תביעת שיבוב שיסודה בנזקי הצפה בבית העסק של מבוטחת התובעת.

עיקר הרקע העובדתי

1. מבוטחת התובעת, חברת תיקשובית מרכז תקשורת עסקי בע"מ ("תיקשובית" או "המבוטחת"), עוסקת במתן שירות של מענה טלפוני לחברות שונות, בהן קופות החולים וארקיע (ראה הפתיח לחוות דעת השמאי ת/1). בתאריך 18.12.05 התגלתה הצפה בסניף תיקשובית ברחוב המלאכה 14 נתניה ("הסניף"), בעטיה נגרמו נזקים למבנה ולציוד. התובעת ביטחה את תיקשובית בפוליסה לביטוח אש מורחב ("הפוליסה"), ומכוחה היא שילמה למבוטחת תגמולי ביטוח בגין נזקיה. מכאן התביעה.

2. הנתבעת 3 ("גרין") היתה בעלת הבניין בו מצוי הסניף, והנתבעת 1 ("טטרו") שכרה חלק מהקומה שמעל הסניף ("המושכר"). במועד האירוע ביצעה טטרו עבודות שיפוץ במושכר, ולצורך כך היא התקשרה עם נתבעת 2 ("תקרונית") ועם הנתבעת 4 ("מדש") לשם ביצוע העבודות (למהות המדויקת של התקשרות זו נדרש להלן). מדש היא שביצעה בפועל את העבודות הרלוונטיות לתביעה זו.

בנוסף לארבע הנתבעות הנ"ל שהן כולן חברות, הוגשה התביעה גם נגד הבעלים והמנהלים של תקרונית ומדש. נתבע 10 ("שמיר") הוא בעלים ומנהל בתקרונית (פרוטוקול עמ' 47 שורות 5 – 9), ונתבע 11 ("שטרית") הוא בעלים ומנהל במדש (תצהיר נ/5). כתב התביעה המתוקן הוגש בתחילה גם נגד חמישה מנהלים בגרין (נתבעים 5 – 9), אך נוכח הצהרות מבטחת גרין, הוסכם על מחיקת התביעה נגדם (עמ' 4 לפרוטוקול).

גרין הבעלים, שלחה הודעה לצד שלישי נגד טטרו כשוכרת בטענה כי עליה לשפותה על כל סכום בו תחויב, אם תחויב.

3. התובעת טוענת שההצפה נגרמה כתוצאה מכך שאחד המתזים (ספרינקלרים) של מערכת כיבוי האש בקומה השלישית נפגע והחל להתיז מים, המים שניתזו חלחלו מטה מבעד לרצפה/תקרה לקומה השנייה והציפו את הסניף. לטענת התובעת כל הנתבעים אחראים לנזק שנגרם, גרין כבעלת הבניין, טטרו כשוכרת המושכר ממנו יצאו המים, ותקרונית ומדש כמבצעות העבודות שגרמו לנזק.

4. הנתבעים כולם מכחישים את מכלול הטענות וטוענים שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר ועקב כך נגרם להם נזק ראייתי. מעבר לכך, אירוע הנזק לא הוכח ובכל מקרה למבוטחת אשם תורם משמעותי. כל אחד מהנתבעים טוען גם כי הוא אישית אינו אחראי לנזק, ככל שנגרם, והנתבעים 10 – 11 מעלים גם טענות לעניין העדר חבות אישית. למכלול טענות אלו, וטענות נוספות שעלו, נדרש להלן.

5. ואלו העדים שהעידו. מטעם התובעת העידו ארבעה עדים: השמאי קשטן ("השמאי", חוות דעת ת/1); הגב' סטטיה נציגת מחלקת תביעות ("נציגת המבטחת", תצהיר ת/4); מר ברץ מנהל רכש והתקשרויות במבוטחת ("מנהל הרכש", תצהיר ת/5); ומר טריכטר הנדסאי בניין שהגיש חוות דעת מומחה ("הנדסאי", חוות דעת ת/6).

מטעם הנתבעים העידו העדים הבאים: מטעם טטרו העיד גבי טטרו, מנהל ובעל מניות בחברה ("גבי טטרו"); מטעם תקרונית העיד שמיר (תצהיר נ/3); מטעם גרין העיד בכר, אב הבית של הבניין ("אב הבית", תצהיר נ/4); ומטעם מדש העיד שטרית (תצהיר נ/5).

6. הצדדים חלוקים בשלוש פלוגתאות עיקריות: נסיבות ההצפה והגורם לה; שיהוי ונזק ראייתי; אחריות כל אחד מהנתבעים לנזק שנגרם, אם בכלל. קיימות עוד מספר פלוגתאות, והן יפורטו להלן.

פלוגתא ראשונה - נסיבות ההצפה והגורם לה

7. בטרם יפורטו הראיות והעדויות אציין כי מקריאת סיכומי הנתבעים, או חלקם, עולה כי לדידם על התובעת להוכיח טענותיה מעבר לכל ספק סביר. לא זה הדין. יש לבחון אם התובעת הוכיחה גרסתה במאזן ההסתברויות, ולא כל תהייה, שמועה, ניחוש או אפשרות תיאורטיים מפריכים גרסתה. אציין כבר עתה. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה גרסתה הרבה מעבר לנדרש. וזה פירוט הדברים.

8. הבניין בו שוכן הסניף שניזוק הוא בניין בן 3 קומות, כל קומה בת 2,000 מ"ר לערך (עדות הנדסאי הבניין עמ' 32 שורות 26 – 29). תיקשובית שכרה חלקים בשתי הקומות התחתונות של הבניין, בשטח של כ - 200 מ"ר (עמ' 33 שורות 1 – 2), בקומה השנייה מצוי מוקד אחיות (עמ' 33 שורות 3 – 12; חוות דעת שמאי ת/1). טטרו שכרה חלק בקומה השלישית בבניין, בשטח 340 מ"ר נטו (חוזה נספח א לתצהיר גבי טטרו).

9. על נסיבות ההצפה העידו מספר עדים.

השמאי כותב בחוות דעתו שביום 18.12.15, יום א' בשבוע, בשעות הבוקר הבחינו עובדי תיקשובית במים הנוזלים מהתקרה ממספר מקומות. הם הפסיקו מיידית את העבודה והחלו לכסות את הציוד האלקטרוני. השמאי נתבקש להגיע לסניף כדי לבחון את שאירע, והוא עלה לקומה השלישית ומצא שבמקום מבוצעות עבודות שיפוץ. בבדיקה שערך הוא מצא שאחד המתזים של מערכת כיבוי האש האוטומטית (ספרינקלר) נפגע וכתוצאה מכך פרצו מים והציפו את הקומה. בעת הביקור לא הוצג בפני השמאי המתז שנפגע אך הוא הבחין שבקצה הצינור הותקן ברז רגיל במקום מתז (חוות דעת ת/1). השמאי הסיק שבמהלך ביצוע עבודות השיפוץ נפגע אחד המתזים והמים שנזלו גרמו נזק למבנה ולתכולה בעסק המבוטחת, המצוי בקומה מתחת.

בעדותו נשאל השמאי כיצד ידע שהנזילה נובעת דווקא מפריצת המתז ולא מגורם אחר, והוא הבהיר שכשהגיע למקום הוא ראה מים מטפטפים מהתקרה, הוא עלה לקומה מעל ומצא שלולית מים בדיוק מעל המקום בו נראו הטפטופים. הוא בחן את המקום, נוכח לראות שמבוצעים בו שיפוצים, בתקרה מותקנת מערכת ספרינקלרים, ורק המתז המצוי מעל לשלולית אינו תקין והוא חסום בברז רגיל במקום במתז (עמ' 21 שורות 23 – 30; עמ' 23 שורות 1 – 14; תמונות ת/1, ת/2). מכאן מסקנת השמאי כי המתז החסום בברז נפגע וגרם להצפה, וכדי למנוע את המשך הנזילה מאן דהוא חסם את הצינור בברז (עמ' 23 שורות 8 – 10). השמאי שלל את האפשרות ששלולית המים בה הבחין נגרמה מסיבה אחרת, וטען כי לא הבחין בנתיב מים על הרצפה ממנו יוכל להסיק כי המים הגיעו ממקור אחר (עמ' 25 שורות 17 – 26).

טענת השמאי בדבר עבודות שיפוצים שבוצעו במקום, עולה בקנה אחד עם עדותו של גבי טטרו לפיה כשבועיים קודם לכן, בתאריך 29.11.05 שכרה טטרו את המושכר והחלה לבצע בו שיפוצים שכללו, בין היתר, עבודות גבס והתקנת תקרות אקוסטיות (חוזה נספח א לתצהיר גבי טטרו נ/2; עמ' 37 שורות 23 – 26; חשבונית נספח ג לתצהיר שמיר נ/3).

טענת השמאי כי מקור ההצפה הוא מתז שפרץ, נתמכת בעדותו של אב הבית, בכר, שהעיד מטעם גרין. בכר כותב בתצהירו שבתאריך 16.12.05, יום שישי, בשעות הצהרים, התקשר אליו קבלן בשם איברהים שביצע עבודות הריסה ופינוי בקומה השלישית בחלק ששכרה טטרו, והודיע לו שאחד המתזים נפגע וגרם להצפה, וביקש לדעת היכן נמצא ברז המים הראשי על מנת להפסיק את זרימת המים. בכר הנחה את איברהים טלפונית כיצד ניתן לסגור את הברז הראשי, ולאחר מכן התקשר לשמיר מתקרונית, עדכן אותו לגבי האירוע, וביקש ממנו לטפל מיידית בכל שנדרש. ביום ראשון, 18.12.05 הוא הגיע אישית למקום והבחין ברטיבות ובנזק (נ/4). בעדותו הוסיף כי כאשר הגיע למקום והבחין בנזק הרב כתב ביומנו "השיטפון הגדול" (עמ' 57 שורות 20 – 22).

עד נוסף שראה את הרטיבות, את נזילת המים ואת הנזק שנגרם, הוא ברץ, מנהל הרכש בתיקשובית. ברץ עבד בזמנו במשרדים הראשיים בכרמיאל, לא בסניף בנתניה, והוא לא נכח במקום בעת גילוי הנזילה. ברץ העיד שבתאריך 18.12.05 מנהל הסניף בנתניה דיווח לו כי אירעה הצפה ונגרם נזק, הוא הגיע למקום ביום המחרת והבחין עדין בטפטוף מים מהתקרה, עלה לקומה מעל וגם שם היו עדין מים (תצהיר ת/5; עמ' 30 שורות 20 – 22).

שמיר מתקרונית כותב בתצהירו שאין לו ידיעה מדויקת על האירוע והנזק (סעיף 10 לתצהיר נ/3), אולם גם הוא מודה כי נודע לו על האירוע והוא גם ביקר במקום (סעיף 11 לתצהיר). בעדותו הוסיף שמיר והעיד כי נודע לו על האירוע בסמוך להתרחשותו והוא הגיע למקום כעבור ימים אחדים (עמ' 49 שורות 1 – 16). לטענת שמיר, בעת ביקורו נאמר לו על ידי העובדים במקום שהגורם להצפה היא נזילה מצינור הפלסטיק הגמיש המחבר את ברז השירותים למיכל איסוף המים (נ/3, סעיף 11).

שטרית ממדש אינו מתייחס בתצהירו לשאלה אם ומתי נודע לו על אירוע ההצפה. עם זאת בעדותו אישר שבזמנו הוא קיבל דווח על נזילה שאירעה, שבעקבות הדיווח הוא ניסה לבדוק טלפונית את שאירע וכי יתכן ומדובר בנזילה הנדונה (עמ' 62 שורות 27 – 32).

העד היחידי שטען כי עד למועד הגשת התביעה הוא לא שמע ולא ידע דבר על ההצפה היה גבי טטרו, מנהל ובעל מניות בטטרו (תצהיר נ/2). עם זאת, אף שבתצהירו טען העד שבזמן אמת דבר ההצפה לא הובא לא לידיעתו ולא לידיעת כל גורם אחר בנתבעת (סעיף 4 לתצהיר), בחקירתו הנגדית הוא היה נחרץ פחות, והעיד כי יתכן והיה אירוע והוא לא פוסל זאת, אלא שהוא אישית לא עודכן לגביו (עמ' 37 שורות 12 – 13). גבי טטרו העיד גם שלא היה לו זמן להתעסק בשיפוץ והוא לא היה מעורה בנעשה, ומטעמו היו בשטח אנשים שונים (עמ' 37 שורות 31 – 32). חבר בשם יוסי כהן הגיע מידי פעם לאתר ופיקח על העבודות (עמ' 43 שורה 30 – עמ' 44 שורה 6).

10. התמונה העולה מכלל העדויות היא זו. היתה הצפה במשרדי תיקשובית (המבוטחת). ההצפה החלה בקומה מעל והיא היתה משמעותית מאוד, אב הבית קרא לה "השיטפון הגדול". למרות שהאירוע החל ביום שישי 16.12.05 (ואב הבית קיבל לגביו דיווח טלפוני), שלושה ימים אחר כך עוד נראה טפטוף מים מתקרת הקומה השנייה, וברצפת הקומה השלישית עוד נראו מים (עדות מנהל הרכש). בעלת המבנה גרין, ונציגי הקבלנים שמיר ושטרית, דווחו וידעו על ההצפה בזמן אמת. גבי טטרו אישית לא ידע על ההצפה, אך לא ידוע אם מי מהאנשים שנכחו במקום מטעמו, היה מודע לאירוע (ולכך נשוב להלן, עת נדון בטענות לנזק ראייתי).

עוד עולה כי טטרו שכרה חלקים בקומה השלישית בבניין, וכי במועד ההצפה בוצעו על ידה עבודות שיפוץ במושכר שכללו גם עבודות בתקרה האקוסטית (חשבונית ת/7). כתוצאה מהעבודות נפגע אחד ממתזיי הכיבוי, והקבלן הפוגע, איברהים, שעבד במקום מטעם מדש, דיווח על כך לאב הבית (עדות אב הבית). השמאי שביקר במקום כעבור יומיים הבחין במתז הפגוע והוא גם הבחין שמתחת לאותו מתז יש שלולית מים גדולה, ואין כל מקור מים אחר שיסביר קיומה (עדות השמאי וחוות דעתו).

11. למכלול הראיות שהובאו יש להוסיף את אלו שלא הובאו, והכוונה היא לעדותו החשובה והמהותית של איברהים, מי שביצע את עבודות השיפוץ מטעם מדש. לא יכולה להיות מחלוקת לגבי חשיבותה של עדות זו, מאחר ומדובר בעד היחידי שנכח במקום בעת האירוע. מטעמים שלא הובהרו, העד לא זומן למתן עדות. ולא מדובר במחדל שבהיסח הדעת. בישיבת קדם המשפט המסכם, שהתקיימה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, הודיע ב"כ מדש כי הוא יבדוק אפשרות לזמן את איברהים לעדות. בהחלטה שניתנה בתום הדיון הופנו הצדדים לחשיבותו הלכאורית של עד זה. למרות האמור, לא הוגשה בקשה לזימון העד.

בעדותו התבקש שטרית להתייחס לאותו איברהים, ובהתחמקות ראויה לציון (עמ' 62) הוא העיד שמדובר בתושב אבו גוש, ששם משפחתו אינו זכור לו וכי הוא עבד אצלו כשנה. שטרית נשאל מדוע לא זומן העד והוא השיב כי אינו יכול להסתובב בכל הכפר ולנסות לאתרו (עמ' 62 שורות 16 – 18), אולם הוא גם אישר כי כלל לא ניסה לאתרו (עמ' 64 שורות 3 – 4). אין כל נימוק להימנעותה של מדש מזימון העד, בעיקר כאשר אב הבית העיד שמספר הטלפון של איברהים מצוי ברשותו עד היום (סעיף 8 לתצהיר נ/4; עמ' 56 שורה 12), וכאשר שטרית העיד שהחברה שהוא מנהל היא חברה מסודרת (עמ' 60 שורות 26 – 27), וממילא יש להניח כי ישנם דיווחים עם פרטים על אותו עובד.

הכללים לעניין הימנעות מזימון עד רלוונטי ידועים, ובהתאם יש להניח כי עדותו של איברהים לא היתה נוחה למדש. גם בכך חיזוק לגרסת התובעת לגבי אירוע ההצפה, עצם התרחשותו, נסיבותיו, והגורמים לו.

12. שלל טענות עלו בסיכומים לעניין אי התכנות גרסת התובעת. אתייחס רק לשלוש טענות מרכזיות.

טענה ראשונה היא כי ההצפה נגרמה עקב התנתקות צינור מים בשירותים. טענה זו עלתה בתצהירים של שמיר ושטרית, אך לא הובאו כל ראייה או עדות שייתמכו בה. ולא ברור מדוע לא הובאו עדויות שכאלה, שעה ששמיר הגיע למקום ויכול היה לצלם את שראה. מכל מקום, מדובר בספקולציה גרידא שלא הוכחה וגם אינה מתיישבת עם ממצאי השמאי שביקר במקום.

טענה שנייה היא כי ההצפה נגרמה עקב מי גשמים שחדרו לבניין בשל בעיות איטום קשות שהיו בו. אפשרות זו עלתה על ידי טטרו, ובתצהירו התייחס גבי טטרו לבעיות האיטום באריכות יתרה. לפי האמור בתצהיר סמוך לאחר שטטרו נכנסה למושכר היא גילתה שיש בו ליקויים קשים, נזילות, רטיבות והצפות, בעיקר ממי גשם ומזגנים. בסופו של דבר, בגין ליקויים אלו החליטה טטרו לעזוב את המושכר זמן רב לפני תום תקופת השכירות, ובעלי הבניין דאגו שהיא תפוצה על כך בסכום של 170,000 ₪ (סעיפים 6 – 10 לתצהיר, ונספח ב לתצהיר טטרו). לבעיות האיטום הנטענות עוד נשוב להלן. בשלב זה יש לציין כי גם אם נקבל טענות אלו במלואן, וגרין חולקת על הטענות, אף אז אין בהן כדי להסביר את מקור המים. ככל שהטענה היא כי מי גשמים שירדו גרמו להצפה, לא הובאו לכך כל ראיה או עדות. גם אם לגרסת טטרו, נודע לה על האירועים זמן רב לאחר מועד התרחשותם, ניתן היה להביא ראיות לתזה זו. כך למשל ניתן היה לבחון אם לבעלת הבניין, גרין, דווח על נזילות מים במועדים הרלוונטיים, וגם ניתן היה לפנות לשירות המטאורולוגי ולבחון מה היתה כמות המשקעים במועד הרלוונטי. בהעדר כל ראיה או ביסוס לדברים, נותרה אפשרות זו כתזה תיאורטית גרידא.

טענה שלישית היא שהמועדים שהוכחו אינם מתיישבים עם גרסת התובעת, וזאת כעולה משילוב העדויות הבאות: התובעת טוענת שההצפה אירעה במוקד אחיות. לפי עדות מנהל הרכש של תיקשובית מוקד האחיות פעיל 7 ימים בשבוע, לרבות יום שישי ושבת (עמ' 30 שורות 30 – 31). הנדסאי התובעת העיד שלמיטב ניסיונו מעת תחילת ההצפה, עד שהמים יחלחלו מטה, עוברות שעתיים או אף פחות (עמ' 33 שורות 23 – 27). אב הבית העיד שסביר להניח שהשיחה עם איברהים התקיימה בסביבות השעה 11:00 – 12:00 (עמ' 57 שורות 15 – 16). לאור זאת, נטען, אם אומנם המתז שנפגע גרם להצפה, ניתן היה לצפות שאנשי תיקשובית יגלו את דבר קיומה עוד ביום שישי ולכל המאוחר בשבת. השמאי כותב בחוות דעתו שרק ביום ראשון בבוקר התגלתה ההצפה, ומכאן שלא המתז שפרץ הוא הגורם.

אין בתהיות האמורות כדי לנגוס בגרסת התובעת מאחר והן מבוססות על שלל הנחות שלא הוכחו. ראשית, אב הבית לא העיד ששיחת הטלפון התקיימה בשעות הצהרים, אלא כי הוא אינו זוכר ו"סביר להניח" בשעות הצהרים. שנית, הערכתו של ההנדסאי בדבר משך הזמן הדרוש לחלחול המים ניתנה על ידו כהערכה גרידא, בתשובה לשאלה שהוצגה, ומבלי שהדברים נבדקו על ידו קודם לכן. אין בדברים אלא הערכה הכפופה למכלול של גורמים שלא נבדקו. מעבר לכך, תשובת העד היתה כי כעבור שעה – שעתיים המים יתחילו לחלחל למפלס התחתון, לא ברור כלל כמה זמן דרוש כדי שהחלחול יהפוך לטפטוף של ממש. שלישית, גם אם מוקד האחיות פעיל בסופי שבוע לא ברור כמה אנשים מאיישים את המוקד בימי שישי ושבת, היכן הם יושבים, אם הם אמורים היו בהכרח לעבור בחלקים שהוצפו, ואם אמנם המוקד פעיל בכל סוף שבוע ללא יוצאים מהכלל. לאור האמור, אין בדברים כדי לשלול את גרסת התובעת שהוכחה בראיות רבות. ונשוב ונזכיר. העד איברהים לא הובא לעדות, אף שיש להניח שבפיו תשובות לרבות מהשאלות.

13. מכל האמור אני קובעת שבתאריך 16.12.05 נפגע אחד המתזים בקומה השלישית בבניין, בחלק ששכרה טטרו (השוכרת) מגרין (הבעלים). הפגיעה נגרמה כתוצאה מעבודות שיפוץ שבוצעו במקום על ידי מדש עבור ולבקשת טטרו. כתוצאה מהפגיעה זרמו מים רבים, חלחלו מטה לסניף תיקשובית וגרמו להצפה ולנזק.

פלוגתא שנייה – שיהוי ונזק ראייתי

14. התביעה הוגשה יותר מארבע שנים לאחר קרות האירוע (ההצפה אירעה בחודש דצמבר 2005 ואילו התביעה הוגשה בחודש ינואר 2010). הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה עקב השיהוי בהגשתה, ולחילופין כי השיהוי הרב גרם להם לנזק ראייתי. שתי טענות אלו אינן מקובלות עלי.

15. אשר לשיהוי. התביעה הוגשה הרבה לפני תום תקופת ההתיישנות. כידוע "מאחר שדיני ההתיישנות הם שמסדירים את התקופה בה רשאי אדם לעכב את הגשת תביעתו, יש לבחון בזהירות את טענת השיהוי, שלא תיווצר דרך עוקפת לדין ההתיישנות" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל). לאור זאת נקבעו בפסיקה תנאים מחמירים לדחיית תביעה עקב שיהוי בהגשתה, ונקבע ששימוש בדוקטרינת השיהוי ייעשה רק במקרים נדירים, כגון כאשר קיימים נימוקים מיוחדים של צדק והגינות כלפי הנתבע, כאשר האינטרס הציבורי בהבטחת הליך שיפוטי תקין מחייב את דחיית התביעה או כאשר השיהוי יוצר מצג לפיו התובע ויתר על זכויותיו והנתבע שינה עקב כך מצבו לרעה (ע"א 2919/07 הנ"ל; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים). הנטל להוכיח התקיימותם של תנאים אלו, מוטל על הטוען כך.

הנסיבות בפני אינן מצדיקות קבלת טענת שיהוי, הנתבעים לא הוכיחו שנתקיימו אותם תנאים חריגים ולמעשה אף לא טענו להתקיימותם. הטענה היחידה שעלתה היא לגרימת נזק ראייתי, ולכך להלן.

16. טענה חלופית היא נזק ראייתי ולטענה זו שותפים הנתבעים כולם למעט גרין. טענה זו יש לדחות. מהעדויות שהובאו לעיל עולה שכל הנתבעים, פרט לגבי טטרו, ידעו על אירוע ההצפה בזמן אמת, ואף ניתנה להם הזדמנות לבחון את הדברים מכלי ראשון, הזדמנות שנוצלה רק על ידי חלקם.

היחידי שהעיד כי לא ידע על האירוע בזמן אמת הוא גבי טטרו, הבעלים של נתבעת 1. אלא שמעדותו של מר טטרו עלה כי הוא אישית כלל לא נכח במקום בעת השיפוצים והגיע רק בסופי שבוע. הוא גם לא היה מעורב בנעשה ומטעמו היו במקום אנשים שונים לרבות חבר, יוסי כהן שמו, שפיקח מידי פעם על העבודות (עמ' 37 – 38). למרות זאת, מהתצהיר ומהעדות עולה שגבי טטרו כלל לא פנה לכל אותם אנשים כדי לברר שמא מי מהם כן ידע על האירוע וכן נוכח בנזק שנגרם. ואכן, בעדותו העיד גבי טטרו כך: "יכול להיות שהיתה תקרית כלשהיא. אני לא פוסל אבל אף אחד לא הודיע לי. אני יכול עכשיו לומר בלב נקי שאני לא ידעתי מזה, או שהסתירו זאת ממני ולא רצו שאדע מזה, או שהיתה סיבה אחרת" (עמ' 36 שורה 32 – עמ' 37 שורה 2). עד שמר טטרו בא בטענות לתובעת, עליו לבדוק תחילה עם אנשיו שלו, שמא מי מהם לא דיווח לו על האירוע. זאת הוא לא עשה.

זאת ועוד. טטרו לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ראייתי, והיא לא הצביעה על כל עד, מסמך או ראייה ששוב לא ניתן היה להביאם לבית משפט, פרט לטענות כלליות בדבר אי יכולת להביא ראיות או לבחון את הנזקים (סעיף 16 לתצהיר גבי טטרו). בנסיבות אלו, לא הוכח כי נגרם נזק ראייתי.

פלוגתא שלישית – אחריות כל אחד מהנתבעים

אבחן את אחריותו של כל אחד מהנתבעים, אף שלא כסדרם בכתב התביעה.

אחריות מדש (נתבעת 4)

17. מדש היא שביצעה את עבודות השיפוץ, לכל הפחות אלו הרלוונטיות לתביעה. כתוצאה מהעבודות נפגע מתז ופרצו מים שגרמו להצפה ולנזק. עבודות אינן אמורות לגרום נזק, ומי שביצע עבודות ופגע במתז, אחראי באופן ישיר לנזק שגרם. כך מתחייב מהגיונם של דברים, וכך מתחייב גם מסעיף 41 לפקודת הנזיקין שכל תנאיו נתקיימו. לתובעת אין ידיעה מה פגע במתז, בעת הפגיעה במתז מי מטעם מדש ביצע עבודות בתקרת המושכר, ומשום כך באותה עת היתה למדש השליטה על המתז, ואירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שמדש לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה. לאור זאת, על מדש הראיה שלא נפל בהתנהגותה התרשלות שתחוב עליה. מדש לא הוכיחה דבר, והיא אף נמנעה מלזמן את העד היחידי שיודע מה היה, את איברהים.

18. מדש אחראית לנזק לא רק מאחר והיא פגעה במתז אלא גם מאחר ולאחר הפגיעה, היא לא עשתה די למניעת הנזק. כל שנעשה הוא סגירת ברז המים הראשי בבניין וחסימת הצינור הדולף בברז. אין כל טענה, ודאי לא ראיה על נקיטה בפעולות נוספות כגון איסוף המים הדולפים במכלים או גריפתם הצידה כדי למנוע חלחולם מטה, לסניף תיקשובית. עניין זה תמוה מאחר ולכאורה, ניתן היה למנוע את מרבית הנזק אם לא את כולו.

19. מכל האמור יש לקבוע כי מדש אחראית לנזק.

אחריות תקרונית (נתבעת 2)

20. תקרונית לא ביצעה את העבודות שהזיקו, מדש היא שביצעה את העבודות. מה אחריותה של תקרונית? התובעת טוענת שתקרונית אחראית לנזק מאחר ובינה ובין מדש התקיימו יחסי שליחות, על כן מכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, אחראית תקרונית לנזק שגרמה מדש. תקרונית טוענת כי תפקידה היה של מתווך גרידא, היא תיווכה בין המזמינה (טטרו) לקבלן המבצע (מדש) ואין בכך כדי להטיל עליה כל חבות (סעיפים 4 – 6 לתצהיר נ/3 ונספח א לתצהיר; עמ' 47 שורות 12 – 13 לפרוטוקול).

21. בתום הראיות והסיכומים עולה שעל הכל מוסכם שטטרו פנתה לתקרונית לשם ביצוע העבודות ותקרונית פנתה למדש. בתצהיר עדותו הראשית ובתצהיר התשובות לשאלון (נ/2, ת/9) כתב טטרו כי הוא אינו יודע בדיוק מה מקומה של כל אחת מהחברות (סעיף 15.1 לתצהיר נ/2, סעיף 2(ב) לתצהיר ת/9), אולם בעדותו טען שטטרו התקשרה עם שמיר מתקרונית, ותקרונית התקשרה עם מדש (עמ' 36 שורות 28 – 29; עמ' 37 שורות 15 – 22; עמ' 39 שורות 15 – 28; עמ' 40 שורות 21 – 23). כך עולה גם מעדותו של שמיר. יש לציין שבמהלך העדות טען שמיר שהוא מתקשה לזכור את הדברים עקב מצוקה אישית (עמ' 47 שורות 14 – 25), אולם הוא אישר את האמור בתצהיר התשובות לשאלון, לפיו תקרונית התבקשה לבצע עבודות עבור טטרו ולשם כך היא התקשרה עם מדש (ת/10). גם שטרית העיד ששמיר הביא אותו לפרויקט ויש ביניהם שיתוף פעולה (עמ' 61 שורות 11 – 31).

לאור האמור, אני קובעת שטטרו פנתה לתקרונית וזו פנתה למדש כדי שתבצע את העבודות. על רקע זה נשאלת השאלה, מה אחריות תקרונית להתרשלות מדש.

22. הכלל הוא שאדם אחראי למעשיו שלו ואינו אחראי למעשה זולתו. הטלת אחריות למעשה הזולת אפשרית רק במקרים ספציפיים, בהם מתקיימים יחסים מיוחדים בין האדם עליו מבוקש להטיל את האחריות למעשה שבוצע, ובין המזיק (דיני הנזיקין בעריכת ג. טדסקי, בעמ' 435; סוג מקרים נוסף, שאינו לענייננו, הוא קיומם של יחס מיוחדים בין האדם עליו מבוקש להטיל את אחריות ובין הניזוק). יחסים מיוחדים למזיק אפשריים, לפי פקודת הנזיקין, בשני מקרים: או כאשר יש יחס של עובד ומעביד (סעיף 13 לפקודת הנזיקין) או כאשר יש יחס של שולח ושלוח (סעיף 14 לפקודה). עם זאת, בהתאם לסעיף 15 לפקודה "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה", אלא אם נתקיים אחד מחמשת חריגים הקבועים בסעיף.

לאור ההבדל בחבות, יש חשיבות להבחנה בין שלוח לקבלן עצמאי, אלא ששני מונחים אלו לא הוגדרו בפקודה, והבחנה ביניהם אינה פשוטה. בהתאם לפסיקה, השולח והשלוח שבפקודת הנזיקין אינם אותם שלוח ושולח של חוק השליחות "כיוון שבשונה מחוק השליחות, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי המבקש להרחיב את אופקיו, האחריות השילוחית בנזיקין באה להגשים מדיניות של הרתעה, פיזור הנזק וכיוצא באלה שיקולים חברתיים המיוחדים לדיני הנזיקין (א. ברק, חוק השליחות, נבו הוצאה לאור, 1996, עמ' 84)" (ע"א (ת"א) 1086/06 שיינברג יוסף נ' שרגא בודה). לאור זאת, נקבעו בפסיקה מבחנים ספציפיים הרלוונטיים לפקודה, לשם הכרעה בשאלה אם מדובר בקבלן עצמאי או בשלוח (למשל ע"א 413/67 קשאני נ' רסקו; ע"א 502/78‏ ‎מדינת ישראל ‎ ‎נ' ירוחם ניסים; ע"א 273/80 מדינה נ' כהן; ע"א 3336/06 סוויסה נ. רחמים; ע"א (ת"א) 1086/06 הנ"ל; ת.א (מרכז) 1720-10-08 אפקים השקעות בע"מ נ' עירית פתח תקוה). נקבע ששלוח הוא מי שיש לראות בו כ"ידו הארוכה" או כ"ממלא מקומו" של השולח. מבחן נוסף פותח ביחס למקרים בהם הקשר בין הצדדים הוא על רקע עסקי, ונקבע כי במקרים אלו יש לבחון אם פעילות השלוח משתלבת במסגרת הפעילות העסקית של השולח:

"נראה לי, כי בעניין זה ניתן לפתח מבחן עזר נוסף, שיהיה בו כדי ליתן תוכן ממשי לעקרון היד הארוכה, וזאת לא בכל המקרים אלא אך בסוגים מסוימים של מצבים, בהם קיים רקע עסקי לפעילותם של המעורבים השונים. פלוני ייחשב כידו הארוכה של אלמוני - ועל כן כשלוחו לעניין האחריות השילוחית בנזיקין - אם פעולתו של פלוני אינה נעשית באופן עצמאי משלו, אלא אם היא נעשית במסגרת הפעולות העסקיות של אלמוני, באופן שאין היא בחינת שירות חיצוני, הניתן לאלמוני, אלא פעילות, המהווה חלק פנימי ואינטגראלי לפעולתו העסקית של אלמוני" (כב' השופט ברק ע"א 502/78‏ ‎מדינת ישראל ‎נ' ירוחם ניסים).

מהאמור עולה שעל מנת לקבוע אם בין תקרונית ומדש נתקיימו יחסי שליחות, יש לבחון את מסגרת הפעילות העסקית של החברות.

23. תקרונית טוענת שהיא היתה רק מתווכת בין המזמין (טטרו) לקבלן (מדש), וכל עניינה בפרויקט היה קבלת העמלה שהוסכמה עמה בשיעור של 5%. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות הגעתי למסקנה שאין לקבל טענה זו. ראשית, מתווך אינו נוטל חלק בעסקה בה הוא מתווך. לא זה מצב הדברים מאחר ובתצהירו מצהיר שמיר כי גבי טטרו פנה לתקרונית וביקש ממנה לבצע עבורו עבודות, ו"מחירי העבודה סוכמו בין נתבעת 1 לנתבעת 2" (סעיפים 4 – 5 לתצהיר). שנית, שטרית ממדש העיד שהפרויקט נעשה על ידי הצדדים בשיתוף פעולה, כדבריו: "לא שותפים אבל יש שיתוף פעולה, לקחנו הפרויקט בשיתוף פעולה הוא הכניס אותי לפרויקט" (עמ' 61 שורות 21 – 22). שלישית, גבי טטרו העיד שגם מדש וגם תקרונית ביצעו עבודות עבורו (עמ' 37 שורות 15 – 22), ובתצהיר התשובות לשאלון הוא כותב שהעבודות בוצעו על ידי מדש ושטרית או תקרונית, והוא אינו יודע מה מערכת היחסים ביניהם אך להבנתו הם קשורים אחד לשני (ת/9, תשובה 2(ב)). רביעית, גרסת תקרונית אינה עקבית. בכתב ההגנה אין כל טענה לתיווך. הטענה היא שתקרונית מסרה את העבודה למדש כמוסדר בחוזה שצורף כנספח א לכתב ההגנה, ובו נכתב שמדש היא קבלנית משנה. בתצהיר עדותו הראשית של שמיר נכתבו דברים זהים, ושוב צורף החוזה, אך עתה נוספה טענה חדשה לפיה אותה עת עיקר עיסוקה של תקרונית היה תיווך בין מזמיני עבודות. בעת העדות עלתה גרסה נוספת, לפיה תקרונית מעולם לא ביצעה עבודות בעצמה, מעולם לא היו לה עובדים, ומאז ומעולם היא עסקה רק בתיווך (עמ' 47 שורות 12 – 13; וראה גם העדות בעמ' 48 שורות 4 – 22, לפיה בכוונת מכוון ניתנה גרסה חלקית). ולא רק שהגרסה השתנתה, בעדותו העיד שמיר, כי החוזה נספח א כלל אינו משקף את מערכת היחסים בין מדש לתקרונית, מדש לא היתה קבלנית משנה, הוא העתיק חוזה של חברה אחרת, ומבחינתו שלו הדבר היחידי הרלוונטי היא העמלה (עמ' 51 שורות 6 – 17).

24. מכל האמור יש לקבוע כי בין תקרונית ומדש יש שיתוף פעולה עסקי. לפיכך, ובהתאם למבחני הפסיקה, מוצדק ונכון לראות במדש שלוחה של תקרונית בביצוע עבודתה. המשמעות היא שמכוח סעיף 14 לפקודת הנזיקין, חבה תקרונית באחריות שילוחית לעוולת מדש.

אחריותם האישית של שמיר ושטרית (נתבעים 10 – 11)

25. שאלה שונה ונפרדת היא חבותם האישית של שמיר ושטרית. בהקשר זה, הטענה אינה להרמת מסך ההתאגדות, אלא לחיובם האישי של מנהלי החברות, מכוח עוולתם שלהם. ההלכה הפסוקה בעניין זה ידועה, נפסק כי מקום בו נושא משרה בחברה מבצע עוולה בנזיקין, אין הוא יכול להסתתר תחת אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, מעשיו ומחדליו ייבחנו ככל אדם פרטי והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים את החבות (למשל ע"א 8133/03 עודד יצחק נ. לוטם שיווק בע"מ והאסמכתאות שם). ואכן, גם על שמיר ושטרית מוסכם כי לו ביצעו עוולות אישיות ניתן לחייבם בגינן. טענתם היא כי כל מעשה שכזה לא הוכח.

26. בכל הקשור לתפקידם של שמיר ושטרית בחברות, אני מקבלת טענתם. לאור זאת, אין לחייבם אישית בגין התרשלותו של עובד מדש, איברהים, בביצוע העבודות. עם זאת, מחומר הראיות עולה כי הן שמיר והן שטרית ידעו בזמן אמת על ההצפה, אך הם לא פעלו כנדרש למניעת הנזק. מכאן חבותם.

אב הבית העיד שביום שישי מיד לאחר השיחה עם איברהים הוא התקשר לשמיר, דיווח לו על האירוע וביקשו לטפל מיידית באירוע (סעיף 8 לתצהיר נ/4). בחקירתו הנגדית הודה שמיר כי קיבל שיחת טלפון, אך הגיע רק כעבור מספר ימים (עמ' 53 שורה 21). גם שטרית הודה כי קיבל דיווח על האירוע (עמ' 62 שורות 21 – 32). למרות דיווחים אלו, הן שמיר והן שטרית לא עשו דבר. בכך הם התרשלו. היה עליהם לצפות כי המים שפרצו מהמתז יחלחלו מטה וייגרמו נזק לתיקשובית, והיה עליהם לפעול למניעת הנזק או לכל הפחות הקטנתו. כפי שכבר נאמר, הדעת נותנת כי ניתן היה לנקוט אמצעים פשוטים יחסית כדי למנוע או להקטין את הנזק, כגון איסוף המים במכלים או גריפתם כדי למנוע חלחולם. דבר מאלו לא נעשה, ואין גם כל טענה כי שמיר או שטרית נקטו פעולות כלשהן למניעת הנזק. מכאן אחריותם האישית.

אחריות נתבעת 1 – טטרו – שוכרת הנכס

27. טטרו היא שוכרת הנכס. סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמור:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

בהתאם לפסיקה, מים הם בגדר "דבר נמלט" העלול לגרום נזק בהימלטו (ראה למשל ע"א 3156/03 עמידר נ. רגב; ע"א 39304-09-11 שרביט נ. הום טק בע"מ; ע"א (י-ם) 4310/03 החברה לפיתוח מפעלים משחקי שלמה 1979 בע"מ נ' חברת רהיט להיט בע"מ

ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ' משק אשר אשכנזי). המים שהזיקו יצאו מהשטח שהושכר לטטרו עת בוצעו בו עבודות שיפוץ, ולפיכך יש לקבוע כי טטרו היא תופשת הנכס ממנו נמלטו המים. לאור זאת, ומכוח סעיף 38 לפקודה, עליה הראיה שלא היתה בהתנהגותה משום התרשלות שתחוב עליה. התובעת טענה גם לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, אך לא ראיתי צורך לבחון תחולת סעיף זה, שעה שקבעתי כי יש להורות על היפוך נטל הראיה מכוח סעיף 38 לפקודה.

28. טטרו לא עמדה בנטל המוטל עליה. מהראיות עולה שאף שעבודות השיפוץ כללו בין היתר בניית מחיצות גבס והתקנת תקרה אקוסטית, עבודות שעל פי טיבן עלולות לגרום נזק, טטרו לא עשתה כמעט דבר כדי לוודא שהן לא יזיקו.

מעדותו של מר טטרו עולה שהוא בקושי התעניין בזהות הקבלן המבצע, כדבריו: "בסמוך לכניסתנו למושכר, גרין הפנתה אותנו למי שמבצע עבורה עבודות בנכס מטעמה או מטעם חברת תקרונית.... בשם שטרית או מ.ד.ש...."(סעיף 15.1 לתצהיר). ברור ופשוט. גבי טטרו אפילו אינו יודע לומר מה שם הקבלן עמו התקשר. הוא גם אינו טורח לברר מי הקבלן המדובר והסיבה היחידה בגינה נבחר הקבלן היא המלצת גרין: "לא זוכר מישהו המליץ עליו ואז אמרתי לו שיבוא אלי גם לבצע" (עמ' 44 שורות 14 – 15). גבי טטרו עצמו לא טרח לברר את זהות הקבלן, את ניסיונו, אם מדובר בקבלן רשום, מי הם עובדיו (ושמיר העיד כי כלל לא היו לו עובדים, עמ' 48 שורות 14 – 15), מה הוותק שיש לו, מהם כישוריו, האם יש לו ניסיון קודם בעבודות הרלוונטיות, האם הוא דואג לבטח עצמו (ולפי עדות שמיר לתקרונית לא היה ביטוח, עמ' 50 שורות 30 – 31), מה מצבו הכספי (ושמיר העיד כי לתקרונית לא היה כל הון עצמי, עמ' 51 שורות 9 – 10), וכיו"ב שאלות חשובות. טטרו אף לא טרחה לחתום עם הקבלן על חוזה (עדות שמיר בעמ' 50 שורות 17 – 21; תצהיר תשובות לשאלון ת/9, תשובה מס' 2(ח)), וכך לא ידוע מה הוסכם בין הצדדים ואלו דרישות בטיחות הוצבו בפני הקבלן המבצע, אם בכלל הוצבו דרישות.

ועוד. גם במהלך ביצוע העבודות, הפיקוח על הקבלן, ככל שהיה כזה, היה מינימלי ביותר. גבי טטרו העיד שלא היה לו זמן להתעסק בשיפוץ, הוא אישית לא היה מעורב, ומטעמו היו במקום אנשים שונים. זהות אנשים אלו והכשרתם לא הובהרו. והיה עוד חבר, יוסי כהן, פנסיונר, שלבקשת גבי טטרו ועל בסיס טובה אישית בלבד, נתבקש לקפוץ מידי פעם לנכס ולפקח על העבודות (עמ' 37 שורה 29 – עמ' 38 שורה 14).

מהאמור עולה כי טטרו היתה אדישה לחלוטין לנעשה במושכר, היא לא התעניינה בזהות הקבלן המבצע, בניסיונו או בכישוריו, והיא גם לא התעניינה כיצד מבוצעות העבודות. אין אלא לקבוע, כי טטרו התרשלה בביצוע העבודות.

29. למעשה, בנסיבות שפורטו, אחריותה של טטרו עולה גם מתוך אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו של קבלן השיפוצים לפי סעיף 15(1) לפקודת הנזיקין, באשר היא התרשלה בבחירת הקבלן עמו היא התקשרה.

אחריותה של נתבעת 3, גרין – הבעלים

30. גרין היא בעלת הבניין והיא השכירה לטטרו חלק מהקומה השלישית (חוזה נספח א לתצהיר נ/2). התובעת טוענת שגרין, כבעלים, אחראית לנזקי תיקשובית וזאת בשל שלושה טעמים. ראשית, בהתאם לסעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין, על גרין הראיה כי לא התרשלה והיא לא הרימה נטל זה. שנית, בשל התנהלותו של אב הבית, שלא עשה די למניעת הנזק, אף שהוא קיבל הודעה על האירוע באופן מיידי. ושלישית, מאחר וחדירת המים התאפשרה לאור בעיות האיטום בבניין. שלוש טענות אלו אינן מקובלות עלי.

31. אין לקבל את הטענה בדבר היפוך נטל הראיה. סעיף 38 לפקודה חל על "תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר", ובהתאם לסעיף 1 לפקודה "תופש" הנכס הוא "אדם התופש מקרקעין כדין... ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". בענייננו יש תופש לנכס, השוכרת טטרו, ומשום כך סעיף 38 אינו חל על הבעלים. תנאיי סעיף 41 לפקודה גם הם אינם מתקיימים, ולכל הפחות התנאי השני, לפיו לנתבע היתה שליטה מלאה על הנכס שהזיק לא נתקיים, שעה שהנכס הושכר לאחר.

32. הטענה השנייה היא שאב הבית לא מילא תפקידו נאמנה, ומצופה היה כי לאחר שקיבל הודעה על האירוע הוא יבוא אישית לבניין ויפעל למזעור הנזק. בתגובה לטענה זו טוענת גרין, כי אב הבית אינו אחראי לרכוש הפרטי, ותפקידיו הם לדאוג לתקינות השטח הציבורי בלבד.

במחלוקת זו אני מקבלת את עמדת גרין. החוזה בין הבעלים לשוכרים לא הוצג, והתובעת לא הוכיחה מה היקף סמכויותיו וחובותיו של אב הבית. אב הבית כותב בתצהירו כי במסגרת תפקידיו הוא היה אחראי על השוכרים בבניין, על העברת כספי השכירות לבעלת הבניין ולתקינות השטחים בציבוריים בבניין, לרבות חניות, מעליות וחדרי מדרגות (סעיף 3 לתצהיר נ/4). מכאן לא עולה חובה לדאוג לתקינות השטחים הפרטיים של כל אחד מהשוכרים. אין גם להסיק חובה שכזו מעצם קבלת הדיווח על האירוע.

אינני מקבלת גם את הטענה הנוספת לפיה אב הבית התרשל בטיפול באירוע. כזכור לפי עדותו של אב הבית, איברהים התקשר אליו כדי לברר היכן מצוי ברז המים הראשי של הבניין והוא הנחה אותו טלפונית כיצד ניתן לסגור את הברז. אב הבית לא הסתפק בכך, אלא יצר קשר מיידי עם שמיר מתקרונית, עדכן אותו על שאירע וביקש ממנו לטפל באירוע מיידית. היה זה יום שישי בשבוע ואב הבית לא היה בבניין בנתניה אלא בביתו בחולון (עמ' 57 שורה 16). בעת קבלת ההודעה איש לא דיווח לאב הבית על היקף הנזק או ההצפה (עמ' 57 שורות 20 - 22). במכלול הנסיבות האמורות, אינני סבורה כי היה על אב הבית לנקוט אמצעים נוספים מאלו בהם נקט על יסוד המידע שנמסר לו. כאמור לעיל, הקבלנים שגרמו לנזק חייבים היו לדאוג לסילוק המים כדי למנוע נזק, חובה זו אינה חלה על אב הבית שתפקידו לדאוג לתקינות המרחב הציבורי.

33. הטענה השלישית היא שהיו בבניין לקויי בנייה. טענה זו נסמכת כל כולה על עדותו של גבי טטרו, פרט לה לא הובאה כל ראייה נוספת. לא די בעדות זו כדי להוכיח כי בעיות איטום בבניין גרמו או תרמו לנזק.

ראשית, טענות מר טטרו מתייחסות לאיטום לקוי של הגג, לא לאיטום לקוי בין הקומות בבניין. מעבר לכך טענותיו הן טענות כלליות, לא ברור לאלו חלקים בבניין הן מתייחסות, מה מהות הליקויים ומה הקשר של ליקויים אלו לאירוע הנדון. שנית, לא הובהר אם אמור בכלל להיות איטום שימנע לחלוטין כל אפשרות לחלחול מים בין הקומות. ממילא לא הוכח - בהנחה היפותטית שהאיטום לא היה תקין – כל קשר סיבתי בין האיטום הלקוי לנזק. שלישית, טענה לאיטום לקוי יש לתמוך בחוות דעת מומחה, כל חוות דעת מעין זו לא הובאה. בנסיבות אלו הטענה לאיטום לקוי של הבניין לא הוכחה, ודאי שלא הוכח השפעתה על אירוע ההצפה או על הנזק שנגרם.

34. התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה את אחריותה של גרין לאירוע ההצפה או לנזק. לאור זאת, דין התביעה נגד נתבעת 3 להידחות.

משנדחית התביעה נגד נתבעת 3, נדחית גם ההודעה לצד שלישי שהיא הגישה.

היקף הנזק והכיסוי הביטוחי

35. מכאן להיקף הנזק. התביעה נתמכת בחוות דעת שמאי ובחוות דעת הנדסאי בניין, ולפי הערכותיהם שולמו תגמולי הביטוח. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדיות, ומסקנות המומחים (שנחקרו) לא נסתרו. בנוסף הוגש תצהירה של פקידת תביעות לו צורפו הפוליסה, הרשימה והתוספת לה, וכן תדפיס ריכוז תשלומים. בכך הוכח הנזק.

36. ארבע טענות עלו בהקשר זה. האחת, התובעת השתהתה בהגשת התביעה ובנסיבות אלו היא אינה זכאית להפרשי ריבית והצמדה. השנייה, השיהוי גרם לנתבעים לנזק ראייתי. השלישית, התובעת לא הוכיחה קיומו של כיסוי ביטוחי, מאחר ובהתאם לתנאי הפוליסה נדרש אישור כיבוי אש, ואישור שכזה לא הוצג. הרביעית, יש להפחית מסכום הפיצוי בגין אשם תורם.

נתייחס לטענות כסדרן.

37. טענה ראשונה - הפרשי ריבית והצמדה. אף שטענה זו עלתה בכתבי הטענות אך לא בסיכומים, נתייחס אליה בקצרה. הפרשי ריבית והצמדה באים להבטיח שהפיצוי ישולם לזכאי במלוא ערכו הריאלי. הריבית אינה עונש, אלא היא באה לפצות את הנושה על אי יכולתו לעשות שימוש בכסף לו היה זכאי עת נותר בידי החייב. לאור זאת נפסק, כי רק במקרים יוצאים מהכלל ובנסיבות מיוחדות יפסוק בית משפט הפרשי ריבית והצמדה ממועד מאוחר יותר ולא ממועד הנזק (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח בע"מ). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.

טענה שנייה - נזק ראייתי. טענה זו נדונה לעיל, ונדחתה.

טענה שלישית – העדר כיסוי ביטוחי, בהעדר הצגת אישור כיבוי אש. טענה זו אין לה על מה שתסמוך מטעמים רבים. די אם אציין כי האירוע הנדון הוא אירוע של נזק עקב הצפה, ולגביו אישור כיבוי אש אינו מעלה או מוריד. לא למותר להדגיש כי מדובר בתביעת שיבוב, ובהתאם לפסיקה חזקה היא שחברת ביטוח אינה משלמת כמתנדבת, ומשום כך אין לאפשר למזיק לפשפש בנבכי ההסדר בין חברת הביטוח למבוטח, ויש לבחון רק את סבירות השיקולים שעמדו ביסוד ההחלטה לשלם את תגמולי הביטוח (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ. חברת השמירה בע"מ; ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ).

טענה האחרונה היא כי היה בידי תיקשובית למנוע את מרבית הנזק ויש להפחית מהפיצוי בגין אשם תורם. טענה זו נסמכת על הטענה לפיה עובדי תיקשובית נחשפו לנזק לכל המאוחר בשבת, ולפיכך, לפחות במועד זה היה עליהם לפעול להקטנת הנזק. טענה דומה נדונה לעיל, עת נדונו טענות הנתבעים לעניין חוסר היתכנות גרסת התובעת (סעיף 12 לעיל). עתה אקצר.

כאמור לעיל, הטענה לפיה עובדי תיקשובית נחשפו לאירוע הנזק כבר בשבת לא הוכחה, ולפי האמור בחוות דעת השמאי, הנזק התגלה רק ביום ראשון בבוקר עם בוא העובדים (ת/1). יש להוסיף כי גם אם אקבל את הטענה שהנזק התגלה כבר בשבת, לא ברור כלל כי ניתן היה להקטין את הנזק. הנטל להוכיח אשם תורם רובץ על הטוען לו, והנתבעים לא הוכחו טענותיהם.

התוצאה

38. התוצאה היא שהתביעה נגד הנתבעים 1, 2, 4, 10, 11 מתקבלת במלואה. לאור האמור אני מחייבת את הנתבעים 1, 2, 4, 10, 11, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 189,903 ₪ צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה (03.01.10) ועד לתשלום בפועל. לסכום זה יש להוסיף את הוצאות אגרת משפט, הוצאות העדים כדלקמן: הוצאות מר קשטן ומר טריכטר בסכום של 700 ₪ בתוספת מע"מ כל אחד והוצאות מר ברץ כפי שנפסקו, וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

בהתחשב בכך שבפועל מי שגרם לנזק הוא מי שביצע את העבודות ולא הנתבעת 1, אני קובעת שביחסים בין הנתבעים בינם לבין עצמם, תישא הנתבעת 1 ב – 20% מהסכום שנפסק, וביתרת הסכום יישאו הנתבעים 2, 4, 10, 11 (להבדיל מהנתבעת 1, נתבעים אלו לא ביקשו לקבוע את חלוקת הנטל ביניהם).

התביעה נגד נתבעת 3 נדחית. התובעת תישא בהוצאות עד נתבעת 3 בסך 300 ₪ ובשכ"ט ב"כ הנתבעת 3 בסך 10,000 ₪.

ההודעה לצד שלישי נדחית. בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שהצד השלישי היא הנתבעת 1, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ה, 20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.