הכרעה במחלוקת אשר נפלו בין הצדדים כולם בגין תאונת דרכים ביום 28.7.13 בערב עת פגע טרקטורון בתובע.

הצדדים לאירוע:

התובע יליד 4/9/95 קטין ביום התאונה.

הנתבע 1 וצד ג 1נאסר מחמוד – נטען כי היה נהג הטרקטורון טענה אותה הכחיש בטרם הכרעה.

צד ג' 2 גו'אד נאסר – הבעלים של הטרקטורון.

הנתבעת קרנית קרן לפיצויי נפגעי תאונת דרכים היא הנתבעת 2צד לתובענה בגין היות הנתבע 1 קטין ללא רישיון וללא ביטוח תקף.

העובדות אשר בית המשפט מצא לנכון לקבוע לשם הכרעה במחלוקת:

אחריות צדדי ג' -

חבותם של צדדי ג' הוכחה ברמת וודאות העולה על רמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי הוכח כי צד מס' 1 היה נהג הטרקטורון, במועד התאונה, וכי צד ג' מס' 2 היה הבעלים של הטרקטורון.

לקרנית אשר נושאת בתשלום סכום הפיצויים לתובע, זכות מלאה ובלתי מותנית לשיבוב מצדדי ג' 1 ו-2 (הנהג והבעלים) בהתאמה, יחוד ולחוד, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק הפלת"ד.

בהקשר זה יש לציין כי הנ"ל לא הגישו כתב הגנה להודעה לצד ג' שהוגשה כנגדם, וכבר מטעם זה ברור כי "קרנית" זכאית בפס"ד כנגדם.

גם לגופו של עניין אין כל ממש בהכחשות הסתמיות. הנתבע שהינו גם צד ג' 1 התייצב לדיון וזוהה בוודאות על ידי התובע ואביו, כמי שנהג בטרקטורון במועד התאונה. צד ג 1 היה גם מי שנשא התובע, לאחר פציעתו, על כפיו, והעבירו לאביו.

גם בהודעתו במשטרת אישר הנ"ל – כי הוא נהג בטרקטורון ואף הוגש נגדו כתב אישום. ממילא ברור כי הכחשתו המאוחרת לא באה אלא לאחר שהתייעץ והפנים את המשמעויות ואחריותו ואני דוחה טענה זו כבלתי מהימנה.

העובדות בתמצית:

1. התובע, יליד 1995, נפגע על ידי הנטען בתאונה מיום 28.7.08 בהיותו הולך רגל, מטרקטורון שהיה נהוג על ידי הנתבע מס' 1 צד ג' 1 1990, שלא החזיק ברישיון נהיגה וממילא חסר ביטחון.

2. ממקום התאונה פונה התובע ברכב פרטי למרכז הרפואי "אלישפאא" ומשם הועבר לחדר מיון בבית החולים "פוריה" ובהמשך לבית החולים רמב"ם. בקבלתו אובחנו שברים בפימור ובקרסול והתובע נותח לקיבוע השברים. ביום 4.8.08 שוחרר לביתו. התובע נזקק לאישפוז חוזר, להוצאת המסמור, מיום 3.6.09 ועד 1.7.09 ובסה"כ אושפז משך 10 ימים.

3. התובע נבדק על ידי ד"ר קרפ בתחום האורתופדי. בחוות דעתו ציין המומחה כי בבדיקה גופנית שבוצעה "כעת לא נמצא מגבלות תפקודית" אך מאחר ותיתכן מגבלה בעתיד ראה לקבוע נכות בשיעור 5% על פי סעיף 35 (1) (א'-ב').

שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי הנכות הרפואית והתפקודית זהות ולא אוכל להתעלם מהאפשרות למוגבלות בעתיד.

נתוני התובע:

4. מהמסכמים שהוגשו לתיק בית המשפט מהשירות הפסיכולוגי כמו גם מעדות התובע עלה כי עובר לתאונה סבל מקשיים לימודיים והתפתחותיים ונזקק לליווי של מורה צמודה. התובע עבר "וועדת השמה" ושולב בכיתה של החינוך המיוחד, בפרוטוקול הוועדה גם נדרש כי הנ"ל שגילו כיום לכיתה ח' מתפקד ברמה של כיתה ג', התברר כי באופן מעשי נטש התובע את ספסל לימודיו כבר בסיום כיתה ט' (כאשר רמת ידיעתו והשכלתו הינה נמוכה ביותר כאמור) ואזר הוא מסייע לאביו ואמו, במסעדה המשפחתית המצויה מתחת לבית מגוריהם.

5. לאחר התאונה ביום 17.5.09 היה התובע מעורב בתאונה נוספת במהלכה נחבל בשורש כף יד ימין, וידו גובסה למשך חודש.

6. כאמור הנתבע צד ג' 1 הנהג במועד האירוע, לא הגיש כתב הגנה לא לתביעה העיקרית ולא להודעת לצד ג'. גם צד ג' 2 הבעלים של הטרקטורון לא הגיש כתב הגנה להודעה לצד ג' שהוגשה כנגדו.

7. כנגד הנתבע צד ג' 1 הוגש כתב אישום בין היתר, בגין נהיגה בטרקטורון במועד התאונה, ללא רישיון נהיגה, כעולה מתעודת עובד ציבור הגב' בן עמרם אירית מיום 24.6.12, הנ"ל מעולם לא החזיק ברישיון נהיגה.

נזקי התובע נכות הרפואית והתפקודית והטענה לכושר השתכרות

ואילו התובע טען לכנות תפקודית גם כי לא נקבע בגובה אינו סביר כפי שציינתי כי הנכות התפקודית תעמוד על 5 אחוז. אני מודע לראיות של ד"ר קרפ אך זה ציין כי בשלב זה לא קיימת נכות תפקודית אך לא שלל נכות תפקודית לעתיד. לפיכך אינני מקבל את טענת קרות כי לא נותרה נכות כלשהיא.

בסיכומי הטענות מטעם התביעה נטען כי לתאונה השלכות נפשית על ידי התובע. טענה זו שנזרקה לחלל לא גובתה בראיה כלשהי, וברור כי נטענה מן השפה אל החוץ ותו לא, א.י. קובע כי לא הוכחה כל נכות.

התובע בסיכומיו ראה לצטט את הצעת בית המשפט בעבר כאינדיקציה לנזק, וחזר טען, בלשון רפה כי יש לאמץ את השכר הממוצע במשק כבסיס לעריכת חישובים ביחס להפסדי ההשתכרות של התובע. לשמיעת הראיות הגעתי למסקנה כי השכר הממוצע במשק אינו רלוונטי לנסיבות המקרה דנן.

אין חולק כי עפ"י ההלכה הפסוקה השכר הממוצע במשק משמש, בדרך כלל, בסיס לקביעת שכרם האפשרי של קטינים שטרם השתלבו במעגל העבודה, אלא שהנחה זו תקפה רק בהיעדר נתונים אחרים, המצדיקים חריגים מהנחה זו. במקרה שלפנינו קיימות אינדיקציות לרוב המצדיקות "סטייה" כלפי מטה מהנחה זו.

מרישומים שהוצגו בפני כב' ביהמ"ש לרבות מתיקו של התובע בטיפת חלב כמו גם תיקו בשירות הפסיכולוגי עלה כי עוד בשנת 2001 אובחן אצל התובע איחור התפתחותי, אמו דווחה כי בבית הספר הוצמד לו מורה בשל קשיי ריכוז וקשיי הסתגלות ובשנת 2002 הופנה לפסיכולוג.

בשנת 2007 עבר התובע "וועדת השמה" אשר המליצה על שילובו לחינוך מיוחד לאחר שאובחן כסובל מלקות למידה. במועד הוועדה היה התובע כבן 12 ונרשם כי "מתפקדת בתחום הלימודי ברמת כיתה ג'" כי נרשם "פיגור קל". לתחשיב הנזק מטעם הנתבעת ואשר הוסכם כי יהוו חלק מהמוצגים. (ראה החלטה בעמוד 23 שורות 22-21 לפרוטוקול). מהם עולה תמונה של ילד צעיר מוגבל בתיפקודו הקוגנטיבי.

כאמור על פי דוח האבחון (שנערך בהיותו בכיתה ח') צוין כי ידיעותיו מתאימות לתלמיד בכיתה ג' וכעבור זמן קצן (בסיום כיתה ח') נטש את חוק לימודיו לטובת עזרה במסעדה המשפחתית כפי שהדבר עלה ואושר גם בעדויותיו בפני כב' בית המשפט.

על רקע נתונים אלה ניתן להניח, במידה רבה של וודאות כי מבחר המקצועות הפתוחים בפני התובע, גם אלמלא התאונה היה מוגבל ובאופן שלא היה מגיע לרמת השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק.

אני מקבל את הדברים שצויינו בהקשר זה נפנה לת"א (חי) אפילפזוב סמירה נ' קופת חולים כללים (פורסם בנבו) פסק דינה של נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' השופטת גילאור, שם קבעה כי שוכנעה שנתוניה האישיים של שהתובעת היו ברמה נמוכה, והעמידה את שכרה הפוטנציאלי עד גיל 30 בסך של 4,000 ₪ ומגיל 30 בסך של 5,000 ₪. כמו כן שללה פיצוי בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות.

בית המשפט העליון, בערעור על פסק דין זה (ע"א 2493/07 פורסם בנבו) קובע כי אין כל מקום להתערב בקביעותיו של ביתה משפט המחוזי בנושא הנזק ואלה דבריו :

"בעניין הפסד ההשתכרות נקבע, כי אף שכלל חישוב אובדן כושר ההשתכרות של קטין, יהיה על פי השכר הממוצע במשק, במקרה זה היה למשיבים נתונים אישיים נמוכים עוד לפני האירוע, ועל כן הועמד השכר הפוטנציאלי על 4,000 ₪ (שכר מינימום)."

ובהמשך:

"כפי שהקדמתי , איני רואה מקום לחרוג בקביעותיו של בית המשפט קמא בנושא גובה הנזק , שהן בגדר קביעות עובדתיות הנסמכות על התרשמותו מן העדויות והמסמכים שהוצגו, בין היתר בדבר יכולתה האישיות וצרכיה של המשיבה, וככאלה אינן מצדיקות התערבות על ערכאת ערעור".

מקרה דומה לעובדות המקרה המונח לפני כב' ביהמ"ש התברר במסגרת ע"א 3758/90 משה דמרי נגד מדינת ישראל (משרד הבריאות) (פורסם בנבו) . בפס"ד הנ"ל נדון המקרה של הנפגע בןו 12 שהתחנך , במועד התאונה, בכיתה לחינוך מיוחד ואשר יכולותיו הלימודיות היו מוגבלות. בבודקו את פוטנציאל השתכרותו של הקטין קובע כב' ביהמ"ש כי בנסיבות אלה קיימת הצדקה לסטות משכר הממוצע במשק.

עם זאת, אינני מקבל את הסכומים אשר הוצגו על ידי הנתבעת והסכום שהוצע אינו בגדר מתחם הסבירות מאחר וקיימת אפשרות לנכות תפקודית ממשית בעתיד .החלטתי להעמיד את הפסדי כושר ההשתכרות בעתיד באופן גלובלי על סך של 50,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין. אדגיש כי לא הובאו ראיות ממשיות לעזרת צד ג' ואני מודע לטענה זו.

במועד התאונה היה התובע קטין וממילא נזקק לעזרת הוריו, וככל שנזקק לעזרה מוגברת בתקופה הסמוכה לאחר התאונה הרי שזו ניתנה על ידי בני המשפחה במסגרת יחסית הקרבה ביניהם וללא שכר. ראה לעניין זה ת"א (מחוזי ח'י) 451/00 אשר ביטון נגד אגמו בע"מ תק-מח 2005 (4) 3846 (2005):

"מקובל עלי כי בחודשים הסמוכים לאחר התאונה היה התובע מוגבל בפעילויותיו ונזקק לעזרת בני משפחתו, אולם, הכלה היא כי אין מקום לפסוק פיצוי עבור עזרת קרובים הניתנת מתוך הדאגה השוררת בין קרובי משפחה ( ע"א 810/81 לוי נ' מנחם, פ"ד לט (1) 477, 493, ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588).

... באתי למסקנה כי ככל שנזקק התובע לעזרת צד ג', הרי שמדובר בעזרה הניתנת על ידי משפחתו הקרובה ואשר לא כרוך בה הפסד השתכרות פוטנציאלי עבור מי מהם. עזרה זו היא בגדר עזרה הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים, ואינה מחייבת מאמץ חריג ויוצא דופן המצדיק פסיקת פיצוי (ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף – כרך א' , מהדורה חמישית עמוד 835-836).

כן ראה פסק דין המנחה בעניין זה ע.א. 327/81 אלימלך ברמלי נגד גארף עבדול חפוז ואח' פד לח (3) עמוד 580 שם נקבע כי בהעדר אינדיקציה לנזק ספציפי אין מקום לפסוק פיצויי בגין עזרת קרובים:

"מקום בו נעזר הנפגע בעזרת קרובים, הנובעת מעצם קירבתם של העוזרים לנפגע ודאגתם הטבעית לו, אין מקום לפסיקת פיצויים בהעדר אינדיקציה לנזק ספציפי קרי גרעון כלכלי ממשי שאירע בעקבות העזרה"

כאמור התובע לא הביא כל ראיה כי אכן נעזר בעזרה כלשהי וכי הוא זקוק לעזרה שכזו, על פי קביעות המומחה התובע מתפקד ללא כל מגבלה.

הלכות אלה מצמצמות עד מאוד את הסכומים גם אם הם באים בדרך גלובלית ולפיכך, אפסוק סכום צנוע של 10,000 ₪ לעזרת צד ג' לעבר ולעתיד .

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובע לא צירף אסמכתא בין הוצאה כלשהי. כאמור מדובר בנזק מיוחד אותו יש להוכיח בראיות ממשיות שלא הומצאו ולא בכדי.

בסמוך לאחר התאונה ניתנו לתובע כל הטיפולים על ידי קופת החולים וללא תשלום. ומאז שנת 2008 אינו מטופל. במצב זה לא היה כל מקום לטענה בדבר "הוצאות בעתיד" שהרי ע"פ התיעוד הרפואי הטיפול בתובע הסתיים כי מכבר ואף כיום אינו סובל ממגבלה כלשהי.

יתר על כן, ביחס להוצאות רפואיות הכללות ב"סל הבריאות" נפנה לתיקוני החקיקה אשר חוקקו במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2007- ו 2010 ) תשס"ט – 2009. לפיהם התובע זכאי לקבל את כל צרכיו בתחום הרפואי, במישרין ללא תשלום, מקופת החולים בה הוא מבוטח ואין כל מקום לחייב את הנתבעת בגינם.

זכות החזרה של קרנית כלפי צדדי ג'.

סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה 1975 (להלן :"החוק") קובע כי מי ששילם לפיצויים לפי חוק הפיצויים תהיה זו זכות חזרה על אחר ובין היתר על מי שאין לו ביטוח לפי פקודת ביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה.

"9 זכות חזרה.

(א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה:

(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7;

(2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה.

(3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7 א

(ב) ..

(ג)...

בע.א. 483/94 קרנית נגד עוזי אברהם פ"ד מ"א (4) 754 להלן :"עניין אברהם" נדונה בהרחבה הפרשנות שיש ליתן לסעיף 9 לחוק הפיצויים הנ"ל וביהמ"ש קבע כי לקרנית זכות חזרה מלאה ומוחלטת כלפי החייבים בפיצויים על פי החוק, כאשר שאלת האשם, ע"פ פקודת הנזיקין הינה רק ביחסים שבין צדדי ג' (המשתמש, הבעלים, המחזיק) בינם לבין עצמם.

עוד ראה ספרו של ריבלין "תאונות דרכים סדר דין וחישוב הפיצויים" בעמוד 390:

"סעיף 9(א) (2) מתיר לקרן, כאמור, לחזור על מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה. במקרה בו התיר בעל רכב, או המחזיק בו, לאחר, לנהוג ברכב שאין לו ביטוח, מצויים מספר אחראים, במקרה זה המתיר את השימוש ברכב והנוהג בו – כולם חסרי ביטוח. לקרן הזכות לחזור על כל אחד מהם".

כמו כן ראה ספרו של י. אנגלרד "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שניה עמוד 321 :

"במקרה של ריבוי אחראים כגון מתיר ונוהג זכות החזרה נתונה גם כלפי המתיר, בהיותו מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח.."

בענייננו צדדי ג' 1 ו – 2 לא הגישו כתב הגנה ודי בנימוק זה כדי להצדיק מתן פסק דין כנגדם בגין מלוא החיוב.

צד ג' 1 למרות האמור ולנוכח הופעתו של צד ג' מס' 1 למתן עדות נתייחס להלן לדבריו ולעדותו שהייתה עדות מגמתית ובלתי מהימנה.

בהודעתו במשטרה לאחר התאונה וביום 28.7.2008 (נחקר הנ"ל תחת אזהרה ומסר כי נהג הטרקטורון וכי הגיע ילד מולו והתבלבל ולא ידע לאן לברוח "ופגעתי בילד עם חזית הטרקטורון או בצד ימני שלי הילד נפל על הכביש ועליתי עליו עצרתי את הטרקטורון וירדתי לראות הילד.. הרמתי בידיים ואחר כך רצתי אתו לכיוון הבית של משפחתו שבצד שמאל של הכביש. (ראה הודעתו נהג תחת אזהרה מיום 27.7.08 שורות 8/17).

בהמשך הוגש כנגדו כתב אישום.

אין צריך לומר כי יש להעדיף את ההודעה הראשונה במשטרה על פני העדויות המאוחרות שנמסרו לאחר ההתייעצות ומשהפנים את המשמעות וההשלכות של דבריו או אז ראה לתקן את הודעתו.

בחקירתו בבית המשפט הכחיש, באופן סתמי, את נהיגתו בטרקטורון במועד התאונה, אולם בחקירתו הנגדית אישר כי במועד התאונה נהג בטרקטורון מספר פעמים והכחשתו הייתה סתמית, שקופה ומלאכותית.

הנתבעת מצטרפת לסיכומי התובע בכל הקשור לטענתו כי הוכח כי במועד התאונה נהג הטרקטורון הנתבע צד ג' 1.

התובע ואביו הצביעו במהלך עדותם על הנתבע צד ג' 1 שנכח באולם בית המשפט וזיהו אותו באופן וודאי כפי שנהג בטרקטורון במועד התאונה ומי שאף בסמוך לאחר הפגיעה הרים אותו על ידו והביא אותו לביתו. דברים אלה משתבלים ועולם בקנה אחד עם הודעתו הנ"ל של צד ג' 1 , כי הביא את התובע לאחר הפגיעה.

גם הטענה שגויסה על ידי צד ג' 1 בניס להילחץ מהדין, תרתי משמע, כי היה זה בן דודו שנהג הופרכה הן על די הודעתו במשטרה כאמור לעיל והן על ידי התובע הקטין ששלל אפשרות זו תוך שהוא מוסיף כי הוא מכיר את שניהם ויודע להבחין ביניהם וחזר ואישר כי בוודאות צד ג' 1 הוא שנהג בטרקטורון.

לטענת הנתבעת גם בזכרון הדברים שנעשה, בדיעבד, לאחר התאונה בניסיון לחלץ את צד ג' 2 מוכיח את עצם נהיגתו של צד ג' 1.

אין צריך לומר כי ככל שלצד ג' 1 היה טענת ההגנה ממשית כלשהי היינו מצפים כי יגיש כתב הגנה, הן לתביעה העיקרית והן להודעה לצד ג'. בהיותו מודע להליכים "כן אני יודע שיש תביעה נגדי" (עמוד 20 שורה 7 לפרוטוקול).

לטענת הנתבעת הוכח בפני כב' ביהמ"ש כי נהג טרקטורון במועד התאונה היה הנתבע צד ג' 1 כשהוא חסר רישיון (הן על פי עדותו והן על פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה , מיום 19.6.12) וממילא חסר ביטוח.

באשר לצד ג' מס' 2, כעולה מאישור משרד הרישוי (המצ"ב) הנ"ל הוא הבעלים של הטרקטורון, יצויין שגם צד ג' אישר זאת בחקירתו ובאופן שבעלותו הרישומית והקניינית הוכחה במידה והנדרשת במשפט האזרחי.

כאמור בתיק המשטרה מצוי זכרון דברים, שע"פ הנטען, נערך בין צד ג' מס' 2 בדיעבד, לאחר התאונה במסגרתו ראה צד ג' 1 להציג מצג לפיו, כביכול, רכש צד ג' 2 עבור צד ג/ 1 את הטרקטורון עוד לפני התאונה .נראה כי מסמך מוזמן ומאולץ זה נעשה אך לצורך ניסיון לחץ את צד ג' 2 לאחר שהנ"ל הפנימו כי צד ג' 1 יימצא חייב על שום השימוש שנעשה בטרקטורון ללא רישיון וללא ביטוח.

ההודעה לצד ג' 2 נמסרה לנ"ל ביום 27.3.2012 ע"פ אישור המסירה המצ"ב, אולם הוא לא הגיש כתב הגנה ולא הופיע לעדות וממילא יש ליתן פסק דין כנגדו.

כאמור זכות החזרה של "קרנית" כלפי הנהג עושה השימוש המחזיק והבעלים אשר לא דאגו לקיומו של רישיון נהיגה וממילא ביטוח תקף הינה מוחלטת מלאה וללא כל תנאי.

בנסיבות העניין יתבקש כב' ביהמ"ש לחייב את צדדי ג' מס' 1 ו – 2 שינהם ביחד וכל אחד לחוד, בכל סכום בו תחוייב "קרנית" כלפי התובע.

סופו של יום אני קובע לתובע בגין הנזקים את הסכומים הבאים:

כאב וסבל – על בסיס נכות רפואית של 5% ו – 10 ימי אשפוז 13,066 ₪

הפסד השתכרות בעתיד בדרך אומדנא 50,000 ₪

עזרת צד ג' - בדרך אומדנא 10,000 ₪

הוצאות נסיעות והוצאות רפואיות 2,000 ₪

סה"כ 75,066 ₪

סוף דבר אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 75,066 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום השוו ל13%-מהסכום שנפסק בנוסף אני מחייב את צדד ג'(בנוסף לשיפויה המלא על ידי צדדי ג) בהוצאות בהם נשאה "קרנית" בגין התובע, על פי רשימת ההוצאות שהוגשה בסכום נומינלי של 14,461 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום בסכום של 15,861 ₪.

אני פוסק לקרנית בהודעה לצד ג' שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% מהסכום נטו שנפסק לתובע.

באגרות ישאו הצדדים לפי התקנות.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.