1. ביום 09.09.1997 ערכה משפחתה של התובעת ביקור משפחתי מקובל בישראל, בחוף הים.

מה שהחל כפעילות משפחתית מהנה בלוויית חברים של הבן, הפך לאירוע טראגי של אובדן אב המשפחה המסור והאהוב על משפחתו.

2. לית מאן דפליג כי האב המנוח לא היסס ונכנס באומץ למים במטרה להציל את בנו.

חייו של הבן אכן נצלו אך לדאבון הלב האב מצא את מותו.

3. התובענה הוגשה על ידי תלויי המנוח ועזבונו, לקבלת פיצויים על הנזקים שנגרמו להם בעקבות מותו, אולם לנוכח התיישנות התביעה נותרה תביעתה של התובעת 3 בלבד, בתו של המנוח והתלויה בו בזמנים הרלוונטיים.

4. עפ"י הנטען בכתב התביעה, המנוח הגיע אל חוף הים עם שני ילדיו ועם שני חברים של בנו. בנו של המנוח נכנס למים בלוויית חבריו, אולם בשלב מסוים החל להיסחף. לנוכח האירועים נכנס המנוח אל המים על מנת להציל את בנו, אך למרבה הצער טבע בעצמו ונפטר.

5. האירוע התרחש בחוף הים שבתחום שיפוטה של עירית חיפה, היא הנתבעת 1 (להלן הנתבעת 1), ואין מחלוקת כי הינו חוף מוכרז ומוסדר. אין אף מחלוקת כי הנתבעת 1 היא מי שאמונה עפ"י דין על יישום הנחיות משרד הפנים , פיקוח על היישום ועל בטיחות הרוחצים בתחומה. אין מחלוקת כי הנתבעת 2, היא מדינת ישראל – משרד הפנים, הינה קובעת המדיניות הנוהגת לגבי מקומות רחצה .

6. לטענת התובעת, אירוע הטביעה התרחש עקב רשלנותן ומחדליהן של הנתבעת 1, עיריית חיפה, אשר הפעילה את החוף, ושל מדינת ישראל, הנתבעת 2, כמי שאחראית על הסדרת חופי הארץ, אשר פיקחה ומפקחת על פעולות העירייה. הנתבעת 1 כפרה בטענות התובעת ואף הגישה הודעת צד ג' כנגד בנו של המנוח בו פירטה את אשמו לשיטתה לאירוע הטראגי וכנגד חברת "איילון" מבטחתה. הנתבעת 2 כפרה אף היא בחבותה והגישה הודעת צד ג' כנגד בנו של המנוח ל. ט. וכנגד הנתבעת 1. הנתבעת 1 כצד ג' הגישה הודעת צד ד' כנגד ל. ט. וכנגד חברת הביטוח "איילון" מבטחתה. חברת הביטוח "איילון" הגישה הודעת צד ד' כנגד חברת הביטוח "מגדל" מבטחתה של הנתבעת 1.

7. המחלוקת נסבה הן בנוגע לשאלות עובדתיות, קרי נסיבות התרחשות האירוע, והן בנוגע לסוגיית אחריותן של הנתבעות או מי מהן לאירוע הטביעה. כן נטושה מחלוקת בין הצדדים בדבר שיעור הנזק שנגרם לתובעת.

שאלת האירוע ונסיבותיו

8. בראש ובראשונה יש לדון במחלוקות העובדתיות בין הצדדים, קרי נסיבות האירוע מושא תביעה זו.

9. התובעת טוענת בתצהירה כי ביום האירוע הגיעה בלוויית משפחתה, ובכלל זה המנוח, אל חוף הים המוסדר בשעה שהחוף פתוח למבקרים, הרחצה בו מותרת, ואמורים להימצא בו מצילים מטעמה של הנתבעת 1. עם זאת, לטענת התובעת, ביום האירוע לא היו במקום שירותי הצלה, לא היה שילוט המפרט את שעות הרחצה המותרות, לא התקיימה כריזה המתריעה כי אין בחוף שירותי הצלה, והמבקרים לא הוזהרו מפני המערבולות, הזרמים והסכנות האורבות למתרחצים ביום זה.

10. מנגד הנתבעות טוענות כי התובעת ומשפחתה הגיעו אל החוף לאחר סיום שירותי ההצלה. לטענתן, במקום הותקן שילוט כדבעי בהתאם לחוק ולתקנות, הופעלה מערכת כריזה, ואף המציל פעל בהתאם לחובות המוטלים עליו והתריע כי החוף נסגר והרחצה אסורה.

שעת האירוע

11. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעונת הרחצה, קרי במועד הרלוונטי, ניתנו שירותי הצלה בחוף עד השעה 18.00, ועד לשעת הסגירה צריכים היו להימצא במקום מצילים מטעם העיריה, כדי להשגיח על הרוחצים ולהעניק להם שירותי הצלה.

12. לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות הגעתי למסקנה שגרסת התובעת לא הוכחה כדבעי, וכי מכלל הראיות עולה שהיא, המנוח, אחיה ל. ט. וחבריו הגיעו אל החוף לאחר שהסתיימו שעות הרחצה המוסדרת, הכול כפי שיפורט להלן.

13. כאמור, בכתב התביעה טענה התובעת כי הגיעה לחוף בשעה 18:00 בערב. עם זאת בתצהירה שינתה מגרסתה זו וטענה כי הגיעה אל החוף בשעה 17:00. ל. ט., אחיה של התובעת, גרס בתצהירו כי המנוח ומשפחתו הגיעו אל החוף כבר בשעה 16:00 – 17:00 (ס' 3 לתצהירו), וכך אף גרסו חבריו, העד ד.מ. והעד א.מ. (ס' 3 לתצהיריהם).

14. סתירה זו בנתון כה מהותי שיש בו כדי להטיל או להסיר אחריות מעל כתפי הנתבעות מכרסמת באופן ניכר בגרסתה של התובעת. התובעת כאמור לא סיפקה כל הסבר סביר לשינוי זה, כאשר סביר להניח כי גרסתה במועד כתיבת התביעה קרוב יותר לאירוע מושא תביעה זו משקפת טוב יותר את זיכרונה מיום האירוע מאשר תצהירה אשר נכתב מאוחר יותר. גם איש משאר העדים לא ידע להסביר את הפער בין הנטען בכתב התביעה לבין הנטען כיום בתצהיריהם.

15. התובעת אף העידה כי לא הייתה כל כריזה המתריעה על סגירת החוף וסיום שירותי ההצלה (ס' 7 לתצהירה), וכך אף העידה בחקירתה הנגדית, ויש בכך חיזוק למסקנה כי התובעת והמנוח הגיעו לחוף לאחר סגירתו הרשמית למבקרים.

16. לעומת עדויות אלה, שלא נתמכו בראיות אחרות, עיון בתיק מעלה כי הנתבעות הציגו ראיות כבדות משקל שמצביעות על כך שאירוע הטביעה עצמו התרחש לאחר השעה 19:00. ואציין כי למעשה התובעת ועדיה לא נקבו בשעת אירוע הטביעה עצמו, וזאת אפילו אם אכן הגיעו לחוף טרם סגירתם של שירותי ההצלה.

17. מטעמה של הנתבעת 1 העיד מר חוסאם חג'יר אשר שימש מציל באותו היום. לדברי העד, החוף נסגר למבקרים בשעה 18:00 בערב, ועד השעה 19:00 הוא מבצע בהתאם לנהלים כריזות המתריעות על סגירת החוף (ס' 6-7 לתצהירו). העד העיד כי ביום האירוע לאחר סגירת החוף נשאר במקום לשחק מטקות עם ידידה שלו, אז הבחין באישה רצה על החוף וקוראת לעזרה, ונחלץ לעזרתו של ל. ט. אשר החל לטבוע. במועד זה הבין כי המנוח עצמו טבע אף הוא. קרי עסקינן במועד שהינו ללא כל ספק מעבר לשעות סגירת החוף למבקרים, אפילו הייתה מתקבלת גרסת התובעת כי הגיעה אל החוף בשעה 17:00. כלומר מדברי העד עולה כי אירוע הטביעה עצמו התרחש לאחר סגירת החוף למבקרים ללא כל קשר לשאלת הגעת המנוח לחוף מלכתחילה (ס' 10 לתצהירו). על גרסה זו חזר מר חוסאם במהלך חקירתו הנגדית. (פרוטוקול הדיון מיום 31.3.16 עמ' 103 ש' 19-32 , עמ' 104).

18. חיזוק נוסף למסקנה כי האירוע התרחש לאחר שעות הפעילות מצוי בדו"ח מד"א (נספח א למוצגי הנתבעת 1) כאשר יצוין שהראיות שהובאו סותרות עפ"י הדו"ח לעניין זה באופן מוחלט את עדות התובעת.

עיון בדו"ח מעלה כי הקריאה למד"א התקבלה בשעה 19:59 בערב, והגעת האמבולנס לים ב-20:04 בערב. מעיון בתיעוד של מד"א עולה כי שעת קבלת הקריאה במד"א הייתה בשעה19:59 , בשעה 20:24 יצא האמבולנס לבית החולים והגיע אל ביה"ח בשעה 20:40. הדעת נותנת כי הקריאה למד"א נעשתה מיד לאחר שהמנוח טבע, ולו היה המנוח טובע בשעות הפעילות של החוף, ברי כי האמבולנס לא היה מגיע למקום שעתיים לאחר מכן, שכן אם לא כן הייתה התובעת מבקשת להיפרע אף משירותי ההצלה של מד"א על מחדלם זה.

19. למעשה ל. ט. אישר אף הוא כי אינו יודע מתי התרחש אירוע הטביעה עצמו כאשר לדבריו הנאמר בדו"ח סביר (פרוטוקול הדיון מיום 27.10.14 עמ' 42 ש' 1-16).

20. גם עדות חברת המשפחה של התובעת, א. מ., אשר הגיעה למקום לדבריה בתצהירה בשעה 19:30 (ראה תצהירה ס' 3), לא עמדה בחקירתה הנגדית עת אישרה כי לאמיתו של דבר לא זוכרת לפרטים את שעת האירוע, ודבריה בתצהירה נאמרו בקירוב (פרוטוקול הדיון מיום 27/10/14, עמ' 45 ש' 1-5).

התובעת אף העידה בתצהירה כי אחיה שהה במים למעלה משעה עת טבע, מה שמחזק את המסקנה לאור ממצאי הדו"ח האובייקטיבים, כי המשפחה אכן הגיעה לחוף אחרי שעת הסגירה (ס' 9 לתצהיר התובעת, פרוטוקול הדיון מיום 25.1.15 עמ' 73 ש' 3-4). הנתון בנוגע למשך השהייה במים של למעלה משעה חוזק ע"י שאר עדי התביעה, למשל ל. ט. והעד א. מ. (פרוטוקול הדיון מיום 27.10.14 עמ' 50 ש' 9, עמ' 38 ש' 5). בדברי העד כי היה מציל בסוכה בזמן הטביעה אין להשליך על שעת האירוע, עת העד אישר כי דבריו אינם מתבססים על צפייה בסוכה עצמה שכן לא הביט לעבר הסוכה (עמ' 51 ש' 6).

במילים אחרות, נתונים אלו כי אירוע הטביעה התרחש קצת יותר משעה מרגע ההגעה לחוף גם אינו מאפשר לקבל את גרסת העדה בתצהירה, לפיה המשפחה הגיעה אל החוף בסביבות השעה 16:00-17:00, שכן הוא אינו מתיישב עם הממצאים העובדתיים בשטח, קרי דו"ח מד"א.

21. מכאן המסקנה היא כי התובעת והמנוח הגיעו אל החוף לאחר סגירתו, ולמצער אירוע הטביעה התרחש זמן רב לאחר סגירת החוף למבקרים. מכאן שיש לבחון את שאלת רשלנות הנתבעות לאור נתונים אלו.

שאלת אחריות הנתבעות

22. הנתבעת 1 טוענת כי יתכן שהמנוח לא טבע בשל היותו במים ומפאת מצב המים, אלא בשל בעיה רפואית ממנה סבל ללא קשר להיותו במים.

אומנם לא הוצג דו"ח נתיחה שלאחר המוות ולכאורה אין לדעת מה גרם לטביעה, אך לעניין זה אני מקבל את גרסת התובעים לפיה המנוח היה אדם פעיל (עבד ב – 3 עבודות) ונמרץ, ספורטאי מצטיין ובריא.

ויודגש, לא הוצגו ראיות הסותרות את הנתונים דלעיל.

זאת ועוד, העובדה שהבן ל.ט. טבע והוצל ע"י העד חג'יר מלמדת שגם המנוח שניסה להציל את בנו והיה חשוף לתנאיי הים.

לפיכך, אני מקבל את הטענה כי המנוח טבע בשל מצב הים ולא כתוצאה מבעיה גופנית אחרת.

23. אין ספק שעל הנתבעות מוטלת חובת זהירות כלפי המבקרים והמתרחצים בחוף הים: עיריית חיפה – כאחראית על החופים ועל הסדרת הרחצה בהם, ומדינת ישראל כגורם המפקח על פעולות העיריה וכמי שקובעת מדיניות כללית הקשורה לחופי הארץ והסדרת הרחצה בהם. חובת הזהירות אינה חלה רק בשעות הרחצה בהן ניתנים שירותי מציל, אלא היא משתרעת גם לשעות בהן אין בחוף שירותי הצלה, אז החובה היא לנקוט אמצעים סבירים על מנת להתריע מפני הסכנה שברחצה בים בהיעדר שירותי מצילים.

24. אי לכך בראש ובראשונה יש לבחון האם במקום היה שילוט המתריע מפני סכנה ללא שירותי הצלה או מערכת כריזה המודיעה על סגירת החוף.

התובעת טענה כי במקום לא היה שילוט, כריזה או כל סימן אחר המעיד כי החוף נסגר לרחצה או מתריע מפני הסכנות הטמונות ברחצה בים. לטענתה, אילו היה שילוט מתאים, סביר כי המנוח ומשפחתו לא היו נכנסים אל המים, והאירוע היה נמנע. העדים מטעמה, העד ד. מ. ו א. מ., הוסיפו כי לא הבחינו אף בשלט שבו מפורטות שעות העבודה של המצילים או שלט המעיד על העדר שירותי הצלה (ראה ס' 7 לתצהירה של התובעת, ס' 5 לתצהיר העד ל. ט. סעיף 4 לתצהיר ד. מ. וסעיף 5 לתצהיר העד א. מ.).

25. טענה זו הכחישו הנתבעות. לטענתן, היה בחוף שילוט שהזהיר הן מפני רחצה בהיעדר שירותי הצלה, והכול באופן התואם את התקנות ועל פי כל דין. הנתבעות הסבירו כי במקום בחוף היו מוצבים שלטי אזהרה המפרטים את זמני הרחצה המותרים ואת הסכנה בדבר רחצה שלא בשעות הפעילות. כן טענו הנתבעות כי בחוף התקיימו נהלים ברורים של כריזה המתריעה על סגירת החוף כעשר דקות לפני סגירתו, ולאחר מכן עד השעה 19:00 בערב. כן נטען כי בשעת הסגירה מוצאים הדגלים מן המים מה שמעיד כי הרחצה אסורה.

26. עיון בחומר הראיות מעלה כי גם בנקודה זו הצדק עם הנתבעות ואפרט.

27. ראשית אציין כי עדי התביעה חזרו בהם במהלך חקירתם הנגדית מטענתם הנחרצת בתצהיריהם כאילו לא הוצב שילוט במקום, ולא הופעלה מערכת כריזה המתריעה כי החוף נסגר.

28. כך, העד ל. ט. העיד כי למעשה אינו זוכר אם במקום נתלו שלטים (פרוטוקול הדיון מיום 27.10.14 עמ' 32 ש' 24-26). העד אומנם גרס כי לא זכור לו כי שמע את הכריזה, אולם אישר כי ייתכן כי אינו זוכר (עמ' 36 ש' ש' 9-10). העד אף אישר כי זכורים לו דגלים במים מביקוריו השונים במקום (עמ' 32 ש' 16-18). למעשה העד אישר מפורשות כי עת הגיע לחוף לא התעניין בשילוט, ומדבריו נובע כי די היה לו כי עסקינן בחוף מוכרז (עמ' 34 ש' 19-23). העד הודה כי הבחין במקום עובר לאירוע בשלט שהתחנה סגורה, ואין מציל (עמ' 35 ש' 29-32), אולם כאמור לא שת ליבו לשלטים. מכאן כי גם לדבריו בהחלט סביר כי היה שילוט ביום האירוע.

רצונו של העד לסייע לתובעת ניכר מדבריו כי מעולם לא הבחין בכריזה בחוף (עמ' 33 ש' 5-11), נתון שסותר את עדות שאר עדי התביעה, למשל עדות ד. מ. כפי שיפורט מיד.

29. העד ד. מ. אישר כי בעיקרון קיים שלט על סוכת המציל ובו שעות הרחצה המותרות, אך אינו זוכר אם הבחין בו ביום האירוע (פרוטוקול הדיון מיום 27/10/14, עמ' 21 ש' 1-7, 29-32). עם זאת העד אישר מפורשות כי כאמור בד"כ השלט נמצא במקום על סוכת המציל ומפורטות בו שעות הרחצה המותרות, כאשר לדעתו ולמיטב זיכרונו ביום האירוע היה שלט (עמ'21 ש' 1-2 עמ' 22 ש' 1-2 עמ' 22 ש' 7-8). העד אף אישר כי סביר כי החוף נסגר בשעה 18:00 (עמ' 21 ש' 14-15). עוד אישר העד כי באופן כללי, אם כי ביום האירוע הדבר לא זכור לו, מופעלת מערכת כריזה כמתואר ע"י הנתבעות באופן המתריע כי החוף עומד להיסגר לרחצה וכי הרחצה אסורה, אולם בד"כ הופעלה כריזה כזו (עמ' 25 ש' 1-32).

עוד הוסיף העד כי בחלק מהפעמים היה עם אחי התובעת וכנראה שגם עם המנוח בעת שהייתה כריזה (בעמוד 25, בשורות 21-24).

30. העד א. מ. העיד אף הוא כי, בניגוד לדבריו בתצהירו, למעשה אינו יודע אם היו שלטים במקום, כאשר לדבריו נראה כי על סוכת המציל היו קיימים שלטים רבים, וייתכן כי פורטו שעות הרחצה המותרות על גבי שלט (עמ' 48 ש' 1-11). העד ציין מפורשות כי אינו מכחיש כי ייתכן כי כיתוב כזה אכן הופיע על השלט שבסוכת המציל (עמ' 48 ש' 9). סתירה זו מקבלת משנה תוקף עת בתצהירו הצהיר מפורשות כי לו היה במקום סימן כלשהו האוסר על הרחצה, היה בכך למנוע את כניסתם למים (ראה לעיל ס' 5 לתצהירו). העד אף אישר כי אינו זוכר אם המציל כרז, אך ייתכן שכרז, והעד אינו זוכר (עמ' 53 ש' 1-7).

העד אף העיד מפורשות כי לא טרח לקרוא את השלטים על סוכת המציל (עמ' 48 ש' 18-20) וכי אכן היו דגלים שסימנו אם מותר להיכנס למים.

גם רעייתו של המנוח, גב' מ. ט., שאומנם לא נכחה במקום בשעת האירוע נתנה עדות מתחמקת בנקודה האם ידעה כי בשלב כלשהו החוף נסגר ומסתיימים שירותי ההצלה. תחילה טענה כי רק לאחר שנים הבחינה בשילוט עת חזרה אל הים לאחר האסון, אולם עובר לתאונה לא ידעה כי בשעה כלשהי מסתיימים שירותי ההצלה (פרוטוקול הדיון מיום 25.1.15 עמ' 60 ש' 26-2). עם זאת לאחר מכן גרסה כי סביר להניח כי הייתה מודעת לכך כי החופים נסגרים בשלב כלשהו כבר עובר לתאונה וכי הייתה קיימת מערכת כריזה על כך (עמ' 61 ש' 1-5).

גם רצונה של עדה זו לסייע לתובעת ניכר מדבריה. העדה הסבירה כי היא ואף אחד מעולם לא הבחין בשלטים בים עובר לתאונה, טענה שנסתרה כפי שהובהר לעיל ע"י שאר עדי התביעה (עמ' 60 ש' 19-21).

למעשה מכלול עדויות התובעים בנקודה זו הינה "למיטב זיכרונם", מה שמקשה לקבוע עובדות ברורות בהסתמך על דבריהם אלו. זאת ועוד הסתירה בדברי עדי התביעה בדבר שעת הגעתם של התובעת ומשפחתה לחוף מקשה ליתן משקל של ממש לעדותם אף באשר לנסיבות האירוע, והתרשמתי כי גרסתם בנוגע לשעת ההגעה לחוף זו באה לעולם רק כדי לבסס את תביעתם.

31. מנגד מטעם הנתבעות העידו מר יובל כץ ומר חוסאם חג'יר. לדבריהם, הנוהל בנוגע לכריזה הוא כי עשר דקות טרם סיום שירותי ההצלה מערכת הכריזה מתריעה ברמקול על סגירתו העתידית של החוף. בשעת הסגירה מודיעה המערכת בשנית על סגירת החוף תוך התרעה כי רחצה ללא מציל מסוכנת. לאחר מכך מורידים המצילים את הדגלים מתורן תחנת ההצלה וכן מוציאים את הדגלים מן המים, דגלים שהונחו במים עם פתיחת החוף. גם לאחר סגירת החוף ממשיך המציל לכרוז עד השעה 19:00 ולהתריע על הסכנה ברחצה ללא מציל. כמו כן בחוף, לטענתם, שילוט המציג את שעות הרחצה המותרות ומתריע כי רחצה ללא מציל אסורה. העדים הסבירו כי קיים שילוט בכל הכניסות לחוף בנוגע לשעות הרחצה המותרות. לדבריהם, עת מסתיימים שירותי ההצלה נתלה אף שלט על תחנות ההצלה בדבר סיום שירותי הצלה (ס' 6-7 לתצהיר חוסאם חג'יר) הנתבעת אף צירפה תמונות של שילוט כדוגמת זה שנתלה במקום בשעת התאונה (ראה תצהיר יובל כץ ש' 6-8 ותצהיר חוסאם חג'יר ס' 7).

העדים חזרו על הסברם זה במהלך החקירה הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 31.3.16 , עמ' 92 ש' 1-25 95 ש' 13-16 22-32, עמ' 96 ש' 8-31, עמ' 97 ש' 31-32 עמ' 98 ש' 4-19), עמ' 102 ש' 3-29, עמ' 103 ש' 1-22).

32. איני מקבל את טענת התובעת כי לא ניתן ליתן משקל לעדות עדים אלו. טענת התובעת כי עדותו של מר כץ אינה מידיעה אישית, אין לה על מה לסמוך. העד הסביר כי הינו סגן מנהל מחלקת החופים, וככזה ברי כי מכיר מידיעה אישית את הנוהלים אשר מפעילים בחוף (ראה עמ' 88 לפרוטוקול מיום 31.3.16 ש' 18-29). איני מקבל את טענת התובעת כי לא ניתן לתת אמון בעדותו של חוסאם חג'יר מהטעם שבחקירתו סתר לכאורה את האמור בתצהירו. העד אישר את דבריו בתצהירו בנוגע לשילוט, מערכת הכריזה והדגלים, וכך למשל בניגוד לטענה של התובעת כי בתצהירו הצהיר העד על שלט אחד ובחקירתו על שניים, הרי שגם בתצהירו הזכיר העד "שילוט" (ס' 5), ומדבריו לא עולה כי קיים רק שלט אחד. גם הסוגיה האם העד מודע למקור הנהלים אינה מורידה או מוסיפה לסוגיות שבמחלקות.

בכל מקרה ככל שנפלו אי אילו שינויים בין דבריו בתצהירו לבין דבריו בחקירתו הנגדית הרי אלו לא יורדים לשורשו של עניין, ואין בהם לשנות את התמונה הכוללת, ממנה עולה כי במקום הופעלה מערכת כריזה כמתואר וכי הותקנו שלטים המפרטים את שעות הרחצה במקום.

עדותם של יובל כץ ושל העד חוסאם חג'יר הותירו בי רושם מהימן, ושוכנעתי כי במקום התבצעו ההתרעות הדרושות המתריעות על סגירת החוף והסכנה הטמונה ברחצה במצב זה.

אף לא מצאתי כי עדים אלו חדורים במטרה לסייע לנתבעת עד כדי הסתבכות בעדות שקר, כמו כן לא הוכח תיאום גרסאות ביניהם בעניין זה.

על פעולות הנדרשות למניעת מקרי טביעה, קרי השילוט והכריזה, העיד אף מר פרידמן מטעם הנתבעת 2. אפילו לא התייחס העד כטענת התובעת ליום התאונה עצמו יש בדבריו לשפוך אור על האמצעים שננקטים בחופים ולהוות חיזוק לדברי העדים מטעם הנתבעת 1 בתחום (תצהירו ס' 16-17 וכן חקירתו עמ' 124 ש' 8-28 עמ' 125 ש' 9-15). העד אף צירף לתצהירו את נוהל שילוט באתרי רחצה הרלוונטי למועד האירוע מושא תביעה זו (נספח ב' לתצהירו). העד אף העיד כי הנתבעת 2 עורכת השתלמויות בתחום (נספח ג' לתצהיר פרידמן).

ואציין כי התובעת העידה כי עת הגיעו לחוף ישבו ליד תחנת המציל (ס' 5 לתצהיר התובעת). דבריה זכו לתימוכין מצד העד (ראה עדות ד. מ. פרוטוקול הדיון מיום 27.10.14 עמ' 20 ש' 31-32) ואף לא נשלל על ידי העד ל. ט. (בעמ' 32 ש' 4-5), כך שברי כי היו מודעים לשילוט בהינתן העובדה כי הגיעו לחוף אחר סגירת שירותי ההצלה במקום. אפילו היה העד ל.ט. במים הרי לנוכח הפעילות שנקטה הנתבעת להודיע על סיום שירותי ההצלה, ובכלל זה כריזה במהלך השעה שלאחר סגירת החוף, ברי כי במקום זה יכול היה לשמוע אותן לו אכן רחץ בים במהלך השעה שלאחר סגירת שירותי ההצלה, ואם לא שמע, משמע כי רחץ בים בשלב מאוחר אף יותר. בין כה ובין כה היה עליו להיות מודע לסיום שירותי ההצלה במקום.

33. על יסוד כל האמור לעיל ובהעדר ראיות לסתור, אני קובע כי במועד האירוע היו מותקנים במקום שלטי אזהרה בהם פורטו שעות הרחצה המותרות ובנוגע לסכנה הטמונה ברחצה לאחר סיום שעות אלו, והמתרחצים הוזהרו מפני הסכנה הטמונה ברחצה ללא מציל. בנוסף, סממנים המצביעים על קיומם של שירותי ההצלה הוסרו, והורדו הדגלים מסוכת ההצלה. כן הופעלה במקום מערכת כריזה המתריעה ברמקולים על שעת הסגירה ואף שלאחר שעת הסגירה המשיכו ההתרעות למשך שעה נוספת המתריעה כי החוף נסגר והרחצה אסור.

34. לסיום נושא זה אציין עוד כי בשורה של פסקי דין נקבע כי די בהצבת שילוט מתאים כדי שהעירייה תצא ידי חובתה, כאשר בענייננו הוכח, כי הותקנו שלטים ואף הייתה מערכת כריזה (ראה למשל ע.א. (י-ם) 6181/99 עיריית נתניה נ' גרשון חיטיבשוילי פורסם בנבו 3.8.00).

35. התובעת טענה בסיכומיה להיבטים נוספים בהם לשיטתה הופרה חובת הזהירות, ואציין מיד כי לא עלה בידי לקבל טענתה.

36. ראשית התובעת טענה כי על השלטים היה להיות מפורסמים בשפה הרוסית.

אשר לשפת השלטים, אין ולא הייתה חובה שכיתוב שלטי האזהרה יעשה גם בשפה הרוסית, לא על פי תקנות הסדרת מקומות רחצה (הצבת שלטי איסור על ידי רשויות מקומיות) תשכ"ה-1965, ולא על פי הנחיות משרד הפנים. מעבר להיותה של הטענה כבושה הרי בכל מקרה התרשמתי כי המנוח ומשפחתו היו בקיאים דיים בשפה העברית, ועל כך אין חולק.

התובעת לא טענה כלל בתצהיריה כי המנוח או מי ממשפחתו לא ידעו קרוא וכתוב בשפה העברית. לא זו אף זו, התובעת והמנוח עלו ארצה זמן רב טרם האירוע. המנוח השתלב בשוק העבודה (ס' 18 לתצהיר התובעת). כך שבמקרה דנן אין כל משמעות לעובדה שהשילוט לא כלל אזהרה בשפה הרוסית.

37. שנית, טענה הנוספת של התובעת היא שלא הותקנו בחוף חבלים או שלטים המונעים פיזית את כניסת המתרחצים אל הים.

לא עלה בידי לקבל את טענתה זו של התובעת. איני מוצא כי העירייה או המדינה אחראיות להתנהגות המתרחצים לאחר סיום שעות שירותי ההצלה או כי עליהם לנקוט פעולות מנע לנוכח חוסר האכפתיות אותה מפגינים מתרחצים כלפי הנחיות הבטיחות וכלפי הסיכון שנוטלים על עצמם אותם אנשים – חרף כל האזהרות הניתנות ע"י צוות ההצלה (כריזות, הורדת הדגלים, שילוט ועוד).

לא ניתן למנוע באופן מוחלט ובעלות סבירה כניסה של מתרחצים לים אם הם מבקשים לעשות כן.

לא הובא אף סעיף חוק או תקנה המחייבות את העירייה או המדינה לנקוט צעדים פטרנליסטיים בנוגע לאותם מתרחצים אשר בחרו במודע להפר את ההוראות. במקרה דנן ממכלול עדויות התביעה עולה כי התובעים מבינים את ההבדל בין שעות הרחצה המותרות לשעות האסורות ומודעים לאיסור שלא להתרחץ לאחר סגירת החוף.

בכל מקרה עת דנים בחובת הזהירות המוטלת על הנתבעות יש לאזן בין הצורך לנקוט פעולות אפשריות למניעת מקרי טביעה בים ומניעת רחצה בים בהיעדר שירותי הצלה בפרט, ובין אינטרסים אחרים, וביניהם האינטרס לאפשר לכל החפץ בכך ליהנות מחופי הארץ ולא לסוגרם הרמטית ולמנוע לחלוטין את הכניסה אליהם. יש לשקול גם שיקולי מדיניות, ובמסגרתם את עלות ההוצאות הנדרשות לצורך נקיטת האמצעים האפשריים השונים. כך למשל, אין זה סביר לדרוש מהעירייה או מהמדינה להציב פקחים לאורך כל חופיה של הארץ בכל רגע ורגע או למנוע פיזית את כניסת המתרחצים למים.

38. שלישית, התובעת טענה כי לא היא ולא משפחתה הוזהרו בנוגע לסיכונים המיוחדים של הים התיכון וכי הנתבעות לא ערכו השתלמויות מספקות בתחום.

התובעת מסבירה בסיכומיה כי המבקרים לא הוזהרו בנוגע לסכנות המיוחדות הטמונות בים התיכון או כי לא הוכח כי הנתבעות ביצעו השתלמויות בתחום הים התיכון והסכנות הטמונות בו.

בהקשר זה אציין כי התובעת לא הוכיחה כי לא ניתנו השתלמויות מספקות בתחום זה ולא הוכיחה באמצעות חוות דעת מומחה כי הים התיכון טומן בחובו סכנות מיוחדות בהשוואה לימות אחרות. מעבר לכך הטענה בנוגע לעריכת השתלמויות היא טענה כבושה שלא הועלתה בכתב התביעה, כך שאפילו אם היה מועבר לנתבעות נטל הראיה הרי שדינה של הטענה להידחות מפאת הרחבת חזית.

39. רביעית, התובעת טענה כי לא הוזהרה באופן ספציפי מפני מערבולות. אציין כי הדרך הראויה בעיני שבה ניתן לאזן בין האינטרסים השונים היא להטיל על העירייה חובה להזהיר את ציבור המתרחצים ולהתריע באמצעות שילוט מתאים ובולט שהרחצה בים בשעה שאין במקום שירותי הצלה מסוכנת ואסורה. איני סבור כי יש לפרט בשלטי האזהרה את כל הסכנות הטמונות ברחצה בים בהיעדר שירותי מצילים. בלתי אפשרי להסביר באופן מפורט את מהותן של המערבולות, הזרמים ושאר הסיכונים הגלומים בים בשלט אזהרה שמבקש להעביר מסר קצר וחד משמעי לציבור המתרחצים.

בכל מקרה לא הוכח כי המערבולות או הזרמים בחוף "דדו" היו בגדר סיכון חריג או מיוחד לחוף זה, ובכל מקרה לא הוכח כי המנוח קיפד את חייו דווקא בשל מערבולת.

40. אי לכך הוכח כי ננקטו האמצעים הדרושים כדי למנוע התממשות הסיכונים הטמונים ברחצה בים, בחופים המוכרזים המותרים לרחצה, בשעות שפועלים בהם שירותי מציל והן לאחר סגירת החוף לרחצה וסיום שירותי ההצלה.

עת ננקטו האמצעים הדרושים למניעת התממשות הסיכונים הטמונים ברחצה בים, בכך קיימה הנתבעת את חובתה להזהיר את ציבור המתרחצים מפני הסיכונים שברחצה בים בהיעדר שירותי מציל.

אשם תורם

41. עוד אציין כי בנסיבות אשר הוכחו אין מנוס מן הקביעה שאחריותם של המנוח ובני משפחתו היא מכרעת. אפילו הייתי נכון לקבל את הטענה כי ניתן היה להציב שילוט נוסף או אחר בניסוחו, הרי שמעשי המנוח ומשפחתו, עת בחרו להיכנס לים חרף היעדר שירותי הצלה וחרף מודעותם לסיכונים הכרוכים בכך (ראה למשל פרוטוקול הדיון מיום 25.1.15 עמ' 59 ש 12-15, עמ' 74 ש' 24-25) מנתקת בכל מקרה את הקשר הסיבתי בין אמצעים נוספים שלא ננקטו לשיטתם לבין האירוע ותוצאותיו הטראגיות.

גם אם לא היו המנוח ומשפחתו מודעים לסכנות מלכתחילה – היה עליהם להימנע מרחצה בים לאור שלטי האזהרה שהציבה הנתבעת 1 בחוף.

42. לפיכך, עם כל הצער על הנזק שנגרם לתובעת, במקרה שלפניי נסיבות האירוע אינן מקימות אחריות על מי מהנתבעות.

וכפי שהגדיר זאת השופט חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז ב (3) 345,

349 (10.6.93), "אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח')

43. אדגיש כי אין בכל אלו לקבוע כי התובעת בחרה לשקר ולהגיש תביעתה על מנת להיפרע שלא כדין מן הנתבעות, אלא כי לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה לפי המשפט האזרחי.

סוף דבר

44. לאור האמור ועל אף הצער הרב על תוצאות האירוע, אין מנוס מדחיית התביעה. לאור מסקנתי זו איני רואה להידרש לסוגית נזקיה של התובעת ומתייתר הצורך לדון בהודעות לצד ג' ולצד ד'.

45. בנסיבות הטראגיות של האירוע ובהינתן כי התיק הכיל שאלות עובדתיות אשר היו טעונות בחינה של ממש ושמיעת העדים ובהתחשב בהיקף התיק ובהתנהלות, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום מינימלי כולל של 10,000 ש"ל לכל אחת.

איני עושה צו להוצאות בגין ההודעות לצדדי ג' ו- ד'.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ט, 05 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.