א. רקע כללי:

1. התובעת, חברה העוסקת בין השאר ביבוא ציוד הנדסי לחקלאות, ביקשה לייבא ארצה, מארצות-הברית, שלוש מקצרות חקלאיות וכן שלוש יחידות למכונות קציר המכונות "שולחנות" (להלן – המקצרות והשולחנות, בהתאמה; וביחד – הסחורה).
2. התובעת פנתה אפוא אל חברות העוסקות בשילוח בינלאומי וביניהן הנתבעת. ביום 26.11.08 שלחה הנתבעת לתובעת "הצעת מחיר למשלוחי יבוא ועמילות מכס" לסחורה האמורה, שבה נרשם "סה"כ מחיר מוערך כ-36,000 USD" (להלן – הצעת המחיר).
3. הצעת המחיר כללה פירוט חלקי בלבד של עלויות השירותים השונים – הובלה יבשתית, הובלה ימית, היטלים שונים ועוד – באופן שרוב העלויות לא צוינו בהצעה בסכום כספי מוגדר. כך, למשל, עלות ההובלה הימית – הן לעניין המקצרות והן לעניין השולחנות – צוינה לפי נפח, דהיינו: לפי מחיר ההובלה הימית למטר מעוקב (מ"ק) של טובין, ללא ציון המחיר הכולל של ההובלה הימית (למרות שמידות המקצרות והשולחנות אוזכרו בהצעה). באופן דומה, היטל הדלק צוין כ-"35% מדמי ההובלה".
4. זמן קצר לאחר מכן, ביום 7.12.08, שלחה הנתבעת לתובעת הצעת מחיר נוספת – הזהה להצעה הראשונה במרבית פרטיה – שבה הופחת המחיר המוערך ל-35,000 דולר תוך קביעת מחיר נקוב לייבוא השולחנות (להבדיל מהמקצרות, שמחירן עדיין צוין לפי נפח; להלן – הצעת המחיר המתוקנת והמחיר המוערך, בהתאמה). כמו כן הוספו בהצעת המחיר המתוקנת התנאי של זכות עיכבון לנתבעת והקביעה כי התשלום יהא במזומן לפני שחרור הסחורה.
5. התובעת קיבלה את הצעת המחיר המתוקנת וממילא השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים. הנתבעת דאגה אפוא לשילוח הסחורה מארה"ב ולהבאתה ארצה. ואולם, עם הגעת הסחורה לישראל, בחודש פברואר 2009, דרשה הנתבעת מהתובעת תשלום בסך כולל של 48,709 דולר, הגם שבהצעה המתוקנת צוין, כאמור, כי "סה"כ מחיר מוערך כ-35,000 USD".
6. במסגרת חילופי הדברים, שהתפתחו בין התובעת לבין הנתבעת על רקע הפער הנ"ל, נטען מטעם הנתבעת כי מידות הסחורה שמסרה התובעת לנתבעת לצורך תמחור ההובלה היו שגויות. בעוד שעל פי המידות שמסרה התובעת נפח המקצרות היה 199 מ"ק בקירוב, הרי שעל פי מדידת חברת הספנות – אשר ביצעה את ההובלה – נפח המקצרות עמד על 230 מ"ק בקירוב.
7. הנתבעת הציעה אפוא לתובעת לפנות לחברת הספנות לצורך מינוי שמאי, שעלותו תחול על חברת הספנות ככל שיסתבר שהטעות נעוצה במדידה מטעמה. כך אמנם נעשה, ומדידת השמאי, שבוצעה ביום 26.2.09, העלתה כי אכן נפלה טעות במדידת חברת הספנות ונפח המקצרות הינו 207 מ"ק בקירוב.
8. בעקבות תיקון זה תיקנה הנתבעת את חיוב התובעת. יחד עם זאת, הגם שעל פי מדידת השמאי נפח המקצרות היה גדול רק באופן שולי מהנפח על פי המידות שמסרה התובעת (בכ-4% בלבד), הנתבעת הפחיתה מסך דרישתה לתשלום כאלפיים דולר בלבד, כך שדרישתה מהתובעת עמדה על סך כולל של 46,633 דולר.
9. חרף טענות התובעת כי הסכום האמור של 46,633 דולר אינו עולה בקנה אחד עם הסכום שננקב בהצעת המחיר המתוקנת (35,000 דולר) עמדה הנתבעת על דרישתה לתשלום מלוא הסכום שדרשה כתנאי לשחרור הסחורה מהנמל.
10. התובעת נאלצה אפוא לשלם לנתבעת את הסכום שדרשה, שבמטבע ישראלי הסתכם בסך כולל של 195,404 ₪. מכאן התובענה דנא, בה תובעת התובעת מהנתבעת את ההפרש שבין המחיר שננקב בהצעת המחיר המתוקנת לבין הסכום אותו נאלצה לשלם בפועל לנתבעת.

ב. עיקר ראיות התובעת וטיעוניה:

1. מטעם התובעת העיד רו"ח ניסים מרקוס, מנהל הכספים של התובעת. על פי גרסתו, פניית התובעת לנתבעת לקבלת הצעת המחיר נעשתה "במקביל למשא ומתן שנערך עם גורמי שילוח בינלאומי אחרים הפועלים בשוק, וזאת במטרה להוזיל את עלויות השילוח של הטובין" (ר' בסעיף 7 לתצהירו). עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה מר מרקוס כי הוא לא טיפל באופן ישיר בהצעות המחיר דנא, אשר נשלחו על ידי הנתבעת לגב' בשם נעמי מצוות המכירות של התובעת (ר' בפרוטוקול, בעמ' 9).
2. לגרסת מר מרקוס אך ורק על סמך הסכום הגלובאלי והסופי שהופיע בהצעת המחיר המתוקנת – דהיינו: 35,000 דולר – קיבלה התובעת את ההצעה האמורה (ר' בסעיף 28 לתצהירו). לדבריו, התובעת נדהמה מדרישת התשלום של הנתבעת לאחר הגעת הסחורה ארצה, שכן גם לאחר ההפחתה בעקבות בדיקת השמאי מדובר בחריגה של למעלה מ-33% מהמחיר המוערך שהוצע לנתבעת ושעל בסיסו הזמינה התובעת את שירותי הנתבעת.
3. לטענת מר מרקוס, גם הוא וגם גורמים אחרים מטעם התובעת פנו לנתבעת והסבירו לה כי הסכום אותו היא דורשת אינו תואם את הסכמות הצדדים ואינו עולה בקנה אחד עם האמור בהצעת המחיר המתוקנת. ואולם, חרף הפניות האמורות עמדה הנתבעת על דרישתה והתנתה את שחרור הסחורה מהנמל בתשלום מלוא הסכומים שנדרשו על ידה. בנסיבות אלה – כאשר עסקינן במקצרות חקלאיות שנדרשו לעונת הקציר הקצרה שעמדה בפתח – נאלצה התובעת, אגב מחאה ומבלי להודות בזכאות הנתבעת, לשלם לנתבעת את שדרשה.
4. מר מרקוס הוסיף והדגיש שני עניינים. ראשית, ההפרש שבין המידות אותן מסרה התובעת לנתבעת לבין הנפח שנקבע על ידי השמאי התבטא ב-7.79 מ"ק בלבד, דהיינו: הפרש זעום שאינו יכול להצדיק, כלל ועיקר, סטייה של למעלה מ-33% מהמחיר שצוין בהצעת המחיר המתוקנת. אמנם צוין בהצעה זו כי המחיר הוא "מוערך", אך המשמעות היא שעשויה להיות סטייה בת "אחוזים בודדים ומועטים בלבד. אין זה סביר ואין זה מקובל כי הסטייה במחיר מוערך תעמוד על כשליש מהסכום שהוצע, אחרת מה הטעם בכלל לקבל הצעת מחיר מראש..." (ר' בסעיף 32 לתצהירו). לגרסתו, המחיר הסופי צריך להיות בדיוק כפי שהוצע בהצעת המחיר המתוקנת, "למעט אם יש סטיות בין מה שהגשנו כבסיס לתמחור, סטייה כזו אנו מוכנים לקבל" (ר' בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 22).
5. שנית, התובעת קיבלה את הצעת המחיר המתוקנת על סמך הסכום הגלובאלי והסופי שהוצע בה. התובעת לא נכנסה לחישוביה הפנימיים של הנתבעת ולא היה זה מעניינה לחשב ולבדוק כל רכיב בהצעת המחיר. לטענת מר מרקוס, מקובל ונהוג בשוק לתת הצעות מחיר שבהן המחיר הכולל המוצע אינו תואם באופן מלא לפרמטרים האמורים להרכיב אותו, וזאת משיקולים מסחריים של נותן ההצעה. התובעת, ככל מזמין שירות סביר, ביקשה לדעת מהי ה"שורה התחתונה" של הצעת המחיר המתוקנת, להבדיל מדרך החישוב שהובילה את מציע השירות – דהיינו: הנתבעת – למחיר שהוצע. מכאן, שיש לדחות כל טענה מטעם הנתבעת בדבר טעויות שנפלו כביכול בחישוב הסכום אותו דרשה בהצעת המחיר המתוקנת.
6. ב"כ התובעת טען עוד, בסיכומיו, כי טענות הנתבעת לטעות הקלדה או לטעות חישובית במחיר המוערך שננקב בהצעות הינן בבחינת שינוי חזית אסור, שכן מדובר בטענות שזכרן לא בא בכתב ההגנה. זאת ועוד: אף בתצהיר העדות הראשית של העדה מטעם הנתבעת הדברים לא נאמרו באופן מפורש ורק במהלך חקירתה הנגדית נזכרה עדה זו לציין כי "...מלכתחילה יש טעות הקלדה בטוטל (שבהצעת המחיר המתוקנת – ש.א.) היה צריך להיות 45,000 ולא 35,000" (ר' בפרוטוקול, עמ' 20 שורה 9).
7. בנסיבות אלה, כך לטענת ב"כ התובעת, יש לדחות את טיעוני הנתבעת, מה גם שהתנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים). הנתבעת לא ביקשה לבטל את החוזה עקב טעות, אלא הלכה למעשה כפתה על התובעת סעד של תיקון – שאינו מוקנה לה בהוראות הרלוואנטיות שבחוק החוזים – והכל תוך ניצול העובדה שהתובעת לא יכולה היתה לשחרר את הסחורה מהנמל ללא פקודת המסירה בה אחזה הנתבעת מתוקף תפקידה כחברת שילוח.

ג. עיקר ראיות הנתבעת וטיעוניה:

1. מטעם הנתבעת העידה גב' רחל מונצה, המשמשת אצלה כמנהלת קו ארה"ב (יבוא ימי). לגרסתה אין יסוד לטענות התובעת, שכן למן הרגע הראשון עדכנה הנתבעת את התובעת אודות אופן תמחור ההובלה ואת היות המחיר כפוף לשינויים של צדדים שלישיים כגון חברת הספנות. זאת ועוד: דווקא התובעת נותרה חייבת לנתבעת, בסופו של יום, "סך של לפחות 6,734.12 ₪ וזאת בגין שירותי שילוח ועמילות שסיפקה מנטפילד לקומסקו...", אותו בכל מקרה רשאית הנתבעת לקזז מכל סכום המגיע, אם בכלל, לתובעת (ר' בסעיף 6 לתצהירה).
2. גב' מונצה הסבירה את הבדלי המחיר בין שתי הצעות המחיר כלהלן: "נראה שהוזלת עלויות המשלוח נבעה מהעובדה כי השולחנות נשלחו בקונטיינר ולא במטען RORO (כפי שנראה שהיה נקוב בהצעת המחיר הראשונה)" (ר' בסעיף 8.2 לתצהירה). בחקירתה הנגדית הבהירה כי נקטה בתצהירה בלשון "נראה" שכן לא זו בלבד שהיא לא ערכה את הצעות המחיר דנא, אשר נערכו בידי גב' רחל רונן, אלא שהיא אף לא שוחחה עם גב' רונן אודות ההצעות, וכדבריה: "אני אישית לא. אולי עו"ד" (ר' בפרוטוקול, עמ' 17 שורה 29 ואילך).
3. לטענת גב' מונצה, הנתבעת אינה נוהגת לציין בהצעות המחיר שלה "סה"כ מחיר מוערך" אלא רק פירוט של כל רכיבי התשלום בלבד. עם זאת, גב' מונצה לא צירפה דוגמאות של הצעות מחיר כאלה לתצהירה, לדבריה כדי להימנע מחשיפת לקוחות הנתבעת (ר' בפרוטוקול, עמ' 20 שורה 22). על רקע זה טענה גב' מונצה ש"בענייננו נראה כי קומסקו היא שעמדה על כך שמנטפילד תנקוב ב"סה"כ מחיר מוערך". לפיכך, לאור בקשת קומסקו, בנוסף על פירוט כל רכיבי התשלום, נראה כי הוספה גם שורת "סה"כ מחיר מוערך" להצעות המחיר נשוא התביעה" (ר' בסעיף 8.6 לתצהירה).
4. גב' מונצה הוסיפה ורמזה – על דרך ההשערה (שוב, בלשון "נראה") – כי ככל הנראה כשחושב המחיר הכולל המוערך חושבו בו רק שני הרכיבים אשר מחיר הבסיס שלהם להובלה קבוע. יחד עם זאת, יתר רכיבי התשלום פורטו באופן מפורש בהצעות המחיר דנא. מכאן, שהגם שרכיבים אלה לא נכללו בחישוב המחיר הכולל המוערך הנתבעת "ידעה היטב אודות אופן תמחור ההובלה ואודות מחיר ההובלה" (ר' בסעיף 8.6 לתצהירה).
5. בעדותה בבית המשפט טענה גב' מונצה, לראשונה במפורש, לטעות חישובית בהצעה המתוקנת (ר' בפסקה 16 דלעיל). פירוט הטענה הופיע לבסוף רק בנספח 2 לסיכומי ב"כ הנתבעת, שבו פורטה העלות הכספית של כל אחד מרכיבי הצעת המחיר המתוקנת – פירוט שכאמור אינו מופיע בהצעה עצמה (ר' בפסקה 3 דלעיל) – ונטען כי סך עלות השילוח עלתה כדי 45,385 דולר, דהיינו: מחיר זהה-כמעט למחיר שבסופו של דבר דרשה הנתבעת מהתובעת.
6. על רקע זה עתר ב"כ הנתבעת, בסיכומיו, לדחיית התובענה. לשיטת ב"כ הנתבעת, ברור לגמרי כי המחיר המוערך המופיע בהצעת המחיר המתוקנת הינו "נתון שגוי", אשר שני הצדדים – התובעת והנתבעת – לא הסתמכו עליו כלל ועיקר בהתנהלותם, ולכן מדובר בטעות סופר או בטעות כיוצא בה. בנסיבות אלה זכאית הנתבעת לכך שהחוזה בין הצדדים יתוקן בהתאם לאומד דעתם בעת כריתתו – כאמור בהוראות סעיף 16 לחוק החוזים – ועל כן יש לדחות את התובענה.
7. ב"כ הנתבעת הדגיש עוד, כי לנוכח עלויות השילוח דנא כל מחיר שהינו נמוך מזה שדרשה הנתבעת בסופו של דבר הינו "הפסד כספי של המשלח (כל משלח)". מכאן, שהתובעת מבקשת, באמצעות תביעתה דכאן, "לתפור לעצמה עסקה שלא היתה אפשרית בתנאי השוק הקיימים" (ר' בסעיף 28 לסיכומיו).

ד. דיון והכרעה:

(1) ההיבט העובדתי על רקע טענת הנתבעת לטעות:

1. שני הצדדים נמנעו מלזמן לעדות את העדות הישירות למשא ומתן שנערך ביניהם עובר לכריתת החוזה, שהן גב' נעמי מטעם התובעת וגב' רונן מטעם הנתבעת, הגם שאפילו לא נטען כי מדובר בעדות שלא ניתן היה לאתרן או לזמנן לעדות במשפט. יחד עם זאת, לנוכח עמדתה הנוכחית של הנתבעת – המתבססת על טענה לטעות במחיר המוערך המופיע בהצעתה-היא, כאשר העובדות העיקריות שברקע הדברים אינן שנויות עוד במחלוקת – פשיטא כי הנתבעת היא שכשלה בהוכחת טענותיה.
2. הטוען לטעות – עליו הראייה, ובמקרה דנא לא זו בלבד שהנתבעת לא הביאה לעדות את מי שטעתה כנטען, אלא שהעדה שהעידה מטעמה של הנתבעת לא יכלה אלא להעלות השערות בלתי מבוססות אודות מהותה ומקורה של אותה טעות נטענת. ואם לא די בכך, הרי שטענת הנתבעת לטעות הינה בבחינת שינוי חזית מהותי, לה התנגדה התובעת. אכן, הטעות הנטענת – שברישא לסיכומי הנתבעת מתוארת כטעות ברורה שהינה בבחינת מובנת-מאליה – כלל לא אוזכרה בכתב הגנתה של הנתבעת, נטענה רק במרומז ועל דרך ההשערה בתצהיר מטעם הנתבעת, והופיעה באופן מפורט ומלא רק בשלב הסיכומים, בנספח 2 לסיכומי ב"כ הנתבעת.
3. אין מדובר כאן במחדל דיוני גרידא, הגם שאף בו אין להקל ראש ודי בו כדי להביא לדחיית הטענה. הלכה למעשה, מהתנהלות הנתבעת ברור לגמרי כי היא כלל לא סברה שנפלה טעות כלשהי בהצעותיה, וזאת לפחות עד למועד הגשת התצהיר מטעמה.
4. ראשית, הנתבעת הוציאה שתי הצעות מחיר דומות, כאשר השנייה שבהן (הצעת המחיר המתוקנת) אף נקבה במחיר מוערך הנמוך במידת מה מזה שננקב בהצעת המחיר הראשונה. ברי, אם כן, כי בעת עריכת הצעת המחיר המתוקנת לא סברה הנתבעת כי מדובר במחיר שגוי; ובהקשר זה גם ראוי להעיר כי אין זה סביר שטעות סופר – כנטען על ידי הנתבעת כיום – תחזור על עצמה פעמיים, בשתי הצעות מחיר שונות.
5. שנית, בתגובה לטרוניות התובעת על מחיר השילוח, שדרשה ממנה הנתבעת לאחר הגעת הסחורה ארצה, הציעה הנתבעת לבקש מינוי שמאי מחברת הספנות (ר' בפסקה 7 דלעיל ואילך). אף מהצעה זו ברור שבאותו שלב לא סברה הנתבעת כי נפלה טעות כלשהי במחיר המוערך בו נקבה, שהרי ממה נפשך: אם הפער שבין המחיר המוערך שבהצעת המחיר המתוקנת לבין המחיר שדרשה הנתבעת נעוץ בטעות שנפלה בהצעה עצמה, לאיזה צורך נדרשה בדיקת שמאי שעניינה בבדיקת נפח הסחורה ולא באמור בהצעה?
6. אכן, דומה כי רק לאחר שהסתבר כי לא ניתן לתלות את פער המחירים הנ"ל בטעות כלשהי של התובעת או של צדדים שלישיים העלתה הנתבעת את הטענה לטעות שלה-עצמה. יתר על כן, אף בעניין זה לא היתה עמדת הנתבעת, לפחות בתחילתה, עקבית. בתצהיר גב' מונצה עדיין מודגש, כפי שהודגש בכתב ההגנה, כי המחיר המוערך שננקב בהצעת המחיר המתוקנת היה כפוף לשינויים של חברת הספנות. ואולם, אם הטעות היא בהצעת הנתבעת עצמה, מה הרלוואנטיות לשינויים מטעם חברת הספנות, מה גם ששינויים כאלה לא פורטו ולא הוכחו; ובעצם הטיעון האמור יש אך כדי להדגיש את קלישות טענת הנתבעת לטעות בהצעתה.
7. זאת ועוד: על פי טענת גב' מונצה, הנתבעת לא נהגה לציין בהצעות המחיר שלה מחיר כולל מוערך ובמקרה דנא הדבר נעשה לבקשת התובעת. גב' מונצה לא גיבתה את טענתה זו בדוגמאות מתאימות (ר' בפסקה 20 דלעיל), ועדותה אף נוסחה בלשון "נראה" משום שהיא לא היתה מעורבת בהכנת הצעות המחיר דנא. יחד עם זאת, אם הנתבעת אמנם נקבה בהצעותיה דנא במחיר כולל אך ורק בשל בקשת התובעת, פשיטא שהנתבעת היתה מודעת היטב לכך שהתובעת היא לקוחה אשר אינה מתעניינת בחישוביה הפנימיים של הנתבעת אלא מבקשת "שורה תחתונה", שעל בסיסה היא תקבל או תדחה את ההצעה. הדעת נותנת, אפוא, כי בנסיבות אלה בדקה הנתבעת כדבעי את המחיר הכולל שנקבה בהצעתה, ומכאן כי בגרסתה דהיום אף אין היגיון פנימי.
8. לבסוף יש לציין עוד, במישור העובדתי, כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה לקיזוז, שאף לגביה נטל ההוכחה מוטל עליה. באופן בלתי מוסבר, על אף שבכתב ההגנה נטען כי התובעת נותרה חייבת לנתבעת סך של 7,571.65 ₪ (ר' בסעיף 1.5 לכתב ההגנה), הרי שבתצהיר מטעם הנתבעת נטען לסכום אחר, של 6,734.12 ₪ (ר' בפסקה 18 דלעיל), ואילו במכתב ההתראה שנשלח לתובעת על ידי ב"כ הנתבעת צוין כי "קיימת יתרת חובה לחברתכם בספרינו בסך של 7,365.26 ₪..." (ר' המכתב הנ"ל, שצורף כנספח ט' לתצהיר מטעם הנתבעת).
9. לא זו בלבד שלא ניתן הסבר להבדלים שבין שלושת הסכומים הנטענים הנ"ל, ולא זו בלבד שספרי החשבונות של הנתבעת עליהם מסתמך המכתב ההתראה – או למצער כרטסת הנהלת החשבונות הרלוואנטית – לא צורפו; אלא שהעדה מטעם הנתבעת (גב' מונצה) טענה כי כלל אינה מתעסקת בהנהלת החשבונות של הנתבעת ועל כן אינה יכולה לענות על שאלות בנושא (ר' בפרוטוקול, עמ' 21 שורה 9) ואף הואילה לציין כי לצורך העניין "אפשר להוציא כ(ר)טסת" (שם, בשורה 25). פשיטא, אפוא, כי עסקינן בטענת קיזוז שלא הוכחה כלל ועיקר.

(2) ההיבט המשפטי והמדיניות המשפטית המתבקשת על רקע החשש ל"הצעת פיתוי" ביחסי ספק-לקוח:

1. אך מובן הוא כי בהליך התקשרות חוזי – כבכל הליך אחר שבני אנוש נוטלים בו חלק – עשויות ליפול טעויות שונות. דיני החוזים מכירים אפוא באפשרות לטעויות כאמור ועל כן, בסעיפים 14 עד 16 לחוק החוזים, נקבעו הכללים הרלוואנטיים למקרים כאלה. יחד עם זאת, כאשר צד לחוזה טוען לטעות לאחר התגבשות ההתקשרות החוזית – ובמיוחד לאחר שהחוזה כבר החל להתבצע או כבר בוצע – יש בכך כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד כמו גם ביציבות המשפטית. לפיכך, דיני הטעות החוזיים – גם כניסוחם בהוראות חוק החוזים – שואפים לצמצום השפעתה של הטעות.
2. עמדה על כך פרופ' ג' שלו בציינה:

הצורך ביציבות המשפט והשאיפה לשמור על בטחון העסקאות מביאים לידי צמצום השפעתה של הטעות. במקרים רבים מכתיבה הדינמיות המאפיינת את חיי המסחר התעלמות מפגם ברצונו של צד לחוזה וחיובו על-פי הצהרתו החיצונית... (ר' ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005), בעמ' 274).

1. דברים נכוחים אלה הם בבחינת קל וחומר ביחסי ספק-לקוח כאשר מדובר בספק הטוען בדיעבד לטעות במחיר שנקב בהצעה אותה הציע ללקוח, שכן בשלב ההצעה יש לספק אינטרס מובנה להציג מחיר נמוך על מנת לתמרץ את הלקוח לקבל את ההצעה ולהתקשר עם הספק בהתקשרות חוזית מחייבת.
2. מכאן, שהכרה בטענה בדיעבד של ספק לטעות בהצעת המחיר, אותה הציע ללקוח, עלולה לפתוח פתח למתן "הצעות פיתוי" – דהיינו: הצעות מחיר בהן ננקב מחיר נמוך במיוחד על מנת לפתות לקוחות לקבלן, והכל מתוך כוונה מראש לדרוש מהלקוחות תשלומים נוספים בדיעבד בטענות לטעויות, לשינויים, לתוספות וכיוצא בזה. כמעט למותר לציין, כי במתן הצעות פיתוי כאמור יש משום התנהגות שלא תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, בניגוד להוראות סעיף 12(א) לחוק החוזים, וברי כי על בתי המשפט לנקוט באמצעים למניעתן.
3. על ספק הטוען בדיעבד לטעות בהצעת המחיר, אותה הציע ללקוח עובר להתקשרותם, מוטל אפוא נטל מוגבר להוכחת טענתו; ולנוכח המפורט לעיל בוודאי שהנתבעת דנא – שאף לא טרחה לזמן לבית המשפט את מי שעשתה את הטעות הנטענת – לא עמדה בו. ודוק: אין עסקינן בענייננו בטענה לטעות חישובית-אריתמטית כפשוטה. אין מדובר במקרה בו הצעת המחיר כללה שורה של רכיבים שמחירם צוין במדויק, כאשר הטענה היא לטעות חשבונאית בסיכומם האריתמטי, אלא ברכיבים שרוב העלויות לא צוינו בסכום כספי מוגדר (ר' בפסקה 3 דלעיל), כך שלא ניתן לומר שמדובר בהצעה המגלה על פניה טעות סופר כלשהי.
4. על רקע זה אין צורך לקבוע כאן מסמרות בשאלה אם הצעות המחיר דנא היו בבחינת "הצעות פיתוי". יחד עם זאת, לא למותר לציין כי טענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו, שלפיה המחיר שצוין בהצעות המחיר היה מחיר הפסד (ר' בפסקה 24 דלעיל), בהחלט מהווה אינדיקציה מסוימת לכך. הנתבעת אמנם לא הציגה לפניי ראיות להוצאות שהוציאה לצורך שילוח הסחורה (ר' בפרוטוקול, בעמ' 18), כך שטענתה הנ"ל כי מדובר במחיר הפסד לא הוכחה. ואולם, אם המחיר הכולל שנקבה הנתבעת בהצעותיה היה אמנם נמוך עד כדי חוסר כדאיות מסחרית הרי שיש בכך, כאמור, משום אינדיקציה ל"הצעת פיתוי".

ה. סוף דבר:

1. אשר על כן אני מקבל את התובענה. הנתבעת תשלם אפוא לתובעת את הסכום שנתבע בכתב התביעה בתוספת ריבית והצמדה כדין מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן תשלם הנתבעת את הוצאות התובעת ושכר טרחת עורכי-דינה בסך כולל של 18,000 ₪.

התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

ניתן היום, ‏יום שני ט"ז אלול תשע"ב, ‏03 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.