לפניי תביעה כספית סביב תביעה מכוח פוליסת ביטוח רכב.

זהות הצדדים ורקע כללי מוסכם –

1. עסקינן במסכת עובדות אשר ראשיתה בתאונת דרכים שארעה לתובע מס' 2, אייל זכריה (להלן: "התובע") ביום 24/8/2003, במהלכה נגרמו נזקים משמעותיים לרכב שהיה בבעלותו, מסוג אאודי מס' רישוי 77-682-18 (להלן: "התאונה" ו-"הרכב").
2. במועד הרלבנטי, הרכב בוטח על ידי הנתבעת, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת") בפוליסת ביטוח מקיף (להלן: "הפוליסה"). התובע עדכן את המבטחת אודות התאונה לאחר שהתרחשה, והגיש תביעה לתשלום תגמולי הביטוח מכח הפוליסה (להלן: "תביעת הביטוח"). הרכב אף נבדק על ידי שמאי מטעם המבטחת, אשר קבע בחוות דעתו מיום 12/11/2003 כי נגרמו לרכב נזקים בסדר גודל משמעותי. לאחר בדיקת השמאי, הרכב הועבר על ידי המבטחת למגרש מכוניות בו מאוחסנות מכוניות במצב דומה (להלן: "המגרש").
3. במקביל, התובע היה באותה התקופה אחד מבעליהן של שתי חברות (להלן: "החברות"), אשר ניהלו חשבון אצל התובע מס' 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). התובע היה ערֵב לחובות החברות בבנק, וכאשר החברות נקלעו לקשיים - הבנק הגיש תביעה לגביית החובות כנגד החברות וכנגד התובע (וחייבים נוספים). לאחר שניתן פס"ד חלקי לטובת הבנק בתביעה האמורה, כנגד התובע, חייב נוסף בשם דן יוסף (להלן: "יוסף") וכנגד החברות, פתח כנגדם הבנק ביום 14/6/2005 תיק הוצל"פ מס' 02-22194-05-7 (להלן: "תיק ההוצל"פ"). סכום החוב במועד פתיחת התיק היה 2,410,568 ₪.
4. במסגרת מאמצי הגבייה, נודע לבנק דבר קיומו של הרכב, מעורבותו בתאונה והכרזתו כ"אובדן להלכה". בהתאם, הטיל הבנק ביום 19/7/2005 עיקולים בחברות ביטוח שונות, לרבות אצל המבטחת, על כספים, נכסים וזכויות אשר מגיעים או צפויים להגיע לתובע, בניסיון "לשים ידו" על תגמולי ביטוח שייתכן וטרם שולמו לתובע בגין הנזקים לרכב (להלן: "צו העיקול"). עולה מהמסמכים כי הבנק פעל להטלת עיקול גם על הרכב עצמו.
5. ביום 8/8/2005 נמסר צו העיקול למבטחת באמצעות מדיה מגנטית. זו השיבה לצו העיקול את התשובה הבאה: "אין נכסים" (להלן: "התשובה לעיקול"), ויובהר כי בשלב זה טרם שולמו לתובע תגמולי הביטוח על פי תביעת הביטוח.
6. ביום 13/8/2007 הבנק הגיע עם התובע, יוסף והחברה להסדר פשרה בנוגע לחוב (להלן: "הסדר הפשרה"), במסגרתו הסכים הבנק לוותר על חלק מהחוב. התובע עמד בהסדר הפשרה וסילק את חלקו בחוב בהתאם להסדר הפשרה.
7. בשלב מסוים, במהלך שנת 2008, נודע לבנק כי הוגשה למבטחת תביעת הביטוח בנוגע לרכב, וכי במועד מתן התשובה לעיקול היתה תביעת הביטוח תלויה ועומדת בפני המבטחת. בהתאם למידע חדש זה, הגיש הבנק בתיק ההוצל"פ בקשה בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"), במסגרתה ביקש הבנק מרשם ההוצאה לפועל לחייב את המבטחת לשלם לבנק בגין הנזקים שנגרמו לו, בטענה כי המבטחת השיבה תשובה שגויה במסגרת התשובה לעיקול. במסגרת בקשה זו בתיק ההוצל"פ נשמעו ראיות, ובסופו של דבר ניתנה ביום 10/5/2009 החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל, לפיה אין בידיו סמכות להכריע מכוח סמכות שבגררא במחלוקת בנושא זכאות התובע לתשלום תגמולי הביטוח, ועל כן נדחתה בקשת הבנק להורות על חיוב המבטחת.
8. מוסכמה אחרונה היא כי עד היום לתובע לא שולמו תגמולי ביטוח מכוח תביעת הביטוח -מחד גיסא, ולא הושב לחזקתו הרכב על ידי המבטחת - מאידך גיסא.

טענות הצדדים –

1. הבנק הגיש כנגד המבטחת תביעה על סך 112,859 ₪, בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. לטענת הבנק, בעת כריתת הסדר הפשרה עם התובע הוא הסתמך על תשובת המבטחת לפיה היא לא מחזיקה בנכסים או זכויות המגיעים לתובע, ועל סמך מידע זה הסכים הבנק להסדר הפשרה כפי שנכרת, ובתוך זה הסכים "למחול" לתובע על חלק ניכר מחובו לבנק. לטענת הבנק, בפועל החזיקה המבטחת בזכויות לקבלת תגמולים ולחילופין – החזיקה ברכב עצמו. לטענתו, המבטחת התרשלה עת מסרה לבנק תשובה כוזבת לצו העיקול, ובשל כך נגרמו לבנק נזקים, בגובה שוויו המשוערך של הרכב.
2. טענות המבטחת כנגד תביעת הבנק הן כי במועד התשובה לעיקול זכותו של התובע לקבלת התגמולים טרם השתכללה, ולכן התשובה שהיא מסרה לבנק כן היתה נכונה. בנוסף טוענת המבטחת כי למעשה הבנק נפרע כדי מלוא חובן של החברות כלפיו, מכוח הסכם הפשרה שהושלם ומכוח פעולות הגביה שנקט כנגד החייבים הנוספים, והוא מנסה להתעשר על חשבונה של המבטחת שלא כדין. עוד טוענת המבטחת כי במסגרת הסכם הפשרה שעליו חתם הבנק עם התובע הבנק ממילא מחל לתובע על חובות ניכרים ביותר, וידיעתו על תביעת הביטוח לא היתה מעלה או מורידה לעניין זה.
3. התובע הגיש תביעה כנגד המבטחת (כתובע נוסף), בסך 524,292 ₪, בגין הוצאות שונות שנגרמו לו לטענתו בשל התנהלות המבטחת – אם כי יודגש כבר עתה שתביעתו "נכפתה עליו", במובן שהוא לא הגיש את התביעה ביוזמתו אלא צורף כתובע נוסף לדרישת המבטחת. לטענת התובע, המבטחת הפרה את הפוליסה שעה שלא שילמה לו תגמולים ואף לא השיבה את הרכב לחזקתו, ולכן, יש לחייב את המבטחת לשלם לו את שווי הרכב המשוערך. עוד טוען התובע כי המבטחת אישרה לבעלי המגרש בו הוחזק הרכב לעשות בו שימוש, ובכך עשתה עושר ולא במשפט. אשר על כן טוען התובע כי יש לחייב את המבטחת לשלם לו עבור שווי השימוש ברכב בתקופה שבה הוחזק במגרש וכן לשלם לו החזר עבור עלות האגרות והדו"חות שנאלץ לשלם בגין הרכב במהלך התקופה בה נעשה ברכב שימוש על ידי בעלי המגרש בו הוחזק.
4. באשר לתביעת התובע טוענת המבטחת כי התובע למעשה "ניצל" את המצב שנוצר בנוגע לרכב בעקבות התאונה, וזאת על מנת להסתיר את דבר קיומו של הרכב מפני הבנק, ובאופן הזה "להבריח" את הרכב (או למעשה, את שוויו) מתוך מצבת הנכסים שלו. לטענת המבטחת, אין פלא כי רק לאחר שהושלם ביצוע הסדר הפשרה בין התובע לבין הבנק, פנה התובע למבטחת בדרישה לקבל את כספי תגמולי הביטוח, באיחור של כמה שנים. לשיטת המבטחת, התובע אינו זכאי לקבל את תגמולי הביטוח הן מחמת התיישנות תביעתו, והן מחמת שהתובע לא ביצע פעולות משפטיות שהיה עליו לבצע, לצורך תשלום התגמולים.

מסכת הראיות –

1. מטעם הבנק העידו בפניי מר שאול רוסמן (להלן: "רוסמן"), עובד הבנק, לגבי תצהירו – ת/1. מטעם התובע העיד התובע עצמו לגבי תצהירו – ת/2. מטעם המבטחת העידו בפניי עו"ד קרני מולכו-אושרובסקי (להלן: "עו"ד מולכו"), מנהלת מחלקת גביה משפטית אצל המבטחת, לגבי תצהירה – נ/4, וכן מר אמנון חמוד (להלן: "חמוד"), מנהל מחלקת תביעות רכב אצל המבטחת, לגבי תצהירו – נ/5. כמו כן הוגשו מטעם הצדדים מסמכים שונים.

דיון והכרעה –

1. לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים מסקנתי כי דין תביעת הבנק להתקבל ודין תביעת התובע להדחות ברובה – והכל מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.

תביעת הבנק כנגד המבטחת –

1. כאמור, אין מחלוקת כי לאחר התאונה פנה התובע למבטחת, והגיש תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה. המבטחת אף מודה, כי עם קבלת הבקשה מטעם התובע, הרכב נבדק על ידי השמאי יואב גביש מטעמה, והשמאי קבע בחוות דעתו כי נגרמו לרכב נזקים בסדר גודל של 49% מערכו (להלן: "חוו"ד גביש"). לשיטת המבטחת, בשל שיעור הנזק האמור, היה הרכב בר תיקון, אולם התובע ביקש להכריז על הרכב כעל "אובדן להלכה", ולקבל את תגמולי הביטוח חלף תיקון הרכב, בכפוף להעברת הבעלות ברכב על שם המבטחת – והכל בשנת 2003. לטענת המבטחת התובע אף חתם על מסמך לצורך העברת הבעלות כאמור ביום 6/11/2003 (סעיפים 3-6 ל-נ/5). עוד אזכיר כי בתשובה לעיקול, בשנת 2005 מסרה המבטחת כי "אין בידיה נכסים", ועמדתה היא כי זכאותו של התובע לתגמולים טרם התגבשה כיון שהיה עליו לבצע פעולות שונות לצורך קבלת התגמולים (כגון הסרת שיעבוד שהיה על הרכב).

המסגרת הנורמטיבית –

1. תביעת הבנק הוגשה בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בכל הנוגע לעוולת הרשלנות, על הבנק מוטלת החובה להוכיח את יסודותיה של העוולה – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, התרשלות וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען, בנסיבות המקרה הנדון. באשר לעוולה של הפרת החובה החקוקה – אזי שהחיקוקים שהופרו כנטען הינם המצויים בפרק ד' לחוק ההוצל"פ, שכותרתו "עיקול בידי צד שלישי".
2. סעיפים 44 ו-45 לחוק ההוצל"פ קובעים את חובת הצד השלישי למסור ללשכת ההוצאה לפועל בתוך 10 ימים ממועד קבלת צו העיקול, הודעה על הימצאות נכסים של החייב בידיו. סעיף 1 לחוק ההוצל"פ מגדיר "נכס" כדלקמן: "לרבות זכות קיימת או עתידה", וההלכה היא כי: "המונח "זכות עתידה" פירושו זכות שהתגבשותה בעתיד הינה ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות אירוע שהתרחשותו נעלה מספק, כגון זכות לקבל שכר דירה שפירעונו בעתיד במסגרת חוזה שכירות או זכות העתידה לקום ביום מותו של פלוני או כל חוב בתחומיו של חוזה קיים שזמן פירעונו עדיין לא הגיע" (בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות כרך שני 902 (מהדורה שביעית, 2012), ההדגשות אינן במקור, וכן ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד לז(2) 673, פסקה 9 (להלן: "פס"ד אלתית"), ע"א (מחוזי-ת"א) 2724/03 בנק הדואר בע"מ נ' אדר גלוב בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של כבוד השופטת רונן (9/10/2005)).
3. סעיף 46 קובע כי רשם ההוצאה לפועל מוסמך, לבקשת זוכה, לזמן את הצד השלישי לחקירה בפניו, אם הצד השלישי לא הגיש הודעה כאמור, או אם הרשם סבור שהודעת הצד השלישי אינה שלמה או אינה נכונה. סעיף 47 קובע את חובתו של הצד השלישי למסור ללשכת ההוצאה לפועל את הנכסים המעוקלים, או מכוח ההוראות שבצו העיקול עצמו או מכוח הוראות בצו שניתן לאחר מכן (צו מימוש).
4. סעיף 48 לחוק ההוצל"פ מאפשר להטיל על הצד השלישי סנקציה בשל אי מסירת הנכסים המעוקלים, או בשל העברת הנכסים המעוקלים ביודעו כי קיים צו עיקול לגביהם. הסנקציה היא סנקציה חמורה – שכן רשם ההוצאה לפועל מוסמך לחייב את הצד השלישי בתשלום החוב הפסוק של החייב, עד גובה שווי הנכס שבו החזיק ואותו לא העביר כנדרש, אלא אם כן היה לו "הצדק סביר" שלא לעשות כן. סעיפים 47 ו-48 אף קובעים כי אין באמור בהם, כדי לגרוע מאחריותו של הצד השלישי, על פי כל דין.
5. מכאן, שמבחן "ההצדק הסביר" הקבוע בחוק ההוצל"פ, מהווה אמת מידה ראויה אף לבחינת הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה, ולטעמי, אף את שאלת רשלנותה של המבטחת ניתן לבחון לאורו של מבחן "ההצדק הסביר" (וראו לגבי נטל מבחן "ההצדק הסביר" ונטלי ההוכחה הרלבנטיים את ע"א (מחוזי-י-ם) 6006/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' חסון פסקאות 4,6 (4/5/2005); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך פ''ד מג(2) 864 (1989)).

מן הדין אל המקרה הנדון –

1. היות ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מצד המבטחת כצד שלישי כלפי הבנק שצו העיקול לטובתו (לצורך בחינת עוולת הרלשנות); והיות ולא יכולה להיות מחלוקת כי החיקוקים שבחוק ההוצל"פ נועדו, בין היתר, להגן על האינטרסים של הבנק כמעקל (לצורך בחינת רכיבי עוולת הפרת החובה החקוקה) – יש לבחון את היתה התרשלות או אם היתה הפרה של החיקוקים – והבחינה תהא דומה לגבי שתי העוולות (וראו את פס"ד אלתית לעיל, וכן את ת"א (שלום-ב"ש) 2064/08 בנק לאומי לישראל נ' איילון חברה לביטוח (26/6/2011) – מקרה שנסיבותיו דומות לענייננו ושהבנק אף הפנה אליו בסיכומיו; ת"א (שלום-ת"א) 20786/07 טי.ג'י.סי. הנדסה בע"מ נ' צדקה, פסקה 72 (8/2/2009); ות"א (שלום-ת"א) 92966/96 סימוביץ נ' קרן השתלמות למהנדסים בע"מ (20/5/1999)).
2. את השאלה אם התשובה לעיקול היתה מדוייקת נבחן דווקא לאור טענות ההגנה של המבטחת.

טענות ההגנה שהעלתה המבטחת –

1. טענתה העיקרית של המבטחת היא שבמועד מתן התשובה לעיקול, היא לא החזיקה בזכויות שהגיעו לתובע, ועל כן לא היתה צריכה לדווח על זכויות אלו, כנדרש בסעיף 44 לחוק ההוצל"פ. אני סבורה שדין טענה זו להידחות ושהבנק הרים את נטל ההוכחה להראות כי במועד מתן התשובה לעיקול, כן החזיקה המבטחת בזכויות עתידיות של התובע לקבלת תגמולי ביטוח.
2. אזכיר, כי תוקף הפוליסה – אינו מוכחש, כמו גם עצם העובדה כי התובע אכן הגיש תביעה מכוח הפוליסה. דומני, שגם העובדה שהמבטחת אישרה עקרונית את התביעה, במובן שהכירה בזכותו של התובע לקבל תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה – הוכחה כדבעי, וראו כי במסמך עליו הוחתם התובע ביום 6/11/2003 (נספח ג' ל-נ/5) הכירה המבטחת בזכותו של התובע לקבלת תגמולי ביטוח בגובה שווי הרכב במועד התאונה, בניכוי מסוים. כלומר, המבטחת הכירה בזכותו העתידית של התובע לקבל תגמולי ביטוח, בכפוף להעברת הרכב לבעלות המבטחת. המסקנה המתחייבת היא שזכותו של התובע לתגמולי הביטוח התגבשה במועד התאונה, או לכל המאוחר ביום 6/11/2003.
3. אין ספק, כי ללא הסרת השעבוד והעיקול על הרכב, אכן לא ניתן היה לבצע את העברת הבעלות מהתובע למבטחת, ובהתאם המבטחת היתה רשאית שלא לשלם את כספי התגמולים לתובע. אלא מאי? אין לכך כל רלבנטיות לשאלה האם במועד קבלת צו העיקול התגבשה זכותו של התובע לקבלת תגמולי ביטוח, אם לאו. לטעמי הוכח, כי עוד ביום 6/11/2003, וקל וחומר - במועד מתן התשובה לעיקול בשנת 2005, החזיקה המבטחת בזכותו העתידית של התובע לקבלת תגמולי ביטוח בגין הפוליסה – כלומר, זכותו העתידית של התובע לקבלת תגמולי ביטוח – כבר התגבשה.
4. מסקנה זו מתחזקת אף נוכח עדותה של עו"ד מולכו בפניי, כלהלן: "לשאלת בית המשפט אני מבהירה כי במקרה הזה הזכות לקבלת הכספים קמה למעשה מתגבשת כאשר הבעלות עוברת לחברת הביטוח כי אחרת אי אפשר לשלם למבוטח, זה לפי תנאי הפוליסה. כל עוד לא מועברת אלינו הבעלות כאשר אי אפשר להעביר את הבעלות עדיין אין לו זכות לקבלת כספים ולכן ענינו מה שענינו" (עמ' 22 שורות 30-31, עמ' 23 שורות 1-2). משמע, שהעובדה כי המבטחת הייתה מנועה מלשחרר את הכספים לזכות התובע ולבצע את התשלום בפועל, איננה שוללת את המסקנה כי במועד מתן התשובה לעיקול (ביום 8/8/2005), כבר קמה לזכות התובע זכאות עתידה לתשלום תגמולי ביטוח על פי הפוליסה, בגובה שוויו של הרכב. על כן, אני דוחה את טענת המבטחת לפיה במועד התשובה לעיקול טרם התגבשה זכותו של התובע לתשלום תגמולים על פי הפוליסה.
5. גם את הטענה לפיה בשל שהוטלו על הרכב עיקול ושעבוד קודמים, לא יכלה המבטחת להעביר את הרכב לבעלותה ועל כן לא קמו לזכות התובע זכויות לקבלת תגמולי ביטוח במועד התשובה לעיקול – יש לדחות. ראשית, אף המבטחת הודתה כי קיומם של עיקולים קודמים אינו שולל את חובתה לדווח על נכסים הקיימים אצלה בעת קבלת צו עיקול (עדות עו"ד מולכו בעמ' 22, שורות 27-30). שנית, לגבי השעבוד, התובע טען כי דובר בשעבוד לזכות בנק המזרחי, וכי הוא הוסר על ידו מייד ללא כל בעיה (ת/2 סעיף 6). בחקירתו של התובע הוא מסר שהשעבוד הוסר והוא הציג האישור על כך למבטחת (עמ' 17 שורה 31), אם כי לא הובהר האם האישור המדובר ניתן קודם לקבלת צו העיקול או רק בשנת 2007 או 2008. אעיר, כי לאור מסקנתי האמורה, אין לנתון זה משמעות בכל הנוגע לתביעת הבנק, אלא רק לגבי תביעת התובע, ואפרט על כך בהמשך פסק הדין. לגבי העיקול - הוכח כי העיקול שבו היה מדובר הוטל בתיק הוצאה לפועל לזכות הדר חברה לביטוח בע"מ, וכי סך העיקול עמד על כ- 4,000 ש"ח ₪ בלבד (להלן: "עיקול הדר"). מכאן, שאף אם היתה למבטחת הצדקה להימנע מלשלם לתובע את סך עיקול הדר, עדיין המבטחת לא הראתה שהיתה מניעה לשלם את ההפרש בין סך זה לבין גובה צו העיקול לטובת הבנק. שלישית, אף אם סברה המבטחת שיש בעיה עם עיקול תגמולי הביטוח, היה עליה למסור את מלוא המידע לרשם ההוצאה לפועל, ובמידת הצורך להגיש בקשה מתאימה למתן הוראות או טען ביניים, ובכך היא הייתה "מסירה מעצמה" את האחריות (ע"א (מחוזי-ת"א) 3468/06 מפעל הפיס בע"מ נ' אי.אף.סי בע"מ (23/9/2007) – אליו הפנה הבנק, ויצוין כי לגביו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וביום 29/4/2012, בהסכמת הצדדים, הכריע בית המשפט העליון בתיק על דרך הפשרה, וכן ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך פ''ד מג(2) 864 (1989), פסקה 23; ת"א (מחוזי-ת"א) 224/93 כור מתכת בע"מ נ' ואן רינן וניקולס (ישראל) בע"מ (3/12/2003); רע"א 1016/08 ע.א.מ. קונדוס בע"מ נ' אגס ירוק מסחר ושירותים בע"מ (14/1/2010)).
6. טענה נוספת שהעלתה המבטחת, היא שבמועד התשובה לעיקול היתה תביעת הביטוח בסטאטוס "סגורה", ועל כן ניתנה התשובה לעיקול כפי שניתנה (סעיף 6 ל-נ/4). בחקירתה של עו"ד מולכו הציעה העדה שייתכן כי בשנת 2007, התביעה על פי הפוליסה "נפתחה מחדש" (ראו עמ' 24 שורה 12).
7. עם כל הכבוד, אין בידי לקבל הסבר זה, שכן אני סבורה שהוא לא הוכח ואינו נתמך בחומר הראיות. מהתכתובות בין הבנק לבין התובע לא עולה כי בזמן אמת טענה המבטחת שהתביעה מכוח הפוליסה נסגרה (ולכן "המחשב" טעה). בנספח א' ל-ת/1 (מכתבה של המבטחת לתובע מיום 2/1/2005), מצוין מספר הפוליסה ומספר תביעת הביטוח, ואין כל התייחסות לכך כי התביעה סגורה. אדרבא, מנוסח המכתב עולה כי התביעה "חיה וקיימת", אך התשלום על פיה מותנה בהסרת השעבוד והעיקול אשר רבצו על הרכב, לאמור: "בהמשך לבקשותינו הרבות, הינך נדרש להסיר את השיעבודים ו/או העיקולים הרובצים על הרכב וזאת על מנת שתוכל לקבל מאיתנו את תגמולי הביטוח היינו את מלוא ערך הרכב. בהעדר המסמך הנל, לא נוכל לשלם את התביעה". ואבהיר כי מדובר במכתב שנשלח בינואר 2005, חודשים ספורים טרם משלוח צו העיקול (באוגוסט 2005). אציין, כי אף עיון בנספח ב' ל-ת/1 אינו תומך בטענת המבטחת לפיה תביעת הביטוח היתה "סגורה" בשלב מסוים, ו"נפתחה מחדש".
8. בנוסף, יש לראות כי עו"ד מולכו לא ידעה בוודאות האם אכן בשנת 2007 היתה רשומה התביעה בסטאטוס "סגורה", וטענה כי הגורם הרלבנטי להשיב על השאלה הוא נציג מחלקת התביעות אצל המבטחת (עמ' 24 שורות 12, 18-21). מנהל מחלקת תביעות הרכב, חמוד, העיד כי כלל לא היה בתפקידו הנוכחי בעת האירועים הנדונים בתביעה דנן, ומכאן שאינו יכול להעיד מידיעתו לגבי סטאטוס התביעה במועד זה או אחר, ואכן בתצהירו אין כל התייחסות לטענה זו, וטוב שכך. בנוסף, כאשר נשאל חמוד אם קיים מסמך שממנו עולה כי המבטחת הודיעה לו שהתביעה סגורה, מסר שאינו יודע ושעליו לבדוק (עמ' 26 שורה 32 - עמ' 27 שורה 1). אם לא די בכך, אזי שיש לראות שהמבטחת אף כשלה בהוכחת נוהל עבודה לפיו במקרים כגון המקרה דנן התביעה "נסגרת", במידה והמבוטח לא "מקיים את חלקו" ולא מסיר את העיקולים.
9. מכאן, שהמבטחת לא הוכיחה את גרסתה לפיה במועד מתן התשובה לעיקול התביעה היתה "סגורה" – ואני דוחה טענה עובדתית זו.
10. מעבר לכך, לא ברור כיצד ההסבר לפיו התביעה היתה בסטאטוס "סגורה" במועד התשובה לעיקול, מתיישב עם הטענה (שנדחתה לעיל) לפיה הזכות בכלל לא התגבשה עדיין במועד זה. עו"ד מולכו מסרה בחקירתה (עמ' 22 שורות 21-24) כי: "הגדרה של תביעה פתוחה זה כשלמישהו מגיעים כספים מהחברה. צריכה להגיע לחברה תביעה מהמבוטח או דרך הסוכן וזה גם יכול להיות צד ג' ואז זה נחשב שישנה תביעה פתוחה ואז המחשב אמור לזהות את זה ולהשיב בהתאם אלא אם כן היא נסגרה כבר". מאחר ואין מחלוקת כי הוגשה תביעה על ידי התובע, הרי שהדעת נותנת כי בשלב מסוים כן "נפתחה" התביעה וכן "נתגבשה" זכות לתשלום תגמולים, אלא שהתשלום על פי אותה הזכות, הוא שהתעכב. יש בדבריה של עו"ד מולכו כדי לחזק עוד את מסקנתי לעיל, כי טענת המבטחת לפיה מעולם לא נתגבשה זכותו של התובע לתגמולי הביטוח – דינה דחייה.
11. לא זו אף זאת. אף אם נניח שפלוני אלמוני העביר את תביעת הביטוח במחשבי המבטחת מסטטוס של "פתוחה" לסטטוס של "סגורה" מטעם זה או אחר – הדבר אינו מצדיק מתן תשובה לא מדוייקת לצו העיקול והעובדה שהמחשב "משיב אוטומטית" לצוי העיקול, כאשר הקריטריון הבלעדי שהוא בדק במקרה זה היה הסטטוס – הינה רשלנית כשלעצמה. כל עוד התשובה לעיקול נמסרת באמצעות מחשב, ללא כל פיקוח אנושי וללא "מגע יד אדם", על המבטחת לשאת באחריות במקרה בו התשובה האוטומטית לא היתה מדוייקת או מקיפה.
12. לפיכך, טענות ההגנה של המבטחת נדחו וכי במועד מתן התשובה לעיקול החזיקה המבטחת בזכות עתידה של התובע לקבלת תגמולי ביטוח, ולכן מסרה תשובה שגויה ולא מדויקת לצו העיקול שנמסר לה כדין. הדבר עולה כדי התרשלות וכדי הפרת החובות החקוקות דלעיל.

קשר סיבתי – הטענות בנוגע למידת ההסתמכות של הבנק –

1. היות והן בבחינת עוולת הרשלנות והן בבחינת עוולת הפרת החובה החקוקה, יש צורך להוכיח קשר סיבתי בין העוולה לבין הנזק – אזי שיש לבחון בשלב הזה אם הבנק הסתמך על התשובה לעיקול ואם נגרם לבנק נזק עקב ההסתמכות.
2. המבטחת טוענת כי הבנק היה חותם על אותו הסדר הפשרה, בדיוק כפי שנחתם, אף אם תשובתה לצו העיקול היתה שונה - ולכן אין קשר סיבתי בין התשובה לעיקול לבין הנזק הנטען לבנק. עמדתי שונה מעמדת המבטחת.
3. ראשית, אני מקבלת את טענת הבנק, כי ידע, עוד טרם הוצאת צו העיקול, על קיומו של הרכב, לאחר חקירה כלכלית שערך לגבי התובע. אני מקבלת אף את גרסת הבנק לפיה הוא ידע על מצבו של הרכב. משמע, שהבנק היה מודע לקיומו של הרכב ולאפשרות כי ישולמו בגינו תגמולים, ומבחינתו – פעל באופן סביר לבירור היתכנותה של האפשרות האמורה באמצעות הטלת עיקולים אצל חברות הביטוח השונות, וביניהן המבטחת. מאחר והתשובה לעיקול מהמבטחת היתה שלילית, וכך גם התשובות מיתר חברות הביטוח, יש להניח כי הבנק סבר שכספים, ככל שהגיעו לתובע בגין הרכב, כבר שולמו לו והועברו על ידו לחשבון אחר (במיוחד שהתאונה התרחשה ב-2003 והבנק שלח את צו העיקול ב-2005). מבחינת הבנק באותה העת, מדובר היה בכסף "אבוד", שלא ניתן להתייחס אליו כחלק ממצבת הנכסים של התובע. על כן, אני סבורה שהבנק הוכיח עובדתית כי הסתמך על התשובה לעיקול, במובן שהסדר הפשרה נחתם לאחר שהתבררה מצבת הנכסים של התובע והחייבים הנוספים, והבנק שקל את הסיכונים והסיכויים שלו לגבות את החוב.
4. שנית, לטעמי זהו אחד המקרים בהם יש להעביר את נטל ההוכחה לגבי העדר קשר סיבתי אל שכם המבטחת (במקום להשאיר את הנטל להוכיח שקיים קשר סיבתי על שכם הבנק), שכן עסקינן במקרה בו התרשלותה של המבטחת פוגעת ביכולתו של הבנק להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי, לאמור:

"על-פי ההלכה הפסוקה, התרשלות הפוגעת ביכולתו של התובע להוכיח את הקשר הסיבתי, כיוון שהיא עצמה מונעת את התממשות סדר הדברים הלא-רשלני, עשויה להביא להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי. דוקטרינה זו יושמה בעבר בתיקי רשלנות רפואית, אך לא מכבר הרחיב בית המשפט העליון את תחולתה לתחום דיני הנזיקין בדרך כלל. ראו: ע"א 1457/07, 1474/07, 1556/07 עירית הרצליה נ' ארי כץ ([פורסם בנבו], פס"ד מיום 14/1/09)..." ובהמשך הדברים: "בענייננו, חוסר הוודאות העובדתית באשר לשאלה: "מה היה קורה אילו", נובע מהתרשלותה של המשיבה. השאלה: מה הייתה המערערת עושה לו הייתה המשיבה מוסרת לבית המשפט שמלפניו יצא צו העיקול תשובה נכונה - האם הייתה פועלת לאיתור נכסים אחרים של טלעד ולעיקולם, והאם הייתה מצליחה לגבות את חובה באמצעים אחרים - נותרה תחת עמימות עובדתית אך ורק בשל מחדלה של המשיבה למלא את חובתה. והרי לו הייתה המשיבה מוסרת ביום 6/11/95 או בסמוך לאחר מכן תשובה נכונה לצו העיקול שהופנה אליה, היינו יודעים היום בבירור מה הייתה עושה המערערת ומה עלה בידיה לעשות. בנסיבות אלו שבהן נושאת המשיבה באחריות לחסר העובדתי נראה, כי נטל השכנוע מוטל על כתפיה לשלול את הקשר הסיבתי שבין התרשלותה לבין הנזק."

(ע"א (מחוזי-י-ם) 2481/08 אדר גלוב בע"מ נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (22/1/2009), אם כי באותו מקרה מצא בית המשפט כי הורם הנטל על ידי הנתבעת – דהיינו הוכח כי לא התקיים קשר סיבתי).

1. אני סבורה שבמקרה דכאן, התנהלותה הרשלנית של המבטחת היא שהובילה למציאות בה לא ניתן כיום לקבוע ממצאים לגבי השאלה "מה היה קורה אילו" – ויש הצדקה בנסיבות העניין להעביר את נטל ההוכחה אל כתפיה של המבטחת, להראות כי לא התקיים קשר סיבתי. ככל שהנטל עבר – הנתבעת לא הרימה אותו. הטענה האחת של המבטחת בהקשר זה היתה כי צו העיקול היה צו לעיקול ברישום בלבד, ועל כן - אף מתן תשובה מדויקת לצו העיקול לא היתה משנה את מצבו של הבנק. טענה זו אינה נכונה שכן אם הבנק היה יודע את הנתונים לאשורם הוא היה יכול לבקש צו נפרד למימוש הנכסים מרשם ההוצאה לפועל. הטענה השניה של המבטחת כאן היתה כי מדובר בסכום כסף בלתי משמעותי ביחס למכלול החובות של התובע והחברות – ואף טענה זו יש לדחות. אומנם חובות החברות לבנק עלו לאין שיעור על שוויו של הרכב בו עסקינן, אך עדיין – כל סכום שנועד לכסות את החוב הינו משמעותי, וממילא – זו אינה יכולה להיות טענה ששוללת את הקשר הסיבתי.
2. מכאן, שאני סבורה שיש מקום לראות במבטחת כמי שחייבת היתה להוכיח שהבנק לא הסתמך על התשובה לעיקול וכי אין קשר סיבתי (והיא לא הוכיחה זאת), ואף אם הנטל נשאר על כתפי הבנק – דומה כי הוא הוכיח שהגיע להסדר הפשרה תוך הסתמכות על התשובה לעיקול. לכן, קיים קש"ס בין העוולות לבין הנזק.

"עשיית עושר" ו-"אשם תורם" – הטענות לגבי היקף הגביה ו"איכות" הסדר הפשרה –

1. טענה נוספת שהעלתה המבטחת היא הטענה כי הבנק כבר גבה את מלוא החובות של החברות כלפיו, הן מכוח הסדר הפשרה והן מכוח פעולות גבייה שננקטו כנגד חייבים נוספים שלא היו צד להסדר הפשרה. לשיטת המבטחת, במצב דברים זה, אין הצדקה לחייב את המבטחת לשלם לבנק את שווי הרכב, שכן יהיה בכך כדי לאפשר לבנק להתעשר שלא כדין על חשבונה.
2. אינני רואה עין בעין עם המבטחת לגבי טענה זו. ראשית, הטענה כי הבנק גבה את כלל חובות החברה כלפיו לא הוכחה ונטענה בעלמא. עצם העובדה כי הבנק הוסיף לנקוט בהליכים כנגד חייבים נוספים זולת התובע ושותפיו להסדר הפשרה, אין בה כדי ללמד על היקף הגבייה. למעשה, אף המבטחת בעצמה מודה כי איננה יודעת האם הבנק גבה את מלוא החוב, ומציינת בסיכומיה, כי "יש להניח שהוא גבה את מלוא החוב" (ראו סעיף 64 לסיכומי המבטחת). שנית, יש לראות כי המצהיר מטעם התובע, רוסמן, מסר כי למיטב ידיעתו קיים עדיין חוב, אך הודה כי אינו יודע מה גובהו, ובסיכומי הבנק צוין כי סכום החוב נכון ליום הגשתם עומד על למעלה מ-3 מיליון ₪ (ראו סעיף 16).
3. טענה נוספת של המבטחת נגעה למידת "הכדאיות" של הסדר הפשרה עליו חתם הבנק, בהקשר לשווייה של חלקת קרקע מסוימת שהיתה בבעלות החברה ומושכנה על ידי הבנק. אומר כבר עתה – אינני מוצאת כל קשר בין השיקולים המסחריים והכלכליים ששקל הבנק בבואו לחתום על הסדר הפשרה, לבין המחלוקת דנן, ואף הערתי עמדתי זו במהלך שמיעת הראיות. משכך, אין אף צורך להכריע בשאלת מעמדו וקבילותו של המסמך שסומן על ידי בית המשפט באות "א" במהלך ישיבת ההוכחות.
4. סיכום ביניים – מהמקובץ עולה שיש לקבל את תביעת הבנק, בין אם מכח עוולת הרשלנות ובין אם מכח עוולת הפרת החובות החקוקות המופיעות בסעיפים 44-48 לחוק ההוצל"פ ויהא על המבטחת לשלם לבנק את שוויו של הרכב, נכון ליום התשובה לעיקול, משוערך להיום.
5. באשר לשווי הרכב – יש לראות כי הבנק דורש תשלום בסך של 83,900 ₪ (שווי הרכב ביום 1/1/2005) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 29/11/2009 (מועד הגשת התביעה) = 112,860 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום. המבטחת בסיכומיה, לא מתייחסת כלל לאופן החישוב או לנתוני הבסיס אלא רק טוענת ששווי הרכב היה כ-89,000 ₪ אך לאור הפגיעה עקב התאונה הנזקים היו בגובה של כ-49,000 ₪ (על פי חוות דעתו של השמאי גביש) – ולכן שווי הרכב בניכוי הנזק היה רק 40,000 ₪ (סעיף 71 לסיכומים). ברי כי לא ניתן לקבל את טענת המבטחת בהקשר זה. הבנק צריך היה לקבל את הכספים שהמבטחת צריכה היתה לשלם לתובע – לו העיקול היה מתבצע כמצופה. הסכום שהיה משתלם לתובע היה בגובה מלוא תגמולי הביטוח ולא רק שווי הרכב הניזוק (וראו כי התובע העביר למבטחת את השרידים, המבטחת קיבלה כסף עבור השרידים, המבטחת העבירה למגרש מטעמה את הרכב, המגרש מטעמה שיפץ אותו ואין לדעת למי הוא נמכר ומי קיבל את התמורה). עוד יש לראות כי השמאי מטעם המבטחת עצמה כותב בפירוש בחוות דעתו כי יש מקום לשלם למבוטח (התובע) סכום של כ-89,000 ₪, וזאת עוד בחודש נובמבר 2003. כיון שהבנק העמיד את סכום התביעה על בסיס 83,900 נכון ליום 1/1/2005 (ולא 89,000 נכון ליום 12/11/2003) - נחשב את התשלום לשיטת הבנק. סכום של 83,900 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/2005 ועד היום מניב תוצאה של 127,422 ₪.

תביעת התובע כנגד המבטחת –

1. כפי שצוין כבר בפתיח, עמדתי היא כי דין תביעת התובע להידחות ברובה, ואמנה את טעמי.

התיישנות התביעה לתגמולי ביטוח –

1. כידוע, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 קובע בסעיף 31 כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים.
2. לטענת המבטחת, מאחר ועסקינן בתאונה שאירעה בשנת 2003, התביעה של התובע התיישנה. המבטחת מציינת, כי אף בהתאם לטענת התובע לפיה המבטחת הודתה בחובה לשלם תגמולי ביטוח במכתבה מיום 2/1/2005, עדיין – חלפו בין מועד זה לבין מועד הגשת התביעה דנן למעלה משלוש שנים ועל כן התביעה התיישנה.
3. לגבי טענת ההתיישנות טוען התובע כדלקמן: ראשית, המבטחת מנועה ומושתקת מלטעון להתיישנות, שעה שלא ציינה בפניותיה אל התובע כי זכותו לקבלת התגמולים כפופה לטענת ההתיישנות. שנית, יש לראות במכתב ששלח למבטחת ביום 22/10/2007 (בו מסר כי העיקול והשעבוד הוסרו) כמועד תביעה "מחודשת", אשר לא התיישנה. שלישית, אין הצדקה מהותית לקבל את טענת ההתיישנות, נוכח התנהלותה של המבטחת – אשר החזיקה כרכב שלא כדין ועשתה בו שימוש ללא כל רשות או אישור.
4. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי שאין צורך להכריע בסוגית ההתישנות שכן יש לדחות את התביעה לגופה (כפי שאסביר בהמשך). עם זאת אעיר, כי אף אם התביעה לא התיישנה, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי היא הוגשה בשיהוי ניכר ומשמעותי, גם בהתייחס לתקופת ההתיישנות "הרגילה" הקבועה בדין, ואזכיר, כי התובע הגיש התביעה דנן רק ביום 25/9/2011 בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, אשר הורה על צירופו לבקשת המבטחת – ולולא היתה המבטחת עומדת על צירופו לא בטוח כלל שהוא היה "נזכר" לדרוש את תגמולי הביטוח לגבי התאונה משנת 2003 (!!!), אשר הפעולה האחרונה לגביה בוצעה בשנת 2007.

עילת התביעה העיקרית – תשלום תגמולי הביטוח –

1. מאחר וקבעתי לעיל, כי הבנק הטיל עיקול כדין על הנכסים שהחזיקה המבטחת אשר הגיעו לתובע, וכי במועד התשובה לעיקול אכן הוחזקו על ידי המבטחת זכויות של התובע בגין תגמולי הביטוח לגבי הרכב - לא ניתן לקבל את הטענה לפיה על המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח הללו גם לתובע וגם לבנק. המבטחת לא היתה אמורה לשלם את תגמולי הביטוח ב"כפל", ולו היתה פועלת כנדרש – היתה מעבירה את הכספים לבנק "בזמן אמת" והתובע לא היה זכאי לכספים אלו ממילא. לכן, את תביעתו העיקרית של התובע – לקבלת שווי הרכב, יש לדחות.

עילת התביעה החלופית – דמי שימוש לגבי הרכב -

1. התובע טוען לחילופין (ואולי במצטבר), כי הוא זכאי לפיצוי מטעם המבטחת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומכוח דיני הנזיקין, בגין התקופה בה היה הרכב במגרש שבבעלות חברה בשם אור דן בע"מ (לעיל ולהלן: "המגרש"). לטענתו, במהלך הזמן שחלף בין התאונה לבין צו העיקול, היה על המבטחת לשלם לו את תגמולי הביטוח או להשיב לו את הרכב – וככל שלא השיבה את הרכב ועשתה בו שימוש – היה זה שימוש שלא כדין המקנה זכאות לדמי שימוש. עוד טוען התובע, ואין לגבי נושא זה מחלוקת, כי בשלב מסוים לאחר שהרכב הועבר למגרש הוא תוקן, וכי התובע הגיע למגרש, ראה את הרכב, אך ביקש שלא לקבלו בחזרה לחזקתו. לטענת התובע בעת ביקורו במגרש התברר לו מצבו "העגום" של הרכב, וכן התברר לו שהרכב נסע מספר קילומטרים רב בזמן שהותו במגרש (120,000 קילומטרים – ראו סעיף 16 ל- ת/2).
2. המבטחת טוענת כי התובע היה מודע לכך שהרכב מצוי במגרש, כי התובע כלל לא היה מעוניין ברכב, ניסה להסתיר את דבר קיומו מפני הבנק, ביקש להכריז עליו כאובדן גמור - ולכן אינו זכאי לפיצוי כלשהוא.
3. לגבי נושא זה, לשיטתי התובע לא הוכיח כי המבטחת התרשלה כלפיו מבחינת הטיפול שלה בתביעתו או ברכב ואף לא הוכח שנעשה "עושר שלא כדין". לא הוצגה כל תכתובת בין התובע לבין המבטחת עובר למכתב מיום 2/1/2005, על אף שעסקינן בתאונה מחודש אוגוסט 2003. כאן, ראו כי התובע טוען בסיכומיו כי פנה למבטחת גם בסוף שנת 2004, אך לא מביא אסמכתאות לכך, ויצוין, כי אף אם פנה התובע למבטחת בסוף 2004, עדיין יש לראות כי במשך שנה שלמה לא "נקף אצבע" ולא פעל למימוש תביעת הביטוח שלו, ויש לייחס להתנהלות זו משמעות. כאשר נשאל התובע לגבי כך בחקירתו, לא סיפק תשובה ראויה, וטען כי התנהל מול סוכן הביטוח באופן "יומיומי כמעט" (ראו עמ' 17 שורות 22-28), אלא שהתובע לא טרח להביא את סוכן הביטוח להעיד על ההתנהלות מול המבטחת בתקופה זו, לא צורף כל מסמך המעיד על פניות התובע ועדותו לגבי נושא זה היתה לא מהימנה.
4. באפריל 2005 מצא לנכון התובע להגיש תלונה במשטרה על גניבה, ולאחר מועד זה – למעט מכתב מיום 23/5/2005 מהמבטחת לתובע במסגרתו התבקש התובע לסור למגרש ולקבל לידיו את הרכב – אין כל עדות לתכתובת נוספת בין התובע למבטחת, עד לחודש ספטמבר 2007. ואזכיר, כי בחודש אוגוסט 2007 חתם התובע על הסדר הפשרה עם הבנק.
5. נוכח הדברים האמורים, אני מוצאת לקבוע כי התובע לא הוכיח כי המבטחת התרשלה כלפיו באופן הטיפול בתביעתו, ולא הראה כי עשה כל שהיה יכול לעשות – בזמן אמת – על מנת להסיר את השעבוד והעיקול ועל מנת לבצע את הנדרש כך שיהיה זכאי לתגמולי הביטוח. ההסברים שסיפק התובע (לגבי כך שסבר תחילה שהעיקול הרשום על הרכב הוא העיקול שהטיל הבנק עצמו) אינם מספקים, וממילא מהמסמכים עולה כי התובע "יישן על זכויותיו", ולמעשה לא הוכיח כי נקט פעולות ממשיות כדי להביא למיצוי תביעת הביטוח שלו כלפי המבטחת, אלא עד לאחר שנחתם הסדר הפשרה. התובע – מסיבותיו הוא – לא עשה כל שהיה יכול על מנת להביא למיצוי תביעת הביטוח אל מול המבטחת, ואין לו להלין אלא על עצמו.
6. כנגזר מכך, לא הוכחה עילה לדרוש דמי שימוש לגבי הרכב בהתייחס לתקופה זו או אחרת, לא הוכח שהמבטחת עשתה עושר שלא כדין – מה גם ששיעור דמי השימוש המבוקשים לא הוכח.

דוחות החניה -

1. טענתו היחידה של התובע שיש לקבל כלפי המבטחת מתייחסת לדו"חות שנרשמו לגבי הרכב שעה שהיה במגרש ונעשה בו שימוש על ידי הקבלן שהפעיל את המגרש מטעם המבטחת. ככל שהרכב נשאר במגרש, עד שיושלם הליך בדיקת תביעת הביטוח, וככל שנעשה בו שימוש שלא על ידי התובע - יש לחייב את המבטחת לשלם לתובע את הקנסות והחיובים בגין השימוש כאמור. אינני מקבלת את עמדת המבטחת לפיה אין לה כל אחריות לגבי השימוש שנעשה על ידי בעלי המגרש ברכב (ראו סעיפים 46-49 לסיכומיה), ו"התנערותה" מקבלן המשנה שלה אינה ראויה. המבטחת היא שהתקשרה עם בעלי המגרש, ועל פי ההסכם עימם הועבר הרכב למגרש, כאשר לתובע עצמו לא היו יחסים כלשהם עם המגרש. העברת הרכב למגרש נעשתה אומנם בידיעת התובע, אך בידיעה זו לא גלומה גם הסכמה לשימוש שעשו בו בעלי המגרש, ואני סבורה שבמערכת היחסים האמורה יש לייחס אחריות בגין השימוש הזה גם למבטחת. בנוסף יש לראות כי המבטחת למעשה הודתה בחובתה לשלם לתובע החזר בגין הקנסות והחיובים שקיבל (וראו את חקירתו של חמוד, בעמ' 29). לכן, יש לחייב את המבטחת לשלם לתובע 821 ₪, בגין חיובים ודו"חות שקיבל התובע בעת שהרכב היה מצוי במגרש. התובע עותר להוספת הפרשי הצמדה וריבית לגבי הסכומים ששילם, מיום התשלום של כל דו"ח ודו"ח ועד היום – אלא ששלל המסמכים שצורפו לכתב התביעה בהקשר זה אינו קריא ולא אוכל לדעת במדויק מתי שולם כל דו"ח. לצורך הקלת החישוב, והואיל ואין מדובר בסכומים משמעותיים, לקחתי בחשבון שיש צורך להוסיף הפרשים מיום 1/1/2005 עד היום, והתוצאה היא שהסכום לתשלום להיום הינו בסך של כ-1,250 ₪.
2. באשר למחלוקת בנוגע למסמך שסומן באות "ב" במהלך דיון ההוכחות, ברי כי לעניין תוכנו הוא אינו קביל, שכן לא הוגש באמצעות עורכו. עם זאת, אני סבורה שהנתון העובדתי המשתקף מהמסמך – שאלת התשלום של המגרש למבטחת בגין שרידי הרכב – אינו דרוש להכרעה בתביעת התובע או בתביעת הבנק. למעלה מן הצורך אציין, כי גם בחוות דעת גביש צוין כי המגרש שילם למבטחת בגין שרידי הרכב, וזאת בניגוד לטענתו של חמוד בחקירתו (עמ' 26 שורות 3-4) – והכל, הגם שאין לדברים נפקות באשר לתוצאה הסופית.

סיכום –

1. לאור כל האמור מעלה - התביעה של הבנק כנגד המבטחת מתקבלת, ועל המבטחת לשלם לבנק 127,422 ₪ נכון להיום, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ (כולל מע"מ) והחזר אגרת בהמ"ש משוערכת להיום. התביעה של התובע כנגד המבטחת נדחית, למעט הרכיב של החזר הקנסות, כלומר שעל המבטחת לשלם לתובע 1,250 ₪, נכון להיום. לא מצאתי לעשות צו להוצאות בכל הנוגע לתביעת התובע כנגד המבטחת. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ג, 10 יוני 2013, בהעדר הצדדים.