1. לפניי תביעה לסילוק יד, מתן צו הריסה, חיוב בדמי שימוש ראויים ומתן צו מניעה קבוע, כפי שיפורט להלן.

2. בשנים 2003 ו- 2005 נחתמו בין מדינת ישראל באמצעות רשות מקרקעי ישראל (לשעבר מינהל מקרקעי ישראל) (להלן "התובעת") לבין קיבוץ משמרות אגודה שיתופית (להלן "הנתבעת"), חוזי שכירות (משבצת דו צדדי), אשר הסדירו את השימוש בקרקעות שהוחכרו לנתבעת בשנות ה-30, כפי שעולה מנסחי הרישום שצורפו לכתב התביעה. בין הקרקעות הנ"ל נכללו המקרקעין נשוא התובענה, הידועים כחלקות 15 ו-16 בגוש 10068 (להלן "המקרקעין").

3. בשנות ה-90 הקימה הנתבעת על חלק מהמקרקעין גן ואולם אירועים תחת השם "אגדת דשא" (להלן "גן האירועים"), ללא הסכמה ו/או הרשאה מאת התובעת על פי הנטען, ואף השכירה אותם לצדדים שלישיים בניגוד לחוזי השכירות שנחתמו עמה, על פי הנטען.

4. בשנת 2000 פתחה התובעת בהליכים משפטיים בגין שימושים מפרים שונים שנעשו על ידי הנתבעת בשטח המשבצת. בין ההליכים הנ"ל נכללה תביעה שהוגשה כנגד הנתבעת להפסקת השימוש המסחרי בגן האירועים ולתשלום דמי שימוש ראויים.

5. ביום 7.4.03 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, על פיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 360,000 ₪, לתקופה שעד למועד חתימת ההסכם, בגין כלל השימושים המסחריים שבגינם נפתחו ההליכים המשפטיים כמתואר לעיל. בנוסף התחייבה להפסיק כל שימוש מפר במקרקעין, ככל שלא יינתנו לה האישורים מוועדות התכנון תוך ששה חודשים ממועד חתימת הסכם הפשרה. להסכם זה צורף נספח אשר פירט את השימושים המסחריים שאליהם התייחס ההסכם, ובכללם השימוש בגן האירועים.

בנוסף, במסגרת ההסכם הנ"ל, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש בגין השימושים המסחריים לגבי כל אחד ואחד מהשימושים המפורטים בנספחי ההסכם, בעבור התקופה שלאחר חתימת הסכם הפשרה (סעיף 12(ג) להסכם).

6. לטענת התובעת, הנתבעת לא הפסיקה את השימוש החורג בגן האירועים, לא המציאה אישורי ועדות התכנון לגן האירועים, לא סילקה את ידו של בר הרשות המפעיל את גן האירועים, ולא שילמה דמי שימוש לתקופה שלאחר חתימת הסכם הפשרה, חרף פניות שנעשו אליה. אי לכך, היא הגישה את התביעה דנן שבה עתרה לאסור על הנתבעת לעשות שימוש מפר בשטחי המשבצת, להורות לנתבעת ו/או מי מטעמה לסלק את ידה ממתחם גן האירועים ולהורות על הריסתו, וכן לחייבה לשלם דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום 1.4.03 ועד ליום 31.12.09, בסך של 1,242,770 ₪, לפי שומה שנערכה ביום 17.12.09 על ידי שמאי מקרקעין מר ליאור גולדשמידט (ת/5).

7. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת וטענה כי גן האירועים חדל מלפעול ביום 31.12.10, וכי הקמתו והפעלתו על ידי צד שלישי, נעשו בידיעתה והסכמתה של התובעת. עוד הוסיפה וטענה כי התובעת נהגה בחוסר תום לב ותוך הפרת התחייבותה על פי הסכם הפשרה עת נמנעה מלתת לוועדות התכנון, את אישורה לשימוש מסחרי לגן האירועים, וסיכלה את תשלום דמי השימוש הראויים בעבור התקופה שלאחר החתימה על הסכם הפשרה, על ידי התעלמותה משומה נגדית שהוגשה על ידי הנתבעת. בנוסף הכחישה הנתבעת את הסכום הנתבע בגין דמי שימוש ראויים, והוסיפה וטענה כי התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים המתייחסת לתקופה מיום 1.4.03 ועד ליום 3.5.04 התיישנה, בהתחשב במועד הגשת כתב התביעה המתוקן.

לעניין גובה דמי השימושים הנטענים, הגישה הנתבעת חוות דעת נגדית מיום 23.4.12, ערוכה על ידי שמאי מקרקעין מר דוד שקד (ת/6), וכן תוספת לחוות הדעת הנ"ל שנערכה ביום 14.10.13 (ת/7).

8. לאור הפערים בין חוות הדעת שהוגשו, מונה מר מוטי זייד, שמאי מקרקעין, כמומחה מטעם בית המשפט.

9. במהלך המשפט הוסכם בין הצדדים כי השימוש המסחרי שנעשה על ידי הנתבעת בגן האירועים הופסק ביום 31.12.10, וכי המבנה בו פעל הגן הנ"ל נהרס על ידי מפעילו הקודם, ומשכך, המחלוקת שנותרה להכרעה במסגרת התביעה דנן, הינה המחלוקת הכספית.

10. העדויות

מטעם התובעת העידה גב' חנה זיו, סגנית ממונה מחוזי-חוזים חקלאיים במחוז חיפה של רשות מקרקעי ישראל.

מטעם הנתבעת העיד מר מיכאל אתגר המכהן כיו"ר הנהלת הנתבעת.

בנוסף נשמעה עדותו של מומחה בית המשפט, מר מוטי זייד, לאחר שזומן ונחקר על ידי שני הצדדים.

11. דיון

בכתב סיכומיה, מיקדה הנתבעת א המחלוקת בין הצדדים בארבע טענות עיקריות, שלהלן אדון בכל אחת מהן בנפרד.

12. העדר זכות של התובעת לדמי שימוש ראויים

הנתבעת טענה ובצדק, כי בכתב תביעתה, התובעת לא הצביעה על מקור חוקי המקנה לה את הזכות לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש בגן האירועים. עוד הוסיפה וטענה כי התובעת אשר צירפה לתצהירה נסחי רישום מהם עולה כי לנתבעת זכות חכירה במקרקעין, לא צירפה שטר חכירה, וממילא לא הוכיחה שהתנאים והמטרות לשמן הוחכרו המקרקעין לנתבעת והסכומים ששולמו עבור זכויות החכירה אינם כוללים את השימוש בגן האירועים. עוד טענה כי חוזי המשבצת שצורפו אינם כוללים את התשריט הנלווה להם או פירוט של מספרי החלקות, ולא ניתן להסתמך עליהם בהקשרה של התובענה דנן. עוד טענה כי עצם חתימתה של התובעת, בשנת 1993, על הבקשה למתן היתר בניה על המקרקעין (נספח ב/1 לתצהיר הנתבעת נ/2), מלמד כי הנושא הכספי בגין השימושים נשוא ההיתר, ובכללם השימוש בגן האירועים, הוסדר בין הצדדים.

13. למרות שמדובר בטענות כבדות משקל לכאורה, לא ראיתי צורך להעמיק בהן מאחר ולא שוכנתי כי יש בכוחן להדוף את התביעה מפני הנתבעת. במה דברים אמורים?

אין מחלוקת כי בשנת 2003 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר הסדיר את השימושים שנעשו על ידי הנתבעת בשטח המשבצת כמתואר בסעיף 5 לעיל. הסכם זה הסדיר, בין היתר, את היחסים בין התובעת לנתבעת בגין השימוש בגן האירועים נשוא התביעה, בעקבות תביעה לסילוק יד שהוגשה על ידי התובעת כמתואר לעיל. בהסכם זה נתנה התובעת את הסכמתה להמשך השימוש בגן האירועים בכפוף לקבלת אישור ועדות התכנון ומילוי אחר תנאים נוספים שפורטו בהסכם. בסעיף 12 (ג) להסכם נקבע כדלקמן:

"הקיבוץ [קרי הנתבעת, כ.ג'] מתחייב לשלם למינהל דמי שימוש כדין בהתאם לנהלי המינהל (העומדים כיום על שיעור של 5% מערך הקרקע), לתקופה שתחילתה במועד החתימה על הסכם הפשרה, וזאת כפי שיקבע ע"י שמאי ממשלתי ובהתאם לנהלי המינהל, לגבי כל אחד ואחד מהשימושים המפורטים בנספחים "א" ו-"ב"...." [ההדגשה אינה במקור, כ.ג']

כמו כן, התחייבה הנתבעת להפסיק את השימוש בגן האירועים ככל שלא יינתנו לה האישורים של ועדות התכנון, כאמור לעיל.

14. בהתבסס על ההסכמה הנ"ל התאפשר לנתבעת להמשיך את השימוש בגן האירועים והשכרתו לצד שלישי, ללא התנגדות מצד התובעת, ומשכך, אין היא יכולה היום, להתנער מההתחייבות החוזית שנטלה על עצמה כמצוטט לעיל, על ידי העלאת טענות המכרסמות לכאורה בזכותה של התובעת לגבות דמי שימוש, קל וחומר משצמחה לה טובת הנאה מכוחה של ההסכמה הנ"ל כאמור. יתרה מכך, מההתכתבויות שהתנהלו בין הצדדים ניתן להסיק כי הנתבעת לא חלקה על חובתה לתשלום דמי שימוש, אלא על גובה דמי השימוש ועל עניין הסדרת האישורים מול ועדות התכנון, ובכך יצרה מצג בפני התובעת שאפשר את המשך החזקתה בגן האירועים. גם מכח מצג זה מנועה הנתבעת היום מלהעלות טענות המתכחשות לזכותה של התובעת לגבות דמי שימוש בגין השימוש שנעשה על ידה בגן האירועים במשך התקופה הנ"ל.

15. אשר על כן, הנני דוחה את טענת הנתבעת בעניין זה, וקובעת כי זכותה של התובעת לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש בגן האירועים נשוא התובענה, נובעת מהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים כמתואר לעיל.

16. התיישנות חלק מהתביעה

התביעה המקורית לתשלום דמי שימוש הוגשה ביום 11.1.10, והתייחסה לתקופה של 7 שנים, המתחילה מיום 1.4.03 (המועד שבו נחתם הסכם פשרה) ומסתיימת ביום 31.3.10. אלא מאי, בתביעה הנ"ל לא צוינו פרטיה הנכונים של הנתבעת (שם ומספר התאגדות).

ביום 30.9.10 ניתנה לב"כ התובעת רשות לתקן את כתב התביעה, אולם כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 3.5.11, היינו בחלוף כשמונה חודשים.

תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

" מיום 1.9.1998

תק' (מס' 2) תשנ"ח-1998

ק"ת תשנ"ח מס' 5911 מיום 16.7.1998 עמ' 1024

(א) הוסף או הוחלף בעל דין, יתוקן כתב התביעה לפי הצורך, אם לא הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת; הוסף או הוחלף נתבע, יומצאו לנתבע החדש הזמנה ועותק של כתב תביעה מתוקן, ואם בית המשפט או הרשם יראה לנכון-יומצא עותק של כתב התביעה המתוקן גם לנתבעים הראשונים העתק כתב התביעה המתוקן יומצא לכל בעלי הדין.הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן"

בענייננו, התיקון שנעשה בכתב התביעה אינו תיקון טכני כטענת התובעת אלא תיקון מהותי, ובמצב דברים זה הנני מקבלת את טענתה של הנתבעת, וקובעת כי התביעה לדמי שימוש בעבור החודשים שקדמו ליום 3.5.04, התיישנה.

17. התובעת הפנתה לסעיף 9(ג) להסכם הפשרה, וטענה כי בסעיף זה, ויתרה הנתבעת על כל טענת התיישנות שלה כנגד תביעה לדמי שימוש עתידיים.

עיינתי בסעיף הנ"ל ולא מצאתי בו ויתור מפורש על טענת ההתיישנות בהתייחס לתביעות עתידיות כאמור, ובהקשר זה עדיפה עלי עמדתה של הנתבעת שלפיה הויתור המגולם בסעיף זה מתייחס אך ורק לעילות תביעה לתשלום דמי שימוש עבור התקופה שקדמה לחתימת ההסכם, בגין שימושים שהיו קיימים במועד החתימה על ההסכם, ואשר בגינן הוגשו כתבי תביעה.

18. סכום דמי השימוש הראויים

שטח גן האירועים

הצדדים חלוקים ביניהם לגבי שטח גן האירועים שלפיו יש לחשב את דמי השימוש. בעוד שהתובעת טוענת כי המדובר ב- 7,745 מ"ר, מתוכם 4,100 מ"ר בשימוש גן אירועים ו- 3,645 מ"ר בשימוש חניה, טוענת הנתבעת כי יש לחשב את דמי השימוש לפי 4,100 מ"ר בלבד, ולחילופין 5,495 מ"ר, מתוכם כ- 4,364 מ"ר בשימוש כגן אירועים, ו-1,131 מ"ר בשימוש כחניה הן לגן האירועים והן לתושבי ובאי הקיבוץ.

19. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנות כדלקמן:

התובעת לא הציגה חוות דעת של מודד מוסמך מטעמה בנוגע לשטח במחלוקת, וכל אחד מהצדדים סמך את טיעוניו בסוגיה זו על חוות דעת שמאיות שנערכו בתקופות שונות. גם מומחה בית המשפט מר זייד אשר ביקר במקום בחודש 2/14 ביסס את חוות דעתו על נתונים שהופיעו בחלק מחוות הדעת הנ"ל, מבלי שעמדה בפניו האפשרות לערוך מדידה עדכנית בשל הריסתו של גן האירועים.

20. טענתה של התובעת שלפיה השימוש השתרע על שטח של 7,745 מ"ר התבססה על מפה מצבית שהועברה לה על ידי הנתבעת בשנת 2004 (נספח ה' לתצהיר התובעת ת/2), במסגרת התכתבויות שהתנהלו בין הצדדים לצורך אישור תכניות בניה לאולם האירועים (נספחים ז-ח לתצהיר הנתבעת נ/2). אולם מעיון בהתכתבויות הנ"ל ניתן ללמוד כי המפה התייחסה הן ל"שטח מוחזק" והן ל"שטח מבוקש", ובין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר למשמעות הדברים הנ"ל. במצב דברים זה, ובהעדר ראיות אחרות, לא ניתן היה להסתמך על המפה הנ"ל לשם קביעת גודל השטח שהיה בשימושה של הנתבעת בפועל בתקופה הרלוונטית לתביעה.

21. השטח ששימש כגן אירועים

לתיק בית המשפט הוגשו שתי שומות, שהוזמנו על ידי התובעת בתקופות שונות, לשם אומדן שווי הקרקע לגן אירועים, הראשונה מיום 2.3.99 ערוכה על ידי שמאי מקרקעין מר דמבינסקי, ובה צוין שטח של 4,320 מ"ר (נספח א/2 לתצהיר הנתבעת), והשנייה מיום 8.8.07 ערוכה על ידי שמאי מקרקעין מר גולדשטיין, שאף בה צוין השטח של השימוש בפועל 4,320 מ"ר. בנוסף לכך, ל"הסכם הרשאה לשימוש במקרקעין" שנחתם בין הנתבעת לבין צד שלישי ביום 25.7.2000 (מוצג ת/1, להלן "הסכם ההרשאה"), צורף תשריט שנערך על ידי התובעת, וממנו עולה כי ההרשאה לשימוש כגן אירועים התייחסה לשטח של כ-4,100 מ"ר (נספח ט' לתצהיר הנתבעת). גם מומחה בית המשפט מר זייד ביסס את שומתו על שטח של 4,100 מ"ר לשימוש כגן אירועים, אם כי בחקירתו תיקן את השטח לשימוש כגן אירועים והעמידו על 4,320 מ"ר. בנוסף, השמאי מטעם הנתבעת מר שקד העריך בחוות דעתו מיום 23.4.12 את השטח ששימש כגן אירועים ב- 4,364 מ"ר.

בהתבסס על השומות הנ"ל, ובעיקר על השומה שהוגשה על ידי הנתבעת (ת/6), הנני קובעת כי השטח ששימש כגן אירועים השתרע על 4,364 מ"ר.

22. השטח ששימש כחניה

המחלוקת האמיתית בין הצדדים התמקדה בשטח החניה. התובעת טענה כי שטח החניה עמד על 3,645 מ"ר, לעומת הנתבעת אשר טענה כי שטח החניה השתרע על 1,131 מ"ר בלבד. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי שטח החניה הנ"ל, לא נועד לשמש את אורחי הגן באופן בלעדי, אלא שימש גם כמגרש חניה של הקיבוץ, ומטעם זה אין להתחשב בו כלל לצרכי ההערכה.

23. מעיון בהסכם ההרשאה עולה כי לשוכר ניתנה רשות חניה במגרשי חניה שליד השטחים אשר שימשו את גן האירועים (סעיף ד' להסכם).

מטעם התובעת לא הוגשה תכנית מדידה לגבי שטח זה כאמור, ואילו מטעם הנתבעת הוגשה תכנית מדידה שעליה התבסס השמאי מר שקד בחוות דעתו ת/6, ובה צוין שטח חניה 1,131 מ"ר (התכנית סומנה כמוצג נ/1). במצב דברים זה, ובהינתן תכנית המדידה האמורה, הנני קובעת כי השטח ששימש את הנתבעת כשטח חניה הוא 1,131 מ"ר.

לא נעלמה מעיני העובדה שמומחה בית המשפט אימץ בחוות דעתו את השטח הנטען על ידי התובעת כשטח חניה, אולם לא יכולתי לאמץ קביעה זו, שכן לא ניתן היה לדלות מתשובותיו של מר זייד מהו הבסיס לקביעה זו.

24. טענת הנתבעת שלפיה שטח זה שימש גם את תושבי הקיבוץ ומשכך אין להתחשב בו לצרכי הערכה, לא הוכחה ברמה העובדתית, ואף אם היתה מוכחת, לא היה בכוחה לאיין את זכותה של התובעת לגבות דמי שימוש מהנתבעת בגין שימוש זה.

25. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי השטח הכולל לחישוב דמי השימוש הוא 5,495 מ"ר.

26. שווים של המקרקעין

מומחה בית המשפט העריך את שווי המקרקעין נכון לחודש 4/05 בסך של 1,220,000 ₪ לדונם. ההערכה הנ"ל מבטאת את השווי המשוקלל של הזכויות על פי שתי גישות חישוב, גישת היוון הכנסות וגישת ההשוואה.

27. התובעת חלקה על הדרך שבה נקבע שווי המקרקעין על ידי מומחה בית המשפט, ואילו הנתבעת הסכימה לדרך קביעת השווי הנ"ל, בכפוף להקטנת שטח החניה כמצוין לעיל, ולתיקון טעות סופר שנפלה בחוות הדעת.

28. לטענת התובעת, שגה מומחה בית המשפט עת הסתמך על דמי השימוש שנקבעו בין הנתבעת לבין השוכר אשר שכר את גן האירועים, כבסיס לקביעת שווי המקרקעין, שכן לשיטתה, דמי השימוש הנ"ל אינם משקפים שווי שוק אמיתי של המקרקעין בייעוד של גן אירועים.

אינני מקבלת טענה זו משני טעמים:

ראשית, מקובלת עלי אמירתו של מומחה בית המשפט שלפיה חוזה שכירות מבטא תועלת מיטבית, וכן את הדברים שאמר במהלך עדותו כדלקמן:

"ש. לשיטתך, בעל קרקע שצמודה למקום הנדון כאן, שקנה

קרקע ביעוד לגן אירועים, היה מחכיר את הקרקע להפעלת גן אירועים, כמו שהקיבוץ נתן הרשאה על פי נספח ת/1 ות/2, למרות שעלות הרכישה שלהם היא לחלוטין שונה?

ת. לא מנסה להבין, אף אחד פה לא בא לעשות רווח. זה לא שקניתי ב10 ומכרתי ב-20. לכאורה נעשתה עסקת רכש בסכום נמוך כחקלאי, של הקיבוץ, ועשה עסקת מכר או שכירות, בכסף גבוה. אני לא רואה את הקשר בין שני הדברים. אני מאמין שהתנהלות של שווי שוק בין מוכר וקונה או בין משכיר ושוכר, היא על פי התנאים בשטח ולא ההיסטוריה שבה מישהו רכש או עשה עסקה. יש מקרים שמרווחים ויש מקרים שמפסידים" (עמ' 21 ש' 22-15)

שנית, הנטל להוכיח את הטענה כי דמי השימוש שנקבעו בהסכם ההרשאה אינם משקפים שווי שוק אמיתי בהתחשב ביעוד הקרקע, מוטל על התובעת. אולם התובעת לא הרימה נטל זה, שכן היא לא דאגה לזמן לעדות את השוכר, שיכול היה לשפוך אור על הפרמטרים שעמדו בבסיס קביעת דמי השימוש הנ"ל.

29. התובעת טענה עוד כי טעה מומחה בית המשפט כאשר לקח שומה לשנת 2009 וביצע "מידוד לאחור" לשנת 2005, בגישת ההשוואה שערך (השוואה עם שומתו של המודד מר נזרי ת/3).

אולם גם טענה זו לא עלה בידי לקבל, שכן, אמנם מומחה בית המשפט אישר בעדותו כי לא תמיד קיימת קורולציה בין מדד לבין התנהגות שוק הנדל"ן, אולם הוא המשיך והעיד כי במקרה הנדון, הוא הלך לקולא עם התובעת (ראה עדותו בעמ' 23 ש' 6-1), ועדותו בהקשר זה לא הופרכה.

30. משקיבלתי את השיטה שבה נקבע שווי המקרקעין על ידי מומחה בית המשפט כאמור, ובהינתן הנתונים לרבות שטח החניה שנקבעו לעיל, אז החישוב של שווי הקרקע יהיה כדלקמן:

לפי גישת ההשוואה -

4,364 מ"ר בשימוש גן אירועים + 1,131 מ"ר בשימוש חניה X0.3 (מקדם)=4.7033 אקוויוילנטי.

225,000 ₪ לדונם X 4.7033 = 1,058,242 ₪.

יוצא אפוא שהשווי המשוקלל של הזכויות הוא 1,143,296 ₪ לשנת 2005.

31. שיעור דמי השימוש

התובעת טוענת כי דמי השימוש שעל הנתבעת לשלם לה הינם בשיעור של 6% משווי המקרקעין, לעומת שיעור של 5% כטענת הנתבעת, בהסתמכה על הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים.

32. בסעיף 12 (ג) להסכם הפשרה נקבע כי הנתבעת מתחייבת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בהתאם לנוהלי התובעת (ראה הציטוט בסעיף 13 לעיל). הוראות הנוהל אשר צורפו לתצהיר התובעת (נספחי ו/1 ו-ו/2) קובעות דמי השימוש בגין שימוש חורג ו/או שימוש שלא כדין בשיעור של 6%. הנתבעת לא סתרה הוראות אלה, ומשכך, הנני קובעת כי שיעור דמי השימוש הראויים יעמוד על 6% משווי המקרקעין.

33. הנתבעת טענה עוד כי התובעת הוא זו שסיכלה בחוסר תום לב את מתן האישורים של ועדות התכנון, ומשכך, אינה זכאית לדמי שימוש בשיעור הגבוה של 6% אלא בשיעור של 5%. אולם טענה זו לא הוכחה על ידה כדבעי, ומשכך לא ניתן לקבלה.

34. בנוסף הפנתה הנתבעת להוראות הנוהל המעמידות את שיעור דמי השימוש לתקופה שבה קיים אישור זמני לשימוש, על שיעור של 5%, אולם בענייננו, האישור הזמני שניתן על פי הסכם הפשרה הינו לתקופה של שנה לכל היותר (ראה סעיף 12 (א) להסכם), היינו עד חודש 4/04, ואילו דמי השימוש הנתבעים במסגרת התביעה דנן הינם בגין חודש 5/04 ואילך, כפי שיפורט בהמשך, ומשכך אין רלוונטיות לטענה זו.

35. לאור כל האמור לעיל, להלן טבלה המסכמת את חישוב דמי השימוש בגין התקופה הרלוונטית לתביעה.

36. הנתבעת ביקשה שלא לחייבה בריביות על הסכומים שייפסקו וגם לא בהוצאות משפט, בשל התנהלות התובעת בתיק זה.

אמנם התנהלות התובעת בתיק זה גרמה לסחבת מיותרת בניהול התיק, אולם לא ראיתי בכך הצדקה שלא לפסוק ריביות על הסכומים שנפסקו, ובמיוחד, משלא הפקידה הנתבעת בקופת בית המשפט, את הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת מבחינתה.

שונה דעתי בנוגע לחיוב בהוצאות, ובשל הסחבת הבלתי סבירה שנגרמה בתיק זה, לא ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות לטובת התובעת.

37. סוף דבר

הנני מחליטה לקבל את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 519,916 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד היווצרות כל חיוב ועד התשלום המלא בפועל.

מלבד זאת, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, א' כסלו תשע"ו, 13 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.