על ידי ב"כ עו"ד דן סלע

התביעה הינה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת דרכים שארעה לה ביום 12.2.2009 (להלן - "התאונה"). התובעת הגישה תביעה זו על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפיצויים").

רקע כללי

1. התובעת הינה הנפגעת מהתאונה נשוא התביעה. התובעת הינה ילידת 12.9.1960.
2. נתבע 1 הינו נהג הרכב אשר פגע בתובעת.
3. נתבעת 2 הינה חברה לביטוח בע"מ המבטחת בפוליסות חבות וצד ג', אשר ביטחה את הרכב האמור.
4. עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין.

טענות התובעת

1. לעניין החבות נטען כי ביום 12.2.2009, עת עמדה התובעת ברחבת החנייה של חנות "שופרסל" ברמת השרון, לאחר שהכניסה את המוצרים שרכשה ובטרם פתחה את דלת רכבה, פגע בה הנתבע בנוסעו לאחור. עוד נטען כי בעת הפגיעה לא נוצר מגע בין גופה לבין רכבה.
2. התובעת הובהלה לבית החולים, שם אובחנו: מעיכה בכף הרגל, שבר בקרסול שמאל, קלנקאוס, נביקולר פטישון לטרלי. ב-14.2.2009 שוחררה מבתי החולים, אך אושפזה בשנית כעבור ארבעה ימים, לצורך ניתוח לקיבוע עצם העקב ולגיבוס הרגל.
3. התובעת טענה כי בעקבות התאונה היא עודנה סובלת מכאבים בחלקי גופה השונים, ובהם בירכיים, באגן ובגפיים התחתונות. במסגרת זאת, גרמה התאונה לפגיעה ולמגבלה פיזית בעת הליכתה, עמידתה ונמנע ממנה מלערוך פעילות גופנית, דבר שהשפיע עליה רבות, נוכח היותה מעורבות בפעילויות ספורט מגוונות ומורכבות עובר לתאונה.
4. התובעת, אשר לאחר כ-25 שנים כטכנולוגית רפואית בחדר ניתוח בניתוחי לב פתוח בבית החולים בילינסון, ביצעה הסבה מקצועית לתחומים אחרים, מתכוונת לשוב לעבודתה הקודמת.
5. התובעת דורשת בסיכומיה, פיצוי בגין נזקיה בגובה 517,860 ₪.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים דחו את טענות התובעת. ראשית, באשר להתרחשות האירוע, טוענים הנתבעים כי התובעת הייתה בדרכה לדלת הכניסה לרכבה, משמע - היא עשתה שימוש ברכבה. אין המדובר בפריקה וטעינה, עקב הנחת מוצריה ברכב: התובעת הייתה מצויה בעיצומו של תהליך הכניסה לרכב וכי עצם הכנסת הקניות לרכבה מהווה חלק בלתי נפרד מהכניסה לרכב. לטענתם, היה מקום לתבוע את מבטחת רכבה של התובעת.
2. לעניין הנזק נטען כי התובעת ממשיכה בחייה כהרגלה. הנזק שנגרם לה הוא מינורי ולא פוגע בשגרת חייה, הממוקדים כעת, עם פרישתה מעבודה - בלימודי העשרה בלבד. גם בדיקתו של המומחה מטעם בית המשפט, העלתה תוצאות תקינות, בהשוואה לתלונותיה המוגזמות של התובעת.

דיון ומסקנות

דיון עובדתי - שאלת החבות

1. בדומה לאמור בכתב טענותיה, התובעת הצהירה כי בעת התאונה, היא עמדה ליד מכוניתה לאחר שסיימה להעמיס את הקניות בתא המטען, הנתבע נסע לאחור, עלה על רגלה השמאלית והפיל אותה על הכביש. כפועל יוצא, התובעת שברה את עצם עקב רגל שמאל וסבלה משברים בפטישון החיצוני ובעצם הסירה. התובעת הוסיפה כי התאונה ארעה לפני שפתחה את הדלת של רכבה וכי לא היה כל מגע בינה לבין הרכב שלה במהלך התאונה.
2. בתצהיר נסיבות שהגישה התובעת, ציינה דברים דומים לאמירותיה בתצהירה.
3. בחקירתה, העידה התובעת, כי בעת התאונה, היא סגרה את הבגז' האחורי והלכה לכיוון תא הנהג (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 2-3). בדומה לכך, דו"ח משטרת ישראל מיום התאונה 12.2.2009 (מצורף לתיק מוצגי הנתבעים) קובע כי "אחרי שהחנתה את הרכב עשתה קניות נגשה לדלת האחורית על מנת להכניס המוצרים שקנתה לתא האחורי. נהג המסחרית עקף הרכב משמאל על מנת לצאת ממגרש החניה. תוך שהוא רואה את הנפגעת סוגרת את הדלת האחורית של הג'יפ. בעת שהתקדם, ניסתה הנהגת לעבור בין הג'יפ לרכב המסחרי ואז כנראה קבלה מכה מהרכב ונפלה על הרצפה...".
4. אמנם, לכאורה קיים שוני מסוים בין גרסת התובעת בכתב טענותיה ובתצהירה לעומת עדותה בעת חקירתה הנגדית, אולם אין בכך כדי להרחיב סדק בגרסתה ולהפחית מאמינות דבריה. לפיכך, הנני נותנת אמון בגרסתה ומקבלת אותה.

דיון משפטי - שאלת החבות

1. הסוגייה שבמחלוקת הינה על איזו מבטחת יש להטיל את החבות לפצות את התובעת בגין התאונה. המחלוקת מתמקדת בסוגיה האם נפגעה התובעת כהולכת רגל מחוץ לרכבה ומשכך החבות מונחת לפתחה של מבטחת הרכב הפוגע, הנתבעת 2, או שמא עשתה באותה עת שימוש ברכבה ומלוא החבות לפצותה מוטלת על חברת הביטוח שביטחה את רכבה, אך לא נתבעה.
2. כאשר על בית המשפט להכריע, האם נפגע מרכב הינו הולך רגל או משתמש ברכבו, יש לבחון האם הוא נכנס לגדר שימוש כמבואר בסעיף 1 לחוק הפיצויים.
3. ס' 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי תאונת דרכים:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה..."

המחלוקת בענייננו הינה באשר לקיומו של שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ולקיומו של הקשר הסיבתי הנדרש.

חוק הפיצויים מגדיר בסעיף זה מהו שימוש:

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד."

1. ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.11.2007), נדונה השאלה האם נהג שיצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובשעה שעשה כן נפגע מרכב חולף, ייחשב כמי שנהג באותה עת ברכבו לצורך הסכם שיפוי בין הצדדים או כ-"הולך רגל". בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), כב' השופט א' ריבלין, קבע כי לאחר תיקון מס' 8 במסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כנוהג, נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש, אלא לשימוש מוכר מבין השימושים המוכרים בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. באותו עניין יצא הנפגע מרכבו על מנת לדרוש בשלומם של נפגעי תאונת דרכים בה היה מעורב, ונפסק כי אותו נפגע אינו נחשב כמשתמש ברכבו משום ש-:

"שימושי לואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מס' 8."

1. וראו התייחסות דומה ב-רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (פורסם בנבו, 29.10.2007) (להלן - "עניין ינטל"), הדן במקרה שבוצעה סריקה בטחונית טרם תחילת נסיעה ובית המשפט במקום טען כי נוכחות ברכב חונה - לדוגמא, בעת סריקה - איננה בגדר נסיעה ברכב (שעל פי ס' 1 לחוק הפיצויים נכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי"):

"לאחר חקיקת תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, הכלל המקובל בפסיקה הוא כי צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח נסיעה ואינן נזכרות במפורש בחוק, שוב אינן באות בגדרו...

וראה גם אצל אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 175-179 (מהדורה רביעית, 2012) - אשר מציג דוגמאות למקרים שלא ייכנסו לגדר נסיעה ובהם: פתיחת חלון, הפעלת מזגן, הזזת כיסא וכל טיפול אחר שאינו טיפול דרך.

1. מציין בית המשפט ב-רע"א 10875/08 שרון נ' קארו (פורסם בנבו, 19.4.2009), כי הגדרת שימוש בפסיקה תחול כאשר הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב תהווה כשלעצמה שימוש, ואין די בכך כי הימצאותו נבעה בגין שימוש קודם או עתידי.
2. ב-רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח (פורסם בנבו, 4.2.2009) דן בפרשנות המונח "נסיעה ברכב" - המופיע, כאמור, בהגדרת המשנה של שימוש ברכב מנועי - ובוחן האם המקרה הנדון מקיים את דרך השימוש של נסיעה ברכב:

"נראה כי התנעת הרכב תיחשב "נסיעה" לצרכי חוק הפיצויים (ראו: ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)) (להלן: עניין שולמן). פסק דין זה ניתן אמנם לפני שנתקבל בכנסת תיקון מספר 8, אך נראה כי אין לחרוג מפרשנות זו גם כיום... פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. התנעת מנועו של הרכב היא חלק מן הנסיעה. בין הפעלתו של המנוע לבין תזוזת גלגלי הרכב על הכביש מפריד אך שחרור הבלם או שלוב הילוך למהלך תנועה. הפעלת המנוע היא גם תנאי פיסי לנסיעה; ללא התנעת הרכב לא יוכל הרכב לזוז ממקומו.

וראה עוד ב-רע"א 3762/11 עזבון המנוחה רחימי ז"ל נ' חריזי (פורסם בנבו, 16.1.2012).

עוד מציין בית המשפט ב- רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ פ"ד נג(4) 145 (1999) כי הדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש לבין השימוש עצמו, היא באמצעות מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא, אם אותה פעולה הינה חלק אינטגראלי וישיר מהשימוש, או שמדובר רק בפעולת הכנה (דוגמת הליכה לרכב) טרם השימוש עצמו. מטרת החוק היא, שרק אותן פעולות אחרונות, או אותו שלב אחרון שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש, יכללו בהגדרה של שימוש ברכב.

בהקשר זה, נקבע בעניין ינטל:

"...פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי."

1. במקרה דנן, בחינת שהיית התובעת מחוץ לרכב למטרה העולה מגרסתה, אינה מלמדת על הימצאותה מחוצה לו כחלק אינטגרלי וטבעי מן השימוש ברכב.

הניתוק של התובעת מהרכב נותר באיבו, גם אם היא החלה להתקדם חזרה לרכבה. קביעה כי סגירת תא המטען לאחר טעינתו במוצרים וראשית צעידה לכיוון הרכב, הינה חלק מהגדרת שימוש ברכב, מהווה פרשנות מרחיבה למדי, שאינה מתבקשת מלשון החוק. מכל מקום, ודאי כי אין המדובר בהמצאות מחוץ לרכב לצורך טיפול דרך או תיקון דרך, באופן שיגדיר את פעולת התובעת כשימוש ברכב.

1. משכך, הריני קובעת כי התאונה נשוא תביעה זו הינה תאונת דרכים, במהלכה נפגעה התובעת - בהיותה הולכת רגל, על ידי הנתבע - בהיותו נוהג ברכבו, וכי החובה לפצותה מוטלת, מכוח חוק הפיצויים, על הנתבעת 2.

מישור הנזק

קביעת הנכות הרפואית:

1. ד"ר טיטיון, מונה כמומחה בית המשפט בתחום הכירורגיה אורתופדית. על פי חוות דעתו, התובעת נחבלה בקרסול ובכף רגל שמאל וסבלה משברים באזור זה. התובעת נאלצה לעבור ניתוח לשחזור פתוח ולקיבוע פנימי של השבר בכף רגל שמאל. מבדיקתו את התובעת, ביום 6.12.2010, עלה כי השבר התרפא לחלוטין ולא נותרה לתובעת כל מגבלה בתנועות קרסול שמאל וכי יש שימוש מלא ותקין בגפה זו, לצד רגישות בכף רגל זו.
2. ד"ר טיטיון קבע כי לתובעת הייתה נכות זמנית בשיעור 100% למשך 105 ימים; בשיעור 50% למשך 90 ימים, לפי ס' 35 (1) (ה') בקובץ תקנות המל"ל; ובשיעור 20% למשך 90 ימים נוספים, לפי ס' 35 (1) (ג') בקובץ תקנות המל"ל.
3. לבסוף, קבע ד"ר טיטיון כי לתובעת ישנה נכות צמיתה מיום 24.11.09, בשיעור 5% בגין פגיעה קלה ברציפות המשטח המפרקי הקלקנאו-קובואידלי, לפי ס' 35 (1) (א')-(ב') בקובץ תקנות המל"ל; ובשיעור 2.5% בגין צלקות בשוק ובכף הרגל, לפי ס' 75 (1) (א')-(ב') בקובץ תקנות המל"ל.
4. ד"ר טיטיון לא נחקר על חוות דעתו, ומשכך, זו מתקבלת במלואה.

לפיכך, הנני קובעת כי הנכות הרפואית הינה בשיעור של 7.5%.

קביעת הנכות התפקודית:

1. התובעת טוענת כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור 10%. בין השאר נטען כי ד"ר טיטיון ביצע הפחתה - מלאכותית ושרירותית - משיעור הנכות הקבוע בתקנות, טענה אשר הינה לכאורה במישור הנכות הרפואית, עליה לא נחקר ד"ר טיטיון. עוד נטען כי לתובעת נגרמו מגבלות רבות ומהותיות.
2. לטענת הנתבעים, התובעת חדלה מעבודתה ואין בכוונתה לשוב ולהשתכר. הלימודים השונים אותם למדה בעשור האחרון היו לימודי העשרה ותו לא. לפיכך, אין להכיר בנכותה הרפואית מבחינה תפקודית. מכל מקום, במידה וישנה רלבנטיות לבחינת הנכות התפקודית, הרי שאין בנכותה הרפואית המזערית כדי פגיעה כלשהי בתפקודה, והראיה - השתתפותה בפעילויות ספורטיביות ברמות קושי גבוהות.
3. תכליתה של הנכות הרפואית לאמוד את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של הנפגע. בשים לב לכך שמידה זו לא זהה בהכרח לשיעור הנכות הרפואית שנקצב לנפגע. (ע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792 (1995); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 633 (מהדורה רביעית, 2012).
4. התובעת הצהירה כי במשך שנים עבדה בתור טכנולוגית רפואית, כאשר שכרה האחרון עמד על 28,027 ₪. לאחר מכן, החל משנת 2005, פנתה לעסוק בתחומים אחרים. במסגרת זאת, סיימה תואר באדריכלות ועיצוב פנים, לאחר 18 חודשי לימוד, בפברואר 2011. לטענתה במקצועה זה, השכר הרלבנטי הינו סך של 568 ₪ לשעה כבעלים שותף במשרד עצמאי, בהתאם לירחון "חשב" (ת/4).
5. התובעת הצהירה כי עובר לתאונה עסקה בפעילות ספורטיבית רבה ומגוונת שכללה בין היתר, סקי, רפטינג, הליכה מהירה, ריצות חצי מרתון וכיו"ב. מאז התאונה, היא מנועה מביצוע פעילויות אלו. היא סובלת מכאבים בגפיים התחתונות באגן והגבלת תנועה ברגל שמאל, כמו גם בעיות שינה ופגיעה במצב הרוח ובמוטיבציה. עקב כך, היא מנועה מביצוע עבודות במשק ביתה; היא איננה יוצאת לפעילות חברתית ואיננה יכולה לעסוק בפעילויות ספורטיביות, הקרובות לליבה.
6. עוד הצהירה כי התאונה גררה הוצאות כספיות רבות, בדמות נסיעות, הוצאות רפואיות ועזרה בטיפול במשק ביתה. כמו כן, היא נזקקה ותיזקק לתרופות ולטיפולים שחלקם בלבד מצויים בסל הבריאות. בנוסף, נפגעה ניידותה והיא נאלצת להשתמש ברכבה הפרטי ובמוניות באופן רב מבעבר. גם בכל הנוגע לעבודתה החדשה, על אף שהצליחה לזכות במספר פרויקטים, עקב מצבה, היא הייתה מנועה מלפעול בתחום.
7. התובעת הודתה בחקירתה כי עם סיום עבודתה כטכנולוגית רפואית בשנת 2005, ביצעה הסבה מקצועית, שלא צלחה ולפיכך, בכוונתה לחזור לעבודתה הקודמת. בתוך כך, ציינה בעדותה, לראשונה, כי בשנת 2005 למדה הדרכת טיולים אולם לא עסקה בכך (עמ' 10, שורות 14-19).
8. עוד ציינה לראשונה, כי את הרישום ללימודי האדריכלות ועיצוב הפנים ביצעה עוד טרם התאונה, אך בגין זו, נאלצה לבטל את הלימודים ולדחותם. התובעת לא צירפה אסמכתא לביטול ולדחייה. לדבריה, הלימודים הללו ארכו שנה ושמונה חודשים, לכאורה החלה בחודש 9/09 וסיימה ביום 24.2.11 (עמ' 10, ש' 20 ואילך). התובעת העידה כי במהלך אותן השנים, היו הכנסותיה נמוכות, לאור מספר קטן של פרויקטים בהם עסקה, אך לא הציגה כל ראיה לגובה הכנסותיה (עמוד 9 ש' 11 ואילך).

באשר לפעילותה הספורטיבית מאז התאונה, העידה כי אמנם השלימה בשנת 2012 את ריצת חצי המרתון בתל אביב - אשר במסגרת ההכנות לה, נערכה תכנית אימונים, שכללה גם ריצה של כ-16 ק"מ כשבוע קודם הריצה - אולם בעקבותיה סבלה מדלקת חמורה ברגלה (עמ' 11 שורה 15 - עמ' 12 שורה 15 וכן ר' נספח ה למוצגי הנתבעת). עדותה זו מחלישה את טענותיה. שכן השתתפותה בריצה - כמו גם בהכנות לה - מעידה כי אין המדובר בפגיעה משמעותית בהתנהלותה השוטפת של התובעת.

באשר לחופשותיה, התובעת העידה כי מאז חופשת הסקי שהייתה מיועדת למרץ 2009 ובוטלה, לא עסקה בפעילות מעין זו. כמו כן, היא ומשפחתה נסעו גם לצרפת ולארה"ב אך לא למטרות סקי (עמ' 10 שורה 31 - עמ' 11 שורה 14) .

1. אשר על כן, התמונה העולה מעדותה משקפת מצב דברים, מרוכך בהרבה בחומרתו, הן לעניין מסלול הכשרתה המקצועית והן לעניין מגבלותיה הפיסיות.
2. התובעת הציגה אישור לימודים (ת/3),מאת מוסד עלום שם, 'ברזין-שוהם הסטודיו להכשרת מעצבי פנים' בלבד. אישור זה אינו מצביע על הענקת תואר מוכר או על מתן הכשרה כאדריכלית. התובעת לא הציגה כל אסמכתא לפיה הינה אדריכלית הרשומה בפנקס המהנדסים והאדריכלים.

עוד עולה כי התובעת לא הציגה לבית המשפט כל ראיה בדבר עיסוקה בפועל כמעצבת פנים או אדריכלית, לרבות הצבעה על פרויקטים ספציפיים בהם השתלבה. התובעת לא הציגה אסמכתא על הכנסותיה בפועל באותן שנים ויש בכך לכאורה כדי להטיל ספק ממשי בדבר גרסתה זו. מכל מקום התובעת אינה צפויה על פי עדותה לעסוק בעתיד במקצוע זה.

אשר לעיסוקה בטכנאות רפואית, על רקע הזמן הרב שחלף מאז עסקה במקצועה, לא הוצגו אסמכתאות לגבי מתווה מעשי ויישומי הקיים היום בבירור להשתלבותה בחזרה במקצועה. בין השאר, התובעת לא הציגה את פניותיה, ככל שהיו, לגופים שונים לשם העסקתה במקצוע זה. כמו כן אין בפני אסמכתא לפיה התובעת תשתלב באותם תנאי שכר והיקף משרה טרם הפסקת עבודתה. על כן, מתעוררים קשיים לצפיית השתלבותה בכלל וקביעת המועד בפרט.

עם זאת, אינני שוללת לחלוטין אפשרות זו לנוכח עיסוקה המשמעותי של התובעת מספר שנים בעבר בתחום זה.

הואיל ועסקינן במקצוע בעל היבטים פיזיים שונים, תיתכן פגיעה תפקודית מסוימת. בד בבד, ניתן להסיק מרצונה של התובעת להשתלב בחזרה במקצועה, כי אף לדעתה פגיעתה התפקודית אינה משמעותית לצורך עיסוקה במקצוע זה.

1. על כן, בחינת תפקודה של התובעת מלמדת כי לא ניכרת פגיעה תפקודית מעבר לשיעור הנכות הקבוע בגין פגיעתה האורתופדית.
2. באשר לשיעור הנכות בגין הצלקות - הרי שהמדובר בנכות אסתטית בלבד ואין בנכות מעין זו כדי להשפיע מבחינה תפקודית כלשהי על עבודת התובעת - כמו גם על התנהלותה השוטפת ופעילויותיה השונות - ולפגוע ביכולותיה הרלבנטיות לעבודתה. על כן, אני סבורה כי אין לייחס משמעות תפקודית לצלקות התובעת.
3. בנסיבות העניין, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחוות הדעת, הגעתי למסקנה כי יהיה נכון וצודק להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת, בגין אירוע התאונה הנטען, בהתאם לנכות הרפואית שקבע ד"ר טיטיון, בגין הפגיעה האורתופדית בלבד, היינו בשיעור של 5% בלבד.

פיצויים בגין נזק מן התאונה

1. התובעת טענה כי בכוונתה לשוב לעבודתה הקודמת, כטכנולוגית רפואית, בה עבדה כ-25 שנים. היא ציינה בתצהירה כי שכרה האחרון במקום עבודה זה עמד על 28,027 ₪. לפיכך, היא דורשת להעמיד את בסיס השכר על סכום זה. לראייה, הגישה התובעת תלוש משכורת מינואר 2005 בלבד, עת עבדה בבית החולים, בגובה הסך האמור לעיל (ת/2).

עוד נטען להפסדי שכר בסכום גלובלי העומד על סך של 50,000 ₪ וכן הפסדי שכר לעתיד בסכום של 320,000 ₪ כולל הפסדי פנסיה.

1. לטענת הנתבעים, התובעת לא השתכרה מזה כעשר שנים ואף כיום איננה עובדת. התובעת לא הציגה כל ראיה באשר להפסד עבר בעקבות התאונה. כמו כן, לטענת הנתבעת, אין בנכות הרפואית כדי להשפיע על תפקודה, ולפיכך גם אם תחליט התובעת לשוב למעגל העבודה - סיכוי שהולך ופוחת ברבות השנים, נוכח גילה - לא יהיה לנכותה כל השפעה על תפקודה ועבודתה. לכן, סברה כי אין לפצות את התובעת בגין הפסד שכר כלשהו, לעבר או לעתיד, ומשכך לא הציגה בסיס שכר.
2. הפסדי שכר לעבר הינם נזק מיוחד הטעון ראיות, על כן יש להגיש בגינו פרטים ועובדות להוכחת טענה זו. וראו, צבי המרמן, קבלן לבניין בע"מ נ' עיד אבראהים חסן פ"ד מג(3) 810 (1989). התובעת לא הגישה אסמכתאות כלל, לכימות הפסדים אלה ובאותה עת לא עבדה במקום עבודה כלשהוא ולכאורה באותו שלב יצאה לחלוטין ממעגל העבודה. על כן, על אף הנכויות הזמניות אשר נפסקו לה על ידי המומחה, הרי אין מקום ליתן פיצוי בגינם לתובעת.
3. שונה הדבר לעניין הפסדי ההשתכרות לעתיד, לגביהם יש מקום לטעמי, לפסוק לתובעת פיצויים בגינם. שוכנעתי כי קיימת אפשרות כלשהיא לפיה התובעת תשתלב בחזרה במקצועה במגבלות שקבעתי. מנגד, לעניין בסיס השכר שונה דעתי מדעת ב"כ התובעת. משכורתה האחרונה של התובעת בעבודתה בבית החולים כטכנולוגית רפואית עמדה לכאורה על 28,000 ₪, בהתאם לתלוש השכר הבודד שהוצג. אולם זהו בסיס שכר היסטורי כאשר חלו תמורות בתעסוקתה של התובעת. לאחר משכורתה האחרונה פנתה התובעת לבחינת דרך מקצועית אחרת ומאז חלף כעשור. בהתחשב בגילה של התובעת וסיכוייה הלא ברורים לשוב לעבודתה, אינני משוכנעת כי אכן היא צפויה לשוב ולהרוויח משכורת זו, מעתה ועד גיל הפרישה בגיל 67. בנוסף, לנוכח העדר ראיה על השתכרותה והשתלבותה בפועל בתחום האדריכלות, הרי בסיס השכר לפי ירחון חשב הינו בסיס שכר תיאורטי שאין מקום ליישמו בנסיבות העניין.
4. בנסיבותיו המיוחדות של התיק, לנוכח היעדר נתונים ובכלל זה בסיס שכר מוכח, לעניין הפסדיה של התובעת לעתיד, ובהתחשב בכך ששוכנעתי כי נגרמו לה הפסדי השתכרות לעתיד, הגם שלא בהיקף הנטען, חישוב שכר התובעת ייעשה בדרך של אומדנא, הכולל פיצוי בגין הפסדי זכויות סוציאליות.

אשר על כן, הנני קובעת פיצוי בגין ראשי נזק אלה בסכום של 35,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

1. התובעת טענה כי נגרמו לה הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות כלכלה מחוץ לבית, כמו גם הוצאות על תרופות להם נזקקה ותזדקק גם בעתיד. זאת, בנוסף, להפסד בגין ביטול חופשת הסקי בסך של 1750 יורו. התובעת כימתה בסיכומיה את ראש הנזק האמור בסכום הגלובלי של 50,000 ₪, על סמך קבלות חלקיות עבור נסיעות בשווי כולל של כ-1100 ₪ ורכישת מגן קרסול בעלות של 490 ש"ח.
2. הנתבעת מצידה טענה כי אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה שכן לא הביאה התובעת ראיות לצורך כך, מה גם שאין צפי כי אכן תזדקק לטיפולים כאלו ואחרים ומשכך להוצאות כספיות. באשר לביטול חופשת הסקי, טענו הנתבעים כי יש לפצות על ביטול חופשת הסקי של התובעת בלבד, ולא את עלות בני משפחתה בחופשה זו.
3. עיון בקבלות החלקיות מעלה כי סכומן הכולל אינו עולה על 1600 ₪ וכי לכאורה לנוכח טיב נכותה ושיעורה לא צפויות הוצאות נוספות.
4. כמו כן, בחינת הראיות שהוצגו בדבר חופשת הסקי שבוטלה, מלמדים כי אכן נגרמה לתובעת הפסד בסך של כ- 350 יורו וכן דמי חבר. לא שוכנעתי כי יש לפצות את יתר בני המשפחה בעלות מלוא ביטול הנסיעה שכן עמדה בפניהם האפשרות לנסוע לחו"ל, אך לפנים משורת הדין אשקלל רכיב מסוים בגין הוצאות אלה.
5. על דרך האומדנא, אקבע ראש נזק זה בגובה 6,000 ₪.

עזרת הזולת עבר ועתיד:

1. התובעת טענה כי נזקקה לסיעוד עבור תקופת אי הכושר אשר ניתנה לה על ידי בני משפחתה ואלו זכאים לפיצוי כספי בגין עזרה זו. כמו כן, היא עודנה מתקשה בביצוע פעולות שגרתיות ותזדקק לסיעוד גם בעתיד.
2. התובעת כימתה את ראש הנזק האמור בסכום הגלובלי של 80,000 ₪.
3. הנתבעים טענו מנגד כי אין כל הצדקה למתן עזרה בגובה הנכות האמורה וכי היא לא הוכיחה כי נזקקה לעזרה מעבר לעזרת בני המשפחה. לפיכך סברו כי אין להעניק לתובעת סכום כלשהו בגין ראש נזק זה.
4. ראש נזק זה גם הוא נכלל בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחות בראיות. ראיות מעין אלו הוצגו בפניי באופן מינורי. בנסיבות העניין, סבורני כי לא הונחה התשתית הראייתית להצדקת עזרת צד ג' בהיקפים הנטענים על ידי התובעת. אינני מתעלמת מתקופת אי הכושר בה הייתה נתונה באובדן כושר מלא, אך אין הדבר מגיע לכדי צרכי סיעוד מלאים. בחלוף תקופה זו, לנוכח מהות נכותה ושיעורה הנמוך ולאור התנהלות התובעת מאז, ניכר כי היא איננה נזקקת עוד לעזרה קבועה.
5. בהתחשב בתקופות הנכות הזמנית שנקצבו, בדגש על תקופת אי הכושר המלא, אני רואה לפסוק לתובע פיצוי בדרך של אומדנא ולהעמידו על 6,000 ₪ לעבר ולעתיד.

כאב וסבל:

1. הצדדים הסכימו על חישוב ראש נזק בסכום העומד על 17,860 ₪. משכך, לא ראיתי להתערב בחישוב זה.

סוף דבר

1. התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה:

הפסדי שכר לעתיד ופנסיה 35,000 ₪

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 6,000 ₪

עזרת הזולת 6,000 ₪

כאב וסבל 17,860 ₪

____________________

סה"כ 64,860 ₪

לסיכום, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים בפיצוי בסך 64,860 ₪.

1. על סכום פסק הדין יתווספו הוצאות משפט בגין אגרה ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 9,950 ₪.
2. סכומים אלו - בתוספת תשלום ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלומם בפועל - ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תדוור פסק דיני זה לצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ה, 26 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.