פתח דבר

הנתבעת נקטה הליך פירוק נגד החברה התובעת 1 בגין חוב נטען. במוקד הדיון ניצבת השאלה, אם הליך הפירוק נפתח כדין או שמא היה זה "הליך נפל" כמשמעו בעוולת הנגישה או התרשלות; ואם "הליך נפל" או התרשלות, יש לברר אם הוכח שנגרמו נזקים עקב כך לתובעת 1 ולחברה האם שלה, היא התובעת 2. החוב הנטען נושא הליך הפירוק הוא ביסוד התביעה שכנגד.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת מס' 1, חברת אף.אי.ה. דיוולופמנט בע"מ (להלן: "פ.א.ה"), היא חברה המאוגדת כדין בישראל; ועיסוקה, בין היתר, בפיתוח מיטות מתכווננות חשמליות עבור התובעת מס' 2. מיטות אלה מסייעות לקשישים ולאנשים בעלי מוגבלויות פיזיות לעבור בבטחה ממצב שכיבה למצב עמידה ולהיפך, וכן לטיפולים שונים בבתי חולים או מוסדות (להלן: "המיטות" ו"המיזם", לפי העניין).

עד למחצית שנת 2007, חברה הונג קונגית בשם F.A.H. Solutions Limited (להלן: "החברה ההונג קונגית") היתה בעלת השליטה המלאה בפ.א.ה; ואף מימנה את פעילותה. במהלך שנת 2007, מכרה החברה ההונג קונגית את כל נכסיה לרבות מניותיה בחברת פ.א.ה, חובותיה והתחייבויותיה – לידי התובעת מס' 2, Vitalgo Systems Ltd., היא החברה האם של פ.א.ה (להלן: "ויטלגו"). (פ.א.ה וויטלגו, להלן ביחד: "התובעות").

ויטלגו היא חברה שבסיסה בקפריסין, ועיסוקה בהמצאה וביישום של מוצרים ביתיים מתקדמים המיועדים לבתי חולים לשיפור חייהם של קשישים ושל אנשים בעלי מוגבלות פיזית. בין היתר, ויטלגו היא בעלת כל הזכויות במיטות כהגדרתן לעיל.

הנתבעים שכנגד מס' 2 ומס' 3, מר אוהד פז ומר עופר פריצקי, שימשו בזמנים הרלוונטיים לתובענה וגם כיום מנהלים בחברת פ.א.ה, וכן הם מנהלים ובעלי מניות בויטלגו (להלן: "פז" ו"פריצקי"). בעוד שפז מטפל בעניינים העסקיים והפיננסיים, פריצקי הוא מנהל טכני ומטפל בכל הקשור בפיתוח ובמכניקה של המוצר.

הנתבעת מס' 1, חברת אלצר בע"מ (להלן: "אלצר" או "הנתבעת"), היא חברה המאוגדת כדין בישראל. עיסוקה, בייצוגן בישראל של חברות בינלאומיות בתחום ההנעה הליניארית; וכן ביבוא ושיווק של מוצרים בתחום המכניקה והאלקטרוניקה, לרבות מערכות ורכיבים מכניים ואלקטרוניים לשימושים תעשייתיים שונים.

הנתבע מס' 2, מר אברהם (רם) צרפתי, שימש סמנכ"ל בחברת אלצר בזמנים הרלוונטיים לתובענה, והיה המוציא והמביא בחברה וביחסים עם פ.א.ה (להלן: "צרפתי"). (אלצר וצרפתי יחדיו, להלן: "הנתבעים").

2. פ.א.ה הוקמה במהלך שנת 2005, ומעת שהוקמה עסקה בפיתוח המיטות עבור החברה ההונג קונגית – ולאחר מכן עבור חברת ויטלגו, משזו באה בנעליה של החברה ההונג קונגית.

לצורך ייצור המיטות, החברה ההונג קונגית שויטלגו באה בנעליה, התקשרה ביום 28.2.06 בהסכם עם חברת אלביט מערכות בע"מ (להלן: "אלביט". ההסכם עם אלביט סומן ת/9), וזו מצידה ייצרה את המיטות בשיתוף פעולה עם חברת א.ג.מ תפן בע"מ (להלן: "א.ג.מ"). המפעל של האחרונה מצוי בכרמיאל.

להפעלת מנגנונים של המיטות נדרשו מנועים שאינם מיוצרים על ידי אלביט, חמישה מנועים לכל מיטה; ומשכך, נתבקשה פ.א.ה למצוא ספקית למנועים כאלה לצורך התקנתם במיטות. על רקע זה פנתה פ.א.ה בחודש אוקטובר 2006 או בסמוך לכך, לחברה דנית בשם Linak International שעיסוקה בייצור מערכות הנעה (להלן: "לינאק"), על מנת לבדוק אפשרות של שיתוף פעולה. בעקבות פנייתה של פ.א.ה ללינאק, פנתה אלצר לפ.א.ה והציגה את עצמה כנציגה הבלעדית של לינאק בישראל.

3. פ.א.ה כאמור עמלה באותה עת עבור ויטלגו על פיתוח המיטות, שהיו מוצר חדשני, ולצורך זה נדרשה למנועים שייצרה לינאק ורכיבים שנלוו להם וכן לפיתוח תוכנה ייעודית להפעלת המיטות (להלן: "התוכנה"), כולם מתוצרת לינאק.

ואמנם בשלהי שנת 2006–ראשית שנת 2007 נוצרה מערכת יחסים עסקית בין פ.א.ה לבין אלצר, לקידום הליכי פיתוח התוכנה והתקנת המנועים במיטות. פיתוח המיטות היה כרוך בבניית דגמים ראשוניים (אבות טיפוס) ובבדיקת פעולתה התקינה של התוכנה – ובשכלולם של אלה תוך כדי תנועה. יצוין כי לא נחתם כל הסכם בכתב בין פ.א.ה לבין אלצר בדבר הספקת המנועים ופיתוח התוכנה.

ייאמר כבר כעת, כי אף שאלצר ביקשה לגמד את תפקידה בקשר עם פ.א.ה ולהציג עצמה כחוט מקשר בלבד בין פ.א.ה ללינאק, ברי מהתנהלותה ואף ניתן לדברים ביטוי במכתב מנהלה צרפתי (ראו: ת/58), כי ייחסה חשיבות מרכזית למיזם; ואף היתה נכונה להשקיע בו מתוך צפי פוטנציאל הרווח הגבוה שיהיה מנת חלקה עם תחילת הייצור הסדרתי של המיטות.

4. בשלב מקדמי של הליך הפיתוח מסרה אלצר לפ.א.ה סט של חמישה מנועים, בקר ומתאם לצורך עריכת בדיקות ראשוניות למוצר – בין היתר, בדיקת המנועים ותפקודם והתיאום בין הרכיבים השונים – על גבי אבטיפוס שנבנה באלביט. תמורתם שילמה פ.א.ה לאלצר סך 1,594.64 ש"ח (ראו: ת/10, ת/11).

משהחלה לינאק בפיתוח התוכנה – בחודש מרס 2007 נשלחה למפעלה של לינאק בדנמרק מיטה, אשר סט המנועים שנרכש זה מכבר והרכיבים האחרים הורכבו עליה, לצורך המשך פיתוח התוכנה והתאמתה. בהמשך הורכבה בישראל מיטה נוספת לבדיקה במפעל של א.ג.מ, ולינאק שלחה את התוכנה הראשונית שפיתחה לצורך התקנתה באותה מיטה (להלן: "מיטת ההדגמה"). כך נעשה כדי שבד בבד עם הבדיקה שתיערך במיטה בדנמרק, תערוך פ.א.ה בדיקות משלה בישראל ותוכל להעיר את הערותיה באשר לתפקוד התוכנה.

פ.א.ה מצידה תכננה להציג את מיטת ההדגמה כשהיא מופעלת באמצעות התוכנה, לפני משקיע אמריקני בשם יצחק וולף (להלן: "המשקיע"), שעימו נקבעה פגישה ליום 19.7.07 במפעל א.ג.מ בכרמיאל שבו תוכננה ההדגמה להיערך. על אודות העסקה שעמדה על הפרק עם משקיע זה, היתכנותה והחשיבות שנודעה לה, קיימת מחלוקת בין הצדדים; ולכך אדרש בהמשך.

5. ואולם כפי שהתברר, בשל טעות של לינאק לא נשלח הכבל המתאם הנכון שנדרש להתקנת התוכנה, וכך קרה שבראשית חודש יולי 2007 טרם הותקנה התוכנה שנשלחה במיטה שהייתה מצויה במפעל א.ג.מ. על רקע זה התנהלה תכתובת דואר אלקטרוני בין מנהל הפיתוח בלינאק, מר פרבן רודבק (להלן: "פרבן"), לבין צרפתי (ראו: ת/71, ת/72); הכל כדי להבטיח את הגעת הכבל לארץ בדרך המהירה ביותר כדי שיותקן בעוד מועד במיטת ההדגמה שבכרמיאל.

אמנם הכבל החסר נשלח והגיע לידי אלצר, אלא שבשלב זה חל מפנה ביחסים שבינה לבין פ.א.ה. על פי תיאורם של פז ופריצקי את הדברים, למרות התחייבותה של אלצר להתקין את התוכנה במיטת ההדגמה בתאריך 15.7.07 (יום ראשון בשבוע) ‒ ארבעה ימים קודם לפרזנטציה לפני המשקיע, שנקבעה ליום 19.7.07 (יום חמישי) ‒ קיבל פריצקי בעודו במחצית הדרך לכרמיאל הודעה מאת הנציג הטכני של אלצר, מר מאיר ספקטור (להלן: "ספקטור"), כי נבצר ממנו להגיע משום פעילות שלו בשירות מילואים וכי יגיע למחרת ככל שניתן. ברם גם למחרת הודיעוֹ ספקטור שלא יוכל להגיע, ומאותה עת לא היה ניתן ליצור קשר עימו או עם צרפתי, אשר לגרסת פז ופריצקי התחמקו מהם כל אימת שניסו לשוחח עימם בטלפון. משנוצר לבסוף קשר, ביום 17.7.07 נסע פריצקי למשרדי אלצר כדי לקבל את הכבל החסר ורכיבים נוספים שלקח איתו ספקטור, כנטען, בביקור קודם שלו במפעל א.ג.מ ‒ רכיבים שבלעדיהם לא ניתן להתקין את התוכנה ולהציג את המיטה במלוא יכולותיה ובאופן המיטבי שבו היא אמורה לפעול. אלא שאז התברר כי צרפתי עומד על כך שכתנאי לקבלת החלקים כאמור ולהתקנת התוכנה במיטת ההדגמה, תשלם פ.א.ה לאלצר חוב נטען בסך של 92,000 ש"ח.

עם זאת, יצוין בנקודה זו כי חרף האמור נערכה מצגת של מיטת ההדגמה בפני המשקיע במועד שנקבע, תוך שפריצקי – שהוא כזכור מי שאמון על העניינים הטכניים והמכניים בפ.א.ה – הפגין יצירתיות שבאה לחפות על העדר התוכנה והחסר ברכיבים נוספים (ראו: עדות פז בעמ' 138 לפרוטוקול ש' 22-11; ועדות פריצקי עמ' 190 ש' 23-17). עובדה היא שהמשקיע עצמו התרשם וכעבור זמן קצר, ביום 25.7.07, אף נחתם מזכר הבנות לשיתוף פעולה בין ויטלגו לבינו (ראו: ת/37, להלן: "מזכר ההבנות").

6. נכון לאותה עת שלחה אלצר זה מכבר לפ.א.ה ארבע חשבוניות שטרם שולמו, על סך כולל של 54,843.35 ש"ח, כדלקמן:

א) חשבונית מס' 100107 על סך של 423.93 ש"ח מיום 22.1.07;

ב) חשבונית מס' 100138 על סך של 6,647.87 ש"ח מיום 26.3.07;

ג) חשבונית מס' 100151 על סך של 39,998.23 ש"ח מיום 3.5.07 (להלן: "חשבונית התוכנה");

ד) חשבונית מס' 100170 על סך של 7,773.32 ש"ח מיום 2.7.07 (להלן: "חשבונית השלט").

לטענת התובעות, בשלב זה טרם הגיע מועד פירעון החשבוניות הללו, שהעיקרית שבהן היא חשבונית התוכנה; כך במיוחד שעה שטרם הותקנה התוכנה על גבי מיטת ההדגמה וטרם נבחנה פעולתה התקינה. עם זאת פז טוען שכאשר עוד קודם לכן, בראשית יולי, פנה אליו צרפתי בבקשה להסדיר את התשלום, הבטיח פז בשיחת טלפון כי יעשה כן בשבוע שראשיתו ביום 22.7.07; זאת בכפוף להספקת הרכיבים ולהתקנת התוכנה לפני יום 19.7.07 ‒ הוא המועד שנקבע להצגת מיטת ההדגמה לפני המשקיע (ראו תכתובת הדוא"ל ת/13). מכל מקום הסכום שנקב צרפתי, 92,000 ש"ח, היה מופרך וחסר כל בסיס. סופו של דבר: התוכנה והרכיבים הנוספים לא נמסרו לידי פ.א.ה ולא הותקנו על גבי מיטת ההדגמה. אמנם נערכה מצגת לפני המשקיע, אשר הגיע ביום 19.7.07 למפעל בכרמיאל, אך זו הייתה חלקית משלא התאפשר להפעיל את המיטה באופן אוטומטי מלא.

התובעות טוענות כי בהתנהלות כאמור הפרו אלצר וצרפתי כל סיכום שהיה בין הצדדים, ועל כן לא עמדה לאלצר כל זכות לקבל תשלום כלשהו מאת פ.א.ה.

יוער בנקודה זו כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לטיבה של חשבונית התוכנה, שהיא החשבונית המרכזית ובעלת הסכום המשמעותי מבין החשבוניות שנזכרו. כך, בעוד שהתובעות טוענות כי עסקינן בתשלום שנדרש עבור פיתוח התוכנה שעליה היתה לינאק אמונה, ואשר לטענת התובעות היא לא סופקה ולא הותקנה; אלצר מצידה טוענת כי עסקינן בתשלום עבור שרותים שאלצר העניקה לפ.א.ה על מנת לסייע בידי האחרונה להגדיר ללינאק את הפרמטרים הנדרשים מהתוכנה שזו עבדה על פיתוחה עבור המיטות – ועל כן התשלום הנדרש אינו תלוי באספקת התוכנה עצמה.

7. ביום 14.8.07 פנתה אלצר על ידי עו"ד זיו אייזנר (להלן: "עו"ד אייזנר"), במכתב התראה למנהלי פ.א.ה, שלפיו נדרשה פ.א.ה לשלם לאלצר סך של 185,352.32 ש"ח בגין חוב נטען, הוצאות ונזקים (ראו: ת/18).

בו ביום, 14.8.07, הגישה אלצר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה למתן צו פירוק נגד פ.א.ה ועימה גם "בקשה דחופה למינוי מפרק זמני, במעמד צד אחד" (פש"ר 2121/07; להלן: "הליך הפירוק") (ראו: ת/19, ת/20). אלה נתמכו בתצהירים מאת צרפתי. בבקשת הפירוק נטען כי פ.א.ה אינה חולקת על החוב שבגינו הוגשה – בסך 54,843.35 ש"ח, הוא סכום החשבוניות כנזכר בסעיף 6 לעיל; אלא שנטען שפ.א.ה אינה מסוגלת לשלמו ומשכך קיימת עילת פירוק בגין חדלות פרעון; ועוד נטען גם להברחת נכסים. על יסוד הבקשה, ניתן ביום 15.8.07 במעמד צד אחד צו למינוי עו"ד אייזנר, ב"כ פ.א.ה, כמפרק זמני (כבוד השופטת ר' לבהר שרון, ראו: נ/9).

מיד עם היוודע הדבר לפ.א.ה, זו הגישה ביום 20.8.07 בקשה לביטול מינוי המפרק הזמני (ראו: ת/22). ויטלגו ביקשה להצטרף כצד לבקשת הביטול, ומבוקשה ניתן לה (החלטת כבוד השופט ש' שוחט מיום 20.8.07, ת/27). בית המשפט נתן שהות למבקשת הפירוק, אלצר, להגיב לבקשת הביטול; וכן נתבקשה תגובת כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"); ועוד נקבע כי דיון בבקשה ייקבע ויתקיים מיד לאחר תום פגרת בתי המשפט.

הוגשו תגובה מאת אלצר והמפרק הזמני ותשובה לתגובה. כן ניתנה עמדת הכנ"ר (ראו: ת/31), ודיון בבקשת הביטול נקבע ליום 11.9.07. בשלב זה פנה פז מטעם פ.א.ה במכתב לכנ"ר שבו הציע להפקיד ערבות אישית שלו בגובה סכום בקשת הפירוק, שמימושה יותנה בהמצאת פסק דין חלוט נגד פ.א.ה בתביעה שתוגש נגדה בהליך מתאים. נכונותו של פז להפקדת ערבות, כפי שציין, נועדה להקטנת הנזק העצום הנגרם לחברה עקב בקשת הפירוק "הלא מוצדקת", כלשונו (ראו: ת/30). אלצר נתנה הסכמתה להצעה זו ולביטול הליך הפירוק כנגד הפקדתה. כך לדבריהם של הנתבעים, לנוכח ההטבה הגלומה בקבלת ערבות אישית מאת מנהל החברה החייבת, היא פ.א.ה; ואולם, אלצר וכן המפרק הזמני ביקשו כי התובעות ומנהליהן יחויבו בהוצאות הליך הפירוק ושכר טרחת המפרק הזמני.

במצב דברים זה, ביום 6.9.07 ניתנה החלטה על ידי כבוד השופטת סגנית הנשיאה ו' אלשיך, שבה הורתה על ביטול צו הפירוק הזמני בכפוף להפקדת ערבות אישית של מנהל חברת פ.א.ה, פז, כפי שהוצע (ראו: ת/32). משהופקדה הערבות ולבקשת אלצר, ביום 12.9.07 ניתנה החלטה על מחיקת הליך הפירוק (ראו: ת/34).

8. עיקר טענתן של התובעות נעוצה בהליך הפירוק שבו כאמור נקטה אלצר נגד פ.א.ה, באוגוסט 2007. כך שעה שעסקינן ב"סכום פעוט", כלשון התובעות, ובחוב נטען המוכחש על ידן ושהוא לכל הפחות שנוי במחלוקת. והכל כאמצעי לחץ ולסחיטת כספים מאת פ.א.ה, שאלצר כלל אינה זכאית להם; ובהיות פ.א.ה חברה סולבנטית לחלוטין, בניגוד למצג שהציגה אלצר.

נטען שכתבי הטענות שהגישה אלצר לבית המשפט בגדר הליך הפירוק ונתמכו בתצהירים מאת מנהלה, צרפתי, היו רצופים בדיות ושקרים; ואף נגועים בהסתרת מידע רלוונטי על אודות המחלוקות הקשות בין הצדדים סביב אי התקנת התוכנה במיטת ההדגמה ערב המצגת בפני המשקיע שהגיע במיוחד לשם כך מארצות הברית; וכן על אודות התערערות היחסים שבין אלצר ללינאק שהובילה לאובדן הזיכיון של אלצר להפצת מוצרי לינאק בישראל, ועקב כך לחוסר יכולתה של אלצר להמשיך ולקיים יחסים עסקיים עם פ.א.ה – עובדות שעליהן נודע לתובעות רק בדיעבד, ומאת לינאק. בהצגת תמונה מסולפת ושקרית כאמור, הצליחו הנתבעים להוליך שולל את בית המשפט ולזכות בצו פירוק זמני נגד פ.א.ה במעמד צד אחד; ובתוך כך גרמו לנזקים אדירים לשמם של פ.א.ה ומנהליה ולמיזם המיטות של התובעות שעמלו על קידומו, נזקים המתבטאים במיליוני שקלים. נטען כי הנזקים התבטאו, בין היתר, בעיכוב התקדמות המיזם ואף באובדן עסקת ענק שעמדה על הפרק עם המשקיע שנרתע ונסוג מהתקשרות עם התובעות משנודע לו דבר הליך הפירוק; וכך ירדה לטמיון עסקה שלטענת התובעות היתה אמורה להבטיח, במסגרתה, הזמנת 1,000 מיטות ולהניב לויטלגו הכנסות עתק. התובעות טוענות לקיומן של עילות תביעה – מכוח עוולת הנגישה, בהיותו של הליך הפירוק הליך נפל שנפתח בזדון ואף הסתיים לטובת פ.א.ה; ולחלופין עוולת הרשלנות. הן אומדות את סך הנזקים שנגרמו להן, לשיטתן, במיליונים רבים של שקלים, ולצרכי אגרה העמידו את התביעה על סך של 2,600,000 ש"ח.

יוער כי התובעות טוענות גם לקיומן של עוולות שקר מפגיע ולשון הרע – ואולם ההתייחסות לעוולות אלה נעשתה כלאחר יד ובלא כל ביסוס וטיעון ממשי, ואין לכן מקום להידרש להן.

9. הנתבעים מצידם טוענים כי אלצר סיפקה לפ.א.ה שרותים ורכיבים שונים לאורך תקופה של כחצי שנה עד לחודש יולי 2007; וכי כל אותה תקופה לא העלתה פ.א.ה כל טענה בקשר עם החשבוניות שהוצאו לה. יתר על כן, היא אישרה את קיומו של החוב וכי זה ייפרע בקרוב. משזה לא נפרע, חרף הפצרותיו של צרפתי בשיחות שלדבריו קיים עם מנהלי פ.א.ה – פז ופריצקי – ותכתובות דואר אלקטרוני; ומשהתברר לאלצר, כטענתה, כי מצבה של פ.א.ה בכי רע וכי לא תוכל לפרוע את חובותיה – חששו הנתבעים לעמוד בפני שוקת שבורה, ומשכך נקטו בהליך הפירוק. רק עם פתיחת הליך הפירוק, הפכו פז ופריצקי את עורם והתנערו מחובה של פ.א.ה; ואין זאת אלא שהליך הפירוק נפתח כדין ואף התחייב בנסיבות העניין, שאז אף התברר כי פ.א.ה היא חברה חסרת נכסים. הליך הפירוק לא נפתח אפוא בזדון כנטען, ומשכך אין עסקינן בהליך נפל כטענת התובעות; ואין יסוד לטענה שנסתיים לטובת פ.א.ה, שכן הליך הפירוק נסתיים בפשרה משהסכימה אלצר לביטולו בכפוף להצעת הפשרה שהעלתה פ.א.ה בדבר מתן ערבות אישית על ידי מנהלה להבטחת פרעון החוב שבגינו נפתח הליך הפירוק.

עוד טוענים הנתבעים, כי גם לטענה בדבר רשלנות מצידם לא הונח בסיס, בין היתר משום שלא הוכח נזק כלשהו למי מהתובעות. מכל מקום, הנתבעים טוענים להעדר יריבות עם התובעת מס' 2, ויטלגו – שעה שההתקשרות של אלצר היתה רק עם פ.א.ה, ונגדה בלבד אף הוגש הליך הפירוק.

התביעה שכנגד עניינה בחוב הנטען על ידי הנתבעים שבגינו נקטו את הליך הפירוק וכספים נוספים שלטענתם פ.א.ה ומנהליה חבים בהם – בגין רכיבים ושרותים שאלצר סיפקה לפ.א.ה, חלקם בהשאלה ולא הוחזרו. ארחיב בעניין זה במסגרת הדיון בתביעה שכנגד.

10. לעניין מעמדה של ויטלגו בתובענה – ייאמר כבר כעת כי מקובלת עלי עמדת התובעות, כי פעילותה של פ.א.ה שלובה בפעילותה של ויטלגו ומשלימה אותה; ומשכך ובהיות פ.א.ה חברת הפיתוח של ויטלגו בישראל ובבעלותה המלאה של ויטלגו, אזי כל פגיעה כלכלית בפ.א.ה משליכה גם על ויטלגו. על רקע זה, אף ביקשה ויטלגו להצטרף כבעלת דין לבקשה שהוגשה בזמנו לביטול צו הפירוק, ומבוקשה ניתן לה (ראו: ת/27, החלטת כבוד השופט ש' שוחט מיום 20.8.07). ברי כי כך כאשר עסקינן בעוולות נזיקיות שעליהן נסבה התביעה, ולא כן במישור החוזי שבגדרו הקשר הוא אך בין פ.א.ה לבין אלצר.

ועוד אקדים ואומר כי התובעות מייחסות אחריות אישית לסמנכ"ל הנתבעת, צרפתי, ואילו הנתבעת מייחסת אחריות אישית למנהלי התובעות, פז ופריצקי – ואולם הוברר כי נושאי המשרה פעלו אך בתוקף תפקידם ומכל מקום לא הונחה תשתית מתאימה לאחריות המיוחסת למי מהם מעבר לכך. עם זאת, יצוין כי ככל שתתקבל התביעה שכנגד המופנית כלפי פ.א.ה, אזי תקום חובתו של פז מכוח הערבות שנתן בגדר הליך הפירוק – בגבולות הסכום שלו הוא ערב (53,000 ש"ח) ומשיהפוך פסק הדין לחלוט.

למען תהא התמונה שלמה, יצוין כי על פי עדותו של פז המיטות כיום משווקות בהצלחה רבה בארצות הברית ואף נחשבות שם כ"להיט" בלשונו (עמ' 130 לפרוטוקול ש' 22 עד עמ' 131 ש' 4).

דיון

11. מטעם התובעות הוגשו תצהירי עדות ראשית מאת פז ומאת פריצקי. כן הוגש תצהיר עדות ראשית מאת המשקיע כהגדרתו לעיל. בנוסף הוגשה חוות דעת מומחה חשבונאי מאת רו"ח רוני טיומקין.

מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית מאת צרפתי ומאת מזכירת אלצר – גב' סיון דלשדפר (להלן: "גב' דלשדפר").

המצהירים נחקרו על תצהיריהם, והמומחה על חוות דעתו.

הליך הפירוק

12. הליך הפירוק שנזכר בפרק העובדתי הוא בליבת התביעה כאן, כאשר הצדדים חלוקים בדבר הצידוק בנקיטת הליך זה בנסיבות המקרה, וכן באשר להשלכות שנודעו לו מבחינת התובעות. נדרש אפוא להוסיף ולפרט בעניין זה.

כפי שכבר צוין, אלצר השתיתה את הליך הפירוק נגד פ.א.ה על טענתה בדבר קיומו של חוב בסכום של כ- 54,000 ש"ח שנטען שאינו שנוי במחלוקת. עוד היא טענה לקיומה של עילת פירוק של חדלות פרעון, וכן להברחת נכסים על ידי פ.א.ה שיש לעוצרה. פ.א.ה, כזכור, טענה כי לנוכח הפרת אלצר את התחייבויותיה, ובראשן העובדה שהתוכנה לא סופקה ולא הותקנה – לא קמה זכותה לכספים כלשהם, ולמצער החוב הנטען שנוי במחלוקת.

13. הכנ"ר מסר כאמור את תגובתו לתיק הפירוק, במסגרת הבקשה לביטול צו הפירוק הזמני שניתן. בתגובתו נאמר כי עיון בבקשת הפירוק מלמד כי היא נשענת על שני אדנים: עילת חדלות פרעון, ועצירת הברחת נכסים. באשר לעילת חדלות פרעון, ציין כי "מדובר בצעד הדרסטי והפוגעני ביותר שניתן לנקוט כנגד חברה". ואילו בנסיבות המקרה, קיים סכסוך עסקי בין הצדדים ומדובר בחוב שהוא שנוי במחלוקת, ומן הראוי היה שתחת הגשת בקשת פירוק תפנה אלצר להליך של תביעה מתאימה. כך במיוחד בהינתן שההתקשרות בין הצדדים נעשתה ללא חוזה מסודר בכתב, שניתן ללמוד ממנו על ההתנהלות המוסכמת שביניהם בכל הנוגע לאספקת המוצרים והסדרי התשלום. ובלשון הכנ"ר:

"אליבא דכנ"ר לא הוכח חובה של המבקשת בחוב חלוט ללא ספקות ומתקיימת מחלוקת אשר יכולה להיחשב כמחלוקת בתום לב אשר בנסיבותיה יטה בית המשפט להפנות מבקשת הפירוק להוכיח חובה בערכאה מוסמכת מבלי שיינתן צו פירוק".

משכך, סבר הכנ"ר כי לא מתקיימת כלל עילת חדלות פרעון. ובאשר לטענה בדבר הברחת נכסים, ציין הכנ"ר כי עצירת הברחת נכסים אינה מוכרת כלל כעילה לפירוק חברה; ועוד הוסיף הכנ"ר כי מעמדת המפרק הזמני הוא למד כי לפ.א.ה אין כלל נכסים, וממילא עובדה זו משמיטה את הקרקע מן הצורך במינוי מפרק זמני.

לבסוף סיכם הכנ"ר את עמדתו, והיא שאין מקום להורות על מתן צו פירוק לחברת פ.א.ה.

14. כבוד השופטת אלשיך בהחלטה מיום 6.9.07 אימצה את הצעת פ.א.ה, שלפיה תופקד ערבות אישית של פז בסכום שבגינו הוגשה בקשת הפירוק, וכי בכפוף לכך יבוטל צו הפירוק הזמני.

ואולם אף שלנוכח הצעתה של פ.א.ה לא היה עוד צורך להכריע במחלוקות שבין הצדדים ולמעשה התייתר הליך הפירוק כולו, כפי שציין בית משפט, מצאה כבוד השופטת אלשיך מקום למתוח ביקורת על עצם הגשת בקשת הפירוק; ואצטט מקצת מההחלטה המשקפת את רוח הדברים:

"בקשת הפירוק שבפני הינה בעייתית מאד, וזאת הן מבחינת שיעורו הנמוך של החוב הנתבע, והן ובעיקר נוכח העובדה כי מבקשת הפירוק אינה אוחזת בפסק דין כלשהו, וזאת כאשר עסקינן בחוב שעל פניו שנוי במחלוקת".

וכן:

"בנסיבות המקרה, קשה להשתחרר מן הרושם כי מבקשת הפירוק, אשר היתה מודעת לחולשה היחסית בעצם העילה, ביקשה לפצות על כך בתיאור מפורט של סכנה כביכול להברחת נכסים.

אכן, אין ספק כי תיאור זה נראה, לכשעצמו, בהיר ומשכנע מאד, וקולע היטב לדלת אמותיהם של המקרים בהם הצדיקה הפסיקה מינוי לאלתר של מפרק זמני. אלא מאי? בסופו של יום, ולאחר שגוללה המשיבה את גרסתה, עלו תמיהות לא מעטות בדבר הבקשה, אורח ניסוחה והעובדות שנטענו בה, וזאת בלשון המעטה.

די אם אעיר, כי כיום קיים ספק גדל בעיניי, אם עצם מתן הצו הראשוני היה מוצדק כלל ועיקר (חרף העובדה, כי נראה מוצדק נוכח הבקשה הראשונית), ואין לי אלא לתמוה, הכיצד הוצגו סוגיות הנתונות במחלוקת ו'נצבעו' בצבע החלטי וחד-משמעי אשר ספק אם תאם את מצב הדברים לאשורו; למצער, עניין לנו במחלוקות מהותיות הדורשות ליבון ובירור עובדתי, אשר המקום לעורכו אינו במסגרת בקשת פירוק". (ההדגשות הן במקור – ע.ב.).

ועוד נאמר:

"... יתכן מאד כי לו הגיעו הדברים לדיון, היתה מתקבלת עמדת הכונס הרשמי דווקא, דבר שיכול היה להביא לכאורה כי צו הפירוק יבוטל אף בלא הפקדת הערבות האישית נשוא הצעת הפשרה".

בנסיבות המקרה, אף דחה בית משפט את בקשת אלצר והמפרק הזמני לפסוק לטובתם הוצאות.

הנזקים הנטענים

15. טרם שאתן את הדעת לעילות שעליהן נסמכת התביעה והאם הוכחו, אני רואה מקום להתייחס לנזקים הנטענים.

התובעות טוענות כי נגרמו להם נזקים המתבטאים במליוני שקלים כתוצאה מהליך הפירוק שבו נקטו הנתבעים, אשר לעמדת התובעות לא היתה לו כל הצדקה. בראש ובראשונה הן טוענות כי באותה עת הן עמדו בפני סגירת עסקה שנרקמה בין ויטלגו לבין המשקיע, כפי שניתן לה ביטוי במזכר ההבנות שנחתם עימו זה מכבר, שבעקבותיו היו אמורים ויטלגו והמשקיע להתקשר בהסכם בכתב. ואמנם טיוטת הסכם מסגרת הועברה מאת המשקיע לויטלגו (ת/39). כפי שעולה ממנה, וממזכר ההבנות שקדם לה, העסקה שנרקמה בין הצדדים היתה כרוכה בהקמת חברת שיווק בארצות הברית בבעלות משותפת של ויטלגו ושל המשקיע (להלן: "החברה האמריקאית") ומתן הלוואת בעלים על ידי המשקיע בסכום של חמישה מליון דולר למימון הוצאות החברה; וכן התחייבות מצד המשקיע לפעול להזמנת 1,000 מיטות על ידי החברה האמריקאית במטרה לשווקן, כאשר ויטלגו תהא זכאית לקבלת תמלוגים בשיעור 7.5% ממחזור המכירות של אותה חברה. אלא שעקב מתן צו הפירוק הזמני לפ.א.ה, חזר בו המשקיע מכוונתו להתקשר בעסקה כאמור וניתק כל קשר עם התובעות. וכלשונו:

"חשבתי אז שפה ניסו להסתיר משהו ממני, היה לי לא נעים מכל הסיפור, הרגשתי אפשר להגיד נבגד, ואמרתי לא מעניין אותי להכיר את האנשים האלה" (עמ' 175 לפרוטוקול ש' 16-14).

הנזקים שנגרמו לתובעות עקב כך מתבטאים, לטענתן, באובדן תמלוגים לויטלגו ממכירת 1,000 מיטות על ידי החברה האמריקאית; בנוסף לאובדן רווחים מהזמנת מיטות אלה. עוד טענו התובעות להפסד עליית שווי ויטלגו בעקבות אובדן העסקה, וכן לעיכוב בפיתוח ובשיווק המיטות כתוצאה מהליך הפירוק. את נזקיהם כאמור העריכו התובעות בשני מליון דולר לערך; ואולם לצרכי אגרה העמידו נזקים אלה על סך 2,000,000 ש"ח. ועוד הן טענו לנזקים נוספים המסתכמים בכ- 600,000 ש"ח – בין היתר, בגין שכר טרחת עורכי דין ששילמו עבור טיפול בהליך הפירוק, פגיעה במוניטין וערעור היחסים אל מול הספקים, ועיכוב בפיתוח מוצרים נוספים כפועל יוצא מן העיכוב שנוצר בפיתוח המיטות.

כתימוכין לעיקר הנזקים הנטענים, שלעמדת התובעות הם תולדה של אובדן העסקה עם המשקיע, הציגו התובעות חוות דעת מומחה מאת רו"ח רוני טיומקין (להלן: "רו"ח טיומקין" או "המומחה"; חוות הדעת סומנה ת/65). המומחה העריך בסכום של 1,642,500 דולר את אובדן הרווחים של התובעות בגין חזרתו של המשקיע מכוונתו להתקשר בעסקה עם ויטלגו כפי שתוארה בתמצית לעיל; ואת אובדן הרווחים של התובעות בגין עיכוב ודחיית מועדי המכירה של המיטות עקב כך, העריך בסכום של 249,000 דולר; ובסך הכל 1,891,500 דולר. לצרכי אגרה וכפי שכבר נזכר, הועמדו נזקים אלה על סך 2,000,000 ש"ח, והתביעה כולה הועמדה על סך 2,600,000 ש"ח.

16. לעמדת הנתבעים, לתובעות לא נגרמו כלל נזקים כתוצאה מהליך הפירוק. בהתייחס לגירסת התובעות, לעניין העסקה שהלכה ונרקמה עם המשקיע ושלטענתן לא יצאה אל הפועל משום הליך הפירוק, הנתבעים טוענים כי אין לגירסה זו אחיזה במציאות. כך שעה שהסיכוי לחתימה על הסכם עם המשקיע היה רחוק מלהיות ברור, ומזכר ההבנות היה כפוף לכך שייחתם הסכם מפורט בין הצדדים. עובדה היא שהצדדים גם לא פעלו על פי מזכר ההבנות – כך, למשל, מקום שנאמר במזכר ההבנות מיום 25.7.07 כי בתוך 10 ימים יעביר המשקיע לויטלגו סך 250,000 דולר על חשבון העסקה העתידה; ואין חולק כי בעת שנפתח הליך הפירוק ביום 14.8.07 טרם הועברו הכספים כאמור ולא היתה כוונה להעבירם אלא אם כן יתקשרו הצדדים בהסכם מחייב בסופו של יום (עדות המשקיע בעמ' 169, ש' 24-15).

הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי בכל מקרה לא הונחה תשתית ראייתית לגובה הנזקים הנטענים, ואלה נשענים על שורה ארוכה של ספקולציות כפי שנתברר מחקירתו של רו"ח טיומקין על חוות דעתו. גם לנזקים האחרים לא הונח כל בסיס ממשי והם נטענו בעלמא; כך לעניין שיעורם, מעבר לטענת הנתבעים שלא הוכח שנגרמו נזקים כלל.

17. דעתי כדעת הנתבעים כי התובעות לא הוכיחו את הנזקים הנטענים על ידן, כולם או מקצתם. את הנזקים העיקריים כאמור מייחסות התובעות לכך שהליך הפירוק גרר אחריו את אובדן ההתקשרות עם המשקיע, אלא שלא הוכח כלל שאלמלא כן היתה ההתקשרות יוצאת אל הפועל. די בעניין זה להצביע על כך שבעוד שמזכר ההבנות משתרע על פני שני עמודים בלבד, טיוטת הסכם המסגרת שנוסחה בעקבותיו משתרעת על פני 22 עמודים עמוסים ומפורטים – שעיון בהם מגלה עסקה מורכבת שלא הונחה כל אינדיקציה ממשית לכך שהיתה משתכללת לכדי חוזה מחייב בסופו של יום אילו נמשכו המגעים עם המשקיע. וגם אם כן – לא הוכח שעסקה זו היתה משיאה רווחים לתובעות לנוכח קיומם של גורמי אי ודאות רבים והתניות לרוב אשר העסקה מגלמת. כך אף אם אקבל את גירסתו של המשקיע כי בעקבות הליך הפירוק לא חפץ עוד בקשר עם התובעות.

כך או אחרת, התובעות אף לא הניחו יסוד לשיעור הנזקים הנטענים על ידם, כולם או מקצתם. להוכחתם של אלה, הוצגה כאמור חוות הדעת מטעם המומחה. אלא שבחקירתו ביחס אליה, נתברר כי רובה ככולה נשענת על השערות בעלמא, שהרושם שנוצר שאינן אלא בגדר ניחושים. כך, למשל, בחקירתו העיד רו"ח טיומקין כי ביסס את חוות דעתו על כך שרכישת 1,000 מיטות על ידי החברה האמריקאית היתה אמורה להתבצע מויטלגו ולא מהיצרן ישירות (עמ' 235 ש' 18-15) – בניגוד לאמור במזכר ההבנות ולעדותו של פז שלפיה הרכישה נועדה להתבצע מאת אלביט (עמ' 111, ש' 19-13). ובהמשך לכך, עלה מחקירתו של רו"ח טיומקין כי אין לדעת אם החברה האמריקאית היתה מצליחה למכור את אותן 1,000 מיטות, ולא מן הנמנע שהיתה נותרת רק עם מלאי ועם חובות – והודה כי לא ערך בחוות דעתו כל ניתוח הסתברותי לסיכוי למכירה של 1,000 מיטות (עמ' 241 ש' 10 עד עמ' 242 ש' 1). ואלה רק דוגמאות מיני רבות לכך שלא ניתן לייחס כל משקל לחוות הדעת כאמור. אשר לנזקים האחרים הנטענים, גם אלה הופרחו לחלל האוויר בלא שהונחה להם תשתית מתאימה.

הנה כי כן, הנזקים הנטענים כתוצאה מהליך הפירוק, לא הוכחו כלל ועיקר. הגם שניתן היה בשל כך לדחות את התביעה כבר בשלב זה, משום שקיומו של נזק הוא יסוד הכרחי בכל אחת מן העילות הנטענות - על מנת שלא יהא פסק הדין חסר, אפנה כעת לברר אם הוכחו יתר יסודות העוולות, תוך הידרשות להוראות הדין החל וליישומן בענייננו.

הדין והחלתו

18. "מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה. לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). לעתים יתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן ע"א 243/83...)." [דברי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעל"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 403 (1993)].

בענייננו סומכות התובעות את תביעתן הן על עוולת הנגישה (שהיא עוולה פרטיקולרית), והן על עוולת הרשלנות (שהיא עוולת מסגרת). כאמור בקטע המצוטט, אין האחת מוציאה את האחרת [ראו גם: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 145 (1985)], ועל כן אדון בהן כסדרן.

עוולת הנגישה קבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה") כדלקמן:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

בית המשפט העליון ציין זה מכבר כי "לעילה זו רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא 'זדון' ומשנהו 'בלי סיבה סבירה ומסתברת'." [ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 640, 646 (1990)]. בספר העוסק בהליכי פירוק חברות מביעה פרופ' צפורה כהן את דעתה, כי יסוד הזדון הוא יסוד קשה עד מאוד להוכחה, וכי לנוכח הדרישה לקיומו כמעט שלא ניתן לעשות שימוש בעוולת הנגישה [צפורה כהן פירוק חברות 172 (2000); להלן: "צפורה כהן"]. גישה דומה ננקטה גם על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' דודקביץ'), משנאמר כי על מנת להוכיח את יסוד הזדון שומה על התובע להראות כי "קיים מניע נפסד לפתיחת ההליך המשפטי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם המטרה של אכיפת החוק" [ת"א (מחוזי מר') 5726-08-07 זילברבוים נ' מועצה מקומית גני תקווה (27.5.2009)]. בין היתר נסמך בית המשפט באותו עניין על דבריו של עמוס הרמן בספר "מבוא לדיני הנזיקין", שלפיו "על מנת להצליח בתביעת נגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע, ולא הרצון לשמור על החוק" (ראו בסעיף יח לפסק הדין).

גם במקרה דנן לא עלה בידי התובעות להרים את הנטל הכבד הרובץ לפתחן להוכיח את יסוד הזדון. התמונה המצטיירת מכלל העדויות היא שהנתבעים ביקשו לגבות את חובם, שלעמדתם קמה זכותם כי ייפרע לידיהם על פי החשבוניות שהוצאו זה מכבר; ואף לא מן הנמנע שחששו באשר ליכולת הפרעון של פ.א.ה שבאותו שלב היתה אך בתהליך פיתוח המוצר שטרם יצא אל הדרך. אינדיקציה לחששם ניתן לראות בעצם נסיונם – ואין מחלוקת שניסו – לבירור מצבה של פ.א.ה בבנק שבו היא מנהלת את חשבונה, אף שנסיון זה לא צלח משנתקל בטענת חיסיון מצד הבנק. במצב דברים זה לא ניתן לייחס לנתבעים "זדון" כמשמעו בעוולת הנגישה, כך גם אם ההליך שבו נקטו הוא מרחיק לכת ולא היה לו מקום – במיוחד לנוכח גובה החוב והיותו שנוי במחלוקת ומשלא נתקיימה עילת פירוק.

19. עוד בין יסודותיה של עוולת הנגישה, היסוד התוצאתי שלפיו יש להוכיח כי הליך הנפל חיבל באשראי של מי שנגדו הוגשה בקשת הפירוק, בשמו הטוב, או סיכן את חירותו. ציפורה כהן סבורה כי בקשת פירוק מכוונת מטבעה לגרום נזק לאשראי של חברה – ועל כן אין חברה שננקטו נגדה הליכי פירוק נדרשת להוכיח נזק כספי לצורך הגשת תביעתה (שם, בעמ' 172). דומני כי אין זה ראוי לקבוע באופן אפריורי כי הגשת בקשת פירוק בכל מקרה מסבה נזק לאשראי של חברה; ולטעמי גם עניין זה דרוש הוכחה ככל יסודותיה של העוולה. ואולם התובעות לא הוכיחו כי הליך הפירוק הסב להם תוצאה מזיקה כאמור בחוק; ויותר מכך – לא עלה בידן להוכיח את שיעור הנזק הנטען כפי שכבר פורט.

במאמר מוסגר יוסף כי בנסיבות המקרה נראה כי גם קיים קושי לקבוע כי "ההליך נסתיים לטובתו של האדם שנגדו הוא נפתח" כאמור בסעיף 60 לפקודה. כפי שכבר צוין לעיל, הליך הפירוק הסתיים בהסדר פשרה בין הצדדים (שקיבל תוקף של פסק דין), ולא בהחלטה המורה על דחייתה של בקשת הפירוק. עם זאת, לא בשל כך בלבד הייתי שוללת את קיומה של עוולת הנגישה – שכן מהחלטת בית המשפט עולה כי לא מן הנמנע שאילו היה ההליך מתברר עד תומו, אזי דינו אמנם היה להידחות. אלא שכאמור לא עלה בידי התובעות להוכיח את יסוד הזדון שבעוולה, ואף לא את הנזק הנטען – ובמצב דברים זה בכל מקרה דינה של עוולה זו הוא להידחות.

20. עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

מן המפורסמות כי לעוולה זו שלושה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) של המזיק כלפי הניזוק; המזיק הפר חובה זו; וכתוצאה מן ההפרה נגרם הנזק הנטען [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)]. על פי הניתוח המסורתי של עוולת הרשלנות, יסודות העוולה נבחנים על פי סדר הצגתם לעיל. לאחרונה הוצג בפסיקת בית המשפט העליון גם מודל אחר – שלפיו יש לפתוח דווקא בבחינת יסוד ההתרשלות, ותחת לבחון את קיומה של חובת זהירות יש להסתפק בבדיקה אם קיימים שיקולי מדיניות שלפיהם מן הראוי להימנע מהטלת אחריות בנזיקין [ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013)]. נראה היה כי המודל החדש נתקבל בבית המשפט העליון בדעת רוב (מפיו של כבוד השופט י' עמית ובהסכמתו של כבוד השופט י' דנציגר); ואולם כאשר הנושא הובא לאחרונה לפתחו של בית המשפט העליון פעם נוספת, התוצאה היתה שונה – והמודל החדש נדחה מפני המודל המסורתי [ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (22.6.2014)]. כך או אחרת, לא מן הנמנע כי במרבית התביעות ברשלנות ממילא אין חשיבות לשאלת מודל הניתוח הנבחר:

"שותף אני לעמדת חברי השופט הנדל לפיה המחלוקת 'הצרה' בעניין סדר הדיון במרכיבי עוולת הרשלנות 'אינה הכצעקתה במישור המעשי'. ... מטבע הדברים, סדר בחינת מרכיביו של מבנה משפטי היא עניין הנתון לשיקול דעתו של המותב היושב בדין. נכון הוא, מבנים משפטיים רבים מורכבים מ'לבנים' המסודרות באופן המשרת את הגיונו וחוסנו הפנימי של הבניין אותו הן מרכיבות. ואולם, על אף קיומו של סדר 'טבעי' שכזה, רשאי השופט היושב בדין לסבור כי המקרה שלפניו מצדיק בחינה של המרכיבים בסדר שונה, כך גם ציין השופט הנדל. טעמים רבים יכולים להובילו לכך. למשל, יכול השופט לסבור כי שינוי הסדר יקדם את היעילות הדיונית. שינוי הסדר יכול אף לתרום למיקוד הדיון בנקודות שבמחלוקת, ובמקרים מסוימים הוא יכול לחזק את הגיונו הפנימי של פסק הדין. אף טעמים שבסגנון אישי עשויים להצדיק סטייה מסדר הבחינה המקובל." (ההדגשה שלי – ע.ב.) (מדברי כבוד השופט י' דנציגר בעניין וגנר).

21. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו כבר הוברר כי התובעות לא הוכיחו את הנזק הנטען על ידן בתובענה. ברי כי די בכך על מנת לסתום את הגולל גם על עוולת הרשלנות, ודינה להידחות. בנסיבות אלה, המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים שבהם קיימת חשיבות למודל הניתוח הנבחר.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי בית המשפט העליון (כבוד הרשם י' מרזל):

"במרבית המקרים לא ניתן לקבוע כי ההליך נוהל כהליך נפל בזדון ומהווה עוולה של נגישה, או שהיה אשם בניהולו עד כדי התרשלות. מעצם ההפסד בדין אין נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק (ראו צ' זילברטל 'הוצאות לטובת המדינה'... בעמ' 393). הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית (ראו והשווR.E. Keeton 'Conditional Fault in the Law of Torts' …). ברוב המקרים לא יהיה ניתן לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן" [ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, 612 (2005)].

הנה כי כן, לא הוכח כי בענייננו התקיימו היסודות המקימים את עוולת הנגישה, ואף לא את עוולת הרשלנות.

עם זאת יוער, כי אינני מטילה ספק בעוגמת הנפש ובקשיים שהליך הפירוק הציב בפני פ.א.ה ומנהליה פז ופריצקי. אף ניכר היה בעדותם של האחרונים כי התביעה מונעת במידה רבה מאמוציות וכעסים שיש בהם כלפי הנתבעים על דרך התנהלותם. אינני מבטלת את אלה, ואולם אין בכך כדי להצמיח סעד מקום שלא הוכח נזק.

סוף דבר, דינה של התביעה להידחות.

התביעה שכנגד

22. בתביעה שכנגד עותרת אלצר לחייב את פ.א.ה בחובה הנטען כלפי אלצר בהתאם לחשבוניות שהוצאו זה מכבר, וכן בסכום נוסף בגין פריטים שנטען שהשאילה לפ.א.ה ולא הוחזרו.

עסקינן בחשבוניות המסתכמות בסך 104,239 ש"ח. ארבע מהן פורטו בסעיף 6 דלעיל; והחשבונית הנוספת היא חשבונית מס' 100171 על סך 30,508.82 ש"ח, ממוענת לא.ג.מ (להלן: "חשבונית א.ג.מ").

לטענת אלצר, השרותים והמוצרים שבגינם הוצאו החשבוניות סופקו לפ.א.ה במלואם, והיא ומנהליה מעולם לא חלקו בזמן אמת על כך שהם חייבים בפרעונם. ובאשר לפריטים הנוספים שבגינם נתבע תשלום, טוענת אלצר כי הוכח שאלה ניתנו לפ.א.ה בהשאלה והם מעולם לא הושבו לה.

פ.א.ה מצידה טוענת כי לא קמה זכותה של אלצר לתשלום בגין איזה מהחשבוניות שהוצאו, כפי שעוד יפורט. והראייה, לגישתה, שאף שעוד בחודש אוגוסט 2007 פתחה אלצר בהליך פירוק בגין חוב בסך של כ-54,000 ש"ח – הנגזר מארבע מתוך חמש החשבוניות הנזכרות; והגם שפז הפקיד ערבות אישית בסכום בקשת הפירוק שמימושה כרוך בהמצאת פסק דין חלוט נגד פ.א.ה, ומשכך בוטל הליך הפירוק; עובדה היא כי במשך למעלה משנתיים לא מצאה אלצר לנכון לנקוט בהליך מתאים לגביית החוב הנטען בבקשת הפירוק, וגם לא בהתייחס ליתר הסכומים הנתבעים בגדר התביעה שכנגד. זו הוגשה רק בעקבות התביעה שהגישו התובעות, ולגישת פ.א.ה לא נועדה אלא להוות משקל שכנגד אף שאין בה ממש; והדברים מדברים בעד עצמם.

23. אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה שכנגד להידחות, הן בהתייחס לסכומים נושא החשבוניות והן בהתייחס לפריטים המושאלים.

בנוגע לפריטים המושאלים – אלה אינם מגובים באסמכתא או ראיה כלשהי; אף לא קדמה לתביעה שכנגד דרישה בכתב להשבתם של הפריטים שנטען שהושאלו ולא הוחזרו. אין אפוא תימוכין לדרישת התשלום בהקשר זה.

אשר לחשבוניות, אתייחס כעת לכל אחת מאלה.

24. חשבונית א.ג.מ מיום 8.7.07 בסך 30,508.82 ש"ח (מוצג נ/23) – חשבונית זו בגין רכיבים למיטות מוענה לא.ג.מ ולא לפ.א.ה. לעמדת פ.א.ה, לא בכדי כך, שכן א.ג.מ היא זו שנשאה באחריות להזמנת הרכיבים ישירות מאלצר; והיא גם זו שנשאה באחריות לתשלום עבורם.

אמנם לטענת פ.א.ה, אין לה ידיעה אם התמורה אכן שולמה על ידי א.ג.מ, ואולם בין כך ובין כך לא הובאו כל תימוכין לחובתה של פ.א.ה לשלם את תמורת חשבונית זו; והעובדה שאלצר לא פנתה בדרישה כלשהי בנדון לפ.א.ה ומנהליה עד אשר הוגשה התביעה שכנגד, מדברת בעד עצמה.

25. חשבונית התוכנה מיום 3.5.07 בסך 39,998.23 ש"ח (6,275 יורו) (מוצג נ/24) – הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התשלום נושא החשבונית נדרש עבור פיתוח התוכנה שעליו היתה אמונה לינאק ומשזו לא סופקה לא קמה חובתה של פ.א.ה לשלם עבורה, כטענת פ.א.ה; או שמא נדרש התשלום בגין שרותי אפיון התוכנה שאותם סיפקה אלצר, כטענת האחרונה, שאז לגישתה אין לקשור בין אספקת התוכנה לבין החיוב.

במחלוקת זו שבין הצדדים מקובלת עליי עמדת פ.א.ה. התשלום על פי הפירוט שבחשבונית נדרש עבור "התאמת תוכנה לבקר", וכן צוין על גבי החשבונית שהתשלום במטבע חוץ עומד על 6,275 יורו. סכום זה תואם בדיוק את סכום החיוב שלינאק מצידה הוציאה לאלצר עבור התאמת התוכנה המיועדת לפ.א.ה (ראו: ת/68). נסיון אלצר להסביר את הזהות בסכומים, חסר כל תימוכין. הוא גם אינו מתיישב עם בקשת אלצר באמצעות מזכירתה, גב' דלשדפר, כי התשלום יבוצע בדרך של העברה בנקאית במטבע יורו (ראו: נ/26); אף לא עם עדותה בהקשר זה, כי הסכום נדרש במטבע חוץ על מנת להעבירו לספק (עדות דלשדפר בעמ' 303 ש' 16-13, עמ' 303 ש' 28 עד עמ' 304 ש' 12). תמיכה לעמדת פ.א.ה ניתן למצוא גם בהודעת הדואר האלקטרוני מאת המנהל הטכני באלצר, ספקטור, שבה ביקש כי התשלום עבור התוכנה יבוצע במטבע יורו על מנת להקל על אלצר להעביר את הכספים ללינאק (ראו ת/59).

בנוסף הוברר, כי ויטלגו שילמה עבור התוכנה ישירות ללינאק במסגרת התחשבנות שביניהן, משלינאק השלימה את פיתוח התוכנה. כך משעה שהיחסים בין לינאק לבין אלצר נתערערו ונותקו, וכמותם גם היחסים בין אלצר לבין פ.א.ה – שאז התובעות התנהלו אל מול לינאק בלא תיווכה של אלצר, והדברים נתאשרו במכתב מיום 13.4.10 מאת לינאק שמוען לפז (ראו: סע' 5 למכתב, להלן: "מכתב לינאק", סומן ת/56).

26. חשבונית השלט מיום 2.7.07 בסך 7,773.32 ש"ח (1,178 יורו) (מוצג נ/25) – אין חולק כי עיצוב השלט הוא שרות שניתן על ידי לינאק. צוין בחשבונית כי הסכום במטבע חוץ עומד על 1,178 יורו; ואלצר, באמצעות המזכירה גב' דלשדפר, ביקשה כי התשלום יבוצע בדרך של העברה בנקאית במטבע זה (ראו: נ/26). גם את התשלום נושא חשבונית השלט היתה אפוא אלצר אמורה להעביר ללינאק, בדומה לחיוב עבור התוכנה. ולבסוף ובנסיבות שנוצרו, נעשתה ההתחשבנות ישירות בין לינאק לבין ויטלגו (ראו: ת/56).

27. חשבונית מס' 100138 מיום 26.3.07 בסך 6,647.87 ש"ח (מוצג נ/23) – כפי שרשום על גבי החשבונית, את הרכיבים המפורטים בה היתה לינאק אמורה לספק בדנמרק. זאת על מנת להתקינם על גבי המיטה שנשלחה לדנמרק בחודש מרץ 2007, כעולה מן העדויות וכפי שפורט לעיל. בפועל אלצר לא סיפקה לפ.א.ה את הרכיבים הללו, ובמצב שנוצר ההתחשבנות עבור כלל הרכיבים שסיפקה לינאק בכל מקרה נעשתה ישירות בינה לבין ויטלגו. כפי שהובהר גם במכתב לינאק, החשבונית אף הוחזרה לאלצר ביום 25.7.07 בליווי מכתב המציין את נסיבות החזרתה (ת/16).

יצוין כי ככל שמדובר בחשבונית מס' 100107 מיום 22.1.07, בסך 423.93 ש"ח מיום 20.1.07 (נ/23) – לדברי פז מטעם פ.א.ה, זו לא שולמה משום טעות משרדית (סע' 193 לתצהיר פז). מכל מקום מדובר בסכום זניח, ובכלל הנסיבות כפי שנתבררו בתיק זה לא נודעת לו משמעות.

בהינתן כל האמור וכפי שצוין בראשיתו של הדיון בתביעה שכנגד, גם זו דינה להידחות.

סוף דבר

28. התביעה נדחית וכן נדחית התביעה שכנגד.

במצב דברים זה ובנסיבות שתוארו, אין צו להוצאות.

ניתן היום, 23 בספטמבר 2014, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.