1. בפניי תביעה כספית בסדר-דין מהיר על סך של 36,516 ₪. התביעה הוגשה על-ידי בני-הזוג שחר ממן ושרון דוד-ממן (להלן: "התובעים") נגד מר איתן נחום (להלן: "הנתבע"), בעל עסק להובלות בשם "איתן הובלות" (להלן: "העסק").

רקע

1. התובעים שכרו את שירותי העסק לשם הובלת תכולת דירה בת 5 חדרים, הנמצאת בקומה החמישית של בניין ברחוב חטיבת הראל 10 במודיעין (להלן: "הדירה"), לדירה הנמצאת בקומה השנייה של בניין ברחוב עמק האלה 37 באותה עיר (להלן: "ההובלה"). לטענת התובעים, מדובר במרחק של כחמש דקות נסיעה מדירה לדירה.
2. עובר לביצוע ההובלה, ביום 9.7.2009, הגיע לדירה נציג העסק, מר שמעון ולד (להלן: "ולד"), אשר בחן את תכולת הדירה. התובעים טענו כי ציינו בפני ולד כי ההובלה תכלול גם מיטלטלין שאוחסנו במחסן הממוקם בקומה התחתונה של הבניין, כלומר מחסן שאינו ממוקם בתוך הדירה עצמה (להלן: "המחסן").
3. בכתב-התביעה נטען כי לאחר ביקורו של ולד נמסר לתובעים בטלפון כי הצעת המחיר להובלה עומדת על סך של 2,900 ₪, כולל פירוק של שלושה ארונות. ואולם, הואיל והתובע פירק שני ארונות בכוחות עצמו עובר להובלה נתן הנתבע לתובעים הנחה של 600 ₪, כך שמחיר ההובלה עמד על סך של 2,300 ₪. בנוסף לכך נטען בכתב-התביעה כי התובעים שכרו שירותי מנוף למשך שעתיים בעלות של 800 ₪ נוספים, כך שמחיר ההובלה הכולל עמד על סך של 3,100 ₪.
4. כבר עתה ייאמר כי לכתב-ההגנה צורפה הצעת מחיר בכתב (נ/1, להלן: "הצעת המחיר"), אשר כאמור לא הוזכרה מלכתחילה על-ידי התובעים וממילא לא צורפה לכתב-התביעה (אשר הוגש, כאמור, בסדר-דין מהיר וככזה בוודאי שהיה אמור לכלול את כל המסמכים שהיו בידי התובעים). בהקשר זה יצוין עוד כי בתצהיר העדות הראשית מטעמו הודה התובע בקיומה של הצעת המחיר ואף צירף אותה כנספח לתצהירו (ראו גם עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-17).

להלן צילום הצעת המחיר:

כפי שניתן לראות, בהצעת המחיר לעיל פורטו הפריטים העיקריים השונים שיש להובילם וכן הפריטים שיש לפרקם. כמו כן נכתב בהצעת המחיר כי מחיר ההובלה הינו 2,600 ₪ למשאית 7 מטר וכי אם תידרש משאית נוספת יהיה מחירה 700 ₪. עוד נכתב בהצעת המחיר כי התובעים יקבלו שירותי מנוף למשך שעתיים וכי מחיר ההובלה כולל מנוף לשתי שעות יהיה 3,200 ₪ (ולא 3,100 ₪ כנטען בכתב-התביעה). עוד נכתב בהצעת המחיר כי המחיר אינו כולל מע"מ (כאמור, עובדה זו לא צוינה בכתב-התביעה).

1. ההובלה עצמה התבצעה ביום 28.8.2009.
2. בו ביום שילמו התובעים לנתבע סך של 4,776 ₪ (כולל מע"מ) באמצעות "שרון דוד תכנון ועיצוב פנים" (חשבונית המס/קבלה בגין התשלום צורפה כנספח א' לתצהיר התובע). יצוין כי בחשבונית לא נכתב מהו מרכיב המע"מ מתוך תשלום זה, אך הואיל ושיעור המע"מ באותה עת היה 16.5%, הרי שהסכום ששולם ללא מע"מ היה 4,100 ₪.

טענות התובעים

1. לטענת התובעים, לשם חסכון בזמן פירק התובע חלקים ניכרים מתכולת המחסן בכוחות עצמו והעלה את החלקים לקומת הקרקע.
2. את אשר אירע ביום ההובלה, לטענתם, תיארו התובעים כך:

ביום ההובלה הגיע צוות המובילים לדירה באיחור. יתרה מכך, לטענת התובעים, צוות זה כלל לא יועד לפנות את דירתם והגיע למקום לאחר שסיים עבודה אחרת בשעת לילה מאוחרת, וזאת מאחר שהצוות המקורי שיועד לביצוע העבודה נסע לאילת.

התובעים טענו כי בשל האיחור הבטיח להם הנתבע כי צוות המובילים יתוגבר במוביל נוסף, אך הדבר לא נעשה.

עוד טענו התובעים כי בשל עייפות צוות המובילים וקצב העבודה האיטי שלהם, ההובלה שתוכננה להימשך מספר שעות בודדות התנהלה באיטיות והסתיימה רק בשעות הערב המאוחרות על אף שהיה מדובר ביום שישי.

התובעים טענו כי לקראת ערב הגיע למקום אחיו של הנתבע, מר ארז נחום (להלן: "ארז"). לאחר שהלה שוחח טלפונית עם הנתבע הודיע ארז לתובע כי הנתבע דורש את התשלום באופן מיידי ואינו מוכן להמשיך בהובלה עד אשר לא תשולם התמורה. כמו כן דרש ארז, בשמו של הנתבע, תוספת תשלום בסך של 1,000 ₪ בגין הובלת תכולת המחסן.

לטענת התובעים, משלא נותרה להם ברירה (ולאחר שלמקום אף הגיעו שוטרים) שילם התובע סכום נוסף של 600 ₪ ביחס לסכום הראשוני שעליו הוסכם.

התובעים טענו כי בסופו של דבר הסתיימה ההובלה בשעה 22:00, לאחר שהתובעים ובני משפחתם עברו "טראומה קשה".

1. עוד טענו התובעים כי מספר חפצים שפונו על-ידי המובילים ניזוקו כדלקמן:
2. שולחן מטבח מעץ אגוז נגרר על-ידי המובילים ואוחסן בצורה לא נכונה במשאית, ועקב כך נשרטו ונשברו רגלי השולחן.
3. המובילים הפילו פלטה אחת מארון בגדים מעץ ושברו אותה וכן איבדו ושברו רכיבים מארון העץ (בעל 7 דלתות) ובשל כך נגרמו שריטות וחבלות.
4. ספריות עץ לא נארזו כראוי ועקב כך נשרטו, נפגעו והתלכלכו.
5. מזרון שלא נארז כראוי התלכלך במשאית.
6. מנורת רגל נפלה ונשברה וכך גם דברי זכוכית נוספים, שהארגזים בהם אוחסנו נפתחו תוך כדי ההובלה.
7. נגרם נזק לפסלים העשויים מעיסת נייר.

טענות אלה של התובעים נתמכו בחוות-דעת השמאי איציק ינקו (להלן: "השמאי").

1. בנסיבות אלה טענו התובעים כי הנתבע חב להם פיצוי, וזאת הן במישור הנזיקי והן במישור החוזי.

אשר למישור הנזיקי טענו התובעים כי הנתבע התרשל כלפיהם, למשל בכך שלא ביצע את עבודות ההובלה כנדרש, לא פיקח באופן סביר על עבודת המובילים, העסיק עובדים בלתי מיומנים וכיו"ב. עוד נטען בהקשר זה כי נטל השכנוע ביחס למחדלי הנתבע מונח על כתפיו שכן לתובעים לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לפעולותיו הרשלניות של הנתבע.

במישור החוזי טענו התובעים כי התנהלות הנתבע מהווה הפרת חוזה ו/או חוסר תום לב בקיום חוזה.

1. אשר לסכום הפיצוי טענו התובעים כי נזקיהם היו כדלקמן:
2. 16,840 ₪ - נזקים לרכוש בהתאם למפורט בחוות-דעת השמאי.
3. 500 ₪ - החזר כספי לתובעים בגין עבודות אותן אמור היה הנתבע לבצע אלא שהתובעים ביצעו אותן לבסוף בעצמם.
4. 1,676 ₪ - החזר הפרש תשלום שנגבה על-ידי הנתבע שלא כדין (תחת התשלום המוסכם בסך של 3,100 ₪ שולם סך של 4,776 ₪).
5. 1,000 ₪ - הפסד זמן וימי עבודה.
6. 1,500 ₪ - שכר טרחת השמאי.
7. 15,000 ₪ - נזק לא ממוני ו/או עגמת נפש.

בסך הכול, כאמור, סך של 36,516 ₪.

1. כבר עתה ייאמר ביחס לסעיף 12(ג) הנ"ל כי התובעים תבעו את ההפרש בין הסכום ששולם כולל מע"מ (4,776 ₪) לבין הסכום שעליו הוסכם לשיטתם (3,100 ₪). אולם אם הסכום שעליו הוסכם לשיטתם לא כלל מע"מ כאמור בהצעת המחיר, הרי שלמעשה ההפרש בין שני הסכומים עומד על סך של 1,164 ₪ בלבד במקום על סך של 1,676 ₪ כאמור בכתב-התביעה.

טענות הנתבע

1. הנתבע טען כי התובעים לא ציינו בפניו ובפני ולד, ולו פעם אחת, את דבר קיומו של המחסן אשר הכיל ציוד רב. בהתאם לכך טען הנתבע כי תכולת המחסן לא נכללה בהצעת המחיר.
2. אשר למחיר ההובלה הסתמך הנתבע על הצעת המחיר וטען כי הוסכם בין הצדדים כי עלות ההובלה תעמוד על סך של 4,100 ₪ לא כולל מע"מ וכי זה היה, כאמור, הסכום שנגבה בפועל מן התובעים. עם זאת יצוין כי הנתבע הציג שתי גרסאות מעט שונות ביחס לאופן החישוב של סכום זה.

בכתב-ההגנה (אשר נתמך בתצהירו של הנתבע) נטען כי המחיר שסוכם בגין ההובלה היה 2,900 ₪, כאשר לתובעים ניתנה הנחה של 600 ₪ בגין פירוק ארון שהיה כלול במחיר. בנוסף לכך, עלות שכירת המנוף עליה הוסכם הייתה 800 ₪. עוד נטען בכתב-ההגנה כי לסכום האמור נוסף סך של 700 ₪ בגין שימוש במשאית נוספת, מאחר ולא היה די במשאית אחת לשם הובלת התכולה, וכן סך של 500 ₪ בגין הובלת המיטלטלין שבמחסן, שלא היוו חלק מהצעת המחיר. הנתבע טען אפוא כי הסכומים האמורים, אשר כולם אינם כוללים מע"מ, מסתכמים לסך של 4,100 ₪, ובתוספת מע"מ סך של 4,776 ₪. עם זאת יצוין כי הסכומים האמורים שפורטו בכתב-ההגנה (2,300 ₪ + 800 ₪ + 700 ₪ + 500 ₪) מסתכמים לסך של 4,300 ₪ לא כולל מע"מ, ולא לסך של 4,100 ₪ לא כולל מע"מ.

לעומת זאת, בתצהיר העדות הראשית של ארז נטען כי מחיר ההובלה הורכב מן הסכומים הבאים: 2,600 ₪ מחיר בסיסי הכולל משאית אחת של 7 מטר, בניכוי 300 ₪ הנחה עקב פירוק הארון על-ידי התובע + 600 ₪ בגין שכירת המנוף + 700 ₪ בגין משאית נוספת + 500 ₪ בגין המחסן, ובסך הכול 4,100 ₪ לא כולל מע"מ.

להלן טבלה המסכמת את שתי הגרסאות:

1. אשר לאירועי יום ההובלה הודו הנתבע בכתב-ההגנה וארז בתצהירו כי צוות המובילים אכן הגיע באיחור בבוקר יום ההובלה, אך בשל כך סוכם על תגבור הצוות במוביל אחד ובהתאם לכך הוא עצמו (ארז) הצטרף לצוות בסביבות השעה 14:00. עוד טען הנתבע כי העיכוב העיקרי בפעולת המובילים נוצר עקב הצורך בהובלת תכולת המחסן - עובדה אשר לא הייתה ידועה לנתבע קודם לכן. כן טען הנתבע כי לזהות המובילים עצמם אין כל רלוונטיות ביחס לטיב העבודה שבוצעה וכי כל עובדיו הינם עובדים מיומנים.
2. אשר לנזקי הרכוש שהתובעים טענו כי נגרמו להם עקב ההובלה, הרי שהנתבע הכחיש נזקים אלה וטען כי במעמד ההובלה לא הודיעו לו התובעים דבר על כך וכי טענה זו נולדה בשלב מאוחר יותר מתוך רצונם של התובעים להחליף ישן בחדש על חשבונו. כן טען הנתבע כי לא ברור כיצד הנזקים הוערכו על-ידי השמאי וכי, על כל פנים, ההובלה בוצעה כראוי תוך עטיפת התכולה הרלוונטית.

אשר לפסלים העשויים מעיסת נייר הדגיש הנתבע כי בהצעת המחיר נכתב במפורש כי "על הלקוח לארוז בקפידה חפצי אומנות, תמונות, זכויות וכיוצא בזה". עוד טען הנתבע כי אם אכן היו אלה פריטים כה עדינים ובעלי ערך רגשי רב, היה על התובעים להובילם ברכבם הפרטי.

ההליכים

1. כאמור, התביעה הוגשה בסדר-דין מהיר ביום 13.1.2010.
2. כתב-התביעה נתמך בתצהיר התובע. לאחר מכן הוגשו תצהירי עדות ראשית של ה"ה פרידה ויעקב ממן, הוריו של התובע, וכן של מר ראובן דוד, אביה של התובעת. כמו כן הובאה מטעם התובעים, כאמור, חוות-דעת השמאי. יצוין כי התובעת עצמה לא הגישה תצהיר וממילא לא העידה בפני בית-המשפט.
3. כתב-ההגנה נתמך בתצהירו של הנתבע, כאשר לאחר מכן הוגש גם תצהיר עדות ראשית של ארז, אשר כאמור נכח במקום ביום ההובלה.
4. בתיק התקיימו שלושה דיונים בפני כבוד הרשמת צ' גרדשטיין-פפקין (כתוארה אז). משכשלו הניסיונות ליישב את הסכסוך הועבר התיק לטיפולי.
5. לאחר שהתיק נקבע לשמיעת הוכחות בפניי הגיש הנתבע בקשה לזמן לעדות את ולד, כאשר בבקשה נטען כי הלה אינו בשליטת הנתבע. בהחלטתי מיום 15.9.2011 נעתרתי לבקשה זו.
6. לאחר דחיות מדחיות שונות התקיימו בתיק שני דיוני הוכחות, שבהם העידו בפניי התובע, השמאי, הורי התובע, אביה של התובעת, ולד וארז.
7. כבר עתה יצוין כי בסיכומיהם הקדישו התובעים פרק נרחב לטענה כי יש למחוק את עדותו של ולד מן הפרוטוקול, וזאת מן הטעם כי לא ידעו שהנתבע הגיש בקשה לזמנו לעדות ולא הגיבו לבקשה זו, וכן מן הטעם שולד שהה בישראל בעת הגשת הבקשה לזמנו לעדות ולפיכך היה בשליטת הנתבע.

יצוין כי בפתח דיון ההוכחות הראשון, ביום 29.1.2013, טען אמנם בא-כוח התובעים כי לא ידע על זימונו של ולד וביקש לראות את הבקשה ואת ההחלטה בעניין זה, אלא שלאחר שאלה הוצגו בפניו, לא טען בא-כוח התובעים דבר בעניין זה והדיון נמשך כסדרו (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-5). רק בסיום העדות ציין בא-כוח התובעים כי "אני מבקש לומר שלא הייתה כל סיבה לא למסור תצהיר של העד. אתייחס לכך בסיכומים".

בנסיבות אלה, ולאור העובדה כי הדרישה הבלתי-שגרתית ביחס למחיקת עדותו של ולד מן הפרוטוקול הועלתה לראשונה רק בסיכומי התובעים, אינני רואה כל מקום לקבל בקשה זו.

מסקנה זו נכונה אף לאור העובדה כי עדותו של ולד, כמי שנפגש עם התובעים לפני ביצוע העבודה וערך את הצעת המחיר, חיונית להכרעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. על כל פנים, לתובעים אין כל זכות קנויה כי עדותו של ולד תובא דווקא בתצהיר ודי בכך שהיא הובאה באופן שבו ניתנה לתובעים הזדמנות ראויה ומלאה לחקור אותו בחקירה נגדית.

1. בסיום דיוני ההוכחות נעתרתי לבקשת הצדדים להגיש את סיכומיהם בכתב. הצדדים סיכמו אפוא את טענותיהם בכתב ומכאן פסק-הדין.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתב-הטענות, בתצהירים ובסיכומים, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, הגעתי לכלל דעה ברורה כי יש לדחות את עיקר תביעתם של התובעים, הכול כפי שיפורט להלן.
2. ראשית יצוין, כי גרסתם של הנתבע והעדים מטעמו - ולד וארז - עוררה בי אמון רב. לעומת זאת, גרסתם של התובעים לא עוררה בי כל אמון, ובאופן כללי ניכר היה כי מדובר בתביעה קטנונית וחסרת תום לב, אשר נדמתה כניסיון להתעשר על גבו של הנתבע. אף העובדה כי התובעת - כצד לתביעה וכמי שנטלה חלק פעיל באירועים - נמנעה מלמסור תצהיר ולהעיד במשפט פועלת לחובת התובעים ומחלישה את תביעתם במידה ניכרת.

מעבר להתרשמותי הכללית בהקשר זה הרי שיש לציין, בין היתר, שני עניינים עיקריים אשר פגעו במיוחד באמינותם של התובעים – אי צירוף הצעת המחיר לכתב-התביעה תוך טענה כי מחיר ההובלה סוכם בשיחת טלפון וניסיונם להציג את מחיר ההובלה המוסכם ככולל מע"מ, וזאת בניגוד למוסכם בכתב בהצעת המחיר.

1. בקביעה זו כשלעצמה די אפוא בכדי לדחות את עיקרה של התביעה, אך על מנת שאעשה מלאכתי שלמה אדון בטענות התובעים על-פי סדרן.

המחסן

1. כמתואר לעיל, נקודת מחלוקת עיקרית בין הצדדים - אשר לה השלכות הן על משך ואופן ביצוע ההובלה והן על עלותה – הייתה בשאלה אם התובעים יידעו את הנתבע מראש בדבר קיומו של המחסן והמיטלטלין אשר נמצאו בו.
2. בעניין זה אני מעדיפה ללא היסוס את גרסת הנתבע והעדים מטעמו על פני גרסתם של התובעים, היינו אני קובעת כי התובעים לא יידעו את הנתבע מראש בדבר קיומו של המחסן והמיטלטלין אשר נמצאו בו וכי הדבר נודע בהפתעה לצוות המובילים ביום ההובלה.
3. כאמור, ולד - שלוחו של הנתבע - העיד כי בעת הביקור המקדים שערך בדירה התובעים לא יידעו אותו מראש בדבר קיומו של המחסן והמיטלטלין אשר נמצאו בו:

לא הייתי בשום מחסן, זו דירה, עכשיו אני רואה שזו קומה חמישית, לא זכרתי שזו קומה חמישית. דירה עמוס[ה] יש לציין, אני זוכר שהיו שם הרבה דברים. זהו, לא ראיתי מחסן. אם היו מדברים איתי על מחסן, הייתי מסמן מחסן, יש קטגוריה שלמה של מחסן.

[עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 10-7.]

1. עדותו זו של ולד לא נסתרה בחקירתו הנגדית ואף לא בעדויות מטעם התובעים. אדרבא, התובע אישר בעדותו כי ולד לא ביקר במחסן (ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 19 – "הוא לא ראה את המחסן") וכי ולד "לא ירד למטה, אבל נתתי לו הערכה של גודל המחסן וכמות הדברים שנמצאים שם" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 25-24).

כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הראה לולד את המחסן, לא השכיל התובע לספק לעובדה זו הסבר המניח את הדעת:

ש. למה לא הורדת את האדם שביקר אצלך בבית [ולד – א.ל.ע.] למחסן? היו דברים במחסן באותה תקופה, נכון?

ת. כמובן שהיו.

ש: למה לא הורדת אותו שיראה במה מדובר?

ת. אני לא זוכר בדיוק את ההתנהלות איך שהיא הייתה,

ש. אמרת שלא הורדת אותו.

ת. לא שלא הורדתי אותו במתכוון.

ש. אולי התבלבלת בבית.

ת. חלילה, לא התבלבלתי. אני ציינתי בפניו. אני חושב שאם האדון שבא להעריך היה רוצה לראות את מה שבמחסן, הוא היה אומר לי בוא נוודא. תיארתי לו במדויק את גודל המחסן, זה מחסן בגודל של חצי חדר, 3 מ"ר, רוב רובו מורכב מארגזים גדולים יחסית, וזהו. וכל מיני פיצ'פקעס שהיו בבית. [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 27-16.]

1. יתרה מכך, בסוגיית המחסן ניסו התובעים להיאחז בהצעת המחיר. כנראה לעיל, טופס הצעת המחיר בנוי לפי קטיגוריות מקובלות שונות של הבית (מטבח, סלון, חדר הורים. חדרי ילדים, חדר עבודה, חדר משחקים, שונות, חצר ומחסן). מתחת לכותרת כל קטגוריה מפורטים פריטים שבדרך כלל מקובל למצוא באותה קטגוריה (כגון מקרר בקטיגורית המטבח), כאשר ולד סימן את הסימן "וי" (√) ליד כל פריט שנמצא באותה קטגוריה וכן הוסיף בכתב-יד פריטים שלא הופיעו מלכתחילה בטופס המובנה.

כנראה לעיל, בהצעת המחיר דנן נכתבו מתחת לקטיגורית המחסן המלים "100 ארגזים". התובעים נאחזו אפוא במלים אלו כהוכחה לכך שהנתבע - באמצעות ולד – יוּדע מלכתחילה בדבר תכולת המחסן, וזאת אף אם ולד לא ראה את המחסן בפועל.

1. ברם, למותר לציין כי בטענה זו אין כל ממש, וזאת מן הנימוקים העיקריים הבאים:

ראשית, כאמור, התובעים כלל לא צירפו את הצעת המחיר לכתב-התביעה ועל כן קשה לקבל מצב שבו התובעים מסתמכים דווקא על הצעת המחיר.

שנית - וזה העיקר - ולד העיד כי המלים "100 ארגזים", המופיעות בסיום סקירת כל הדירה (אף אם לכאורה תחת הקטגוריה "מחסן", שהיא הקטגוריה האחרונה בטופס), התייחסו להערכתו הכוללת ביחס להיקף המיטלטלין שיש להוביל מן הדירה ולא באופן פרטני למחסן. כמו כן הדגיש ולד כי - בניגוד לפריטים אחרים שנמצאו על ידו בדירה – הרי שליד המחסן לא סומן הסימן "וי":

ש. איך אתה מסמן את התכולה?

ת. עשיתי וי, ואם יש כסאות, עשיתי כפול 6. סימנתי את כל הציוד, לא הייתי בשום מחסן... לא ראיתי מחסן. אם היו מדברים איתי על מחסן, הייתי מסמן מחסן, יש קטגוריה שלמה של מחסן. בנוסף לזה, בכל הצעה שאני מציע אני תמיד שואל בסוף ההצעה אם סימנתי את הכל ואם ראיתי את הכל. אם לא סימנתי, אז לא ראיתי.

...

ש. יש פה, אני מסתכל רגע בהצעה, מה זה 100 ארגזים?

ת. זו הערכה שלי של מה שיש בבית. זה תכולה. הכוונה היא לתכולה, תכולה שהנפח שלה הוא מאה ארגזים מבחינתי. ככה אני רואה את זה. כשאני אומר לך מאוורר ושטיח, הכוונה היא לנפח, וזה נכנס לנפח הזה.

ש. 100 ארגזים נכנסים במשאית אחת?

ת. כן.

ש. מה זה הסימון 0 ליד המחסן?

ת. לא רואה פה סימון 0. אני לא רואה פה סימון. אני רואה קשקושים, באמת.

ש. ומה זה הסימון ליד המחסן וליד הסיפריה?

ת. אני מסמן רק וי ומחיר, או כיסאות כפול משהו, וזה לא סימון.

[עמ' 34-30 לפרוטוקול.]

יתרה מכך, התובעים לא טענו בשום שלב כי במחסן היו דווקא 100 ארגזים (ההיפך הוא הנכון, טענתם הייתה כי במחסן לא הייתה תכולה רבה), ועובדה זו מחזקת את עדותו של ולד כי הכיתוב בהצעת המחיר מתחת לקטגוריה "מחסן" לא התייחס למחסן כי אם לדירה בכללותה.

1. בנסיבות אלה, שבהן התובע אישר כי כלל לא הראה לולד את המחסן וקטגורית המחסן לא סומנה בהצעת המחיר - כמו גם העובדה שהתובעת לא טרחה למסור עדות בעניין - אך ברור הוא שהתובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי יידעו את הנתבע מראש בדבר קיומו של המחסן ותכולתו. זאת, אף אם נקבל את עדותו של התובע – שאין לה תימוכין בכל מקור אחר ואינני פוסקת דבר לגביה – לפיה במהלך הסיור שערך עם ולד ציין באזניו בעל-פה את דבר קיומו של המחסן ואף מסר לו הערכה בדבר היקף תכולתו.

בנסיבות אלה אך מובן שיש לדחות גם את הטענה שהועלתה בעניין זה לראשונה בסיכומי התובעים, לפיה יש להשתמש בכלל הפרשנות "נגד המנסח" ולקבוע כי הואיל והנתבע ערך את טופס הצעת המחיר, הרי שיש לפרש את הצעת המחיר ככוללת גם את המחסן. כאמור, מעבר לעובדה כי מדובר בטענה משפטית מופרכת למדי כאשר מדובר בטופס שבו יש לסמן "וי" בלבד, הרי שבמקרה דנן כלל לא ניצב בפנינו עניין של "פרשנות" הצעת המחיר, אלא מדובר בקביעה עובדתית פשוטה וישירה, לפיה הצעת המחיר לא התייחסה כלל למחסן.

עלות ההובלה

1. כאמור, הצדדים נחלקו ביחס לעלות ההובלה. אף בעניין זה אני סבורה כי יש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים, וזאת על אף הסתירות הקלות שהתגלו בין גרסתו של הנתבע בכתב-ההגנה לגרסתו של ארז.
2. ראשית, אשר לגרסתם של התובעים, הרי שכאמור זו התגלתה כגרסה בלתי-אמינה שעה שהתובעים לא צירפו את הצעת המחיר לכתב-התביעה ושעה שניסו לטעון כי המחיר המוסכם כלל מע"מ (וזאת בניגוד לסיכום בכתב בהצעת המחיר).

לכך יש להוסיף את העובדה כי גם התובעים לא דייקו ביחס למחיר הבסיסי של ההובלה (כלומר, המחיר לפני ההנחה בגין פירוק הארונות ולפני תוספת המנוף, המשאית הנוספת והובלת המחסן). כך, בכתב-התביעה נטען כאמור כי סוכם על מחיר בסיסי של 2,900 ₪. לעומת זאת, בסעיף 6 לתצהיר התובע נטען כי סוכם שמחיר ההובלה הבסיסי יעמוד על סך של 2,400 ₪ לאחר הנחה של 600 ₪ בגין פירוק – כלומר, על-פי התצהיר, המחיר הבסיסי עליו הוסכם היה 3,000 ₪. כמו כן טען התובע בתצהירו, כאמור, כי בסיום ההובלה נדרש להוסיף סך של 600 ₪, משמע, כביכול, כי מחיר ההובלה הסופי היה 3,600 ₪.

אם לא די בכך, בעדותו העיד התובע כי הצעת המחיר "התחילה" ממחיר בסיסי של 2,600 ₪ (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 6).

1. שנית, כאמור, אני דוחה את טענת התובעים כי הובלת המחסן נכללה מלכתחילה בהצעת המחיר. אשר לתמחור הובלת המחסן בסך נוסף של 500 ₪, כמו גם הצורך במשאית נוספת לשם הובלת תכולת הדירה והמחסן, הרי שכאמור, גרסתו של הנתבע עוררה בי אמון ואינני רואה סיבה להניח לחובתו כי תמחור הובלת המחסן והצורך במשאית נוספת היו בלתי סבירים או מוגזמים. על כל פנים - וזה העיקר - התובעים, שנטל השכנוע מוטל כמובן על כתפיהם, לא הציבו כל תשתית לתמחור אלטרנטיבי של רכיב זה של ההובלה. אכן, כאמור, התובעים בחרו לטעון כי הובלת המחסן נכללה מלכתחילה בהצעת המחיר ובשל כך לא הביאו כל ראיות ביחס לתכולה האמיתית של המחסן או ראיות למשך הסביר של הובלת תכולה זו או ראיות לכמות התכולה המתאימה למשאית אחת (למשל, על-ידי חוות-דעת של מומחה בתחום זה של הובלות).
2. אשר לגרסת הנתבע ביחס למחיר ההובלה, הרי שעל אף הפערים הקלים בין גרסתו של הנתבע בכתב-ההגנה (4,300 ₪ לא כולל מע"מ) לגרסתו של ארז (4,100 ₪ לא כולל מע"מ), אני סבורה כי המחיר הכולל בגין ההובלה אכן היה כגרסתו של ארז, קרי 4,100 ₪ לא כולל מע"מ ו-4,776 ₪ בצירוף מע"מ. מעבר לעובדה כי זו הגרסה המקלה דווקא עם התובעים, הרי שהגעתי למסקנה זו מן הסיבות העיקריות הבאות:

ראשית, זה היה הסכום ששולם בפועל ממש עם סיום ההובלה.

שנית, אף הנתבע טען בכתב-ההגנה כי הסכום הכולל לתשלום היה 4,100 ₪ לא כולל מע"מ, אם כי טעה כאמור ברכיבים הפנימיים של סכום כולל זה.

שלישית - וזה העיקר - סכום זה תואם להצעת המחיר. כאמור, בהצעת המחיר נכתב כי עלות ההובלה הינה 2,600 ₪ למשאית 7 מטר + 600 ₪ לשירותי מנוף במשך שעתיים + 700 ₪ בגין המשאית הנוספת = 3,900 ₪. בתוספת 500 ₪ בגין המחסן הסכום מגיע ל-4,400 ₪ (כל הסכומים לעיל ולהלן ללא מע"מ).

במאמר מוסגר יצוין, כי התובע והנתבע טענו כי עלות המנוף הייתה 800 ₪, אך לטענה זו אין ביטוי בהצעת המחיר ואף ארז בתצהירו טען, כאמור, כי עלות המנוף הייתה 600 ₪. בנוסף לכך גם ולד העיד כי עלות המנוף הייתה 600 ₪ לשעתיים ("300 ₪ לפני מע"מ לשעת עבודה. זה מחיר אחיד") (עמ' 30 לפרוטוקול, שורה 32).

הבלבול העיקרי נוצר אפוא ביחס להנחה שניתנה לתובעים בגין פירוק הארונות על-ידי התובע.

כפי שניתן לראות בצידה השמאלי העליון של הצעת המחיר, הצדדים הסכימו על פירוק שלושה ארונות בעלות כוללת של 650 ₪ (ארון 7 דלתות בעלות של 350 ₪, ארון 3 דלתות בעלות של 150 ₪ וארון 2 דלתות בעלות של 150 ₪). אלא שהתובע עצמו טען, כאמור, כי פירק שני ארונות בלבד ולא שלושה ארונות, ומכאן שההנחה שקיבל אכן הייתה 300 ₪ בלבד ולא 600 ₪.

כמו כן יצוין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי ההנחה אינה מתבטאת בהצעת המחיר, שכן העובדה כי התובע פירק ארונות בעצמו התחוורה לצוות המובילים רק ביום ההובלה (ראו סעיף 3(א) לתצהיר ארז: "ביום ההובלה נתגלה כי על אף הסיכום התובעים פירקו בעצמם ארון שהיה כלול במחיר, מבלי שהיתה לנו כל חובה לעשות כן ולפנים משורת הדין, הופחת סכום של 300 ₪"; עדות התובע עצמו בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 10-7: "כדי לזרז את העניינים, במהלך הכנת הדירה להובלה, אני כבר פירקתי את אותם רהיטים, ובמעמד ההובלה אמרו שנתקזז בצורה כזו או אחרת על כך שהוא לא צריך לפרק אותם, אם אני זוכר - התמחור היה 150-300 על פירוק הארונות, והתקזזנו על זה" (ההדגשות אינן במקור).

לסיכום: עלות ההובלה הכוללת עמדה על סך של 4,400 ₪ בניכוי 300 ₪ הנחה שניתנה לתובעים בגין פירוק הארונות = 4,100 ₪ לא כולל מע"מ.

לשם שלמות התמונה יצוין כי לא הובהר פשר המספר 2,900 שהוקף בעיגול בתחתית הצעת המחיר וכן שלוש המלים הכתובות מעל למספר זה. אף הצדדים, כמתואר לעיל, לא הקלו על הבנת הצעת המחיר. יחד עם זאת, מכלל האמור לעיל - כמו גם מן הפריטים הברורים בהצעת המחיר - ניתן לקבוע במידה גבוהה של בטחון כי זה היה המחיר בגין ההובלה. על כל פנים, התובעים - שנטל השכנוע מונח על כתפיהם - לא השכילו להראות כי מסקנה זו אינה נכונה.

1. מכלל האמור לעיל אני סבורה כי יש לדחות את תביעת הפיצוי של התובעים בכל הנוגע לסכומים ששולמו כביכול ביתר, קרי התביעה לתשלום 500 ₪ כהחזר כספי לתובעים בגין עבודות אותן אמור היה הנתבע לבצע אלא שהתובעים ביצעו אותן לבסוף בעצמם (טענה סתמית שלא הוכחה כלל) והתביעה לתשלום 1,676 ₪ כהחזר הפרש תשלום שנגבה על-ידי הנתבע שלא כדין.

מעבר לדרוש יצוין עוד גם טענת התובעים ביחס להפסד זמן וימי עבודה לא הוכחה ולא הובהר כמה זמן – אם בכלל – הפסידו התובעים עקב ההובלה, שכאמור התקיימה ביום שישי והסתיימה בו ביום (אף אם בשעה מאוחרת). יתרה מכך, בדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת ציין בא-כוח התובעים כי התובעים הם עצמאיים ולכן אין בידיהם תלושי שכר, כך שממילא לא הובאה כל ראיה לתמיכה בגובה הנזק שנגרם לכאורה לתובעים בעניין זה.

יצוין כי אף לו היתה מתקבלת טענות התובעים בהקשר זה, הרי שלא ברור מדוע נגרם לתובעים הפסד זמן וימי עבודה ומהו הקשר הסיבתי של ראש נזק זה לנטען על-ידי התובעים.

1. נותר אפוא לדון בתביעת הפיצוי של התובעים בגין התרשלות הנתבע (ו/או הפרת ההסכם בינו לבין התובעים), קרי התביעה בגין הנזקים לרכוש (לרבות שכר טרחת השמאי) והתביעה בגין נזק לא ממוני ו/או עגמת נפש.

התרשלות הנתבע (והפרת ההסכם)

1. ככלל, ממכלול הראיות לא התרשמתי כי עבודת צוות המובילים התאפיינה בהתרשלות, אדישות וחוסר מחויבות.

אכן, אין חולק כי התובעים פיתחו תחושות קשות כלפי הנתבע וצוותו שהובילו ל"התלקחות" שאירעה בין הצדדים ביום ההובלה, אשר אף הגיעה עד כדי פעולה חריגה של הזמנת משטרה למקום.

יחד עם זאת, ניסיון החיים מלמד כי פעולה של העברת דירה – ובפרט דירה משפחה עמוסת פריטים – אינה פעולה פשוטה כלל ועיקר, ובעיקרון מן המפורסמות הוא כי נדרש בדרך כלל לפחות "יום עבודה" אחד, מבוקר עד ערב, לשם השלמת משימה זו. יתרה מכך, מדובר בפעולה אשר מעצם טיבה טבוע בה מתח אינהרנטי בין מחויבותם של המובילים להשלים את ההובלה במהירות האפשרית ולפעול במקצועיות ובזהירות לבין העובדה כי פעולת ההובלה הינה פעולה פיזית ו"מחוספסת" שאינה מתאפיינת בהכרח בעדינות רבה – כל זאת, שעה שהמובילים באים בדרך כלל במגע עם כל רכושם של לקוחותיהם, לרבות הדברים העדינים ואף האינטימיים ביותר.

מתח מובנה זה מחייב את שני הצדדים. הוא כמובן מחייב את המובילים לעשות את מלאכתם במהירות, במקצועיות ובזהירות המרביות האפשריות, אך הוא גם מחייב את הלקוחות לגלות איפוק וסבלנות, תוך הבנה כי מדובר לעתים בתהליך מורכב, קשה פיזית ונפשית, הגוזל זמן רב.

במקרה שבפנינו, ככלל, התרשמתי כי במפגש זה שבין המקצועיות והזהירות של הנתבע וצוותו לאיפוק והסבלנות של התובעים הכף נטתה במידה משמעותית לכיוון של חוסר איפוק וסבלנות של התובעים מאשר לכיוון של חוסר מקצועיות של הנתבע וצוותו (כאשר לא למותר לציין כי קולה של התובעת לא נשמע בפניי ועניין זה אומר אף הוא דרשני). כך, התרשמתי כי דווקא התובעים בחוסר איפוקם וסבלנותם היו אלה שתרמו את התרומה השלילית העיקרית למערכת היחסים הקשה שהתפתחה בין הצדדים – מערכת יחסים שבאה לידי ביטוי באירועי יום ההובלה ושיאה בהגשת תביעה קטנונית זו.

1. לגופו של עניין, כאמור, טענות התובעים התמקדו, למעשה, באלמנטים העיקריים הבאים: משך ההובלה ולוחות הזמנים, מספר אנשי צוות המובילים, מקצועיות אנשי צוות המובילים והנזקים שנגרמו לכאורה לרכוש התובעים.
2. אלא שככלל, לא מצאתי ממש בטענות ביחס לאלמנטים ספציפיים אלה.

משך ההובלה, לוחות הזמנים ומספר אנשי צוות המובילים

1. אשר למשך ההובלה, הרי שהתובעים לא הניחו כל תשתית ראייתית לכך שמשך ההובלה חרג מן המקובל. כך, על גבי הצעת המחיר לא צוין דבר ביחס ללוחות הזמנים שעל הנתבע לעמוד בהם, קרי לא נקבע משך זמן להובלה ולפירוק, ואף התובע אישר בעדותו כי לא ניתנה לו כל התחייבות ביחס לשעת סיום העבודה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-20). בנוסף לכך, כאמור לעיל, התובעים לא הביאו כל חוות-דעת של מומחה בתחום, אשר הראתה כי משך זמן ההובלה במקרה דנן חרג מן הסביר.

לעומת זאת, ולד, שעל-פי עדותו הינו סבל ותיק ובעל ניסיון בהערכת תכולה להובלה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 4-1), העיד כי הובלת תכולת דירת התובעים, שהייתה ממוקמת כאמור בקומה החמישית, אינה בבחינת הובלה סטנדרטית וכי היא עשויה להימשך כ-9-8 שעות (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 11-1). עוד העיד ולד כי במקרה זה, שבו נדרשה משאית נוספת, אף נדרשו כ-4 שעות נוספות (שם, שורות 32-29).

1. אכן, כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי חל עיכוב בהגעת המובילים בבוקר יום ההובלה (סעיף 17(א) לכתב-ההגנה, סעיף 4(א) לתצהיר ארז). ברם, לא שוכנעתי כי העיכוב האמור, שאף לשיטת התובעים הסתכם בשעתיים בלבד, הוא שגרם לכך שההובלה תסתיים בשעות הלילה, לא כל שכן שהצוות תוגבר במהלך היום בארז ואף באדם נוסף, כך שכלל בסופו של עניין שישה מובילים (ראו עדות התובע עצמו בעמ' 11 לפרוטוקול, שורות 29-26, וכן סעיף 4(א) לתצהירו של ארז ועדותו בעמ' 38 לפרוטוקול, שורות 16-15). בהקשר זה יש לציין כי בחלקה העליון של הצעת המחיר נרשם כי הצוות שיועד לעבוד במקום היה בן ארבעה אנשים בלבד.

לכך יש להוסיף את העובדה האמורה לעיל, כי הצורך בהובלת תכולת המחסן התחוור לצוות המובילים רק ביום ההובלה ולא תוכנן על-ידי הנתבע מראש.

1. בנסיבות אלה, אני קובעת כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע שהוטל עליהם ולא הוכיחו כי ההובלה נמשכה מעבר לזמן הסביר. ממילא התובעים לא הוכיחו בעניין זה כי הנתבע התרשל כלפיהם ו/או הפר את ההסכמה בין הצדדים.

מקצועיות אנשי צוות המובילים

1. אף טענות התובעים, לפיהן הנתבע העסיק עובדים בלתי-מיומנים ולא נהג במקצועיות, לא בוססו ולא הובאה כל ראיה לתמיכה בהן. כאמור, טענות התובעים בהיבט זה התמקדו בכך שצוות המובילים היה עייף, לא עבד בקצב המצופה וגרם לנזקים לרכוש.
2. לנזקים לרכוש אתייחס מיד, אך אציין עתה כי התובעים לא הביאו ראיות של ממש לחוסר המקצועיות של צוות המובילים ואין די בהצהרות סתמיות בדבר עייפות צוות המובילים כדי לבסס את טענות התובעים בהקשר זה, ודאי שלא ליצור קשר סיבתי בין טענות אלה לבין משך זמן ההובלה או הנזקים הנטענים לרכוש.
3. אשר-על-כן אני סבורה כי יש לדחות את טענות התובעים בהקשר זה.

הנזקים לרכוש

1. כאמור, טענות התובעים בהקשר זה היו כי חפצים נפלו מידי המובילים ונשברו וכי מיטלטלין אוחסנו במשאית בצורה לא נכונה.
2. ברם, אף בטענות אלה לא מצאתי כל ממש, למעט - לא בלי היסוס - טענה לגבי הנזק שנגרם למנורת הרגל. זאת, מן הנימוקים העיקריים שיפורטו להלן.
3. ראשית, כאמור, התובע הצהיר כי חפצים נפלו מידי המובילים ונשברו וכי מיטלטלין אוחסנו במשאית בצורה לא נכונה. ברם, נוסח התצהיר אינו מלמד כי התובע עצמו ראה חפצים נופלים, נשברים או מאוחסנים בצורה לא ראויה.

יתרה מכך, התובע העיד כי, למעשה, בשעות שונות ובשלבים שונים הועסקו לא פחות משישה אנשים בפיקוח על עבודות המובילים (התובעים עצמם ושני זוגות הוריהם), וזאת הן בדירה, הן ליד המשאית והן בדירה החדשה (עמ' 12-11 לפרוטוקול). אף-על-פי-כן, גם שלושת ההורים שמסרו תצהירים והעידו במשפט לא הצהירו או העידו כי ראו את הנזקים הנטענים מבוצעים על-ידי המובילים, וזאת למעט הצהרת אמו של התובע, לפיה שעה שעמדה על יד המשאית "נפלה להם (למובילים – א.ל.ע.) נברשת אדומה ונשברה.." (סעיף 5 לתצהירה).

כמו כן, כפי שכבר צוין לעיל מספר פעמים, התובעת עצמה נמנעה מלמסור עדות במשפט.

בנוסף לכך, העדויות מטעם התובעים אינן מלמדות כי התובעים או מי מטעמם פנו אל המובילים בזמן אמת והתריעו בפניהם על התרשלות ספציפית או על נזקים קונקרטיים כלשהם שנגרמו לתובעים.

מובן אפוא שעובדות אלה מחלישות עד מאד את גרסת התובעים.

1. יתרה מכך, בעמ' 3 לחוות-דעת השמאי נכתב כי "הנזקים שנבדקו על ידנו אינם קשורים בבלאי ו/או שימוש מתמשך. מנסיון קודם ובדיקת הפריטים שנפגעו אנו בדעה כי הנזקים אכן נובעים מפירוק לקוי, אריזה לקויה ו/או היעדר מיגון מתאים בעת הובלה/נשיאה כפי שטוענים [התובעים]". אלא שבחקירתו הנגדית אישר השמאי כי ביקר בביתם של התובעים לשם בדיקת המיטלטלין רק ביום 13.10.2009, כלומר כחודש וחצי לאחר מועד ביצוע ההובלה. כמו כן הודה השמאי בחקירתו הנגדית כי לא נכח בעת ביצוע ההובלה, כי הוא אינו יכול לקבוע שהנזקים נגרמו כתוצאה מההובלה וכי הוא אינו יכול לקבוע כמה זמן עובר לעריכת חוות-הדעת אירעו הנזקים בהם הבחין (עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 22-17; עמ' 22 לפרוטוקול).

בנסיבות אלה, ובהעדר ראיה ישירה לנזקים שגרמו המובילים לרכוש - ולאור חוסר האמון הכללי שרחשתי לגרסת התובעים - אך מובן הוא כי חוות-דעת השמאי אינה מסייעת בביסוס כל קשר סיבתי בין ההובלה לבין הנזקים שבהם הבחין השמאי.

1. עוד יש לציין, כאמור, כי בהצעת המחיר צוין במפורש כי "על הלקוח לארוז בקפידה חפצי אומנות, תמונות, זכוכיות וכיוצא בזה". בעניין זה, אפוא, לא הוכיחו התובעים כי מילאו כיאות אחר הוראה זו, וזאת בעיקר ביחס למנורת הרגל, דברי זכוכית נוספים, שלגביהם נטען כי הארגזים בהם אוחסנו נפתחו תוך כדי ההובלה, והפסלים העשויים מעיסת נייר, שלגביהם נטען כי הם בעלי ערך רגשי רב לתובעים.
2. מכלל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לדחות את טענות התובעים ביחס לנזקים שגרמה כביכול ההובלה לרכוש. אכן, התובעים לא הביאו כל ראיה ישירה לכך שהנזקים נגרמו בשעת ההובלה, לא הוכיחו את התרשלות צוות המובילים וממילא לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות (שלא הוכחה) לבין הנזקים לרכוש.
3. בנסיבות אלה אינני נדרשת לדון בגובה הנזק שנגרם לכאורה לרכוש ובחוות-דעת השמאי, אך מעבר לדרוש אציין כי לכאורה חוות-הדעת עצמה אינה מבוססת דיה. כך, למשל, לא צורפו אליה מסמכים רלבנטיים, כגון הצעות המחיר שנזכרו בחוות-הדעת ושעליהן התבססה כביכול הערכת הנזקים.
4. כאמור, יוצאת-דופן בעניין זה היא מנורת הרגל, שלגביה הובאה עדות ישירה של אמו של התובע – אשר לא נסתרה – כי ראתה במו עיניה את המנורה נשמטת מידי המובילים ונשברת (מסעיף 17 לתצהיר התובע עולה כי "הנברשת האדומה" שהופיעה בתצהיר של אמו היא למעשה "מנורת הרגל" שאליה התייחסו התובעים בתביעתם).

כאמור, אינני משוכנעת כי מנורה זו אינה נופלת תחת ההוראה בהצעת המחיר לפיה "על הלקוח לארוז בקפידה חפצי אומנות, תמונות, זכוכיות וכיוצא בזה", אך בכל זאת מצאתי לנכון לפסוק כי על הנתבע לפצות את התובעים בעלותה של מנורה זו. בחוות-דעת השמאי נטען כי עלותה של מנורה זו היא 2,200 ₪, אך למחיר גבוה זה לא הובאו כל תימוכין. כמו כן מן התמונה ת/3 עולה כי החלק שנשבר במנורה זו היה האהיל בלבד, כלומר יש להניח כי ניתן להחליף את האהיל בעוד שמנגנון המנורה לא נפגע. בנסיבות אלה אני מעריכה את סך הפיצוי בגין הנזק למנורה זו בסך של 500 ₪.

סיכום

1. מכלל האמור לעיל, אני דוחה את תביעתם של התובעים, למעט התביעה בגין הנזק שגרם התובע למנורת הרגל, בגינה אני פוסקת לתובעים פיצוי בסך של 500 ₪.
2. לאור דחיית חלק הארי של התביעה, ולאור הדברים שנאמרו לעיל ביחס לתביעה וכן העובדה כי התקיימו בה לא פחות מחמישה דיונים, לרבות שני דיוני הוכחות, אני פוסקת כי התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בתביעה זו ובשכר טרחת בא-כוחו בסך כולל של 7,500 ₪.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.