2. רוי אייכנר

3. הראל חברה לביטוח בע"מ

נגד

צד ג' 1. זיאד סלאמה

2. מהראן סלאמה

רקע

1. מונחת לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, ילידת 1960, בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 14.6.09 בשעה שנסעה ברכב בו נהג בעלה. כתוצאה מהתאונה נפגעה התובעת באיברים שונים גופה.

במועד התאונה לא היה ביטוח חובה בתוקף עבור הרכב בו נסעה התובעת.

1. הצדדים נחלקו בשאלת סיווג התאונה, האם יש לסווגה כתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") או שמא המדובר באירוע נזיקי אשר דינו להתברר בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
2. הצדדים לתובענה בהתאם לחוק הפלת"ד הם הנתבעת 1, קרנית, שהרי הרכב בו נסעה התובעת לא היה מבוטח בביטוח חובה במועד התאונה.

הצדדים לתובענה בהתאם לפקודת הנזיקין הם הנתבע 2, נהג הרכב האחר אשר היה מעורב בתאונה ואשר לטענת התובעת נושא באחריות לה והנתבעת 3 מבטחת הרכב.

עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק הפלת"ד המוציא את התובעת מתחולת חוק הפלת"ד וקובע כי אינה זכאית לפיצוי על פי החוק.

המסגרת הנורמטיבית

1. אין מחלוקת כי מאחר שלרכב התובעת לא היה ביטוח בתוקף בעת התאונה, על הנתבעת 1, קרנית, לפצותה, כך בהתאם לסעיף 12 לחוק הקובע כך:

"(א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה:

(1) ...

(2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו לא תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח;"

1. חוק הפלת"ד קובע מי הם הזכאים לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו להם בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. סעיף 7 לחוק קובע את החריגים לאותה אחריות מוחלטת ומפרט את אותם שלא יזכו לפיצוי על פי החוק. זו לשון הסעיף:

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;

(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;

(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."

כלומר, סעיף 7(6) שולל זכאותו לפיצויים של נפגע אשר הינו בבחינת בעל רכב או המחזיק בו, אשר התיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח.

1. השאלה האם זכאית התובעת לפיצויים מקרנית בנסיבות בהן התירה כבעלת רכב לאחר לנהוג ברכבה ללא כיסוי ביטוחי בהתאם לחוק ונפגעה בעצמה בתאונה, נדונה בפסיקה זה מכבר. כב' השופט חשין קבע ברע"א 2853/96 קרנית נ דחבור פרח ואח' פ"ד נג (1) 680 כך:

"...הנה-כי-כן, בעל רכב שנהג ללא ביטוח ונפגע אינו זכאי לפיצוי (סעיף 7(5)); כמותו לא יזכה לפיצוי בעל רכב שנפגע בתאונה שעה שאחר נהג ברכבו בהיתר ממנו ובאין ביטוח. בשני המקרים לא דאג בעל הרכב לביטוח הרכב ועל-כן לא יהא זכאי לפיצוי, בין שנהג הוא עצמו ברכב בין שנהג ברכב אחר ברשותו. במחדלו לעשות ביטוח אשמו של בעל הרכב הוא כה-רב – להשקפת המחוקק – עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים (ראו בעמ' 688)

מכאן: אם נהג הבעל ברכבו באין ביטוח שיכסה את שימושו הספציפי ברכב (סעיף 7(5)), או אם התיר לאחר לנהוג, "כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה" (סעיף 7(6)), דינו – על דרך העיקרון – כדין בעלים שנהג ללא ביטוח כלל, או שהתיר לאחר לנהוג באין כלל ביטוח לרכב. גם כאן, כבדגם שדיברנו בו, יסוד האשם בולט, ובו יימצא הצדק – על-פי המחוקק – להפקיע את זכותו של הבעלים לקבלת פיצויים על-פי חוק הפיצויים. בעל רכב שלא דאג להוצאתו של ביטוח – בין שלא טרח כלל לעשות ביטוח ובין שהביטוח שעשה אינו מכסה את השימוש שעשה במכוניתו או שהתיר לאחר לעשות במכוניתו – עליו ייאמר: איהו הוא דאפסיד אנפשיה.

הנה-כי-כן, כך יטען בעל-הדבר, החוק אומר להטיל אחריות "מוחלטת ומלאה" (כלשון סעיף 2(ג) לחוק) לעניינן של פגיעות שנפגע אדם בתאונת דרכים. כנגד אותה אחריות מוחלטת לזכותו של בעל-רכב שנפגע, ראוי שתעמוד אחריות מוחלטת גם לחובתו: אם מבקש הוא לְהַנות עצמו בזכות מוחלטת לביטוח, ייכבד-נא ויטיל על עצמו חבות מוחלטת לקיומו של ביטוח. ואל ייכמרו רחמינו יתר-על-המידה על אותו ראובן הבעלים, שהרי זכותו בנזיקין – כהוראת סעיף 8(ג) לחוק – לעולם שמורה היא לו. מכל מקום, כך יוסיף ויטען בעל-דברנו, הוראת סעיף 7(6) לחוק אינה מזכירה – ולו ברמז – את יסוד האשם כיסוד יוצר בשלילת זכות לפיצויים, ולא יהא זה ראוי ונכון אם נהיה צדיקים הרבה, צדיקים הרבה מן המחוקק.

...

השאלה אינה אלא אם יקום ויהיה אשם גם במחדל רשלני מצדו של הבעלים, או שמא נאמר כי רק בהתקיים מודעות – לרבות "מעין-מודעות" – תישלל זכותו של הבעלים לפיצויים. כשאני לעצמי, אצביע בעד החלופה הראשונה, וכך אומר: גם אם לא ידע ראובן הבעלים כי אין ביטוח לנהיגתו של שמעון – למשל, בשל כך ששמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה תקף – אך אדם סביר היה יודע זאת, יתפוש סעיף 7(6) וראובן לא יזכה בפיצויים.(ראו בעמ' 691)

ובהמשך:

ניתן להסיק כי הוראת סעיף 7(6) לא תתפוש אלא בנוכחות יסוד המודעות או המעין-מודעות לאי-קיומו של הביטוח; לשון אחר: בקיום יסוד של אשם. (ראו בעמ' עמ 695).

(לעניין זה ר' גם ת"א (חי') 120/99 פוזה עבד אללה שיך נ' זיאד מוחמד שיך (5.7.05) וכן ע"א 4306-10-11 איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ נ' בן דוד גיא (20.11.12).

1. המסקנה היא כי זכאותו של נפגע, בעל רכב או מחזיקו, אשר התיר לאחר לנהוג ברכבו כאשר אין ברכב ביטוח, תישלל כאשר ידע או צריך היה לדעת את דבר היעדר הביטוח בנסיבות בהן מתקיימת אותה הנסיעה.

טענות הצדדים

1. טוענת התובעת, כפי שעולה מכתב התביעה הראשון, כי לא היתה מודעת במועד התאונה כי לרכב בו נסעה לא היה כיסוי ביטוחי בביטוח חובה, וכלשונה בסעיף 4ב לכתב התביעה:

"יודגש אף בהדגשה כפולה כי בעקבות התאונה, הסתבר כי לא היה ביטוח חובה תקף לרכב בו נסעה"

ובהמשך בסעיף 12 לכתב התביעה:

"כי הואיל ולתובעת לא היתה כל ידיעה בדבר קיום ביטוח תקף לרכב הרי הנתבעת לפצותה בגין נזקיה"

ולפיכך, טענה כי נסיבות התאונה מתיישבות עם הגדרת המונח "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפלת"ד והנתבעת 1 חבה, מכוח חוק הפלת"ד.

כתב התביעה הראשון הוגש נגד הנתבעת 1 בלבד בעילה לפי חוק הפלת"ד.

בהמשך, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן (להלן: "כתב התביעה המתוקן") במסגרתו נוספה עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין. בכתב התביעה המתוקן, בסעיף 7א, טענה כך:

"רק בעקבות התאונה הסתבר לה כי לא היה ביטוח חובה תקף לרכב בו נסעה".

לחילופין, טענה התובעת, כי ככל שייקבע משפטית כי קיימת חזקה לידיעת התובעת במועד התאונה כי לרכב אין ביטוח, עניין השולל את זכאותה לפיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד, אזי יש לחייב את יתר הנתבעים בנזיקין, בשל רשלנותם לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

1. בדיון שהתקיים ביום 2.2.12 הוריתי על פיצול הדיון באופן שסיווג התאונה והכרעה בעניין החבות יידונו ויוכרעו קודם לשאלת הנזק. כן, נעתרתי לבקשת התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, בשנית (להלן: "כתב התביעה המתוקן בשנית").

בכתב התביעה המתוקן בשנית, חזרה התובעת על טענותיה שבכתב התביעה המתוקן, אך הוסיפה והעלתה טענה נוספת, בסעיף 7ב:

"היא לא התעסקה בענייני ביטוח הרכב וכי בעלה הוא זה המופקד לבטח את הרכב המשפחתי (רכב המזדה בו נסעתי), ובשל כך יצאתי מנק' הנחה שהוא אכן עשה ביטוח לרכב דבר שהסתבר כלא נכון לאחר שנפצעתי".

בסעיף 7 ג לכתב התביעה השלישי טענה התובעת כי היא בעלים במשותף עם בעלה ברכב, מכח "חזקת השיתוף" והיות שהיא והוא חולקים יחדיו את כל הנכסים המשותפים.

לחילופין, טענה התובעת בסעיף 8 לכתב התביעה השלישי כי ככל שייקבע בית המשפט כי היתה לה ידיעה בדבר העדר כיסוי ביטוחי זאת נוכח היותה אשתו של הנהג ובעל הרכב בו נסעה, הרי שאז הנתבעים 2 ו-3 חבים בנזיקין בהתאם לפקודת הנזיקין.

1. הנתבעת 1 טענה כי התובעת הינה הבעלים והמחזיקה של הרכב במשותף עם בעלה והיא התירה לו לנהוג ברכב ללא כיסוי ביטוחי מתאים, לטענת הנתבעת 1 התובעת לכל הפחות עצמה את עיניה באשר להעדר הכיסוי הביטוחי ולפיכך אין היא אינה זכאית לפיצויים בהתאם לחוק הפלת"ד.
2. הנתבעים 2 ו-3 הגישו כתב הגנתם במסגרתו טענו כי דין התביעה נגדם להידחות זאת לפי הוראות סעיף 8 לחוק הפלת"ד המוציא עילות תביעה נוספות בהתקיים עילת תביעה לפי חוק הפלת"ד הוא עקרון ייחוד העילה, לטענתם המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, זאת משום שהתובעת לא היתה מודעת להעדר הכיסוי הביטוחי ולכן, זכאית היא לפיצוי על פי חוק הפלת"ד מן הנתבעת 1.

האם זכאית התובעת לפיצוי על פי חוק הפלת"ד

1. השאלה העובדתית המרכזית בתיק נוגעת לשאלת ידיעתה של התובעת אודות העדר כיסוי ביטוחי. שאלה מקדמית היא האם התובעת היא בעליו של הרכב, שהרי סעיף 7(6) עוסק רק במי שהוא בעליו של הרכב או המחזיק בו. נוסע סתם, אשר נפגע בהיותו ברכב ללא ביטוח, יהיה זכאי לפיצוי, אך בעלים או מחזיק שנפגע בהיותו נוסע, אך התיר לאחר לנהוג בו חרף כך, תישלל ממנו זכות הפיצוי.
2. התובעת טענה בכתב התביעה (סעיף 4ב וסעיף 12) ובכתב התביעה המתוקן (סעיף 7א) כי לא ידעה על העדר הכיסוי הביטוחי. טענת התובעת בכתב התביעה היא כי הינה הבעלים של הרכב במשותף עם בעלה אשר נהג ברכב במועד התאונה, זאת מכוח הלכת השיתוף (ראו סעיף 7ג לכתב התביעה המתוקן בשנית) ומאחר שחולקים הם את כל הנכסים המשותפים שווה בשווה.

בדומה לטענות בכתבי התביעה, שבה התובעת והצהירה בסעיף 7 לתצהיר העדות הראשית, כי לא ידעה על העדר קיומו של ביטוח, זאת בשל אי מעורבותה בענייני הביטוח אשר טופלו על ידי בעלה. התובעת הצהירה כי הניחה שבעלה דאג לבטח את הרכב ורק לאחר התאונה גילתה כי הרכב אינו מבוטח.

כלומר, גרסתה העובדתית של התובעת היתה בכללה, עקבית, קודם לעדותה בדיון ולפיה הגם שהרכב הוא שלה ושל בעלה, ענייני הביטוח טופלו על ידי הבעל והיא לא ידעה כי לרכב אין ביטוח.

בעדותה, השיבה התובעת ביחס לנסיבות רכישת הרכב כי הרכב נקנה במשותף מחשבון הבנק שלה ומחשבון הבנק של בעלה (עמ' 13 ש' 7-14). מעדותה עולה כי התובעת בעצמה מנהלת עסק לצימרים, הרשום על שמה, כאשר היא מנהלת את כל ענייני העסק, לרבות הטיפול בענייני הכספים (עמ' 13 ש' 15-27).

מעדותה של התובעת התרשמתי כי התובעת בעלת הבנה וידע בעסק שאותו היא מנהלת, על כל רבדיו והיא בקיאה בחובות ובזכויות של בעל עסק. התרשמתי כי התובעת ידעה היטב, מידיעתה האישית, על חובתו של בעל רכב לבטח בביטוח חובה את השימוש בו.

לתובעת, אשר אינה נושאת רשיון נהיגה, לא היתה נגיעה לענייני ביטוח הרכב שכן עניין זה טופל על ידי בעלה, אשר הוא שעשה שימוש תדיר ברכב. עם זאת, איני מקבלת את הטענה כי בשל "חלוקת התפקידים" יכולה התובעת להסתתר מאחורי הטענה כי לא ידעה אודות העדר הביטוח לרכב.

ואכן, במפתיע, בניגוד לאמור בתצהירה, העידה התובעת כי ידעה על העדרו של ביטוח חובה לרכב במועד התאונה וקודם לאותה נסיעה אולם, כלשונה "קיווינו שיהיה בסדר" (עמ' 14 ש' 8-9).

התובעת הסבירה כי מסרה דברים שאינם אמת בתצהירה מאחר שלדבריה, אמרו לה אנשים לומר זאת, אך בבית המשפט אין היא מוכנה לשקר (עמ' 15 ש' 11-12).

כלומר, בגרסת התובעת סתירה מהותית, כאשר קודם לעדות, טענה כי לא ידעה אודות העדר ביטוח עד לאחר התאונה ואילו בעדותה בפניי, טענה לפתע כי ידעה שבעלה לא שילם על ביטוח לרכב עוד קודם שאירעה התאונה.

1. בעלה של התובעת, מר זיאד סאלמה, נהג הרכב בעת התאונה, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי טיפל לבדו בענייני ביטוח הרכב וכי אשתו התובעת, הגם שמנהלת עמו משק בית משותף והרכב נקנה יחדיו בכספים של שניהם, לא ידעה אודות העדר הביטוח לרכב. בעדותו, בדומה לתובעת, שינה את גרסתו ומסר "התובעת קבלה את זה קשה שהיא ידעה שאין ביטוח ברכב ושתקה" (עמ' 18 ש' 8-9) והוא הבהיר וחזר על עדותה של אשתו, כי היא ידעה שאין לרכב ביטוח בתוקף, למרות שאינה מחזיקה ברשיון נהיגה ואינה נוהגת ברכב. עוד העיד מר סאלאמה כי מתוקף היותו בשירות קבע, התובע את מירב זמנו, נשאה התובעת בעול משק הבית, גידול הילדים והעסק המשפחתי ולפיכך "היתה מעורבת בהכל" (עמ' 18 ש' 3).
2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הרכב המדובר בו נסעו התובעת ובעלה בעת התאונה, היה בבעלות שניהם או לכל הפחות בחזקתם של השניים.

הרכב נרכש, על פי עדויותיהם, בכספים משותפים, התובעת נתנה כ- 20,000 ₪ מכספי העסק שלה ואילו בעלה נתן כ- 30,000 ₪. גם נסיבות הרכישה כפי שהעידו, מעידות על כך שהרכב שייך לשניהם.

התובעת ידעה למסור פרטים אודות נסיבות רכישת הרכב, מחירו ואף במהלך עדותו של בעלה, אשר נשמעה אחריה, כאשר בעלה לא הצליח להיזכר בשם מגרש המכוניות בו נרכש הרכב, היתה זו התובעת אשר העירה לעברו את שמו של בעל מגרש המכוניות (עמ' 21 ש' 13) מן העדויות עולה כי היתה שותפה פעילה ברכישת הרכב. התובעת ידעה לספר כי היה לרכב ביטוח מטעם החברה שמכרה להם למשך כשנה לאחר שנרכש אך חודשים לפני התאונה הסתיים הביטוח ואף ידעה לומר מיהו סוכן הביטוח אצלו נהגו לבטח. כמו כן, התובעת שבה וטענה כי היתה מעורה בעניינים הכספיים של הבית והעסק והיתה מודעת לחובה לבטח כל רכב בביטוח חובה. מעדותה של התובעת עולה כי הרכב שימש את כל המשפחה ואף אותה, בניהול עסקה.

מכאן המסקנה כי לא ניתן לטעון שהרכב בו נסעה התובעת בעת התאונה היה של בעלה בלבד והתובעת נסעה בו כ"נוסעת" בלבד. עדויות הצדדים וגם ההגיון מלמד כי לתובעת בעלות במחצית הרכוש המשותף ובכלל זה ברכב אשר גם נקנה בכספה, או לכל הפחות קיימת כאן חזקה משותפת, של התובעת ושל בעלה.

אשר לטענת הנתבעים 3-4 כי התובעת הרחיבה חזית בטענותיה להיותה בעלים של הרכב, איני מקבלת טענה זו. עיון בכתב התביעה מלמד כי התובעת לא טענה לבעלות ברכב רק מכח חזקת השיתוף, אלא טענה גם לבעלותה במחצית הרכוש המשותף כולו. אמנם, ללא פירוט מדוע נטען כך, אולם אין צורך בפירוט בשלב של כתב תביעה ועיון בתצהירי עדות ראשית אשר הוגשו בשם התובעת, מלמד כי בתצהיר בעלה, הועלו הטענות בדבר רכישת הרכב מכספים הן של התובעת והן של בעלה. משכך, איני רואה בטענות התובעת בעניין זה משום הרחבת חזית ולא היה בהן משום הפתעה כאשר עלו במהלך עדויות התובעת ובעלה בבית המשפט.

1. כעת, לשאלה האם ידעה התובעת דבר העדר הביטוח בעת התאונה, אם לאו.

הן התובעת והן בעלה שינו את עדויותיהם בשאלה זו.

לנתבעים 2-3 הסבר לשינוי זה, שהרי אם תוטל על הנתבעת 1 חבות, תוכל היא לשוב אל בעלה של התובעת, בהיותו נהג הרכב אשר נסע ללא ביטוח.

אודה, כי אכן הסבר זה יש בו הגיון, אולם ניתוח הנסיבות הייחודיות בתיק זה, מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, כי בין אם היתה התובעת טוענת מלכתחילה כי ידעה שאין לרכב ביטוח ובין אם היתה חוזרת על טענתה להעדר ידיעה, הייתי מגיעה למסקנה כי בתיק זה, פטורה הנתבעת 1 מחבות ואין התובעת זכאית לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

אבהיר קביעה זו.

1. מטבע הדברים, אם טוען הנפגע כי ידע דבר העדר הביטוח, אזי מכח סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד נשללת זכאותו.

כלומר, אם היתה התובעת טוענת, מלכתחילה, כי ידעה שלרכב בו נסעה אין ביטוח חובה בתוקף, ברי כי התביעה מעולם לא היתה מוגשת נגד קרנית, אלא רק נגד הנהג אשר לאשמו בתאונה טוענת התובעת.

אכן, התובעת שינתה גרסתה בעניין זה. היא וגם בעלה. שניהם במהלך עדותם, הודו כי התובעת ידעה שלרכב אין ביטוח. התובעת הסבירה שינוי גרסתה בכך שקודם לכן לא אמרה אמת ואילו בבית המשפט היא אינה יכולה לשקר. הודאה בשקר, כאשר באה היא מפיו של תובע, מקשה, אכן, עד מאד, את קבלת גרסתו, הראשונה או השניה. עם זאת, במקרה זה, מוצאת אני לקבל הסבריה של התובעת לכך שבתחילה טענה שלא ידעה כי אין לרכב ביטוח, ראשית לאור התרשמותי מכנותה במעמד העדות אך מעבר לכך, מאחר שמעורבות התובעת בניהול העסק והבית אינה מתיישבת, להבנתי, עם העדר ידיעה אודות סוגיית הביטוח. אין המדובר במי שהותירה לבעלה לנהל את כל ענייני הבית, אלא בתובעת שהותירה רושם של עצמאית ומבינה, כזו אשר לא סביר כי לא ידעה, במסגרת ניהול כספי הבית, האם שולם ביטוח חובה אם לאו.

האם שונה המצב אם היתה התובעת דבקה בעמדתה כי לא ידעה דבר העדר הביטוח?

לטעמי יש להשיב לשאלה זו בשלילה.

התובעת הותירה רושם של אישה רצינית ועצמאית, המעורבת לא רק בענייני גידול הילדים וניהול משק הבית, אלא בכל העניינים הכספיים, הן של הבית והן של העסק שלה.

בנסיבות שכאלה, אני סבורה כי התובעת, כאדם סביר, צריכה היתה לדעת אם לרכבם יש ביטוח חובה אם לאו ואין היא יכולה להישמע בטענה המיתממת כי לא ידעה.

אם לא ידעה התובעת כי לרכב אין ביטוח, אין זאת אלא שהיא עצמה את עיניה לבל תראה זאת. ואף במבחנו של האדם הסביר, בנעליה של התובעת, כושלת התובעת שכן המסקנה המתבקשת היא כי אדם סביר, היה דואג לברר אם יש ביטוח אם לאו לרכב אשר משמש לנסיעותיה של התובעת עצמה ולנסיעות המשפחה.

יוצא, כי גם אם היתה התובעת דבקה בטענתה הראשונית כי גילתה שלרכב אין ביטוח חובה רק לאחר התאונה, עדיין המסקנה היא כי היתה היה עליה לדעת ועל כן נשלל ממנה הפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

1. טוענים הנתבעים 2-3 כי בשל שינוי הגרסה ביחס לשאלת הידיעה אודות העדר ביטוח, יש לשלול מן התובעת כל פיצוי שהוא ולדחות את תביעתה.

כתמיכה לטענה זו הביאו פסקי דין שונים, בהם פסק דין אשר ניתן על ידי מותב זה (ת"א (נצרת) 25743-08-10 שלבי נ' כלל ואח').

אכן, סבורה אני כי ככלל, תובע שאינו מוסר גרסה נכונה, אינו זכאי כי תביעתו תתקבל על יסוד גרסה אחרת.

"תובע המביא גרסה בדויה לבית המשפט איננו זכאי לכך שבית המשפט יכריע את הדין לטובתו על-פי תשתית עובדתית אחרת שהתבררה מן הראיות. אכן, לעיתים הדבר אפשרי ובידי בית המשפט נתון שיקול הדעת אימתי לעשות כן, אלא שיש לאזן אפשרות זו עם זכויות הצדדים האחרים ולנקוט בה כאשר לא עלול להיגרם עוול או עיוות דין לנתבעים"

(ע"א (מח' י-ם) מרב כהן נ' ישראליפט (19.12.05)).

אך עדיין ישנם חריגים ויש לבחון, כל מקרה לנסיבותיו, בטרם תידחה תביעה אך על יסוד תשתית עובדתית אחרת.

התיק הנדון שונה מן המקרה בפסק הדין בעניינו של שלבי בשני עניינים מרכזיים:

הראשון, הוא כי אין המדובר בגרסת תובע אשר נסתרה בעדויות אחרות והובילה לקבלת גרסה עובדתית אחרת, המבוססת על ראיות אחרות מלבד עדות התובע. שתי הגרסאות הן גרסאות התובעת עצמה, אשר שינתה מגרסתה אשר הועלתה בכתב התביעה ובתצהיר, כאשר העידה בפני בית המשפט.

השני, כי התוצאה לפי שתי גרסאות התובעת, הראשונה והמאוחרת, היא אותה תוצאה, כפי שהובהר לעיל – העדר זכאות לפיצוי על פי חוק הפלת"ד.

איני רואה כל פגיעה בזכויותיהם הדיוניות של נתבעים 2-3 שהרי אלו התגוננו והביאו טענותיהם ככל שהדבר נוגע לשאלה היחידה אשר נבחנה עד כה בהליך והיא שאלת תחולתו של חוק הפלת"ד. הנתבעים 2-3 לא הופתעו מן הטענות אשר הועלו קודם לכן ויריעת המחלוקת היתה מוגדרת וברורה.

לפיכך, אני מוצאת המקרה כאן שונה בתכלית מעניינו של שלבי ואין מניעה, לאור הנימוקים שהובאו לעיל, להעדיף גרסתה של התובעת במהלך עדותה על פני זו שהועלתה קודם לכן בתצהירה.

1. ועוד טענה מעלים הנתבעים 2-3 כי מאחר שנהג הרכב הוא בעליו, אזי לא נזקק הוא לאישורה של התובעת על מנת לנהוג ברכב ועל כן, אין תחולה לסעיף 7(6). הנתבעים אף הפנו לפסק דין של בית משפט השלום בנצרת ולפרשנות שבו.

איני רואה את הדברים כך. הבחינה המתבצעת היא מכיוון הנפגע, שהרי זכותו לפיצויים היא שעלולה להישלל בהתאם להוראת הסעיף. לטעמי, אין משמעות של ממש לזהותו של אותו אחר שנוהג ברכב שהרי הרציונל, כך להבנתי, הוא לשלול פיצוי ממי אשר למרות ידיעתו כי אין ביטוח לרכב, מצטרף לנסיעה כנוסע ומתיר לאחר לנהוג. אם היתה התובעת מסרבת לקיים את הנסיעה בלא ביטוח, הנסיעה לא היתה מתקיימת והיא לא היתה נפגעת. יסוד האשם של הנפגע הוא היסוד העיקרי המונח על הכף. ולכן גם אם הנהג, גם הוא בעל הרכב, הבחינה נעשית ממשקפי הנפגע, היא התובעת בענייננו. כלומר, היה והתובעת התירה לאחר, גם אם בעלה, בעלים במשותף ברכב, לנסוע ברכב בעודה יושבת בו כנוסעת, כאשר לרכב אין ביטוח והיא יודעת או צריכה לדעת על כך, הרציונל של סעיף 7 מצביע על כך שצריכה להישלל ממנה הזכות לפיצוי.

1. אחר ששמעתי את עדויות התובעת ובעלה הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת, אשר לכל הפחות החזיקה ברכב עם בעלה, ידעה, או לכל הפחות צריכה היתה לדעת, כי לרכב בו נסעה אין כיסוי ביטוחי מתאים, אך חרף זאת, הצטרפה לנסיעה והתירה לבעלה לנהוג ברכב, ומשכך, בהתאם להוראת סעיף 7(6) לחוק, נשללת זכאותה של התובעת לפיצויים לפי חוק הפלת"ד.
2. מכאן שהתביעה ככל שהיא נוגעת לנתבעת 1, בעילה לפי חוק הפלת"ד, נדחית.

הנתבעת 1 רשאית להגיש שומת הוצאות בטרם תינתן החלטה ביחס להוצאותיה בהליך, זאת בתוך 45 יום מהיום.

1. תביעתה של התובעת תידון, אם כן, על פי פקודת הנזיקין, כנגד הנתבעים 2-3 בלבד.

התובעת תגיש, בתוך 30 יום מהיום, חוות דעת רפואית להוכחת טענותיה שברפואה לפי סעיף 127 לתקנות סדר הדין האזרחי,תשמ"ד-1984, הנתבעים יגישו חוות דעת נגדית בתוך 60 יום לאחר מכן.

נקבע לתזכורת פנימית בעוד שלושה חודשים מהיום.

ניתן היום, ‏ט"ז תשרי תשע"ד, ‏20 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.