כתב האישום

1. ביום 5.1.2010 הוגש נגד הנאשם כתב אישום בן שני אישומים: באישום הראשון הואשם הנאשם בביצוע עבירה של אי קיום צו בית המשפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בפרק העובדות של אישום זה צויין כי ביום 15.3.2009 התגלה כי הנאשם לא קיים את צו ההריסה שניתן במסגרת גזר דין מיום 15.12.2003 בתיק עמק 20235/03 בבית משפט השלום בצפת, ובו הצטווה להרוס תוך 8 חודשים מבנים אותם בנה בסטייה מהיתר וללא היתר כדין (להלן: המבנים). המבנים כללו מבנה מקונסטרוקציית פלדה וכיסוי קירות גבס, שלא בהתאם לצורה שאושרה בהיתר, וקומה בשטח של כ-40 מ"ר שהוספה מעל לקומת קרקע ללא היתר כדין.

באישום השני הואשם הנאשם בביצוע עבירה של שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר, לפי סעיפים 145(א)(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, לאחר שביום 15.3.2009 התגלה כי הוא עשה שימוש במבנים לשם מגורים ללא היתר.

2. בישיבה בפני השופט נדל ביום 17.3.2010 הוקרא כתב האישום באוזני הנאשם, וכשנשאל לתשובתו לאישומים הוא הודה כי טרם קיים את צו ההריסה. בעקבות הודאתו הוא הורשע באותו מועד בביצוע העבירות נשוא כתב האישום. בדיון ביום 16.1.2013 ביקש הנאשם לחזור בו מהודייה באישום השני, ובהחלטה מאותו מועד דחיתי את בקשתו, וזאת, בין השאר, לאור פרוטוקול חקירתו על-ידי פקח מטעם המאשימה, ובו הודאה כי התגורר במבנים נשוא האישום השני.

טיעונים לעונש

3. בטיעוניו לעונש הדגיש בא-כוח המאשימה כי על אף שעל-פי גזר הדין בתיק עמק 20235/03 היה על הנאשם לבצע את צו ההריסה עד ליום 15.8.2004, נמנע הנאשם מלקיימו במשך קרוב לעשור. תחת זאת, נקט הנאשם במדיניות של דחיות ועיכובים, אשר בקשתו לחזרה מהודייתו היוותה חלק ממדיניות זו. באשר למאסר, טען בא-כוח המאשימה כי מתחם הענישה נע בין מאסר בפועל למאסר על תנאי לתקופה שבין 3 ל-6 חודשים. הוא הזכיר כי על אף שהשופט נדל הורה לסנגוריה הציבורית למנות לנאשם סנגור, לאור כוונת המאשימה לעתור למאסר בפועל, לא מונה סנגור – ולפיכך ביקש להטיל על הנאשם עונש מאסר על תנאי למשך 5 חודשים. באשר לקנס, הוא טען כי מתחם הענישה נע בין 40,000 ₪ ל-80,000 ₪, ולנוכח חומרת העבירות, התמשכותן ואי טיפול למתלן היתר, הוא עתר למתן קנס בגובה 70,000 ₪. באשר להתחייבות עצמית, טען בא-כוח המאשימה כי מתחם הענישה נע בין 50,000 ₪ ל-100,000 ₪, וביקש להורות על מתן התחייבות בסך 80,000 ₪.

4. הנאשם טען כי הוא עובד כמפעיל טרקטור ומשתכר שכר מינימום, מצוי בהליך פשיטת רגל, בו כלל חובותיו הינו כ-430,000 ₪, ומשלם לנושיו מדי חודש סך 800 ₪.

שיקולי הענישה

5. גזירת דינו של הנאשם תעשה בהתאם להוראות סימן א1 לפרק ו' לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", על אף שהכרעת הדין ניתנה עוד בטרם נכנס סימן א1 לתוקפו.

6. העקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שבוצעו בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

7. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שלא קיים במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה ועשה שימוש במבנים ללא היתר כדין. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל. ראו, למשל, ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה פ"ד לו(1) 723, 724-725; רע"פ 8701/08 וונש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה לודים (פורסם בנבו, 3.6.09); רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.5.06); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.5.05).

באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי עד למועד גזר הדין, ובמשך למעלה משמונה שנים, לא קיים הנאשם את צו ההריסה. על החומרה שבהתמשכות העבירה של אי קיום צו בית המשפט, ראו: רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.11). באשר למצבו הכלכלי – יש לקחת בחשבון את דברי הנאשם בטיעונו לעונש, אם כי הוא לא המציא כל אסמכתאות בכתב לביסוס דבריו.

לאור מכלול שיקולים אלו, הנני מקבל את מתחמי הענישה שצויינו על-ידי בא-כוח המאשימה כמתחמים ההולמים את העבירות בהן הורשע הנאשם.

8. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודייתו בעובדות כתב האישום, שחסכה זמן שיפוטי יקר, אם כי – כנגד זאת – יש לזקוף לחובתו את נסיונו לחזור מההודייה ללא כל ביסוס ממשי. במקרה הנוכחי לא התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם שנקבע לעיל.

העונשים

9. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) ארבעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, והתנאי הינו כי במהלך תקופה זו יעבור הנאשם על הוראות חוק התכנון והבניה ותקנותיו, ויורשע בגינן, בין בתקופת התנאי או לאחריה.

(ב) קנס בסך 40,000 ₪ או ארבעה חודשי מאסר תחתיו. הקנס ישולם בארבעים תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.6.2013 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

(ג) הנאשם יחתום על התחייבות בסך 50,000 ש"ח למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בה הורשע בתיק זה. אם לא יחתום, ייאסר למשך 60 יום, או עד שיחתום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013 במעמד הנאשם ובא-כוח המאשימה.

סמן