בפני תביעה שטרית, שהסתבכה, למגינת ליבם של כל המעורבים.

ראשיתה של פרשייה בהשכרת נכס ע"י התובע, מר יצחק סעדה, לבני הזוג אליהו ומיטל נבט, בערבותו של מר משה סימן טוב (כולם ביחד: ,הנתבעים'). במסגרת הסכם השכירות, מסרו הנתבעים שטר בטחון, ולימים הגישו התובע לביצוע בהוצאה לפועל. הנתבעים הגישו התנגדויות נפרדות, כל אחד על שמו, ובהן העלו טענות זהות.

ההתנגדויות הועברו מלשכת ההוצאה לפועל לבית המשפט בנפרד, ולכל אחת מהן נפתח תיק נפרד. איש מהצדדים – שלא היו מיוצגים אותה שעה – לא העלה בדעתו לבקש מבית המשפט לאחד את הדיון בשלושתן.

ראשונה נדונה ההתנגדות שהגישה מיטל נבט, ובמהלכה הסמיכו הצדדים את בית המשפט לתת פסק-דין כולל לפשרה, על פי סמכותו שבסעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. בית המשפט כך עשה, ופסק כי על מיטל לשלם סך של 6,000 ₪ לתובע.

סכום זה שולם בחלקו, וסך של 583.03 ₪, שהוא יתרת הסכום הפסוק, עודנו מעוכב בקופת ההוצאה לפועל.

כתוצאה מפסק-הדין, סברו אליהו נבט ומשה סימן טוב, כי הדיון בעניינם התייתר, ולא התייצבו לדיון שנקבע לשמיעת ההתנגדויות שהגישו. התובע התייצב, ההתנגדויות נדחו בהעדר התייצבות, וכל אחד משני נתבעים אלה חויב בהוצאות בסך 500 ₪. סכומי ההוצאות שולמו, אולם הנתבעים הגישו בקשה לבטל את ההחלטה.

בקשתם נתקבלה בסופו של יום, לאחר תגובה, ועל התובע היה להשיב את סכום ההוצאות שקיבל. הוא לא עשה כן, והנתבעים פתחו נגדו תיק הוצאה לפועל, הפעם כשהם מיוצגים. בהחלטות קודמות הבעתי דעתי כי ספק אם ההחלטה ממנה השתמע כי על התובע היה להשיב את ההוצאות היתה בת-ביצוע בהוצאה לפועל.

כיום מתנהל נגד התובע תיק הוצאה לפועל זה, שההליכים בו מעוכבים, ויתרת החוב בו חגה סביב 2,000 ₪.

במקביל, המשיך הדיון בהתנגדות, וניתנה לשני הנתבעים הנותרים רשות להתגונן.

בישיבה המקדמית האחרונה שהתקיימה, הסכימו הצדדים כי הסכסוך כולו יוכרע בפסק דין לפשרה, על פי סעיף 79א(א), בהתחשב הן בפסק-הדין שכבר ניתן ובהשלכותיו, והן בתיק ההוצאה לפועל הפתוח נגד התובע, כאמור לעיל. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

הצדדים טענו לפרוטוקול, איש איש לעניינו, בעיקר לשאלת ההוצאות, באשר בסופו של יום ברור היה לשני הצדדים, כי משהוכרעו המחלוקות כולן בגדר פסק-הדין הראשון לפשרה, כבר אין מקום להמשיך ולברר את ההליך העיקרי נגד שני הנתבעים הנותרים.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו. לאחר ששקלתי את אלה, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את התובע לשלם לנתבעים סך כולל של 2,700 ₪.

כפועל יוצא מכך, אני מורה כדלקמן: הסכום המעוכב בתיק הוצאה לפועל 1720449098 ישוחרר לידי התובע (הזוכה באותו תיק הוצאה לפועל). תיק הוצאה לפועל 1707932119, הפתוח נגד התובע, ייסגר, וכל ההליכים שננקטו בו יבוטלו.

הסכום שעל התובע לשלם על פי פסק-דין זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. אם לא שולם בתוך המועד האמור, ניתן להוציא פסק-דין זה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.