שעזב את משרדה שב למקום, חזר על דבריו והוסיף עליהם דבר איום כשאמר לה שאם לא תעשה כן "לא יהיו לה חיים", כשנשאל על ידי המתלוננת האם מדובר באיום השיב שזה יותר מכך.

1. בתשובתו לכתב האישום, באמצעות בא כוחו, צמצם הנאשם את חזית המריבה כשלא הכחיש את עצם השיחות והמפגשים המתוארים בעובדות, אך כפר במעשים הפליליים המיוחסים לו.

ביחס לחלק הכללי של כתב האישום, אישר שקיים סכסוך כספי בינו ובין המתלונן, בעקבות חוב שחב לו המתלונן.

ביחס לאישום הראשון אישר כי בידיו שיקים של המתלוננת, שהועברו לידיו במסגרת אותו סכסוך, הודה כי התקשר אליה בשעות הצהרים וביקש לקבוע עמה פגישה אך היא סירבה. עם זאת כפר באיומים על המתלוננת כמיוחס לו.

ביחס לאישום השני הודה כי הגיע לבית המתלונן במועד הנקוב בכתב האישום, אך לטענתו היה זה בעקבות שיחות טלפון מוקדמות שנערכו ביניהם וכפר בטענה שניסה להסיג את גבול ביתו של המתלונן או ניסה להיכנס בכוח לדירה. בכל מקרה, לטענת ב"כ הנאשם, לא ניתן לייחס לנאשם את העבירה המוגמרת של הסגת גבול אלא לכל היותר עבירה של ניסיון להסגת גבול.

ביחס לאישום השלישי הודה שהגיע למשרדה של המתלוננת במועד הנקוב בכתב האישום, אך לטענתו עשה כן רק על מנת להחתימה על אישור מסירה, במסגרת התיק האזרחי המתנהל בינו לבין המתלוננים, וכפר באיומים המיוחסים לו.

1. ראיות המאשימה להוכחת העובדות שנותרו במחלוקת נשענות על עדויותיהם של המתלונן והמתלוננת עצמם, כשהמתלוננת העידה על המעשים המיוחסים לנאשם באישומים 1 ו-3 ואילו המתלונן העיד רק על האירוע נשוא האישום השני.

התוצאה היא שכל אחד מהאישומים נשען על עדות יחידה, של עדים שהינם בעלי עניין, נוכח מערכת היחסים העכורה בינם לבין הנאשם, על רקע החוב שהם חבים לנאשם וניסיונותיו להיפרע מהם על חובם.

על כן יש לבחון בזהירות עדותם אל מול עדותו של הנאשם, כדי לקבוע האם די בעדות יחידה זו בכל אישום ואישום כדי להביא להרשעתו של הנאשם.

1. אפתח בבחינת הראיות המתייחסות לאירוע נשוא האישום השני.

למעשה שתי עובדות נותרו במחלוקת בין גרסת המתלונן לגרסת הנאשם.

הראשונה - האם תואם בין הצדדים בשיחת טלפון מוקדמת שהנאשם יגיע לבית המתלונן בסביבות השעה 21:30 והוא אחר והגיע בשעה 23:00, כטענת הנאשם, המוכחשת על ידי המתלונן.

השנייה - האם לאחר שהמתלונן החליט לסגור את הדלת בפניו של הנאשם התעקש הנאשם להיכנס בכוח לדירה וכדברי המתלונן בעדותו "ראיתי אותו, רציתי לסגור את הדלת. הוא הדף אותה ורצה להיכנס בכוח", או כגרסת הנאשם, המתלונן פתח בפניו את הדלת אמר לו שמאוחר וטרק בפניו את הדלת ועל כן עזב את המקום והלך ללא כל ניסיון לדחוף את הדלת ולהתפרץ פנימה.

על פניו מעוררת גרסת הנאשם מספר תהיות, האמנם פתח בפניו המתלונן את הדלת, בידיעה שהוא עומד מאחוריה, רק כדי להגיד לו שהשעה מאוחרת ולטרוק בפניו את הדלת, לאחר שתיאמו ביניהם מראש את הגעתו למקום, והוא בתגובה עזב את המקום ללא אומר ודברים ולא עשה כל ניסיון להדוף את הדלת ולהיכנס פנימה, לאור מטרת הגעתו על רקע הסכסוך הכספי וחובו של המתלונן כלפיו??? תמיהה זו אף מקבלת משנה תוקף נוכח תגובתו של הנאשם, להטחת גרסת המתלונן בפניו, לפיה סיפר המתלונן שהוא ניסה להיכנס בכוח לדירתו, כשהשיב "זה לא מדויק. המתלונן סיפר בעצמו שהוא טרק את הדלת".

אל מול התמיהות שעלו מגרסת הנאשם עומדת גרסתו הבלתי אמינה של המתלונן והתנהלותו הבעייתית כפי שעלתה מעדותו בבית המשפט .

די לציין שהמתלונן הכחיש, בעדותו בבית המשפט, שבתקופה הרלוונטית לאירוע היה חייב כספים לנאשם בעוד שבחקירתו במשטרה סיפר שהוא חייב כספים לנאשם. את הסתירה ניסה להסביר בכך ש"השוטר לא ניסח את הדברים כמו שאמרתי אותם".

יתרה מכך, משהוצגו בפניו 2 שיקים שנמשכו מחשבונה של המתלוננת, נחתמו על ידו ונמסרו לנאשם טען כי "בטעות חתמתי על זה", טענה שאינה מתקבלת על הדעת, לא רק משום "שכשהתגלתה" לכאורה הטעות לא מיהר להחליף את השיקים, אלא גם ובמיוחד לאור השלכות המעשה על רישיון עריכת הדין של המתלוננת, שנשלל בעקבות מעורבותה במסירת השיקים מחשבונה לנאשם.

על כל אלה מאפילה העובדה שהמתלונן לא סיפר בחקירתו במשטרה כי בעת שהגיע הנאשם לביתו שהה יחד עמו חברם המשותף כאמל חאפז (להלן: "כאמל"), שיכול היה לשפוך אור על מה שאירע מרגע פתיחת הדלת על ידי המתלונן בפני הנאשם ועד עזיבתו של האחרון את המקום.

הנאשם הוא שהעלה את שמו של כאמל לראשונה בחקירתו יום לאחר האירוע וציין כי כאמל התקשר אליו מביתו של המתלונן וסיפר לו שהמתלונן הזמין משטרה וכי הוא "שאל אותו למה הוא הזמין משטרה כי אני בסך הכול צלצלתי והוא פתח מעט ואני הלכתי".

כשהתבקש המתלונן במהלך החקירה הנגדית להסביר מדוע לא סיפר על הימצאותו של כאמל בביתו השיב תשובה מתחמקת ומפוקפקת "אני לא רוצה לערבב אנשים ממגזר אחר. הם לא אוהבים להעיד [...] זו המנטליות שלהם".

עם זאת לא סתר את גרסת הנאשם לגבי אופי השיח שהתנהל בינו לבין כאמל לאחר שהזמין את המשטרה וכשנשאל בחקירה הנגדית האם כאמל שאל אותו מדוע הוא מתקשר למשטרה השיב, אמנם, כי אינו זוכר, אך לשאלת ב"כ הנאשם, האם יכול להיות שהוא שאל זאת, השיב "הכול יכול להיות".

רק בחלוף כשנה מיום האירוע, בתאריך 8.8.08, ולאחר שנודע לראשונה למשטרה מפי הנאשם על כך שכאמל שהה בעת האירוע בדירת המתלונן, פנתה המשטרה לכאמל בבקשה לקבל את גרסתו למה שהתרחש, אך פנייתם הושבה ריקם, כשטען בפניהם שאינו זוכר.

העובדה שהמתלונן הסתיר מפני החוקרים את עובדת נוכחותו של כאמל בביתו בעת האירוע, לא רק פוגמת במהימנות גרסתו לאשר אירע במועד האירוע, אלא אף מחזקת את גרסת הנאשם, עפ"י הכלל הקובע שאי הבאת עד היכול לתמוך בגרסת הצד שלא הביאו עשויה לחזק את גרסת הצד שכנגד.

התוצאה היא שאני קובעת שהמאשימה לא עמדה בנטל להוכיח את עובדות האישום השני מעבר לכל ספק סביר ואני מזכה אותו מהעבירה של הסגת גבול פלילית, שיוחסה לו באישום זה.

1. בחינת הראיות המתייחסות לאירוע נשוא האישום הראשון.

נקודת המחלוקת בין גרסת המתלוננת לגרסת הנאשם נעוצה בשאלה האם במהלך שיחת הטלפון שקיים הנאשם עם המתלוננת, בתאריך 26.8.07, איים עליה הנאשם שיגיע למשרד בו עבדה ולביתה ויפגע בה.

לעניין זה מונחות לפניי גרסת המתלוננת מזה וגרסת הנאשם מזה.

וכך תיארה המתלוננת, בעדותה בבית המשפט, את השיחה שקיים עמה הנאשם "הוא איים עליי ואמר שהוא יודע איפה אני גרה ובאיזה משרד אני עובדת. הוא איים שהוא יפגע בי. הייתי המומה. שאלתי אותו איך הוא מדבר. אז הוא שאל אם אני צריכה יום יומיים או כמה ימים לעכל את זה. אמרתי שלא. הוא חזר על דברי האיום שלו ובזה זה הסתיים. הוא אמר שהוא יודע איפה אני עובדת, באיזה משרד, איפה אני גרה ושהוא יפגע בי". עדותה זו לא נסתרה במהלך חקירתה הנגדית.

הנאשם התייחס לטענותיה של המתלוננת, על דברי האיום שהשמיע באזניה בשיחת הטלפון, בשתי הזדמנויות, האחת בחקירתו במשטרה מתאריך 11.9.07 והשנייה בעדותו בבית המשפט.

בשתי ההזדמנויות כפר בדברי האיום המיוחסים לו ע"י המתלוננת. על פי טענתו בשיחת הטלפון מסר למתלוננת כי הוא אוחז "בשיקים שלה שחוזרים" ומעוניין לפגוש אותה אך נוכח סירובה להיפגש עמו אמר לה, באותה שיחה, כי עליה "לפתור את הבעיה כי אם לא אפנה ללשכת עורכי הדין, כי השיקים היו מחשבונה. אמרתי לה שאני אפנה לבוס שלה אם היא לא תפתור את הבעיה" זאת משום שחיפש, לטענתו, "אמצעים כדי לפתור את הבעיה. הייתי נואש [...] (עשיתי זאת) כאמצעי לחץ על מנת להלחיץ אותה".

מאחר שחזית המריבה מצומצמת רק לשאלת תוכן הדברים שנאמרו באותה שיחת טלפון, שלגביה אין מחלוקת, ומאחר שכל אחד מהצדדים דבק בגרסתו לגבי תוכנם, בהיות עדותה של המתלוננת עדות יחידה נגד הנאשם ללא כל תוספת ראייתית, אצא מנקדות הנחה שתוכנם של שהדברים שהושמעו הם כגרסת הנאשם.

מתעוררת אפוא השאלה האם האמירה שאמר הנאשם למתלוננת, שאם לא תשלם לו את הכסף הוא יפנה למעסיק שלה. מהווה איום אסור או אזהרה מותרת.

על ההבחנה בין איום לאזהרה או התראה עמד בית המשפט בע"פ 103/88, ליכטמן נ' מ"י ונקבע שם כי "עלינו ליתן את הדעת להבחנה שבין 'איומים', כמובנם בסעיף 192 לחוק, לבין עצה, התראה והבעת דעה, שגם בהן יש להביא את השומע הסביר לכדי פחד מפני הרעה הצפויה לו ולערער את שלוות נפשו", כשהובהר "שקו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק".

לפיכך, לצורך בחינתו, נקבע, באותו עניין, ע"י כב' השופט (כתוארו אז) א. ברק, מבחן עזר - הוא מבחן השליטה קרי: "האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע? אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים ולא אך כמזהיר".

אין מחלוקת כי בעניינינו הייתה לנאשם הידיעה על משיכת השיקים שחזרו מחשבונה של המתלוננת וכי הייתה לו השליטה על התממשות האזהרה, במובן של ההחלטה האם לדווח למעסיקה של המתלוננת על העובדות שבידיעתו, אם לאו – על פי לשון האזהרה שהפנה למתלוננת – במגמה לפגוע בערך המוגן של פרנסתה – שהינו אחד הערכים המוגנים על פי סעיף 192 לחוק העונשין.

האם דיווח למעסיק על מעשי עובדו נכנסת לגדר התיבה "שלא כדין" המהווה יסוד מיסודות עבירת האיומים?

בע"פ 3779/94, חמדני נ' מדינת ישראל, מאמצת למעשה כב' השופטת (כתוארה אז) ד. בייניש את עמדתו של של פרופ' פלר, לפירוש "הביטוי 'שלא כדין' כמשתרע על התנהגות שאין לה הצדק לפי כל דין פלילי או אזרחי המסדיר התנהגות בדרך פוזיטיבית" וקובעת כי נראה, לכאורה, שלצורך סעיף 192 לחוק העונשין ניתן להסתפק לפירוש הרכיב המוגדר "שלא כדין" "במבחן הנזכר של התנהגות ללא היתר פוזיטיבי כדין".

משמעותו של פירוש זה הוא, כי בהיעדר היתר פוזיטיבי בדין לדווח למעסיק על מעשה עובדו, תהווה האזהרה לדווח למעסיק – איום שלא כדין. בעניינינו, יש היתר פוזיטיבי בדין לדווח לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מעשיה של המתלוננת, ככל שהינם נוגדים את כללי האתיקה. לו היה הנאשם מסתפק באזהרת המתלוננת בפנייה לגורם זה, ניתן היה לקבל את הטענה כי במצב של אזהרה עסקינן, אך המצב שונה כשהדברים כוונו להימסר גם למעסיקה, מקור פרנסתה, כשמאפיין האיום הוא פגיעה, שלא כדין, בערך המוגן של פרנסתה.

מתקיימים, אפוא, בעניינינו היסוד העובדתי של האיום בפגיעה שלא כדין בפרנסתה והנסיבה, של הפניית דבר האיום כלפי המתלוננת.

כב' השופט ברק התייחס בעניין ליכטמן גם למשמעות היסוד הנפשי הנדרש בעבירת איומים והבהיר כי "משמעותו של יסוד נפשי זה הינה כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר כי שאיפתו – ולא המניע שדחפו לעשות המעשה הייתה להשגתו של יעד זה [...] לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים הייתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על ידי העבירה של איומים – השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט – באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה".

מדובר במבחן אובייקטיבי והדעת נותנת שיש בדברים שאמר הנאשם למתלוננת כדי לטעת בה פחד או חרדה, תוצאה אליה אף שאף הנאשם, כשאישר בחקירתו בבית המשפט שדבריו כוונו "כאמצעי לחץ" על מנת להלחיץ את המתלוננת והוא אף השיג מטרתו זו, על פי גרסת המתלוננת שתיארה את הלחץ הנפשי בו הייתה נתונה בעקבות דברי האיום .

המסקנה המתבקשת מניתוח דברי הנאשם, אף אליבא דגרסתו, שיש בהם דברי איום כלפי המתלוננת וכך אני קובעת.

1. בחינת הראיות המתייחסות לאירוע נשוא האישום השלישי.

גם באישום זה העובדה השנויה במחלוקת היא מה נאמר בשיחה שקיים הנאשם עם המתלוננת במשרדה, לשם הגיע, והאם יש קשר בין הביקור במשרדה, אז הגיש לה את החלטת ראש ההוצאה לפועל לחתימה על אישור מסירה, לביקור עליו העידה המתלוננת ושבמסגרתו, לטענתה, אוימה על ידו, או שמא המדובר בביקור נוסף שמטרתו ומהותו היו הטחת אותם דברי איום שמייחסת לו המתלוננת.

1. מגרסת המתלוננת, בתשובה לשאלות ב"כ הנאשם, בחקירה נגדית, ובתשובה לשאלה בחקירה חוזרת, ניתן להבין שהנאשם הגיע פעמיים למשרדה של המתלוננת ונפגש עמה.

בפעם הראשונה הביא לה את מסמכי ההוצאה לפועל והחתים אותה על קבלתם ובפגישה השנייה, שהתקיימה בתאריך 17.1.08, טען בפניה שבידיו שלושה שיקים שלה שחזרו ואיים עליה שאם לא תשלם יגיש נגדה תביעה ותלונה ללשכת עורכי הדין, יצא ממשרדה ולאחר כמה רגעים שב למשרד סגר את הדלת ולדברי המתלוננת "הוא חזר להשמיע את האולטימטום שלו שאסדיר את החוב, שלא יהיו לי חיים ושאלתי אם זה איום. הוא אמר לי משהו בסגנון 'את לא יודעת למה אני מסוגל' ויצא. הייתי די מאובנת נסערת ולחוצה".

גרסתה של המתלוננת לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתה הנגדית, כשלא נעלם מעיניי שאת התלונה הגישה המתלוננת רק כעבור 10 ימים, עובדה אותה לא זכרה במהלך חקירתה בבית המשפט, אך העריכה כי סיבת השיהוי "יכול להיות שזה חלק מהפחד [...] אחרי 10 ימים נראה לי שאזרתי כוח להתלונן..."

בניגוד לגרסתה של המתלוננת שהייתה עקבית וסדורה, הייתה גרסתו של הנאשם מבולבלת ומתפתחת.

בחקירתו במשטרה, שנערכה למעלה משנה לאחר הגשת התלונה, אישר שהגיע פעמיים למשרדה של המתלוננת, כשבבית המשפט לשאלת בא כוחו בחקירה חוזרת טען לראשונה, לאחר ששמע את עדותה של המתלוננת, כי אמנם הגיע פעמיים למשרד אך "פעם אחת היא לא הייתה ופעם אחת היא חתמה".

כשנשאל למטרת הגעתו למקום טען כי עשה כן על מנת להחתימה על אישור שהיא יודעת שיש נגדה פקודת חוב.

האישור עליו חתומה המתלוננת, שהוגש כראייה על ידי ההגנה, נושא את התאריך 12.12.07, דהיינו כחודש טרם המועד הנטען בכתב האישום כמועד בו הגיע ואיים על המתלוננת.

בחקירתו במשטרה, בהודעה שמסר בתאריך 26.2.09, כפר הנאשם מכל וכל בטענה כי איים על המתלוננת בדרך כלשהי וטען כי "אני נכנסתי למשרד שלה והיא לא הייתה נמצאת במשרד. חיכיתי שם ואז היא הגיעה למשרד החתמתי אותה ואני הלכתי" – הא ותו לא, ללא אומר ודברים.

בעדותו הראשית בבית המשפט תיאר באופן הבא את המפגש במשרדה של המתלוננת "הגעתי אליה למשרד [...] נדמה לי שהיא הייתה עם עוד מישהו והייתה עסוקה, הנחתי את זה על השולחן ואמרתי לה שאני צריך שהיא תחתום לי כשאותו אדם נוכח בחדר. כשהיא חתמה לי, אמרתי לה שאני מאיר אטיאס ומתכוון לתבוע אותה" גם כאן הכחיש מכל וכל את הטענה שאיים עליה, כטענתה.

בחקירתו הנגדית טען דבר והיפוכו.

כשהתבקש להסביר מדוע הגיע למשרדה, אף שבשיחה שהתקיימה ביניהם סירבה להיפגש עמו, טען "הגעתי כדי לקבל אישור מסירה, לא כדי לדבר אתה יש הבדל בין הדברים", כשבהמשך כשהתבקש להסביר מדוע לא שלח את המסמכים בדרך המקובלת טען כי "באותו רגע ניסיתי לחסוך את הטרחה הזו של הוצל"פ על מנת להגיע לדין ודברים אתה כדי לפתור את הבעיה ובין היתר להחתים אותה על אישור מסירה".

משתמע מכך כי המטרה העיקרית לבואו הייתה על מנת לדבר עם המתלוננת ורק "על הדרך" להחתים אותה על אישור המסירה.

כשהתבקש להסביר את הסתירה בין גרסה זו לגרסה שמסר במשטרה לפיה הגיע רק על מנת להחתימה על אישור המסירה התנדנד שוב בגרסתו כשטען "המטרה הראשונית הייתה להחתים אותה קודם כל ולנסות לדבר אתה [...] הגעתי להחתים אותה וכתוספת לדבר אתה. קודם כל להחתים אותה. קודם כל החתמתי אותה מבלי שהצגתי את עצמי, כי היא מתחמקת. אחרי שהיא חתמה הצגתי את עצמי מתוך תקוה שהיא תבוא איתי בדברים ואפשר יהיה להימנע מהליכי הוצל"פ. היו אנשים במשרד ולא היה לי נעים לדבר אתה, פקידות ועוד אנשים" – על פי גרסה זו לא היה נוכח בחדר רק אדם אחד, כפי שסיפר בעדותו הראשית, אלא "פקידות ועוד אנשים".

1. כפי שעולה מניתוח עדויותיהם של המתלוננת והנאשם לעיל, עדותה של המתלוננת נראית לי מהימנה ועדיפה על פני עדותו של הנאשם.

על אף התרשמותי ממהימנות גרסת המתלוננת על פני זו של הנאשם, הגעתי למסקנה שלא ניתן להרשיעו על פי עדותה היחידה וזאת משני טעמים:

הטעם הראשון – כבישתה של התלונה למשך 10 ימים, כשבעדותה הראשית בבית המשפט הדגישה דווקא את העובדה שניגשה להגיש את התלונה באותו יום, על רקע המצוקה שחשה נוכח דבריו של הנאשם וכך סיפרה המתלוננת "הייתי די מאובנת, נסערת ולחוצה. מהמשרד נסעתי למשטרה להגיש תלונה".

המתלוננת אמנם הסבירה כי אם אכן השתהתה בהגשת התלונה הרי שהשיהוי נבע מחששה מהנאשם, הסבר שיכול להיות הגיוני וסביר בהתחשב במתיחות בין הצדדים על רקע חובה לנאשם, אך הסברה ניתן בכותרות ללא עיגון בעובדות שיסבירו את מהות החשש ולא מה קרה באותם 10 ימים שהכשירו את מצבה להגשת התלונה.

הטעם השני – כבר בחקירתה הראשית, כשהתבקשה המתלוננת לתאר את תחושותיה ציינה בין היתר כי אחד מקשייה היה "ההתמודדות עם המחזה בפני הקולגות" – אם אכן היו עדים לאירוע היה על המתלוננת להפנות את המשטרה אליהם כבר בעת מסירת התלונה על מנת לחזק את גרסתה.

הימנעותה מלעשות כן מכרסמת בשלמות עדותה ומעוררת את אותו ספק סביר שאינו מאפשר להסתמך על עדותה היחידה, לצורך הרשעה, ללא ראייה תומכת.

1. מכל האמור לעיל עולה כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח שהנאשם איים על המתלוננת, בשיחת הטלפון המוזכרת באישום הראשון, אך לא עמדה בנטל להוכיח את עובדות האיומים השני והשלישי מעבר לכל ספק סביר.

התוצאה היא שאני מזכה את הנאשם מהעבירה של הסגת גבול פלילית, המיוחסת לו באישום השני ומחמת הספק מעבירת האיומים המיוחסת לו באישום השלישי ומרשיעה אותו בעבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין – המיוחסת לו באישום הראשון.

ניתנה היום, ט"ו אלול תשע"ד , 10 ספטמבר 2014, במעמד הצדדים