רקע

בפניי מונחת תביעתה של גב' אורה חורדיזה, ילידת שנת 1951 (להלן: "התובעת") לפיצויים בגין תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") אשר אירעה לה בתאריך ה- 17.02.08, כאשר בסביבות השעה 12:30 נכנסה לרכבה מסוג פורד הנושא מספר רישוי 78-975-57 (להלן: "הרכב"), ובסמוך להנעת הרכב היא איבדה את השליטה בו, רגלה השמאלית נותרה מחוץ לרכב, ומתוך כך נגררה עד לפגיעת הרכב בקיר שהיה בסמוך.

הפגיעה בקיר מחצה את רגלה השמאלית של התובעת וגרמה לריסוקה (להלן: "התאונה").

בתאריך ה- 03.01.2010 הוגשה תביעתה בגין כך כנגד חברת איי איי ג'י חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), אשר הייתה המבטחת בתקופה הרלוונטית, בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970. התובענה החלה את דרכה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אצל כב' הש' דליה גנות, ובתאריך ה- 03.04.12 הועברה על ידה לבית המשפט השלום בתל אביב.

בתאריך ה- 13.07.10 מינתה כב' הש' דליה גנות את ד"ר צבי כהן כמומחה רפואי אורתופדי מטעם בית המשפט (להלן: "ד"ר צבי כהן") , אשר בדק את התובעת וקבע כי נותרה לה בגין התאונה נכות אורתופדית צמיתה משוקללת בשיעור של 28%, על פי הפירוט שלהלן: 10% בגין הפגיעה בגידים המיישרים של קרסול ואצבעות כף רגל שמאל, על פי תקנה 51(7) ג' לתקנות המל"ל, ו- 20% בגין הפגיעה בגידים המיישרים של בוהן כף רגל שמאל על פי תקנה 51(9) א לתקנות המל"ל.

כמוכן בתאריך ה- 03.07.11 מינתה כב' הש' גנות את ד"ר דין עד-אל כמומחה רפואי בתחום הפלסטיקה מטעם בית המשפט (להלן: ד"ר עד-אל") אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות פלסטית צמיתה בשיעור 20% על פי תקנה 75(1) ג לתקנות המל"ל, אותה ניתן לייחס לאירוע התאונה נשוא דיוננו.

התיק נקבע בפניי לדיון הוכחות ביום ה- 17.06.13 ובמסגרתו עלו להעיד התובעת ובן זוגה מר יעקב חורדיזה (להלן: "הבעל"). בתאריך ה- 02.02.14 הגישה התובעת את סיכומי טענותיה בכתב ובתאריך ה- 17.03.14 הגישה הנתבעת את סיכומי טענותיה.

טענות הצדדים

ב"כ התובעת המלומד טען כי כתוצאה מאירוע התאונה השתנו חייה של התובעת שינוי משמעותי ועמוק. לדבריו, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת שנקבעה על ידי המומחים בשיעור של 42.5%, אינה משקפת נכונה את הנכות התפקודית של התובעת, אשר היא גבוהה ממנה בהרבה. בפועל התובעת איבדה לחלוטין את יכולת השתכרותה בשוק החופשי, הפגיעה ברגל כמו גם השתלים שנעשו בגינה גורמים לתובעת כאבים עזים ומתוך כך מונעים מהתובעת לבצע אף פעולות יומיום פשוטות. כתוצאה מהפגיעה התובעת נדרשת לרכוש ציוד רפואי מותאם מספר פעמים בשנה כגון גרבי לחץ, כפפה, וגרב ארוכה, ובנוסף נעליים אורתופדיות מותאמות, אשר עלותן גבוהה. כמוכן התובעת נזקקת לטיפול וסיוע סיעודי מתמיד בכול פעולותיה הבסיסיות, ולהוצאות ניוד קבועות. השרירים אשר הוצאו מרגלה הימנית לצורך השתלתם ברגלה הימנית גרמו לקיצור רגלה הימנית בסנטימטר אחד ביחס לרגלה השמאלית, מה שגורם לה לאי יציבות ולהיותה מועדת לנפילה, איחוי השתלים גורם לה לכאבים כרוניים ובעקבותיהם היא נאלצת ליטול משככי כאבים וכדורי שינה באופן קבוע.

לטענתו, מחלת הפיברומיאלגיה (להלן: "המחלה") אשר ממנה סבלה התובעת לפני התרחשות התאונה, לא הקשתה עליה בשום צורה לפרנס את עצמה ובני ביתה, כמוכן תפקודה היומיומי לא נפגע כתוצאה ממנה, ואין לייחס את ליקוייה התפקודיים היום, למחלתה הנ"ל.

ב"כ הנתבעת המלומדת טענה, כי קביעתו של ד"ר צבי כהן אשר ייחס לתובעת נכות צמיתה משוקללת בשיעור 28% איננה עומדת במבחן הסבירות ותקנות המל"ל, כאשר קבע למעשה כי הנכות הצמיתה של התובעת בגין הפגיעה ברגלה, גבוהה יותר מאשר אילו היה מדובר באובדן האיבר לחלוטין. לחילופין טענה ב"כ הנתבעת כי קיימת חפיפה בין הסעיפים אשר ציין המומחה, כאשר בכלל הפגיעה בגידים המיישרים של אצבעות רגל שמאל, נכללת גם הפגיעה בגידים המיישרים של בוהן כף רגל שמאל, אשר נכלל גם הוא תחת מכלול "אצבעות רגל שמאל", על כן לטענתה יש להעמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 20% לכל היותר.

לטענתה גם קביעתו של ד"ר עד-אל כי "התובעת סובלת מרגישות מסוימת למגע מעל הצלקת בכף הרגל והצלקת של לקיחת השריר" הרי שהיא חופפת רובה ככולה לנכות האורתופדית שנקבעה לה.

עוד הוסיפה ב"כ הנתבעת לטעון, כי מחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה הנתבעת גם ערב קרות התאונה כן השפיעה על תפקודה היומיומי כפי שעולה מדברי הנתבעת בעצמה בתשובתה לשאלת ב"כ הנתבעת אודות הכאבים אשר סבלה מהמחלה ענתה : "כן. כאבים בכול הגוף" (עמ' 15 ש' 11 לפ' מתאריך 17.06.13) כמוכן התובעת עברה טיפולי הידרותרפיה במרפאות כאב לשם טיפול במחלתה, לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת נזקקה לעזרה מצד בני ביתה גם בתקופה שקדמה לתאונה כתוצאה מן המחלה כפי שעולה מדבריו של בעלה באומרו: "זו אשתי, לפעמים היא נזקקה, לקחת את אשתי להיות צמוד אליה.." (עמ' 26 ש' 10 לפ' הנ"ל). כמוכן לטענתה, התובעת הפסיקה לעבוד כשנה לפני אירוע התאונה ומתוך דו"ח רציפות המל"ל עולה כי התובעת עבדה מעט מאוד במשך השנים שקדמו לתאונה, בשנים 01-02 לא עבדה כלל ובשנים 03-06 עבדה בשני מקומות עבודה והשתכרה בממוצע כ-3,100 ₪ ברוטו.

לאור כל האמור טוענת ב"כ הנתבעת, כי נכותה הרפואית של התובעת לא השפיעה בצורה ממשית על תפקודה כפי שהיה ערב קרות התאונה, על כן יש לקבוע כי הנכות התפקודית נמוכה משמעותית מן הנכות הרפואית שנקבעה לה.

דיון והכרעה

משלא נפלה מחלוקת בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובעת על כל אותם הנזקים אשר נגרמו לה כתוצאה מן התאונה נשואת דיוננו, אעבור לדון כעת בדבר שיעור הנכות והנזק.

שיעור הנכות הרפואית והתפקודית

הלכה פסוקה היא כי באין נימוקים כבדי משקל המורים לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה בית המשפט, חזקה כי עשה מלאכתו נאמנה וכי חוות דעתו משקפת אל נכון את מצב הדברים כפי שהיה ביום ביצוע הבדיקה. עמד על כך כב' השופט אור בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993) בעמ' 174 באומרו:

"כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי שלגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות-דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה".

בענייננו לאחר שעיינתי בחוו"ד המומחים לא מצאתי כי מסקנותיהם אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון, וכי הן סוטות בצורה מהותית הדורשת את התערבותו של בית המשפט. המומחים לא הוזמנו לחקירה על ידי הצדדים. אני סבור כי עמדה בפניהם התשתית העובדתית הנדרשת לשם הכרעה בדבר שיעור הנכות הרפואית, ועל כן אני קובע כי הנכות הרפואית בתיק דנן תעמוד על שיעור 42.5% כפי שנקבע ע"י המומחים.

לטענותיהם של ב"כ הצדדים כי על בית המשפט לקבוע נכות תפקודית בשיעור שונה מן הנכות הרפואית שנקבעה. ב"כ התובעת טוען כי בתקופה העוברת לאירוע התאונה, התובעת הייתה עצמאית לחלוטין ולא נבצר ממנה לפרנס את עצמה ובני ביתה, ורק בעקבות התאונה התובעת שוב איננה מסוגלת לבצע אף את פעולות היומיום ללא עזרה מן הזולת. מאידך טוענת ב"כ הנתבעת כי בשל המחלה ממנה סבלה התובעת גם קודם התאונה הרי שהתאונה לא שינתה את מצבה התפקודי לריעותא והוא נשאר כמקודם או למצער בצורה נמוכה יותר מן המשתקף מתוך הנכות הרפואית, כמוכן נטען כי הנכות הפלסטיקאית "נבלעת" בתוך הנכות האורתופדית ולא מתקיימת בנוסף אליה.

ככלל, הנכות התפקודית בשונה מן הנכות הרפואית איננה בודקת מה חומרת הליקוי ממנו סובל הנפגע, כי אם מה מידת הפגיעה אשר יוצר ליקוי זה בתפקודו של הנפגע, ואומנם ברגיל בית המשפט יוצא מתוך נקודת הנחה כי קיימת זהות בין הנכות הרפואית והתפקודית וכי הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את חומרת הנכות התפקודית, אם כי בהחלט וייתכנו מקרים שיהיו בבחינת "יוצאים מן הכלל", ובית המשפט יימצא לנכון להעמיד את שיעור הנכות התפקודית ביחס שונה מאשר הנכות הרפואית, וזאת במידה ובית המשפט יתרשם כי הליקוי ממנו סובל הנפגע אינו משפיע על תפקודו היומיומי כפי שהוא בא לידי ביטוי בנכות הרפואית שנקבעה לו. בקווים כלליים ניתן יהיה לומר כי בדרך כלל לסוג הנכות שנקבעה תהיה השפעה על מידת הקורלציה שבין הנכות הרפואית לתפקודית. דברים היפים לענייננו נאמרו מפי כב' הש' ת. אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792 בעמ' 799 באומרו:

"כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי – כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל – תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית – דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו – אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%".

מן הכלל אל הפרט, בענייננו הנכות הרפואית אשר נקבעה לתובעת שקללה את הנכות האורתופדית שנקבעה על שיעור 28% והנכות הפלסטיקאית שנקבעה על שיעור 20%. לאור כל האמור, ולאחר ששקלתי היטב את טענותיהם של ב"כ הצדדים, אני סבור כי נכון יהיה להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור של 35% אשר לטעמי ישקף נכונה את המוגבלות התפקודית שנגרמה לתובעת בגין התאונה.

כאב וסבל

בענייננו לא נפלה מחלוקת בין הצדדים אודות שיעור הפיצוי אשר ייפסק בגין ראש נזק זה, על כן הפיצוי יעמוד על סך מעוגל של 91,000 ₪.

הפסד השתכרות על העבר ופגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד

ראש נזק זה, בניגוד לקודמו, נחשב לראש נזק ממוני, לאמור, תובע הנזק דורש שישיבו לו כספים שהוציא או לחילופין שנמנע ממנו להרוויחם, כאשר לטענתו על יוצר הנזק הייתה החבות לשאת בנזק, אשר על כן נדרש אותו הטוען לנזק להוכיח בהוכחות מפורטות כי אכן הוצאו מכיסו אותם הסכומים על מנת לבסס את טענתו, בהתאם לעקרון העל המנחה אותנו בדיני ממונות, אותו עקרון אשר קבעו חז"ל באומרם "זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה" ( תלמוד בבלי מס' בבא קמא דף מו).

משכך אף בנדון דידן על התובעת היה להוכיח כי אלמלא הייתה נפגעת בתאונה אכן הייתה משתכרת באותם הסכומים הנטענים. ככלל הסכומים יילמדו בהסתמך על תקופת ההשתכרות העוברת לאירוע התאונה מתוך הנחה כי אילו לא הייתה נפגעת הייתה ממשיכה להשתכר באותם הסכומים. בנדוננו הוכח כי התובעת השתכרה בממוצע סך של 3,742 ₪ לחודש, אך אף לטענתה של התובעת היא הפסיקה לעבוד כשנה קודם להתרחשות התאונה, באומרה בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת "בתחילת שנת 07 הפסקת לעבוד ברנד דפי אסף בע"מ ?" והיא השיבה "נכון" (עמ' 20 ש' 4-5 לפ' הנ"ל).

לדידי במצב דברים זה, מחד לא ניתן לקבוע כי הייתה משתכרת בפרק הזמן שעד מתן פסק הדין כפי שהייתה משתכרת כשנה לפני התרחשות התאונה, שהרי הוכח כי לא עבדה אז, וכמוכן לא הוכח כי התובעת עשתה מאמצים להשתלב בשוק העבודה לאחר מכן, אך מאידך ייתכן וכן הייתה מוצאת עבודה באותה התקופה, שהרי הוכח כי היו לה כבר בעבר הפסקות של שנה ויותר מרצף עבודתה ולאחר מכן היא שבה לעבוד. כמוכן לא הוכח כי בתקופה שהפסיקה לעבוד הוחמר מצבה הבריאותי על מנת שיהיה אפשר לתלות הא בהא, לאור השיקולים אשר הצבתי אני סבור כי יש להעמיד את הפסדי השתכרותה על סך גלובלי המגלם אף את התנאים הסוציאליים אשר להם הייתה זכאית לו הייתה עובדת בתקופה הרלוונטית.

בקשר לעתיד יש להתחשב בשיעור הנכות התפקודית של התובעת על 35%, ולחשב את ההפסד היחסי מהשכר אותו הייתה התובעת צפויה להרוויח עד למועד פרישתה הקבוע בחוק, דרך כלל הפסד השכר על העתיד נגזר מהשתכרות התובע בעבר, אך מאחר וכפי שציינתי, נתוני השכר של התובעת שבפנינו מתייחסים רק לתקופה של שנה קודם התרחשות האירוע, אני סבור כי יש להעמיד את הפסד ההשתכרות בגין ראש נזק זה הן לעבר והן לעתיד בסכום גלובאלי סביר והוגן בשיעור 120,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות ניידות

ראש נזק זה בדומה לקודמיו נחשב אף הוא לראש נזק ממוני אשר התובע את קיומו נדרש להוכיחו בראיות והוכחות מפורטות, על מנת לבססו, וככלל בית המשפט לא יסתפק בהשערות ואומדנות כתחליף להוכחתו, (ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, בעמ' 580).

בנדוננו התובעת טענה כי לאחר אירוע התאונה היא נאלצה ועודנה נאלצת להיעזר בבעלה על מנת לתפקד, ואיננה מסוגלת לאור מצבה הרפואי, להסתדר בכוחות עצמה. לטענתה את מוגבלותה הדורשת ממנה סיוע מצד ג' ניתן לייחס רק לאירוע התאונה נשוא דיוננו, ולא למחלת הפיברומיאלגיה ממנה סבלה גם קודם לתאונה. מאידך טענה ב"כ הנתבעת כי לא הוכח שאכן התובעת נזקקה לעזרת צד ג' וכמוכן לא הוכח כי הסתייעה בו בפועל, בנוסף טענה כי אף אילו נזקקה לעזרה מכל מקום לא הוכח שהעזרה נדרשה מחמת התאונה ולא מחמת המחלה ממנה היא סובלת.

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ובעלה ובהתחשב בשיעור הנכות האורתופדית הצמיתה שנקבעה לה מחמת התאונה, שוכנעתי כי התובעת אכן נדרשה ותידרש לעזרתו של צג ג' אף מעבר לעזרתו הסבירה של בן בית, ואין בעובדה שבסופו של יום הסועד את התובעת הינו בעלה, והתובעת לא שילמה לו עבור פועלו, על מנת לאיין את הפיצוי המגיע לה מכוח ראש נזק זה. במקום בו עזרת בן הבית עודפת על העזרה המקובלת בין בני משפחה, בית המשפט איננו מחלק בין עזרת בן הבית לעזרתו של אחר, לעניין ראש נזק זה, ראה למשל ע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997) שם נקבע כדלהלן:

"כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם."

לאור כל האמור ובהתחשב בסבירות כי מחלתה של התובעת הצריכה לכשעצמה את עזרתו של הצד ג' כעולה מדבריו של בן זוג התובעת:

"ש. מפנה לסע' 13, לביהמ"ש הוגשו ראיות שגם לפני התאונה אשתך נזקקה לעזרת משפחה זה נכון?

ת. זו אשתי, לפעמים היא נזקקה, לקחת את אשתי להיות צמוד אליה, למה הכוונה עזרה משפחתית יכול להיות שמשפחה באה ועוזרת אבל באופן קבוע זה אני 24 שעות ביממה, בגלל זה נחרב עולמי. נפלתי צניחה חופשית מקומה גבוהה" (עמ' 26 ש'8-12 לפ' הנ"ל).

משכך אני סבור כי נכון יהיה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי שיגלם בתוכו את השיקולים עליהם עמדתי, ולהעמיד את שיעור ראש נזק זה על סך 200,000 ₪ אשר ישקף עזרה של צד ג' לכ-7 שעות שבועיות (מבחינת השעות הנני מקבל את טיעוני ההגנה – לא כן לגבי מגבלת התקופה שציינה בסיכומיה) בעלות של כ-40 ₪ לשעה, וזאת החל מתאריך ה- 10.2008 שהרי עד אז נסעדה התובעת בבתי חולים שיקומיים בחלק מהתקופה ולאחר מכן סיעודה מומן ע"י הנתבעת עד לתאריך הנ"ל) ועד לסוף תוחלת חייה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

גם ראש נזק זה דורש כקודמיו הוכחות מפורטות של אותן ההוצאות שהוציאה התובעת עבור מכשירים רפואיים שנדרשה להם כתוצאה מהתאונה, וכמוכן קבלות על נסיעות, וחוו"ד על טיפולים להם היא עתידה להזדקק. בנדוננו התובעת לא פירטה את הוצאותיה ולא הוכיחה כי אכן הציוד הרפואי לו היא נזקקת נדרש בשל התאונה, ולא מחמת מחלות אחרות מהן היא סובלת, כמוכן לא הרימה התובעת את הנטל להוכיח כי אותם טיפולים ומכשירים רפואיים להם היא נזקקת אינם חוסים תחת ביטוח הבריאות הממלכתי התשנ"ד – 1994 ראה לעניין זה למשל ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פד"י נ,א (2) 724).

מכל מקום לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסוק פיצויים גם בגין ראש נזק זה למרות היעדרם של ראיות והוכחות מפורטות, על סמך האומדנא דדיינא כאשר נראה כי סביר שאכן אותן הוצאות אכן נעשו, ועל מנת שלא לקפח את התובע בדינו רק משום שהתרשל בשמירת אותן אמצעי הוכחה, על כן אני סבור כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר ישקף בין היתר גם את הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים אשר עברה התובעת ואשר תעבור בעתיד ולהעמידו על סך 50,000 ₪.

ניכויים

מכל הסכומים שנקבתי לעיל יש לנכות את התשלומים התכופים אשר שולמו לתובעת מידי הנתבעת העומדים על סך 20,000 ₪ בנוסף יש לנכות סך 5,000 ₪ נוספים אשר נתקבלו מידי הנתבעת בהתאם להחלטתי מיום ה- 22.04.13.

באשר לטענותיה של ב"כ הנתבעת כי יש לנכות אף את תגמולי המל"ל בגין גמלת הסיעוד אשר לטענתה התובעת אכן זכאית להם. לתמיכה בטענה זו צורפה חוו"ד של האקטואר מר שי ספיר אשר טען כי התובעת קיבלה סך של 21,819 ₪ בגין קצבאות נכות כללית מיום ה07.05.12 ועד ליום ה- 31.05.13, ובנוסף ציין כי על ידי חישוב רעיוני ניתן לקבוע כי התובעת תהיה זכאית לקבלת גמלת סיעוד מן המל"ל בחישוב אקטוארי על סך 176,509 ₪ באם תהיה תלויה במידה רבה, ולחילופין לסך 290,934 ₪ באם תהיה תלויה במידה רבה מאוד, ולחילופין סך 325,766 ₪ באם תהיה תלויה לחלוטין.

לאחר שעיינתי בחוות דעתו אקדים ואומר, כי הנטל להוכחת זכאותו של נפגע מתאונת דרכים לגמלאות נוספות מאת המל"ל רובץ על כתפיו של הטוען לקיומם, כמוכן על הטוען לקיומן של אותן גמלות להוכיח כי הן משולמות לנפגע רק בגין הנזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מתאונת הדרכים ולא מחמת מוגבלויות אחרות אשר אין להם קשר עם התאונה, ראו א. רבלין "תאונת הדרכים" מהדורה רביעית בעמ' 989 ושם, וברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 3550.

באשר לגמלות הנטענות מתאריך ה07.05.12 ועד ה31.05.13, אציין כי לא הוכח כי הן אכן שולמו לתובעת אך בגין פגיעתה מתאונת הדרכים נשואת דיוננו, ובהתייחס לגמלת הסיעוד הרעיונית, אומר, כי בנדוננו לא רק שלא הוכח כי התובעת אכן זכאית להם אלא שפנייתה לקבלת גמלה סיעודית ביום ה- 18.11.13 נתקלה בסירוב מטעם המל"ל, וממילא נמצא כי החישוב הרעיוני לא מצא תימוכין מספיקים על מנת לקחתו בחשבון, על כן אני סבור כי אין לנכותו מסך הפיצויים אשר ייפסקו לתובעת.

למעלה מן הצורך אציין, שאם טענת הניכוי הרעיוני היתה מתקבלת והייתי משתכנע שהתובעת זכאית לאחת ממדרגות הסיוע הסיעודי שצויינו, הייתי מגדיל באופן יחסי גם הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרה לזולת.

סוף דבר

מאחר ולא נפלה מחלוקת בין הצדדים אודות חבותה של הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי התאונה, החלטתי כי שיעורי הנזק בגין ראשי הנזק שנטענו יהיו כדלהלן:

כאב וסבל- 91,000 ₪

הפסד השתכרות על העבר ועתיד– 120,000 ₪

עזרת הזולת והוצאות ניידות- 2000,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים- 50,000 ₪

סך הכל בגין הנזקים- 461,000 ₪

הפחתת ניכוי משוערך בסך - (26,000 ₪)

ובסה"כ פיצוי כספי- 435,000 ₪

בנוסף על האמור תישא הנתבעת בהוצאות משפט וכן בסך 15.4% מסכום הפיצוי הנפסק בגין שכר טרחת עו"ד. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק דין זה לצדדים, שאם לא כן ישאו הצמדה וריבית כחוק החל ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר ב תשע"ד, 25 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.