בפניי תובענה כספית לתשלום עבור שירותים שונים שהעניק התובע לנתבעת.

כללי

1. התובע, לדבריו, הינו איש עסקים בעל מומחיות, ניסיון ומוניטין בתחום הדלק.
   בין השנים 1988 - 1995 שימש התובע כמנכ"ל ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק ולאחר מכן, עסק באופן פרטי בייעוץ וסיוע מסחרי בתחומים שונים למספר חברות דלק ובעלי תחנות.
2. הנתבעת (להלן גם: "פז" או "החברה") היא חברת נפט גדולה ודומיננטית בישראל.
3. לטענת התובע בכתב התביעה, החל מחודש פברואר 1997 ועד חודש אוגוסט 2007 הוא העניק שירותים שונים לנתבעת במסגרת הסכמים בכתב או בעל פה שנכרתו במתכונת של "תשלום על פי הצלחה", אולם הנתבעת התחמקה מלשלם לו את מלוא שכרו המוסכם ולחילופין – את שכרו הראוי.
4. השירותים שהעניק התובע לחברת פז, היו שירותים שנויים במחלוקת, ביחסים שבינו לבין בעלי תחנות הדלק.

כאמור, התובע היה, עד בסמוך למועד ההתקשרות עם פז, מנכ"ל ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק, ומטבע הדברים הוא היה איש אמונם של בעלי התחנות. במסגרת השירותים שהעניק התובע לפז, תפקידו היה, כ"מכשיר לבבות", לשכנע את בעלי התחנות, לשנות את מתכונות ההתקשרויות הקיימות בינם לבין פז, כדי לקדם אינטרס מובהק של פז, כאשר בעלי התחנות (לפחות חלקם לפי הודאתו) לא ידעו שהתובע פועל מטעם פז ומקבל תמורה ממנה וכדבריו בעדות: "...ולא אמרתי את כל האמת במלואה והסברתי שכדאי שישמעו את פז וידברו איתם..." (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 8 – 11) (ועל כך יורחב עוד בהמשך, בעיקר בסעיף 43 ובסעיף-2 לפרק הדיון, לגבי דבריו של מנכ"ל פז מר בן ש"ך בנושא שיתוף הפעולה כנגד בעלי התחנות).

רקע עובדתי

1. בשלהי שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים חלו תמורות משמעותיות במשק הדלק וביניהן כניסתן של חברות חדשות לשוק והסרת הפיקוח על מחיריהם של חלק מהמוצרים. לגרסת הנתבעת, התחרות בשוק הדלק גדלה ועל כן התגבש אצלה הצורך לקחת חלק דומיננטי יותר במקטע השיווק של מוצרי הדלק לצרכנים – דהיינו, אם עד אותו מועד התמקדה הנתבעת בשיווק מוצרי הדלק לתחנות ואילו שיווק מוצרי הדלק מהתחנות לצרכנים היה באחריותם של מפעילי התחנות, הרי שכעת ביקשה הנתבעת לשאת בתפקיד מרכזי יותר גם בתחום האחרון – שיווק מוצרי הדלק לצרכנים - והיא סברה כי באופן זה היא תוכל להתמודד באופן ישיר עם התחרות המתעצמת ולהיות הגורם המכריע בשאלות של מחירים, הנחות וכדומה.

לשם כך, ביקשה הנתבעת לעדכן ולשנות את מתכונות ההתקשרויות הקיימות בינה ובין מפעילי התחנות השונים ברשת תחנותיה. מטבע הדברים, השגת השינוי הייתה קלה יותר בתחנות שהיו מצויות בבעלותה המלאה של הנתבעת, אולם המצב היה מורכב יותר בתחנות אחרות, בעיקר אלה שלא היו בבעלותה המלאה. מפעילי אותן תחנות טענו לזכויות בתחנות ולכן הנתבעת נדרשה לשכנע אותם להסכים לשנות את מתכונת ההתקשרות ביניהם.

1. לאור זאת, לגרסת הנתבעת, בתחילת שנת 1997, היא ביקשה להשתית את יחסיה עם אותן תחנות על מתכונת שכונתה "אגורות / ליטר" – לפי מתכונת זו לא יחול שינוי בזהות מפעיל התחנה, אך ישונו תנאי ההתקשרות עם אותו מפעיל, באופן שהנתבעת תהפוך להיות בעלת מלאי הדלק שבתחנה, תהיה אחראית על נושא שיווק הדלק לצרכן ותישא בעלויותיו ובעלויות נוספות ואילו תפקיד מפעיל התחנה יצטמצם והוא יהיה אחראי על מכירת המוצרים עבור הנתבעת (כאשר לנתבעת תהיה שליטה על אופן הפעלת התחנה ובפרט, סמכות לקבוע לאלו לקוחות למכור באשראי) (להלן: "הסדר אגורות/ליטר" או "שיטת אגורות/ליטר").

הכנסות מפעיל התחנה, על פי מתכונת התקשרות זו, אמורות היו להיגזר מכמות מוצרי הדלק והמוצרים הנלווים שיימכרו בתחנה, בהתאם לשיעור מסוים של אגורות לכל ליטר או מוצר נלווה. מתכונת התקשרות זו שונה בין היתר מהמתכונת שהייתה נהוגה קודם לכן, בה היו מפעילי התחנות "קמעונאים" שרכשו מחברת פז את מוצרי הנפט וניהלו את התחנה כראות עיניהם וללא הגבלה.
לשיטת הנתבעת, הרקע האמור לעיל, הוא הסיבה המרכזית בגינה היא התקשרה עם התובע בשנת 1997.

הנתבעת קיוותה כי התובע – שכיהן, כאמור, כמנכ"ל ארגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק, היה בעל קשרים עם בעלי התחנות השונות והכיר את השוק – יוכל לתווך ולסייע לה להשיג הסדרי "אגורות / ליטר" עם אותן תחנות בהן היא נתקלה בקושי להגיע להסדר כזה. הנתבעת גם קיוותה כי התובע יוכל לסייע לה בהשגת פשרות עם תחנות ספציפיות עִמן הייתה מצויה בסכסוך מתמשך וכן במספר עניינים נוספים.

1. הסכם הייעוץ והסיוע:
   לאור האמור לעיל, ביום 7.2.1997 נכרת בין התובע לנתבעת הסכם לפיו מונה התובע כיועץ מיוחד ומסייע לנתבעת ולמי שכיהן כמנכ"ל הנתבעת באותם מועדים – מר בן ש"ך, "בעניינים הקשורים בתחנות תדלוק בכלל, ובעניינים הקשורים לתהליכי פישור לגבי תחנות תדלוק הנמצאות עם החברה בסכסוך ואשר עם חלקן בכוונת החברה לשנות את שיטת העבודה" (להלן ולעיל: "הסכם הייעוץ והסיוע", ו - "בן – ש"ך", בהתאמה).
   
2. תוקף הסכם הייעוץ והסיוע נקבע לשנה, עד ליום 1.3.1998 ונקבע בו "תשלום על בסיס הצלחה" בסך של 5,000 דולר עבור כל תחנה בה יושג הסדר מתוך רשימה של שישים תחנות (שהייתה אמורה להיות מצורפת להסכם) ללא נפקות לשאלה האם התובע היה מעורב בהשגת הסדר אם לאו. כן נקבע, כי התובע יתוגמל בסכום חד פעמי של 30,000$.
   
3. הסכם הייעוץ והסיוע כלל תחומי פעילות נוספים של התובע וביניהם יצירת התקשרויות עם תחנות חדשות ועדכון הסדרים עם תחנות קיימות, לגביהם סיכמו הצדדים כי התמורה תיקבע בנפרד.
   
4. ההסכם המשלים:
   בהתאם להסכם הייעוץ והסיוע, ביום 20.4.1997 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף שנועד להשלים את הסכם הייעוץ והסיוע לעניין התגמול לתובע עבור פעילויות נוספות (להלן: "ההסכם המשלים").
   
5. בהסכם המשלים נקבע שיעור התגמול לתובע, עבור סיוע לנתבעת בהגעה להסכמי פשרה עם תשע תחנות דלק ספציפיות שנמנו בו (להלן: "סיוע בהשגת פשרות"); שיעור התגמול עבור סיוע של התובע בהעברת תחנות של חברות אחרות לרשת תחנות פז; וכן שיעור התגמול עבור תיווך בעסקאות של רכישת זכויות בין הנתבעת לבין תחנות לגביהן היא תבקש את סיועו של התובע (להלן: "עסקאות זכיינים").
   
6. לאחר חתימת הסכם הייעוץ והסיוע, החלו הצדדים בביצועו ולתובע שולם הסכום החד פעמי בסך של 30,000 $. אין מחלוקת על כך, שבשלב מסוים במהלך ביצוע ההסכם הנתבעת החלה לשלם לתובע סך של 7,500$ לחודש, אולם קיימת מחלוקת עקרונית בין הצדדים האם אותו תשלום חודשי נחשב כתשלום "על חשבון" התמורה שתגיע לתובע על פי הסכם הייעוץ והסיוע והצדדים יתחשבנו על יתרת הסכום בהמשך, על פי תוצאות פעילותו של התובע (כטענת התובע), או שמא הצדדים עברו משיטת תשלום על בסיס הצלחה לשיטה של תשלום חודשי קבוע בסך 7,500$ (כטענת הנתבעת).
   
7. לטענת התובע, על פי הסכם הייעוץ והסיוע, הוא היה אמור להיות מתוגמל בגין תחנות שיחתמו עם הנתבעת על הסכם "אגורות / ליטרים" עד ליום 1.3.1998, אולם בפועל, הוא המשיך בפעילות זו גם לאחר תום מועד זה, תוך שהנתבעת ממשיכה לשלם לו סך של 7,500 ₪ לחודש על חשבון התמורה המגיעה לו מכוח ההסכם ובסוף דצמבר 2000 הוא החל לדרוש מהנתבעת תשלומים נוספים שהגיעו לו, להערכתו, בסכום שנאמד על ידו בכ – 300,000 דולר, מעבר לתשלום החודשי השוטף שקיבל "על החשבון".
   
8. הסכם התחנות הפיראטיות:
   בהמשך, במסגרת מהלך שקידמה הנתבעת לקידום סגירתן של תחנות תדלוק לא מורשות (להלן: "תחנות פיראטיות") שיצרו סיכונים בטיחותיים, תחבורתיים, אקולוגיים וביטחוניים לציבור לפגיעה מסחרית בחברות הדלק – נחתם ביום 9.2.2001 הסכם בין התובע לנתבעת שהסדיר את פעילות התובע בתחום המאבק בתחנות הפיראטיות (להלן: "הסכם הפיראטיות" או "הסכם התחנות הפיראטיות").
   
9. הסכם התחנות הפיראטיות נחתם לתקופה של חצי שנה ועבור פעילותו באופן ספציפי בתחום המאבק בתחנות הפיראטיות, היה אמור התובע לקבל תגמול חודשי קבוע בסך 3,500$. עוד נקבע בהסכם, כי התובע יקבל בונוס מיוחד "אם עקב פעילותו יסגרו הרשויות לפחות 10 תחנות פיראטיות בתקופת העסקתו כיועץ, וזאת עד ליום 31.8.01" (להלן: "הבונוס המיוחד").
   
10. לאחר חתימת הסכם הפיראטיות, המשיכה הנתבעת לשלם לתובע סכום חודשי של 7,500 דולר לחודש תמורת שירותיו לפי הסכם הייעוץ והסיוע ובנוסף סך של 3,500 דולר לחודש תמורת שירותיו על פי הסכם הפיראטיות.
    
11. בספטמבר 2001 שולם לתובע סכום השווה ל – 25,000 דולר לאור סגירת 10 תחנות פיראטיות לפחות בגין הבונוס המיוחד בהתאם להסכם הפיראטיות. סכום זהה שולם לתובע גם מחברת הדלק "סונול".
    
12. בחודש אוגוסט 2001 הוסכם בין הצדדים על הארכת הסכם הפיראטיות, עד לסוף חודש דצמבר 2001.
    
13. לטענת התובע בתביעה שבפניי, הנתבעת טרם שילמה לו את מלוא התמורה על פי הסכם הייעוץ והסיוע, ההסכם המשלים והסכם הפיראטיות.
    
14. בחודש יולי 2007 נודע לתובע על החלטת בן ש"ך להתפטר מתפקידו בנתבעת, והתובע פנה אליו בכתב ובעל פה על מנת לנסות להסדיר את דרישותיו באופן סופי. ביום 28.8.2007 הודיעה הנתבעת לתובע כי ביום 31.8.2007 תסתיים העסקתו עבורה בכל ההסכמים, לאחר שהמליצה לו להמשיך בעבודתו עבורה, תוך ויתור על דרישותיו (שהנתבעת מכחישה) בגין חובות עבר.
15. ביום 1.9.2007 חדלה הנתבעת לשלם לתובע כספים כלשהם והתובע חדל מפעילותו עבור הנתבעת.
    
16. ביום 29.11.2007 נחתם בין הצדדים הסכם להקפאת תקופת ההתיישנות מאותו מועד, לנוכח ניסיון הצדדים (שלא צלח) ליישב את המחלוקות ביניהם בהליך גישור.

תמצית טענות התובע

1. פעילותו של התובע על פי כלל ההסכמים מול הנתבעת נחלה הצלחה והנתבעת הפיקה ממנה תועלת רבה שמשמעותה הכספית – גבוהה מאוד;
2. ביחס להסכם הייעוץ והסיוע – מאז תחילת פעילות התובע, הצליחה הנתבעת להשתלט באופן כמעט מלא על מקטע השיווק לצרכן. בעת תחילת פעילות התובע, פעלו ברובן המכריע של התחנות ברשת פז גורמים פרטיים במקטע השיווק לצרכן (כמפעילי התחנה) ובהם בעלי זכויות קנייניות בתחנות "זכיינים". להערכת התובע, זכויות ההפעלה במרבית התחנות הועברו לנתבעת בשנים 1997 – 2000 ובכך השיגה הנתבעת את המטרה להיכנס למקטע השיווק לצרכן ולתובע היה חלק חשוב בכך.
3. בכתב התביעה, כימת התובע את סך התמורה המגיעה לו, לשיטתו, לפי הסכם הייעוץ והסיוע וההסכם המשלים בסך של 960,800 דולר (בערך נומינלי, ללא מע"מ) לפי הפירוט הבא;
   1. כתוצאה מפעילות התובע בתקופה שבין 7.2.1997 לבין 31.12.2000 הועברו לשיטת "אגורות / ליטר" או להפעלת הנתבעת כ – 100 תחנות דלק לפחות.
      בנסיבות העניין, התמורה המגיעה לתובע בגין העברת הפעלת התחנות לנתבעת דינה כהעברתן לשיטת אגורות / ליטר או בכל שיטה אחרת, והסכום הנתבע הוא 500,000 דולר (5,000 דולר לתחנה X 100 תחנות).
   2. כאמור בסעיף 1 להסכם המשלים - בגין סיוע בהשגת פשרות בין 8 תחנות דלק לבין הנתבעת (בנוסף להסכמי אגורות / ליטר) זכאי התובע לסך (נומינלי) של 120,000 דולר.
   3. עבור יוזמה / תיווך בפינוי ורכישת זכויות בתחנות זכיינים, אשר התובע פעל בהן עבור הנתבעת לבקשתה ובידיעתה כאמור בסעיף 3 להסכם המשלים, נתבע סך של 340,800 דולר.
4. לחילופין, זכאי התובע לשכר ראוי בסכומים שצוינו לעיל בהתאם לחוות דעת מומחה שהגיש התובע מטעם המומחה יהושוע כהן (להלן: "חוות דעת המומחה").
5. בנוסף, זכאי התובע לסך של 411,046 ₪ (כולל מע"מ) בגין הקפאת שער הדולר שביצעה הנתבעת בתקופה שבין 10/1998 – 12/2002 באופן חד צדדי.
6. ביחס להסכם הפיראטיות – מאבק זה נחל הצלחה רבה בעת פעילותו של התובע והובלת המאבק על ידו סייעה רבות לבלימת התופעה של פתיחת תחנות פיראטיות, לסגירת תחנות פיראטיות רבות ולהתגייסות הרשויות המקומיות והשלטוניות בתחנות הפיראטיות.
7. לאחר חתימת הסכם הפיראטיות, החל התובע במילוי תפקידו על פי ההסכם, במקביל להמשך עיסוקו על פי הסכם הייעוץ והסיוע ופעילותו על פי הסכם הפיראטיות הייתה ענפה, אינטנסיבית וכרוכה בהשקעת זמן, מאמצים ומשאבים רבים.
8. לפיכך, בין התובע לנתבעת חל הסכם הפיראטיות בתקופה שבין 9.2.2001 לבין 31.8.2007;
   התמורה המגיעה לתובע בגין התקופה שמיום 1.3.2001 ועד ליום 31.12.2003 היא כפי שנקבע באותו הסכם – דהיינו, סך של 3,500 דולר, בתוספת בונוס מיוחד בסך השווה ל – 50,000 דולר עבור סגירת 10 תחנות פיראטיות לפחות לתקופה של כל חצי שנה וכן בונוס נוסף.
9. התובע זכאי לבונוס נוסף, לאור הצלחת הפעילות וכוונת הצדדים לתשלום בונוס "לפי הצלחה" בסגירת תחנות פיראטיות. היקפו הראוי של בונוס זה, לאור היקף הבונוס הבסיסי שהוסכם בין הצדדים (בסך של 5,000 דולר לסגירת כל תחנה), הוא בסך של 1,000 דולר נוספים, לפחות, עבור סגירת כל תחנה פיראטית ובסך הכל 500,000 דולר לפחות.
10. לחילופין, התובע זכאי לשכר ראוי בגין פעילותו בתחום המאבק בתחנות הפיראטיות החל מיום 1.9.2001 (לאחר המועד המקורי הנקוב בהסכם הפיראטיות) כאשר אין ספק כי כוונת הצדדים הייתה להעסיקו בשכר. לכן, סכום תביעתו בגין "שכר ראוי" זהה לסכום התביעה בגין "שכר מוסכם", בהתאם לחוות דעת המומחה.
11. בכתב התביעה, כימת התובע את הסכומים המגיעים לו, לשיטתו, לפי הסכם הפיראטיות באופן הבא;
    1. בונוס מיוחד - בסך של 250,000 דולר (בערך נומינלי) לפי 50,000 דולר עבור סגירת 10 תחנות פיראטיות לפחות בחמש תקופות של עד חצי שנה החל מיום 1.9.2001 ועד ליום 31.12.2003 (=50,000 X 5).
    2. בונוס נוסף בסך של 500,000 דולר (ללא מע"מ).
12. בנוסף לאמור לעיל, בגין הפחתה חד צדדית על ידי הנתבעת של התמורה המוסכמת בסך של 3,000 דולר לחודש בתקופה שבין 1.1.2003 לבין 1.12.2003 – זכאי התובע לסך של 283,448 ₪.
13. בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי הנתבעת עם ביטול ההתקשרות מול התובע לפי ההסכמים – זכאי התובע לסך של 222,415 ₪.
14. בנוסף, זכאי התובע לסך של 19,712 ₪ (כולל מע"מ) בגין הקפאת שער הדולר שביצעה הנתבעת באופן חד צדדי בשנת 2003.
15. התובע העלה בפני הנתבעת מספר פעמים במשך שנות פעילותו את דרישתו לקבלת התגמול המגיע לו בגין סגירת התחנות, אולם נתקל בהתחמקויות ממתן תשובה.
16. יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת – הואיל ושולמו לתובע תשלומים חודשיים על חשבון היתרה המגיעה לו, תוך הבטחה להתחשבנות עתידית, המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות, הוא מועד דרישת התובע לביצוע ההתחשבנות (בעל פה, בסוף חודש דצמבר 2000 ובכתב – ביום 8.1.2001). בנוסף, תשלום על החשבון מהווה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. לחילופין, המועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא המועד בו היו בידי התובע די נתונים כדי לעמוד על כך שהתשלומים המגיעים לו עולים על סך הסכומים ששולמו לו "על החשבון".
17. יש לדחות את טענת השיהוי שהעלתה הנתבעת – בין הצדדים הוסכם על דחיית ההתחשבנות בגין חוב העבר. התובע הסתמך על הסכמת הנתבעת לבחון את טענותיו לגבי חוב העבר במועד מאוחר יותר והוא שינה את מצבו לרעה בשל כך.

תמצית טענות הנתבעת

יש לדחות את התביעה מהטעמים הבאים;

1. ביחס להסכם הייעוץ והסיוע - בפועל, פעילותו של התובע לא עמדה בציפיות שנתלו בה והתכניות המשותפות של הצדדים, כפי שנקבעו בהסכמים משנת 1997, לא הבשילו כדי הצלחה. למרות זאת, הנתבעת הייתה מעוניינת לשמר את הקשר הייחודי בינה לבין התובע ולאפשר לו לפעול עבורה נוכח קשריו עם מפעילי התחנות ובתמורה לכך העבירה לו מדי חודש, במשך 10 שנות יחסיהם, סכומים נאים ביותר העולים כדי מיליוני שקלים.
2. במהלך התקופה בה עמדו הסכמי הייעוץ והסיוע המקוריים בתוקפם שולמו לתובע סכומים על חשבון הצלחתו שעמדו על סך של 7,500 ₪ לחודש.
   אולם, לאחר שהתברר כי בפועל התובע אינו מצליח להשיג את היעדים שנקבעו באותם הסכמים, כל מתכונת ההתקשרות הפכה בלתי רלבנטית שכן הסכמי "אגורות / ליטר" עם מפעילי תחנות תדלוק קיימים לא הושגו ומטרה עיקרית זו של ההסכמים הפכה בלתי רלבנטית.
   הואיל והנתבעת חפצה להמשיך להעסיק את התובע, היא המשיכה להיעזר בו בפעולותיה מול מפעילי התחנות ובשירותים נוספים – אולם, במקום תגמול על בסיס הצלחה, הפך התגמול לתובע לתשלום קבוע של 7,500 דולר לחודש. בשלב מסוים, אף נקבע כי לצורך חישוב התשלום יקובע שער הדולר לסך של 3.8 ₪ לדולר, ללא תלות בשער היציג בפועל ומאוחר יותר אף שונה הסכום.
3. התובע הגיש לנתבעת חשבונות חודשיים בסך של 7,500 ₪ ולא העלה את הטענה כי הסכמי הייעוץ והסיוע המקוריים מצדיקים להעניק לו סכום אחר נוכח "הצלחתו". רק בשנת 2001 פנה התובע לנתבעת בעניין, בחצי פה, ומשהוברר לו כי אין שחר לטענתו, הוא לא עמד עליה עוד ואף הרחיב את התקשרותו עם הנתבעת במשך שש וחצי שנים נוספות.
   לא בכדי, כמעט לכל אורך עשר שנות היחסים ביניהם קיבל התובע את הסכום הקבוע שהעבירה לו הנתבעת מדי חודש, המשיך לפעול עבורה ולא העז להעלות נגדה את הטענות הנטענות בתביעה. התנהגות זו היא ראיה מובהקת לשביעות רצונו ממערכת היחסים בינו ובין הנתבעת ומן התגמולים שהועברו לו.
4. ביחס להסכם התחנות הפיראטיות – הנתבעת הוסיפה והתקשרה עם התובע בשנת 2001 בהתקשרות נוספת, במסגרתה הוא פעל כחלק מצוות שהקימה הנתבעת למאבק בתחנות הפיראטיות וגם בגין פעילות זו זכה התובע לתגמולים נוספים, כולל תגמול חודשי קבוע.
   אין חולק, כי התובע קיבל את התשלום החודשי (בסך 3,500 דולר) ואת הבונוס בגין סגירת עשר התחנות הפיראטיות הראשונות, שנועד לתמרץ אותו להשיג הישגים ראשוניים כבר בתחילה, תוך פרק זמן קצר ומוגדר.
   אין גם חולק, שההתקשרות בנוגע למאבק בתחנות הפיראטיות נמשכה מעבר למועד הנקוב באותו הסכם שכן התובע המשיך בפעילותו והנתבעת, המשיכה לשלם לו מדי חודש את התגמול המוסכם.
5. החל משנת 2001, קיבל התובע מהנתבעת מדי חודש סך של 11,000 דולר (3,500 $ + 7,500$) עבור כלל פעילויותיו עבורה במסגרת ההתקשרויות ביניהם. לאורך שנות ההתקשרות בין הצדדים, החליטה הנתבעת מספר פעמים, כחלק משיקוליה המסחריים, לשנות את גובה התגמול לתובע והודיעה לו על כך. התובע, מצִדו, לא הודיע לנתבעת כי הוא מסרב לשינוי והמשיך בהתקשרות מול הנתבעת על בסיס התנאים החדשים כשהוא מקבל מדי חודש את התגמולים.
6. רק ביום 15.7.2007, זמן קצר לפני פרישתו של בן – ש"ך מתפקידו כמנכ"ל הנתבעת, פנה אליו התובע וביקש כי ישולמו לו סכומים נוספים עבור פעילותו במסגרת התחנות הפיראטיות. באותו מכתב הועלתה טענה אחת בנוגע להסכם התחנות הפיראטיות ולא הוזכרו בו הטענות שמעלה התובע בתביעה, לרבות הטענות בדבר תשלומים מכוח ההתקשרויות משנת 1997 ביחס להסכם הייעוץ והסיוע.
7. התובע אינו זכאי לתשלום בגין דמי הודעה מוקדמת – היות וביום 28.8.2007 הודיע בן – ש"ך לתובע בכתב כי נוכח התנהלותו ורצונו שלא להמשיך בהתקשרות עם הנתבעת במידה ודרישתו לא תתקבל, מופסקת ההתקשרות הכוללת עִמו.
8. התיישנות – תביעות התובע לתגמולים נוספים התיישנו, לכל הפחות ביחס לסכומים מכוח הסכם הייעוץ והסיוע. גם אם כל עסקה בין הנתבעת לבין תחנה מסוימת גיבשה לתובע עילה לקבלת תגמול, השלמת אותה עסקה מזכה, סימנה את תחילתו של מרוץ ההתיישנות לגבי אותו תגמול. היות ולטענת התובע העסקאות הושלמו בין השנים 1997 – 2000, את התביעה לקבלת תגמול בגין אותן עסקאות, היה עליו להגיש לפני יום 29.11.2007 (הוא המועד בו הסכימו הצדדים על עצירת מועד ההתיישנות), אולם הוא לא עשה כן.
9. שיהוי – התובע נמנע מלהעלות את טענותיו כלפי הנתבעת במשך שנים ולאחר שהעלה חלק קטן מהן (בשנת 2001), הוא המשיך את יחסיו עם הנתבעת כאילו דבר לא קרה. בהתנהלות זו, ויתר התובע על טענותיו וגרם לכך שהנתבעת שינתה מצבה לרעה. אילו הייתה הנתבעת יודעת כי התובע עתיד לתבוע אותה כעבור שנים, ספק רב אם הייתה מתקשרת עִמו בהסכם התחנות הפיראטיות.

עדים ועדויות

1. מטעם התובע העידו ונחקרו בפניי; התובע – יעקב גזית, מומחה - יהושוע כהן.
2. מטעם הנתבעת העידו ונחקרו בפניי; מודי בן - ש"ך, אשר שמיר, חיים אופיר.

דיון

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וערכתי דיוני הוכחות אני סבור כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מהטעמים הבאים;

1. במהלך שנות התשעים, בעקבות תמורות משמעותיות שחלו במשק הדלק אשר עוררו מחלוקות עזות בקרב מפעילי התחנות, חפצה הנתבעת לעדכן ולשנות את מתכונות ההתקשרות בינה לבין מפעילי התחנות השונים ברשת תחנותיה (סעיפים 1 - 2 לסיכומי הנתבעת).
2. לאור היכרותו של התובע את השוק וקשריו הטובים עם מפעילי התחנות השונות נקשרו הצדדים בהסכמים, כאשר, תפקידו של התובע, היה לבצע: "פעולות ל"הכשרת הלבבות" אצל בעלי התחנות על מנת שיתקשרו בהסכמים שונים עם חברת פז." (סעיף 50 לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, עדות בן – ש"ך, עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 15 – 16) וכפי שציינה התובעת בסיכומיה (סעיף 4): "מטרת ההתקשרות בין הצדדים היתה, כי התובע יסייע לפז לקדם את השינוי בו חפצה, בעיקר באמצעות "הכשרת לבבות" של מפעילי התחנות לשינויים שפז רצתה לחולל".

על מהלך העסקת התובע מול הנתבעת העיד בן – ש"ך: "בשלב הזה היה ידוע שגזית פועל בכל מיני דרכים עם בעלי תחנות כנגד תחנות הדלק. היות וגם היינו מיודדים וגם ידענו לעבוד יחד טוב, וכאשר בא עם ההצעה איך לשתף פעולה, אמרתי לו בוא תהיה איתנו ובשפה פשוטה בוא תעשה פיפי מתוך האוהל החוצה ולא ההיפך. בוא תהיה איתנו בכל המהלך הזה." (עמ' 54 לפרוטוקול, ש' 18 – 21. ההדגשות בקו אינן במקור).

1. התביעה עוסקת ביתרת התמורה, שלשיטת התובע, נותרה הנתבעת חייבת לו כתוצאה ממערכת ההסכמים שנכרתו ביניהם וכתוצאה מפעילות התובע במסגרת הסכמים אלו. כפי שיפורט בהרחבה להלן, תביעת התובע מתמקדת בהסכמים שונים והסכמות שונות בינו לבין הנתבעת וברכיבים שונים של התמורה שלשיטת התובע, הנתבעת עודנה חייבת לו ורוב המחלוקות בין הצדדים, הינן למעשה מחלוקות עובדתיות ביחס לכך.
   להלן אדון ואכריע במחלוקות בין הצדדים ביחס לכל הסכם וכל רכיב בנפרד.

הסכם הייעוץ והסיוע

1. כאמור, ביום 7.2.1997 נחתם בין הצדדים "הסכם הייעוץ והסיוע". לנוכח חשיבות הסכם זה להכרעה המחלוקת בין הצדדים, אצטט להלן חלקים נרחבים ממנו.
2. במסגרת הסכם הייעוץ והסיוע מונה התובע:
   "כיועץ מיוחד וכמסייע עבורי [כאשר הכוונה לבן – ש"ך, מנכ"ל הנתבעת דאז – י.ש.] ועבור פז בענינים הקשורים בתחנות תדלוק בכלל, ובענינים הקשורים לתהליכי פישור לגבי תחנות תדלוק הנמצאות עם החברה בסכסוך; ואשר עם חלקן בכוונת החברה לשנות את שיטת העבודה ואת האוירה, בפרט.
   השיטה אותה אנו חפצים להטמיע הינה שיטת "אגורות/ליטרים".
   במסגרת שיטה זו, אנו משנים את שיטת העבודה מול התחנות, תוך נטילת קידום המכירות, נטל המימון ונטל התחרות על החברה. אני סבור, כי שיטה זו תשפר את מצב התחנות בצורה משמעותית ותיתן להם היכולת להתרכז בעיקר."
   
   התמורה עליה הוסכם בהסכם הייעוץ והסיוע הייתה כדלקמן:
   "אי לכך סיכמנו ביננו כדלקמן:
   - אתה תתוגמל ב-5,000 $ כנגד כל אחת מ- 60 התחנות המצויינות בנספח המצ"ב ואשר יחתמו עמנו על הסכם "אגורות/ליטרים" עד 1.3.98.
   - אתה תתוגמל בין אם סייעת לתהליך בצורה ישירה ובין אם לא סייעת.
   - כפי שדיברנו אתה תסייע לי בהכרות עם תחנות החברה, במסמך כתוב ובשיחות ביננו בעל פה. בגין הכרות זו תתוגמל בסך של 30,000 $.
   - כמו כן, אתה תסייע לחברה ביצירת קשר חוזי עם תחנות חדשות, בעדכון הסכמים עם תחנות קיימות שלנו אשר על הקשר בינן ובין החברה ברצוננו לשמור, וחתימה על הסכמים עם תחנות זרות אותן נרצה להעביר לאספקה אחרת.
   תגמולך בנושא זה יסוכם בנפרד."
   
3. אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכום של 30,000$ שנקבע בהסכם הייעוץ והסיוע עבור סיוע של התובע לבן – ש"ך בהכרות עם תחנות החברה – שולם לתובע (סעיף 15ג' לתצהיר התובע).
   עם זאת, קיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע לתשלום הרכיב הראשון בהסכם הייעוץ והסיוע, שכונה על ידי הצדדים כ"תשלום על בסיס הצלחה", לפיו התובע יהיה זכאי לתגמול של 5,000 $ עבור כל אחת מ – 60 התחנות (שהיו אמורות להיות מפורטות בנספח להסכם) ואשר יחתמו עם הנתבעת על הסכם "אגורות / ליטרים".
   עיקר המחלוקת הינה ביחס לתמורה שהייתה אמורה להשתלם לתובע לפי רכיב זה, אותה ניתן לחלק אותה לשלוש שאלות מרכזיות;
   1. האם וכיצד שונה אופן התשלום עבור אותו רכיב במהלך תקופת ביצוע ההסכם והאם כתוצאה מכך חלה על הנתבעת חובת תשלום של יתרת התמורה לתובע?
   2. בהנחה שעל הנתבעת לשלם לתובע יתרה כלשהי, עבור אלו סוגי תחנות אמור היה התובע לפעול בהתאם להסכם הייעוץ והסיוע?
   3. בהנחה שעל הנתבעת לשלם לתובע יתרה כלשהי, לאילו סוגי הסדרים אליהם הגיעה הנתבעת מול תחנות הדלק, נוגעות ההסכמות בין הצדדים לפי הסכם הייעוץ והסיוע?

להלן אדון בכל אחת מסוגיות אלו;

צורת התשלום לתובע בגין הסכם הייעוץ והסיוע:

1. עיקר המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו, נוגעת לשאלה, האם הסכם הייעוץ והסיוע הוארך באופן אוטומטי על ידי הצדדים כך שהתשלום החודשי ששולם לתובע (בסך 7,500 $) במהלך ההתקשרות הוא בעצם תשלום "על חשבון" התמורה לה הוא זכאי לפי הסכם הייעוץ והסיוע (כטענת התובע), או שמא הסכם הייעוץ והסיוע היה תקף לשנה ולאחר מכן מתכונת ההתקשרות בין הצדדים שונתה ל"תשלום חודשי קבוע" ולכן, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף (כטענת הנתבעת)?
   
2. לטענת התובע, ביום 26.9.1997 סוכם בינו לבין בן – ש"ך כי הנתבעת תשלם לו 7,500$ לחודש "על חשבון" הסכום שיגיע לו בסופו של דבר מכוח הסכם הייעוץ והסיוע ולפיכך, על הנתבעת לשלם לו תמורה נוספת על בסיס הצלחה, דהיינו, עבור כל תחנה שעברה להפעלת הנתבעת, ללא נפקות לשאלה אם התובע סייע להליך בצורה ישירה ובין אם לאו.
   מנגד, לטענת הנתבעת, במהלך תקופת ההסכמים משנת 1997 עד ליום 1.3.1998, אף תחנה מהתחנות שנמנו ברשימה מיום 23.3.1997 (לגביה אפרט להלן) לא עברה להפעלה בשיטת אגורות / ליטר כתוצאה מפועלו של התובע. משההסכמים משנת 1997 עמדו לפוג ביום 1.3.1998 והואיל והנתבעת חפצה להמשיך ולהעסיק את התובע ולהיעזר בקשריו מול בעלי התחנות ובשירותים נוספים מעת לעת, הפך התגמול להיות תשלום קבוע של 7,500 דולר בחודש. במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הצדדים הבינו טוב יותר מה ניתן להשיג והמציאות עצמה השתנתה, כך שבהתאם לשינויים אלה שונתה מתכונת ההתקשרות ביניהם, ובמקום תמורה עבור כל הסכם שתחתום מול הנתבעת תחנת דלק, קיבל התובע סכום חודשי קבוע שהשתנה לאורך השנים בהתאם למשימות השונות שהוסכמו בין הצדדים. הסכומים החודשיים ששולמו לתובע נעו בין 25,000 ₪ לחודש ל – 40,000 ₪ לחודש ובסך הכל שילמה הנתבעת לתובע סכומים המסתכמים ביותר מ – 4.5 מיליון ₪.
   
3. התובע הצהיר (סעיף 36 לתצהירו) כי: "...בפגישה ביני לבין בן-שך ביום 26.9.97 סוכם ביני לבין בן שך (שהעריך אז כי חתימת ההסכמים "תקבל תאוצה" סמוך לאחר מכן) כי אקבל על חשבון התוצאות הצפויות על פי הסכם הייעוץ והסיוע סך של 7,500 דולר לחודש, רטרואקטיבית החל מתחילת פעילותי (פברואר 1997), וכי אמשיך בפעילותי על פי הסכם הייעוץ והסיוע גם לאחר 1.3.98. ואכן, בהנחיית בן שך, המשכתי לפעול במטרה להעביר תחנות לפז בין בשיטת "אגורות/ליטרים" ובין בשיטת "הפעלה/השכרה" גם לאחר 1.3.98."

בהמשך, הצהיר התובע (סעיפים 52 – 53 לתצהירו) כי: "52. בסופו של דבר הוסכם בינינו, בתחילת שנת 2001, כי אמשיך בפעילותי על פי הסכם הייעוץ והסיוע, במתכונת שהייתה נהוגה עד אז, אולם בתשלום קבוע כמפורט להלן, מבלי שאוותר על טענותי בדבר חוב פז כלפי בגין תקופת העבר אשר ייבחנו במועד מאוחר יותר (שלא הוגדר).
53. המשכתי בתפקידי כאמור, וקיבלתי את דרישת פז כי התשלום ממועד זה ואילך יהיה תשלום קבוע של 7,500 דולר לחודש + מע"מ, בהתחשב בירידה בהיקף פעילותי על פי הסכם הייעוץ והסיוע באותה תקופה...".

1. לעומת התובע, הצהיר בן - ש"ך אודות: "שינוי מתכונת ההתקשרות לתגמול חודשי קבוע" (פרק 1.3 לתצהירו) כי לאחר שהתברר כי בניגוד לתקוות הצדדים, התברר שמפעילי התחנות אינם מעוניינים בשינוי שיטת ההפעלה למתכונת של "אגורות/ ליטר", ופעולות התובע לא סייעו לצורך השגת מטרה זו, לבקשת התובע, ניסתה הנתבעת לחשוב עִמו על האופן בו ניתן לתגמל אותו בינתיים ו: "בסופו של דבר סיכמתי עם התובע כי הוא יקבל את הסכום החודשי של 7,500 דולר שאותו ביקש, וזאת "על חשבון" הצלחתו המקווה בהשגת הסכמי "אגורות/ליטר"..." (סעיף 23 לתצהירו), אולם, לדבריו, בהמשך המצב לא השתנה, והתברר כי בפועל, ולמרות ניסיונותיו, התובע אינו מצליח להשיג ולוּ אחד מן היעדים שנקבעו בהסכמי הייעוץ והסיוע שנכרתו עמו ומאחר ו: "הסכמי הייעוץ והסיוע המקוריים עמדו לפוג ביום 1.3.98, אולם הואיל וחפצנו להמשיך ולהעסיק את התובע, כדי שיסייע לנו לפעול באופן כללי מול מפעילי התחנות שעמם היו לו קשרים, המשכנו להיעזר בו בפעולותינו מולם ובשירותים נוספים שהעניק לנו מעת לעת, בהתאם לצורך ולנסיבות, כאשר במקום תגמול המבוסס רק על הצלחה הפך התגמול להיות תשלום קבוע של 7,500 $ לחודש. בהמשך נקבע כי לצורך חישוב התשלום יקובע שער הדולר על סך של 3.8 ₪, ומאוחר יותר אף שונה הסכום..." (סעיפים 24 – 25 לתצהירו).

1. מעיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפניי, אני סבור כי בנקודה זו יש לקבל את עמדת התובע שהתשלום בסך 7,500 $ היה בגדר תשלום "על חשבון" יתרת התמורה המגיעה לו מכוח הסכם הייעוץ והסיוע, שכן, כפי שאפרט להלן, קיימות מספר אינדיקציות המעידות על כך שזו הייתה כוונת הצדדים בעת הרלבנטית;
   
2. כך למשל, כפי שעולה ממזכר שכתב בן – ש"ך למנהל הכספים של פז – אבי חפץ מיום 26.9.1997 (אותו יום בו, לטענת התובע, סוכם בינו לבין בן – ש"ך אופן התשלום על החשבון) בצמוד לחשבונית תשלום שהפיק התובע (נספח 6 לתצהיר בן – ש"ך) צוין:
   "סכמתי עם יעקב גזית כדלקמן: היות ושיטת אג"ל [הכוונה לאגורות / ליטר – י.ש.] מתעכבת בינתיים יקבל ע"ח התשלומים הצפויים שיק של 7,500 $ בחודש. זאת בנוסף ל 30,000 $ שקבל כסכום ראשוני. קבל עוד 15,000 $ שאני זוקף ע"ח 2,3, ומגיע לו עבור 6 חדשים: 4-9.97. בהתאם לחשוב זה הגיש הח-ן הרצב נא לשלם.
   יש להניח כי עד סוף השנה זו תהיה צורת התשלום, בלי קשר לעסקות תווך שיתכן שיבצע עבורנו..." (ההדגשה הוספה – י.ש.) .
   כלומר, באותה עת, בעקבות סיכום בין הצדדים, בן – ש"ך הורה למנהל הכספים לשלם לתובע 7,500$ בחודש על חשבון (ע"ח) יתרת התשלומים.

במזכר שכתב אבי חפץ, מנהל הכספים של הנתבעת, מיום 5.10.1997 (ככל הנראה, בהמשך למזכר של בן – ש"ך הנ"ל) צוין:
"שוחחתי עם מודי ל"עשיית סדר" בחשבונות של גזית:
1. K30 $ קיבל חד פעמי בתחילת העבודה.
2. אח'כ מקבל K7.5 $ לכל חודש החל מפברואר 97 (כולל).
3. יוצא אפֹא שקיבל עד היום 8 חודשים עד ספטמבר 97 (כולל) שהם K60 $ (60=8X7.5).
4. מגיע לו עוד השנה 7.5X3.
5. לקראת שנת 98 תתקצב אותו על K 180 $ שהם K90 $ ריטיינר (12X7.5) ועוד K90 בגין עסקות ספציפיות (זו הערכה)."

כלומר, גם לפי מזכר זה, לקראת שנת 1998, הורה בן – ש"ך כי יש לשלם לתובע בצורה נפרדת עבור ריטיינר (סכום חודשי של 7,500$) ועוד הערכה של K90 בגין התשלום עבור עסקאות ספציפיות ואין הגבלה של התשלום לסכום חודשי קבוע בלבד.

הסבריו של בן – ש"ך מדוע, לפי אותם מזכרים הוא הורה לתקצב את התמורה לתובע גם עבור עסקאות ספציפיות, שעה שהנתבעת טוענת כי התשלום הפך להיות תשלום קבוע, לא נמצאו סבירים ומתקבלים על הדעת, בעיניי. בן-ש"ך נחקר אודות המזכר מיום 26.9.1997 ומיום 5.10.1997 וניסה להסביר כי התשלום עבור עסקאות ספציפיות נועד כדי ל"נפח את התקציב" וכי אין בהם קשר לתובע, וכדבריו:
"ש: ... תסתכל על שני המזכרים, האם נכון שהמזכר של אבי חפץ בא בקבות [צ.ל. בעקבות – י.ש.] המזכר שלך וקשור אליו? זו בעצם הוראת הביצוע שנולדה מהעברת המזכר שלך אליו?
ת: אני לא בטוח שהיו עוד מאורעות שקרו בערך בין שני התאריכים האלה, התאריכים האלה הם תחילת ההתגבשות של התקציב לשנה הבאה, הסיבה למה שרשום פה זה בעיקר נסיבות תקציביות, אני ואבי שומרים פה על קופה קטנה כדי להרחיב את התקציב, שיהיה לנו נוח, ואין לזה שום נגיעה למר גזית למרות שזה נרשם על שמו.
ש: ... גם אם אתה ממשיך לקרוא אתה רואה שיש קשר בין המזכרים, הם חלק מאותו תהליך חשבונאי או ניהולי ולא מנותקים זה מזה. נכון?
ת: מסמך 7 זה מה שסוכם בין אבי חפץ לביני ומופנה לאחד הפקידים בהנהלת החשבונות, ששמו זוהר. זה אפילו לא מכותב אליו – והוא בעצם אומר שלמר גזית מגיעים דמי שכר קבועים של 7,500. באותו תאריך מר חפץ, בוודאות בשיחה איתי סיכם איתי שהוא מתקצב את זה כך שה-90 השני זה בגין עסקאות ספציפיות. מר חפץ עוד חי מכוח המסמכים הקודמים ואני לא דחקתי בו לשנות את זה למרות שלהערכתי באוקטובר 97 כבר הבנתי שעסקאות ספיציפיות לא יקרו, אבל העדפתי לשמור את זה ברמת ניפוח התקציב" (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 17 – עמ' 60 ש' 2).

1. בנוסף, בן – ש"ך העיד על עצמו כי הוא נוהג לסכם דברים באופן מסודר וכך הצהיר (בסעיף 53 לתצהירו) ביחס לתגמול התובע עבור סיוע ברכישת זכויות זכיינים כי: "...אציין שאילו היינו מסכמים על שינוי שיטת התגמול, הייתי מעלה את הדברים על הכתב באופן מסודר, כשינוי להסכם מיום 20.4.97... בדיוק כפי שהעליתי על הכתב את השינויים שנעשו בתנאי העסקתו של התובע מאוחר יותר (כגון קיבוע שער הדולר וכדומה.)" – לכן, תמוה בעיני מדוע ביחס לשינוי כה דרמטי מבחינה כלכלית בהסכמות מול התובע (תשלום על בסיס הצלחה לעומת תשלום חודשי קבוע) לא טרח בן – ש"ך להעלות את הדברים על הכתב "באופן מסודר".
   
2. כמו כן, להבדיל משינויים בשער הדולר והקפאת התשלום לתובע, בגינם כתב בן - ש"ך לתובע מכתב רשמי (ראה: נספחים י"ז, י"ח לתצהיר התובע), אודות השינוי והמעבר לתשלום קבוע – לא נערך כל מסמך רשמי. בן-ש"ך נחקר על כך, אולם הסבריו בדבר "בלאגן ארגוני" לא נמצאו מספקים בעיני: "ש: איך אתה מתעד בכתב סיכומים כאלה ואין שום תיעוד מהותי על העברת סכום של 7,500 $ משתלום [צ.ל. מתשלום] על חשבון שזה יש בכתב, לתשלום קבוע? ת: אין לי לזה הסבר חוץ מאשר בלאגן ארגוני אצלנו, אבל זה היה ברור." (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 9 – 11).
   
3. בן-ש"ך גם נחקר אודות העניין של המעבר לתשלום קבוע לגרסתו ולא ידע להצביע מתי בדיוק הפך התשלום להיות תשלום קבוע: "ש: ... כמה זמן חלף לטענתך בין הסיכום שמוזכר בסעיף 23 לבין המועד שקרה מה שאתה קורה בסעיף 25, שהתשלום הפך להיות תגמול קבוע
   ת: אני לא זוכר
   ש: אני לא מבקש הערכה מדויקת. בערך.
   ת: השיטה התגבשה במהלך 97, אולי עם גלישה ל-98. אני עזבתי את פז בשנת 2007, אני לא זוכר את הפרטים המדויקים משנת 97, אני זוכר בשלב מסוים עברנו על השיטה וזה מה שהיה
   ש: אם בסעיף 23 אתה מדבר על סיכום שהתשלום הוא על החשבון, אז כשאתה אומר שבשלב מסוים עברתם לתשלום קבוע, אני מתאר לעצמי שעברו כמה חודשים בין שני הסיכומים. נכון?
   ת: אני לא זוכר." (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 1 – 12).
   
   בהמשך, בן – ש"ך אף הודה שלא היה סיכום פוזיטיבי לעניין המעבר לתשלום קבוע. כנשאל בחקירתו הנגדית: "ש:... נכון שלפחות עד שנת 2001 אף פעם לא נאמר לגזית במפורש ובוודאי לא סוכם איתו שה- 7,500 $ הם תשלום קבוע ולא על חשבון, וזאת הייתה אולי ההבנה שלך אך זה לא סוכם" השיב: "ת: אני אל [צ.ל. – לא] זוכר סיכום פוזיטיבי אבל אין לי ספק שזה נאמר והיה באוויר.
   ש: מתי זה נאמר ועל ידי מי
   ת: זה נאמר מפי אל מר גזית, אני לא זוכר מתי ..." (עמ' 61 לפרוטוקול ש' 27 – 32).
   
4. בנוסף, בסיכומיה (סעיף 67) טענה הנתבעת כי: "משאין בידי התובע כל מסמך המעיד על הארכת תקופת ההסכם; ומשעד ליום 1.3.98 לא נחתמו הסכמים עם התחנות, דינו של ראש תביעה זה להידחות, גם משום כך." – אולם מנגד, התובעת עצמה, כאמור, לא הציגה כל מסמך המלמד מפורשות על כך שההתקשרות בין הצדדים שונתה לתשלום קבוע.
   
5. גם בטיוטת מכתב של בן – ש"ך לתובע מיום 21.12.2000 (נספח 8 לתצהיר בן – ש"ך) ציין בן -ש"ך:
   "לקראת תקציב שנת 2001 אנו מאשרים הסכמי יועצים. ברצוננו לאשר את המשך העסקתך בשנת 2001.
   בהמשך לשיחה בינינו עברתי על המסמכים שביינינו ולהלן עמדתי:
   בעתיד אנו נמשיך ונתגמל אותך בגין פעילותיך, באמצעות סכום קבוע חודשי , ולא באמצעות שיטת התגמול בגין פעילות כפי שמופיעות בחלק ממסמכים.
   רק בגין פעילויות מיוחדות אותן נגדיר מראש אנו נשלם מעבר לקבוע מראש. הסכום החודשי הוא הקבוע מראש בסך של 7500 לחודש.
   אנו גם רואים את התשלומים אותם קיבלת עד כה , כתשלומים סופיים המכסים על המגיע לך מאיתנו." (ההדגשה בקו הוספה – י.ש.).
   הלכה למעשה, מכתב זה לא נשלח לתובע ועליו ציין בן-ש"ך בכתב ידו: "רציתי אך לא שלחתי, דברנו בטלפון ובקש לשוחח על העבר".
   כלומר, מטיוטת מכתב זה עולה, כי לפחות עד סוף שנת 2000 הנתבעת פעלה באמצעות שיטת "תגמול בגין פעילות". אני סבור, כי גם אם מדובר בטיוטת מכתב שלא נשלחה בסופו של דבר לתובע, יש בה כדי ללמד על עמדתו של בן – ש"ך בזמן אמת.
   
6. כמו כן, התובע הציג מכתבי דרישה שכתב לבן – ש"ך ביום 5.1.2001 וביום 9.1.2001 (נספחים י"ב ו – י"ג לתצהיר התובע) בהם נדרשה הנתבעת להעביר לו, בין היתר, את יתרת התשלום מעבר לתשלום החודשי בגין הסכם הייעוץ והסיוע, אולם, בניגוד לטענת הנתבעת, כי התשלום לתובע הפך להיות תשלום קבוע, הנתבעת לא השיבה כלל למכתבים אלו, בהם נטענו על ידי התובע טענות המנוגדות, לדבריה, לגישתה דאז.
   
7. לפיכך, לאור כל האינדיקציות שמניתי לעיל, אני מקבל את גרסת התובע כי התשלום החודשי ששולם לו עד סוף שנת 2000, הינו תשלום "על חשבון" יתרת התשלום המגיעה לו מהנתבעת בגין הסכם הייעוץ והסיוע והלכה למעשה, התשלום לא הפך לתשלום חודשי קבוע. כפי שיצוין להלן, קביעה עקרונית זו משליכה גם על טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.

באילו סוגי תחנות התבקש התובע לסייע בהעברת הפעלתן לפז?

1. משנקבע כי התשלום לתובע היה תשלום "על החשבון", עולה סוגיה נוספת השנויה במחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לשאלה על אילו סוגי תחנות חל הסכם הייעוץ והסיוע?
   
2. כאמור, להסכם הייעוץ והסיוע אמור היה להיות מצורף נספח ובו רשימה של 60 תחנות בגינן יתוגמל התובע ב – 5,000 $ עבור כל תחנה אשר תחתום עם הנתבעת על הסכם "אגורות/ליטרים", בין אם הוא סייע לתהליך בצורה ישירה ובין אם לאו.
   
3. מסיבות כלשהן, שאינן זכורות לבן – ש"ך, במועד חתימת הסכם הייעוץ והסיוע, לא צורפה לו כנספח אותה רשימה של 60 תחנות (סעיף 10 לתצהיר בן – ש"ך). התובע הצהיר כי הנספח האמור לא נמסר לו מעולם "וכעבור זמן מה – התייתר" (סעיף 15ב סיפא לתצהיר התובע).
4. בסופו של דבר, ביום 23.3.1997 העביר בן – ש"ך לתובע: "רשימת תחנות לאג' ליטר" (נספח 3 לתצהיר בן – ש"ך) בה נכללו 27 תחנות.
   
5. המחלוקת בין הצדדים עניינה, במשמעות של אותה רשימת תחנות – האם מדובר ברשימה של תחנות ספציפיות / קונקרטיות שסוכם כי התובע יפעל בהן בלבד (כטענת הנתבעת) או שמא התובע זכאי לתגמול גם בגין הסדרים שנערכו עם תחנות שלא מופיעות ברשימה (כטענת התובע) שכן לבסוף ניתנה לו "יד חופשית" לפעול בתחנות פז?
   כפי שיפורט להלן, אני סבור כי בהקשר זה, יש לקבל את גרסת התובע. גם כאן, התנהגות הצדדים כעולה מהראיות שהובאו בפניי, מצביעה על כך שאכן לתובע ניתנה "יד חופשית" לפעול גם בתחנות שאינן כלולות במפורש ברשימה. מעבר לכך, כאמור לעיל, העברת התחנות לשיטת אג' ליטר, הייתה אינטרס ראשון במעלה של פז שראתה בכך מטרה חשובה, ולכן גם ההיגיון נותן שהיא הייתה מוכנה לתגמל את התובע עבור כל תחנה שיעביר, בין אם ברשימה כזו או אחרת, ובין אם לאו.
   
6. התובע הצהיר (סעיפים 17 - 19 לתצהירו) כי: "17. מיד עם קבלת הרשימה התחלתי לבקר בתחנות אלה. אחרי פחות מחודש כבר הספקתי לבקר ב – 25 מתוכן...
   18. ביקשתי מבן שך מספר פעמים לקבל שמות של תחנות נוספות ולא קיבלתי. בסופו של דבר נתן לי בן שך "יד חופשית" לפעול בכל תחנות פז.
   19. "שיטת העבודה" שהתפתחה, ונמשכה שנים, היתה שאני פונה, על פי שיקול דעתי, לתחנות פז השונות, תוך עדכון של בן-שך... אודות המגעים השונים. בן שך (והסמנכ"לים) קיבלו ממני את המידע, שהתייחס לתחנות רבות, רובן לא "ברשימה" הנ"ל, עודדו אותי להמשיך ולפעול ומעולם לא גילו דעתם, ולו ברמז, כי עלי להגביל עצמי מלפעול בתחנות כלשהן...".
   
7. מנגד, בן – ש"ך הצהיר (סעיף 11 לתצהירו): "בסופו של דבר סוכם כי התובע יפעל ב-27 תחנות קונקרטיות בלבד. זאת בהתאם לרשימה מיום 23.3.97, שכללה תחנות ספציפיות אשר בהן אכן חששנו להיתקל בקושי מיוחד לקבל את הסכמתן לשינוי של הסדר ההפעלה למתכונת "אגורות/ליטר"."
   דבריו של בן – ש"ך נסתרו בחקירתו הנגדית, במסגרתה הודה כי הרשימה של 27 תחנות לא הייתה רשימה סופית ומסכמת ואחריה התובע היה אמור לקבל רשימת תחנות נוספות (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 21 – 24) ומלכתחילה הצדדים דיברו על 60 תחנות. בהמשך אישר בן – ש"ך כי הוא והתובע דיברו גם על תחנות מעבר לאלו שכלולות ברשימה ולדבריו ביחס לתחנה ברמת אשכול: "כן, דיברנו על התחנה שלו, למרות שהיא לא כלולה ברשימה. אני אל [צ.ל. לא – י.ש.] מכחיש את זה שדיברנו על תחנות נוספות וגם על חברות נוספות." (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 10 – 19. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.) ובהמשך ציין בן – ש"ך כי אין היגיון בכל מיני תחנות ברשימה (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 10 – 17).
   בנוסף, בן – ש"ך אישר את דברי התובע כשהודה, כי הוא לא אמר לתובע שהוא חורג מהרשאה או מסמכות, בזמן שהתובע טיפל בתחנות שאינן כלולות ברשימה וכלשונו:

"ש: נכון שאתה מעולם לא אמרת למר גזית להפסיק לטפל או להפסיק מגע עם תחנה שלא ברשימה?
ת: אני לא זוכר לטוב ולא זוכר לרע, לא זוכר
ש: לא עשית איזשהו סימן שאפשר להבין מצד גזית שהוא חורג מהרשאה או מסמכות...
ת: לא, אבל במשך הזמן התחיל להיות ברור מה אפשרי ומה לא" (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 25 – 29).

1. לפיכך, אני סבור כי יש לקבל את גרסת התובע כי גם אם מלכתחילה הייתה כוונה ליצור רשימה במסגרתה הוא יפעל, בסופו של דבר ניתנה לו "יד חופשית" לפעול בתחנות נוספות על אלו שברשימה שהועברה אליו מהנתבעת.
   

עבור אילו סוגי הסכמים / הסדרים של התחנות מול פז יש לתגמל את התובע?

1. לאחר שקבעתי כי התשלום החודשי לתובע נעשה "על החשבון" וכי לתובע ניתנה יד חופשית לפעול גם בתחנות שלא הופיעו ברשימה כאמור, יש להכריע בשאלה עבור אילו סוגי הסכמים / הסדרים, שנעשו בסופו של דבר בין התחנות לבין פז, יש לתגמל את התובע?
   לטענת הנתבעת, התובע אמור היה להיות מתוגמל אך ורק בגין תחנות שיחתמו על הסכם / הסדר "אגורות / ליטרים" ומשלא נחתמו הסכמים במתכונת זו, אין כל בסיס לדרישתו לתשלום בגין רכיב זה.
   מנגד, לטענת התובע, הוא זכאי לתמורה גם בגין תחנות שהנתבעת שכרה והפעילה בעצמה (ולא נחתמו בהן הסכמי אגורות / ליטר) והוא נתבקש על ידי הנתבעת לפעול בתחנותיה, לקידום אחיזתה במקטע השיווק לצרכן – בין בשיטת "העברת ההפעלה" ובין בשיטת "אגורות / ליטר".
2. מלשון הסכם הייעוץ והסיוע, עולה כי ההסדר אותו רצתה הנתבעת להנהיג היה הסדר של מעבר לשיטת "אגורות / ליטר". אולם, התובע הצהיר (סעיף 33 לתצהירו) כי: "... כבר מהשלבים הראשונים של פעילותי, לאחר חתימת הסכם הייעוץ והסיוע, הוצעו על ידי פז למפעילי תחנותיה גם "הסכמי השכרה" (או, כפי שכונו בד"כ, "הסכמי הפעלה") וגם הסכמי "אגורות/ליטר" ואני התבקשתי על ידי בן שך לפעול הן למען הסכמי "אגורות/ליטרים" והן למען הסכמי "הפעלה" וכך עשיתי, החל מהשלבים הראשונים של פעילותי. בנסיבות ששררו, ממילא לא ניתן היה לפעול אחרת. ואכן, החל מתחילת פעילותי כל פי הסכם הייעוץ והסיוע, המלצתי לבעלי התחנות, בידיעת בן שך ועל פי הכוונתו, להגיע עם פז או להסדר הפעלה או להסדר אג'/ליטר." (ההדגשה הוספה – י.ש.).
   
3. גרסת התובע נתמכה גם בדברי הנתבעת.
   אמנם, בתצהירו (סעיף 13) הצהיר בן – ש"ך כי: "מתכונת התקשרות זו של "אגורות/ליטר" הייתה המתכונת שאותה ביקשה חברת פז להשיג באותו שלב, ופז סברה כי לשם השגתה עם אותם מפעילים ותיקים שנדרשת הסכמתם לשינוי המתכונת, ולשם כך בלבד, היא תיזקק לסיועו של התובע." אולם, בחקירתו הנגדית בן – ש"ך העיד כי הוא ידע על כך שהתובע מדבר עם בעלי התחנות גם על השיטה של השכרה והיו שלבים שהוא רצה לשלבו בכך וכלשונו:
   "ש: אתה ידעת שגזית מדבר על תחנות גם לגבי השכרה.
   ת. כן
   ש: אתה עצמך דיברת עם מר גזית וניהל איתו דיאלוג גם על תחנות שהיו מיועדות להשכיר או להעביר את ההפעלה שלהן לפז. נכון?
   ת: הי [צ.ל. היו – י.ש.] שלבים שבהם אני רציתי לשלב אותו במהלכים שעשינו והצליחו, לא כמו המהלך הראשונה שרצינו לעשות ולא הצליח, ומהלך השכרת התחנות היה כזה. אבל בשלב הזה היה כבר בחברה מערך סגור של אנשים, שעסקו בכך, בשכירת תחנות, והם מצדם לא כ"כ רצו שהוא יפעל בגזרתם." (עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 7 – 14).
   
4. לפיכך, אני סבור כי גם אם בתחילת הדרך, הנתבעת הייתה מעוניינת שהתובע יסייע לה רק ביחס להסדרי מעבר לשיטת אגורות/ליטרים, בהמשך, לאחר שהצדדים הבינו שהשיטה שגויה (ראה: עדות בן – ש"ך, עמ' 54 לפרוטוקול, ש' 22), הנתבעת נדרשה לסיוע של התובע גם בתחנות שעברו לעבוד מול הנתבעת בשיטות אחרות (כדוגמת, השיטה של השכרה/הפעלה), זאת בייחוד לאור העובדה שתפקידו של התובע שהיה כאמור, בעיקר כ"מכשיר לבבות" שנועד לשם "שינוי אוירה" (כאמור ברישא להסכם הייעוץ והסיוע), תרם גם ביחס לשכנוע התחנות לעבור לעבוד מול הנתבעת גם בהסדרים אחרים, זולת ההסדר של "אגורות / ליטרים".

יתרת התמורה לה זכאי התובע מכוח הסכם הייעוץ והסיוע

1. כאמור, התשלום החודשי בסך 7,500 $ ששולם לתובע, היה תשלום "על חשבון" התמורה מכוח אותו הסכם. כעת, יש לאמוד את הסכום הכולל לו זכאי התובע על פי אותו הסכם.
   
2. לטענת התובע, בתקופה שבין 7.2.1997 – 31.12.2000 הועברו לשיטת "אגורות / ליטר" ו/או להפעלת פז כ – 100 תחנות לפחות (סעיף 88 לתצהיר התובע). בכתב התביעה ביסס התובע את התמורה בגין רכיב זה על 100 תחנות ובסך הכל 500,000 דולר (5,000 $ X 100 תחנות).
   בסיכומיו, ביסס התובע את חישוב התמורה בגין רכיב זה על 105 תחנות שהועברו לשליטת פז בתקופה הרלבנטית ומכאן, לגישתו, הוא זכאי לסך של 525,000$ + מע"מ בגין רכיב זה.

לטענתו בסיכומיו (סעיף 45), לצורך קביעת שיעור התמורה בגין רכיב זה, יש להתחשב במספר התחנות בהן עברה שליטה לפז בתקופת פעילות התובע בין השנים 1997 – 2000 ולשיטתו, מספר התחנות הוא ההפרש בין מספר התחנות בשליטת הנתבעת בסוף התקופה הרלבנטית (דצמבר 2000) לבין מספרן בתחילת התקופה (פברואר 1997) – כאשר בסוף התקופה הופעלו 115 תחנות בשליטת פז ובתחילת התקופה, בטרם החלה פעילות התובע, הנתבעת הפעילה 10 תחנות (כעדות בן – ש"ך – עמ' 66 לפרוטוקול ש' 11 - 12).

1. בסוגיה זו, הגישה הנתבעת תצהיר משלים של מר חיים אופיר המכהן כמנהל יחידת המחירים של פז.
   לפי האמור בתצהירו ביום 7.2.1997 הפעילה פז (בעצמה או באמצעות חברת בת שלה) כ – 30 תחנות תדלוק וביום 31.3.2001 הפעילה פז (בעצמה או באמצעות חברת בת שלה) כ – 115 תחנות תדלוק (סעיפים 1 – 2 לתצהיר אופיר) ובהמשך הצהיר (סעיף 4) כי: "אם כן, במהלך התקופה הרלוונטית... גדל מספר התחנות שהופעלו על ידי חברת פז... בכ – 85 תחנות, כאשר בתקופה זו נחתמו בסה"כ 89 הסכמים שבעקבותיהם הפכה פז למפעילת התחנה". בסיכומיה (סעיף 115) ציינה הנתבעת כי: "...מספר התחנות המפורט בתצהירו של מר חיים אופיר מבוסס ומדויק.".
   
2. בנוסף, בזמן אמת, במכתב הדרישה של התובע להתחשבנות מול הנתבעת מיום 5.1.2001 (נספח י"ב לתצהיר התובע) דרש התובע השלמה של התמורה בגין רכיב זה לפי כמות של כ – 90 תחנות ובסך הכל 450,000$.
   
3. לאור זאת, אני סבור, כי בעניין זה יש לקבל את עדותו של חיים אופיר שנמצא אמין בעיניי, ולפיכך מספר התחנות עבורן קיימת יתרת תשלום לתובע הוא: 85 תחנות. כפי שהוסכם בהסכם הייעוץ והסיוע, התשלום עבור כל תחנה הוא 5,000$, ללא נפקות לשאלה אם התובע סייע ישירות להסדר מול התחנה, אם לאו.
   לכן, התשלום לו זכאי התובע בגין רכיב זה הוא 5,000$ X 85 = 425,000$ (בכפוף לניכוי הסכומים החודשיים ששולמו לתובע, כפי שיפורט להלן).

ההסכם המשלים

1. בהתאם לאמור בהסכם הייעוץ והסיוע, ביום 20.4.1997 נערך בין הצדדים ההסכם המשלים שכותרתו:
   "הסכם לתגמול עבור סיוע להשגת פשרות, תווך ברכישות, הבאת אתרים חדשים ותחנות של חברות אחרות".
   
2. גם כאן, לאור חשיבות נוסח ההסכם, למחלוקת בין הצדדים, אצטט את שהוסכם בו כדלקמן:
   "1. תגמולך בסיוע להשגת פשרות בין התחנות הרצ"ב לבין החברה (בנוסף להסכמי אג' ליטר) יהיה בהתאם להיקף מכירותיהן החודשי הממוצע לפי מקדם של 2,000 (אלפיים) $ + מע"מ לכל 100 אלף ליטר (זיו און, עלית, רמה רחובות, מנחם, ברורים, פסגת זאב, גבעת שאול, תלפיות, קיסריה).
   2. התגמול עבור סיוע בהעברת תחנות של חברות אחרת לפז יהיה בהיקף כפול מהמצוין בסעיף 1. התגמול עבור הבאת אתרים לתחנות חדשות לפז יסוכם בנפרד.
   3. תגמול עבור יוזמה / תווך ברכישת תחנות / זכויות בתחנות יהיה... 2% מערך העסקה..., וזאת עד 1 מ' $, ולאחר מכן 1%. אנו נודיעך על המקומות בהן נרצה עזרתך."

תגמול התובע עבור סיוע בהשגת פשרות :

1. כאמור בסעיף 1 להסכם זה, ההסכם המשלים, נקב ברשימה של 9 תחנות ספציפיות בהן נדרש התובע לסייע בהשגת פשרות.
   
2. קיימת מחלוקת בין הצדדים, בנוגע לתמורה לה זכאי התובע עבור סיועו בהשגת הפשרות. לטענת הנתבעת, אין לתובע כל עילה, על בסיס ההסכם המשלים, שכן הסכם זה הסתיים ביום 1.3.1998 (בהתאם לתוקפו של הסכם הייעוץ והסיוע אותו הוא נועד להשלים) ובמהלך תקופת ההסכם הלכה למעשה, לא נחתם אף הסכם פשרה עם אף אחת מהתחנות הנזכרות בו וגם לפשרות שהושגו הרבה אחרי תקופת ההסכם, לא הייתה לתובע כל תרומה.
   מנגד, לטענת התובע, רכיב התגמול לפי ההסכם המשלים נועד מלכתחילה להשתלם עבור פשרות בין פז לבין תחנות להן סייע התובע בסכסוכים מול הנתבעת, בטרם הסכם הייעוץ והסיוע, בו התבקש התובע, בין היתר, להביא לפשרה הגיונית בסכסוכים בין פז לבין תחנות מסוימות בהן הוא "מטפל כרגע".
   
3. התובע הצהיר בהקשר זה (סעיף 37 לתצהירו) כי:

"כאמור, התבקשתי על-ידי פז גם לסייע לה בהשגת פשרות בין תחנות אשר בענייניהן מולה הייתי מעורב עוד קודם לכן, לבינה, כך "שמעורבותי תביא לפשרה הגיונית"... מכוח הסכם הייעוץ והסיוע הייתי זכאי לתגמול עבור פשרות בתחנות אלה, ברגע שפשרה היתה מושגת, מתוך הנחה שמעורבותי (שכבר היתה קיימת), תקדם הסכם פשרה. ואכן, בכולן סייעתי לקידום פשרה.
38. בהסכם אפריל 1997 נרשמו ספציפית תחנות להן סייעתי באותה נקודת זמן ובהן: זיו, און, עלית, רמה רחובות, מנחם, ברורים, פסגת זאב, גבעת שאול, תלפיות, קיסריה.".

1. מנגד, אשר שמיר, מי שכיהן משנת 1999 כסמנכ"ל בכיר לעסקים ולנדל"ן בחברת פז (להלן: "שמיר"), הצהיר מטעם הנתבעת בהתייחס לשש תחנות אותן מונה התובע בהן הוא סייע, לטענתו, להשיג הסדרי פשרה, כי:
   "... מדובר בטענה חסרת כל שחר! כמי שהיה מופקד על ניהול המשאים ומתנים עם אותן תחנות אני יכול להעיד ממקור ראשון שהתובע לא היה מעורב בהם באופן ממשי, ולא סייע להשגת הסכמי הפשרה." (סעיף 8 לתצהירו).
   לעומת זאת, מר שמיר העיד כי לא הייתה לו מעורבות בהסכמות שהיו בין התובע לנתבעת (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 5 – 6) ועד שנת 1999 התובע עבד בעיקר מול בן – ש"ך ולא מולו (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 1 – 2). בניגוד לאמור בתצהירו (סעיף 9) ביחס לתחנה בגבעת שאול כי: "התובע לא נטל כל חלק בהסכם או במשא ומתן שקדם לו.", בחקירתו הנגדית כשנשאל האם ידוע לו שהתובע סייע מטעם התחנות מול הנתבעת עוד לפני ההסכם המשלים מול הנתבעת, הודה שמיר כי: "בגבעת שאול יכול להיות שהוא היה כן" (עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 23 – 29). ובהמשך, כשנשאל: "אתה לא יכול לשלול את האפשרות שגזית לא השתתף במו"מ המסחרי היה בעצם בקשר עם בעלי התחנה ופעל מהצד" אישר שמיר כי הוא היה בקשר, וכלשונו: "הוא היה בקשר, פעל מהצד..." (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 25 – 29).
   גם בהסכם הייעוץ והסיוע קיימת התייחסות לסיוע של התובע מול תחנות מסוימות ובן – ש"ך ציין באותו הסכם כי: "אני יודע כי אתה מטפל כרגע במספר סכסוכים הקיימים בין החברה לבין תחנות מסויימות. אשמח כי מעורבות שלך תביא לפשרה הגיונית.".
   
2. אני סבור, כי לאור הגדרת תפקידו של התובע כמי שהיה אמור "להכשיר לבבות" (עדות בן – ש"ך, עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 15 – 16) אין ממילא חשיבות לשאלה האם התובע היה מעורב במשא ומתן לפשרה מול אותן תחנות באופן אישי, שכן מתוקף תפקידו הוא לא היה אמור להשתתף במשא ומתן ובגיבוש ההסכם המשפטי מול אותן תחנות.
   שמיר העיד בחקירתו הנגדית, כי התובע לא השתתף בהליכי המשא ומתן לפשרה ולא היה צריך להשתתף בהם שכן: "...אף פעם לא חשבתי שזה חלק מהתפקיד שלו" (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 14 – 16) ולמעשה לא הייתה לו סמכות לנהל משא ומתן או להציע הצעות מטעם הנתבעת (שם, ש' 19 – 20) ובטח שלא לסגור הסכמים לבדו מול בעלי התחנות (שם, ש' 26 – 28) וכן התובע לא היה אמור להשתתף בשלב הפגישות עם עורכי הדין של הצדדים (עדות בן – ש"ך, עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 13 - 14). תפקיד התובע התמצה בפעילות המקדימה להסכמי הפשרה ולמשא ומתן בגינם, זאת על מנת לרכך את דעתם של בעלי התחנות, כך שיסכימו לנהל משא ומתן כלשהו מול הנתבעת וכלשון בן – ש"ך: "... אני חושב שאחד הסיבות להצלחה היא היכולת שלנו לדעת מה קורה בשטח ואחת הסיבות לידיעתנו מה קורה בשטח הייתה העבודה עם גזית" (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 14 – 15). לפיכך, אף אם הושגו הסכמי פשרה מול אותן תחנות בתקופה שלאחר פעילות התובע (כטענת הנתבעת), אין בכך כדי לשלול את מעורבותו בשלב הראשוני (עוד לפני המשא ומתן) "להכשרת הלבבות" ול"שינוי אוירה" מול אותן תחנות.

ייתר על כן, יש לזכור כי בעלי התחנות לא ידעו שגזית פועל עבור פז, כך שגם הלכה למעשה, הוא לא יכול היה ליטול חלק פעיל במשא ומתן. כפי שהעיד התובע בחקירתו הנגדית, כשנשאל האם כשניהל את המגעים מול תחנות הדלק, אמר לנציגי התחנות שהוא עובד מטעם פז, השיב: "לא. אמרתי להם שזה איש משלנו שאמר לי לעשות פשרה על כל החברה ובקשתי מהם לשמוע אותו. לחלק אמרתי שאם ייצא משהו אני בטח אקבל גם ממך וגם ממנו. לחלק לא אמרתי." (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 4 – 7) ובהמשך, כשנשאל האם אמר למישהו שהוא מקבל סכום קבוע מפז, השיב: "לא חושב. אם הייתי מציג את עצמי כאיש פז האפקטיביות שלי היתה יורדת מהר מאוד. הופעתי לא כעובד חברת פז, ולא אמרתי את כל האמת במלואה והסברתי שכדאי שישמעו את פז וידברו איתם..." (שם, ש' 8 – 11).

יתרת התמורה לתובע בגין סיוע בהשגת פשרות

1. לטענת התובע, התמורה בגין השגת הפשרות לפי הסכם המשלים הינה בסך כולל נומינלי של 96,000 $ לפי אומדן של היקף מכירות חודשי עבור התחנות הבאות – עלית (ר"ג), רמה רחובות, מנחם (ראשל"צ), גבעת שאול (י-ם), תלפיות (י-ם) ואשל הרצליה. בכתב התביעה, תבע התובע תשלום עבור 8 תחנות ובתצהירו (סעיף 89) צמצם את תביעתו ל – 6 תחנות.
   
2. בכל הנוגע לתחנת אשל הרצליה – תחנה זו לא נכללה ברשימה במסגרת ההסכם המשלים ולכן אני סבור, כי התובע לא זכאי לתמורה בגינה ובנוסף, עדות התובע לגבי מעורבות בהשגת פשרה בתחנה זו, נסתרה בחקירת בן – ש"ך שהודה במהלך חקירתו הנגדית כי הוא לא זוכר מעורבות של התובע בתחנה זו וכן לא זוכר שהייתה בעיה עם נציגי התחנה, שכן ההסדר עימם סוכם לפני שהגיע לתפקידו כמנכ"ל (עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 31 – 34).
   
3. התובע העלה טענה חלופית, כי גם אם התגמול בגין תחנה זו לא סוכם, עדיין הוא זכאי ל"שכר ראוי" בגין עבודתו בתחנה זו ולהוכחת אותו שכר ראוי צירף התובע, כאמור, חוות דעת מומחה מטעמו.

לאחר עיון בחוות הדעת וחקירת המומחה, אני סבור כי ככלל, יש לדחות את טענות התובע ביחס לתשלום שכר ראוי ככלל, ולגבי תחנת אשל הרצליה, בפרט, משאלו לא הוכחו כנדרש.

1. נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על התובע (ראה: ע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ נ' אסתר ביר, פ"ד מח(3) 116, 129 (1994); ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20, 31 (2004) (להלן: "עניין יכין חקל")).

בבואו לפסוק את שיעור השכר הראוי, נדרש בית המשפט לבסס את קביעותיו על נסיבות המקרה ועל הראיות שהובאו לפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מג(1) 160, 165 (1989); ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125-126 (1993); עניין יכין חקל הנ"ל, פסקה 10 לפסק הדין).
כאמור, נטל ההוכחה בשאלת גובה השכר הראוי מוטל על התובע ומקובל להוכיח את השכר הראוי באמצעות מומחה אשר יכול להעיד על הנוהג הקיים במגזר המדובר (עניין מוסקוביץ הנ"ל, עמ' 129; עניין ביניש עדיאל הנ"ל, עמ' 126; עניין יכין חקל הנ"ל, פסקה 14) (תא (מחוזי ת"א) 2089-05 אריה בן מיור נ' Elie Tahari Ltd (פורסם בנבו, 6.9.2010)).

1. אני סבור, כי במקרה דנן, לא ניתן לבסס את תביעת התובע לשכר ראוי על חוות דעת המומחה מטעמו. עדות המומחה מטעם התובע התבססה על סברות ונסתרה במהלך חקירתו הנגדית, ובלאו הכי הגעתי למסקנה כי במקרה דנן, לא ניתן להשתית על חוות דעתו את תביעת התובע לשכר ראוי; המומחה העיד כי לא ידע שבמהלך התקופה קיבל התובע גם שכר חודשי מהנתבעת וכי למעשה, השכר של התובע לא ידוע לו (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 6 – 25, עמ' 10 ש' 32 – עמ' 11 ש' 4). המומחה לא כלל בחוות דעתו או בחקירתו הנגדית התייחסות כלשהיא לנוהג התשלום הקיים במגזר המדובר והסכים כי הוא לא עשה חישוב מדויק, אלא ציין באופן כללי כי סביר שהתגמול לתובע יהיה לפי הצלחה (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 18 – 20). בנוסף, המומחה העיד כי אינו מכיר מקרה דומה ו: "גם את הפרטים של התובע לא מכיר" (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 6 – 25) לבסוף, ציין שאינו יכול להגיד האם השכר הכולל שקיבל התובע בסך של 14,500$ לחודש (מהנתבעת ומחברת סונול יחד, ביחס להסכם תחנות פיראטיות) ראוי או לא (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 2 – 10).
   
2. לגבי חמש התחנות הנותרות (זולת תחנת אשל הרצליה) התמורה בה נקב התובע בתצהירו, מבוססת על היקף מכירות חודשי שנקבע לפי אומדן על פי ידיעת התובע ובסך הכל 74,000$ עבור 5 תחנות. התובע לא הציג נתונים /ראיות לגבי האומדן שהציג ובסיכומיו (סעיף 55) טען כי: "היקף המכירות (שהינו מרכיב בנוסחת חישוב התשלום לגזית) מבוסס על אומדן של גזית על פי מיטב ידיעתו" (ההדגשה הוספה – י.ש.). הנתבעת, מנגד טענה בסיכומיה, כי התובע לא זכאי לתמורה בגין הסכם זה, אולם, לא טענה לגבי גובה החיוב, למקרה שיקבע שיש לה חבות בגין הסכם זה (כפי שנהגה לגבי ההסכמים האחרים).

1. אני סבור, כי מחד לא ניתן לפסוק לתובע את מלוא סכום תביעתו בגין רכיב זה, שכן כאמור הסכום שתבע מתבסס על אומדן שלו בלבד שלא הוכח. מאידך, מהראיות שהובאו בפניי לא ניתן לקבוע מה בדיוק היה היקף שיעור הסיוע של התובע בהשגת הפשרות וממילא ולאור טענות הנתבעת, כי עיקר המשא ומתן לפשרות כלל לא נעשה על ידי התובע, יש להפחית סכום מסוים מהסכום הנתבע ולקבוע סכום זה בהתבסס על אומדן ראוי.
   לפיכך, אני סבור על פי אומדנה והערכה, כי קנה המידה הנכון לאותו אומדן, צריך להילמד מהסכום שהצדדים עצמם קבעו בהסכם הייעוץ והסיוע בסכום של 5,000 דולר עבור כל תחנה, ולכן יש להעמיד את הסכום לו זכאי התובע בגין סיוע בהשגת פשרות על סך של 25,000$ (=5,000$ X 5).
2. מן הראוי לציין, כי לא נעלם מעיני ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים (מיום 13.1.2011) ביחס לבקשת התובע למתן צו להשיב על שאלון, כי הצדדים ידונו בשאלה אילו נתונים יימסרו לתובע לצורך חישוב סכום החבות, ככל שזו תאושר ביחס לסיוע בהשגת הסכמי פשרה ויציגו טיעוניהם בפני בית המשפט. אולם, בשעה שהתובע תבע סכום כסף בגין רכיב זה בסיכומיו וכן התייחס להסדר זה בסיכומיו (סעיף 55), הנתבעת, מצידה, לא כפרה בסכום האומדן ולא העלתה טענות ביחס להסדר הטיעון, יש לראותה כמי שוויתרה על טענותיה בהקשר זה.

תגמול התובע עבור רכישת זכויות זכיינים

1. "זכיינים" הם מפעילי תחנות שלא היו להם זכויות קנייניות רשומות במקרקעי התחנה, אולם הם בדרך כלל הפעילו תחנות דלק בבעלותה של פז במשך שנים ארוכות וטענו לזכויות דיירות מוגנת (סעיף 23 לתצהיר התובע).
   בסעיף 3 להסכם המשלים הוסכם כי: "תגמול עבור יוזמה / תווך ברכישת תחנות / זכויות בתחנות יהיה 2% מערך העיסקה וזאת עד 1 מ' $, ולאחר מכן 1%. אנו נודיעך על המקומות בהן נרצה את עזרתך." (ההדגשה הוספה – י.ש.).
   
2. לטענת הנתבעת, התובע לא השיג את מטרות ההסכם גם ביחס לרכישת זכויות זכיינים, לא במהלך תקופת ההסכם ולא בכלל ולכן אינו זכאי לתמורה בגין רכיב זה. בהסכם נקבע מפורשות כי: "אנו נודיעך על המקומות בהם נרצה עזרתך", אולם במהלך התקופה הרלבנטית לא הועברו לתובע שמות של תחנות המיועדות לרכישת זכויותיהן בהן פז רצתה את עזרתו.
3. בניגוד לטענת הנתבעת, טען התובע כי ביום 27.11.1998 מסר לו בן – ש"ך, בשיחה טלפונית רשימת "תחנות זכיין לטיפול" ולכן, לטענתו, ברור שהושגה הסכמה ביניהם הן לעניין עצם הטיפול בזכיינים כרכיב נפרד והן לעניין התמורה בגינו.
   התובע הצהיר (סעיף 42 לתצהירו) כי:
   "בשנת 1998 לאחר מס' שיחות על פתרונות לזכיינים ועדכונים על סיועי בעיקר בתחנות חוף הכרמל ושער הגיא ביקשתי מבן שך... רשימת "זכיינים לטיפול". ראה: תרשומת שיחה מיום 4.11.98. ביום 27.11.98 נמסרה לי רשימה כזו, בשיחה טלפונית. תרשומות שערכתי משיחות אלה "בזמן אמת" מצורפות...". התובע המשיך והצהיר, כי הוא פעל בהיקף נרחב יחסית, בידיעת והכוונת הנתבעת, לרכישת זכויות הזכיינים ובתוך כך קיים פגישות על בעלי הזיכיון בכל תחנה ותחנה בהן נחתם הסכם לרכישת הזכויות בתקופה הרלבנטית ובסך הכל כ – 80 פגישות והיה בקשר טלפוני שוטף עם הזכיינים ועם הנתבעת. לביסוס טענותיו בנוגע לרכיב זה, צירף התובע תרשומות של שיחות שערך (נספח י' לתצהירו) ותמלילים של שיחות שהקליט (נספח ט' לתצהירו).
   
4. טענות התובע בהקשר זה מהוות עדות יחידה של בעל דין, אשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 ההסתמכות עליה בלבד מוגבלת מבחינה ראייתית ויש לנקוט משנה זהירות בקביעת ממצאי עובדה על יסוד עדות יחידה זו.
   
5. בנוסף, אני סבור, כי ככלל ובהקשר זה בפרט, לא ניתן להסתמך על התרשומות שערך התובע, לאור סתירות שנתגלו בהן במהלך חקירתו.
   לדוגמא, לגבי מסמך שהתובע טען שרשם לעצמו שכותרתו: "העברת תחנות להסכמי אג' ליטר / הפעלה – הערות והיזון חוזר" אותו הכין לקראת פגישה עם סמנכ"ל פז לעניין עדכון המצב בתחנות השונות (נספח ה' לתצהירו). בראש המסמך מופיע התאריך 20.4.97 והתובע העיד שהמסמך הוקלד ב – 19.4 או ב – 15.4, אולם בעמוד 3 לאותו מסמך קיימת הערה בכתב יד מתאריך 11.3.97 – כלומר, למעלה מחודש לפני עריכת המסמך. התובע לא ידע להסביר כיצד על גבי מסמך שהוקלד למחשב בתאריך מסוים, הוא נהג להוסיף הערות בכתב יד אודות אירועים שהתרחשו למעלה מחודש לפני כן (עמ' 31 לפרוטוקול ש' 8 – עמ' 32 ש' 21). גם תוכן הדברים שצוינו סותר האחד את השני, שעה שבמילים שהוקלדו צוין לגבי תחנת גילה כי: "מקבל להערכתי את השיטה", בכתב יד ציין התובע כי: "לא מראים סימפטיה". עדות התובע וניסיונותיו ליישב את הסתירה, כי: "כל מסמך שהוא היה קודם אני יכול לכתוב. אני גם יכול לכתוב שנתיים קודם." (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 22) לא נמצאו הגיוניים וסבירים בעיני.
   
6. מנגד, גם אם אקבל את טענת התובע כי הנתבעת, באמצעות בן – ש"ך, מסרה לו רשימת "תחנות זכיין לטיפול" (ואיני מכריע בכך), ממילא הוא לא הוכיח כנדרש, את פעילותו באותן תחנות. גם כאן, התובע מבקש לבסס את תביעתו בגין רכיב זה על תרשומות ותמלילים של שיחות שערך והקליט ולטענתו, בגין הסכמי רכישת זכויות מזכיינים, הוא זכאי לתמורה עבור חמש תחנות – שער הגיא, חוף הכרמל, חופית, לילך (ת"א), ראש פינה. הגם שהתובע, כאמור, מבקש לבסס את תביעתו בגין רכיב זה על תרשומות שערך, רק כדוגמא לחוסר האפשרות לסמוך על התרשומות שערך התובע, שלוש מבין חמש התחנות האמורות – חופית, לילך (ת"א) וראש פינה – כלל לא אוזכרו על ידו בתמלילים או בתרשומות שערך אודות שיחותיו עם בן – ש"ך (נספחים ח' ו – ט' לתצהיר התובע). התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי אין שום עדות בתמלילים או בתרשומות לקשר שלו עם תחנות אלו (עמ' 48 לפרוטוקול, ש' 10 – 13) ולכן ממילא, התובע לא ביסס את פועלו ביחס לתחנות אלו.
   
7. ביחס לשתי התחנות האחרות – שער הגיא וחוף הכרמל – כאמור, לא ניתן להסתמך על התרשומת שערך התובע לתמיכה בטענתו כי תחנות אלו הופיעו ברשימת תחנות הזכיין שהועברה לטיפולו, כאמור, בשיחה טלפונית בינו לבין בן – ש"ך בנובמבר 1998. מעבר לכך, גם אם טענת התובע כי התחנות נכללו בסיכום בינו לבין בן – ש"ך הייתה מתקבלת, אני סבור כי התובע ממילא לא הוכיח כנדרש, את פועלו בהן.
   
8. לתמיכה בפעילותו בתחנות הזכיינים צירף התובע תמלילים של שיחות שהקליט בנוגע לטיפולו בתחנות אלו (סעיף 44 לתצהירו).

אני סבור כי באופן כללי לא ניתן לקבל כממצא ראייתי גם את התמלילים שצירף התובע כעדות לשיחות טלפוניות שניהל בנוגע לתביעה לאור סתירות שנתגלו ביחס אליהם;
בתחילה, העיד התובע כי מכשיר ההקלטה היה אתו מוכן כל הזמן (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 8 – 9) וכי לא מדובר בהקלטה של פעם פעמיים אלא משהו שיטתי (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 26 – 27), אך לעומת זאת היו שיחות שלא הקליט (עמ' 27 לפרוטוקול ש' 23 – 24). בהמשך העיד כי יש לו יומן עם תאריכי שיחות, אולם יומן זה לא גולה בגילוי המסמכים ללא כל הסבר, וכלשונו: "לא גיליתי כל מיני דברים..." (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 3 – 8), התובע גם לא ידע להסביר מדוע בחר שלא להקליט שיחה מסוימת עם בן – ש"ך (עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 6 – 8) ונמצא כי לא הייתה עקביות בהקלטות שביצע התובע, שכן שיחה אחרת מאותו יום עם בן – ש"ך הוא דווקא כן הקליט (עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 7 – 13). בנוסף, התובע העיד כי הוא עיבד את התמלילים והוסיף בהדפסה הערות לתמלילים, כגון בתמליל שיחה עם בן – ש"ך מיום 4.9.2001 הוסיף התובע בראש המסמך: "מודי 4.9.01, המערכה נגד יאיא כבר 10 סגורות הוא ביקש פתק" ולא ידע להסביר מדוע זה נעשה כך וכלשונו: "...אני לא זוכר את הטכניקה או איך זה בדיוק נכתב. אין לי הסבר אך אני כתבתי את זה..." (עמ' 34 לפרוטוקול ש' 27 – עמ' 35 ש' 11).

1. לפיכך, אני סבור כי יש לדחות את תביעת התובע בגין רכיב זה. לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך להכריע במחלוקת בין הצדדים בנוגע לשיטת התשלום עליה הוסכם בגין רכישת זכויות זכיינים ובכלל זה ביחס לנפקות נספח ז' לתצהיר התובע (שכונה על ידי התובע "מסמך יולי 97").

הסכם התחנות הפיראטיות

1. ביום 9.2.2001 נחתם בין הצדדים הסכם ייעוץ לשם מינוי התובע כיועץ לנתבעת במאבק בתחנות הפיראטיות (נספח ו' לכתב התביעה). בשל חשיבות הסכם הפיראטיות למחלוקת בין הצדדים, יצוטטו להלן סעיפים נבחרים ממנו;
   
   בסעיף 3 להסכם הפיראטיות שכותרתו "תקופת ההסכם" הוסכם כי:
   "הסכם זה יהיה בתוקף במשך תקופה של 6 חודש החל מיום 1.3.01 וכלה ביום 31.8.01."
   בסעיף 4 שכותרתו "התמורה ליעוץ" הוסכם כי:
   "4.1 בתמורה למילוי כל התחייבויותיו של היועץ על פי הסכם זה, תשלם פז ליועץ מדי חודש תמורה כוללת בשקלים השווה ל – 3,500 $ (ארה"ב) לפי השער היציג של הדולר (להלן: "דמי היעוץ").
   4.2. ...
   4.3. ...
   4.4 היועץ יהיה זכאי לבונוס מיוחד בסך השווה ל- 50,000$ ארה"ב לפי השער היציג של הדולר (להלן: "הבונוס") אם עקב פעילותו יסגרו הרשויות לפחות 10 תחנות פיראטיות בתקופת העסקתו כיועץ, וזאת עד ליום 31.8.01."
   
2. להסכם הפיראטיות קדם משא ומתן בין הצדדים, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהצעת מנכ"ל הנתבעת מיום 2.2.2001 (נספח ה' לכתב התביעה) (להלן: "ההצעה") שהוצעה מטעמו ומטעם מר משה ארז מחברת "סונול".
   באותה הצעה, צוין ביחס לתמורה המוצעת לתובע בגין השתתפותו במאבק בתחנות הדלק הפיראטיות כי:

"לגבי תנאיך הכלכליים:
7,000$ לחודש – כנגד חשבונית שתוצא על ידך – בצרוף מע"מ.
במידה וייצטרפו גופים נוספים למאבק – נשקול שנית סכום זה במטרה להגדילו.
50000 $ בונוס חד פעמי לאחר סגירת 10 תחנות ראשונות בגין פעילותך.
בונוס נוסף – בלתי מוגדר כרגע , אם יסתמן כוון אמיתי של פעילות של הרשויות המקומיות, והתגיסותן למאבק זה – עם הוכחת הצלחה בפעילות.
לא יהיו בייננו יחסי עובד ומעביד – אתה תתוגמל בגין השרותים שתעניק לנו – כאמור .
אבקשך לאשר הסכמתך להצעתנו זו ."

1. עוד קודם לכן, צוין בתרשומת שכתב בן-ש"ך מיום 29.1.2001 (מוצג ת/1) ביחס לפגישה עם התובע ומר משה ארז:
   "יקבל על עצמו התפקיד .
   הוצאות עלינו
   הוא (סכמנו 7 – בייננו)
   רוצה Success fee
   נקבל הצעה ממנו."
   
2. ביום 7.2.2001 העביר התובע למנכ"ל הנתבעת הערות לטיוטת הסכם הפיראטיות (נספח ה' לכתב התביעה).
   באותו מסמך ציין התובע לעניין תקופת ההסכם כי:
   "3. תקופת ההסכם - היות ומדובר במספר רשויות שונות, באכיפת חוק בהליכים משפטיים ובמספר תחנות רב, על ההסכם להיות בתוקף לפחות 12 חודש עד 28.2.02"
   ביחס לתמורה ציין התובע כי: "4.4 יש לחלק את סעיף הבונוס ולהבהיר שבונוס בסך 5,000 $ ישולם עבור סגירה של כל תחנה עד 10 תחנות, וזאת עבור סיוע ולחץ לפעילות הרשויות ולא "אם עקב פעילותו" הגדרה בעייתית לבחינה או מדידה.
   אין בהסכם זכר ל"בונוס נוסף – בלתי מוגדר כרגע, אם יסתמן כוון אמיתי של פעילות של הרשויות המקומיות, והתגיסותן למאבק זה – עם הוכחת הצלחה בפעילות"
   אין בהסכם ביטוי להגדלת הריטיינר במידה ויצורפו למאבק גופים נוספים."
3. לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת לו תמורה בגין השתתפותו במאבק בתחנות הפיראטיות עבור 2 רכיבים, האחד – תשלום עבור "בונוס מיוחד", השני – תשלום עבור "בונוס נוסף". להלן אבחן את טענות הצדדים ביחס לכל אחד מרכיבים אלו;

תשלום עבור "בונוס מיוחד"

1. כאמור, הסכם הפיראטיות אמור היה להיות בתוקף עד ליום 31.8.2001. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההתקשרות בנוגע למאבק בתחנות הפיראטיות נמשכה מעבר למועד הנקוב באותו הסכם משנת 2001 (ראה: סעיף 41 לתצהיר בן – ש"ך). אך, קיימת מחלוקת בין הצדדים בסוגיה האם הארכת הסכם התחנות הפיראטיות כוללת גם הארכת התשלום של הבונוס המיוחד.
2. לטענת התובע, משהוארכה תקופה ההסכם, הוארכה גם התחייבות הנתבעת לשלם לתובע בונוס מיוחד עבור סגירת 10 תחנות פיראטיות בתקופת ההסכם. מנגד, לטענת הנתבעת, בונוס זה היה חד פעמי בלבד לשם עידוד התובע לפעול בתחילת המאבק בתוך פרק זמן קצר ומוגדר.
   
3. אני סבור, כי בסוגיה זו, הדין עם התובע. כאמור, בהצעה של מנכ"ל הנתבעת מיום 2.2.2001, רכיב זה הוגדר כ"בונוס חד פעמי". אולם בהסכם הפיראטיות הוגדר לבסוף, כ"בונוס מיוחד". בסעיף 4.4 להסכם הפיראטיות צוין כי התנאי להענקת הבונוס הוא: "אם עקב פעילותו יסגרו הרשויות לפחות 10 תחנות פיראטיות בתקופת העסקתו כיועץ, וזאת עד ליום 31.8.01.". משהאריכו הצדדים, בהתנהגותם, את תקופת ההסכם, אני סבור כי על ההארכה חלות כל התחייבויות הצדדים, לרבות החובה לשלם את הבונוס המיוחד, בייחוד כשהצדדים לא הגבילו את הארכת ההסכם לתנאים מסוימים עליהם תחול ההארכה ולכאלה שלא.
   
4. בנוסף, הגם שבהצעה כינה בן – ש"ך את הבונוס הזה כבונוס "חד פעמי", בסופו של דבר בהסכם התחנות הפיראטיות לא צוין הביטוי: "חד – פעמי" אלא "בונוס מיוחד".

משהוארכה ההתקשרות על בסיס הסכם התחנות הפיראטיות, אין כל בסיס לטענת פז שרק חלק מסעיפי ההתקשרות המשיכו לחול ויש לפרש את הארכת ההסכם כי ההתקשרות נועדה להיות ככלל התקשרות "על בסיס הצלחה", כפי שציין בן – ש"ך בסיכום בכתב יד של הפגישה בין הצדדים כי התובע מעוניין ב: "success fee".

1. כמו כן, יש לדחות את טענת הנתבעת בהקשר זה, שכן מחד, הנתבעת אינה מוכנה להתחשב במה שנכתב בהצעה לעניין רכיב ה"בונוס נוסף" (כפי שיפורט להלן) ומבקשת להיצמד למילים בהסכם הסופי (ממנו נעדר הבונוס הנוסף), אולם, מאידך, הנתבעת מבקשת להיצמד למילים בהצעה בדבר "בונוס חד פעמי" ולהתעלם ממה שצוין בסופו של דבר בהסכם לגבי "בונוס מיוחד".

יתרת התשלום עבור הרכיב של בונוס מיוחד

1. לטענת התובע, בגין הבונוס המיוחד הוא זכאי לסך נומינלי של 250,000$ לפי 50,000$ עבור סגירת 10 תחנות לפחות ב - 5 תקופות של עד חצי שנה החל מ – 1.9.2001 ועד 31.12.2003. התובע הציג נתונים בטבלה בדבר פתיחת וסגירת תחנות פיראטיות בתקופה שבין השנים 2001 – 2007.

במסגרת תצהיר מתן תשובות לשאלון (מוצג ת/3), הצהיר נציג הנתבעת, אבישי שרון, כי: "המידע שעלה בידי לאתר לעת הזו כולל את מספר התחנות הפיראטיות שנסגרו בכל שנה שלמה. על פי מידע זה, הרי שבמהלך שנת 2001 נסגרו 52 תחנות, במהלך שנת 2002 נסגרו 65 תחנות, ובמהלך שנת 2003 נסגרו 83 תחנות." (סעיף 6 לתצהירו).
בנתונים אלו יש תמיכה במסקנה, כי בתקופת פעילותו של התובע נסגרו למעלה מ – 10 תחנות בגין כל חצי שנה ולפיכך, התובע זכאי לבונוס מיוחד בסך כולל של 250,000$.

תשלום עבור "בונוס נוסף"

1. רכיב זה לא נכלל בהסכם הפיראטיות, הגם שהופיע בהצעת מנכ"ל הנתבעת מיום 2.2.2001 ובמכתב התובע מיום 7.2.2001.
   התובע הצהיר בהקשר זה (סעיף 59 לתצהירו) כי: "הסכם הפיראטיות לא כלל הוראה לגבי "הבונוס הנוסף" עליו סוכם כאמור. במעמד חתימת ההסכם, הערתי לבן-שך אודות חסרונו של "הבונוס הנוסף" ובן-שך הסביר כי הסעיף נשכח או נשמט מההסכם, אולם הבטיח כי ההסכמה בעניין "הבונוס הנוסף" שרירה וקיימת.
   לא פקפקתי באמינות הבטחה בעל-פה של בן שך, כמנכ"ל פז, ורק משניתנה על ידו הבטחה זו, הסכמתי לחתום על הסכם הפיראטיות."
   לתמיכה בטענתו בעניין התחייבות הנתבעת לבונוס הנוסף, הציג התובע תרשומת שלו של שיחה שערך עם בן-ש"ך ביום 4.9.2001 (נספח ח' עמ' 32). מנגד, בן – ש"ך הצהיר (סעיף 37 לתצהירו) כי: "אני לא זכרתי שיחה כזו, לא לפני חתימת ההסכם ולא לאחריו).".
   
2. כאמור, לא מצאתי לנכון לקבל את התרשומות שערך התובע כראייה. בנוסף, לא ברור מדוע התובע בחר שלא להקליט שיחה ספציפית זו, הגם שלדבריו נהג להקליט שיחות רבות, ולעומת זאת שיחה נוספת מאותו יום (4.9.2001) דווקא כן בחר להקליט. כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית, מדוע אחת מהשיחות הוקלטה והשנייה לא, השיב: "ת: אמרתי 3 פעמים שהכל באקראי. אולי שזה דיברתי בכלל מהאוטו. אין לי מושג." (עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 11). לפיכך, כאמור לעיל, היות והתובע לא ידע להצביע על שיטה מסוימת או עקביות בהקלטת השיחות, אני סבור כי לא ניתן להתבסס על רישומי התובע בעניין זה.
   
3. בן ש"ך העיד כי אותו בונוס נוסף שנכלל בהצעתו, לא נכלל בסופו של דבר בהסכם כי ייתכן שהמחלקה המשפטית התנגדה לכך, או שהוא שינה את דעתו, כך או כך בסופו של דבר לא הוסכם על כך (עמ' 70 לפרוטוקול ש' 24 – עמ' 71 ש' 6).
   
4. בנוסף, בסעיף 8.2 להסכם הפיראטיות הוסכם כי:
   "הסכם זה מכיל את כל התחייבויותיהם של הצדדים בכל הנוגע לביצוע תפקידי ושירות היועץ על ידי היועץ בנושא התחנות הפיראטיות, וכל התחייבות, הבטחה או מצג שנעשו או ניתנו עובר לחתימה על הסכם זה, בין בעל פי ובין בכתב , ואשר לא ניכללו בהסכם זה במפורש לא יהיה להם תוקף כלשהו ביחסים בין הצדדים.".
   
5. העובדה שהבונוס הנוסף לא נכלל בהסכם בסופו של דבר, מעידה גם היא שהצדדים שהעלו אותו במפורש במסגרת המשא ומתן, החליטו שלא לכלול אותו בהסכם, וחסרונו בגדר "הסדר שלילי" ולא בגדר "לאקונה" שנשמטה בטעות.
   
6. לפיכך, אני סבור כי יש לדחות את דרישת התובע בגין רכיב זה.
   

הקפאת שער הדולר

1. שער הדולר – התובע תבע סך של 411,046 ₪ בגין הקפאת שער הדולר באופן חד צדדי על ידי הנתבעת בתקופה שבין 10/98 – 12/02 (סעיף 91 לתצהירו) וכן סך של 19,712 ₪ בגין הקפאה נוספת של השער בשנת 2003 (סעיף 93 לתצהירו).
   אני סבור, יש לדחות את התביעה בגין רכיב זה.
   בניגוד לטענת התובע, עניין הקפאת שער הדולר לא היה חד צדדי, כפי שעולה ממזכר ששלח בן – ש"ך למנהל הכספים מיום 1.11.1998 בו צוין כי: "סכמתי עם קוקה – יעקב גזית כי עד הודעה חדשה יעמוד שער ה-$ על 3.8" (נספח 13 לתצהיר בן – ש"ך).
   
2. גם התובע העיד בחקירתו הנגדית כי למעשה הוא היה מוכן לכך וכלשונו: "לא נראה לי מסחרי הוגן לעבוד על מישהו להקפיא למישהו את הדולר ל-4-5 שנים... אמרתי שאם יקפיאו לכולם אז גם אני מוכן..." (עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 13 – 16).

הפחתת התמורה

1. הפחתתה חד צדדית של התמורה בסך של 3,000 דולר לחודש בתקופה של 1.1.2003 – 1.12.2003 – לטענת התובע, הוא זכאי לסך של 283,448 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה).
   
2. במכתב של בן – ש"ך לתובע מיום 8.12.2003 (נספח י"ז לתצהיר התובע) צוין: "מה- 01.1.2004 – התמורה בגין פעילותך אצלנו תהיה 30,000 ₪ לחודש... השינוי נובע מהמצב הכלכלי בשוק; לצערי, תהליך זה לא פוסח גם על האגף שלנו." ובמכתב של בן – ש"ך לתובע מיום 20.12.2004 (נספח י"ח לתצהיר התובע) לפיו: "מה- 1/1/2005 – התמורה בגין פעילותך אצלנו תהיה 25,000 ₪ לחודש...".
   אני סבור כי יש לדחות את תביעת התובע בגין רכיב זה, התובע לא מחה על כך בזמן אמת והמשיך לעבוד מול הנתבעת גם בסכומים אלו וניתן לראותו למי שהסכים לשינוי.

אי מתן הודעה מוקדמת

1. לטענת התובע, הגם שהפסקת הסכם למתן שירותים מקצועיים, מצריכה מתן הודעה מוקדמת, של פרק זמן סביר מראש, הודעה כזו לא ניתנה בעניינו ולאור תקופות הודעה מוקדמת שנקבעו בפסיקה הוא זכאי להודעה מוקדמת של שישה חודשים לפחות וסך הפיצוי בגין רכיב זה עומד, לטענתו, על סך של 202,871 ₪ (ליום הגשת התביעה).
   
2. יש לדחות את תביעת התובע בגין רכיב זה. כפי שעולה מהתכתובות בין הצדדים בסמוך לסיום ההתקשרות ביניהם, התובע הוא זה שיזם את ביטול ההתקשרות בין הצדדים ואין הוא זכאי להודעה מוקדמת או שווה ערך להודעה מעין זו.
   במכתב התובע לבן – ש"ך מיום 15.7.2007 (נספח ט' לכתב התביעה) הלין התובע על כך שהנתבעת נמנעת מלשלם לו את הסכומים בגין הבונוס הנוסף.
   
3. בתגובה למכתב זה, במכתבו של בן – ש"ך מיום 28.8.2007 (נספח כ' לתצהיר התובע) צוין: "הואיל והודעת לי אתמול שאתה עומד על בקשתך למענק מיוחד וכי במידה ולא אאשר לך מענק מיוחד אין לך עניין להמשיך ולייעץ לפז לא מצאתי דרך אחרת אלא לקבל החלטה על הפסקת הסכם הייעוץ.
   אני מאד מקווה שתימלך בדעתך – ובמידה ותודיע לי כי אתה מוכן לשוב ולהתמקד במאבק שתחנות הפיראטיות וכי לא תבקש כספים מעבר לקבוע בהסכם אוכל להמליץ למנכ"ל הבא של פז לשקול שוב החלטתי להפסיק את הסכם הייעוץ ." (ההדגשה הוספה – י.ש.).
   כלומר, כפי שעולה ממכתב זה, התובע הציב לנתבעת אולטימטום להפסקת ההתקשרות במידה ובן – ש"ך לא יאשר לו את הבונוס הנוסף. באותו מכתב, הגם שבן – ש"ך הודיע לתובע על סיום הסכם התחנות הפיראטיות, הוא למעשה הותיר לתובע פתח לחזור בו מדרישתו.
   
4. אולם, במכתב התובע לבן – ש"ך מיום 5.9.2007 (נספח י"ט לתצהיר התובע) התובע לא חזר בו מדרישתו, אלא ציין את כל דרישותיו מהנתבעת וביקש שהנתבעת תחזור בה מהודעת הביטול: "עד שנשב ונתחשבן על כל הכספים המגיעים לי עבור פעילותי...".

התיישנות

1. לטענת הנתבעת - יש לסלק את התביעה על הסף בכל הפחות בנוגע לראש התביעה הנובע מההסכמים משנת 1997, שכן היום בו נולדה עילת התובענה של כל תגמול לו זכאי התובע (לטענתו) בגין כל עסקה ועסקה הוא המועד בו נכרתה העסקה הרלבנטית בגינה הוא זכאי לאותו תגמול. אין לקבל את טענת התובע, כי פז שילמה לו "על חשבון" זכותו מדי חודש ועל כן, יש בכך הודאה בקיום זכותו לסכום הכולל. התשלומים ששולמו לתובע לא היו על חשבון זכותו, אלא תשלומים קבועים והתשלומים החלו בטרם נתגבשה זכות התובע לכספים כלשהם, שכן באותה עת התברר שקיים קושי בהשגת ההסכמים שהיו אמורים לזכות את התובע בתגמול על פי הסכמי 1997 והתובע חשש כי יוותר ללא הכנסה שוטפת מחברת פז ולא ניתן לראות בכך הודאה בקיום זכותו של התובע בגין הסכמים עם תחנות שלא נכללו בהסכמי 1997, אלא נוספו להתקשרות בשלב מאוחר יותר. בנוסף, מדובר בתשלומים בסכום קבוע שהועברו לתובע מדי חודש ובאופן קבוע במשך זמן ארוך וקשה לראות בתשלומים כאלה "הודאה" של פז בטענות התובע, שכלל לא הועלו בפניה עד שנת 2001.
   מנגד, לטענת התובע - התשלום החודשי ששולם לו היה תשלום "על חשבון" ויש בכך כדי להוות: "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ודינו כדין הודאה המתחילה את תקופת התיישנות מיום ההודאה. בנוסף, כל עוד שולמו תשלומים "על חשבון" פז לא הייתה בהפרה, גם אם נוצרה יתרת זכות לגזית.
   
2. מכל הטעמים שפורטו לעיל, הגעתי למסקנה כי תביעת התובע לא התיישנה.
   סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 שכותרתו "הודאה בקיום זכות" קובע כדלקמן:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.
בסעיף זה "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

1. בע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' איתמר מרקור (פורסם בנבו, 1.10.2013) נפסק ביחס לסעיף זה כי:

"לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם נתבע הודה "בקיום זכות התובע" יש בכך כדי "לאפס" את מירוץ ההתיישנות באופן שיש למנות את תקופת ההתיישנות מחדש ממועד מתן ההודאה, וזאת גם אם ההודאה ניתנה בחלוף תקופת ההתיישנות המקורית (ראו בעניין זה גם ז' יהודאי דיני ההתיישנות בישראל כרך א' 221-220 (1991)). הפסיקה העוסקת בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הציבה מספר תנאים - צורניים ומהותיים - שבהתקיימם ניתן יהיה לקבוע שהנתבע אכן הודה בקיום זכות באופן שיש בו להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות.

מהבחינה המהותית, בפסיקה עדכנית נקבע, כי די בהודאה ברורה ומפורשת של הנתבע כי הפר את החוזה כדי לאפס את מרוץ תקופת ההתיישנות באופן שמאפשר לתובע-הנפגע לתבוע את הסעדים הנגזרים מן ההפרה. כלומר, לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות לא נדרש שהנתבע-המפר יודה בכך שהתובע-הנפגע זכאי לסעד מסוים כתוצאה מן ההפרה, ובענייננו סעד הביטול, אלא נדרש שתוכנו של המסמך ילמד על הודאה בעצם ההפרה, זאת מאחר ש"כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ" (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 30 (19.4.2012) להלן: פרשת רובאב).

מהבחינה הצורנית נדרש תחילה, על-פי נוסחו של הסעיף, כי ההודאה תהיה בכתב או לחלופין בפני בית משפט (גם מעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות דינו כהודאה)." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

1. ברע"א 3453/12 ג'אפר חאלד נ' שריף סוקי (פורסם בנבו, 22.7.2012) הוסבר הרציונל העומד מאחורי סעיף זה:

"העיקרון הבסיסי שמגולם בסעיף 9 לחוק ההתיישנות הינו עיקרון מניעות, לפיו בעל דין מנוע מלטעון להתיישנות חוב מקום בו הודה באותו חוב קודם לכן באופן ברור ומפורש (בין בכתב ובין בהליך משפטי).".

1. ובע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי (פורסם בנבו, 9.11.2009) נפסק כי:

"כלומר, על מנת לבוא בגדרי חריג זה נדרש כי תתקיים הודאה מפורשת של הנתבע (בענייננו הדוד) בקיום הזכות או שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. שני טעמים אלו מתקיימים לטעמי. ...
יתרה מכך, טענה מרכזית של הדוד הינה כי למעשה פרע הלוואה זו בתשלומים שהעביר לאחיין במשך השנים (ואשר שיוכם שנוי במחלוקת). בטענה זו די למעשה כדי לבסס את החריג המצוי בסעיף 9, היינו, אף לשיטתו של הדוד ביצע הוא למצער מקצת מהזכות, לאחר המועד בו ניתנה ההלוואה. די בכך לטעמי כדי לדחות טענתו בענין זה." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

ברע"א (מחוזי נצ') 314-09 א.ב תכנון, חברה קיבוצית לאדריכלות ייעוץ והנדסה בע"מ נ' חמדייה קב' פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 10.10.2010) נפסק כי:

"לא יכולה להיות מחלוקת, כי על מנת שמעשה יראה כמעשה שיש בו ביצוע מקצת הזכות, צריך הוא לבטא הכרה והודאה בקיום זכותם של המשיבים. הכרה זו בזכות יכולה להילמד מעצם המעשה ואיננה חייבת להיות מלווה בהצהרה מפורשת של הכרה בזכות." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

1. לאור זאת, משקבעתי בראשית הדרך, כי התשלומים החודשיים שהועברו לתובע בגין הסכם הייעוץ והסיוע שולמו לו "על החשבון", הרי למעשה יש לראות בכך כ"ביצוע מקצת הזכות" על ידי הנתבעת ויש לראות בו כהודאה של הנתבעת בזכות התובע באופן ה"מאתחל" את מרוץ ההתיישנות מיום ההודאה ולמעשה מרוץ ההתיישנות מתחיל עם סיום התשלומים ששולמו על החשבון (בתחילת שנת 2001). כאמור, הצדדים הקפיאו את מרוץ ההתיישנות בהסכם ביניהם מיום 29.11.2007 ולפיכך, התביעה לא התיישנה במועד הגשתה.

שיהוי

1. אני סבור כי יש לדחות גם את טענת השיהוי שהעלתה הנתבעת. התובע הודיע לנתבעת במכתביו מיום 5.1.2001 (נספח ד' לכתב התביעה) ומיום 9.1.2001 (נספח י"ג לכתב התביעה) כי אין הוא מוותר על זכויותיו והנתבעת כאמור, לא השיבה למכתבים אלו.
   
2. ביום 10.1.2001 העביר התובע לנתבעת טיוטה להסכם ייעוץ כולל הערותיו בכתב יד (נספח י"ד לתצהיר התובע) ובראש הטיוטה ציין: "גודל העיגול = גודל הבעיה" ובהתאמה הקיף התובע בעיגול סעיפים בעייתיים מבחינתו, כאשר בין היתר, לא הסכים התובע לסעיף 4.4 לאותה טיוטה במסגרתו נכלל ויתור על טענות שיש לתובע כלפי הנתבעת בגין התשלום שקיבל בעבר (סעיף 51 לתצהיר התובע). טיוטה זו לא נחתמה ויש בכך כדי ללמד על כך שהנתבעת ידעה באותה עת שלתובע יש טענות ביחס לחובות עבר.
   
3. גם בטיוטת המכתב שכתב בן – ש"ך ביום 21.12.2000, אשר לא נשלחה בסופו של דבר לתובע (נספח 8 לתצהיר בן – ש"ך) ציין בן – ש"ך בכתב ידו כי: "רציתי אך לא שלחתי, דברנו בטלפון וביקש לשוחח על העבר" – משמע, בן – ש"ך ידע כי לתובע יש השגות לגבי העבר.
   
4. כלומר, בניגוד לטענת הנתבעת, כי התובע העלה את טענותיו "בשפה רפה ובחצי פה" (סעיף 5 לכתב ההגנה), התובע העלה על הכתב את דרישותיו באותה עת מספר פעמים ויש בכך כדי לדחות את טענת השיהוי.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בחלקה.
2. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים;
3. הסכם הייעוץ והסיוע:
   1. בגין העברת התחנות לשיטת אגורות / ליטר או להפעלת הנתבעת – סך השווה ל- 425,000 דולר;
   2. בגין סיוע בהשגת פשרות – סך השווה ל- 25,000 דולר;
   3. בניכוי הסכום ששולם לתובע "על החשבון" - לפי התחשיב שצירף התובע לסיכומיו (אס/8) סך כל התשלומים החודשיים מסתכם ב – 352,500 דולר (= 7,500$X47).
4. הסכם התחנות הפיראטיות: בגין בונוס מיוחד – סך השווה ל- 250,000 דולר.
5. לאור האמור בסעיפים 3 – 4, הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 347,500 דולר שווה ערך בש"ח בהתאם לשער הדולר היציג ביום הגשת התביעה, תוך 30 יום ממתן פסק הדין.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

1. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 54,000 ₪ (הסכום חושב באופן יחסי לסכום התביעה לעומת הסכום שנפסק בסופו של דבר לטובת התובע בפסק הדין) ובשכר טרחת עו"ד בסך 90,000 ₪ (הסכום חושב בהתחשב בכך שהתביעה אמנם התקבלה בחלקה, אולם נדחתה ברובה).
   סכום זה ישולם תוך 30 יום ממתן פסק הדין ויישא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ו, 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.