1. בפניי בקשות לדחייה של התביעות שבכותרת בשל השתק פלוגתא (להלן: "הבקשות"), ואשר הדיון בהן אוחד והועבר לטיפולי בהתאם להחלטת כבוד השופט לוי, סג"נ, מיום 12.12.11.

התביעה הראשונה (ת.א. 1883/08), הוגשה על ידי ה"ה דן שיף ג'רמי, דוד קסלר, בנימין מרדר, ואיתן טני נגד משרד התחבורה ו"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "הנתבעות") לתשלום פיצוי על סך של 231,600 ₪ בגין הפליה אסורה לטובתו של המגזר החרדי על רקע שינויים שבוצעו במערך התחבורה הציבורית מהעיר רחובות לעיר בני ברק וחזרה, וזאת בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א – 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה") (ת.א. 1883/08).

התביעה השנייה (תא"מ 7650-01-10), הוגשה על-ידי מר פנחס לוינסון כנגד הנתבעות לתשלום פיצוי בסך של 30,100 ₪, אף היא בגין הפליה אסורה, בדומה לתביעה הראשונה.

יצוין, כי בקשה אחת הוכתרה כבקשה למחיקת התובענה ברם, לאחר הכרעה של בית- המשפט העליון כפי שיפורט להלן, יש לראות בה כבקשה לדחייה.

2. בתחילת הטיפול בתובענות, ועוד טרם ניתנה החלטה בדבר איחודן, ניתנו החלטות של מותבים שונים בדבר עיכוב ההליכים בתובענות עד להכרעה בעתירה מנהלית (ראו החלטות בת.א. 1883/08 מה- 2.11.09 (כבוד השופטת נ' קוצר), מה- 10.2.11 (כבוד השופטת ש' דקל-נווה), ומה- 30.6.11 (כבוד השופטת י' טויסטר ישראלי), וכן החלטתי מיום 23.3.11 בתא"מ 7650-01-10).

החלטות אלה ניתנו לאחר שהתברר כי הוגשה עתירה מנהלית על-ידי צדדים אחרים נגד הנתבעים על רקע השינויים שערכו הנתבעים במערך התחבורה ואשר עומדים גם בבסיס התביעות שבפניי (עת"מ (מחוזי – ת"א) 2377/09 מכנס יפה ואח' נ' שר התחבורה, להלן: "העתירה המנהלית").

3. ביום 5.7.11 נדחתה העתירה המנהלית ובפסק-הדין נקבע על-ידי כבוד השופטת ברוש כדלקמן:

אין חולק, כי שירותי התחבורה הציבורית שייכים לכל קבוצות האוכלוסייה ולכלל אזרחי המדינה, והפליה של מגזר כזה או אחר בנגישות לשירותים היא אסורה. אולם, במקרה זה, לא העמידו העותרים בסיס לטענתם על העדפה פסולה של המגזר החרדי ועל פגיעה באנשי האוניברסיטה ביחס למשתמשים אחרים בקווי האוטובוס של "אגד" או ביחס לשירותים הניתנים על ידי "אגד" באוניברסיטאות אחרות ... סיכומם של דברים: מצאתי כי שיקולי "אגד" בהציעה את השינויים במערך התחבורה אל העיר בני ברק וממנה בשנת 2005 היו ראויים, והחלטת המשיבים 1-3 לאשרם היא החלטה סבירה, ראויה ומאזנת, בין האינטרסים של כל הצדדים, שלא נבעה משיקולים זרים כלשהם. כך אין מקום להתערב בה. שינויים אלה, אינם כרוכים בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה. לא מצאתי, איפוא, כל פגם בשיקוליהם המצדיק התערבות בית המשפט. (ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.).

4. בהמשך לכך נדרשו התובעים להבהיר עמדתם ביחס להמשך ההליכים והודיעו כי הם עומדים על ניהול ההליכים בתובענות שבפניי. בנסיבות אלה, הגישו הנתבעים תגובותיהם, במסגרתן עתרו לדחות תביעות אלה בשל השתק פלוגתא.

5. בדיון קדם משפט שהתקיים בפניי ביום 15.3.12, התברר כי הוגש ערעור על פסק-הדין בעתירה המנהלית (עע"ם 6895/11 יפה מכנס ואח' נ' משרד התחבורה ואח'), משכך, הוריתי על התליית ההליכים עד להכרעה בערעור:

המתווה הדיוני שנקבע לתיקים אלה כבר בהחלטות קודמות של בית משפט זה בפני מותבים אחרים, כבוד השופטת דקל וכבוד השופטת קוצר, אשר סברו כי יש מקום להשהות את ההליכים עד להחלטה בעתירה המנהלית (ראו החלטה מיום 10.2.11). בינתיים הוכרעה העתירה המנהלית וטענות התובעים נדחו, אם כי היום נלמד מפי בא-כוחם כי הגישו ערעור על החלטה זו, אשר עתיד להתברר בפני בית המשפט העליון. אני סבורה כי יש לפעול לפי המתווה הדיוני שנקבע עד כה, ואשר התובעים לא ערערו עליו ולהתלות את ההליכים בתיקים אלה עד להכרעה בערעור שהוגש על העתירה המנהלית. לאחר שתתקבל הכרעה בערעור יהיו רשאים התובעים לשוב ולפנות ולחדש תובענות אלה.

1. ביום 29.4.13 נמחק הערעור בהסכמת המערערים, וכך נקבע על-ידי בית-המשפט העליון:

עסקינן בקוי נסיעה מרחובות ובית שמש העוברים ליד אוניברסיטת בר אילן, וטענות המערערים באשר לצמצום העצירה ליד האוניברסיטה, באופן שנענים צרכי אוכלוסיה חרדית המשתמשת בקוים, אך לא צרכי הבאים בשער האוניברסיטה. לאחר שמיעת הצדדים הצענו למערערים למחוק את ערעורם בכפוף לאמור להלן, והסכמתם ניתנה. נציין תחילה, כי באת כוח המדינה הצהירה בפנינו שאין לנגד עיני משרד התחבורה כל שיקול של התנגדות אוכלוסיה חרדית לעצירה ליד האוניברסיטה כחלק משיקולי קביעת הקוים והתחנות. לגופם של דברים, בימים אלה מקיים משרד התחבורה סקר תחבורתי לגבי מטרופולין תל-אביב, העומד להסתיים ביוני-יולי הקרוב. לעניין זה נשמעו בפני הרשות נציגי הנהלת אוניברסיטת בר אילן וארגון הסטודנטים, וסוכם אף על צוות משותף לעניין הביקושים. בידי המערערים להגיש למשיבים, בתוך 10 ימים, תזכיר ובו הנושאים שלשיטתם טעונים תיקון בקוים העוברים ליד האוניברסיטה, לרבות הצעות לגבי שעות מסוימות. המדינה וכן אגד ישקלו זאת בפתיחות דעת. ובהמשך – תוצאות הכרעתו של משרד התחבורה יובאו במועד לידיעת המערערים, כך שיוכלו להשיג עליהן משפטית ככל שימצאו לנכון. אנו מביעים את התקוה, כי תימצא דרך ראויה ומקובלת בנושאים שהועלו. בכפוף לאמור נמחק הערעור בלא צו להוצאות. 

1. בהמשך לאמור, נקבע דיון נוסף בפניי ביום 3.12.13, במסגרתו עמדו הצדדים על טענותיהם, וכשלו הניסיונות להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת.

מכאן החלטתי זו.

טענות הצדדים

8. לטענת הנתבעים, יש לדחות את התובענות בשל השתק פלוגתא וזאת בשל ההכרעה הסופית בעתירה המנהלית, ולפיה השינויים שבוצעו במערך התחבורה אל העיר בני ברק וממנה, אינם מהווים הפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה, וכן כי חלים כל הכללים בדבר השתק פלוגתא, ומכאן שנשמטה הקרקע תחת התביעות שבפניי.

עוד נטען על-ידי הנתבעים כי על אף העדר זהות בין הצדדים בעתירה המנהלית ובערעור לבין הצדדים בתביעות שבפניי, הרי שחל השתק פלוגתא וזאת לאור ה"קירבה המשפטית" והזהות המהותית בין האינטרסים ביניהם.

9. התובעים, מנגד, עתרו לדחות את הבקשות וזאת מהטעמים הבאים:

א. התובעים לא היו צד לעתירה המנהלית ואין בין הצדדים קירבה משפטית.

ב. סוגיית ההפליה לא הייתה עיקרית לעתירה המנהלית ומשכך גם ההכרעה בנושא זה לא הייתה חיונית לתוצאה הסופית בעתירה.

ד. ההכרעה בעתירה המנהלית ניתנה בהעדר הוכחה ומבלי שהובאו מלוא הראיות בפני בית-משפט לעניינים מנהליים.

ד. אין זהות בין הפלוגתאות בשל השוני במועדי הנסיעה אליהם מתייחסות התובענות לעומת המועדים בעתירה המנהלית, וכן בשל כך שהתביעות הוגשו גם בעילה חוזית אשר לא נדונה בעתירה המנהלית.

ה. הדיון בסוגיית ההפליה הינו בעל ערך ציבורי רב וגובר על שיקול סופיות הדיון והשתק פלוגתא.

ו. אין מקום להכרעה בסוגיית השתק הפלוגתא בשלב זה של הדיון, אלא לאחר שמיעת ראיות וסיכומים מטעם הצדדים, שכן קבלת הבקשות תפגע בתובעים פגיעה מהותית ובזכותם לקבל יומם בפני בית המשפט.

דיון והכרעה

10. כידוע, הכלל של מעשה בית-דין קובע כי כאשר בית-משפט מוסמך נותן פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין אם על-ידי ערכאת הערעור ובין אם על-ידי בית-המשפט שנתן אותו, פסק-הדין מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו (ראו ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 102-99 (7.4.1997)).

כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון - עיקרון המעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט; ועשיית צדק עם בעל-הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין.

11. תחת צילו של הכלל של מעשה בית-דין חוסים שני כללי משנה - השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה משמעו כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה.

השתק פלוגתא משמעו כי אם במשפט מסוים הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט מאוחר יותר ואין הכרח כי התביעות בשני המשפטים הללו תהיינה זהות (ראו פסק-דינו המנחה של כבוד הנשיא אגרנט בע"א 246,247/66 קלוזנר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (18.10.1969)).

12. יסודותיו של השתק הפלוגתא בארבעה תנאים מצטברים: (א) במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית זהה; (ב) המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית; (ג) מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם; (ד) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה.

מן הכלל אל הפרט

13. נבחן אפוא להלן קיומם של ארבעת התנאים במקרה שבפניי.

14. כאמור, בהתאם לתנאי הראשון נדרש כי בעתירה המנהלית הועלתה מחלוקת עובדתית או משפטית זהה לזו המועלית בכתבי הטענות שבפניי.

עיון בפסק-הדין בעתירה המנהלית מעלה כי במרכז הדיון בבית המשפט המחוזי עמדה מחלוקת משפטית בנוגע לשינוי במערך התחבורה הציבורית אותו יזמה אגד ואושר על ידי משרד התחבורה, ביחס לתוואי קווי אוטובוס שמספרם 319, 350, 351, 402, 497 ו 984, כאשר התוואי של קווים אלה לא כלל עצירה בתחנה הסמוכה לאוניברסיטת בר אילן.

העותרים, אשר היו מיוצגים על-ידי בא כוח התובעים שבפניי, התמקדו בעתירתם בקווים 319 ו – 497, כאשר קו 319 מצוי אף בבסיס כתבי הטענות שבפניי.

כעולה מהעתירה המנהלית, אגד ביצעה כאמור, שינוי כולל במערך התחבורתי מרחובות לבני ברק וחזרה, באופן שנוצר קו חדש שמספרו 319, (הרלוונטי כאמור לתביעות שבפניי), ואשר מסלולו זהה למסלולו של קו 318 במתכונתו המקורית, זאת, למעט הכניסה לכביש השירות לאוניברסיטת בר-אילן ולמעט עצירה בתחנת האוניברסיטה.

בנוסף, קווי אוטובוס 317 ו-318 אוחדו והוחלפו בקו 318 חדש אשר פועל כקו מאסף כאשר במסלול נסיעתו של קו 318 במתכונתו החדשה קיימת תחנה באוניברסיטת בר אילן. ברם, תדירות הקו הופחתה משמעותית ומשך זמן הנסיעה התארך בהיותו קו מאסף וזאת לעומת מצב הדברים עובר לביצוע השינוי במערך התחבורה.

לטענת העותרים, ההחלטה בנוגע לשינוי תחבורתי זה מקורה בשיקולים זרים ובבסיסה העדפה של הציבור החרדי אשר עושה שימוש בקווים הרלוונטיים, וזאת מבלי שנשקלה טובתו של ציבור אחר, והכל תוך יצירת הפליה לטובתו של המגזר החרדי בניגוד לחוק איסור הפליה. עוד נטען, כי שינוי זה הינו בלתי סביר ונעשה בחוסר תום לב, וללא התחשבות באוכלוסיית הסטודנטים או הציבור המבקש להגיע לאוניברסיטת בר אילן.

עוד נטען כי השינוי אותו מבקשים העותרים, ולפיו קו 319 יכלול כניסה לכביש השירות של האוניברסיטה וכן עצירה בתחנת האוניברסיטה, אינו מצריך הקצאת משאבים נוספים, והנסיעה בכביש השירות כמו גם העצירה בתחנת האוניברסיטה אורכים זמן מועט, אם בכלל, ואינם גורמים לעיכוב ממשי בנסיעה.

עיון בתובענות שבפניי מעלה כי אף הן נוגעות לקווים 318 ו-319, כאשר התובעים מלינים על אותו שינוי תחבורתי שהועלה על-ידי העותרים בעתירה המנהלית, הן ביחס לתוואי והן ביחס לתדירות, והכל על בסיס טענה של הפליה. כך, נטען, על-ידי התובעים, כי אגד החליטה על שינוי תחבורתי בקו 318 באופן שהפך קו זה לקו מאסף, אשר מבצע עצירות בתחנות ביניים רבות, וכי במסגרת שינוי זה אף הופחתה תדירות הופעת הקו באופן שזו הפכה נמוכה מאד (כך, למשל, תדירות הקו מרחובות לבני ברק פחתה מ 16 פעמים ביום לשבע פעמים ביום, ואילו תדירות הקו מבני ברק לרחובות פחתה מ 17 נסיעות לארבע נסיעות, ובהמשך לשתי נסיעות).

בנוסף נטען על-ידי התובע בתא"מ 7650-01-10 כי קו 319 אינו עוצר בתחנת האוניברסיטה על אף שהוא עובר בכביש השירות לאוניברסיטת בר אילן.

אשר על כן, עולה כי בעתירה המנהלית הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית זהה לזו המועלית בכתבי הטענות שבפניי, ומשכך, התקיים התנאי הראשון.

15. אני ערה לכך, כי כתב התביעה נשוא ת.א. 1883/08 כלל לכאורה עילה נוספת - חוזית, ביחס להסכמה אשר הושגה בין הנתבעים לבין יו"ר הסגל האקדמי ומזכיר אגודת הסטודנטים טרם ביצוע השינוי התחבורתי בנוגע ללוח הזמנים של קו 318 המוצע וכן ביחס להסכמות בין הנתבעים למגזר החרדי. אלא שטענה זו הועלתה באופן סתמי ללא כל בסיס, ומהווה למעשה חזרה על טענת ההפליה, כפי שעולה מהתכתובת אליה היפנו התובעים בסעיף זה ועניינה טענתם בדבר הפליה אסורה.

לכך יש להוסיף, כי סעיף 28 לכתב התביעה עוסק בדוגמאות המעידות לכאורה על חוסר תום לב של הנתבעים, אלא שמכתבו של התובע 3 המיועד למנהל גף מערכות מידע בתחבורה ציבורית עוסק בטענת ההפליה ואין בו כל זכר לטענה בדבר הפרת חובת תום-הלב, אלא חזרה על טענות התובעים והעותרים בנוגע לתוואי קו 319 והפלייה שיצר.

מכאן, שהכללת העילה החוזית נעשתה ללא כל בסיס אמיתי, והטענה בדבר תחולת חוק החוזים הינה טענה סתמית שנכללה בכתב-התביעה אף היא ללא כל בסיס ומהווה למעשה חזרה על טענת ההפליה העומדת בבסיס שני ההליכים: העתירה המנהלית והתביעות שבפניי, והדבר בא אף לידי ביטוי בסעד שהתבקש בהתאם לחוק איסור הפליה.

16. התנאי השני אשר קיומו נדרש הינו כי המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית.

אני סבורה כי אף תנאי זה התקיים בענייננו, שכן המחלוקת בדבר קיומה של הפליה אסורה לטובת המגזר החרדי הוכרעה על-ידי בית-המשפט המחוזי באופן שנקבע חד משמעית כי השינויים אותם ביצעה אגד במערך התחבורתי אינם כרוכים בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה.

הכרעה זו הייתה חיונית לתוצאה הסופית שכן בבסיס עתירת העותרים עמדה טענת ההפליה האסורה, ובית-המשפט דחה טענה זו בקובעו כי לא הייתה כזו הפליה.

הכרעה זו בעתירה חיונית גם להכרעה בתביעות שבפניי, ועומדת בבסיסן.

17. התנאי השלישי ולפיו מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם, התקיים אף הוא לטעמי.

בהקשר זה נטען על-ידי התובעים, כי הם לא היוו צד לעתירה המנהלית וכי אין בינם לבין העותרים קירבה משפטית, וכן כי נבצר מהם להצטרף כצד לעתירה שכן זו הוגשה לאחר הגשת כתב-התביעה מטעמם (טענה שהועלתה רק במסגרת בת.א. 1883/08).

דין טענות אלה להידחות.

ראשית, אמנם העיקרון הכללי הוא כי מי שלא היה צד להתדיינות ולא הייתה לו הזדמנות להעלות את טענותיו בקשר לאותה פלוגתא, אינו קשור, לעניין השתק פלוגתא, בפסק-הדין שניתן באותה התדיינות. אולם לכלל זה חריג - עקרון קירבת האינטרסים בין בעלי דין בהליכים שונים. לפי עיקרון זה, קיים מעשה בית דין גם במקרה שבו אין זהות בין בעלי הדין אם קיימת ביניהם זהות אינטרסים. התשובה לשאלה אם צד שהיה זר להליך, קשור בכל זאת בהכרעה שניתנה בהתדיינות שצד קרוב אליו נטל בה חלק, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. ביניהם: קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין, ומידת יכולתו של זר להצטרף לאותו הליך. הרציונל העומד בבסיסו של החריג הנ"ל הוא כי בעל הדין אשר לא היה צד פורמלי להליך המשפטי, יוצג בבית המשפט באורח שילוחי על ידי הצד הקרוב לו, עד כי הדרישה ליומו בבית המשפט התמלאה, ואין צורך, על כן, ליתן לו הזדמנות נוספת (ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון בירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, 958 (20.9.04) והאסמכתאות שם; רע"א 5071/10 עיריית תל-אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ (פורסם במאגרים) (18.10.10)).

שנית, התובעים לא הראו איזו מניעה ממשית הייתה להם להצטרף כצד לעתירה שעה שהיה ידוע להם על קיומה ושעה שההליכים בתובענות שבפניי אוחדו ועוכבו אך ורק לצורך קבלת הכרעה בעתירה, והחלטות אלה בדבר עיכוב ההליכים והנימוקים לעיכוב היו ידועים לתובעים.

זאת ועוד, התובעים בתשובתם לבקשות לדחייה מיום 11.1.12, מודים למעשה כי הטעם לאי הצטרפותם לעתירה היה בבחינת טעם טקטי משפטי של בא-כוחם (סעיף 20 לתגובה) ולא בשל קיומה של מניעה אמיתית להצטרפות כזו.

התובע בתא"מ 7650-01-10 (אשר הוגשה לאחר הגשת העתירה), העלה טענה נוספת ולפיה האירועים והנסיבות שהובילו להגשת התביעה נולדו רק לאחר הגשת העתירה ובכך הביאו לשינוי ברכיבי הפלוגתא. אף בטענה זו אין ממש, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל, ומאחר וניתנה לתובע זה הזדמנות להצטרף לעתירה ולטעון טענותיו שהינן טענות זהות לאלו המועלות בפניי. הטענה בדבר שינוי רכיבי הפלוגתא אף היא סתמית ויש לזכור כי מטרת העיקרון של השתק פלוגתא הינה לסיים את המחלוקת מבלי להידרש לה פעם אחר פעם בגין צדדים נוספים וטענות דומות אף אם אינן זהות לחלוטין.

18. התנאי הרביעי, לפיו ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, התקיים אף הוא לטעמי.

בהקשר זה נטען על-ידי התובעים כי קביעות בית-המשפט בעתירה המנהלית אינן קביעות פוזיטיביות, וזאת בשל העדר הוכחה של טענות העותרים, כאשר לא הובאו מלוא הראיות בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת התובעים, רף ההוכחה הנדרש בעתירה המנהלית גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה ומכאן שאף מטעם זה לא נכון לראות באי הצטרפותם לעתירה כפועלת לחובתם, ומכל מקום, יש ליתן להם יומם.

דין טענות אלה להידחות.

כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע באופן חד משמעי כי השינויים במערך התחבורה הציבורית אינם כרוכים בהפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה כאשר ההחלטה בעניין זה הייתה סבירה ולא נבעה משיקולים זרים, והכל לאחר שבית-המשפט עמד על השיקולים השונים והתייחס לטענת העותרים בנוגע להפליה האסורה.

אכן צוין בפסק-הדין כי העותרים לא העמידו בסיס לטענת ההפליה. ברם, אין מדובר במקרה בו ניתנה ההכרעה בהעדר הוכחה, כטענת התובעים, ולפיכך ובנסיבות אלה יש בהכרעה זו כדי לחייב את הצדדים שבפניי. עמדה על כך ד"ר נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי כדלקמן:

לעניין זה אין נפקא מינה אם קבע בית-המשפט, בהתדיינות הקודמת, כי הנקודה או הטענה הוכחה באופן פוזיטיבי, לחיוב או לשלילה, כגרסת בעל-הדין האחד או כגרסת בעל-הדין האחר, או אם קבע בית-המשפט שהוא דוחה את טענתו של בעל-הדין משום שלא הצליח להוכיחה. אף במקרה האחרון תהא קביעתו של בית-המשפט מחייבת את בעלי-הדין בהתדיינויות נוספות ביניהם ביחס לאותה שאלה. זאת, להבדיל מן המקרה שבו כלל לא התקיים דיון לגופו במשפט הראשון, כגון, שהתביעה נמחקה או נדחתה על הסף, או שהתביעה נדחתה מחמת אי-התייצבותו של התובע, או שניתן פסק-דין לטובת התובע כאשר הנתבע הוא שנמנע מלהתגונן או לא התייצב לדיון במועד שנקבע. בכל המצבים הללו לא יקום כלל השתק-הפלוגתא בהתדיינויות אחרות בין אותם צדדים, משום שלא היתה כל הכרעה שיפוטית ולא נקבע כל ממצא בפלוגתא נושא טענת ההשתק. ...העובדה שבעל-הדין, שעליו היה מוטל נטל השכנוע באותה התדיינות, לא הצליח להרימו בהוכחותיו ועל-כן נדחתה גרסתו מחוסר הוכחה, אינה צריכה להיות רלוונטית לעניין זה. די בכך שהיה לו "יומו בבית-המשפט" שפסק-הדין הדוחה את טענתו, מחמת חוסר הוכחה, כאמור, ישמש לו למכשול (עמ' 191, ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.).

אף אם לא הובאו מלוא הראיות בפני בית המשפט המחוזי כטענת התובעים, הרי שאין בכך כל רבותא, שכן לאחר שניתן פסק-הדין בעתירה וערעור שהוגש עליו נמחק, כאמור לעיל, "אין הוא עוד ניתן לסתירה או להכחשה על-ידי בעל-הדין שכנגד, ואפילו הוא מבקש להציג ראיה או להשמיע טענה שלא הביאן במסגרת ההתדיינות הראשונה" (ראו ספרה הנ"ל של ד"ר נ' זלצמן עמ' 137 – 138).

בנוסף, התובעים לא ציינו מדוע נבצר מהם להציג את מלוא הראיות בפני בית-משפט המחוזי, במיוחד שעה שידעו כי התובענות שבפניי עוכבו עד להכרעה בעתירה המנהלית ובשים לב לטענתם כי היה בראיות אלה כדי לשנות תוצאת פסק-הדין בעתירה המנהלית.

1. אשר לטענת התובעים כי יש לדחות טענת השתק פלוגתא מכוח תקנת הציבור, הרי שטענה זו נטענה בעלמא.

מכל מקום המקרים בהם תדחה טענת השתק פלוגתא משיקולים של תקנת הציבור הם נדירים "שהרי כלל מעשה-בית-דין מבטא הוא עצמו צרכים חברתיים, שחשיבותם לשיטת המשפט אינה מוטלת בספק. לפיכך, בעימות של הכלל עם ערכים חברתיים אחרים תיתכן דחייתו של זה מפניהם רק לאחר ששוכנע בית-המשפט, כי עמידה דקדקנית על כלל המניעות הדיונית עשויה לפגוע במקרה שלפנינו באותם ערכים, וכי משקלם של אלה מן ההיבט של תקנת-הציבור גדול יותר מן האינטרס שיש לחברה למנוע

התדיינות נוספת בין אותם צדדים" (עמוד 618 בספרה הנ" של ד"ר נ' זלצמן).

אני סבורה כי מקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם נדחה כלל השתק פלוגתא בשל תקנת הציבור במיוחד שעה שבית-המשפט המחוזי בחן את טענת ההפליה האסורה שנטענה על-ידי העותרים ודחה אותה לגופה.

סוף דבר

20. אשר על כן אני קובעת כי בין הצדדים חל השתק פלוגתא המונע מהתובעים לטעון להפליה אסורה לטובת המגזר החרדי על רקע השינוי במערך התחבורה הציבורית מהעיר רחובות לבני ברק וחזרה.

בנסיבות אלה, דין הבקשות להתקבל, ולפיכך אני מורה על דחיית התובענות שבפניי.

התובעים בשני התיקים שבכותרת, ישלמו, ביחד ולחוד, לכל אחד מהנתבעים סך של 5,000 ₪, בגין הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ד, 16 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.