בפני

כבוד השופט רחמים כהן

תובעת

חנה לובלינג

ע"י ב"כ עוה"ד נחום פישהנדלר

נגד

נתבעים/
שולחי הודעה לצד השלישי

צד שלישי

1. עיזבון המנוח ישראל פרי ז"ל
ע"י יורשותיו הפוטנציאליות, גב' לילי, תמר ויעל פרי

2. ד"ר אלכסנדר פרי

3. הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי

4. B.G. Financing Ltd

5. B.G. Assistance Ltd

ע"י ב"כ עוה"ד איתן סגל

נגד

אריה לובלינג

ע"י ב"כ עוה"ד נחום פישהנדלר

פסק דין

תובענה על סך 989,548 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעת עקב הטעיה ותרמית של הנתבעים.

רקע כללי

המסכת העובדתית המצויה ברקע התובענה נסקרה ותוארה בהרחבה בהליכים פליליים שנוהלו נגד נתבעים 1 ו- 3 בת"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 40258/01, ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל ובדנ"פ 2334/09 (להלן- דנ"פ פרי). נתבעים 1 ו- 3 הורשעו בשלל עבירות ובהן עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, תיווך בביטוח שלא בהיתר ועיסוק בביטוח בלא רישיון. בגינן הוטלו עליהם עונשים מכבידים, לרבות עונש מאסר על נתבע 1, מר ישראל פרי ז"ל (להלן – פרי ז"ל). פרשה זו כונתה ונודעה כ"פרשת הפנסיה הגרמנית" וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב, עת הוגשו כתבי האישום נגד הנתבעים בשנת 2001. אליבא דתובעת דכאן דובר ב"פרשת מרמה גדולה, אם לא הגדולה ביותר שארעה בישראל" (סעיף 1.1. לסיכומיה). הורתה ולידתה של התובענה דנן נעוצות בפרשה זו:

בשנת 1983 ביקשה התובעת להצטרף לתכנית "הפנסיה הגרמנית" לפיה, ניתנה לתושבי ישראל אפשרות להצטרף לתכנית ביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה, בהתאם להוראות האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה), שנחתמה בשנת 1973 (להלן- האמנה, התכנית, בהתאמה). ההצטרפות לתכנית הפנסיה הגרמנית הותנתה בתשלום חד פעמי ורטרואקטיבי עבור פרמיות ביחס לעבר לתקופה בת 25 שנים (להלן- תפ"ר). אדם ששילם סכום זה רכש זכות לקבלת רנטה חודשית בסך מסוים עם הגיעו לגיל 65. בשל הדרישה לשלם את התפ"ר בתשלום אחד עלה קושי להצטרף לתכנית. פרי ז"ל אשר זיהה קושי זה הקים את הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי ישראל מערב גרמניה (להלן- הארגון), זאת על מנת לייצג ולטפל ברכישת זכויות על פי תכנית הפנסיה הגרמנית. מטרת הארגון הייתה להעמיד מנגנון שיאפשר לזכאים המעוניינים בכך להצטרף לתכנית ולעמוד בדרישת התשלום הרטרואקטיבי.

הארגון וישראל פרי ז"ל השיגו הסכמה של בנק גרמני להעמיד אשראי לזכאים, שיבקשו לקבל הלוואות לתשלום התפ"ר. הבנק הגרמני התנה את הקצאת האשראי בהקמת חברה, שתעניק הלוואות למבקשים להצטרף לתכנית. בנוסף, דרש שתיערך לכל לווה פוליסת ביטוח חיים להבטחתה. פוליסות אלה נועדו לענות על הסיכון, כי מי מהלווים ילך לעולמו בטרם תפרע ההלוואה שאז תבטיח הפוליסה את תשלום יתרתה, באופן שדמי הביטוח ישולמו לחברה המלווה.

לשם עמידה בתנאי הבנק הגרמני הקימו פרי ז"ל והארגון את B.G. Assistance Ltd (להלן - B.G.A) ואת B.G. Financing Ltd (להלן- B.G.F, להלן - החברות הזרות). הארגון התקשר עם B.G.A ו- B.G.F בהסכם למתן שירותים, מכוחו העניק שירותים ללקוחותיו בישראל. לקוח שפנה לארגון נדרש לחתום על מסמכים שונים ובהם ייפוי כוח והסכם ייצוג בו ייפה את כוחם של פרי ז"ל והארגון להתקשר עם עו"ד גרמני, כדי שייצגם כלפי המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה וזאת כנגד שכר טרחה בשיעור של מספר רנטות חודשיות. בהמשך הוחלף הסכם הייצוג בהסכם אחר בו מינה הלקוח את פרי ז"ל והארגון לפעול כשלוחיו לשם חתימה על הסכם עם BGA, שאמורה הייתה לייצגו בכל הנוגע למימוש זכויותיו על פי האמנה.

תמצית טענות הצדדים בכתבי הטענות

התובעת הוחתמה במשרדי הארגון על הסכמי הלוואה ועל ייפוי כוח המסמיך את נציגי הארגון, נתבעים 1 ו- 2, לייצגה ולטפל בעניינה בפני המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה. התובעת טוענת, בכתב התביעה המתוקן, שהוטעתה ושוכנעה לחתום על מסמכים שלא קראה ולא הבינה עקב תשישות, חולשה ומצוקה. לטענתה, הנתבעים החתימו אותה בעורמה על הלוואות ארוכות טווח למשך 17 שנים, מהן הרוויחו הון עתק, ללא כל צורך, כאשר היתה זקוקה אך להלוואת גישור קצרת מועד, עד לקבלת תשלום "רטרואקטיבי" מהמוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה.

לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, במועד החתימה על המסמכים התובעת לא היתה תשושה ולא היתה "חסרת אונים". לתובעת ולבנה, אריה לובלינג (להלן – אריה) אשר ליווה אותה במהלך כל פגישותיה בארגון, הוצעו מספר אפשרויות להשקיע את סכום התפ"ר: השקעה עצמית מלאה, הלוואת גישור בסכום ההשקעה והלוואה מלאה וארוכת טווח. אריה והתובעת בחרו ליטול הלוואה מלאה וארוכת טווח, שנפרעה מתוך תשלומי הפנסיה ואינה כרוכה בשום סיכון מצידם. אלמלא פעילות הנתבעים, התובעת לא היתה זוכה לקבל לידיה פנסיה חודשית מהמוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה, ללא כל השקעה כספית. במועד בו היתה צריכה התובעת להשקיע את הכספים, לא היתה כל וודאות שאכן תקבל תשלום רטרואקטיבי כלשהו ולבטח שלא היתה וודאות לגבי שיעורו. עוד טוענים הנתבעים, שפסקי הדין הפליליים אינם רלוונטיים לתובענה. שאלת הלוואת הגישור אל מול הלוואה ארוכת טווח, לא נדונה כלל בפסק הדין הפלילי. בנוסף, טוענים הנתבעים, שיש לדחות את התובענה מחמת התיישנות.

הנתבעים שלחו הודעה לצד שלישי נגד אריה, בן התובעת, בה נטען, שליווה את אמו בפגישות בארגון, היווה גורם משמעותי בקבלת ההחלטות של התובעת ויעץ לה לחתום על הסכמי ההלוואה. הצד השלישי העדיף, שאמו תרכוש את זכויותיה ללא כל סיכון נכסיה והשפיע עליה ליטול הלוואה ארוכת טווח ולא להשקיע מהונה העצמי.

הצד השלישי הגיש כתב הגנה להודעה בו טען, בין היתר, שהתובעת היתה צלולה לחלוטין במועד החתימה וקיבלה את כל ההחלטות בעצמה, ללא מעורבות כלשהי של בנה. אריה שימש בן לוויה פאסיבי בלבד. אפשרויות ההשקעה הוצגו בצמצום רב, תוך מתן דגש לאפשרות המועדפת והמומלצת מבחינת הנתבעים - הלוואה מלאה לטווח ארוך.

דיון

התובעת עותרת בסיכומיה, לחלופין, להשבת פרמיות ביטוח חיים, שנגבו – נגנבו לגישת התובעת, במהלך תקופת פירעון ההלוואות תוך הסתמכות על פסקי הדין שניתנו במסגרת ההליך הפלילי. בהקשר זה יצוין, כי בדנ"פ 2334/09 נקבע, שעבירת גניבה בידי מורשה בוצעה ביחס לסכומי פרמיות שנגבו ביתר, מעבר לפרמיות שהיו נדרשות על ידי חברת ביטוח חיצונית באותן נסיבות (סעיפים 99- 101, כבוד השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 3, 5 לפסק דינו של כבוד השופט עמית).

נושא "גניבת" הפרמיות לא נטען בכתב התביעה המקורי וגם לא בכתב התביעה המתוקן. מטרתו של כתב תביעה, בין היתר, היא להציג בפני בית המשפט ובפני הנתבע את "עילת התובענה", לרבות הסעד המבוקש. כתבי הטענות גודרים את רשימת הפלוגתאות שבהן ידון בית המשפט. טענה שלא נטענה וסעד שלא התבקש, אינם חלק ממסגרת הדיון ובית המשפט לא ייזקק להם. בעניינינו, היה הכרח לטעון להשבת הפרמיות במפורש ואף לכמת ולהוכיח את שיעור הפרמיות שנגבו ביתר, מעבר לטענה הכללית, שלא היה צורך כלל בביטוח חיים (השוו: ת.א. 30759-07-11 גרשים נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי, פסקאות 65, 66, ,67; להלן – עניין גרשים). יצויין, שבית המשפט העליון דחה ערעור, שהוגש על פסק הדין בעניין גרשים תוך אימוץ קביעותיו, ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי (ע"א 8442/13 גרשים נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי; להלן – ערעור גרשים).

ב"כ הנתבעים טען לעניין זה במהלך הדיון, טענתו התקבלה ונקבע, שמדובר בהרחבת חזית אסורה (עמ' 56, 96 לפרוטוקול). חרף האמור בסעיף 4.9 לסיכומי התובעים, לא ראיתי לנכון לסטות מההחלטה אף לא מהטעמים שפורטו על ידם. אמנם מדובר בהחלטת ביניים, אך היא החלטה מהותית במובן זה שיש לה השפעה מיידית על החקירות הנגדיות. יודגש, שהתובעת לא השיגה על החלטה זו.

הנה כי כן, עילות התובענה העומדות לדיון הן עילות ההטעיה והתרמית המפורטות בכתב התביעה המתוקן.

אך תחילה יש לבחון, האם התובעת צלחה את המשוכה הדיונית והיא טענת התיישנות עילת התובענה.

סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות) קובע התיישנות בת 7 שנים ביחס לתובענה כספית. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מורה, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

בכתב ההגנה העלו הנתבעים על נס את טענת ההתיישנות כעילה לסילוק התובענה על הסף.

לגישתם, הטענות המשמשות לעילת התובענה היו בידיעת התובעת בשלושה מועדים חלופיים מוקדמים: המועד הראשון הוא מיום 7.6.1990 ו/או מיום 8.4.1991. במועדים אלה קיבלה התובעת הסברים מפורטים על אפשרויות ההשקעה. המועד השני הוא מהעת בו התובעת חתמה על מסמכי ההלוואה ועל תצהיר מפורט בו היא מאשרת דבר מודעותה לתנאי העסקה. המועד השלישי הוא מיום 1.9.1992 בו התובעת קיבלה מכתב מפורט המסביר את דרך פירעון ההלוואות, הסכומים הרטרואקטיביים וגובה הפנסיה (סעיפים 57- 60 לכתב ההגנה).

מנגד, אריה מציין בתצהירו מיום 9.12.10, שאין שחר לטענת הנתבעים, שהעובדות המשמשות כעילת תובענה היו בידיעת התובעת מיום חתימת מסמכי ההלוואה שכן, כעולה מתצהירו, באותו מועד לא הוסבר להם מתי אמור להתקבל הסכום הרטרואקטיבי והמלצתם "החד משמעית", כלשונו, היתה לבצע הלוואה ארוכת טווח ולא הלוואת גישור (סעיף 12 לתצהיר אריה).

הנתבעים מוסיפים וטוענים, שהתובעת חדלה מלנקוב במועד בו קמה עילת התובענה בכתבי טענותיה (סעיף 21 לסיכומים). לטענתם, עילת התובענה נולדה בשנת 1991 ואילו התובענה עצמה הוגשה אך ביום 11.01.2010, משמע בחלוף כעשרים שנים. עובדה זו בצירוף העדר נימוק להארכת תקופת ההתיישנות מצדיקה סילוק התובענה על הסף (סעיפים 19, 23 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים הפנו לפסיקה ממנה ניתן ללמוד, שהיה על התובעת להצביע על קיומו של חריג שיש בו להאריך את תקופת ההתיישנות בכתבי הטענות ולא כשם שעשתה בשלב הסיכומים בלבד (סעיפים 24 – 27 לסיכומי הנתבעים).

מנגד, בסיכומי התשובה נטען, שהתובעת תארה כדבעי את עילת התובענה לרבות מועדה (סעיף 4.3 לסיכומים). התובעת אף מתייחסת לחריגים המצויים בחוק ההתיישנות אשר יש בהם כדי לעכב את תחילת מירוץ ההתיישנות. זאת ועוד, בתצהיר אריה מיום 9.12.10 ישנה התייחסות עובדתית ופרטנית לטענת ההתיישנות ומשכך, אין מקום לשעות לטענת הנתבעים לפיה, טענות ההגנה ביחס להתיישנות נדחות נוכח ההתייחסות המאוחרת אליהן (לעניין זה ראו ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 470).

התובעת מוצאת, שיש להקיש מהפסיקה הנוגעת ליחסי בנק לקוח בעניין חשבון עובר ושב: "כאשר היתרה בחשבון העו'ש היא יתרת זכות לזכות הלקוח, יקבע מועד הפירעון על פי דרישת הלקוח הראשונה ומרוץ ההתיישנות מתחיל לרוץ ממועד זה. כל עוד אין דרישה לא מחל מרוץ ההתיישנות לדעתנו הלכה זו הייתה ישימה במקרה דנן... את מועד הדרישה הראשונית ניתן לראות במכתב הדרישה הראשון מיום 17/4/08 (ד' לכתב תביעה המקורי) ולחלופין בחודש 1/2010 עת הגישה התובע את התביעה דנן. לחלופין ניתן לראות את הדרישה הראשונה בעת שהתובעת שינתה את הוראת הקבע והפסיקה את התשלומים לנתבעת 4 BGA ב- 2/2008... בכל אופן מקרות אירועים אלו, לא עברה תקופת ההתיישנות" (סעיף 5.1 לסיכומי התובעת).

מנגד, לטענת הנתבעים, יש לדחות את הטענה לפיה חשבון ההלוואה משול לחשבון עובר ושב, מהנימוקים המנויים בסעיף 35 לסיכומיהם ובין היתר, משום שמדובר בהרחבת חזית אסורה (חרף האמור בסעיף 4.1 לסיכומי התשובה). לגופו של עניין, פסק הדין של בית המשפט המחוזי במסגרת ההליך הפלילי ת.פ. (ת"א) 40258/01 דן בטענה זו ודחה אותה (השוו: עניין גרשים, סעיפים 31, 32, שם נדחתה טענה זהה).

עוד טוענת התובעת, שבמסגרת ההליך הפלילי הודיעו הנתבעים, שהם מקימים קרן בסכום של 50 מיליון דולר להיטיב "את אשר נקבע בהכרעת הדין" (סעיפים 3.2, 5.6 לסיכומי התובעת) ובכך יש משום הודאה בזכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. לטענתה, "יש לאכוף עליהם את ההודאה הנ'ל בבחינת 'נאה דורש נאה מקיים'. לית מאן דפליג כי איש מקורבנות העבירה לא ראה גרוש אחד מהקרן שהוקמה שכן ברור הוא כי עסקינן בתרגיל אחיזת עיניים שנעשה ערב הקראת גזר הדין על מנת להמתיק את עונשו של נתבע 1, אך תרגיל זה צריך לרבוץ לפתח הנתבעים ולהחליש את טענת ההתיישנות ולו לפחות יהיה גם הוא סיבה לדחיית הטענה" (שם).

סעיף 9 לחוק ההתיישנות, קובע כדלהלן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

סוגייה זו נבחנה על ידי כבוד השופטת ב' טולקובסקי בעניין גרשים, שקבעה בהאי לישנא:

"בענייננו - בחינת ההודעה שהוגשה על ידי ישראל פרי והארגון בתיק הפלילי, ביחד עם מכתב הנאמן, מלמדת כי אין מדובר בהודאה בזכות אלא בהתחייבות מותנית בתנאים שעיקרם המצאת פוליסת ביטוח חליפית שתבטיח את המשך פירעון ההלוואות במקרה של פטירת הלווה. ככל שתומצא פוליסה חליפית, יזוכה חשבון הלקוח בכל פרמיית ביטוח שחוייבה על ידי החברות המלוות ביחס לתקופה שמתחילה במועד עריכת הביטוח החלופי, בגין חיוב עודף של פרמיות לעומת עלות מוערכת של ביטוח בהיקף ובתנאים הקבועים בהסכמים עם החברות המלוות וכל זאת במידה והכרעת הדין לא תשונה. על פני הדברים מדובר בהתחייבות מסוייגת המותנית בתנאים ולא בהודאה מפורשת ומלאה בזכות המפסיקה את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות". (סעיפים 42 – 46, 47 לפסק הדין, ההדגשות הוספו). מסקנה זו אושרה ואומצה בערעור גרשים.

בעניינינו, לא די שטענה זו, שנדחתה כאמור בעניין גרשים, מהווה הרחבת חזית אלא עסקינן בהתחייבות העוסקת בהשבת פרמיות ביטוח חיים, שאינן במסגרת ההליך דנן.

זאת ועוד, לטענת התובעת התובענות הייצוגיות בת.א. 373/94 ות.א. 1229/08 עצרו את מירוץ ההתיישנות: "אנו נטען כי כל התקופה שבין 1994-1999 אינה נמנית במרוץ ההתיישנות" (סעיף 3.2 לסיכומי התובעת). לעניין זה מפנה התובעת לסעיף 15 לחוק ההתיישנות וכן לפסק הדין בעניין רע"א 68/89 צור נ' סרסור, פ"ד מ"ג(2) 624. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

טענה זו מהווה הרחבת חזית, נטענה כלאחר יד ואין היא תואמת, לכאורה, את הנטען בתגובת התובעת לבקשת הנתבעים לעיכוב ההליכים בתובענה עקב קיומה של התובענה הייצוגית. עקב התנגדות התובעת, ההליכים דכאן לא עוכבו.

עוד טענה התובעת, שמדובר במעשים או במחדלים נמשכים כאמור בסעיף 89 לפקודת הנזיקין:

"לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

בסיס הטענה נשען על כך, ש"התובעת הייתה בעת חתימת מערכת ההסכמים כבת 70, הדיוטה בעניינים פיננסיים וכן הצד החלש כלכלית בעסקה. התובעת אוימה באופן תדיר, כי אם תפסיק את הוראת הקבע עלולה כל יתרת ההלוואה לעמוד לפירעון מידי ואז היא או עיזבונה במקרה מוות חו'ס, יהיו צפויים לתביעה ואף ריבית ההלוואה תגדל ל- 15%" (סעיף 5.2 לסיכומים). בשים לב לכך שאף הערכאות שדנו בהליך הפלילי ראו במעשי הנתבעים כעבירה מתמשכת (סעיף 5.3 לסיכומיה).

הנתבעים טענו, שעל מנת שטענה זו תצלח על התובעת להצביע על מעשה או מחדל מתמשכים עליהם היא נסמכת אשר בוצעו במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה והיא לא עשתה כן, משחדלה להצביע על טענה עובדתית אחת המתייחסת למעשה או מחדל נמשכים. טענת התובעת מתייחסת לפסקי הדין הפליליים והקבוע שם, אולם אין בהם כדי ללמד על מעשה או מחדל נמשכים ביחס לנסיבות המקרה של התובעת. עוד טוענים הנתבעים, כי גם בתביעה נמשכת הכלל הוא שלא ניתן לתבוע על נזק שנגרם לפני למעלה משבע שנים.

טעם נוסף אליו מפנה התובעת לשם עצירת מרוץ ההתיישנות נעוץ בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, שכותרתו היא "תרמית ואונאה", להלן לשונו:

"היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה".

התובעת בסיכומיה מסבירה שאמנם בתביעה דנן, אין התובעת עותרת להחזר שכר טרחה "אך בהחלט נתבעה השבה או פיצוי הולם בגין נזקי מעשה המרמה/ גניבה הקשור בעניין המלצה זדונית המבוססת על מרמה והטעייה חוזית ונזיקית, ליטול הלוואה ארוכת מועד ללא צורך, להשבת 'הפירות האסורים' של המעשה... כאשר הטענה שנטענה היא כי למעשה התובעת לא נזקקה להלוואה ארוכת מועד ולא גם לא נזקקה לביטוח" ובמקום אחר מוסיפה, "הטענה היא כי התובעת 'נדחפה' ושוכנעה בתרמית ובחוסר תום לב, ליטול אשראי מלא מהנתבעים אשר יוחזר במהלך 17 שנים ולא ליטול אשראי ממקום אחר או 'הלוואת גישור' קצרה..." (סעיפים 1.3, 4.1 לסיכומי התובעת, ההדגשות הוספו).

הנה כי כן, עילת התובענה היא תרמית ומשכך, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעה לתובעת.

עילת התרמית עשויה, בנסיבות מתאימות, לגרום לדחיית תחילת מרוץ ההתיישנות. במקרה כזה על התובע להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה ולשאת בנטל הוכחה כבד במישור הראייתי (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתים עשרה, עמ' 184). בתוך כך חשוב להדגיש, כי "נטל הוכחת החריגים המעכבים את תחילת תקופת ההתיישנות מוטל על התובע ... הפסיקה קבעה כי טרם יידרש בית המשפט לחריג המנוי בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, על בעל הדין המבקש את הפעלתו להציג תשתית עובדתית התומכת בטענת התרמית..." (ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לשכת הסדר המקרקעין, סעיף 6).

בהקשר למועד היוודע דבר התרמית מבהירה התובעת כך: "לא די כי התובע, או מי מטעמו יקרא בעיתון בדבר הגשת כתב אישום נגד הנתבעים 1 ו-3 ואין זה מעלה או מוריד אם התובעת אף התרשלה בהשגת פרטי העילה. במילים אחרות: על מנת להגיש תביעה יש לדעת את פרטי עילת התביעה בשלמותה... וגם כאשר התעורר החשד אצל התובעת, על ידי בנה והנ'ל פנה לנתבעים וביקש לספק לו מסמכים וידיעות, דחו אותו הנתבעים 'ברגל גסה'... ולכן אין לנתבעים פתח להעלות טענת התיישנות" (סעיף 5.4 לסיכומי התובעת). עוד תולה התובעת יהבה בקביעות בתי המשפט בהליך הפלילי לפיהן הנתבעים פעלו באופן שיטתי להסוות מעשיהם. בהקשר זה מוסיפה וטוענת, ש"אין ספק כי אם הייתה יודעת התובעת, או מי שיעץ לה, את מלוא התמונה שטרחו הנתבעים לטשטש ולהסתיר, הייתה בוחרת הנתבעת לממן את התפ'ר ממקור אחר, או לבדוק לבחור במסלול הלוואת גישור קצרה" (סעיף 1.4 לסיכומי התובעת).

ביחס לטענות התובעת לפיהן לא היתה מודעת לעובדות המבססות את עילות התובענה, טוענים הנתבעים, שלא די שהטענה עלתה אך בשלב הסיכומים, אלא שאינה עולה בקנה אחד עם הסיקור התקשורתי הנרחב של "פרשת הפנסיה הגרמנית" כבר בשנת 2001. הנתבעים מטעימים, שתחילת תקופת ההתיישנות אינה תלויה בכך, שלתובעת היו ראיות להוכחת העובדות ולבטח אינה תלויה בכך שהתובעת הייתה מודעת למסקנות המשפטיות הצומחות מהעובדות (סעיף 40 לסיכומי הנתבעים).יתר על כן ולטענתם, התובעת לא השכילה להצביע על פיסת מידע, שאותה למדה בשבע השנים שקדמו להגשת התובענה ואשר לא הייתה ידועה לה שנים רבות לפני כן. על כן, אין זה ברור כלל ועיקר מה מנע מהתובעת להגיש את כתב התביעה שנים קודם להגשתה.

מנגד, לטענת התובעת, לא הוכח שהיא או אריה בנה היו מודעים לפרסומים בעיתון ביחס לכתב האישום שהוגש נגד פרי ז"ל והארגון וכן, שלא ניתן היה להגיש את התובענה טרם הרשעתם בהליך הפלילי. עוד נטען, שאריה התוודע למרמה ולאפשרות, כי אמו נעשקה רק עם פרסום ההרשעה בשנת 2007 ולאחר פגישה עם רו"ח אברהמי בשנת 2008 (סעיף 4.4 לסיכומי התשובה).

התובעת מפנה ל"הלכה פסוקה" הנלמדת מע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת, פ"ד מג(4) 861 הקובעת כך:

"כריכת המועד לתחילת ההתיישנות 'ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה' מעידה על אופי הידיעה הנדרשת. תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. באמירה 'נודעה לתובע' בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי. פרשנות זו מתחייבת מהשוואת הוראותיהם של הסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות... ותובע, מבקש להסתמך על סעיף 8, איננו יוצא ידי חובה בעצם ההוכחה, שהעובדות המהוות את עילת תובענתו נעלמו ממנו, אלא מוטל עליו גם להוכיח, שהעובדות נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו... בסעיף 7 אין זכר לאיזה מן התנאים הנוספים שבהם מותנית תחולתו של סעיף 8, והשוני הגלוי לעין בין נוסחיהם של שני הסעיפים אי אפשר לו שיהא חסר משמעות. יתר-על-כן: בשלילת פירושו המיוחד, השונה, של מושג הידיעה, האמור בסעיף 7, יש גם משום שלילת טעמו הקיומי של סעיף 7 כולו. אם האמירה "נודעה לתובע התרמית" תהא עשויה להתפרש גם ככוללת ידיעה זמינה, שבנקיטת אמצעים סבירים היה בידי התובע להשיגה אך הוא התרשל בהשגתה, מה בצע לנו בסעיף 7, מכול וכול?!"... אך לא תהא מלאכתי שלמה, אם לא אעיר הערה זו: מימים ימימה מקובל עלינו, לצרכים משפטיים שונים, ש"עצימת עיניים" שקולה לידיעה... עשויה איפוא להישאל השאלה, מה דינו, לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות, של תובע מרומה, אשר עצם עיניו מראות את העובדות המהוות את התרמית. כיוון שהשאלה הזאת, כפי שאבהיר להלן, איננה טעונה הכרעה בענייננו, אוכל להניח, בלא לפסוק בדבר, שדינה של עצימת עיניים, לצורך פירושו של סעיף 7, כדין ידיעה ממשית, וצידוק לכך עשוי להימצא בעקרון ההשתק..." ( כבוד השופט מצא, עמ' 870 - 871).

התייחסות נוספת לרמת הידיעה הנדרשת אודות קיומה של תרמית כעולה מסעיף 7 מצויה בע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, אף בזו הפעם הוגדרה על ידי כבוד השופט מצא כך, "... כידיעה "ממשית" ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית המשפט, שכן כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קרבן התרמית כל עוד לא נקנתה לו ידיעה על אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמיתו" (עמ' 399). בפרשה המוזכרת נטען, שהחלטת בוררים נבעה מאינטרס כלכלי מובהק ודבר התרמית נודע רק לאחר קבלת דוח חקירה שאישש את הראיות הדרושות להוכחת התרמית.

שונים הם פני הדברים בתכלית מהמקרה דנן.

אריה בתצהירו מציין, שהמרמה מתייחסת כלשונו לשני עניינים מרכזיים: האחד מארג השליטה בחברות הזרות ובארגון במטרה להשיא את רווחי הנתבעים והשני שהוא פועל יוצא של הראשון – נטילת הלוואה לטווח ארוך בעלות יתר תחת הלוואת גישור קצרה (סעיף 11 לתצהיר אריה מיום 16.2.12). באשר למועד ידיעת דבר המרמה מציין שרק לאחר הרשעת נתבעים 1 ו- 3 באוקטובר 2007 בבית המשפט המחוזי ולאחר פגישתו עם רו"ח צבי אברהמי בתחילת ינואר 2008 (בשונה מתצהירו מיום 9.12.10) "התחילה לחלחל בי ההכרה כי אמי ואנוכי רומינו ע'י הנתבעים... הכרתי זו התחזקה עוד יותר לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן ב- 5.2.09" (סעיף 16 לתצהירו מיום 16.2.12). בהמשך, מציין, ש"חלק משמעותי מהעובדות הרלוונטיות של המקרה נתבררו לי רק בחודש אפריל 2010 וזאת לאחר שנתקבל מגרמניה... מסמכים רלוונטיים. חלק נוסף התגלה לי כבר לאחר הגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים" (סעיף 18 לתצהירו).

תנאי "הידיעה הממשית" בדבר התרמית אינו מצריך הרשעה בפלילים אלא הוא בהחלט עשוי להיות שקול לידיעה בדבר הגשת כתבי אישום נגד הנתבעים. ודוק: דבר ידיעה מאוחר אינו מוציא את עובדת הידיעה המוקדמת אף אם מדובר בחלק "מהעובדות הרלוונטיות" בעוד שחלקן האחר הוברר שנים קודם לכן ומהווה תשתית ראייתית לביסוס עילת התובענה. עניין הגשת כתב האישום נגד פרי ז"ל והארגון פורסם כבר בשנת 2001. טענת התובעת כעולה מכתב התביעה היא, שרומתה על ידי הנתבעים עת הוחתמה על ההסכמים מושא התובענה (סעיפים 8, 9, 10, 11 לכתב התביעה המתוקן). יוצא אפוא, כי במועד בו "התפוצצה" הפרשה ולבטח במועד הגשת כתבי אישום, שגוללו את האשמות לפרטיהן, דבר התרמית כבר נפוץ ברבים. דומה, כי לכל המאוחר בשלב זה נצמחה לראשונה עילה התובענה. בעניין זה, דווקא הפניית התובעת לע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ מאששת מסקנה זו. בפרשה זו קבעה כבוד השופטת פרוקצ'יה כדלהלן:

"המבחן לצורך קביעת מועד תחילת מירוץ התיישנות בתובענה אזרחית מותנה, אפוא, בקיומו של כוח תביעה מהותי בידי התובע לקבל סעד שהוא טוען לו. כוח תביעה מהותי עומד לתובע כאשר יש ביכולתו להביא את עניינו להכרעה, הן מן הבחינה המושגית והן מן הבחינה הדיונית והמעשית... קיומו של כח תביעה במשמעות האמורה מצביע על בשלותה המלאה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד. ממועד זה נולדת עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות" (פס' 18).

משנה תוקף לדברים עולה דווקא מהרשעת הנתבעים, הנשענת בעיקרה על סוגיית פרמיות הביטוח, עניין שאינו בבסיס התובענה דכאן, המתייחסת לסוגי הלוואות ולנזק הכלכלי שהוסב כתוצאה מבחירה במסלול הלוואה זה או אחר. משמע, התייחסות התובעת למועד ההרשעה כמועד קריטי להבנת דבר התרמית, באופן שמותיר את התובענה "חיה" ולא כזו שהתיישנה, אינה מתיישבת עם מהות ההרשעה.

בנסיבות האופפות, ישנו טעם לפנות לרציונל הטמון בדיני ההתיישנות, שלא לאפשר לתובעת "לישון על זכויותיה". התובעת חתמה על הסכמים עם הנתבעים, מכוחם התקבלו בידה כספים, הגם שלטענתה ניזוקה במובן זה שנתח מכספיה נגזל במרמה. מארג הקשרים עם הנתבעים הוטל בספק עת "התפוצצה" פרשת הפנסיה הגרמנית, בתחילת שנות ה-2,000 אולם התובעת לא נקטה פעולות לבירור או השגה על מעשי הנתבעים, אלא בחלוף כעשר שנים. מן המקובץ עולה, שהתובעת לא עמדה בסד הזמנים המתיר הגשת תובענה על פי עילותיה. יתר על כן, ככל שהדבר מתייחס להונאה או לתרמית שנודעה בשלב מאוחר לטענתה, לא התבקשה הארכת תקופת ההתיישנות על סמך העובדות המאריכות אותה ובכך נפגמת טענת התובעת בעניין (והשוו האמור בת"א 14877-11-09 סידרנסקי נ' פרי, כבוד השופט א' בכר, סעיף 33).

לאור כל האמור המסקנה היא, שעילת התובענה התיישנה ודינה להידחות.

מעבר לכך, גם עילת התרמית לגופה תלויה על בלימה. על מנת להוכיח טענותיה, על התובעת לשכנע, שרומתה על ידי הנתבעים. התובעת מרחיבה בסיכומיה ומצטטת פסקי הדין שנתנו בהליכים הפליליים, אך היא לא היתה עדה בהליכים אלה והממצאים והמסקנות שם אינם עוסקים ישירות בתובעת. מעבר לכך, עיקר הממצאים עסקו בחיוב הלקוחות בשכר טרחה ובגניבת פרמיות הביטוח.

התובעת טענה בכתב התביעה המקורי והמתוקן, שחתמה על ההסכמים ועל ייפוי הכוח "כאשר עקב תשישות, חולשה ומצוקה היא לא קראה ולא הבינה לאשרם מערכת הסכמים סבוכה זו..." (סעיף 8 לכתבי התביעה). התובעת לא העידה בשל מצבה הבריאותי נכון להיום, אך אריה, נגדו הוגשה הודעה לצד שלישי, שינה את גרסתו וטען, שאמו היתה צלולה לחלוטין במועד החתימה, במצב מנטאלי טוב וקיבלה את כל ההחלטות בעצמה (סעיף 4 לכתב ההגנה בהודעה לצד השלישי, עמ' 40 – 43 לפרוטוקול).

טענתה העיקרית של התובעת היא, שהסתירו ממנה את העובדה, שהיא זקוקה להלוואת גישור קצרת מועד בלבד, עד לקבלת הרנטה הרטרואקטיבית ולא למערכת הלוואות ארוכת טווח וביטוחי חיים, שסיבכו אותה ללא צורך (סעיפים 16, 24, לכתב התביעה המתוקן). בעניין זה מדגיש אריה בתצהירו מיום 9.12.2010 ש"ההמלצה החד משמעית של נציגי הנתבעים הייתה לבצע את ההלוואה ארוכת הטווח, ולא לבצע הלוואת גישור" (סעיף 12 לתצהיר, הדגשה במקור, ראו גם סעיף 13 לתצהיר מיום 16.2.2012 ). אך בחקירתו הנגדית מרכך אריה את טענתו ואומר, שנציג הנתבעים הציג בפניו את אפשרויות ההשקעה השונות, לרבות נטילת הלוואה מבנק ישראלי (עמ' 81 לפרוטוקול) וגם ההמלצה לא היתה חד משמעית, "... הוא כיבד אותנו ובזמנו קיבלנו את זה שלמה אנחנו צריכים להסתבך בהלוואה, זה אני אומר עכשיו, הוא לא אמר למה אתם צריכים להסתבך, אבל הניואנס היה שעדיף לכם בסיטואציה הזו שללכת, תיקחו, אתם לא תשלמו שום דבר ואתם תקבלו..." (עמ' 82 לפרוטוקול, הדגשה הוספה). בהמשך השיב, שלא בדק אפשרות לנטילת הלוואה או מימון עצמי, שקיבל את המלצת נציג הנתבעים והשיב בחיוב לשאלה, "אבל זו גם הייתה האפשרות המועדפת על ידך?" (עמ' 84 לפרוטוקול). לאור האמור עולה, שאריה והתובעת העדיפו את האופציה של נטילת הלוואות ארוכות טווח ופירעונן מהרנטה החודשית, מבלי שתצא מכיסם ולו אגורה אחת וללא כל סיכון.

לכך יש להוסיף את התצהיר עליו חתמה התובעת ביום 8.4.1991 בו פורטו סכום ההשקעה, סכום הרנטה המלאה, הסכום החודשי הפנוי והסכום הרטרואקטיבי הצפוי, 105,363.5 מ"ג, אל מול סכום ההשקעה, שעמד על סך 100,278 מ"ג (נספח ב' לתצהיר אלכסנדר פרי). דהיינו, במועד החתימה על הסכמי ההלוואה כל הסכומים היו בפני אריה ובפני התובעת ולא הוסתרו מהם.