1. בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 44,660 ש"ח אשר הוגשה בתחילה כשתי בקשות לביצוע ששה שיקים (שלושה שיקים בכל תיק) המשוכים מחשבונו של הנתבע, מר שי כהן.

בחלטתי מיום 24.2.2011 הוריתי על תיקון כתב התביעה כך שהתביעה תכלול את כל ששת השיקים בשני תיקי ההוצל"פ, תיק מס' 0814742099 ותיק 0809471098. ואלה הם פרטי השיקים:

שיק מס' 594 על סך של 7,660 ש"ח;

שיק מס' 595 על סך של 7,000 ש"ח;

שיק מס' 593 על סך של 7,000 ש"ח;

שיק מס' 897 על סך של 8,000 ש"ח;

שיק מס' 628 על סך של 5,000 ש"ח;

שיק מס' 585 על סך של 10,000 ש"ח (להלן – "השיקים").

הצדדים וגדר המחלוקת:

2. התובע הינו אביו של מר אייל כהן ז"ל שהלך לעולמו ביום 14.1.09 (להלן – "המנוח"). המנוח עסק במכירה בסיטונאות של משקאות קלים ומוצרי מזון.

לעומת זאת הנתבע הוא המנהל של קיוסק ותחנת 'טוטו לוטו'.

3. לטענת התובע, הוא נהג לעזור מדי פעם לבנו המנוח בניהול בית העסק שלו כאשר היה עדיין בחיים, ולאחר שנפטר פעל לפי בקשת אשת המנוח כדי לטפל בסחורה שנותרה בעסק. בין לבין ותוך כדי שהמשפחה יושבת שבעה על המנוח, פנה אליו הנתבע שאותו לא הכיר קודם לכן, ובקש ממנו שלא להציג לפירעון שיק על סך של 8,000 ש"ח שהוחזק על ידי התובע. הנתבע חזר אליו עוד מספר פעמים והודיע לו כי ישנם עוד שיקים שלו 'בחוץ' ויש לחפש דרך 'למזער נזקים'.

4. בדיעבד התברר לתובע, כי בין בנו המנוח לבין הנתבע התקיימו יחסים עסקיים שבמסגרתם שולמו השיקים ע"י הנתבע בתמורה לסחורה אשר סופקה לו על ידי המנוח.

התובע הוסיף, כי אחד מבין השיקים שבנדון - השיק על סך של 8,000 ש"ח שמספרו 897 – הוא שיק שהתובע קבל מבנו המנוח לפני שנפטר עקב כך שנבצר מהאחרון להפקידו בחשבון הבנק שלו בשל הגבלת החשבון, וכנגד אותו שיק הוא מסר למנוח שיק שלו על סכום דומה אשר הופקד בסופו של דבר בחשבון של מר סטיב סעדה, שהיה אז העובד של הנתבע ומי שפועל בשמו.

יתר השיקים הגיעו אליו מספקי סחורה שונים אשר קבלו בזמנו את השיקים מהמנוח כנגד סחורה אשר סיפקו לו. לטענת התובע, מדובר בשיקים אשר נמסרו לו מאותם ספקים בתמורה להשבת הסחורה אשר סיפקו בזמנו למנוח.

5. לטענת התובע, בנו המנוח היה חייב לו כספים רבים, ושיקים אלה מכסים אך חלק מזערי מהחוב שלו כלפיו, ולכן ניתן לומר כי הוא נתן תמורה או ערך בעדם, וככזה יש לראות בו כמי שאוחז בשיקים כשורה.

6. הנתבע לעומת זאת אינו חולק על כך כי אכן חתם על השיקים בחתימת מושך, אך לטענתו המדובר הוא בשיקים אשר נחתמו על ידו מראש ונשמרו במגירה של העסק על מנת שעובדיו ימסרו אותם לספקים בשעה שהוא לא נמצא שם, כפי שהוא נוהג לעשות תמיד.

לטענת הנתבע, המנוח עסק בשיווק של משקאות ודברי מזון ובינו לבין המנוח לא היה כל קשר עסקי מלבד לעסקה אחת בודדת אשר בוצעה ביום 8.9.08. הנתבע הוסיף, כי השיקים נגנבו ע"י המנוח אשר נהג להגיע לעסק שלו ולהשתתף בהגרלות, ובגין כך הגיש תלונה למשטרה ביום 15.1.09 - למחרת היום בו נפטר המנוח.

7. הנתבע מכחיש כל יריבות בינו לבין התובע וטוען, כי אין להטיל עליו כל חבות שטרית בגין השיקים וזאת משני נימוקים: הראשון, לנוכח העובדה כי השיקים נגנבו מעסקו ע"י המנוח; והשני, משום שהתובע אינו אוחז כשורה בשיקים בשל העדר תמורה או ערך כלשהו בעדם, ומכל מקום הוא אינו יכול להיות 'אוחז' במובן פקודת השטרות, שכן התובע נטל את השיקים לחזקתו בדרך לא דרך.

דיון והכרעה:

8. בדיון אשר התקיים לפניי העידו בעלי הדין בעצמם ללא עדים נוספים.

הסוגיה הראשונה והמרכזית שיש לדון בה בתיק דנן, היא טענת הנתבע אודות פגם בזכות הקניין עקב גניבת השיקים על ידי המנוח.

9. התובע העיד בפניי, כי קבל לידיו את השיקים לאחר שבנו המנוח נפטר, למעט שיק אחד על סך של 8,000 ש"ח (שיק מס' 897) שבנו מסר לו קודם לפטירתו על מנת שיפקידו בחשבונו, וכנגד כך התובע משך ונתן לו שיק שלו.

לפי גרסת התובע בתצהירו ובעדותו לפניי, כל השיקים – למעט השיק שעל סך של
8,000 ש"ח – הגיעו לידיו על ידי צדדים שלישיים, ספקי סחורה בסיטונאות אשר סיפקו סחורה למנוח. ספקי הסחורה החזיקו בשיקים אלה, אשר הוסבו להם במסירה על ידי המנוח כנגד סחורה אשר סיפקו לו, לאחר שהמנוח קבל אותם כתשלום מהנתבע בעד סחורה שהוא בתורו סיפק לו. התובע הוסיף, כי השבת השיקים על ידי ספקי הסחורה נעשתה לאחר שהנתבע הצליח ליצור עמם קשר והודיע להם כי אין בכוונתו לכבדם – כל זאת בסמוך לאחר פטירת המנוח. אי לכך, ספקי הסחורה מסרו לתובע את השיקים של הנתבע, אשר שולמו להם כאמור על ידי המנוח, וכנגד כך התובע השיב להם את הסחורה אשר סיפקו בזמנו לבית העסק של המנוח.

10. התובע הוסיף, כי בעת קבלתם מספקי הסחורה כל השיקים היו דחויים ומועד פרעונם טרם הגיע. בשלב מאוחר יותר, שלושה שיקים מהם הופקדו בחשבון איש הגבייה לו נמסרו השיקים לשם גבייתם וחוללו עקב הוראת ביטול, ושאר השיקים הופקדו בחשבונו האישי וחוללו מאותה סיבה.

11. מטיעוני התובע ומעיון בשיקים נהיר, כי על אף היותו הנפרע עפ"י השיקים, התובע אינו צד ישיר לעסקאות אשר נעשו בזמנו בין הנתבע לבין המנוח, ושמו כנפרע הוסף רק בשלב מאוחר יותר לאחר שנמסרו לו על ידי ספקי הסחורה, שכן השיקים נמשכו מלכתחילה על ידי הנתבע ללא שם הנפרע. שיקים אלו נמסרו לבנו המנוח והלה הסב אותם במסירה לספקי הסחורה, ואלה בתורם מסרו אותם לתובע. לפיכך ועפ"י גרסת התובע ניתן לומר, כי הוא אינו צד קרוב לשיקים ובינו לבין הנתבע לא התקיימה עסקה כלשהי, וגם השניים אישרו כי לא הכירו אחד את השני קודם לכן.

12. סעיף 29(ב) לפקודת השטרות קובע כי: "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה, אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר".ו

לפי האמור בסעיף הנ"ל, הנטל להוכיח את טענת הגניבה של השיקים מוטלת על הנתבע. לפיכך יש לבדוק כעת האם הנתבע עמד בנטל להוכיח כי השיקים יצאו מרשותו כתוצאה ממעשה גניבה, אם לאו.

13. בחקירתו הנגדית אישר הנתבע, כי הוא ידע על אירוע הגניבה שבוע וחצי לפני פטירת המנוח, אך התלונה למשטרה הוגשה רק יום לאחר הפטירה, ולא מיד עם היוודע מקרה הגניבה. לעניין זה מסר הנתבע, כי התעכב בהגשת התלונה מאחר שהמנוח, אשר היה חבר טוב שלו, התוודה והתנצל בפניו על מעשה הגניבה אשר בוצעה על רקע המצוקה הכלכלית הקשה אליה נקלע, והבטיח לו להסדיר את העניין.

הסבר זה אינו מקובל עליי ולו מהטעם הפשוט כי לא ברור לי מדוע הוגשה תלונה דווקא לאחר פטירת המנוח ובעכיוב של כשבוע וחצי ממועד הגניבה. יתרה מכן, מעדות הנתבע בחקירתו הנגדית מתברר, כי קיימת סתירה בגרסתו לגבי מועד גילוי מעשה הגניבה. לפי הגרסה העולה מחקירתו הנגדית, הוא גילה את הגניבה כשבוע וחצי לפני פטירת המנוח, אשר הלך לעולמו ביום 14/1/09, ואילו התלונה הוגשה למחרת יום הפטירה, ביום 15/1/09. לעומת זאת, באשור המשטרתי אודות הגשת התלונה אשר צורף לתצהירו של הנתבע נרשם ליד הכיתוב 'מועד ביצוע העבירה' התאריך 12/1/09 – קרי יומיים לפני פטירת המנוח.

הנתבע ניסה להסביר סתירה זו בטענה, כי יום 12/1/09 היה היום בו התוודה בפניו המנוח במעשה הגניבה. דא עקא שטענה זו אין לה כל ביטוי בתצהיריו של הנתבע, מה גם שאין היא מתיישבת עם הניסוח הפשוט של מסמך התלונה לגבי מועד ביצוע העבירה.

ואם לא די בכך, הרי שלא ברור לי מדוע ישב הנתבע בחיבוק ידיים במהלך ימים לא קצרים מיום גילוי הגניבה ועד שהמנוח התוודה בפניו כביכול במעשה הגניבה.

14. ואולם בכך לא תמו הנימוקים אשר הביאו אותי שלא לקבל את גרסת הנתבע אודות גניבת השיקים, ואפרט - הנתבע מסר בחקירתו הנגדית, כי מעשה הגניבה תועד במצלמה המותקנת בבית העסק שלו. משנשאל מדוע לא הוצג בבית המשפט הסרטון המתעד את המעשה, השיב כי מדובר ב- "טעות של בן אדם" וכי המצלמה "מקליטה עד טווח מסוים". כאשר נשאל הנתבע שוב האם ארוע כזה לא נשמר אצלו השיב הלה "מה לעשות מחשבים" (עמ' 12 שורות 1-6 לפרוטוקול).

תשובותיו הנ"ל של הנתבע מעוררות תמיהה רבה, וזאת משתי סיבות: ראשית, משום שניכר מהן כי מדובר בתשובות מתחמקות שלא ניתן להבין מהן סיבה ברורה ומדויקת לאי הצגת ראיה חשובה ומכרעת ככגון זו. כך למשל, לא ברור מתשובותיו במה התבטאה הטעות ולאיזה 'טווח' מתכוון הנתבע בדבריו, האם לטווח של זמנים או לטווח של מרחקים. שנית, משום שאין בתשובות אלו כל היגיון. אילו אכן נגנבו מהנתבע שיקים בסכומים כה גבוהים, כאשר מעשה הגניבה וזהות הגונב מתועדים בסרטון של מצלמת אבטחה, הדעת נותנת שהנתבע היה עושה כל אל ידו כדי לשמר ראיה זו, ולעניין זה הנתבע לא מסר שום הסבר המניח את הדעת ובכלל, מדוע לא נקט באמצעים כלשהם כדי לשמר את אשר נקלט על ידי המצלמה.

15. ואם לא די בכך, הרי שהתנהגות הנתבע אשר טען כי השיקים שבנדון נחתמו מראש ונשמרו במגירה, היא לא דבר של מה בכך, ולבטח שאינה פעולה שגרתית כאשר מדובר בהיקף שיקים גדול, ובפרט אם נזכור כי היה בו-זמנית מספר לא מבוטל של שיקים 'פתוחים' (ללא תאריך, שם נפרע או סכום) אשר נחתמו על ידו מראש ונגנבו לטענתו על ידי המנוח מבית העסק שלו – כאשר מגרסת הנתבע עולה, שבנוסף לששת השיקים שבנדון הוגשו תביעות בגין שיקים נוספים שבידי זוכים אחרים בסכום של כ-40,000 ש"ח שגם הם נגנבו לטענתו על ידי המנוח. בהקשר זה הנתבע לא מסר הסבר המניח את הדעת מדוע חתם באותו פרק זמן על מספר גדול יחסית של שיקים 'פתוחים' אם מטרתם היתה רק אחת: תשלום לספקים במידה ואלה אמורים להגיע לעסק כשהוא אינו בנמצא.

אף העובדה כי הנתבע הגיע לפשרה עם זוכים אחרים לפי טענתו בגין יתר השיקים אשר נגנבו אף הם על ידי המנוח, משמשת חיזוק למסקנה כי השיקים כלל לא נגנבו.

16. כך או כך, הנתבע לא הביא את העובדים אשר עבדו אז בבית העסק שלו כדי לתמוך בטענתו, כי הוא נהג להשאיר בידיהם שיקים חתומים על ידו על מנת שימסרו אותם בהעדרו לספקים שונים, וכדי לשלול את האפשרות כי הסכומים והתאריכים המופיעים על גבי השיקים נכתבו בכתב ידם - שכן לפי עדות הנתבע הם אלה אשר נוהגים לעשות כן בהעדרו. מדובר אם כן בעדים חיוניים שאי העדתם פועלת לרעת הנתבע.

17. על יסוד כל האמור לעיל אני קובעת, כי הנתבע לא עמד בנטל הראשוני המוטל עליו להוכיח דבר גניבת השיקים על ידי המנוח.

לעומת זאת, בגרסת התובע לא התגלו סתירות מהותיות. כפועל יוצא מכך ועל יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע אוחז בשיקים לאחר שסוחרו לידיו במסירה כשרה, ולעניין זה אבקש להפנות לסעיף 20(ג) לפקודת השטרות אשר קובע, כי "שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". משלא הוכח היפוכו של דבר, הרי שהחזקה הנ"ל בעינה עומדת.

18. השאלה שנשאלת כעת היא, האם התובע הוא אוחז כשורה, ואם לא, האם נתן תמורה או ערך כנגד השיקים?

אף שהתובע טוען כי הוא אוחז כשורה, אין בידי לקבל טענה זו, שכן די בעובדה כי הוסיף את שמו על השיקים במקום המיועד לשם הנפרע לאחר שהגיעו אליו על ידי צדדים שלישיים ללא שם הנפרע, כשעל שלושה מהם צוין בשרטוט כי הם למוטב בלבד, כדי לקבוע כי השיקים לא הגיעו לידיו כשהם שלמים לפי מראם, במובן סעיף 28(א) רישא לפקודת השטרות.

במאמר מוסגר אוסיף, כי התייחסותו של הנתבע להגבלת סחרותם של שלושה שיקים שעליהם נרשם כי הם למוטב בלבד, הובאה בהתייחס לטענת הגניבה ולטענה כי התובע אינו אוחז כשורה, ולא למניעות מפני עצם הגשת התביעה בידי צד מרוחק כמו התובע.

19. ומה לגבי התמורה או הערך שניתנו בעד השיקים? עיקר טענת התובע לגבי תשלום ערך בגין השיקים מתמקדת בכספים אשר הלווה לבנו המנוח מחד גיסא, ובעובדה כי השיקים נמשכו על ידי הנתבע כנגד סחורה שהמנוח סיפק לו, מאידך גיסא. התובע הוסיף, כי השיב לספקי הסחורה סחורה מבית העסק של המנוח כנגד השיקים אשר נמסרו לו.

על אף שהתובע לא הביא ראיות לגבי כספים שהלווה לבנו המנוח, ולא הביא ראיות אחרות, כגון ספרי חשבונות, חשבוניות או תעודות משלוח על מנת לתמוך בטענתו לגבי מכירת סחורה לנתבע על ידי המנוח, או לגבי השבת סחורה לספקי הסחורה, התובע רשאי ליהנות מהחזקה הקבועה בסעיף 29 (א) לפקודת השטרות כי ניתן ערך בגין השיקים, ובפרט לאור דחיית טענת ההגנה של הנתבע אודות גניבת השיקים.

20. ודוק, דברי התובע בבית המשפט, כי יעביר את הכספים אשר יגבה מהשיקים שבנדון לשאירים של המנוח בהיותם חסרי כל, אין בה כדי להעלות או להוריד לגבי מעמדו כאוחז בשיקים בעד ערך. התובע הסביר בעדותו כי יש בכוונתו להעביר לשאירים את כספי הגבייה, לאור העובדה כי הסחורה שבגינה נמשכו השיקים מלכתחילה היא סחורה השייכת למנוח, אף שהוא עצמו תמך כלכלית במנוח. לפיכך אין בעמדה זו של התובע כדי להשפיע על תוצאות ההליך.

21. לסיכום, דחיית טענת ההגנה היחידה של הנתבע אודות גניבת השיקים יש בה כדי לחזק את טענת התובע, לגבי משיכת השיקים על ידי הנתבע כנגד סחורה שהמנוח סיפק לו. אם לא כן, מדוע נמשכו השיקים, אם לא למטרה זו? כך או כך, בהעדר הסבר אחר, אני מוצאת כי אספקת סחורה על ידי המנוח לנתבע היא ההנחה הסבירה וההגיונית ביותר בנסיבות העניין. הנחה זו מקבלת חיזוק לאור דברי הנתבע כי התקיימה בעבר עסקה בינו לבין המנוח למכירת סחורה.

לאור כך, די בסחורה אשר סופקה על ידי המנוח כדי לקבוע כי ניתן ערך בעד השיקים, וכי התובע הוא אוחז בעד ערך.

22. על יסוד המפורט לעיל, ומשלא הוכח פגם בעסקת היסוד שבגינה נמשכו השיקים, לא מצאתי כי יש לנתבע טענת הגנה ראויה המצדיקה לפטור אותו מחבותו השטרית לפי השיקים.

אחרית דבר:

23. אני מקבלת את התביעה ודוחה את ההתנגדות לגבי ששת השיקים.

24. בנוסף לסכום החוב בגין ששת השיקים, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בגין אגרה ששולמה במסגרת ההליך דנן כשהיא משוערכת מיום התשלום ועד התשלום בפועל, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום החוב בצירוף מע"מ.

25. כל סכום שהופקד על ידי הנתבע יועבר לתובע באמצעות בא כוחו, וייגרע מסכום החוב המעודכן.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.