טענות התובע

התובע חתם במועדים שונים כערב יחיד על שבע ערבויות מוגבלות בסכומן, במסגרתן ערב לפרעון חוב של ג'נרל פסטה בע"מ (להלן – החברה) לנתבע במסגרת ח-ן 309559, שהתנהל בסניף אזור התעשיה חולון של הנתבע. חמש מאותן ערבויות היו "מוגנות", שכן סכום כל אחת מהן היה פחות מ-60,000 ₪.

הנתבע לא התייחס לטענתו של התובע, כי הינו בעל מעמד של ערב יחיד ביחס לכל הערבויות ובעל מעמד של ערב מוגן ביחס לחמש מתוכן. הבנק נמנע מלפנות לבית המשפט לשם קבלת אישור לכך, ומבלי שפעל תחילה לגביית החוב מהחברה, משך בסוף שנת 2003 מחשבונו הפרטי של הנתבע סך של 340,789 ₪ לכיסוי חובה של החברה לנתבע.

התובע עותר לחיוב הנתבע בהשבת הכספים שגבה מחשבונו הפרטי.

טענות הנתבע

בפתח טענותיו מעלה הנתבע טענה בדבר שיהוי רב בהגשת התביעה, כאשר במשך שנים ישן התובע על זכויותיו באופן המעיד על ויתור.

התובע נמנע מלפעול להקטנת נזקו בכך שלא פנה לחברה ולערבים האחרים.

עוד בפי הנתבע, כי בעת החתימה על הערבויות היה התובע בעל עניין בחברה ומעורב בכל הנעשה בה.

לטענת הנתבע, שלח התובע ביום 23.10.03 מכתב לנתבע ובמסגרתו אישר לנתבע לגבות מחשבונו את מלוא סכומי הערבויות עליהן חתם. בהתאם למכתב זה וכן לנוכח קיומה של ערבות ללא הגבלה בסכום לחובות א. שביט נכסים בע"מ (להלן – שביט), חברה שהיתה בשליטתה המוחלטת של התובע, כאשר חברה זו ערבה ללא הגבלה בסכום לחובות החברה לנתבע, פעל הנתבע כדין.

ביום 30.10.03 הודיע הנתבע לחברה ולערבים לחובה, לרבות, שביט והתובע, כי ככל שחובה של החברה לנתבע לא ייפרע בתוך 7 ימים, יממש הנתבע את כל הבטחונות שהועמדו לרשותו. משלא נפרע החוב פעל הנתבע למימוש הבטחונות, לרבות, מימוש הערבויות עליהן חתם התובע.

דיון והכרעה

לאחר שהצדדים הגישו תצהירי עדיהם, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ולפיה לא יתקיים דיון הוכחות בתיק, אלא הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב ויינתן פסק דין.

גב' נעה לאש (להלן – גב' לאש), מנהלת המחלקה העסקית בסניף הנתבע, הצהירה בתצהיר עדותה (סעיף 22 לתצהיר), כי ביום 23.10 התקבל אצל הנתבע מכתב, הכתוב בכתב ידו של התובע (להלן – המכתב). במכתב מאשר התובע לנתבע לגבות מחשבונו הפרטי את מלוא הכספים לשם פרעון חוב החברה לנתבע עד לגובה ערבותו של התובע. המכתב מצורף כנספח כח לתצהיר עדותה של גב' לאש. המכתב צורף גם כנספח ב לתצהיר עדותו של התובע. לטענת התובע, ההסכמה במכתב הותנתה בהוראות החוק ובהגנות להם זכאי התובע על פי דין. עוד טוען התובע בעניין זה, כי חתימתו על המכתב נגועה בפגם של כפיה ואילוץ (סעיף 8 לתצהיר עדותו של התובע). טענה זו בדבר קיום כפיה ואילוץ מוכחשת מכל וכל על ידי גב' לאש בתצהיר עדותה (סעיף 23 לתצהיר).

כפתח לדיון בתוקפו של המכתב ומידת נפקותו נצטט את לשון המכתב:

"לכבוד הבנק הבינלאומי (להלן הבנק)

א.ת. חולון

הנדון ח-ן ג'נרל פסטה בע"מ ח-ן 309559

הנני לבקשכם לבטל את ערבותי לחברת ג'נרל פסטה בע"מ. להלן ערבותי.

הנני מסכים שתעבירו מחשבוני 105070033 את הסכום שאני ערב עליו על פי חוק ובכפוף לתנאי כתב ערבותי.

כדי למנוע ספק, מכתבי זה מותנה בקיום כתב ערבות בידי הבנק כשהוא תקין וחתום על ידי.

אין במכתבי זה כדי להוסיף ו/או לאשר את ערבותי ו/או את תקינות כתב ערבותי, ובמקרה שאין לבנק כתב ערבות תקני ו/או חוקי לא יהיה תוקף למכתבי זה. נא להמציא לי צילומים של המסמכים שעליו מבסס הבנק את גובה ערבותו.

אם יוברר שגובה ערבותי אינו מגובה במסמכים כראוי אהיה זכאי לתבוע את ההפרש מהבנק.

אלי שביט פסטרנק".

הנתבע טוען, כי פעל בהתאם להסכמתו של התובע האמורה במכתב, וגבה כספים מחשבון החייב לשם פרעון חובה של החברה. האם אכן היה רשאי הנתבע להסתמך בעניין זה על האמור במכתב?

בסעיף 32 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן – החוק) נאמר:

"על אף האמור בכל דין, בערבות לפי פרק זה, התניה על הוראות הפרק ועל סעיפים 5, 6, 7, 11 ו-12 שאינה לטובת ערב יחיד בטלה".

נקבע, איפוא, כי הוראות פרק ב לחוק, הדן בערבות של ערב יחיד, וכן הוראות שאר הסעיפים הנזכרים בסעיף 32 הנ"ל הן הוראות קוגנטיות, ולא ניתן להתנות עליהן כל עוד הדבר אינו לטובת "ערב יחיד".

עיון מדוקדק בכתבי הטענות ובמיוחד בכתב הסיכומים מטעם הנתבע מלמד, שהנתבע אינו חולק על טענת התובע בדבר היותו "ערב יחיד" בכל הנוגע לכתבי הערבות עליהם חתם, כמפורט בסעיף 1 לכתב התביעה המתוקן. הדברים מפורשים ממש בסעיף 8 לכתב סיכום טענות הנתבע, שם נאמר במפורש, כי על ערבויותיו הישירות של התובע להבטחת חובה של החברה חתם כערב יחיד.

לפיכך פטור אני מלבחון את שאלת זכאותו של התובע למעמד של ערב יחיד בכל הנוגע לכתבי הערבות הישירים לחוב החברה.

לנוכח היותו של התובע ערב יחיד חלות במקרה זה הוראות סעיף 32 לחוק, ההופכות את הוראות פרק ב לחוב להוראות קוגנטיות. אין חולק, כי הגבלת ההתנאה על ההגנות המוקנות לערב יחיד בפרק ב בחוק נוגעת להתנאה מראש. האם הגבלה זו חלה גם על התנאה בדיעבד, כפי שנעשה במקרה דנן, כאשר התובע מוותר, לכאורה, על ההגנות המוקנות לו בחוק. האם ניתן להתנות על תחולתן של הגנות אלו בדיעבד?

בע"א 4644/91, כובשי נ' בנק הפועלים, פד"י מט(1)617, נידונה השאלה, האם לקוח של בנק רשאי לוותר בדיעבד על טענות העומדות לזכותו על פי חוק הבנקאות (שירות
ללקוח), תשמ"א-1981. נאמר שם (עמ' 622 ואילך):

"שאלה אחרת היא אם יש בסעיף 17 לחוק הבנקאות כדי למנוע בדיעבד בעד בנק ולקוחו לכרות ביניהם הסכם פשרה, שלפיו מוותר לקוחו של בנק על טענותיו לפי חוק הבנקאות כלפי הבנק ...

סבור אני שאין לקבוע מראש מסמרות לעניין השאלה הכללית אם אפשרי הוא ויתור בדיעבד על 'זכויות' הנובעות מהוראה קוגנטית אלא יש לשקול לעניין זה שיקולים שבמדיניות החקיקה המיוחדת העומדת לדיון, ולא בהכרח יהיה פתרון בסוגיה אחת ישים בסוגיה אחרת. והנה, לעניין חוק הבנקאות נדרשים אנו לאזן בין שיקולים המכחישים זה את זה; מחד גיסא הייתה מגמת החוק להגן על הלקוח ('החלש') מפני הפעלה שרירותית של עוצמת כוחו של הבנקאי ('החזק') שלו על-ידי התניה בלתי הוגנת של שירות בשירות וכן להרתיע את הבנק בסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכוח האמור; המגמה ההרתעתית האמורה כוחה יפה, במידה זו או אחרת, גם לגבי ויתור שבדיעבד ובעוצמה קטנה יותר לגבי הסכמי פשרה. מאידך גיסא מדובר בהוראות המגבילות את חופש ההתקשרות החוזית, שאין לפרשן, בהכרח, על דרך ההרחבה, והן עשויות להידחות מפני שיקולים אחרים המחייבים עידוד עריכת פשרות והסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט בנושאים שכל כולם מצויים בתחום המסחרי המקובל. לעניין מערכת האיזונים האמורה כתבו המחברים ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 128:נ

'הוראות הקוגנטיות המגינות על הצד החלש מושתתות, כאמור, על העדר השוויון בין הצדדים. מטעם זה אין, בדרך כלל, מניעה לוותר עליהן לאחר מעשה או להתפשר לגביהן בנסיבות בהן הוסר אי השוויון. כך, בעוד שויתור מראש על זכויות סוציאליות שנעשה על ידי עובד ... אין לו תוקף, הרי אין מניעה שלאחר מעשה, היינו לאחר שהצטברו זכויות אלה ולאחר שפרץ סכסוך בין הצדדים תושג פשרה לגביהן ... גישה דומה ניתן לנקוט לגבי זכויות המעוגנות בהוראות כופות (קוגנטיות) בחוקים הצרכניים'.

גם בעניין זה אפשריות שתי גישות:ב האחת המניחה שכל הסכם פשרה שנערך בדיעבד, שבו מוותר הלקוח, במפורש או מכללא, על טענותיו לפי חוק הבנקאות ושיש עמו גמירת-דעת, תופס ומחייב הוא, וגישה אחרת הבודקת את סבירותו של הסכם הפשרה לפי הנסיבות".

עלינו לצעוד בעקבות האמור בפסק דין זה, ולבחון את השאלה לאור מדיניות החקיקה המיוחדת בעניין שבפנינו. המדובר בהוראה שהוספה לחוק בתיקון משנת תשנ"ח (14.11.97).

בנוגע למטרה החקיקתית שעמדה ביסוד התיקונים לחוק נאמר בע"א 7451/96, אברהם ואח' נ' בנק מסד בע"מ ואח', פד"י נג(2)337, 347:

"בשנת תשנ"ב התקבל תיקון לחוק הערבות (חוק הערבות (תיקון), תשנ"ב-1992). מטרת התיקון הייתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו כתוצאה מחתימת ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת (וראה הצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"א-1991). התיקון הוסיף לחוק הערבות פרק שעניינו ערבות היחיד ויש בו כדי לשנות מהגישה שנהגה עובר לשינוי. במסגרת זו ביסס התיקון זיקה צרכנית שהיה בה כדי להיטיב עם הערב מחד גיסא ולקבוע מגבלות לאפשרות הנושה להיפרע מהערב מאידך גיסא.

כך נקבע כי לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שניתן פסק-דין נגד החייב וכן לאחר שהנושה נקט את כל ההליכים האפשריים להיפרע מהחייב (סעיף 27 לחוק הערבות).

בשנת תשנ"ח התקבל תיקון נוסף לחוק הערבות (חוק הערבות (תיקון מס' 2), תשנ"ח-1997). תיקון זה המשיך את המגמה הצרכנית המגנה על הערב ומסדירה ביתר פירוט את סוג העיסקאות, את מהות הערבים ואת החובות המוטלות על הנושה".

דברים דומים נאמרו בשורה של עוד פסקי דין. בע"א 1513/99, דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד(3)591, 595, נקבע, כי הרקע לאותם תיקונים לחוק הערבות היה "חברתי וכלכלי".

הגישה היתה גישה צרכנית, כאשר תכלית התיקונים הללו היתה הגנה על ערבים, וכפי שנאמר בבר"ע(ת"א)1927/08, דרדור נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, לא פורסם:

"מטרתו של התיקון לחוק הערבות התשנ"ב-1992 היתה להגן על הערב היחיד מפני פגיעה בלתי סבירה בו, כתוצאה ממתן ערבות ומפני ערבות בלתי מוגבלת. החוק קבע, בין היתר, כי נושה לא יוכל לתבוע ערב יחיד, אלא לאחר שהגיש תביעה נגד החייב (ראה: דברי הסבר בהצעות החוק 2072, מיום ה' באב התשנ"א (16 ביולי 1991) בעמ' 331). סעיף 27 בתיקון תשנ"ח-1998, חזר, למעשה, על הוראות סעיף 17ג' לחוק הקיים, בתוספת סעיף קטן (ד) שמטרתו לקבוע במפורש כי הנושה אינו זכאי להפעיל זכות קיזוז, או סעד אחר, כנגד הערב לפני שנקט הליכי גבייה כלפי החייב כנדרש בסעיף זה (ראה: דברי הסבר בהצעות חוק 2443, כ' בחשוון התשנ"ו (13 בנובמבר 1995), בעמ' 216)".

ובהמשך:

"סבורה אני, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם תכלית הוראת סעיף 27 לחוק הערבות, שמטרתה למנוע פירעון החוב ע"י הערב, בטרם הוכרעה באופן סופי חבות החייב ומוצו הליכי גביית החוב מהחייב עצמו. מטעם זה, קובע סעיף 27, כי רק לאחר מתן פסק דין כנגד החייב ואישור ראש ההוצל"פ כי מוצו כל הליכי הגבייה הסבירים בנסיבות העניין לפרעון החוב, ניתן יהיה להגיש תביעה כנגד הערב".

הדברים הם ברורים. הגישה העומדת ביסוד חקיקת החוק בלבושו הנוכחי והעדכני היא גישה צרכנית, שבאה להגן על ערבים מפני נושים, ובעיקר נושים מוסדיים בעלי עוצמה, כדוגמת הבנקים, ולשנות המצב שהיה קיים קודם לתיקונים שנעשו בחוק.

בחינה של השיקולים שבמדיניות החקיקה המיוחדת העומדת לדיון כאן מלמד, איפוא, על גישתו של המחוקק בעניין זה ועל המטרה החקיקתית שעמדה ביסוד התיקונים לחוק. לנוכח בדיקה זו נראה, כי ככל שהדברים נוגעים לויתור בדיעבד, שנעשה על ידי ערב, אשר מוותר לאחר מעשה על הזכויות שהוקנו לו בפרק ב לחוק, יש לפרש את הוראות סעיף 32 לחוק, השוללות התנאה על זכויות אלו, באופן דווקני. יש לראות הוראות אלו של סעיף 32 לחוק כשוללות גם התניה בדיעבד, ולא רק התנאה מראש. זאת לנוכח הגישה הצרכנית והרצון להגן על הצד החלש בעסקאות הלוואה, שעמדו ביסוד חקיקת התיקונים לחוק, גישה שנזכרה בפסיקת בתי המשפט, כמפורט לעיל.

עתה יש לבחון, האם אכן זכאי היה התובע במקרה זה לחסות תחת ההגנות של פרק ב לחוק. אם נמצא, כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית, לא היה באמור במכתב כדי להתיר לנתבע לפעול שלא על פי האמור בפרק ב הנ"ל, והנתבע לא היה רשאי לפעול לגביית החוב מהתובע בניגוד להוראות סעיף 27 לחוק ובטרם מוצו ההליכים נגד החברה. בהקשר זה יצויין, כי אין מחלוקת בין הצדדים, שההליכים נגד החברה לא מוצו בטרם נגבו הכספים מהתובע, ולא מולאו התנאים הקבועים בסעיף 27 לחוק.

לנוכח היותו של התובע ערב יחיד, ככל שהדברים נוגעים לאותן ערבויות הנזכרות בכתב התביעה המתוקן, כאשר אלו הן ערבויות עליהן חתם התובע כערב לחובות החברה, הרי שבנוגע לאותן ערבויות אין באמור במכתב כדי לגרוע דבר מזכויות התובע על פי הוראות החוק.

המדובר בשבעה כתבי ערבות בסכומים שונים עליהם חתם התובע כערב לחובות החברה. לנוכח סכומי הערבות בכל אחד מכתבי הערבות המפורטים בראש כתב התביעה המתוקן, בנוגע לחמישה מהם זכאי היה התובע למעמד של ערב מוגן. בנוגע לשני כתבי ערבות נוספים אין לתובע מעמד של ערב מוגן אלא של ערב יחיד בלבד. סכום הערבות באחד מהם הוא 75,000 ₪ ובאחר 70,000 ₪, ובסך הכל 145,000 ₪. התובע טוען, כי היות שהסכום שנמשך מחשבונו על ידי הנתבע לכיסוי חובות החברה היה גבוה מסכום זה בהרבה, פעל הנתבע שלא כדין ובניגוד להגנות שהיו מוקנות לתובע כערב מוגן.

הנתבע דוחה טענותיו של התובע, וטוען, כי משיכת הכספים לא נעשתה מכח כתבי הערבות שלגביהם נהנה התובע ממעמד של ערב מוגן אלא מכח כתבי הערבות הנ"ל, שלגביהם לא נהנה התובע מאותו מעמד, וכן מכח כתב ערבות ללא הגבלה בסכום עליו חתם התובע להבטחת פרעון חובותיה של שביט, שהתובע היה בעל מניותיה ומנהלה, אשר היתה ערבה לחובות החברה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ככל שהדברים נוגעים לכתבי הערבות עליהם חתם התובע לשם הבטחת פרעון חובות שביט, אין התובע נהנה ממעמד של ערב יחיד, וממילא איננו נהנה ממעמד של ערב מוגן. כך גם אין מחלוקת בין הצדדים, כי ככל שהדברים נוגעים לערבותה של שביט להבטחת פרעון חובות החברה, אין שביט נהנית מעמד של ערב יחיד, ולו רק בשל היותה של שביט תאגיד. האם בנסיבות אלו רשאי היה הנתבע לממש את ערבותו של התובע לחובות שביט, ומכוחה ומכח ערבותה של שביט לחובות החברה לגבות מהחייב את חובה של החברה מהתובע תוך אי התחשבות בהגנות הקבועות בפרק ב לחוק?

סבורני, כי פטור אני מלדון בשאלה זו. מהתנהלות הנתבע עולה, כי הנתבע לא ראה את עצמו, בעת גביית חוב החברה מהתובע, כפועל מכח ערבותו של התובע לשביט. הנתבע ראה את עצמו כפועל מכח ערבותו של התובע לחברה עצמה. ראיה לכך היא היזקקותו של הבנק לאמור במכתב ואף הסתמכותו על האמור שם. אילו אכן היה הנתבע פועל מכח הערבות לחובות שביט, שאינה כפופה להגנות שבפרק ב לחוק, לא היה צריך להיזקק לאמור במכתב, שם מאשר התובע גביה מיידית של חובות החברה מחשבונו הפרטי. זאת ועוד, בטרם פעל הנתבע לגביית החוב מהתובע שלח מכתבי התראה, נספחים לא1 – לא4 לתצהיר עדותה של גב' לאש ונספח כז לתצהירה של גב' ארליך, שהעידו מטעם הנתבע. מכתבים אלו נשלחו לתובע כערב לחובה של החברה, ומכח אותה ערבות הוא מותרה באותם מכתבים אודות קיומו של חוב של החברה לנתבע. במכתבים אלו צויין במפורש, כי המכתב מופנה לתובע עקב היותו ערב לחובות החברה. במכתבים אלו לא מצויין, כי המדובר בערבות לחובות החברה הנשענת על ערבותו של התובע לחובות שביט. מדובר שם על ערבות ישירה לחובות החברה. מעולם לא נשלח לתובע מכתב התראה כלשהו עקב היותו ערב לחובות של שביט, ושום טענה בעניין זה לא הועלתה על ידי הנתבע.

העולה מן הדברים, כי בעת גביית הכספים מהתובע פעל הנתבע מכח ערבויותיו של התובע לחובות החברה באופן ישיר. הנתבע קיבל מידיו של התובע את המכתב, ופעל בהתאם לאמור בו. גביית החוב נעשתה מכח ערבויות החוסות תחת הוראות פרק ב לחוק. האמור במכתב לא פטר את הנתבע ממילוי מלוא הוראות פרק זה של החוק.

בסעיף 25 לחוק מוגבל שיעור הריבית בה ניתן לחייב ערב יחיד. בעניין זה לא הביא התובע כל ראיה של ממש, כי חוייב בריבית בשיעור גבוה יותר מזה הקבוע בחוק, ולכן דין טענה זו של התובע, אשר הועלתה באופן סתמי לחלוטין, להידחות.

בסעיף 26(א) לחוק נקבע:

"לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך".

בסעיף 26(ד) לחוק נקבע:

"(1)ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפרעון המוקדם;

(2)הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה בתשלומים, רשאי הוא לפרוע את ההלוואה בהתאם לתנאי ההלוואה ולתנאי פריסת התשלומים כפי שנקבעו בחוזה שבין הנושה לחייב, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו כערב מוגן;

(3)לא הודיע הערב היחיד על רצונו לפרוע את ההלוואה כאמור בפסקה (2) תוך 15 ימים מיום שקיבל את ההודעה של הנושה כאמור בפסקה (1), יהיה הנושה רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם".

מיום 1.6.1998

תיקון מס' 2

ס"ח תשנ"ח מס' 1637 מיום 14.11.1997 עמ' 4 (ה"ח 2443)

הוספת סעיף 26

התובע טוען, כי הנתבע הפר את החובה האמורה בסעיף 26 לחוק, והעמיד את מלוא סכום ההלוואה שנטלה החברה לפרעון מיידי מבלי שנתן לתובע אפשרות לפרוע את ההלואה בהתאם לתנאיה. דין טענה זו להידחות. עיון בנספחים לא1 – לא4 לתצהירה של גב' לאש מלמד, כי התובע הותרה בעניין זה כבר ביום 30.10.03, כאשר העמדת ההלוואה לפרעון מיידי וגביית הכספים מהתובע נעשו רק ביום 24.11.03 (סעיף 13 לתצהיר התובע). ממילא חלף פרק הזמן האמור בסעיף 26(ד)(3) לחוק. יתירה מכך, הפרת הוראות סעיף 26 לחוק פוטרת את החייב עד לשיעור הנזק שנגרם לו בשל כך. אין היא פוטרת אותו מתשלום כל החוב הנערב. התובע לא הביא כל ראיה לעניין גובה הנזק, ואף לא טען לנזק כשלהו. לפיכך דין טענתו של התובע, המסתמכת על הוראות סעיף 26 לחוק, להידחות.

בסעיף 27 לחוק נקבע, כי לא יינקטו הליכים לגביית חוב נגד ערב מוגן בטרם מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי. אין חולק, כי במקרה זה לא מוצו ההליכים נגד החברה בטרם נגבה חובה ישירות מהתובע. ממילא לא יכול היה הנתבע לגבות מהתובע את חובה של החברה בהסתמך על אותן ערבויות, שביחס אליהן נהנה התובע ממעמד של ערב מוגן. גובה הערבות ממנה התובע לא נהנה ממעמד של ערב מוגן עומד על סך של 145,000 ₪ בלבד. כל סכום שמעבר לכך נגבה מהתובע שלא כדין, ועל הנתבע להשיבו לתובע.

בידי הנתבע היו ערבויות של התובע לחובות החברה בסך כולל של 330,000 ₪. הערבויות עד לסך של 145,000 ₪, 44% מכלל סכום הערבויות, היו ערבויות בהן נהנה התובע ממעמד של ערב יחיד. הערבויות עד לסך של 185,000 ₪, 56% מכלל סכום הערבויות, היו ערבויות בהן נהנה התובע ממעמד של ערב מוגן. מהתובע נגבו בניגוד להוראות סעיף 27 לחוק, החל על ערב מוגן בלבד, סך של 340,789 ₪.

התובע עתר לחיוב הנתבע בהשבת מלוא סכום זה. סכום זה גם צויין בראש כתב התביעה המקורי, והאגרה שולמה בגינו. לא צויין בכתב התביעה גובהו של סכום זה בעת הגשת כתב התביעה, ולא שולמה אגרה בגין אותם הפרשי הצמדה וריבית נתבעים ממועד גביית החוב ועד להגשת התביעה. לפיכך אין התובע זכאי לסכום שמעבר לסכום התביעה בגינו שולמה האגרה.

כאמור לעיל, הוראות סעיף 27 לחוק חלות רק על ערב מוגן, ממילא אין התובע זכאי להשבת הכספים, שנגבו מכח הערבויות, שביחס אליהן אין הוא נהנה ממעמד של ערב מוגן אלא ממעמד של ערב יחיד בלבד, והמהוות 44% מסכום הערבויות. התובע זכאי רק להשבת אותם כספים, שנגבו מכח הערבויות, שבגינן נהנה הוא ממעמד של ערב מוגן, והמהוות 56% מסכום הערבויות. ממילא זכאי התובע להשבה של 190,842 ₪ בלבד.

סיכומם של דברים, הנתבע ישלם לתובע סך של 190,842 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 5.1.10, ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף ישא הנתבע בהוצאות התובע בשיעור מחצית מאגרת בית המשפט ששולמה בתיק, ובסך 2,130 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. משנדחתה התביעה כדי מחציתה, אינני מטיל חיוב בשכ"ט עו"ד.

ניתן היום, א' אייר תשע"ג, 11 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.