פרוטוקול

<#2#>

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד נעמה קלאוס

ב"כ הנאשם – עו"ד זייצב

הנאשם – בעצמו

המתרגמת לשפה הרוסית גב' פדידה סבינה

המתרגמת: זומנתי לשעה 09.00 בתיק זה וגם בתיק אחר, לא הודיעו לי על דחיית שעת הדיון ואני ממתינה כאן מסיום התיק האחר.

<#10#>

החלטה

כמובן שאפסוק למתרגמת את מלוא שכרה לו היא זכאית בנסיבות הענין.

<#11#>

ניתנה והודעה היום י"ד חשון תשע"ג, 30/10/2012 במעמד הנוכחים.

הסניגורית: אני מבקשת לציין לפרוטוקול כי המתלוננת התייצבה לאולם והיא נוכחת באולם למרות שלא זומנה.

טענה המתלוננת בעדותה הן במשטרה והן בביהמ"ש כי היא מתגוררת עם הנאשם בדירה השייכת לו מאוגוסט 2001. המתלוננת באה בטרוניה לאורך כל הדרך הן במשטרה והן בביהמ"ש כי המתלונן לא אפשר לבנה להיכנס לבית לאחר השעה 19.00 הציב לו גבולות נוקשים וכך לטענתה התעלל בה ובבנה. המתלוננת לא ציינה כי לא התנגדה לתנאים אלו כל החיים, להפך הוא הדבר כיבדה את רצונו של הנאשם עמ' 20 שורה 30. יתרה מזו מאחר ובנה לא הקשיב לה היתה מרוצה מהצבת הגבולות של הנאשם והיא רצתה שבנה יחזור מוקדם יותר, עמוד 21 שורה 21, היה לה נוח שהיו חוקים ברורים בבית עמ' 21, שורה 3. לא זאת אף זאת, לא פעם היא בעצמה התווכחה עם בנה שיחזור הביתה מוקדם יותר, עמ' 21, שורה 6.

בעדות הראשונה ובמשטרה טענה המתלוננת כי בנה היה נשאר בחוץ שעות ארוכות ולא יכל להיכנס הביתה עד הבוקר כי הנאשם סרב להכניסו. אך בחקירה נגדית התברר כי אם המתלוננת היתה מבקשת ממנו את הדלת הוא כן היה פותח את הדלת עמ' 21, שורה 8-10. המתלוננת בחקירה נגדית החליטה להוסיף ולהשחיר את פניו של הנאשם בטענה כי הוא תקף את בנה בעבר והיא סיפרה את כל חייה מהעבר.

לא ברור מדוע המתלוננת לא ציינה זאת לא בתחנת המשטרה ולא בשום מקום אחר, וכשנשאלה בביהמ"ש היא אמרה שאמרה לשוטר אך הוא לא רשם זאת עמ' 22 שורות 30-32. החוקר עמד בפני ביהמ"ש והסביר שכל מה שהיא אמרה הוא רשם וציין לגבי החבלות ואם כזה דבר חמור היתה המתלוננת מספרת לחוקר וודאי היה רושם זאת. אין להתעלם מהעובדה כי המתלוננת ניסתה להשליך היום את התנהגותו הבריונית כלפי בנה והסבריה שהוא לא הלך לבית הספר בזמן והוא עשה דברים לא טובים בגלל הצבת הגבולות של הנאשם. אני חייבת לומר כי למתלוננת היה נוח כשהנאשם הציב גבולות לבנה ולחנך אותו והסכימה עם הדרך שבחר ובשום מקום המתלוננת לא אמרה במשטרה או בביהמ"ש כי היא פחדה מהנאשם אלא אמרה שהיא פחדה לעזוב אותו בגלל בנה. אז נשאלת השאלה אם היא כל כך סבלה במשך 11 שנה מדוע היא לא יצאה מהבית, הרי היא לא הוחזקה שם בכח, אם היא חששה לחיי בנה היתה קמה והולכת ולשאלה זו ענתה המתלוננת כי היא פחדה על בנה. מה היה לה לפחד על בנה, הרי אם היתה יוצאת מהבית הרי לא היתה נשקפת סכנה לבנה ולחייה. יש הסבר מאוד ברור והוא שהיה להם מאוד נוח לגור עם הנאשם והוא תמך בה כלכלית וכשהגישה דיווחים כוזבים למס הכנסה וקיבלה קנס מי ששילם את הקנס זה הנאשם עמ' 22, שורות 2-9. הנאשם יטען כי אם המתלוננת מסרה בעבר דיווחים כוזבים ולא התביישה לעשות זאת מה מונע ממנה היום למסור עדות שיקרית.

אני מפנה את ביהמ"ש לעדותה של המתלוננת בפני השוטרים לעניין החבלות שעל המתלוננת שם אמרה כי הוא היכה אותה פעמיים והטיח את ראשה בקיר ואז היא חושבת כי נשבר לה האף. כשהיא באה למסור עדות החוקר היה קפדני והוא ציין כי הוא מבחין בפצע קטן בשפה התחתונה ויתרה מכך לא מבחין בשום חבלות מסביב לאף או בפנים. יתרה מזו המתלוננת גם ציינה שהיא לא זקוקה לטיפול רפואי. החוקר כותב כי לא הובחנו על פניה סימני חבלה מסביב לאף. גם השוטרים שהגיעו למקום הארוע היא טענה שלא זקוקה לטיפול רפואי וגם למחרת כשהיא קמה בבוקר לאן היא הלכה? לביהמ"ש להוציא צו הרחקה מדירה השייכת לו ורק אחר כך ניגשה לביה"ח עמ' 23, שורה 11, אחרי שהמשטרה הפנתה אותה לשם. כשנשאלה למה לא הלכה ישר למיון אמרה שיש הרבה אנשים ולא היה לה כח עמ' 23, שורות 14-15. לשאלת ב"כ הנאשם אם לפי טענתה סבלה מכאבים חזקים למה לא הלכה מיד בבוקר לקבל טיפול תשובתה היתה "את לא קיבלת מכות". נשאלת השאלה האם ככה מתנהגת אישה שנחבלה קשות ודיממה בארוע, האם לא היתה מספרת בהזדמנות הראשונה שהיא זקוקה לטיפול רפואי, מדוע סרבה לקבל טיפול רפואי ומדוע לא ניגשה בבוקר אותו יום. מדוע בחרה לעשות את סידוריה ורק לאחר מכן ניגשה לרופא. בתיק ההוכחות הוגשה תעודה רפואית בדרך זו או אחרת לביהמ"ש וביהמ"ש נתן החלטה ברורה לכך שהוא לא נעתר לבקשה לתקן את כתב האישום ולכן לא התייחסתי לרופאים ולא חקרתי אותם וגם התביעה לא ביקשה לקבל את זה.

אם המתלוננת היתה סובלת מחבלות היתה רצה לביה"ח לקבל עזרה.

כל המהלכים שעשתה המתלוננת בתיק זה נעשו כדי לקדם את האינטרס הכלכלי שלה או את תחושת הנקמה. האינטרס הוא שתקופה מסוימת בטרם הגשת כתב אישום היחסים ביניהם התדרדרו, בנה של המתלוננת גדל, הנאשם לא רצה שהוא ימשיך לגור בבית כי הוא לא מכבד את התנאים שלו, אך המתלוננת לא רצתה לצאת מהבית כי היו לה קשיים כלכליים ופנתה לעורך דין וחיכתה לזמן המתאים כדי ליצור פרובוקציה כדי להוציא אותו מהבית ששייך לו ולכן היא רצה קודם לביהמ"ש להוציא צו הרחקה וכניגש להוציא צו להרחיקה מהבית הגישה תביעה אזרחית. אין ספק כי המתלוננת אמרה דברים שאינם נכונים במשטרה ובביהמ"ש.

אני מבקשת להתייחס לארוע עצמו.

המתלוננת טוענת כי הוויכוח בין בנה לבין הנאשם היה כשהיא היתה בהסעה, היא יצאה עם הכלב והבן סיפר לה הארוע בזעם, היא עלתה הביתה בכעס אך הנאשם ישן עמ' 24, שורה 22, לפי דבריה היא היתה ליד הדלת מורידה את הרצועה של הכלב, הנאשם קפץ לכיוונה והיא מתארת שהיתה לפניו עם הגב לדלת ואז הנאשם שם מפתח והמפתח נפל עמ' 24, שורות 25-30 לדברי הנאשם הפיל את המפתח כי התחיל לאיים עליה עמ' 25, שורות 5-6. לעומת זאת בחקירה ראשית בביהמ"ש טענה כי הנאשם הפיל את המפתח מרוב עצבים עמ' 18 שורה 25, ולא דיברה על איומים בכלל. בהמשך טענה שהוא שם את המנעול ואחר כך הוא איים עליה, עמוד 25, שורות 9-10. בעדות המשטרה אמרה המתלוננת כי הוא איים עליה מיד לאחר המכות עמ' 3, שורות 46-47. בהמשך טענה כי ברגע שהנאשם הפיל את המפתח היא תפסה את המפתח, התיישרה ואז הנאשם נתן לה שתי סטירות או אגרופים, צעק עליה ברוסית וכשהוא זז ממנה היא התקדמה לכיוון המראה וראתה עצמה מדממת ואז קיבלה מכה בראש מהדלת עמ' 18, שורות 27-29. בתחנת המשטרה היא טענה כי למעט שתי סטירות שהוא נתן לה הוא אף דחף לה את הראש לדלת עמ' 2, שורה 34 בעדות ואז שרטה את הנאשם כהגנה עצמית.

כאן נשאלת השאלה אם הוא נתן לה שתי סטירות לדבריה או אגרופים, זז ממנה היא התרחקה לכיוון המראה אז איך היא קיבלה מכה מהדלת. אם להאמין לגרסתה בביהמ"ש שהנאשם דחף את ראשה בדלת מדוע לא אמרה כך במשטרה, מדוע אמרה לשוטרים שהגיעו למקום הארוע נתן לה מכה בפנים ויש לה סימן בשפה ועוד מספר מכות בראש. זאת ועוד אם היא התרחקה מהדלת לאחר שזז ממנה איך היא שרטה אותו כהגנה עצמית. אם המתלוננת אמרה שהיא עמדה עם הגב לדלת והפנים לנאשם איך הוא הספיק להתעסק עם המפתח, אני טוענת שהיא לא נתנה לו זאת. לכן גרסתו של הנאשם היא שצריך לקבל וטענתו היא שלא תקף ולא איים והוא זה שעמד ליד הדלת. המתלוננת באה לעברו ותקפה ושרטה אותו בצד שמאל כדי למנוע ממנו לשים את המפתח. המתלוננת הוסיפה וטענה כי בנה כל הארוע היה בחוץ יחד עם חבריו ושמע את צעקותיה, מיד עלה למעלה עם החברים ואף היא ביקשה מהחברים להוציא את בנה ולא לתת לו להיכנס עמ' 19, שורה 3. אני טוענת כי החבלה בשפה היתה מבפנים ואם הוא היה תוקף אותה אזי היה צריך לראות גם מבחוץ את החבלה.

מדוע המתלוננת ולא בנה לא הזכירו על החברים במשטרה הרי מדובר בעדים חשובים לארוע וזה עלה בביהמ"ש על ידי המתלוננת ובנה. לפי דברי המתלוננת לאחר שהוא הרביץ לה הילד עלה הביתה עם חבריו.

הבן אומר כי האמא חזרה והיה ויכוח ביניהם ואז החבר שלי היה למטה עמ' 29, שורות 1-8 ורק לאחר ששמע צעקות הוא עלה הביתה. אם לפי גרסתה היא החלה לצעוק אחרי המכות איך הוא שמע את המכות ואם הוא עלה גם חברו עלה. הבן אמר שהוא עלה למעלה לאחר שלקח מקל מלמטה, ניסה להיכנס הביתה להבין מה קרה עמ' 31, שורה 19. אם הבן לא היה נוכח בכל הויכוח הזה הוא לא יכל לדעת אם היה סכסוך ביניהם ואיך הוא יכול לספר שאמו קיבלה מכות שהרי הוא לא היה ולא ראה וזה מוכיח על תאום גרסאות ואיך ידע בתחנת המשטרה לספר וזה מופיע בעדותו במשטרה כי אמו תפסה את הנאשם ושרטה אותו כי הוא היה ללא חולצה. הבן המשיך וטען כי הנאשם איים על אמו בכל השנים המשותפים גם טען כי הנאשם תקף אותו עמ' 29, שורה 20. הכל עומד בסתירה מוחלטת עם עדותה של המתלוננת. המתלוננת ציינה בביהמ"ש כי הנאשם מעולם לא איים עליה ולא תקף אותה.

לגבי הגבולות שהציב הנאשם לבן הוא אומר כי הוא קרא לו היטלר ואיך אדם שכל משפחתו נהרגה במלחמה שומע שקוראים לו היטלר.

לעניין העובדה כי הנאשם השליך לעברו חומוס טען כי ניקה את החומס מבגדיו ובמטבח והוא לא סיפר זאת במשטרה וגם המתלוננת שנכנסה הביתה לא ראתה זאת. הבן אמר כי הוא סיפר לחוקר חמו שהנאשם תקף את אמו ואיך הוא יודע מפנה לעמ' 32 שורות 27-30.

מדבריו של הבן עולה וזה אינו עומד עם גרסתה של המתלוננת והוא מציין כי כל החיים חיו בפחד עמ' 33, שורה 10.

הדבר החשוב שתומך בגרסת הנאשם הוא שהיא עשתה הכל כדי לשרת את האינטרסים שלה. כששאלתי את הבן לצורך מה אמו למחרת בבוקר רצה להגיש צו הרחקה עמ' 33, שורות 17-18 הוא ענה כדי להרויח זמן ולמצוא לה דירה אחרת עמ' 33, שורה17. לשאלה אם שמחו שהוא נעצר הוא אמר "בטח קצת אויר" עמ' 31, שורה 17.

אני מבקשת שלא להאמין לגרסת המתלוננת ולא לגרסת בנה. אני אומרת כי לגבי החבלה גם השוטרים שהגיעו מיד אחרי הארוע לא הבחינו בשום חבלה חיצונית. גם אם היום קורה שאני יכול לנגוס במשהו ולגרום לאותה חבלה שהיתה למתלוננת ונאשם כזה אם הוא היה נותן לה מכה חיצונית היו לה סימני חבלה. אם המתלוננת לא פחדה להגיש פעם אחת דיווחים כוזבים למה שתפחד היום לעשות כן, היא ידעה כי הדירה שייכת לנאשם והמהלך הראשוני היה להוציא אותו מהבית. ככה מתנהגת אישה מוכה?

הנאשם העיד בצורה מפורטת ביותר והסביר את כל מה שהיה ואמר כי המתלוננת שרטה אותו. מדובר בסתירות מהותיות מאוד שיכולות להצביע על עובדות שיסייעו לבית המשפט לקבוע כי המתלוננת ובנה לא אמינים ולזכות אותו מהעובדות המיוחסות לו בכתב האישום.

לא בכדי המתלוננת מתייצבת דיון לאחר דיון וזה מצביע על אינטרסים שקיימים מעבר להגשת התלונה.

הנאשם נהג הסעות ויש לו אחריות גדולה והוא חייב להסיע אנשים ולכן הוא רוצה לישון מוקדם ולקום מוקדם כדי לא לגרום לנזק לאנשים שהוא מסיע.

<#14#>

הכרעת דין

לאחר ששמעתי את כל העדויות בתיק ועיינתי במוצגים שהוצגו לי, שמעתי את סיכומיהם של באי כוחם המלומדים של הצדדים באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לבסס כאן הרשעה בפלילים, התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כנדרש בפלילים את אשמות הנאשם, אני מחליט לזכות אותו ולו מחמת הספק הסביר מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

כדי לא לגרום לו עינוי דין מיותר הודעתי תוצאת הכרעת הדין לאלתר. כמצוות החוקר את הנימוקים אכתוב בהקדם והם ישלחו לבאי כח הצדדים.

זכות ערעור כחוק.

פוסק לשלם למתרגמת שכרה עד שעה 12.55.

<#15#>

ניתנה והודעה היום י"ד חשון תשע"ג, 30/10/2012 במעמד הנוכחים.

הסניגורית: הנאשם הפקיד בזמנו סך של 1,500 ₪ כתנאי לשחרור בתיק זה, אבקש להחזירו לנאשם.

<#16#>

החלטה

כמבוקש.

על הנאשם לגשת למזכירות למסור חשבון אליו יועבר סכום הפקדון אליו יועבר.

<#17#>

ניתנה והודעה היום י"ד חשון תשע"ג, 30/10/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי איריס בוהדנה