גזר דין

1. ביום 5.1.10 הוגש כתב אישום בן שני אישומים נגד הנאשמים:

באישום הראשון הואשם הנאשם מס' 1 בביצוע עבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק התכנון והבניה). בפרק העובדות צוין כי ביום 12.11.03 בתיק עמק 20258/03 בבית משפט השלום בצפת נדון והורשע נאשם מס' 1 בביצוע עבודות הכוללות בניית משטח מבטון וברזל במקרקעין בטובא זנגרייה ללא היתר ובניגוד לסעיפים 145(א)(2), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, ובמסגרת גזר הדין ציווה בית המשפט להרוס את הבניה תוך ששה חודשים, וביום 17.5.09 התגלה כי הנאשם מס' 1 טרם ביצע את צו ההריסה, ואף לא קיבל היתר בניה.

באישום השני הואשמו שני הנאשמים בביצוע עבירה של בנייה במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, לפי סעיפים 145(א)(2)-(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה. בפרק העובדות צוין כי ביום 17.5.09 נמצא כי הנאשמים ביצעו את השלמת הבנייה האמורה באישום הראשון ויצרו קומת קרקע וקומה ראשונה בשטח של כ-387 מ"ר, וזאת ללא קבלת היתר כדין, על אף שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר כזה.

2. בדיון ביום 1.2.11 בפני כבוד השופטת דחלה – שרקאוי הודיע סנגורם של הנאשמים בשמם כי הם מודים בעובדות כתב האישום. לאור זאת, הם הורשעו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום, והמשך הדיון נדחה לשמיעת טיעונים לעונש. בדיון ביום 24.5.11 ביקש הסנגור, בשם הנאשמים, לחזור מההודאה, לאור טענתו כי נתוני המדידה של השטחים הנזכרים בכתב האישום אינם נכונים. לאור הסכמת בא כוח המאשימה, הורתה כבוד השופטת דחלה – שרקאוי על ביטול הכרעת הדין שניתנה ביום 1.2.11. ביום 7.9.11 הוגש כתב אישום מתוקן, ובו תוקנו חלק מעובדות האישום השני באופן שצוין כי הנאשמים ביצעו את השלמת הבנייה האמורה באישום הראשון ויצרו קומת קרקע בלבד (ולא קומה ראשונה) בשטח של כ-198 מ"ר בלבד (ולא 387 מ"ר), ללא קבלת היתר כדין.

3. ביני לביני, הגיש הסנגור ביום 28.2.12 בקשה לשחרורו מייצוג, ואף שלא ניתנה החלטה לשחררו, הוא לא התייצב לדיון האחרון. ביום 3.9.12, בהעדר הסנגור ובנוכחות הנאשמים, הודיע בא כוח המאשימה כי הושג הסדר טיעון לפיו הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום המתוקן, ויגזרו עליהם קנס כספי (בגובה 7,500 ₪ לכל אחד משניהם), צו הריסה דחוי למשך שנה וחתימה על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה על פי חוק התכנון והבניה ותקנותיו. לאחר שכל אחד מן הנאשמים אישר כי הבין את ההסדר, כי הוא מסכים לו וכי נהיר לו כי בית המשפט איננו מחוייב לו, הודו שניהם בעובדות נשוא כתב האישום המתוקן. לאור זאת, הם הורשעו בביצוע העבירות נשוא כתב האישום המתוקן, על שני אישומיו.

4. בא כוח המאשימה טען כי הנאשמים פעלו לקבלת היתר כדין וכי - למעט אישור של תאגיד המים "פלג הגליל" - הם מצויידים בכל שאר האישורים המאפשרים מתן היתר בניה כדין. לאור נסיבות אלו, ולאור מצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים, הוא סבר כי העונש המוצע בהסדר הטיעון מצוי במתחם הסבירות ומהווה איזון בין הצורך בהענשה בגין בניה ללא היתר לבין המגמה הרצויה של הסדרי טיעון והכשרת עבירות בניה.

5. הנאשם מס' 1 הסביר כי שילם אגרות לשם הוצאת היתר כדין, וכי כיום עדיין הוא נתקל בקשיים לקבלת האישור החסר לצורך קבלת היתר מידי המועצה המקומית.

6. השאלה הניצבת בפני הינה באם לקבל את הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים או שמא יש מקום להתערב בו בנסיבות המקרה הנוכחי. כבר נפסק לא אחת כי בית המשפט, ככלל, יטה לקיים הסדרי טיעון בשל חשיבותם ומעמדם, אולם זאת, לא על חשבון החובה לשקול שיקולים ראויים לענין העונש. במסגרת זו, עליו לבחון האם העונש המוצע מקיים את האיזון הנדרש בין שיקולי הענישה הרלוונטיים. ראו, למשל, ע"פ 5982/08, יותם כהן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.4.09); ע"פ 1958/98, פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, 608 (2002) (להלן – פסק דין פלוני). על בית המשפט לבחון האם העונש הולם בנסיבות העניין, מתוך התייחסות להסדר הטיעון ולשיעור ההקלה שהעונש שבהסדר מביא עימו. נקודת המוצא - כך נפסק – היא מידת העונש המוצע בשים לב לסוג העבירה, חומרתה, ונסיבות בצועה, נסיבותיו האישיות של הנאשם ושיקולי מדיניות ענישה ראויה, והחשיבות והמשקל היחסי שיש ליחס לציפיותיו של הנאשם. במידה ולא נשמר יחס הולם בין ההקלה שניתנה לנאשם בעקבות ההסדר לבין האינטרס הציבורי שבענישה, ידחה בית המשפט את ההסדר.

ב"גישת האיזון" שהותוותה בפסק דין פלוני הוגדרו השיקולים אותם יעמיד בית המשפט לנגד עיניו בענין שבו הושג הסדר טיעון. מצד אחד נודעה חשיבות להסדרי הטיעון המגבירים את יכולת האכיפה, חוסכים במשאבי המערכת, מקצרים עינוי דין ומקלים על נפגעי העבירה. מול כל אלו קיימים שיקולים נוגדים ובהם הצורך למצות את הדין במקרים מסויימים, ולמנוע פגיעה באמון הציבור לנוכח הסדרי טיעון שנראים כמקלים. מעבר לקיומו של הסדר הטיעון על בית המשפט לשקול האם העונש המוצע הינו מתאים בנסיבות המקרה לאור מכלול שיקולי הענישה. על בית המשפט לסטות מן ההסדר במידה והתשובה לשאלה האחרונה הינה שלילית. בפרשת פלוני ביכר בית המשפט העליון את "גישת האיזון" על פני גישות אחרות - גישת "בחינת שיקולי התביעה", לפיה התערבות בעונש המוסכם, המקל עם הנאשם, עשויה להיות מוצדקת רק אם התברר שהתביעה טעתה בשיקוליה עד כדי פגיעה באינטרס הציבור, וגישת "העונש הראוי", לפיה על בית המשפט לבחון אם אין פער משמעותי יתר על המידה בין העונש המוסכם על הצדדים לבין העונש הראוי בעבירות מן הסוג שהנאשם הורשע בהן על פי הודייתו.

7. במקרה הנוכחי הגעתי למסקנה כי יש לאמץ את הסדר הטיעון ואין לסטות ממנו, בהיותו הולם את גישת האיזון שהותוותה בפסק דין פלוני ואת עקרונות הענישה על פי סימן א1 בפרק ו' בחוק העונשין תשל"ז – 1977. העונש המוצע בהסדר הטיעון מהווה שיקלול סביר של עקרון ההלימה, שהינו העקרון המנחה בענישה, נסיבות ביצוע העבירות ונסיבות שאינן קשורות בביצוען, הוא מצוי במתחם העונש ההולם והינו העונש המתאים לנאשמים.

8. אשר על כן הנני מטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:

א. קנס – כל אחד מהנאשמים ישלם קנס בסך 7,500 ₪, או חמישים ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.3.13 ובכל 15 לכל חודש קלנדרי שלאחריו.

ב. התחייבות – כל אחד מהנאשמים יחתום על התחייבות על סך 20,000 ₪ למשך שלוש שנים להימנע מביצוע עבירות על פי חוק התכנון והבניה ותקנותיו. אם לא יחתום - יאסר למשך 30 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.

ג. מוצא צו הריסה של הבניה נשוא שני האישומים, אולם ביצועו של הצו נדחה למשך שנים עשר חודשים מהיום, אלא אם כן במהלך תקופה זו יינתנו היתרים כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"ג, 28 ינואר 2013 במעמד הנאשמים ובאי כוח הצדדים.

סמן