לפני בקשה לחיוב המבקשת בהוצאות המשיב.

רקע

המבקשת הינה הבעלים של חנות מס' 2 בבניין ברח' דרך יפו 9, תל אביב (להלן בהתאמה: "הבניין" ו"המושכר").

המשיב מחזיק במושכר כדיין מוגן.

ביום 5.1.10 הגישה המבקשת "בקשה לקביעת דמי שכירות לבית עסק" (להלן: הבקשה").

בקשה זו הינה אחת מתוך 3 בקשות שעניינן זהה, אשר מתייחסות כל אחת למושכר מוגן שונה בבניין (ת.ש 4194-01-10; ת.ש 4028-01-10; ת.ש 4060-01-10).

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וביום 4.12.12 התקיימה ישיבת הוכחות בתיק זה ובת.ש 4028-01-10.

בתום ישיבת ההוכחות הועלתה בפני הצדדים הצעה מטעם בית המשפט.

הצדדים נתנו הסכמתם להצעה ובהמשך ניתנו הוראות להמשך ניהול ההליך במתווה ההצעה.

ביום 19.12.12 הגישה המבקשת הודעה לבית הדין, בה הודיעה כי "לאחר בדיקת הפקודות המנדטוריות והתקדימים שנפסקו בעניין ודברי כב' בית הדין בישיבה הנ"ל, החליטה הנהלת המבקשת למחוק את הבקשה הנוכחית". עוד צוין כי באשר לסוגיית ההוצאות, מנהלים הצדדים מו"מ.

בפסק דין מיום 19.12.12 הורתי על מחיקת הבקשה, ונקבע כי על הצדדים למסור הודעתם לעניין ההוצאות בתוך 10 ימים, שאם לא כן, ייחשב הדבר כוויתור על הוצאותיהם.

בהודעה מיום 27.12.12 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידם להגיע להסכמה בנושא ההוצאות ועל כן הם מבקשים להותיר את ההכרעה לבית הדין.

בהחלטה מיום 30.12.12 ניתנה לצדדים האפשרות לטעון לעניין ההוצאות.

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

להשלמת התמונה יצוין כי בתיק השלישי – ת.ש 4060-01-10 – התנהלה ישיבת הוכחות ביום 6.12.12. ביום 19.12.12 עתרה המבקשת למחיקת הבקשה ללא צו להוצאות. בקשתה נעתרה לאור עמדת ב"כ המשיב אשר ויתר על הוצאותיו.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי היתה הצדקה חוקית וביסוס ראייתי להגשת הבקשה. לדבריה, בשנת 1948, עם סיום בניית הבניין החלו באכלוסו, כאשר מר משה פישר ז"ל (אביו של המשיב) היה דייר ראשון במושכר. לטענת המבקשת, על פי ההלכה הנוהגת בבתי הדין, דייר ראשון ששכר נכס מבעל הבית לא נהג לשלם דמי מפתח ולכן היה בסיס לטענת המבקשת שגם אבי המשיב לא שילם דמי מפתח.

המבקשת מוסיפה שלאור דיון שנערך בת.ש 4060-01-10 ובעקבות בדיקות שנערכו בעניין, החליטה למחוק את הבקשות בכל שלושת התיקים, ובכך לחסוך זמן שיפוטי יקר וכן את זמנם של הצדדים. על כן מתבקש שלא לחייב את המבקשת בהוצאות כלשהן.

המשיב טוען, כי יש לחייב את המבקשת בהוצאות. לטענתו עלות ההגנה, הסיכון הכספי הגבוה והנזק הנפשי שנגרם לו גבוהים מאוד, והדבר מקבל משנה תוקף עת הבקשה למחיקת הבקשה הוגשה לאחר סיום שלב הראיות.

עוד טוען המשיב כי קיומו של ההליך מנע ממנו את האפשרות להעביר את זכויותיו במושכר לדייר חליפי ובכך נפגע פגיעה ממשית בלתי הפיכה. לשיטת המשיב, לו היתה הבקשה מתקבלת היה נגרם לו נזק של 1,710,000 ₪ ולכן יש לפסוק לו הוצאות בהתאם לסכום זה.

דיון והכרעה

הכלל הוא כי בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא יצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו. (ע"א 1182/90 שחם נגד רוטמן, פד"י מו (4) 330). עוד קובעת ההלכה הפסוקה, כי ראוי שבעל דין הזוכה במשפט לא יצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר הטרחה ששילם (ע"א 9535/04).

 יחד עם זאת, מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב בשאלת חיוב ההוצאות ושיעורן ורשאי הוא להתחשב במכלול גורמים רלוונטיים, על מנת להגיע לתוצאה הוגנת וצודקת בכל מקרה ומקרה.

בין היתר ראוי להביא בחשבון את האופן בו הסתיים ההליך (הסכמה או פסק דין), את המועד והשלב הדיוני בו הסתיים ההליך ואת סבירות ההוצאות ושכר הטרחה בהתחשב בטיב העניין. (ראה בג"צ 891/05 וע"א 2617/00 מפי כבוד הרשם יגאל מרזל).

בענייננו, אין ספק כי נגרמו למשיב הוצאות של ממש עת נאלץ להתגונן מפני הבקשה שהוגשה נגדו ולנהל דיונים במטרה להוכיח את צדקתו. בנוסף, יש ליתן משקל לכך שהבקשה למחיקת הבקשה הוגשה לאחר ישיבת ההוכחות.

מאידך, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה יש לגזור את שיעור ההוצאות לפי נזק המוערך על ידו בלמעלה ממיליון ₪, שכן אף לשיטתו מדובר בנזק אשר היה נגרם למשיב אילו התקבלה הבקשה, ועל כן מדובר בנזק תיאורטי לחלוטין.

בנסיבות הענין, ראוי לחייב את המבקשת בהוצאות אשר ישפו את המשיב באופן סביר על הנזקים הכספיים שנגרמו לו, כאשר לזכות המבקשת עומדת העובדה כי בסופו של יום (אמנם בתום שמיעת הראיות) נתנה הסכמתה למחיקת הבקשה.

לעניין שיעור החיוב – מאחר שהמשיב לא צרף כל ראיה להוכחת העלויות בהן נשא או לשכר הטרחה אותו שילם, ייקבע שיעור ההוצאות בדרך של אומדן, כאשר ההוצאות הנפסקות, מטרתן לשקף את ההליכים שהמשיב נזדקק לנקוט בהם כדי להתגונן בפני הבקשה.

לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, הריני קובעת כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 6,000 ₪.

סוף דבר

המבקשת תשלם למשיב הוצאות, לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ג, 17 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.