1. נגד הנאשם הוגש ביום 5.1.210 כתב אישום בן שני אישומים.

באישום הראשון הואשם הנאשם בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). תמצית פרק העובדות של אישום זה הינה כדלקמן: נגד הנאשם הוגש בתיק עמק 20267/03 בבית משפט זה כתב אישום בגין ביצוע עבירה של בניה ללא היתר ובסטייה מהיתר קיים, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, לאחר שהנאשם בנה קומת מרתף בשטח של כ-50 מ"ר, בנה מבנה בצורה שונה מזו שאושרה בהיתר הבניה, סגר קומת עמודים ויצר קומה שלמה בשטח של כ-163 מ"ר, והכל במגרש 649 בחלק מחלקה 10 בגוש 13787 (כיום חלקה 27 בגוש 14154) בכפר טובא-זנגריה (להלן: המקרקעין) וללא היתר כדין. ביום 3.5.2004 הוא הורשע בביצוע עבירות אלו, ובמסגרת גזר הדין נצטווה להרוס את המבנים שפורטו בכתב האישום תוך 12 חודשים. ביום 28.7.2009 התגלה כי הנאשם לא ביצע את צו ההריסה למרות שלא קיבל היתר כדין.

באישום השני הואשם הנאשם בביצוע עבירה של שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה. תמצית פרק העובדות של אישום זה הינה כדלקמן: ביום 28.7.2009 נמצא במקרקעין נשוא האישום הראשון כי באחריות הנאשם בוצע שימוש במבנה למגורים ללא היתר, על אף שהשימוש כאמור טעון היתר.

2. בדיון ביום 9.6.2010 בפני השופט נדל הודה הנאשם, באמצעות סנגורו עורך-דין מוניר הייב, בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירות נשוא כתב האישום. מעת לעת נדחה נדחו הדיונים שנקבעו לשמיעת הטיעונים לעונש, עקב אי התייצבות של הנאשם. לבקשת הנאשם וסנגורו שוחרר הסנגור מייצוגו, וביום 22.4.2013 נשמעו הטיעונים לעונש.

3. בא-כוח המאשימה הדגיש את היותה של עבירת אי קיום צו בית משפט עבירה הנמשכת כשמונה שנים, את ההנאה הכלכלית שהפיק הנאשם מהעבירות שביצע, ועתר להטלת מאסר על תנאי, קנס וחיוב בחתימה על התחייבות להימנע מביצוע עבירות.

4. הנאשם טען כי החל לטפל בקבלת היתר כדין, והדגיש את מצבו הכלכלי והבריאותי, והצורך לפרנס את שבעת ילדיו הקטינים.

שיקולי ענישה

5. העיקרון המנחה בגזירת העונש הינו עקרון ההלימה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג העונש ומידת העונש המוטל עליו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). בטרם יקבע בית המשפט את העונש המתאים לנאשם, עליו לבחון ולקבוע מהו מתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שהוא ביצע בהתאם לעקרון ההלימה. קביעת המתחם תעשה לאור חמישה פרמטרים: (1) הערך החברתי הנפגע; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; (4) נסיבות הקשורות בביצוע העבירה (המפורטות בסעיף 40ט לחוק העונשין, ונסיבות נוספות, כאמור בסעיף 40יב); (5) לגבי מתחם עונש הכולל קנס – מצבו הכלכלי של הנאשם (ראו סעיף 40ח לחוק העונשין).

6. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה, הערך החברתי הנפגע הינו שלטון החוק והסדר הציבורי. במקרה הנוכחי פגע הנאשם בערך זה בכך שלא קיים במועד שנקבע בגזר הדין את צו ההריסה ובכך שעשה שימוש במבנה מגורים ללא היתר. מדיניות הענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה, כפי שנקבעה פעמים רבות על ידי בית המשפט העליון, הינה מדיניות של הרתעה של הנאשם הספציפי ושל עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. נפסק כי על בתי המשפט לתת יד למאבק בעבירות אלו, שהפכו לחזון נפרץ, ולהחמיר עם אלו אשר בונים ועושים שימוש במקרקעין באופן השם את החוק ללעג ולקלס. באשר לעבירה של אי קיום צו בית המשפט - שעונשה המירבי הוא שנת מאסר וקנס לכל יום בו מתמשכת העבירה, בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 - דגלו בתי המשפט במדיניות של החמרה מיוחדת, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל. נפסק כי העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי המורה לו להרוס מבנה, הוא מאסר בפועל.

7. ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' מלכיאל (פורסם בנבו, 23.6.2011) עמדה הנשיאה ביניש (בפס' 14 לפסק דינה) על חומרת העבירה המתמשכת של אי קיום צו בית משפט:

"כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן – לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים".

8. בעפ"א (מחוזי נצ') 2301-04-08 ולפיש נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (פורסם בנבו, 26.1.2010) נאמר:

"בהקשר לעבירה של הפרת צו שיפוטי עפ"י ס' 210 לחוק יש להזכיר כי עסקינן בעבירה נמשכת, כאשר אי קיום צו ההריסה מהווה עבירה חדשה מדי יום ביומו (ראה ע"פ 450/77 ברוך בעל - טכסא נ' מ"י פד"י ל"ב (2) 152, 158). יתרה מזאת, אף נקבע כי ניתן להגיש כתב אישום בגין העבירה הנ"ל כל עוד לא תמה הפרת הצו השיפוטי, זאת אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצו השיפוטי במשך פרק זמן מסויים, ראה דנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה, מעלה חרמון (מיום 6/2/98). להוסיף כי גם העובדה לפיה בימ"ש מאפשר לועדה המקומית להרוס בניה בלתי חוקית בעצמה, ממועד מסויים או בכלל, אין בה כדי לפטור את הנאשם מחובתו להרוס את המבנה וכל עוד אין הוא עושה זאת, הוא ממשיך לשאת באחריות הפרת הצו השיפוטי. בנדון ראה רע"פ 11920/04 נאיף נ' מ"י (מיום 11/4/07))".

9. על הענישה הראויה במקרים כגון אלו שבפנינו עמדה הנשיאה ביניש בפס' 9 לפסק דינה ברע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.3.2007):

"בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))".

10. באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש להביא בחשבון כי מדובר בעבירה מתמשכת על פני שנים רבות, וכי הנאשם טען כי החל בהליכים לקבלת היתר כדין.

11. על בסיס פרמטרים אלו הנני קובע כי לגבי העבירה של אי קיום צו בית משפט מתחם עונש המאסר נע בין שני חודשי מאסר על תנאי לששה חודשי מאסר בפועל וכי מתחם הקנס ההולם בגין ביצוע העבירה בה הורשע הנאשם נע בין סך 15,000 ₪ לבין לסך של 100,000 ₪.

לגבי העבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, מתחם העונש נע בין קנס בסך 10,000 ₪ לקנס בסך 40,000 ₪.

12. בגזירת העונש המתאים לנאשם במסגרת מתחם העונש יש להביא בחשבון נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (ראו: סעיף 40ג(ב) לחוק העונשין), כמפורט בסעיף 40יא וסעיף 40יב לחוק העונשין, תוך התחשבות בשיקול ההרתעה האישית (סעיף 40ו לחוק העונשין) ושיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק העונשין). אף כאשר מדובר בריבוי עבירות המהוות שני אירועים, ונקבע מתחם ענישה הולם לכל אירוע בנפרד, רשאי בית המשפט לגזור עונש כולל לכל האירועים (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין).

במקרה הנוכחי יש לזקוף לזכות הנאשם את הודאתו בביצוע המעשים שהצמיחו את העבירות וליתן את המשקל המתאים להגשת בקשה להיתר. הוא לא המציא כל אסמכתא לגבי מצבו הכלכלי ומצבו הבריאותי.

13. בטרם יגזור בית המשפט את העונש המתאים במסגרת מתחם העונש ההולם, עליו לבחון האם יש מקום לחריגה ממתחם זה, בין אם למעלה (לשם הגנה על שלום הציבור, בתנאי סעיף 40ה לחוק העונשין) ובין אם למטה (לאור השיקול השיקומי, כאמור בסעיף 40ד לחוק העונשין). במקרה הנוכחי אין מקום לחריגה ממתחמי העונש שקבעתי לעיל.

14. לאור זאת, הנני מטיל על הנאשם את העונשים הבאים:

א. מאסר על תנאי למשך 60 יום, והתנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מהיום הוא יעבור עבירה לפי אחד או יותר מהסעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה ויורשע בביצועה, בין בתקופת התנאי ובין לאחריה.

ב. קנס בסך 30,000 ₪ או 70 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.2.2014 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו. אם לא יבוצע תשלום במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי.

ג. הנאשם יחתום עד ליום 31.12.2013 על התחייבות בסך 30,000 ₪ למשך שנתיים להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע בתיק זה. אם לא יחתום – ייאסר למשך 60 יום או עד שיחתום.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, במעמד באת -כוח המאשימה ובהעדר הנאשם.