בשם התובע: עו"ד רן עמיאל

בשם הנתבעים: עו"ד יניב גלבוע

תמצית הדברים

1. התובע, בכינויו שלעבר, עתר לסילוק-ידם של הנתבעים, שלושה אחים, ממקרקעין שבבעלות המדינה באוֹר-יהודה. בתאריך 5.4.2011 נדחתה בקשתו של נתבע 3 להרשות לו להתגונן. הדיון נסב, אפוא, על ענינם של נתבעים 2-1 (להלן: הנתבעים). שטח-המריבה מקיף למעלה מ-20 דונמים של קרקע, בשני גושים ובמספר חלקות (רישום ממרשם המקרקעין צורף בנספח א' לכתב-התביעה). הם מסומנים במפת-מדידה משנת 2009 (ת/1) בתיחום בקו אדום. על גבֵּיה של אותה מפה סימֵן נתבע 1, אשר התגונן גם בשם אחִיו נתבע 2, בקו צהוב את השטח ובו טוענים הנתבעים לזכויות. המתחם שסומן הוא צר במידה ניכרת מזה אשר לו טען התובע. גם בתצהירו כתב נתבע 1 כי ההחזקה היא בשטח צר מן הנטען – 15 דונמים ולא 20 ומחצה. ברי, אפוא, כי כבר בפתחו של פסק-דין זה, וללא צורך בבירור נוסף, ניתן לקבוע כי לנתבעים אין כל זכות בכל מה שמעבר למסומן בצהוב באותה ראָיה. נתבע 1 אישר זאת בחקירתו הנגדית (פרוטוקול, בעמ' 26, ש' 18-8). כך אני עושה. ככל שמי מן הנתבעים, או מאן דהוא מטעמם, מחזיק בפלח כלשהו של חלק-עודף זה, עליו לסלק את ידו הימנו ללא דיחוי ולהעמידו לרשות התובע כשהוא פנוי.

המחלוקת, שנותרה לבירור, היא בשאלת זכותם של הנתבעים להחזיק במתחם המסומן בצהוב. גם בזה, לאחר שמיעתן של הראיות וכפי שאסביר להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוּכחה לנתבעים זכות כלשהי. אני נעתר, לפיכך, לתביעה במלואה. מוקד הדברים מצוי בכך, שלא עלה בידי הנתבעים להניח בסיס לטענתם כי אביהם לפניהם, וכיום הם, בעליו של השטח הזה, לאחר שרכשוהו כדין. גם את טענתם כי מחדלו של התובע – שבמשך שנים ארוכות כמו-השלים עם החזקתם במקרקעין – מקנה להם רשות בלתי-הדירה להחזיק במקרקעין, יש לדחות.

אם אוצְרות טענות בדבר שיהוי, הסתמכות או התנהלות שלטונית זו או אחרת כוח, ולא אחווה דעה בענין, הרי זה מחוץ לגדריו של הליך זה. בשום פנים אין הן מאפשרות לבסס מסקנה משפטית, המכירה בזכותו של מי מהנתבעים להוסיף ולהחזיק בקרקע.

העובדות והטענות

2. חטיבת-הקרקע, בת 20,563 מטרים רבועים, מצויה בפאתיה הדרום-מזרחיים של העיר אור-יהודה, במה שהיו פעם אדמות הכפר הערבי כפְר עאנה. האזור מוקף מעבריו בבנייה, שעיקרה למגורים. בצדן האחר של השדרות שממזרח – בבחירתם של שמות לרחובות באור-יהודה לא אדבר כאן – נבנתה שכונה חדשה. "המגרש", שיער בא-כוחם של הנתבעים בשם שולחיו, "נושק לשכונה חדשה, יוקרתית, ששווי הקרקע שם גדול" (פרוטוקול, בעמ' 75, ש' 24-23). משמע, והקישור מתבקש מאליו, כי רק משזיהה התובע הזדמנות כספית קורצת גמלה בלבו החלטה לפנות את הנתבעים ממקרקעיו. על כך יאַמר – היא הנותנת. התובע לא פעל בשרירות. הוא לא חתר לסלק את הנתבעים לשם הסילוק. משנמצא לו צורך בפיתוחם של המקרקעין – ותעיד על כך תעודת עובד-הציבור ת/2 – הוא נפנה לעתור לפינוים. אם יניב הדבר בעתיד הכנסות לאוצר-המדינה, כל פסול אין בדבר. השׂאתה של תמורה בהחכרתן של קרקעות-המדינה אינה, אמנם, מטרה ראשונה לרשות מקרקעי ישראל. גם הקפדה בזכותם של מחזיקים כדין היא מחובתה של רשות זו. אך ודאי שהיא מטרה לגיטימית. אין היא ראויה לגינוי.

3. שנֵי ראשים הם להגנת-הנתבעים ובא-כוחם המלומד, עורך-הדין יניב גלבוע, טען להם ברוב-כישרון את כל אשר יכׂל. טענה שלראשית היא כי הנתבעים הם בעליהם כדין של המקרקעין. עם קום-המדינה, בסביבה נורמטיבית שלא הקפידה בדיני-המקרקעין כהיום, הגיעה משפחת-הנתבעים אל כפר עאנה. היות שזה עתה פונה המקום מיושביו היו בו נכסים לרוב, אך רישומי-הבעלות לא הוסדרו כל עיקר. המשפחה קנתה לה החזקה במקרקעין, בלא שאיש מלין על כך ובלא שמאן דהוא מערער על תוקפה של אותה החְזקה. בחלוף שנים – תחילה בשנת 1969 ושוב בשנת 1983 – רכשו אבי-המשפחה ונתבע 1, בהתאמה, נכסים באותם מקרקעין ממי שהציגו עצמם, בחוזי-מכר, כבעליהם. מלוא-השטח, העומד היום לדיון, מוחזק אפוא, כדין וכמקובל, בידי הנתבעים מתוקף זכות של בעלות. טענה שנייה – טענה חלופית היא – כי אפילו לא תוכח אותה זכות, הרי שהתובע הרשה לנתבעים לשבת במקרקעין, רשות שהימנה אין הוא רשאי לשוב. זו מוסקת מכך שהתובע ידע לאשורה על ההחזקה, לא הלין על אודותיה, לא פעל לשינויה ואפילו ניהל עם נתבע 1 משא-ומתן, שלא צלח, לפינוי תמורת תשלום. היעדרה של הדירוּת מקורו, כנדמה, בפרק הזמן הממושך – עשרות שנים – שבו נמשכת ההחזקה, ובהסתמכות שנוצרה בעקבות כך בלב המחזיקים.

דיון

4. עם קונסטרוקציה משפטית זו אין בא-כוחו של התובע משלים. ראש וראשון קובל הוא על מה שהן, להשקפתו, טענות חלופיות של עובדה וכמותן לא תישמענה במקומותינו. אינני שותף להשגתו זו. אמת, אם מתמקדים ביסוד-של-עובדה, אין להלום העלאתה של טענה להחְזקה נוגדת – ופירושה החְזקה שלא בהסכמתו של הטוען לבעלות, בנשימה אחת עם טענה לרשות – ופירושה כי הבעלים הסכים להחזקה. אלו הן טענות חלופיות של עובדה ועמן אין הדין משלים. אלא שסבורני כי באופן שבו הועלתה הטענה מפי הנתבעים, ואין זה ענין לרטוריקה או לאופן-הניסוח, עיקר הוא בהיבט המשפטי ולא בזה העובדתי. הנתבעים טוענים: אנו הבעלים. ברם, אם יקְבע בית-המשפט כי הבעלות היא לתובע, נוסיף ונַראה כי התנהגותו הקנתה לנו, מן הבחינה המשפטית, רשות להחְזקה. אפילו מן הבחינה הלוגית פשיטא כי אין הנתבעים טוענים ליסוד עובדתי של הרשאה. לכול ברי כי לא ניתן להלום כי התובע ירשה החְזקה של תמיד ובה בעת, זו טענתם הנוספת של הנתבעים, יבקש להציע הסדר של פיצוי תמורת פינוי. טענת הנתבעים לרְשות היא, אפוא, טענה משפטית, המתייחסת למסקנה המשפטית אשר יש לחלץ מן האופן ובו נהג התובע.

קביעה אחרת אין פירושה כי על הנתבעים ייאסר, כמתחייב, להציג גרסאות סותרות של עובדה, אלא שיהא עליהם לבחור בין טענה עובדתית ולה השלכה משפטית לבין טענה משפטית אחרת. להשקפתי יקפח הדבר את ההגנה, העומדת לנתבעים ולבעלי-דין מסוגם. אכן, הגרסה-שבעובדה טוענת לבעלות, ולה משמעות משפטית. הטענה המשפטית, אם תתקבל, מצמיחה משמעות עובדתית. אך אין זו אחיזת המקל משני קצותיו. אין זה ניגוד פסול. זוהי השלמה מותרת.

5. אם מודה אדם כי הוא מחזיק במקרקעיו של אחר אשר תבעוֹ למשפט, אך טוען כי הוא עושה זאת מכוח זכות שבדין, הרי שנשמעת מפיו טענה של "הודיה והדחה". זו מוליכה את הנטל מכתפי התובע, שם הוא מונח דרך כלל, אל כתפיו של הנתבע. על האחרון להוכיח, מצדו, את זכותו הנטענת. במקרה שבפנַי רובץ קושי ממשי לפתחם של הנתבעים. את הנטל הם לא הרימו, מכול וכול.

כרבות מן הפרשות שבאו בפניו של בית-משפט זה ועירבו נכסים, שפעם היו שייכים לערבים, גם כאן מבקשים להיבנות מחוסר-הסֶדר, ששרר בשנותיה הראשונות של המדינה במקרקעין, שזה עתה עברו להחזקתם של יהודים. "משפחתו של הנתבע [מס' 1]", הילכה טענת-ההגנה את הילוכה המוכר, "הגיעה לארץ לאחר קום המדינה. הם נזקקו לפתרון דיורי מהיר, הם הגיעו לאזור הכפר הערבי הנטוש כפר ענא ושמה הם ישבו" (פרוטוקול, בעמ' 69, ש' 6-5). מוטב להבהיר: לא תוכל זו להיות טענת-קסם, שכוחה רב לה אל מול תביעה לסילוק-היד ומסלקת, מצִדה-היא, כל הרהור שאין עמו הכרה בזכותו של הטוען.

6. אומר שתיים: ראשית, לרועץ עומדת להגנה העובדה כי לגרסת-הנתבעים לא נלווה שום ניסיון לתחום את אותו "פתרון דיורי מהיר". תחת זאת ערפלו הנתבעים את התמונה, באורח שעירב אלה באלה מבנים ושטחי-קרקע פתוחים, שנים מוקדמות ואלו המאוחרות, תפיסה-בפועל של החְזקה ורכישה באמצעותם של הסכמי-מכר (ראו, בין השאר את הפרוטוקול, מעמ' 70, ש' 22). על כורחך נמצאת תוהה: אם החזיקה המשפחה בכל המקרקעין, מדוע נדרשו רכישות מאוחרות מאחֵרים? ואם לא החזיקה בכל המקרקעין, במה החזיקה קודם לאותן רכישות? כלום הקיף אותו "פתרון דיורי מהיר" 15 או אפילו 20 דונמים של קרקע? את זאת התקשו הנתבעים לבאֵר. הדבר רובץ לפתחם, היות שאפשר בהחלט כי אם התיישבו הם בבית, שפונה מיושביו, לא היה זה בשטח-הקרקע הניכר שבו הם מחזיקים היום. אמת, נחוץ לך יותר מאמירה כללית ומעורפלת כמו זו שהשמיעה ההגנה לשכנע כי, מעבר לבית, נרכשה בעלות בעשרות-אלפי מטרים רבועים של קרקע.

ענין זה מתחדד לנוכח העובדה כי שני המבנים הנוספים, הנזכרים במסמכים רשמיים ככאלה המצויים בהחזקתם של הנתבעים, הם מה שהייתה, בשעתו, חנות בשוק לשעבר של כפר עאנה וקנה אבי-הנתבעים בשנת 1969; ומחסן שרכש נתבע 1 בשנת 1983. שטחם של אלה יחד, לפי מסמך מטעם "מנהלת פינויים" בעיריית אור-יהודה מיום 19.7.1995, הוא לא יותר מ-59 מטרים רבועים. באותו מסמך אף צוין מפורשות: "מעבר לכך ניבנתה בניה לא חוקית ו[נתבע 1] התפרס לשטחים נרחבים עליהם יש קרוונים, נערמו גרוטאות, משמש כעסק" (שם). אפילו במסמכי-המכר שהוצגו לא צוין כי למבנים שנמכרו נלווה שטח קרקע רחב-ידיים. אין זה מופרך להציע כי מן המבנים, שהחְזקה בם נקנתה בדרכים המפורטות, התפשט נתבע 1 אל כל עבר, ביסדו את בית-העסק לגרוטאות או למכונות מתכת אשר התנהל במקום והצריך, מטיבו, שטחים נרחבים.

7. אך אפילו קיבלתי את גרסת-הנתבעים במלואה ובלא להרהר אחריה, וזו הנקודה השנייה והעיקרית, אין באותה גרסה להוכיח את קנייתה של בעלות. מגורים במקרקעין שפונו מיושביהם, מבלי שלְיָמים, בפרט עם הסדרתם של המקרקעין ועם רישומם במרשם על שמה של המדינה, תוסדר קנייתה של זכות כדין, לא די בה לבסס טענה של בעלות. הסכמים לרכישתם של נכסים במקרקעין מידי מי, שאינם מוּכַּרים כבעליהם זולת בעיני עצמם ואינם רשומים בשום מקום כבעלים, מקימים אולי טענה כלפי המוכרים, אך אינם מייסדים, יש מאין, בעלות. ידיעה לא-פחות מוצקה היא כי באזורים, שבהם לא הושלטה במשך שנים מרותו של החוק, עשו אנשים שונים עסקאות בינם לבין עצמם, בין שהיה להם הכוח המשפטי לערוך את אלו ובין שלא. אכן, אף אם יתקבל תיאור-המכר – ואין לי יסוד לסבור כי נתבע 1 לא אמר אמת בנדון, כי לא פעל בתום-לב או כי המסמכים שהציג אינם אותנטיים – אין הדבר מניח בסיס לזכותם של אותם "מוכרים" במקרקעין. אין בידיו של אדם למכור אלא את רכושו. ראיה או ראשית של ראיה לכך כי המקרקעין הללו – שכאמור, מעת הסדרתם לעולם רשומים היו על שמן של רשויות-המדינה ולא נלווה לרישומם ולו קצה של הערה בדבר זכות לאחרים – היו בבעלות המוכרים, לא הוצגו.

לכל היותר, וזו קביעתי בפרשה זו, נהנו הנתבעים מהחְזקה במקרקעין רחבי-ידיים, במשך עשרות שנים, ללא תמורה ובלא מתן דין-וחשבון לאיש. ברם, הם לא רכשו בם בעלות. לא להם מקרקעין אלה, כי אם לציבור, המחזיק בם באמצעותו של התובע.

8. משנשמטה הטענה להחְזקה נוגדת, נשאר לבחון אם בכל זאת יש לראות בהתנהלותו של התובע משום הכרה בזכותם של הנתבעים להחזיק במקרקעין, אפילו מטעמו, לפרק זמן שאיננו מוגבל. תשובתי לכך היא בשלילה. כל שעלה בידי הנתבעים להראות, במסמכים הרבים שהציגו, הוא כי היה שלב שבו ראה המנהל – וכמוהו גם עיריית אור-יהודה שעשתה במקרקעין מטעמיה – מקום לנסות ולהסדיר את המצב הפיזי במקרקעין בדרך של הידברות. זוהי דרך לגיטימית לפעולתה של רשות מנהלית. לעתים, היא גם הדרך היעילה ואפילו זו אשר עונה באורח הולם לדרישת-המידה. עתירה לסילוק-היד היא ענין – והתביעה שבפנַי תוכיח זאת – לפרק-זמן ממושך. פגיעתה במחזיק-בפועל עלולה להיות ניכרת. אפשר כי היא תגרור תביעות נגדיות. גם בה, ולא רק בפינוי-מרצון תמורת פיצוי, כרוכה הוצאה כספית מצִדה של הרשות. כל אלה הם גורמים, שרשות מנהלית סבירה משקללת – חייבת היא לשקלל – בטרם תחליט על דרך הפעולה המתאימה. בשום פנים אין לבוא בטרונייה אל התובע אשר מעת שנתחוור לו, והסיבה אינה מענינו של הליך זה, כי פתרון אחֵר לא יקום, פנה לערכאות.

9. אפילו אדרש, באורח פרטני, לחלק מאותם מגעים ובהם ביקשו הנתבעים להיתלות, הרי שחוששני כי ראיות שהציגו הם עצמם שומטות את הבסיס לטענתם. כך, למשל, נאחזו הנתבעים במשא-ומתן שהתקיים בינם לבין גורמי-המנהל ובכירים ברשות המקומית, לשם פינוי המקרקעין. והנה, סיכום של ישיבה מיום 22.4.2004, שהציגו לא אחרים מן הנתבעים (נת/1) נפתח במלים: "הדיון התקיים במסגרת מו'מ לפינוי מר אוחנה [נתבע 1] מהמקרקעין אותם הוא מחזיק שלא כדין באור יהודה" (ההדגשה הוספה). מסמכים נוספים, שליוו את מגעי-הרשויות להסדרה חוזרים ומציינים, כל אחד בדרכו, כי אין באמור בהם, או בעצם-קיומו של משא-ומתן, להכיר בחוקיותה של ההחזקה במקרקעין בידי מי מהנתבעים.

10. סבורני כי ראוי לחדול מלהניח לפתחו של בית-משפט זה טענה כי שיהוי בנקיטתה של פעולה שלטונית מקים רשות, שאינה הדירה. טענה זו לא תוכל להתקבל. אין היא, במקרה הטוב, אלא השלייתם של בעלי-דין את עצמם כי המשפט עומד לימינם, וכי בתי-המשפט יוסיפו נדבך על מחדל שלטוני שכבר ארע. זאת נדע: רשויות-המִנהל, וכאן במומו פוסל הפוסל, אינן פועלות תמיד בקצב הראוי. יעילות אינה תמיד הראשונה במאפייני עשייתן. והנה, משכבר נעורו לפעולה, אין זה מתקבל על דעתי כי בתי-המשפט ירפו את ידיהן, ישמיטו עילה שלצדן ויניחו מחדל-על-מחדל. אין פירוש הדבר כי תרופה אַיּן, אך אין לתור אחרי זו בהרשאה – הרשאה שיפוטית היא עתה – למי שאין בידיו זכות כדין במקרקעין, להוסיף ולהחזיק בם גם בעתיד.

11. רשות-בכוח, ככל שהייתה ושוב לא נדרש לקבוע דבר בנדון, על מכונה אינה עומדת, עוד, מעת שהוגשה התובענה ואף קודם לכן, משננקטו ההליכים המנהליים המקדימים לה כמתחייב. בין שהתירה במודע – ולא הוכח לי כי כך היה, ובין שבמחדל, מעת שגילתה הרשות המנהלית את דעתה כי שוב איננה מסכימה להחזקה – פגה רשות ונמוגה. מי שנותר מחזיק בכל זאת במקרקעין, הריהו כפולש ועל סילוק-ידו יש להורות.

התוצאה

12. לאיש מן הנתבעים אין זכות להחזיק או להשתמש באיזה מבין חלקיהם הנדונים של המקרקעין אשר בגוש מס' 6509, חלקה 40; בגוש מס' 6511, חלקות 5 ו-8; בגוש מס' 7127, חלקות 183 ו-187; בגוש מס' 7262, חלקות 21-19, 45-42, 50-49 ו-78; ובגוש 7408, חלקה 83. ככל שמי מהנתבעים או מטעמם מחזיק או משתמש בחלק כלשהו של מקרקעין אלה עליו לפנותו ולהעמידו לרשות התובע כשהוא פנוי מכל אדם. בהתחשב בפרק-הזמן, שבו תלויה התביעה ועומדת, ייעשה הדבר לא יאוחר מיום 15.12.2015.

צר לי על שלא עלה בידי הצדדים להגיע, לפי המלצתו של בית-המשפט, להסכמה, שלא תוציא את הנתבעים וידיהם על ראשם ובד בבד תייתר את המשכם האפשרי של הליכים בפני ערכאות. שכן, ענינה של תובענה זו הוא אך בזכות להחזיק ולהשתמש במקרקעין הנדונים. דבר ממה שנקבע כאן – ובית-המשפט אינו ממליץ דבר – אינו מכוון לשלול ממי מן הנתבעים, ככל שרואה הוא עילה לכך, את הכוח להניח עצומותיו בענין פגיעה, שלפי הנטען נגרמה לו בידי התובע, הרשות המקומית או כל גורם אחר בפניה של ערכאה מוסמכת בהליך נוגע בדבר. סוגיות אלו לא בוררו בפנַי וממילא הן ענין לאחרים לענות בו.

בהתחשב במספרם הרב של הדיונים שהתקיימו ובהיקפה של העבודה המשפטית שנדרש להעמיד, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע שכר-טרחה של עורך-דין בסך 39,000 ש"ח. סכום זה כולל מע"מ ואין להוסיפו. איחור יצרף הפרשי הצמדה ורבית כדין ממועד החיוב ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה, במלואו, ייפרע מתוך פיקדון, שהפקיד נתבע 1 בקופת-בית-המשפט. היתרה תוחזר לידיו.

המזכירות תתבקש לסרוק מתיק-הנייר את המוצגים, שצורפו במהלך הדיון.

ניתן היום, כ"ו חשוון תשע"ו, 08 נובמבר 2015, שלא במעמד הצדדים.