הצדדים הסמיכוני לפסוק בתביעה זו בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, וזאת תוך מתן הנמקה קצרה לפסיקתי, חרף היותה על דרך הפשרה.

התביעה הינה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, כתוצאה מנפילה בסניף הנתבעת בנהריה ביום 28.5.07 בשעה 8:00 לערך, אשר נגרמה מהחלקה בשל היותה הרצפה במקום רטובה (להלן: "התאונה").

התובעת, ילידת 1934, איננה טוענת לקיומה של נכות כתוצאה מהתאונה, למרות שמספר ימים לאחר התרחשותה, התברר כי היא סובלת משבר בעצם הזנב, אשר כתוצאה ממנו סבלה מכאבים עזים, ואף לטענתה הוחמר מצבה הרפואי, כולל הופעת בעיית שליטה על הסוגרים שלא היתה קיימת קודם. ראוי לציין כי התובעת סבלה מבעיות גב במשך שנים ארוכות קודם לתאונה כפי שגם הודתה בחקירתה.

בישיבת קדם משפט, החלטתי להעיד את התובעת, וזאת במטרה לקדם הסדר בתביעה. אציין כי הכחשת הנתבעת את ארוע התאונה נבעה הן בשל העדר דיווח מיידי או מכתב התרעה קודם להגשת התביעה (אשר הוגשה בחלוף כשלוש וחצי שנים לאחר התאונה הנטענת), והן מהעובדה כי אף אחד מהעובדים בסניף אשר נחקרו לא זכרו את ארוע התאונה.

לאחר עיון במלוא המסמכים שהוצגו, לרבות התצהירים מטעם הצדדים ונוכח עדותה של התובעת בפני, ובהתחשב בהסדר הדיוני, אני סבורה כי אין זה המקרה בו יש לדחות את התביעה בהעדר עמידה בנטל ההוכחה. התרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדות התובעת, וכל הסתירות ואי ההתאמות עליהן הצביעה הנתבעת, אין בהן כדי להביא למסקנה כי מדובר בגירסה שהומצאה לצורך התביעה. אמנם נכון כי דבר ההחלקה בקופת חולים דווקא אינו נזכר בתיעוד הרפואי הראשוני (שנערך רק מספר ימים לאחר הארוע בנסיבות שהתובעת הסבירה בצורה משכנעת ונזכרת בו נפילה), אולם אין בכך להעיד כי הדבר לא ארע, אלא רק כי לא נרשם בתיעוד הרפואי....לעיתים, לגירסה הנמסרת בתיעוד רפואי ראשוני יש לתת משקל רב, אולם בדרך כלל יהא זה כאשר מדובר בגירסה העומדת בסתירה לגירסה מאוחרת, ולא לגירסה שאינה מלאה, דבר שיכול להיות מוסבר ברישום חלקי וחסר ע"י הרופא ולאו דווקא על אי מסירת הגירסה על ידי התובעת.

אינני מסכימה עם הנתבעת כי בהעדר זכרון של האירוע אצל הפקיד מוריס כהן שהוזכר על ידי התובעת כמי שסייע בידה, מהווה ראיה מספקת לדחיית גירסת התובעת. עד זה, בהגינותו יש לומר, ציין כי אינו זוכר את האירוע בחלוף 5-6 שנים מהתרחשותו ואינו יכול לזכור באם אכן סייע לתובעת, שאינו מכיר באופן אישי, כפי שטענה, וזאת בהתחשב בכמות האנשים שהוא מטפל בפניותיהם. יחד עם זאת, אין ספק כי בהקשר זה, ומששמו של מוריס עלה רק בעדות התובעת בפני, בהחלט נגרם לנתבעת נזק ראייתי של ממש כתוצאה מהשיהוי בהגשת התביעה והעדר כל פניה קודם לכן.

לא ניתן גם להתעלם במקרה זה מאשם תורם משמעותי של התובעת, שכן זו הבחינה כי בסמוך לפני כניסתה לסניף עם בעלה, עובדת נקיון ניקתה את הרצפה, ולפיכך צריכה היתה מודעת לאפשרות כי הרצפה עודנה רטובה.

בשאלת הנזק אין מקום למתן הנמקה למעט התיחסות לטענת התובעת כי יש לייחס את הוצאותיה בגין טיפולים רפואיים ואלטרנטיביים שקיבלה לפגיעתה בתאונה, טענה שמצאתי מעט מקוממת לאור הודאתה כי היא סובלת שנים ארוכות מכאבי גב, ואין כל ראיה לכך שאיזה מהטיפולים נדרשו דווקא בגין החבלה לעצם הזנב.

לאחר התחשבות בכל האמור לעיל, ובטענות הצדדים ביחס לגובה הפיצוי הראוי, שהינו בעיקרו פיצוי בגין כאב וסבל ומעט הוצאות רפואיות ועזרה מוגברת מצד בעלה או בני משפחה בתקופה הסמוכה לארוע התאונה, אני פוסקת לתובעת את הסך של 15,000 ₪ בצירוף החזר אגרה ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,655 ₪.

לאור ההסדר הדיוני ניתן פטור מתשלום המחצית השניה של האגרה.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ד, 22 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.