בשם המאשימה: עו"ד אייל

בשם הנאשם: עו"ד דדון ועו"ד מלאך

הוחלט ברוב דעות לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום, מחמת הספק.

השופט ר' סוקול:

1. כמו בכל יום, כך גם ביום 10/12/09 יצאה המנוחה ראניה עמאר ז"ל מביתה בחורפיש והגיעה לעבודה במשרדי חברת הבניה של אביה. משרדי החברה מצויים בקומת הקרקע של בית המשפחה, כשמעליו שתי קומות מגורים של ההורים. כעבור מספר שעות, בסביבות השעה 12:00 הגיע ג'לאל, בעלה של המנוחה, לבית ההורים. ג'לאל ואמה של המנוחה ביקשו לשתות קפה והתקשרו להזמין את המנוחה שתעלה ותצטרף אליהם. לאחר מספר ניסיונות שלא נענו ירד ג'לאל למשרד. דלת המשרד הייתה נעולה מבפנים. ג'לאל ניסה לפתוח את הדלת בכוח ללא הצלחה. בעודו מנסה להיכנס שמע את הטלפון מצלצל במשרד ואין עונה. ג'לאל ניגש לחלון המשרד, הסיט את התריס והסתכל פנימה. לנגד עיניו נתגלתה הזוועה. אשתו המנוחה הייתה שרועה על הרצפה בתוך שלולית של דם. ג'לאל נכנס למשרד, נגע באשתו וגילה שהיא ללא רוח חיים. בגופה של המנוחה נמצאו דקירות רבות שגרמו למותה הטרגי.

2. בכתב האישום נשוא תיק זה מואשם הנאשם מוחמד פארס - אחיה של המנוחה - כי רצח אותה באותו יום בדקירות סכין. לנאשם מיוחסת עבירה של רצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הנאשם כפר באשמה וכפר בטענה כי פגע במנוחה בדרך כלשהי.

כללי

3. מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדקירות רבות. מחוות הדעת של המכון לרפואה משפטית התברר כי המנוחה נדקרה באכזריות מספר רב של דקירות בגבה, בבית החזה ובזרועותיה. חלק מהדקירות גרמו לנזק רב ללב ולריאות והביאו למותה של המנוחה (ת/120).

4. בכתב האישום נטען כי בשעה 11:45 הגיע הנאשם למשרד, נכנס בדלת הראשית ודקר את המנוחה על מנת לגרום למותה. לאחר מכן יצא מהדלת האחורית, עלה אל בית ההורים ומספר דקות לאחר השעה 12:00 הסתלק מהמקום במכוניתו. הנאשם חזר לבית ההורים רק לאחר מציאת המנוחה ולאחר שהחליף את בגדיו ונעליו, הסתיר את הסכין וניקה את רכבו.

5. המאשימה מבקשת לבסס את אשמתו של הנאשם על ראיות נסיבתיות רבות, אשר בהשתלבותן זו בזו יוצרות לטענתה תמונה מלאה המצביעה על הנאשם כמי שהביא למותה של המנוחה.

אין בראיות המאשימה כל ראיה ישירה הקושרת את הנאשם למעשה הרצח. הסכין שבה נדקרה המנוחה לא נמצאה מעולם. בזירת הרצח לא נמצאו טביעות אצבע של הנאשם ואף לא סימני D.N.A המצביעים על הימצאותו במקום. איש לא ראה את הנאשם עוזב את המשרד ואיש לא שמע את המאבק בין המנוחה לרוצח. עם זאת המאשימה מצביעה על ראיות שונות הקושרות את הנאשם לביצוע המעשה. המאשימה מצביעה על עדותה של שכנה, נאיפה פארס, שראתה את הנאשם מגיע למשרד בשעה 11:45 לערך. כמו כן מצביעה המאשימה על תערובת D.N.A שנמצאה על חולצתו של הנאשם הכוללת גם D.N.A של המנוחה. בעת שנעצר הנאשם התגלה כי נחתך באצבעו מסכין והמאשימה מבקשת לשכנע כי פצע זה נגרם במהלך המאבק במנוחה. המאשימה מצביעה גם על טביעות נעל שנמצאו בזירת הרצח המתאימות לסוג הנעליים שהיו בשימוש הנאשם בעבר, אף כי נעליים אלו לא נמצאו.

לחיזוק כל אלו מצביעה המאשימה על התנהגות מפלילה של הנאשם, סתירות שנמצאו בגרסתו, העלמת ראיות ואמירות מפלילות בפני המדובב, שיש בהן לחזק את ההנחה כי הנאשם הוא שגרם למותה של המנוחה.

כבר כאן חשוב לציין כי המאשימה לא הציגה כל הסבר מדוע הנאשם גרם למותה של המנוחה ולא הצביעה על כל מניע אפשרי שבעטיו החליט הנאשם לשים קץ לחייה של אחותו.

6. לגרסת הנאשם הוא לא היה מעורב בדרך כלשהי בגרימת מותה של המנוחה. לדבריו ביום האירוע הוא יצא בבוקר לעבודתו בשיפוץ מבנה של המועצה המקומית. במהלך עבודתו עשה שימוש בסכין יפנית ממנה נפצע. הנאשם טען כי שב לביתו והחליף את בגדיו והתכוון לנסוע לחופשה לאילת. בסופו של דבר ויתר על הנסיעה לאילת ובסביבות השעה 12:00 יצא מהבית במכוניתו ונסע לחוף הים ליד הישוב שבי ציון. הנאשם הכחיש את הגרסה לפיה נכנס למשרד באותו בוקר. הנאשם הוסיף והדגיש כי יחסיו עם אחותו ובני משפחתה היו טובים, כי לא היה ביניהם כל סכסוך וכי לא היה לו כל מניע להביא למותה באופן כה אכזרי.

7. כאמור המאשימה מבקשת כי בית המשפט יקבע את אשמתו של הנאשם על פי שלל ראיות נסיבתיות המשתלבות יחדיו למסכת ראייתית מפלילה. על כן נבחן תחילה את ההלכות בנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים על פי ראיות נסיבתיות. לאחר מכן נבחן את הראיות השונות שהובאו על ידי המאשימה כסדרן אל מול גרסת הנאשם.

הרשעה על פי ראיות נסיבתיות

8. כידוע זיהוי של נאשם כמי שביצע מעשה עבירה יכול להיעשות לא רק בעדות ישירה אלא גם מכוחן של ראיות נסיבתיות. ראיה נסיבתית נבדלת מהראיה הישירה בכך שהראיה הנסיבתית אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת והנדרשות להכרעה, אלא כוחה בהוכחת "נסיבה" שעל פיה ניתן להסיק את דבר קיומה של אותה "עובדה" שנויה במחלוקת (ראה ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745 (2004)). באותו מקרה מתאר בית המשפט את הליך הסקת המסקנות מראיות נסיבתיות כהליך תלת שלבי:

"הליך הסקת המסקנה המפלילה מהראיות הנסיבתיות הוא תלת-שלבי: בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם (ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, תק' על' 95(3) 2068, פסקה 5). "

בתי משפט דנו ארוכות באפשרות של הרשעה על פי ראיות נסיבתיות. בע"פ 2624/03 זכריה עמרם ז"ל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24/2/05) מסכם כבוד השופט א. לוי את עיקרי ההלכות בנוגע להרשעה על פי ראיות נסיבתיות:

"...והלכה היא שראיות מסוג זה "נבחנות על פי עקרונות לוגיים המגלמים את ניסיון החיים והשכל הישר" (ע"פ 6096/94, 6527 מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3) 732, 736). ראיות נסיבתיות אינן צריכות להצביע ברמה של וודאות מוחלטת על אשמת הנאשם, שהרי מידת הוכחה כזו אינה נדרשת כלל במשפט הפלילי (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565). עם זאת, על הראיות הנסיבתיות להוביל למסקנה הגיונית יחידה, כי הנאשם ביצע את המעשה שיוחס לו, וכל אפשרות אחרת הינה דמיונית בלבד. מטבע הדברים, הראיות הנסיבתיות אינן נבחנות כל אחת בפני עצמה, אלא כולן כמקשה אחת, ובלשונו של השופט טירקל בע"פ 351/80 חילו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, בעמ' 484:

"... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים במרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא לפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...".

(ראו גם ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28/05/07); ע"פ 204/10 עבדל-קאדר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25/07/11).

בהמשך מפנה הוא גם לדבריו של השופט מ' חשין בע"פ 6251/94 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 129 (1995):

"מעשה אל ודבר ה' אינם חזון נפרץ, וכאשר 'מעשי אל' (כנטען) באים בזה אחר זה בשרשרת נסיבות שכל אחת מהן לעצמה מצביעה אל עבר אשמתו של נאשם, נאמר אנו - כבני אנוש - כי יש להרשיע אותו נאשם וכי לא ניטע ספק סביר בלב. אכן, יד המקרה, מעשה אל, אצבע אלהים, מחזה תעתועים, כאשר באים הם בזה אחר זה באותה מערכת עצמה, אין הם אך מצטרפים האחד אל רעהו אלא כופלים הם אלה את אלה. כך הופכת מקריות לחוקיות, וערכה של טענת תעתוע ממעל שואפת לאפס".

9. כאשר מוצא בית המשפט כי יש בראיות הנסיבתיות שהוכחו בפניו כדי להביא למסקנה מפלילה עובר הנטל לנאשם לספק הסבר סביר שיש בו כדי להטיל ספק בדבר המסקנה המרשיעה. בע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1/12/04) נאמר:

"ככלל, משניתן לספק למסכת הראיות הנסיבתיות הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו של נאשם, אין די בראיות אלה לצורך הרשעתו. אולם, לא סגי בקיומו של הסבר תיאורטי ורחוק. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי אינה של ודאות מוחלטת, אלא "מעבר לספק סביר", ומכאן מתחייב כי כדי לאפשר לנאשם את פתח המילוט לו הוא נזקק, על התרחיש החלופי להיות מבוסס וסביר דיו (ראו ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 118, 123)."

העדרו של הסבר כלשהו עלול להותיר את בית המשפט רק עם המסקנה המפלילה. צריך לזכור כי גם אם בית המשפט יכול להעלות מיזמתו הסברים אפשריים לראיות הנסיבתיות, הרי שבית המשפט לא יעלה טענות דמיוניות שאין להן כל עיגון בראיות או בהסברים שמוסר הנאשם.

(ראו גם ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10/7/06)).

10. בהתאם להלכות אלו נבחן תחילה כל ראיה שהובאה לחובת הנאשם בפני עצמה ולאחר מכן נבחן האם בהתבוננות כוללת המסקנה העולה ממכלול הראיות הנ"ל הינה מסקנה מרשיעה.

מועד הרצח

11. השאלה הראשונה בה נדון הינה מועד ביצוע מעשה הרצח. לקביעה זו חשיבות על מנת להעריך את העדויות הנוספות שהובאו בתיק, הן ביחס לזיהויו של הנאשם במקום האירוע, והן ביחס להימצאותם של כל שאר המעורבים בשעת הרצח.

12. מהראיות שהובאו עולה כי ביום הרצח יצאה המנוחה לעבודה ביחד עם בעלה ג'לאל. בסביבות השעה 10:10 הגיעו השניים לבית ההורים (ת/150 שורה 95). המנוחה נכנסה לבית ההורים הניחה את תיקה (ת/52) וככל הנראה קראה בקול לאמה נואל (עדות נואל עמ' 443). האם שהתה אותה עת במקלחת והשתים לא נפגשו. דקות ספורות לאחר הגעתה לבית ההורים ירדה המנוחה לקומת הקרקע, למשרדי חברת הבניה של אביה, שם עבדה כמהנדסת וכמזכירה.

13. המנוחה שוחחה מספר פעמים בטלפון עם אביה, כמאל פארס שיצא באותו יום לפגישת עסקים. שיחה ראשונה הייתה ב-10:35 ואחרונה בשעה 11:16 (ת/130). בשעה 11:15 לערך יצא השכן עמאד פארס מביתו ועבר ליד בית משפחת המנוחה. לעדותו הוא ראה את המנוחה שוטפת את הרצפה מחוץ למשרד (ת/126, עמ' 40). בשעות 11:41 ו-11:45 שוחחה המנוחה בטלפון עם הגב' בן נון, פקידה מחברת הילה הנדסה שמקום מושבה בהרצליה (ת/137). אין ראיות נוספות על שיחות שביצעה המנוחה עם מאן דהוא באותו יום.

14. בשעה 12:02 נצפה ג'לאל, בעלה של המנוחה, בתחנת דלק ממלא נפט (ת/26, עמ' 169, 501). מתחנת הדלק נסע לבית משפחת פארס, נסיעה של כ-4 דקות (ת/53), כך שהגיע לבית משפחת פארס בערך בשעה 12:06.

ג'לאל פרק ממכוניתו מצרכים שהביא לאמה של המנוחה, ולאחר מכן החליטו ג'לאל ונואל - אמה של המנוחה - לשתות קפה ולהזמין את המנוחה להצטרף אליהם. השניים התקשרו למנוחה מהטלפון בדירת ההורים, הן למספר הטלפון של המשרד והן למספר הטלפון הנייד של המנוחה. מאחר ולא זכו למענה יצא ג'לאל מהבית, ניגש למכוניתו כדי לקחת את מכשיר הטלפון הנייד שלו והמשיך אל עבר המשרד (ת/152). לדבריו הוא ניסה להתקשר שוב לאשתו אך לא נענה. במכשיר הטלפון של ג'לאל נרשם ניסיון שיחה יוצאת בשעה 12:12 (ת/152) (דברי השוטר ארביב עמ' 706). כבר כאן נעיר כי במכשיר הטלפון הנייד של המנוחה אין רישומים על שיחות שלא נענו (עמ' 202). לאחר שניסיונותיו להתקשר למנוחה לא צלחו ניגש ג'לאל לחלון שבצד המבנה, הציץ דרכו וראה את אשתו שרועה בתוך שלולית דם. ג'לאל העיד כי נכנס למשרד דרך החלון (ת/150, עמ' 210) וכשהבין כי המנוחה ללא רוח חיים, יצא מהמשרד כשהוא שרוי בהלם וניגש לסניף קופת חולים המצוי בסמוך (ת/150 עמ' 3). כשהגיע לסניף ביקש לראות את הרופא וניגש אליו. ג'לאל סיפר לרופא את שראה ושניהם רצו אל עבר המשרד.

15. לעדותו של הרופא, ד"ר סלאח גדבאן, הוא ביקש ממזכיר המרפאה מר חאתם פארס כי יתקשר למד"א עוד בטרם יצאו מהמרפאה. מרישומי מחשב מד"א עולה כי ההודעה התקבלה בשעה 12:14 (ת/116, ולא בשעה 12:11 כפי שנרשם ב-ת/117 - ראה גם הסבריו של אניס חביש עמ' 516, 517).

16. ממכלול הראיות האמורות ניתן להבין כי המנוחה מצאה את מותה לאחר השעה 11:45, בה שוחחה בטלפון, ולפני השעה 12:12, שבה התקשר אליה ג'לאל. ניתן להבין כי כבר כמה דקות קודם לכן לא הייתה בחיים, שכן ג'לאל התקשר תחילה מהטלפון בדירת ההורים ורק לאחר מכן יצא ולקח את מכשיר הטלפון שלו והתקשר שוב. בשים לב לאמור נבחן בהמשך את הראיות לגבי מעשיהם של המעורבים ושל הנאשם במועד הרלבנטי.

ראיות המאשימה

עדותה של השכנה נאיפה

17. הגב' נאיפה פארס (להלן "נאיפה") מתגוררת בשכנות לבית משפחת פארס, ביתה מצוי בכביש המוביל במעלה הגבעה לבית משפחת פארס. נאיפה הינה בעלת סלון כלות בשם "ארמון המלכה", המצוי במעלה אותו רחוב לאחר בית משפחת פארס. לעדותה של נאיפה, ביום הרצח היא יצאה מביתה והלכה אל עבר סלון הכלות שבבעלותה. תוך כדי הליכה בעת שהייתה בסמוך לסניף קופת חולים ראתה את הנאשם עומד ליד דלת המשרד. לדבריה הנאשם דפק בדלת, התבונן כלפיה ואז ראתה את המנוחה פותחת את הדלת (עמ' 227). העדה סיפרה כי גם המנוחה וגם הנאשם אמרו לה שלום, שניהם נראו כרגיל ללא שום סימני מצוקה או מאבק (עמ' 228, נ/13 עמ' 3). העדה הצביעה בתמונה ת/74 על המקום בו נמצאה בעת שראתה את הנאשם והמנוחה. יצויין כי בית המשפט ערך סיור במקום והתרשם כי מהמקום אותו ציינה ניתן לראות את העומד בדלת המשרד ואם הדלת נפתחת ניתן לראות את מי שנמצא בפתח המשרד (עמ' 632).

18. בעדותה בבית המשפט לא ידעה לציין את השעה המדויקת בה ראתה את השניים (עמ' 228). עוד ציינה כי כאשר אין לה עבודה מיוחדת היא יוצאת מביתה בערך בשעה 11:30 ועל כן מניחה שכך היה גם באותו יום (עמ' 229). גם לשוטרים שראו אותה לאחר האירוע מסרה כי ראתה את האח בין 11:30 ל-12:00. בהודעתה נ/13 מסרה כי ראתה את השניים בשעה 11:30 (שם שורה 19).

19. מעניין לציין כי העדה סיפרה כי כ-15 דקות לאחר שהגיעה לסלון הכלות, המצוי כאמור בהמשך הרחוב בקרבת בית משפחת פארס, שמה לב להתקהלות ליד בית משפחת פארס (עמ' 237). העדה מבהירה כי כלל לא נכנסה לסלון הכלות, אלא שוחחה עם גיסתה ולאחר מכן עם בעלה, כשראתה את ההתקהלות ירדה חזרה לביתה (עמ' 237). הפעם לא הלכה בכביש אלא מאחורי בית משפחת פארס, שם פגשה בשוטרים פקד ראיד דיב ורס"מ סעדו ספא (ת/23, ת/24). לשוטרים סיפרה כי בסביבות השעה 12:00 ראתה את הנאשם מקיש על דלת המשרד וראתה את המנוחה פותחת את הדלת. יצוין כי את השוטרים פגשה בשעה 13:20.

העדה נשאלה אם היא משוכנעת כי מי שנראה על ידה ליד הדלת היה הנאשם והיא שבה ואישרה שלא טעתה (עמ' 235, 248). העדה היא שכנה של משפחת פארס, הכירה היטב את המנוחה ואת כל משפחתה.

20. הנאשם כאמור הכחיש כי הגיע למשרד, כי דפק בדלת וכי היה לו קשר כלשהו באותו בוקר עם נאיפה.

לכאורה עדותה של נאיפה הינה עדות של עד ניטראלי לחלוטין. אין שום טענה כי לנאיפה אינטרס כלשהו להפליל את הנאשם. הנאשם עצמו אישר כי אין לו כל סכסוך עם נאיפה ואין סיבה שתעליל עליו (ת/2, עמ' 980, 1037). עדותה ניתנה באופן ספונטאני לשוטרים עוד בטרם נודע לה מי חשוד ברצח. לדבריה היא סיפרה מבלי לחשוד כלל ועיקר כי הנאשם הוא שרצח את המנוחה (236).

21. למרות זאת יש מספר כשלים ופרכות בעדות, שמפחיתים עד מאוד את משקלה. ראינו כי בעניין השעה שבה ראתה את הנאשם יש קושי רב. אם אכן יצאה מביתה בשעה 11:30, הרי שראתה את הנאשם דקות ספורות לאחר מכן. המנוחה כאמור הייתה בחיים לפחות עד 11:45. נאיפה העידה כי הגיעה למקום עבודתה, אולם לא נכנסה פנימה (עמ' 238). לדבריה היא שוחחה עם גיסתה, ניגשה לקיוסק לקנות כריך וכשחזרה למקום העסק כבר ראתה את ההתקהלות (עמ' 239-238). עם זאת המפגש בינה לבין השוטרים היה רק בשעה 13:20. משמע, לוחות הזמנים שתארה אינם יכולים להתיישב עם שאר הראיות. אם אכן חלפו רק כ-15 דקות מרגע שהגיעה לסלון הכלות עד שהחלה המהומה, ומאחר וכל ההליכה מביתה לסלון הכלות הינה 5 דקות (עמ' 238), הרי ברור שעברה ליד בית משפחת פארס בסביבות השעה 13:00 ולא 11:30, כלומר לאחר הרצח.

עם זאת אם עברה מוקדם יותר, הרי שעדותה כי כלל לא נכנסה לסלון הכלות אלא רק שוחחה עם גיסתה ורכשה כריך, אינה סבירה ואינה הגיונית. אם נקבל את גרסתה שעברה ליד בית משפחת פארס בשעה 11:30 או סמוך לכך, הרי שחלפו כמעט שעתיים עד שירדה לביתה ופגשה בשוטרים. אין לנאיפה כל הסבר היכן שהתה זמן כה רב.

22. המאשימה מנסה להסביר את פער הזמנים בכך שנאיפה טעתה ולא תארה נכון כמה זמן חלף עד שירדה חזרה לביתה, אולם זוהי השערה של המאשימה בלבד ולא הסבר שבא מפיה של נאיפה. יתירה מזו, מדוע להניח שטעתה בשעה ולא לקבל את ההנחה כי טעתה בזיהוי?

23. עוד מתברר כי בניגוד לגרסתה בחקירה ראשית לפיה אמרה שלום למנוחה ולנאשם והם השיבו לה, מתברר כי כלל לא נאמרו דברים אלא מדובר בשלום בניד ראש. "הוא הסתכל עלי, בראש עשה לי" (עמ' 247 שורה 19). ובהמשך "לא, לא דיבר. לא דיבר" (שם). עוד מתברר כי הנאשם לא הסתובב לעברה של נאיפה אלא רק הפנה כלפיה חצי גוף (עמ' 247 שורה 25).

24. גם המיקום שבו הייתה בעת שראתה את הנאשם אינו לגמרי ברור. מתברר כי נאיפה מסרה מספר גרסאות לגבי המקום ממנו ראתה את הנאשם. כל הגרסאות מתייחסות לאותו כביש ליד בית משפחת פארס, אולם לא לאותה נקודה. לעניין זה חשיבות שכן מדובר בעליה תלולה ובסיבוב חד, כך שברור כי רק משלב מסוים של העלייה ניתן לראות את דלת המשרד (ראה תיאור הדרך בסיור, עמ' 632). זאת ועוד, ככל שהמרחק גדול יותר כך גדלה האפשרות כי טעתה בזיהוי.

25. בהודעתה במשטרה (נ/13) מסרה כי "היום כאשר יצאתי מהבית שלי לכיוון מקום עבודתי, אני בעלת סלון לכלות, וכאשר הגעתי לכביש הראשי, הכוונה מהכביש הפנימי של הבית שלי, יצאתי לכביש שנמצא בצד מזרח-מערב לבית שלי והתכוונתי לפנות ימינה לכיוון כללי מזרח [....]" (שם שורות 6-3). בשחזור במקום ראינו כי ביתה של העדה מצוי במורד הגבעה מתחת לבית משפחת פארס וממנו לא ניתן לראות את המשרד. עוד ראינו כי הפניה ימינה הינה פניה בעליה, עוד לפני סניף קופת החולים במקום שסומן "א" בתשריט שבעמ' 63 לסיכומי הנאשם (סומן גם נ/10). ממקום זה לא ניתן כנראה לראות את המשרד ואת דלתו ומכל מקום מדובר במרחק רב יחסית המקשה את הזיהוי.

26. העדה סירבה להשתתף בשחזור ועל כן נערך שחזור של מסלול הליכתה על ידי שוטרים (ת/163, עמ' 700). בשחזור הציג השוטר את המקום בו העדה ראתה את הנאשם בקרבת המדרגות היורדות למשרד (סומן "ב" בתשריט האמור). עו"ד אייל הבהירה לפרוטוקול כי בעת הכנת העדה לעדות היא אישרה את המקום שעליו הצביע השוטר בשחזור (עמ' 253). עם זאת במהלך הקרנת השחזור בבית המשפט ובחקירתה הנגדית מסרה העדה גרסה אחרת (עמ' 255-254). הפעם מדובר במקום המצוי בין שתי הנקודות הקודמות.

27. הבדלים אלו בין הגרסאות יכולים להיות מוסברים בכך שהעדה לא שמה לב למיקום המדויק, שהרי לא הייתה מודעת לחשיבות הדברים. יתירה מזו, העדה הייתה בהליכה וקשה להצביע על נקודה מדויקת בה החלה לראות את שראתה. עם זאת שינויי הגרסאות עשויים אף הם להשפיע על משקלה של העדות, שהרי אם ראתה את הנאשם כשהייתה עדיין רחוקה מהמשרד, באזור העיקול, ישנה אפשרות גבוהה יותר שטעתה בזיהוי מאשר אם הייתה קרוב יותר למדרגות הכניסה למשרד. במיוחד נכון הדבר ביחס לזיהוי של המנוחה שעמדה בפתח המשרד כאשר הדלת פתוחה רק למחצה (נ/13 שורות 25-27). דלת המשרד נפתחת אל תוך המשרד (ראה תמונה 7 ל-ת/96) ואם מי שפותח אינו יוצא לגמרי קשה לראותו, אם בכלל, מרחוק.

28. תמיהה נוספת עולה מדבריה של העדה בחקירה (נ/13) לפיהם לא נראו כל רכבים ליד בית משפחת פארס (עמ' 3 שורה 2). בבית המשפט לא זכרה אם היו רכבים, אבל הוסיפה כי אם ביום האירוע מסרה שלא היו רכבים "אז לא היו" (עמ' 241). דומה שלא יכולה להיות מחלוקת שבין השעה 11:30 ל-12:00 לערך עמד רכבו של הנאשם בצד הבית, שהרי הנאשם אינו מכחיש כי היה באותה עת בבית. יתירה מזו, ג'לאל, בעלה של המנוחה, שהגיע למקום דקות ספורות לאחר השעה 12:00 העיד כי ראה את מכוניתו של הנאשם בחניה (ת/150, ת/151, עמ' 164 לפרוטוקול). ככל שנקבל את גרסת המאשימה הרי שהנאשם עזב את המקום במכוניתו מיד לאחר הרצח, כלומר דקות ספורות לאחר השעה 12:00. אם המכונית לא הייתה לצד הבית, הרי שגם הנאשם לא היה במקום ועל כן גרסת העדה ולפיה ראתה את הנאשם אינה מתיישבת עם גרסתה שמכוניתו לא הייתה במקום.

29. כאמור נאיפה העידה כי יצאה מביתה בערך ב-11:30. על מנת לבדוק את מהימנות גרסתה נחקרו עדים שונים שהיו או עברו במקום בערך באותה שעה.

כך למשל נחקרה הגב' חסיבי מארי, עובדת בית המרקחת הסמוך הפונה לכביש. עדה זו העידה כי לא ראתה את נאיפה עוברת ברחוב (עמ' 1238). גם השכן מר טוני פארס, העובד בסופר מרקט, סיפר כי הוא בדרך כלל יוצא בשעה 11:30 מהבית. ביתו מצוי ממול לבית משפחת פארס וניתן לראות ממנו את הרחוב ואת הכניסה למשרד (עמ' 1242). גם עד זה סיפר כי יצא מביתו, נסע במכוניתו בכביש וחזר כעבור מספר דקות, אולם לא ראה את נאיפה (עמ' 1244). גם הגב' ערין פארס, אשתו של טוני פארס, סיפרה כי בערך בשעה 11:30 יצאה מביתה של חברה המצוי בסמוך והלכה לבית הוריו של טוני פארס. לאחר מכן שבה לביתה. גם עדה זו העידה שלא ראתה את נאיפה (עמ' 1256, 1257).

עדויות אלו באו לחזק את ההנחה כי נאיפה כלל לא הלכה בכביש או לכל הפחות כי לא עשתה זאת בשעה שנטענה על ידה. דומני כי לעדויות אלו משקל קטן יחסית, שהרי נאיפה לא ידעה את השעה המדויקת בה עברה ברחוב ליד בית משפחת פארס ובהחלט יתכן כי העדים השונים עברו במקום דקות ספורות לפניה או אחריה.

30. מאידך, צפוי היה כי לאור העדויות האמורות, והכפירה בגרסתה של נאיפה, המאשימה תביא עדויות התומכות בגרסה. כאמור, נאיפה סיפרה כי נפגשה עם גיסתה ולאחר מכן הלכה לקנות כריך בקיוסק סמוך. ניתן היה להביא לעדות את הגיסה והמוכר כדי לבסס את שעת הגעתה של נאיפה וזמן הליכתה ברחוב. המאשימה לא עשתה כן וכידוע אי זימון עד עשוי לפעול כנגד הצד שהיה צפוי כי יזמנו (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614-615 (1993)). צריך לזכור שהחוקרים היו מודעים לצורך בבירור פרטים אלו אך לא עשו את הדרוש (עמ' 729).

31. תהיה נוספת העולה למקרא גרסתה של נאיפה נובעת מהעדות ולפיה נקש הנאשם בדלת והמתין שהמנוחה תפתח אותה ותאפשר לו להיכנס. אביהם של המנוחה והנאשם, מר כמאל פארס, העיד כי בדרך כלל דלת המשרד הייתה פתוחה וכי המנוחה לא נהגה לנעול את הדלת (עמ' 108). האב הדגיש כי בני המשפחה נהגו להיכנס ולצאת מהמשרד באופן חופשי מבלי לדפוק בדלת. גם הנאשם העיד כי דלת המשרד נותרה בדרך כלל פתוחה (עמ' 983).

רק ג'לאל, בעלה של המנוחה, העיד כי לפעמים נהגה המנוחה לנעול את הדלת ולעיתים הדלת הייתה נתקעת והיה קשה לפתחה מבחוץ (עמ' 207).

32. נציין כי נאיפה, בהודעתה במשטרה (נ/13) ציינה שהנאשם לבש ככל הנראה טרנינג, אולם לא זכרה את צבעו (עמ' 2 שורה 26). בבית המשפט אמרה כי אינה זוכרת מה לבש (עמ' 251). אין חולק כי כאשר נעצר הנאשם הוא לא לבש טרנינג. לפיכך נערכו חיפושים בבית המשפחה וברכבו ולא נמצא כל זכר לטרנינג שתואר על ידי נאיפה (ראה עדות מר סלאמה עמ'507, עדות ג'לאל עמ' 179). כמובן שיתכן והנאשם השליך את הבגדים שלבש והחליפם ולעניין זה נתייחס בהמשך, אבל נדגיש כי העדרו של הטרנינג מפחית במידת מה את משקל גרסתה של העדה.

33. ניתן לסכם ולקבוע כי עדותה של נאיפה לגבי הימצאותו של הנאשם בפתח המשרד סמוך למועד הרצח הייתה עקבית והעדה הדגישה כי היא משוכנעת שמדובר בנאשם. עם זאת ראינו כי בגרסה זו ישנן מספר פרכות ועולות מספר תהיות לגבי מהימנותה. יתכן שהעדה טעתה וראתה אדם אחר הדומה במראהו לנאשם; יתכן שהאירוע אותו ראתה היה במועד אחר; ויתכן כי ראתה את הנאשם במקום אחר. אין לפסול גם את האפשרות שבשל מצבה הרפואי והחרדה שתקפה אותה העדה התבלבלה (ראה עדות בעלה עמ' 1301, 1312).

כך או כך, ברור שגם אם יש בעדותה של נאיפה כדי להוות רכיב אחד בפאזל אותו מבקשת המאשימה להרכיב, הרי שלאור התהיות והסתירות האמורות משקלה של העדות מופחת ואינו יכול לשמש בסיס מספיק לקביעת ממצאים בדבר הימצאותו של הנאשם בפתח המשרד, לא כל שכן לקביעת אשמתו של הנאשם, אלא אם ימצאו חיזוקים ממשיים בשאר הראיות. בהתאם, הרי שבבואנו להעריך את כלל הראיות יהיה עלינו להביא בחשבון גם את הקשיים העולים מהגרסה.

הממצאים בזירה

34. המנוחה נרצחה באכזריות בדקירות סכין רבות בגבה, בבית החזה ובידיה. היא נמצאה שרועה על הרצפה, פניה כלפי מטה וסביבה שלולית דם.

תיאור זירת האירוע והממצאים שנמצאו בה עשויים להיות כלי רב חשיבות בזיהוי הרוצח ועל כן אפתח בתיאור הזירה כפי שנראתה לאחר המקרה ותיאור הממצאים שנמצאו בה, ולא פחות חשוב, תאור הממצאים שלא נמצאו והיו צפויים להימצא.

כתמי דם

35. המשרד בו מצאה המנוחה את מותה מצוי בקומת הקרקע של בית משפחת פארס. מהרחוב ישנה ירידה של מספר מדרגות לרחבת כניסה ובה דלת כניסה למשרד. הדלת פונה לצד צפון. מדובר בדלת מסוג רב בריח. המשרד כולו בנוי כחלל רחב ידיים ובו שלוש פינות עבודה. כמו כן מצויים במשרד מטבחון וחדר שירותים. בחלק האחורי של המשרד מצויה דלת נוספת, הפונה לכיוון דרום. מהדלת יוצאים לחצר אחורית (ראה תיאור הדירה בדו"ח המעבדה לזיהוי פלילי ת/86, ת/96 ובפרוטוקול הסיור במקום עמ' 633).

36. כאמור, ג'לאל העיד כי דלת הכניסה הייתה נעולה מבפנים והוא נאלץ להיכנס דרך החלון בצד המערבי של המבנה. המנוחה נמצאה שרועה כאשר ראשה פונה לכיוון צפון למרגלות ארונות המטבח ורגליה לכיוון דרום (ראה גם צילומים שצורפו ל-ת/86). סביב גופת המנוחה נמצאה שלולית דם גדולה. עוד נראתה שלולית דם נוספת במרחק מה ממקום המצאה וסימני דם שנוצרו במהלך זחילה, ניקוי או גרירה.

מהדו"ח המסכם של המעבדה לזיהוי פלילי (ת/96) עולה כי על ארונות המטבח נמצאו התזות דם רבות (ראה גם תצלום 28 ל-ת/96). התזות הדם נמצאו גם על השיש, על הקיר שמעל הכיור, על ארונות המטבח העליונים, על המקרר, על מדפי קלסרים ועוד (ראה גם עדותו של פיאמנטה עמ' 404). עוד נמצא כי מסמכים וקלסרים שהיו בארונות הפתוחים ועל השולחן פוזרו לכל עבר (ראה צילומים שצורפו ל-ת/96, ובמיוחד צילומים 43, 49, 50, 51 וכן 16).

37. מר פיאמנטה, ראש השלוחה הצפונית של המעבדה הניידת, העיד כי ככל הנראה תקיפת המנוחה החלה באזור פינת העבודה של האב (פינת העבודה הצפונית), ויתכן שחלק מהדקירות בוצעו לאחר שכבר הייתה במצב שכיבה (עמ' 402-403 ו-ת/96 פרק המסקנות). להערכתו יתכן שהדקירות בגב בוצעו כשהייתה כבר שכובה (עמ' 404).

העד הוסיף והעיד כי בנסיבות אלו שבהם נדקרה המנוחה מספר כה רב של פעמים ונמצאו סביבה התזות דם רבות, סביר להניח שגם מי שרצח אותה יזדהם בדם (עמ' 407). עם זאת העד מדגיש שיש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ויתכנו מצבים שבהם דוקר לא יזדהם בדם.

38. עוד מתברר כי בזירת הרצח נמצאו שערות רבות של המנוחה (ראה נ/22, נ/21, וצילומים מחוות הדעת של מר פיאמנטה נ/96). גם ד"ר נוהאד פארס, שהגיע לזירה מיד לאחר שנמצאה הגופה העיד כי ראה שערות על השולחן ועל הרצפה (ת/124) (ראה גם עדות מר נוביק ת/139, עדות חבאס מרעי ת/141, ועדות מר אדוארד קחני ת/143). מר פיאמנטה העיד כי שערה של המנוחה נחתך כנראה תוך כדי דקירתה (עמ' 425-426).

מר פיאמנטה ציין כי לא נמצאו סימני מאבק בזירה (עמ' 405), אולם דומה כי קווצות השיער שנמצאו, לרבות קווצות משער שנתלשו מראש המנוחה, עשויות ללמד על מאבק ועל התנהגות אלימה במיוחד מצידו של התוקף.

39. למרות כל הסימנים האמורים, וכתמי הדם הרבים בזירה לא נמצאה כל ראיה הקושרת את הנאשם לזירה (למעט טביעות נעל אליהן אתייחס בהמשך). המאשימה סבורה כי במהלך תקיפתה של המנוחה הנאשם נפצע ועל כן נמצא חתך באצבעו. למרות זאת לא נמצאו במשרד סימני דם של הנאשם. מר פיאמנטה העיד כי אילו היה הרוצח נחתך במהלך התקיפה סביר להניח כי ימצאו סימני דם שלו בזירת הרצח (עמ'442).

40. חשוב לציין, החוקרים לא התעלמו מהאפשרות כי ימצאו סימני דם גם של התוקף וערכו בדיקה של כתמי הדם השונים שנמצאו. בין היתר נלקחו מזירת האירוע ידיות של מגירות שעליהם נמצאו כתמי דם (מוצג 25 ברשימת המוצגים שהועברו לבדיקת המעבדה הביולוגית, נספח ל-ת/102). המומחית ד"ר בובליל ציינה בחוות דעתה כי על הידיות נמצא דם שניתן היה להפיק ממנו D.N.A. וכך מציינת המומחית (ת/103, עמ' 4 פסקה 4):

"4. בדגימה משתי ידיות מתכת בסמוך לכוננית (מוצג 25) התקבלה תערובת של שני פרטים לפחות:

4.1 מקור המרכיב העיקרי בתערובת מדגימה מידיות מתכת (מוצג 25) הינו פרט ממין זכר.

4.2 החשוד מוחמד פארס (מוצג 1a) אינו מתאים להיות מקור ל-D.N.A. במרכיב העיקרי ו/או המשני בתערובת זו.

4.3 לא ניתן לשלול את המנוחה ראניה עאמר (מוצג 2), כמקור למרכיב המשני בתערובת".

(ראה גם עדותה עמ' 897).

משמעות תוצאות הבדיקה הינה כי נמצא D.N.A. של אדם נוסף- זכר, אשר ככל הנראה פתח את המגירה או נגע בידיות, ואדם זה אינו הנאשם. את ה-D.N.A. שנמצא ניתן היה להשוות לדגימות אחרות, אולם לא נמצא בין המעורבים בתיק גורם זהה.

41. משמע, אף שצפוי היה כי אם הנאשם הוא שרצח את המנוחה, ואף נדקר ונחתך בעצמו במהלך האירוע, ימצאו כתמי דם או תערובת D.N.A. שלו בזירת הרצח, לא נמצאו לכך כל סימנים. להיפך, נמצא סימן למעורבות אדם נוסף שזהותו לא ידועה. הימצאות D.N.A. של אדם נוסף, שאינו אף אחד מבין מי שידוע כי היה במשרד, כמו האב, הבעל, הנאשם או בני משפחה אחרים, צריכה לעורר חשד שמא אותו צד שלישי היה מעורב בדרך כלשהי ברצח.

העדר טביעות אצבע

42. כפי שתואר לעיל, המשרד נמצא הפוך, קלסרים וניירות נזרקו לארץ, מגירות נפתחו וניכר כי נערך חיפוש ברחבי המשרד. המאשימה אינה מציגה כל הסבר מדוע הנאשם ערך חיפוש שכזה והפך את המשרד. לא נמצא כל קשר בין המסמכים ולא אותרה גניבה כלשהי מהמשרד (עדות האב כמאל עמ' 105, עדות החוקר דרבנובסקי עמ' 401). עם זאת כמאל מבהיר כי לא קיבל את כל המסמכים שנתפסו ואינו יכול לדעת בוודאות אם משהו חסר (שם).

העדר ראיה לגניבה או לחיפוש מסמך מסוים אינה מחזקת את ההנחה שהנאשם הוא הרוצח ואינה שוללת הנחה שכזו, שהרי יתכן והרוצח אכן חיפש דבר מה מסוים שלא נמצא או שניסה להסוות את מעשה הרצח כמעשה שוד ולכן פיזר את המסמכים וגרם לאי הסדר.

43. עם זאת ניתן להניח כי הרוצח שהה במשרד זמן מה, ועסק בהשלכת החפצים והמסמכים ופתיחת המגירות. בנסיבות כאלו ניתן לצפות כי יימצאו טביעות אצבע של הרוצח על פני הארונות, הקלסרים, ידיות המגירות או המסמכים השונים. החוקרים אכן אספו, לפחות חלק מהמסמכים, כדי לנסות ולמצוא בהם טביעות אצבע של מי שביצע את הרצח (עמ' 413-414, פרוט ב-ת/109, ועדותו של יוסי סימון עמ' 639).

44. במשרד עצמו על המגירות, מדפים וכו', לא נמצאו כל טביעות אצבע, לא של הנאשם ולא של אדם אחר כלשהו (עדות דרורית כהן עמ' 949). לא ברור גם האם נלקחו מעתקים מכל המקורות האפשריים (עדות פיאמנטה עמ' 423).

מאידך, נאספו חלק מהקלסרים והמסמכים שהושלכו על הארץ לבדיקה. לא כל המסמכים נלקחו אלא רק מדגם מייצג מתוכם (עדות מר פיאמנטה עמ' 413). בסך הכל נלקחו 32 מוצגים לבדיקה (עמ' 943). בכל המוצגים האמורים לא נמצאה ולו גם טביעת אצבע אחת של הנאשם (ת/107, ת/110). חלק מטביעות האצבע נמצאו מתאימות לכמאל פארס, וחלק לאנשים אחרים שאינם חשודים. חלק מטביעות האצבע לא זוהו. יצוין עם זאת שלא נבדק האם מדובר בטביעות אצבע של אדם אחד או של מספר אנשים וכמה (ראה עדות עמ' 955). אמנם המומחה דיין הבהיר כי קיים קושי להשוות בין הטביעות לבין עצמן, שכן יכולות להיות טביעות של אצבעות שונות מידו של אותו אדם ועל כן לא ניתן לזהותן, עם זאת ברי שהחוקרים לא עשו כל ניסיון לברר האם בכל זאת ניתן למצוא זהות שכזו.

45. כך או כך סבורני כי העדרן של טביעות אצבע של הנאשם, בין על גבי המסמכים והקלסרים ובין בכל מקום אחר במשרד, מפחית את האפשרות כי שהה במקום הרצח. איני מתעלם מהעיקרון לפיו הימצאות טביעות אצבע מהווה ראיה אולם העדרן אינו ראיה פוזיטיבית, אולם מאחר ועוסקים אנו בראיות נסיבתיות ובניסיון להסיק מסקנות מהנסיבות הרי שהעדרן של טביעות אצבע מחזק את ההנחה כי הנאשם לא היה במשרד.

טביעות הנעל

46. הראיות המעבדתיות המרכזיות שמחזקות, לטענת המאשימה, את הגרסה ולפיה היה הנאשם בזירת הרצח, הינן טביעות נעל שנמצאו במשרד, שתואמות לנעליים של הנאשם.

47. חוקרי המעבדה הניידת שהגיעו לזירת הרצח בדקו ואתרו טביעות נעל שונות במשרד. חלק מטביעות הנעל נמצאו באבק וחלק מטביעות הנעל נמצאו בחומר החשוד כדם (חוות דעתו של מר פיאמנטה ת/96).

מחוות הדעת עולה כי נמצאו טביעות נעל בחומר החשוד כדם ברצפה מכיוון מרכז החדר לכיוון חדר האמבטיה והשירותים (סעיף ד' לפרק המסקנות ב-ת/96). החומר החשוד כדם על טביעת הנעליים נבדק ונמצא ככולל D.N.A. של המנוחה (חוות דעת של ד"ר בובליל ת/228 ועדותה עמ' 875-874). עם זאת הבהירה כי לא התקבל אישור כי החומר החשוד הינו אכן דם (עמ' 3 ל-ת/228). לדבריה ההסברים לכך שהתקבלה תוצאה שלילית לבדיקת הדם, יכולים להיות רבים; יתכן שכלל לא מדובר בדם אלא בנוזלים אחרים הכוללים D.N.A. של המנוחה; ויתכן שהשימוש בחומר מסוג "אמידו" שבעזרתו הופקה הטביעה, מנע את ביצוע הבדיקה (עמ' 876). עם זאת ציינה כי החומר כולל בוודאות D.N.A. של המנוחה (עמ' 875).

48. מעתקי טביעות הנעל שנלקחו מזירת האירוע הועברו לבדיקת מעבדת סימנים וחומרים במז"פ. הגב' אסיה וינוקורוב (ת/114) הסבירה כי נערכה השוואה בין טביעות הנעל שנמצאו בזירה לטביעות נעליהם של אנשים שונים שנכנסו למשרד (סה"כ נלקחו טביעות נעל מ-8 אנשים). מדובר באנשים שמכונים בעלי גישה חוקית (בג"ח), אשר אינם חשודים בביצוע המעשה. נערכה גם השוואה לנעליים אותם נעל הנאשם בעת שנעצר. בחוות דעתה נקבע כי אף אחת מטביעות הנעל אינה מתאימה לנעליים אותם נעל הנאשם בעת מעצרו (עמ' 285). כמו כן התברר כי אין התאמה בין טביעות הנעליים שנלקחו מבעלי הגישה החוקית לטביעות הנעליים שנמצאו בזירה עם החומר החשוד כדם.

49. עוד התברר כי בזירה נמצאו מספר טביעות נעל שמקורן אינו ידוע, דהיינו טביעות אלו לא התאימו לנעליהם של אף אחד מבעלי הגישה החוקית שנבדקו ואף לא לנעלי הנאשם (עמ' 293 - 294). בסך הכל אותרו על ידי המעבדה 4 סוגי עקבות בזירה (שם).

50. בחוות הדעת ת/114 הציגה המומחית מספר אפשרויות לסוגי נעליים שעשויים להתאים לטביעות הנעל שנמצאו (עמ' 3 לחוות הדעת). אחת הדוגמאות הייתה של נעל ספורט תוצרת חברת "נייק" המתאימה לטביעות הנעליים בדם שנמצאו. נעליים מסוג זה לא אותרו בחיפוש בבית הנאשם (ראה עדות גיסו של הנאשם מר עמאד סלאמה עמ' 502, וכן דו"ח חיפוש ת/68).

51. לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, זומן בעלה של המנוחה, ג'לאל עאמר, לראיון בפרקליטות והביא עימו תמונות שבהם צולם הנאשם בעבר נועל נעלי ספורט (תמונה ת/158, ת/170). בתמונה אחת רואים את הנאשם משתתף בפעילות ספורט ובאחרת הוא נראה יושב לאחר פעילות עם חבריו. הנאשם נראה נועל נעליים מתוצרת "נייק". מדובר בתמונות שצולמו מספר חודשים לפני הרצח (כנראה ביום 2/10/09 (עדות טליע באדר עמ' 494)).

תמונות אלו של הנאשם נועל נעלי ספורט נשלחו למעבדת הסימנים ונבדקו על ידי הגב' אסיה וינוקורוב. בחוות דעתה המשלימה (ת/171) היא מציינת כי בדקה את הדגם המצולם והשוותה למידע שקיבלה ממר ארז בן-עוזיליו מחברת נייק ישראל. בבדיקה התברר כי מדובר בנעל מסוג DART-5 שסולייתה תואמת לטביעות הנעל בדם שנמצאו בזירת האירוע (סעיף 8 לפרק הממצאים ב-ת/171).

52. מר ארז בן-עוזיליו מחברת נייק ישראל, הסביר במכתבו מיום 26/7/10 (צורף ל-ת/171) כי נעליים מסוג DART-5 נמכרו בישראל בשנים 2007-2005 במספר רב של צבעים. עוד ציין כי דגם הסוליה הינו ייחודי לדגם הנ"ל. עם זאת, לאחר פניה נוספת אליו, הבהיר כי דגם הסוליה משמש גם לנעליים נוספות תוצאת נייק מסדרת DART (ראה סעיפים 64, 65 לסיכומי המאשימה).

53. בשים לב לעובדה כי טביעות הנעליים מסוג נייק סדרת DART נמצאו בזירה כשהן עם D.N.A. של המנוחה ועם חומר החשוד כדם של המנוחה, מבקשת המאשימה להסיק כי מי שטבע את טביעות הנעל האלו בזירה עשה זאת לאחר דקירתה של המנוחה ולאחר הרצח. מקום הימצאן של הטביעות מחזק לטענת המאשימה את ההנחה כי מי שנעל את הנעליים האמורות יצא מהדלת האחורית. עוד טוענת המאשימה כי מאחר והנאשם נצפה בעבר נועל נעליים מסוג DART-5, אשר שימשו אותו לאירועי ספורט, יש בכך להצביע על אפשרות שהנאשם הוא שהיה במשרד ועל כן יש בכך משום ראיה נסיבתית המחזקת את הראיות כי הנאשם הוא שביצע את הרצח. המאשימה מדגישה כי היא מודעת לכך שלא מדובר בנעל ייחודית שרק הנאשם יכול לנעול, אולם מציינת כי נשללה האפשרות שמי מהאנשים האחרים שנכנס למשרד נעל נעליים מסוג זה.

54. המאשימה מוצאת חיזוק להנחתה כי הנאשם הוא שנעל את הנעליים בכך שהנעליים, שאין חולק כי היו בשימוש הנאשם בעבר, לא נמצאו לאחר הרצח, לא בדירה ולא בכל מקום אחר. הדבר מעלה חשד שמא הנאשם העלים את הנעליים כדי להסתיר את מעשיו.

55. כדי לבחון עד כמה הימצאותן של טביעות הנעל בזירה יכולה לחזק את הראיות הנסיבתיות לחובת הנאשם יש לשאול עצמנו מספר שאלות; יש לבחון האם אכן ניתן להסיק שהנעל שימשה את הרוצח דווקא; שאלה נוספת הינה האם נמצאו בזירה טביעות נעל אחרות שיכולות להצביע על זהות הרוצח; עוד עלינו לבחון האם לנאשם היו ביום האירוע נעליים מהסוג האמור; האם יש הסבר סביר להיעלמותן של הנעליים לאחר הרצח; עוד יש לבחון האם טביעת הנעליים שנמצאה בזירה אכן מתיישבת עם ההנחה כי היה זה הנאשם שהטביע את עקבות הנעל.

56. כפי שראינו, נמצאו בזירת הרצח מספר טביעות נעל שונות. עוד התברר מהראיות כי לאחר שג'לאל מצא את המנוחה נכנסו לזירה לא מעט אנשים. כך מפרטים באי כוח הנאשם בסיכומיהם רשימה של 14 אנשים שונים שנכנסו לזירת הרצח, בנוסף לחוקרי המעבדה לזיהוי פלילי. כאמור רק נעליהם של שמונה מבין האנשים האלו נבדקו. משמע, לפחות נעליהם של 6 אנשים נוספים שנכנסו למשרד לא נבדקו ויתכן שאחד מהם נעל נעליים עם סוליה זהה. אמנם המאשימה מציינת כי השוטרים נעלו נעלי עבודה שחורות, אולם בכך אין די כדי לכסות את כל האנשים שנכנסו למשרד.

57. עוד התברר כי חלק מהאנשים הסתובב במשרד ולפחות שניים מהשוטרים ניגשו לכיוון הדלת האחורית (עדות ד"ר נוהאד פארס עמ' 33, השוטר יואל נוביק עמ' 132-131, השוטר אבינועם יעקב עמ' 302, השוטר חבאס מרעי עמ' 142). כל אחד מאלו יכול היה לדרוך בכתמי דם ולהעבירם, שהרי ראינו כי זירת הרצח הייתה מכוסה בדם שנתז לכל עבר. יתירה מזו, ד"ר נוהאד פארס לא שלל את האפשרות כי נעליו התלכלכו בדם, אולם למרות זאת נעליו כלל לא נבדקו (עמ' 31). גם העד מר נוביק העיד כי יתכן ודרך בדם (עמ' 131). גם נעליו של השוטר מר נוביק לא נבדקו.

58. כאן נעיר כי באי כוח הנאשם הצביעו על עדויות של עדים ועל צילומים שצולמו בזירה, מהם מבקשים הם להסיק כי טביעות הנעל בדם נוצרו לאחר שהגיעו ראשוני האנשים לזירת הרצח. כך למשל מציין ד"ר סלאח גדבאן כי לא הבחין בעקבות נעליים במשרד (עמ' 20). גם בצילומים שצולמו בתחילת החקירה לא ניתן להבחין בעקבות נעליים בדם.

59. טענות אלו אינן מועילות, שהרי מעדותו של מר פיאמנטה עולה כי טביעות הנעליים נתגלו לאחר שימוש בחומר "אמידו" (עמ' 321). לא מדובר בטביעות נעל שניתן היה לזהותן ללא שימוש בחומרים כימיים. מר פיאמנטה הבהיר שהבדיקות נעשו במקומות שבהם נראו כתמי דם והתעורר חשד כי יש במקום עקבות נעל ולא רק במקומות שבהם נמצאו עקבות נעל ברורות (שם). כך ניתן ללמוד גם מהצילומים שצורפו ל-ת/96 וכן בדיסק התמונות ת/167.

משמע, העובדה שבצילומים לא רואים עקבות ואף האנשים שהיו במקום לא ראו עקבות ברורות אינה מספקת כדי לשלול את האפשרות שבבדיקות מעבדה ימצאו טביעות של נעליים שהוטבעו בשעת הרצח.

60. עם זאת עולה תהיה אחרת. בזירת הרצח נמצאו מעט מאוד עקבות של נעליים בדם, רק כ-5 טביעות נעל שכאלו. מאידך, ברור כי מי שביצע את הרצח הסתובב בזירה, הפך ניירות וקלסרים בכל פינות העבודה. כן ראינו כי באזורים נרחבים במשרד נמצאו נתזי דם ועל הרצפה היו שלוליות דם גדולות. מפתיע כי לא נמצאו טביעות נעל בדם נוספות. יצוין, מעדותו של מר פיאמנטה מתברר כי נעשתה בדיקה רק של חלק מרצפת המשרד (עמ' 418) ואין ראיות מספיקות האם באזורים אחרים היו טביעות נעל ואם כן של איזה סוג נעל.

61. עוד התברר כי במהלך הבדיקה נמצא דף נייר בגודל A4 ועליו טביעת נעל (ת/96 עמ' 3 סעיף ג(2)). טביעת נעל זו אינה טביעת נעל מסוג נייק ולא נמצאה תואמת אף אחת מטביעות נעליהם של האנשים בעלי הגישה החוקית. הדף נמצא בין המסמכים שהושלכו לארץ (עמ' 422 - תמונה 50 ל-ת/96).

מעדותו של מר פיאמנטה עולה כי מתחת למסמכים נמצאו נתזי דם (עמ' 418) ועל כן מסיק הוא שהמסמכים פוזרו לאחר שהמנוחה נדקרה. מכאן ניתן להניח כי טביעת הנעל על דף שנמצא בין המסמכים, הוטבעה לאחר הרצח וטביעת נעל זו אינה טביעה של נעל מסוג נייק ואינה תואמת אף אחד מנעליו של הנאשם (ראו ת/114 פרק הממצאים סעיף 1). הטביעה אף אינה תואמת את נעליהם של בעלי הגישה החוקית שנבדקו (ת/114 פרק ממצאים סעיף 4). איננו יודעים היום של מי טביעות הנעל הזו, האם של הרוצח, או אולי של בעל גישה חוקית שלא נבדק. עם זאת הימצאות הטביעה על נייר שהיה מפוזר, ואשר ככל הנראה פוזר על ידי הרוצח לאחר דקירת המנוחה, מחזק את החשד שמדובר בנעל של מי שהיה מעורב באותו רצח. יתירה מזו, איש מהאנשים שנכנס למשרד לא טען כי הסתובב בין המסמכים ומאחורי השולחן, כך שהאפשרות שמי מאנשים אלו הוא שהותיר את טביעת הנעל נמוכה.

62. כאן לא תם הדיון בטביעות הנעל, שכן עלינו לבחון עדיין האם יתכן שטביעות הנעל מסוג נייק הן של הנאשם. בדיקת טביעות הנעל לא כללה קביעת מידה מדויקת של הנעל. הגב' אסיה וינוקורוב העידה כי כאשר בודקים טביעת נעל חלקית זה "לא מדעי" להעריך את מידת הנעל (עמ' 295, 296). מר אבנר רוזנגרטן, המומחה מטעם ההגנה, קבע כי הטביעות תואמות נעל במידה 44 (נ/50 סעיף 16). עם זאת מתברר כי מר רוזנגרטן ערך את הבדיקות מתוך השוואה לנעל שמידתה 47, כיוון שלא נמצאה נעל במידה 44 (עמ' 1417). עוד מתברר כי ישנו קושי במדידת אורך הנעליים, שכן ההטבעה של הנעליים אינה מלאה ושינויים קלים בנקודות המדידה מביאים לתוצאות שונות (ראה דברי העד עמ' 1415 לפרוטוקול).

63. במהלך הדיון התבקש הנאשם לחלוץ את נעליו על מנת לברר את מידת הנעל אותה הוא נועל. הנאשם הגיע לדיון עם נעל תוצרת נייק שמידתה 42.5 (עמ' 1438-1437). עם זאת הנאשם אישר בחקירתו בבית המשפט כי הוא נועל גם נעליים שמידתם 44-43 (עמ' 1132) ובמקום אחר אמר שמידת נעליו 42 (ת/1 עמ' 5).

64. עוד מתברר, כפי שיפורט להלן, כי הנאשם טען שהנעליים כלל לא היו שלו אלא של אחיו ג'וואד (עמ' 977). כך גם העיד האח (עמ' 1263). האחים העידו כי הינם נוהגים להחליף ביניהם נעליים. אין ראיה מהי מידת נעליו של האח ג'וואד.

65. מהראיות האמורות ברי שלא ניתן לקבוע בוודאות מה הייתה מידת נעל הספורט מסוג נייק שטביעותיה בדם נמצאו בזירה. העדרה של ראיה על מידת הנעל פוגם בגרסת המאשימה דווקא, שהרי עליה הנטל לשכנע כי קיימת סבירות גבוהה שהנעל הינה נעלו של הנאשם. אמנם אין די בראיות לשלול את האפשרות שמידת הנעל תואמת למידת רגלו של הנאשם, אולם אין די לקבוע להיפך. די באפשרות כי מדובר בנעל במידה גדולה מזו של הנאשם, כדי להטיל ספק בטענה שמדובר בנעלו של הנאשם.

66. כאמור לעיל הנאשם טען כי הנעליים שבהם צולם בתמונה ת/158 אינם שלו אלא של אחיו ג'וואד והאח אף אישר זאת (עמ' 1263, 1265). האח ג'וואד סיפר כי רכש אותן בתקופת התיכון וכי לעיתים אף השתמש בנעליים לעבודה. לאחרונה עבד עימם כאשר עזר לנאשם בעבודות השיפוץ בחמ"ל שבכפר (1267). נעליים אלו לא נמצאו בבית ההורים ולא בשום מקום אחר. גם גיסיו של הנאשם עימאד וג'לאל ערכו חיפושים רבים אחר הנעליים ולא מצאו.

67. אמם של הנאשם וג'וואד, הגב' נואל פארס, העידה כי זמן קצר לפני הרצח, כ-10 ימים, עשתה סדר בבית וזרקה נעליים ישנות ובין היתר נעלי ספורט (עמ' 471). האם הסבירה כי הנעליים היו מלאות בטיט וקרועות. כן סיפרה שזרקה נעליים של ג'וואד שהן מלוכלכות לאחר שעזר בעבודה לנאשם (עמ' 488). גם ג'וואד העיד כי חיפש את הנעליים ולא מצא אותם (עמ' 1264). כן סיפר כי לעיתים עבד עם הנעליים והן התלכלכו (עמ' 1265). העד סיפר גם כי הנעליים היו קרועות באזור הזרת מצד ימין (עמ' 1272).

ג'וואד סיפר גם כי שמע מאמו כי זרקה נעליים, אולם לא ידע להגיד האם האם סיפרה לו על כך לפני עדותה או לאחריה. בכל מקרה הדברים נאמרו לאחר שהחל ההליך המשפטי (עמ' 1275).

68. ככל שתתקבל גרסת האם ולפיה השליכה את הנעליים עוד לפני האירוע הרי שיש בכך כדי לשלול את האפשרות שהנאשם הגיע עם הנעליים מסוג נייק DART-5 ביום הרצח וכי שהה במשרד. בנסיבות כאלו צפוי היה כי הנאשם יתמוך בגרסת האם ויאשר כי הנעליים נזרקו. אלא שהנאשם הדגיש בעדותו כי היו לו נעלי ספורט אחרות שאיתן נהג לעבוד ואילו עם הנעליים שבמחלוקת לא עבד (עמ' 978, 1134). כשנשאל מפורשות אם אלו הנעליים המלוכלכות שאימו זרקה השיב "זה לא הנעליים האלה" (עמ' 978). למעשה גם האח ג'וואד אינו משוכנע כי האם זרקה דווקא את הנעליים מסוג נייק (עמ' 1266).

69. בדיקת עדותה של האם נואל מגלה כי האם העידה שזרקה מספר זוגות נעליים. לעדותה היא זרקה נעליים ישנות של הנאשם שהיו מלאות טיט ו"שרוטות" (עמ' 472). האם לא ידעה להגיד איזה סוג היו (עמ' 473 שורה 3). האם הוסיפה שזרקה גם נעליים שלה, של כמאל וכן של האח ג'וואד (עמ' 473 שורה 27, עמ' 488). אין תיאור של הנעליים הללו שנזרקו, למעט אמירה כללית של האם כי מדובר כנראה בנעלי ספורט מלוכלכות "הוא עזר לאחיו והתלכלכו. גם זרקתי אותם" (עמ' 488). כזכור הנאשם וג'וואד העידו כי הנעליים מסוג נייק היו של ג'וואד ולא של הנאשם, כך שהעדות כי נזרקו נעליים של ג'וואד יכולה להתיישב עם זריקת הנעליים שבמחלוקת. זאת ועוד, הנאשם אישר שהיו לו נעליים אחרות ישנות יותר (עמ' 978) ויתכן שהנעליים עליהן העידה האם היו הנעליים הישנות ולא הנעליים שבמחלוקת.

70. כאן נדרשת הערה ביחס לעדותם של בני המשפחה ושל האם בפרט. בדרך כלל נוטים אנו להניח כי בני משפחה של נאשם ינסו לסייע לו ויעידו באופן המתיישב עם גרסתו (ראה ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85, 113 (1981)). על כן ייבחנו עדויות של בני משפחה קרובים של הנאשם בהקפדה יתירה. עם זאת המקרה הנוכחי שונה, שהרי הוריו של הנאשם הינם גם הוריה של המנוחה. ההורים "נקרעים" בין אהדתם ואהבתם לנאשם לבין אהבתם למנוחה ורצונם כי מי שהביא למותה יבוא על עונשו. אמר על כך האב כמאל פארס (עמ' 98):

"[...] שניהם חשובים לי אבל חשוב לי גם מה שקרה. אבל בינתיים אני חי בערפל".

71. ניתן לסכם את הפרק ולקבוע כי אין בפנינו די ראיות לקבוע כי הרוצח הוא שנעל את הנעליים תוצרת נייק דגם DART-5, ואין בפנינו די ראיות לקבוע כי מדובר בנעליו של הנאשם. לפיכך סבורני כי הראיות בנוגע לטביעות הנעל שנמצאו בזירה אינן מלמדות ואינן מחזקות את ההנחה כי הנאשם הוא שרצח את המנוחה.

72. בטרם סיום הדיון לעניין הממצאים בזירת הרצח נזכיר כי בזירת הרצח לא נמצאה הסכין שבה נדקרה המנוחה. כן נזכיר כי להנחת המאשימה לפיה הנאשם יצא מהדלת האחורית לכיוון דרום ומשם עלה עד שעבר ליד דלת הכניסה לבית ומשם לרכבו, אין בסיס בראיות שנמצאו בשטח (למעט עדותם של ג'לאל והאם אליה אתייחס בהמשך). חוקרי המשטרה ערכו חיפוש בחצר וניסו לאתר ממצאים שיאפשרו את זיהוי הרוצח, אולם לא מצאו דבר. בחצר נמצא סולם אשר על פי החשד שימש את הרוצח לטפס אל עבר המפלס העליון לכיוון אזור המגורים של משפחת פארס, אולם על הסולם לא נמצאו כל סימני דם או סימנים אחרים שיכולים לקשור אותו לנתיב הבריחה המשוער (ראה עדות מר פיאמנטה עמ' 443, 444).

73. עוד נזכיר את התמיהה בנוגע לדלת האחורית. בין העדים שהובאו לא הייתה תמימות דעים בשאלה האם הדלת האחורית הייתה פתוחה או סגורה, האם המפתח היה במנעול אם לאו. כמאל פארס העיד כי מדובר בדלת ממתכת כאשר בדרך כלל מותירים אותה נעולה עם מפתח במנעול מצידה הפנימי (עמ' 81). השוטר חבאס מרעי העיד כי הדלת הייתה פתוחה (ת/141, עמ' 138) וכי השוטר דוד ציטרון סגר אותה. השוטר ציטרון לא היה בטוח במצב הדלת אך השיב שיתכן וסגר את הדלת (עמ' 747). ראש הצח"מ, מר יוסי סימון העיד כי כשהגיע לזירה הדלת הייתה נעולה, אולם יתכן שננעלה קודם לכן על ידי השוטרים (עמ' 592, 593). מכל מקום איש מהשוטרים אינו זוכר מה עלה בגורל המפתח של הדלת האחורית והאם נבדק לצורך מציאת טביעות אצבע או סימני D.N.A. (עמ' 594, 951). אין גם ראיה כי ידית הדלת נבדקה ולכך ישנה חשיבות, שכן בשונה מדלת הכניסה, איש פרט לשוטר ציטרון לא נגע בדלת וצפוי היה כי ימצאו עליה ממצאים שיאפשרו לאתר את הרוצח. כך גם ביחס למפתח הדלת האחורית אשר כלל לא נבדק והרי ברור כי מי שיצא מהדלת האחורית נאלץ להשתמש במפתח כדי לפתוח את הדלת.

74. לבסוף נזכיר כי במשרד נערך לכאורה חיפוש על ידי הרוצח ומסמכים וקלסרים הושלכו לארץ ופוזרו. החיפוש נעשה בכל רחבי המשרד, כלומר ליד כל שלושת פינות העבודה (עמ' 418). עם זאת רק חלק מהמסמכים שהיו פזורים נלקחו לבדיקת מעבדה (ראה עדות מר פיאמנטה עמ' 414). לדבריו נעשה מיון על פי שיקול דעת מקצועי של אנשי המעבדה.

אין ספק שלחוקרי המעבדה יש כלים מקצועיים למיין מסמכים וראוי שישקלו באילו מסמכים ובאילו מקומות לערוך בדיקה; עם זאת בנסיבות המקרה, כאשר ברור כי הרוצח פיזר כל כך הרבה מסמכים שבהם לא נמצאו ראיות הקושרות חשודים לרצח, ראוי היה להרחיב את הבדיקה לשאר המסמכים והמוצגים, שכן יתכן שבהם ניתן היה למצוא את הראיה החסרה שתקשור את המבצע לרצח.

פציעתו של הנאשם

75. כאשר נעצר הנאשם התברר כי הוא סובל מחתך באצבע ידו השמאלית. הדברים התגלו לחוקר במהלך החקירה ונרשמו במזכר וכן במסמכי הכליאה (ת/39, ת/62). הנאשם אף נבדק על ידי החוקרים וסימני הפציעה צולמו (ת/29, ת/30). ביום 11/12/09 נשלח הנאשם לבדיקה במכון לרפואה משפטית ונבדק על ידי ד"ר זייצב.

בחוות הדעת (ת/121) מציין ד"ר זייצב כי נמצא חתך מדמם באורך של כ- 0.9 ס"מ באצבע השנייה של כף ידו השמאלית (ולא הימנית כפי שנרשם במזכר ת/39). כן נמצאו פצעי שריטות על האמות, שהמומחה העריך כי נגרמו באמצעות חפץ עם קצה חד (כמו ציפורניים, להב וכדומה) ב-24 השעות שקדמו לבדיקה. בנוסף נמצאו פצעים שונים על כפות ידיו של הנאשם בשלבי ריפוי שונים, שככל הנראה נגרמו למעלה מ-24 שעות לפני הבדיקה.

76. עוד הוברר כי על החולצה אותה לבש הנאשם כשנעצר נמצא כתם דם באזור בית השחי וכן נמצאו כתמי דם על תחתוניו (ראה ת/29, עמ' 445-444). גם ברכבו נמצאו כתמי דם באזור דלת הנהג ועל סיב דשא שנמצא על רצפת המכונית.

כבר כאן נזכיר כי החולצה והתחתונים נשלחו לבדיקת המעבדה הביולוגית (ת/38, ת/41 - ת/45). מתוצאות הבדיקה הסתבר כי הדם על החולצה באזור בית השחי, הדם בתחתונים, הדם מדלת המכונית ומסיב הדשא הינם כולם של הנאשם בלבד (ראה חוות דעתה של הגב' בובליל ת/102, ת/103).

77. המאשימה מבקשת לשכנע כי פציעתו של הנאשם באצבעו והשריטות על ידיו מקורם במאבק שנוהל בינו לבין המנוחה. המאשימה מפנה את תשומת הלב לכך שד"ר זייצב אישר כי השריטות עשויות להיגרם מציפורניים, לקביעתו שהחתך נגרם על ידי סכין חדה ומהעובדה כי בבדיקת המנוחה נמצאו סימנים כי נאבקה במי שתקפה (ת/120).

ד"ר זייצב הבהיר כי החתך באצבעו של הנאשם יכול היה להיגרם באמצעות כל כלי מושחז, לרבות סכין יפנית (עמ' 419), אולם פצעי המנוחה אינם יכולים להיגרם מסכין שכזו (שם).

ד"ר זייצב לא יכול היה לקבוע האם השריטות הינן פרי מאבק ונגרמו על ידי ציפורניים, או שמא נגרמו במהלך עבודה פיסית כמו עבודת שיפוצים (עמ' 420).

ד"ר זייצב אישר כי על ידיו של הנאשם נמצאו גם הרבה פציעות ישנות שכבר היו בשלבי הגלדה וריפוי שונים וכי פציעות כאלו אינן חריגות לאדם העובד בשיפוצים (עמ' 420 שורה 1).

78. להנחה כי הפצעים בידיו של הנאשם נגרמו דווקא במהלך מאבק והינן פרי שריטות מציפורני המנוחה אין כל חיזוק בשאר הראיות. מצילומי ידיה של המנוחה ניתן לראות כי ציפורניה היו גזורות וקצרות ולא נראו עליהן סימני מאבק (ראה חוות דעת ד"ר זייצב ת/120 עמ' 5 סעיף 6). בבדיקת המעבדה לא נמצאו תחת ציפורניה ממצאים מהם היה ניתן להפיקD.N.A. ולברר האם המנוחה אכן שרטה את הנאשם או כל אדם אחר (ראה חוות דעת ד"ר בובליל ת/228 סעיף 3.4).

החיזוק היחיד שמוצאת המאשימה להנחתה בדבר מקור השריטות הנעוץ באירוע התקיפה מצוי בשתיקתו של הנאשם בחקירות. בחקירת הנאשם מיום 12/1/10 (ת/13) הוא נשאל מהיכן השריטות בידיו, אולם לא הגיב (עמ' 2). רק בבית המשפט סיפק הסברים אפשריים. אמר כי יתכן ונפצע בעבודה, על ידי השוטרים או במהלך מדורה עם חברים (עמ' 1043-1042, 1044).

שתיקה זו אינה מהווה חיזוק מספיק. הנאשם נתן הסבר כללי מדוע משלב מסוים של החקירה נמנע מלהשיב (בכך אדון בהמשך), אולם אפילו אם לנאשם אין הסבר, אין בכך די. לא מדובר רק בשריטות בודדות שנגרמו בסמוך לאירוע, אלא על גופו של הנאשם נמצאו שריטות שחלקן ישנות יותר שללא כל ספק אינן קשורות לרצח. מכאן שההסבר כי הנאשם נשרט מעת לעת בעבודתו, או בהזדמנויות אחרות, הינו הסבר סביר. יצוין, לצורך ההליך הנוכחי איננו נדרשים לקבוע ממה נגרמו השריטות אלא רק האם הימצאותן של השריטות מחזקת את הנחת המאשימה כי הנאשם נאבק עם אחותו במהלך ביצוע הרצח.

בשים לב לקיומם של הסברים סבירים אחרים לשריטות, ובהעדר ראיה אחרת המעידה כי השריטות נגרמו על ידי המנוחה דווקא, אין די בקיומן של השריטות כדי להוות מרכיב מספיק בפאזל הראיות שהמאשימה מבקשת להרכיב כדי לשכנע שהנאשם הוא שרצח את המנוחה.

החתך באצבע

79. החתך באצבעו של הנאשם שונה מהשריטות ומחייב התייחסות נפרדת. המאשימה מניחה שהחתך נגרם במהלך ביצוע הרצח או בסמוך לאחריו עת הנאשם אחז בסכין הרצח או כשניסה להסתירה.

80. כפי שהוסבר לעיל, הסכין בה נרצחה המנוחה לא נמצאה ועל כן אין כל אפשרות לברר האם הפצע אכן נגרם על ידי אותה סכין. ראינו גם כי בזירת הרצח לא נמצאו סימני דם של הנאשם ומכאן שאין ראיה כי החתך נגרם במהלך ביצוע הרצח. בכך אין די כדי לשלול את האפשרות שהחתך נגרם לאחר הרצח מסכין הרצח, או אפילו שנגרם במהלך הרצח מבלי להותיר עקבות דם בזירה.

81. פצע החתך נמצא באצבע השנייה של ידו השמאלית של הנאשם בצד הפונה לכיוון האצבע השלישית (ראה חוות דעת ת/121 עמ' 3 והצילומים 12, 13 שצורפו לחוות הדעת). מיקום החתך אינו יכול לחזק את ההנחה כי נגרם במהלך מאבק עם המנוחה. להיפך, לא מדובר בדקירה של קצה להב או בחתכים ביד שצפוי היה כי יגרמו אם הנאשם אחז את הסכין בזמן הרצח (הנאשם הינו ימני). החתך לא מצוי בחלק הפנימי של היד כפי שצפוי היה כי ימצא אם הנאשם במהלך מאבק אחז בלהב הסכין ואף אינו מצוי בחלק החיצוני של האצבע שבו סביר יותר כי יגרם חתך במהלך אחיזה בסכין חדה. משמע, אין במיקום החתך משום חיזוק לגרסת המאשימה.

82. ד"ר זייצב בחוות דעתו ובחקירתו הבהיר כי החתך נגרם כתוצאה מחפץ מושחז אך אינו יכול לאשר כי נגרם על ידי אותה סכין שגרמה לפצעיה של המנוחה (עמ' 419). משמע, אין בראיות די לשכנע כי החתך נגרם מהסכין ששימשה לרצח והחתך יכול היה להיגרם מכל חפץ מושחז לרבות מסכין יפנית כגרסת הנאשם.

אין גם כל ראיה שיכולה להצביע כי החתך נגרם בזמן הרצח או בסמוך לו דווקא, שכן ד"ר זייצב לא יכול היה לקבוע את השעה המדויקת בה נגרם החתך. כל שידע לציין הוא כי החתך נגרם עד 24 שעות לפני הבדיקה (עמ' 4 סעיף ב' לחוות הדעת ת/121).

83. כדי לחזק את ההנחה שהחתך נגרם בקשר עם הרצח, דהיינו במהלכו או בסמוך לאחריו, מבקשת המאשימה לשכנע כי גרסת הנאשם לגבי הנסיבות שבהן נחתך הינה שקרית. על כן נפנה כעת לבחון את גרסת הנאשם.

גרסת הנאשם לגבי החתך

84. הנאשם מספר כאמור כי ביום הרצח יצא בבוקר מביתו לעבודה. באותו יום עסק בשיפוצים במוקד החירום של המועצה (חמ"ל). כבר כעת נציין כי גרסת הנאשם כי עבד בחמ"ל לא נועדה להצביע על אליבי לשעת הרצח, שכן הנאשם אינו כופר כי בשעת הרצח היה בבית הוריו, אלא נועדה להסביר את נסיבות פציעתו והחתך בידו.

באותו שלב נותר לבצע עבודת ניקוי של הריצוף, מילוי המרווחים בין המרצפות ברובה, וכן לבצע צביעת חלק של המבנה (שם).

85. בבוקרו של יום הרצח קם הנאשם בשעה 06:30, שתה קפה בבית ויצא לעבודה (עמ' 962). לגרסתו ביום האירוע הגיע לעבודה לבדו ולא פגש איש. הוא החל לנקות את הפוגות- המרווחים בין המרצפות (עמ' 963). כעבור כשעה החליט לעשות הפסקה לקפה. לדבריו הוא נסע לביתו שם פגש את אמו ושתה קפה (ראה גם עדות האם ב-ת/179 עמ' 1, ת/180 עמ' 2 וכן עמ' 446). את היתרה הכניס לתרמוס ושב למקום העבודה.

86. לגרסת הנאשם הוא המשיך לעבוד בניקוי הפוגות, בין היתר בעזרת סכין חיתוך יפנית. עבודת הניקוי נעשית כשהוא אוחז בידו הימנית את הסכין ועם ידו השמאלית מנגב את הלכלוך כדי שלא יכנס חזרה למרווחים (עמ' 963). תוך כדי כך פגע עם הסכין באצבע השנייה בידו השמאלית וגרם לחתך (שם). לאחר שנחתך שטף את היד בברז מים מחוץ למבנה, שם נייר על היד ולאחר מכן שב לביתו לשטוף את היד (עמ' 964). לדבריו הוא שטף את היד, ישב בחוץ ועישן סיגריה. לאחר מכן החליט לחזור למקום העבודה כדי לאסוף את הכלים שהשאיר (עמ' 964, 1009). בין הכלים שאסף היה גם שואב אבק אותו הביא על מנת לנקות את הרצפה לאחר פתיחת הפוגות.

87. המאשימה טוענת כי גרסה זו הינה גרסה שקרית, שכן לא סביר כי איש לא ראה את הנאשם במקום העבודה. יתירה מזאת, הנאשם הבהיר כי החנה את רכבו במגרש הסמוך למועצה, אולם איש אינו זוכר כי ראה את הרכב. במיוחד מקשה המאשימה וטוענת כי לגרסת הנאשם הוא הגיע למקום 3 פעמים, כלומר יצא ונכנס לחניה שלוש פעמים ובכל זאת איש לא ראה אותו.

המאשימה מפנה גם לעדותו של קצין הביטחון של המועצה מר עבדאללה עזאם. עד זה סיפר כי ערך שני סיורים ביום האירוע במבנה החמ"ל, אך לא ראה את הנאשם עובד. לראשונה נכנס בסביבות 7:00 בבוקר ושוב בסביבות שעה 09:00 (עמ' 268). עוד סיפר העד כי במשרדו מותקנות מצלמות אבטחה שסרקו את בניין המועצה וכן את אזור החניה. גם במצלמות אלו לא ראה את הנאשם (עמ' 268, 280).

כאן חשוב לציין כי בחקירתו במשטרה לא מסר העד מאום על המצלמות ואף לא נשאל על כך (עמ' 271). לפיכך גם לא מסר את הצילומים לחוקרים. העד הוסיף גם כי צילומים נשמרים רק כשבוע ימים ועל כן כאשר נגבתה ממנו העדות כחודש לאחר האירוע, לא היה ניתן לעיין בצילומים (שם).

88. עם זאת מתברר כי המצלמה אינה מכסה את כל שטח החניה (עמ' 276). עוד התברר כי אין אדם שיושב וצופה בצילומים בכל היום. מדובר במספר מצלמות ומי שמבקש לצפות בהן צריך לעבור ממצלמה למצלמה (עמ' 273). עוד עולה כי העד אינו צופה במצלמות באופן שוטף אלא רק אם הוא רואה משהו חשוד הוא מתערב (עמ' 273). כמו כן סיפר כי הוא סורק את התמונות כדי לבדוק אם ארע משהו חריג רק ביחס לשעות מ-16:00 ועד הבוקר (שם שורה 11). כך גם לגבי יום האירוע (שהיה יום חמישי). נערכה על ידו בדיקה רק ביום א' לאחר מכן והעד בדק את הצילומים משעה 16:00 ועד הבוקר (עמ' 279).

חשוב להוסיף כי העד אישר כי ביום האירוע לא נכח במשרדי המועצה בכל שעות הבוקר אלא נסע עם השוטר חבאס מרעי לתחנת המשטרה במעונה. כך מאשר גם חבאס מרעי עצמו (עמ' 1194) ומבהיר כי הגיע למשרדי המועצה לאחר השעה 9:00 (עמ' 1197). לאחר זמן מה יצא עם העד עבדאללה עזאם ויחדיו נסעו. השנים היו יחדיו עת שמעו על הרצח.

משמע, אין די בעדותו של העד עבדאללה עזאם כדי לשלול את גרסת הנאשם ולקבוע כי שיקר כאשר טען שהיה במקום העבודה.

89. עד נוסף שזומן לעדות בעניין האפשרות כי הנאשם עבד בחמ"ל הינו המפקח מר ניב מחלו. העד סיפר כי בימים 8-9/12/09 הגיע לאתר וראה כי אין התקדמות בעבודה (עמ' 63). העד הגיע לאתר העבודה גם ביום הרצח בשעה 16:00 (שם). לדבריו הוא לא ראה כל התקדמות בעבודה, ומכל מקום לא ראה שינוי משמעותי (עמ' 64). עם זאת הסביר כי אינו יכול לדעת אם עבדו באותו בוקר באתר. לדבריו "[...] קשה מאוד, אני אגיד לך, בבניין מאוד קשה, מהסיבה שיש שמה הרבה אביזרים, הרבה כלים וזה גם כל מיני דברים שאני קשה לי לבוא ולהגיד שאם פתאום הדלי עבר מחדר אחד לחדר שני, או שהדלי בכלל לא נמצא שמה".

בהמשך העיד כי אינו יכול לשלול את האפשרות שבאותו בוקר בוצעה עבודה של ניקוי הפוגות במרצפות (עמ' 66). העד הסביר גם כי בדרך כלל מנקים את הפוגות ובסמוך לכך באותו יום ממלאים ברובה (עמ' 66). כן ציין כי ראה במקום חומרים מתאימים לביצוע רובה (עמ' 67-68), אם כי באותו יום לא מולאו המרווחים ברובה.

גם עדות זו אינה יכולה לשלול את גרסת הנאשם כי ביצע עבודות של ניקוי פוגות בקטע קטן מהחמ"ל עד שנפצע, אם כי גם אינה יכולה לחזק את גרסתו. מכל מקום אין בעדותו של העד ניב מחלו כדי לבסס את הטענה שגרסת הנאשם שקרית.

90. מאידך התברר כי בחיפוש שנערך במקום נמצא ארגז הכלים של הנאשם וכן נמצאה סכין יפנית. הסכין הייתה מונחת על הארץ (עמ' 544, 545 - עדות השוטר לב ארליכמן). העד הוסיף כי מצב ארגז הכלים נראה כאילו הנאשם לא הספיק לסדרו וכי לא הספיק להכניס את הסכין למקומה (שם עמ' 545).

ראש הצח"מ מר יוסי סימון אישר כי את הסכין היפנית מצאו בדיוק במקום שבו אמר הנאשם כי תימצא (עמ' 589) (ראה גם עדות מר חירובסקי ירון ממז"פ, עמ' 665, 686, ו-ת/182). החיפוש נערך רק כ-3 ימים לאחר הרצח.

91. הסכין שנמצאה בחמ"ל נשלחה לבדיקת המעבדה הביולוגית ולבדיקה מקדמית לנוכחות דם סמוי (חוות דעתה של ד"ר בובליל ת/102). לאחר העדות התבקשה ד"ר בובליל לבדוק שוב את הסכין והפעם ערכה בדיקת בלוסטאר ובדיקת הקסגון שתוצאתן הייתה שלילית, כלומר לא נמצאו סימני דם סמוי על הסכין (ת/232).

עם זאת העדה הבהירה כי תחילה לא ערכה בדיקת D.N.A. על הסכין (עמ' 878). כאשר ערכה בדיקה נוספת לא נמצאה כמות חומר מספקת לביצוע הבדיקה (ת/232).

92. אין חולק כי אילו היה נמצא דמו של הנאשם על הסכין היה בכך חיזוק משמעותי לגרסתו. עם זאת העדר של ראיה ברורה אינו שולל את הגרסה. ראינו שהסכין נתפסה רק כעבור 3 ימים, כשבכל אותם ימים הייתה זרוקה בכניסה למבנה. עוד ראינו כי בבדיקה הראשונית נמצא חומר החשוד כדם. הבדיקה המאוחרת נעשתה רק לאחר העדות של הגב' בובליל בחודש 4/11, כלומר יותר משנה לאחר הרצח. ברי שהדבר מפחית את משקלה של הראיה ומכל מקום העדר סימני דם אינו שולל את האפשרות כי הנאשם אכן נפצע מהסכין.

93. הנאשם מבקש לחזק את גרסתו בראיות נוספות. ב"כ הנאשם מצביע על הכריך ותרמוס הקפה שנמצאו ברכבו של הנאשם המחזקים את גרסתו כי חזר לביתו לצורך שתיית קפה וכי את היתרה הכניס לתרמוס ולקח עמו (עמ' 1157). עוד הצביע על שואב האבק שנמצא במכונית (ת/91). שואב אבק זה הובא על ידי הנאשם, כך לגרסתו, כדי להשלים את ניקוי הרצפה לפני המילוי ברובה (עמ' 964, 1156).

94. כאן נזכיר כי שואב האבק לא נבדק במעבדה לצורך המצאות דם אם כי לא נראו סימנים חיצוניים לדם. עוד נזכיר כי הנאשם טען שהחזיר את הפטישון שהיה ברכב. את הפטישון הניח במחסן שבחצר בית הסב, בית השכן לבית ההורים (ת/4ג' עמ' 90-92). טענה זו לא נבדקה על ידי המשטרה וגם הפטישון לא נבדק להמצאות דם.

95. העדרן של ראיות על דמו של הנאשם על שואב האבק או על הפטישון אינו שולל את גרסתו, אם כי ברור כי העובדה שלא נבדקו על ידי מז"פ שוללת ממנו את האפשרות לשכנע כי דמו אכן נגע בחפצים אלו.

96. ניתן לסכם ולומר כי הראיות השונות שהוצגו אינן שוללות את גרסת הנאשם כי עבד בחמ"ל ונפצע באצבעו במהלך העבודה. האפשרות כי אכן עבד מבלי שנראה על ידי העדים שהובאו, הינה אפשרות סבירה.

אוסיף כי גרסתו לאופן פציעתו, חתך מהסכין בזמן ניקוי הפוגות, מתיישבת יותר עם מיקום החתך, מאשר האפשרות שנחתך באופן לא ברור ולא ידוע במהלך מאבק עם המנוחה או בניסיונות להסתיר את הסכין. גרסת הנאשם נתמכת בהמצאות הסכין היפנית באתר העבודה, בדיוק כפי שתיאר, דבר שמחזק את האפשרות כי אכן ביצע עבודות באותו בוקר. איני מתעלם מכך שאין בהמצאות הסכין ובשאר הראיות די כדי לקבוע ממצא עובדתי ודאי בדבר המצאות הנאשם בחמ"ל, אולם די בכך כי זוהי אפשרות סבירה, שלא נסתרה, כדי לסתור את הטענה שהחתך באצבע מהווה ראיה למעורבות הנאשם ברצח.

ממצאי D.N.A. של המנוחה על חולצת הנאשם

97. במועד גילוי גופת המנוחה והגעת צוותי המשטרה לא היה הנאשם נוכח באזור בית ההורים. רק בשעה 14:30 הגיע למקום. כאשר הגיע לרחוב כבר צבאו על הבית אנשים רבים, חלקם תושבי הכפר וחלקם אנשי משטרה וגורמי חקירה. אין חולק כי הנאשם יצא מרכבו והחל לרדת במדרגות לכיוון המשרד. תוך כדי ירידתו ניגשו אליו שוטרים וכן אנשים נוספים וחסמו את דרכו והנאשם נלקח מהמקום מבלי שנכנס למשרד.

בעת הגעתו לבש הנאשם חולצת בד שחורה (ראה ת/196). מדובר בחולצה שחורה דקה עם שרוולים ארוכים.

98. בתחנת המשטרה צולם הנאשם בבגדיו (ת/30 תמונה 1) ולאחר מכן התבקש להוריד את החולצה וזו נתפסה על ידי השוטר סימון פרידמן (ת/29). החולצה הוכנסה למעטפה משטרתית לבנה ולאחר מכן הוחזקה עם מוצגים נוספים שנתפסו בזירה. ביום 13/12/09 הגיע חוקר מז"פ מר ירון חירובסקי לתחנת המשטרה לערוך בדיקה של המוצגים ובין היתר בדק נוכחות של דם על החולצה (ת/90). בבדיקה נמצאה תגובה חיובית לדם והחולצה נשלחה לבדיקת המעבדה הביולוגית. המעטפה ובה החולצה נמסרו למעבדה הביולוגית על ידי השוטר לב ארליכמן ביום 15/12/09 (ת/97).

99. למעבדה הביולוגית הגיעו מוצגים שונים שנמצאו בזירת הרצח ואלו נבדקו על ידי ד"ר נ' בובליל. בחוות דעתה הראשונה מיום 26/1/10 (ת/102) אין כל התייחסות לחולצה למעט הרישום כי התקבלה (נרשמה כמוצג מס' 9).

ד"ר בובליל הבהירה בעדותה כי המעטפה ובה החולצה נפתחה, היא התבוננה בה ולא ראתה שהיא מוכתמת בדם או מלוכלכת, למעט דם של הנאשם ולכן החליטה שאין צורך בבדיקה (עמ' 843).

100. ביום 18/1/10 הוחזרו המוצגים השונים שנבדקו ובהם החולצה לתחנת המשטרה (ת/184). החולצה עם שאר המוצגים הוכנסה לשקית סגורה שהוחזקה בארון המוצגים במשרדי תשאול גליל (ת/78).

בחודש 2/10, ולאור דרישת הפרקליטות, הוחלט לבדוק את החולצה בשנית. החולצה הועברה למעבדה הביולוגית והתקבלה ביום 8/2/10 (ת/101).

101. בבדיקה החוזרת שערכה ד"ר נ' בובליל היא מצאה תגובה חיובית לנוכחות דם סמוי בשלושה מוקדים בחולצה (ת/103). בעקבות זאת נלקחו מהחולצה 3 דגימות, האחת מבית השחי -סומנה A9, ושתי האחרות מקצה השרוול השמאלי- סומנו 1B9 ו- 2B9.

מבדיקת החומר הגנטי בשלושת הדגימות הגיעה ד"ר בובליל למסקנות הבאות: בדגימה A9 נמצא חומר גנטי D.N.A. המתאים לפרופיל הגנטי של הנאשם. בדגימה 1B9 התגלתה תערובת של חומר גנטי משלושה מקורות שונים, כשהמרכיב העיקרי מורכב משניים - האחד מתאים לפרופיל הגנטי של המנוחה והאחר לפרופיל הגנטי של הנאשם. המרכיב המשני - השלישי אינו ידוע. בדגימה 2B9 נמצאה תערובת חומר גנטי משלושה מקורות, האחד של הנאשם, השני של המנוחה והשלישי ממקור בלתי ידוע. המרכיב העיקרי הינו של המנוחה.

102. חשוב לציין כי אף שתערובות החומר הגנטי שנמצאו כללו דם, הרי שהמומחית לא יכלה לציין האם מדובר בדם של המנוחה, של הנאשם, או של הגורם האחר (עמ' 851-852). המומחית הבהירה גם כי אין ודאות שמדובר רק ב-3 פרטים שתרמו לתערובת, שכן המרכיב המשני הינו קטן ובהעדר ודאות נהוג לציין את המספר המינימאלי של התורמים והוא במקרה זה שלושה (עמ' 846, 847).

103. עוד ראוי לציין כי לעמדתה של ד"ר בובליל בדגימה 2B9 נמצאה כמות גדולה של חומר ביולוגי (עמ' 851) שאינו נובע, ככל הנראה, ממגע מקרי. כמות החומר הביולוגי של המנוחה גדולה פי 5 מכמות החומר של התורם המשני (שהוא כנראה הנאשם (עמ' 902)). לעומת זאת בדגימה 1B9 כמות החומר הביולוגי של הנאשם ושל המנוחה דומים ולכן לא ניתן להגדיר אף אחד מהם כמרכיב עיקרי או משני (עמ' 902).

104. המאשימה הציגה גם את חוות דעתו של פרופ' מוטרו (ת/233), אשר חישב את ההסתברות כי מקור הפרופיל הגנטי שנמצא בדגימות אינו במנוחה. פרופ' מוטרו מציין כי שכיחות הנשים באוכלוסיה היהודית שלהן פרופיל גנטי זהה הינו אחד ל-6.62 ביליון ושכיחות הנשים באוכלוסיה הערבית היא אחת ל-7.65 ביליון. המומחה גם בחן את השכיחות לזהות בין הפרופיל הגנטי של המנוחה לזה של קרובי משפחתה וקבע כי השכיחות לזהות עם הפרופיל של האחות הינה 1 ל-5,830. לגבי הדודה או האחיינית, 1 ל-360 מיליון. המומחה גם שלל את האפשרות לזהות עם הפרופיל של האם. המומחה מצא כי לא יתכן שלאם ולמנוחה היה פרופיל גנטי זהה (ת/233 עמ' 1).

יצוין כי ההגנה ויתרה על חקירתו של פרופ' מוטרו וחוות דעתו הוגשה בהסכמה.

105. המצאות חומר ביולוגי הכולל מטען גנטי של המנוחה על חולצת הנאשם מהווה לגרסת המאשימה ראיה נסיבתית המחזקת את שאר הראיות ומצביעה על האפשרות שהחומר הביולוגי של המנוחה הועבר לחולצה במהלך הרצח.

106. בע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 71 (2003), מבהיר בית המשפט את מהותה של ראית ה-D.N.A.: "ראית דנ"א היא ראיה נסיבתית - להבדיל מראיה ישירה ונמנית על משפחת הראיות "המדעיות" המוצגת לפני בית המשפט בעדות מומחים".

ראית D.N.A. יכולה לשמש ראיה לזיהוי של נאשם כמי שביצע עבירה. בדרך כלל בוחן בית המשפט האם חומר ביולוגי ממנו מופק D.N.A. שנמצא בזירת העבירה או על הקרבן זהה לפרופיל הגנטי של נאשם על מנת לזהות את הנאשם כמי שביצע את העבירה. לעיתים, כמו במקרה שלפנינו, לא נמצא חומר גנטי של הנאשם במקום העבירה ועל כן מבוקש כי בית המשפט יקבע כי הנאשם היה מעורב בביצוע העבירה על סמך חומר גנטי של הקרבן שנמצא על הנאשם.

107. כאשר בוחנים את השאלה האם יש בראית ה- D.N.A. כדי לסייע בזיהוי נאשם כמי שביצע את העבירה יש לבחון מספר שאלות; האחת, האם הראיה שהוצגה הושגה בבדיקה ראויה, דהיינו האם הוכח שבדיקת ה-D.N.A. שבמחלוקת (לענייננו זו שעל החולצה), נערכה בכלים מדעיים מקובלים והאם בדיקת ה-D.N.A. של הגורם להשוואה (לענייננו זו של המנוחה) נערכה כראוי; השנייה, האם ישנו אפיון גנטי של הבדיקות, דהיינו האם ניתן לקבוע זהות בפרופילים הגנטיים של הממצא שבמחלוקת לחומר ההשוואה; השלישית, סוגית ההסתברות, דהיינו האם קיימת הערכה סטטיסטית מספקת בדבר הזהות בין הפרטים שנבדקו; ולבסוף, על בית המשפט לבחון האם קיים הסבר אחר להימצאות החומר הגנטי פרט למעורבות הנאשם בביצוע העבירה (ראה שם עמ' 81, 84 וכן דנ"פ 9903/03 אבו-חמאד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19/12/04); ע"פ 10577/02 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706, 718, 719 (2004); ע"פ 8387/99 מסארווה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10/1/07); ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 07/03/11); י' קדמי על הראיות חלק שלישי 1277, 1278 (2009)).

108. במהלך שמיעת הראיות העלו באי כוח הנאשם טענות בכל המישורים האמורים. הגב' בובליל נחקרה ארוכות על שיטות הבדיקה ותוצאותיה ואף הובאה על ידי ההגנה חוות דעת של ד"ר יורם פלוצקי (נ/49), שנועדה בין היתר לשכנע את בית המשפט כי לא ניתן לקבוע ממצאים לגבי זהות הפרופיל הגנטי על בסיס הבדיקה של המעבדה הביולוגית.

בסופו של יום, בסיכומי הטענות, נזנחו מרבית הטענות וגם באי כוח הנאשם יצאו מנקודת הנחה כי החומר הביולוגי שנמצא על בגדיו של הנאשם כולל חומר גנטי שמקורו במנוחה.

לפיכך, איני מוצא צורך לדון בטענות השונות שעלו במהלך הראיות בנוגע להליך הבדיקה. עם זאת אעיר כי איני סבור שההגנה הצביעה על פגמים בהליך הבדיקה המצדיקים את פסילת הראיה ואין בטענות ההגנה כדי לשלול את המסקנה כי החומר הביולוגי שנמצא על חולצת הנאשם בדגימות 1B9 ו-2B9 כולל גם חומר גנטי שמקורו במנוחה.

דומה גם שיש לקבל את הנתונים ההסתברותיים כפי שהוצגו, מהם עולה כי סביר שהחומר הגנטי שנבדק מקורו במנוחה. אמנם קיימת הסתברות של 1 ל-5,830 כי אחותה של המנוחה, הגב' בותיינה היא המקור לחומר הביולוגי, אולם דומה שלאור מכלול הנסיבות ניתן לקבל את ההנחה כי המנוחה היא המקור (ראה והשווה לע"פ 7463/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 865, 876 (2001); ע"פ 4117/06 מקייטן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22/2/10)).

109. הקביעה כי מקור החומר הגנטי שנמצא בתערובת על חולצת הנאשם הינו במנוחה אינה סוף פסוק, שהרי עלינו לבחון גם האם יש הסבר אפשרי אחר להמצאות החומר, פרט לאפשרות כי הנאשם היה מעורב ברצח.

באי כוח הנאשם מצביעים על מספר אפשרויות לכך שנמצא חומר המכיל D.N.A. של המנוחה על חולצתו של הנאשם (ונזכיר שוב, לא הוכח שמדובר בדם של המנוחה). הטענות מתייחסות לשלוש קבוצות של נסיבות; העברת החומר הגנטי לפני יום הרצח במסגרת מפגש בין המנוחה לנאשם או במהלך ביקור המנוחה בבית המשפחה ועזרה בעבודות הבית; העברתו ביום הרצח על ידי מי מהשוטרים או האנשים שעצרו את הנאשם בעת שהגיע לבית ההורים; והעברה בעת שהחולצה הייתה בידי המשטרה. נבחן את הטענות.

110. הנאשם והמנוחה הינם אחים אולם הם לא התגוררו יחדיו. המנוחה התגוררה עם בעלה וילדיה בנפרד. עם זאת מעדותם של בני המשפחה עולה כי המנוחה נהגה להגיע לבית ההורים כמעט כל יום ונהגה להיכנס לבית ההורים בטרם ירדה למשרד. עוד הובאו עדויות כי המנוחה נהגה לעזור לאמה בעבודות הבית (עדות הנאשם עמ' 1077, עדות האח ג'וואד עמ' 1270).

אין בפנינו ראיה מתי כובסה החולצה השחורה שאותה לבש הנאשם בעת שנעצר. לדבריו, האם נוהגת לכבס את הבגדים ולהניחם בארון. כך היא עושה גם עם בגדים משומשים לאחר שהיא בודקת ואם אינם מלוכלכים היא מקפלת ומחזירה לארון (עמ' 1077).

עוד נזכיר כי מדובר באחים, שאף כי אינם נפגשים בכל יום הרי שהם נהגו להיפגש הן בבית ההורים והן במשרד. כך למשל מספר הנאשם כי הגיע מספר ימים לפני הרצח (יומיים שלושה, עמ' 1047) לפגוש את אחותו כדי לתאם עימה צבעים לצביעת קירות בחמ"ל (עמ' 1086, 1087).

111. בכל ההזדמנויות האלו יתכן והיה מגע בין הנאשם לאחותו, או מגע בין המנוחה לחולצה, מגע שבמהלכו הועבר חומר גנטי ממנה לחולצה. ד"ר בובליל מהמעבדה הביולוגית הבהירה כי החומר הגנטי יכול להישאר על החולצה גם במשך תקופה ארוכה. לדבריה אפילו תקופה של שנה (עמ' 879, 900).

מאידך, ד"ר בובליל ציינה כי על מנת שיעבור חומר גנטי בכמות מספקת לבדיקה כפי שנמצא בחולצה, לא ייתכן שמדובר במגע מקרי כמו למשל נגיעה אקראית בחולצה (עמ' 852). העברת כמות כפי שנמצאה מחייבת "חיבוק גדול", "ניגוב אף" וכדומה. ד"ר פלוצקי, המומחה מטעם ההגנה סבור שדי בכך שטיפת רוק תותז תוך כדי דיבור או התעטשות וכדומה כדי שתועבר כמות חומר מספיקה (עמ' 1377, 1401).

כצפוי אין בפנינו ראיות מפורטות על התעטשות, התזת רוק וכדומה של המנוחה על חולצת הנאשם, אולם בשים לב לעדויות כי סייעה בקיפול הכביסה, הייתה בקשר עם הנאשם ונפגשה עימו פעמים רבות, הרי שזוהי אפשרות אותה עלינו להביא בחשבון בעת הסקת מסקנות מהמצאות החומר הגנטי על החולצה.

112. הנאשם מעלה גם אפשרות נוספת להעברת החומר. כאמור טען הנאשם כי יתכן וחומר הכוללD.N.A. של המנוחה הועבר אליו על ידי השוטרים או האנשים שפגשו בו בעת שהגיע למקום האירוע. באת כוח המאשימה שמה דגש בחקירות ובסיכומים על העדויות בדבר האפשרות להעברת דם של המנוחה וטענה כי לא הוכח שדם של המנוחה הועבר לנאשם. עם זאת אין בפנינו שמץ ראיה כי החומר הגנטי שנמצא על חולצת הנאשם מכיל דם של המנוחה דווקא וד"ר בובליל ציינה כי אינה יכולה לדעת מהו מקור הדם, האם של המנוחה או של הנאשם. משמע, עלינו לשאול עצמנו האם קיימת אפשרות שחומר ביולוגי כלשהו, לאו דווקא דם, של המנוחה הועבר על ידי מי מהאנשים שנכנסו לזירת האירוע לנאשם.

113. אין חולק כי כאשר הגיע הנאשם לבית ההורים בשעה 14:30 כבר עמדו במקום אנשים רבים ובהם שוטרים. הנאשם החל לרדת במדרגות ונעצר (ראה תמונה נ/3). מהתמונות רואים כי סביב הנאשם נמצאו אנשים רבים וחלקם אף נוגעים בו. השוטרים מנעו מהנאשם להמשיך ולגשת לדלת המשרד. כך גם מנעו את כניסתם של קרובי משפחה נוספים, כמו האב כמאל פארס (עמ' 103) והאח ג'וואד (עמ' 1262).

הנאשם עצמו העיד כי אנשים שונים אחזו בו והרחיקו אותו מהמקום (ת/1 עמ' 4, ת/15 עמ' 2, עדות עמ' 1054-1052). גם העדים ג'וואד באדר (עמ' 56), לואי פארס (עמ' 1165, 1176), אדהם פארס (עמ' 1182, 1183), זוהר פארס (עמ' 1225, 1230, 1231) והשוטר יואל נוביק (עמ' 133) אישרו והעידו כי כאשר הנאשם ירד לכיוון המשרד עצרו אותו השוטרים, אחזו בו והרחיקו אותו מהמקום.

בין האנשים שעמדו מחוץ לדלת המשרד היו גם אנשים שנכנסו למשרד ויתכן שנגעו בדם של המנוחה או בכל חומר ביולוגי הנושא מטען גנטי של המנוחה. כך למשל ניתן לראות כי מחוץ לדלת המשרד מסתובבים חוקרי מז"פ הלבושים בסרבלים וכפפות (ראה תמונה נ/5). גם העד יואל נוביק, שהיה בין השוטרים הראשונים שהגיעו למקום ונכנסו למשרד העיד כי תפס את הנאשם (עמ' 133-131). לדבריו הוא אחז בחגורת מכנסיו של הנאשם, אם כי ברור שבאותו יום לא לבש הנאשם כל חגורה (ראה תמונת הנאשם כפי שצולמה לאחר מעצרו – תמונה 1 ב-ת/30). העד הדגיש כי נזהר שלא לגעת בשום חפץ מוכתם בדמה של המנוחה (עמ' 132), אולם כאמור עסקינן בהעברת מטען גנטי ולאו דווקא בהעברת דם.

114. אמנם אין כל ראיה ישירה על העברת מטען גנטי של המנוחה באמצעות מי מהשוטרים או האנשים האחרים מזירת הרצח לחולצת הנאשם, אולם אפשרות שכזו קיימת ולא ניתן להפריכה. ד"ר פלוצקי אישר כי העברה שכזו הינה אפשרית (עמ' 1384) וגם ד"ר בובליל אישרה כי זה אפשרי, אך העריכה כי מדובר באפשרות בסבירות נמוכה (עמ' 904, 905).

115. אדגיש כי המאשימה הפנתה לעדות של עדים שונים שנכחו בזירה כמו ד"ר גדבאן סלאח, חאתם פארס, נוהאד פארס ועוד. כל אלו העידו כי נזהרו שלא לגעת בדמה של המנוחה, אולם כאמור איננו עוסקים בהעברת דם של המנוחה, אלא בהעברת חומר גנטי שיכול לבוא מנוזלי גוף אחרים של המנוחה. ונזכיר, בזירה נמצא D.N.A. של המנוחה שאינו בדם (ראה חוות דעת מר פיאמנטה ת/96, טבלה בסעיף 11, מוצג 13 וכן עדותו בעמ' 443).

116. ניתן לקבוע מהאמור כי האפשרות שמטען גנטי של המנוחה הועבר לחולצת הנאשם על ידי מי מהאנשים ששהו בזירת הרצח הינה אפשרות סבירה. די בכך שזוהי אפשרות סבירה על מנת לקבוע שאין די בהימצאות החומר הגנטי על חולצת הנאשם כדי לקבוע שהנאשם עצמו היה בזירת הרצח.

117. אפשרות נוספת שמעלה הנאשם להעברת הדם לחולצה הינה כי זה הועבר לחולצה לאחר המעצר ובעת שהחולצה הוחזקה על ידי המשטרה. כזכור, החולצה נבדקה פעמיים, פעם אחת בחודש 12/09 והשנייה בחודש 2/10. לאחר הבדיקה הראשונה הוחזרה החולצה ליחידת התשאול והוחזקה בארון המוצגים עד שנשלחה לבדיקה החוזרת.

118. מהראיות שהוצגו מתברר כי החולצה לא נשמרה בכל התקופה כראוי. כך עולה מהעדויות כי החולצה הוכנסה תחילה למעטפה משטרתית לבנה (ת/196) (לא שקית מאובטחת). המעטפה ביחד עם מעטפות נוספות נמסרה לשוטר ציון ארביב (ת/38). השוטר ארביב ביקש לשלוח את המוצגים לבדיקת המעבדה. לשם כך ארז את המעטפות בשקית מאובטחת (ת/41). בסופו של יום המוצגים עוכבו בתחנת המשטרה וביום 13/12/09 נבדקו על ידי החוקר ירון חירובסקי (ת/90). לאחר הבדיקה, שבמהלכה נפתחה השקית המאובטחת, נאספו שוב המוצגים ובהם החולצה. בהתאם לנוהל היה על השוטר ארביב להחזיר את המוצגים למעטפה מאובטחת חדשה (ת/42, ת/43, עמ' 695-696). עם זאת הואיל ולא הייתה בידו שקית מאובטחת גדולה מספיק הצמיד את המוצגים (שהיו במעטפות נייר) למעטפה מאובטחת קטנה (ת/44). בדו"ח ת/45 הוא רושם כי המוצגים הוכנסו למעטפה מאובטחת, אולם בעדותו אישר כי לא כך הדבר וכי השקית המאובטחת רק הוצמדה בסיכה למוצגים (עמ' 717, 719).

את כל המוצגים מסר השוטר ארביב לשוטר לב ארליכמן שהעבירם בעצמו למעבדה (ת/97). העד לא זכר מה היה בדיוק מצב המוצגים והאם היו סגורים במעטפה מאובטחת או שזו רק הוצמדה אליהם.

119. מעדויות אלו ברי כי החולצה, כמו גם מוצגים נוספים, לא הוחזקה בשקית מאובטחת אלא רק במעטפת נייר משטרתית. לדבר זה משמעות, שכן אין חולק כי לשם מניעת זיהום בין מוצגים על הרשות החוקרת להקפיד להחזיק את המוצגים בשקית מאובטחת. כך אף העיד העד לב ארליכמן (עמ' 535 - 536).

120. עוד מתברר כי החוקרים תפסו מזירת האירוע גם מוצגים נוספים ובהם ידיות מהארונות. מדובר בידיות שהיו מוכתמות בדם. גם ידיות אלו הוכנסו למעטפות נייר קטנות שכולן בתוך מעטפת נייר גדולה ואליה הוצמדה שקית מאובטחת (עמ' 536, ת/70 ועדות עמ' 660). כל המוצגים, כלומר החולצה, הנעליים והידיות נלקחו יחדיו למעבדה, אולם אף אחד ממוצגים אלו לא הוכנס לשקית מאובטחת כנדרש לשם מניעת זיהום בין המוצגים. השוטרים הסתפקו במעטפות נייר סגורות.

לעדותו של השוטר לב ארליכמן כל המוצגים הוחזרו אליו כשהם בתוך שקית מאובטחת גדולה. בתוך השקית היו המוצגים השונים כל אחד במעטפת נייר. המוצגים שהוצאו מהמעטפות לבדיקה הוחזרו והמעטפה נסגרה עם סיכות שדכן (עמ' 538). בין המוצגים היו גם מוצגים שנבדקו ונמצא עליהם חומר גנטי של המנוחה.

121. כעבור זמן, לבקשת הפרקליטות, נשלחו חלק מהמוצגים ובהם החולצה לבדיקה חוזרת. ככל הנראה הדבר היה ביום 8/2/10, אם כי העד מר ארליכמן לא רשם מזכר בו ביום אלא רק לאחר מספר שבועות (עמ' 541). גם הפעם לא הוכנסו המוצגים לשקיות מאובטחות, אלא נשלחו בארגז כשהם עטופים רק במעטפות הנייר (עדות ארליכמן עמ' 541).

122. רואים אנו כי ברוב שלבי בדיקת המוצגים, הוחזקה החולצה במעטפת נייר ולא בשקית מאובטחת וכך גם מוצגים נוספים. אף כי המוצגים היו עטופים במעטפות נייר הרי שדרך זו של שליחת המוצגים מעלה חשש שמא בעת שהמוצגים הוחזקו יחדיו, ללא שקית מאובטחת, הועבר חומר גנטי של המנוחה לחולצה.

ב"כ המאשימה מפנה את תשומת הלב כי על הידיות שנבדקו לא נמצאה כמות מספקת של חומר גנטי ועל כן טוענת היא כי אפילו נפל פגם בהחזקת המוצגים, אין בכך די לשכנע כי החומר הגנטי הועבר ממוצגים אחרים, כמו הידיות, לחולצה. טענה זו אינה יכולה להואיל, שהרי אם אכן הועבר חומר גנטי לחולצה הדבר יכול להסביר מדוע לא נותרה כמות מספקת של חומר גנטי על הידיות בעת הבדיקה.

123. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי אף בהעדר ראיה ישירה על העברת החומר הגנטי לחולצה, בנסיבות שאינן קשורות לרצח, האפשרויות לכך הן רבות. האפשרות שהחומר הגנטי הועבר במפגש שקדם ליום הרצח, בסמוך לאחר הרצח או לאחריו הינן סבירות ודי בכך כדי לשלול את המסקנה שהמצאות החומר הגנטי על חולצת הנאשם מעידה על מעורבותו ברצח.

קיומו של הסבר אפשרי וסביר אחר להמצאות החומר הגנטי, מספיק כדי לשלול את המסקנה המפלילה מהממצא.

אמירות בפני המדובבים

124. המאשימה מוצאת חיזוק לנסיבות המפלילות באמירות שונות שנאמרו על ידי הנאשם למדובבים בעת ששהה במעצר. מתברר כי לתאו של הנאשם הוכנסו מספר מדובבים וביניהם אסיר המכונה יוסף על מנת שישוחחו עימו וינסו לדלות מפיו אמירות מפלילות (ההסכם עם המדובב יוסף הוגש וסומן ת/223). מרבית השיחות בין המדובב לנאשם הוקלטו והתמלילים הוגשו לבית המשפט (ת/225).

יוסף העיד כי הצליח לקנות את אמונו של הנאשם במיוחד בזכות "תרגיל" שביצע ולפיו העלה חשד, ביחד עם הנאשם, כי אדם נוסף שהוכנס לתא, שכונה "רומן", הינו מדובב (עמ' 816 לפרוטוקול).

125. כבר כאן אציין כי בתמלילי שיחותיו של הנאשם עם המדובבים למיניהם לרבות עם יוסף אין כל הודאה ולו גם הודאה ראשונית בביצוע מעשה הרצח. להיפך, בכל אותה תקופה הנאשם חזר והדגיש בפני חוקריו פעמים רבות כי אינו אשם. יתירה מזו גם המדובב יוסף אישר כי נכשל ולא הביא לכל גילוי בתיק (עמ' 827).

126. צריך לזכור כי לא מדובר במפגש קצר בין הנאשם למדובב. הנאשם שהה עם המדובב יוסף כשבוע ימים. כמו כן הובאו מדובבים נוספים. בפני אף אחד מהמדובבים לא הודה הנאשם בביצוע הרצח, לא מסר מידע על מקום המצא הסכין או כל מידע מפליל אחר. חשוב להוסיף גם שהמדובב יוסף הבהיר כי חש שבינו לבין הנאשם נוצר אמון (עמ' 815). יוסף ומדובב נוסף הציגו עצמם כאחים דרוזים, הציעו לנאשם סיגריות וכדומה, הכול כדי לרכוש את אמונו. למרות האמון ולמרות כל ניסיונותיהם לא מסר להם הנאשם כל עדות מפלילה הקושרת אותו לרצח.

127. על אף העדר אמירה מפלילה מפורשת מצד הנאשם מפנה המאשימה לאמרות שונות שמהן מבקשת היא להסיק כי הנאשם הסתיר את האמת מחוקריו. המאשימה מפנה גם לאמירות של הנאשם בדבר השמירה על זכות השתיקה. כך למשל הוא אומר למדובב "יש אנשים שנופלים בשקר" ובהמשך "ככל שאתה מדבר פחות יותר זה יותר טוב לך" (דיסק 1 עמ' 13).

בדברים אלו אין שום רבותא. אמירות אלו אינן אלא אמירות כלליות של אדם עצור. צריך לזכור שהנאשם אמר את הדברים כהמלצה ליוסף - המדובב ולא ניתן להבין מאמירה זו מאום על אשמתו של הנאשם או מעורבות ברצח.

128. המאשימה מציינת כי הנאשם הודה בפני המדובב ששיקר לחוקרים כאשר שלל את הגרסה לפיה היה נוכח במקום הרצח. המדובב מבהיר בעדותו כי הבין מהנאשם "שהוא בעצם מסתיר את העובדה שהיה במקום" (עמ' 810). גם באמירות אלו אין מאום. יתירה מזו, הנאשם הבהיר בעדותו כי מסר למדובב שהשוטרים חושבים כי שיקר ולכן נעצר ולא אישר מעולם כי שיקר (עמ' 1147).

יצוין, הנאשם לא הודה מעולם כי היה במשרד, כלומר בזירת הרצח. הנאשם מעולם לא הודה כי שיקר בעניין זה ומדבריו למדובב לא ניתן להסיק כי היה בזירת הרצח.

129. המאשימה מפנה לתמליל השיחה שסומנה בדיסק מס' 12 בעמ' 9-8 וממנה מבקשת להסיק שהנאשם הודה ששיקר לחוקרים, אולם דומה שאין לכך כל בסיס. כך למשל שואל אותו המדובב:

"תגיד לי אתה אמרת לו שאתה היית שם"?

והנאשם משיב:

"אני אמרתי שלא הייתי שם"

על כך אומר המדובב:

"זה לא טוב, אבל תגיד לי איך ידעו שאתה היית שם, זה לא טוב".

איני יכול להבין איך ניתן להבין כי בדברים אלו הנאשם מודה ששיקר. להיפך, המדובב הוא שטוען כי מדובר בשקר בלי שהנאשם מאשר זאת.

בהמשך אומר לו המדובב:

"אתה היית אמור לשקר, אתה מבין, אתה לא היית אמור לשקר"

והנאשם משיב:

"כן, בגלל זה הם עצרו אותי עד עכשיו"

שוב, אין בכך הודיה בשקר אלא רק אמירה שהחוקרים חושדים בו כי שיקר.

130. צריך להתבונן גם על המשך התמליל שם מבהיר הנאשם:

"כן, מוזר כזה, לא יודע, זה מה שגורם לכם להחזיק אותי... חשד סביר... סיפור...."

ובהמשך:

"כן, זה בגלל הסתירות, אני אומר שלא הייתי שם, מישהי אמרה שהייתי שם. זה מספק כדי להאריך עד 30 יום".

שוב, הנאשם אינו מודה כי שיקר אלא חוזר ומבהיר כי יש עדה שטוענת כי היה במקום, אולם הנאשם מכחיש את הגרסה.

גם מאמירות אלו לא ניתן להסיק כי הנאשם הודה ששיקר לחוקרים אלא להפך, הנאשם הקפיד להדגיש כי לא היה בזירת הרצח.

המאשימה מייחסת חשיבות גם לכך שהנאשם לא אמר כי "מעלילים" עליו אלא רק הדגיש בפני המדובב כי למשטרה אין ראיות כנגדו (עמ' 811). גם בכך אין כל רבותא, שהרי הנאשם חזר והדגיש כי לא ביצע את הרצח.

131. לטענת המאשימה גם התנהגותו של הנאשם במעצר אינה מתאימה למי שמתאבל על אחותו שנרצחה. המדובב מספר כי לא ראה כל ביטוי לרגשות של הנאשם, לא חש שהנאשם מוטרד או שהוא מבכה את אחותו (עמ' 812-811).

איני סבור שהתנהגות כזו מעידה על תחושת אשם של הנאשם או כי יש בה לשמש חיזוק לראיות מפלילות. אמנם יתכן שהיינו מצפים כי הנאשם יביע רגשות באופן שונה, אולם לכל אדם דרך משלו להביע את תחושותיו ורגשותיו. יתירה מזו, לא מדובר באח של נרצחת הנמצא בביתו ויכול להתאבל עליה. הנאשם היה שרוי במעצר עם אנשים זרים, חשודים במעשי עבירה, ובהחלט אפשרי שלא ירצה לחשוף בפניהם את רגשותיו.

בעדותו מספר הנאשם (עמ' 1143):

אז קודם כל אם אני באבל ומה שאני הרגשתי, את לא יכולה לדמיין אפילו לעצמך. זה היה כמה ימים אחרי המקרה. אני הייתי בימים הראשונים, אני הייתי, הגעתי למצב של, אני הייתי, פעם ראשונה שאני נשבר בחיים ואני רציתי מישהו לדבר איתו, וקצת שאני, אולי קצת לצאת ממה שאני כדי שאוכל לחשוב, כי לא יכלתי לחשוב, לא יכלתי כלום, הייתי במצב של, של יושב במיטה כל היום, לא מדבר עם אף אחד. אפילו אסירים בתא הייתי, הרגישו שיש פה משהו. אבל אז שהיכרתי את יוסף והוא, והתחברנו קצת, אז הוא, רציתי שמישהו פעם ראשונה בחיים שלי אני רוצה שמישהו יחזק אותי, לא משנה על מה הוא ידבר איתי, לא משנה, רק לצאת ממה ש, מהמצב הנפשי שהייתי בו.

ובהמשך (עמ' 1144):

אני לא אדיש. אני עברתי, עברתי ימים מאוד קשים ואני שמרתי את זה בפנים. וזה לא נהוג במעצר לשבת[...]".

איני סבור שניתן להסיק מהתנהגותו זו של הנאשם מסקנה מפלילה כלשהי.

132. ניתן לסכם פרק זה ולקבוע כי אין שום אמירות משיחותיו של הנאשם עם המדובבים שיש בהן להצביע על תחושת אשם של הנאשם, להוות ראשית הודיה ברצח או להצביע על שקריו של הנאשם. להיפך, דווקא עמדתו האיתנה של הנאשם בכל שיחותיו עם המדובבים, ועל אף האמון הרב שחש כלפיהם, כי אינו אשם וכי לא היה מעורב ברצח המנוחה, יכולה לחזק את גרסתו של הנאשם.

הימצאות הנאשם בסמוך לדלת בית משפחת פארס

133. לגרסת המאשימה, הנסמכת על עדותו של ג'לאל בעלה של המנוחה, נראה הנאשם ליד דלת בית משפחת פארס בסמוך לשעת הרצח בנסיבות מחשידות. המאשימה מפנה לגרסתו של ג'לאל על נסיבות הימצאותו של הנאשם.

ג'לאל מסר בחקירתו מיום 10/12/09 (ת/150) כי ביום האירוע היה עסוק בסידורים שונים. בין היתר ערך קניות והסיע את אמו. בשעה 12:00 לערך מילא דלק במכוניתו בתחנת הדלק שבחורפיש ומשם נסע לבית הוריה של אשתו המנוחה. לדבריו הוא פרק ממכוניתו מצרכים אותם הביא להורי המנוחה והכניסם לדירת ההורים. בהודעה זו לא מסר ג'לאל על מפגש כלשהו עם הנאשם אלא סיפר רק כי כשהגיע ראה את מכוניתו של הנאשם. ג'לאל נשאל מפורשות האם ראה את הנאשם והשיב בשלילה (ת/150, עמ' 5 שורה 152). גם בחקירה מיום 15/12/09 חזר ג'לאל על גרסתו ולא הזכיר כל מפגש בינו לנאשם.

134. מפנה בגרסתו של ג'לאל חל במהלך ביצוע שחזור. ביום 23/12/09 נלקח ג'לאל לבית משפחת פארס כדי לבצע שחזור. השחזור עצמו לא צולם ולא הוקלט. ממזכרו של פקד יוסי סימון (ת/64) מתברר כי במהלך השחזור הטיח בפני ג'לאל כי הנאשם טוען שפגש אותו באותו יום בבית ההורים וראה אותו משוחח בטלפון. רק לאחר מכן שינה ג'לאל את גרסתו ואמר "רגע, עכשיו אני נזכר שראיתי את הפרצוף שלו, אבל רק לשנייה" (ת/64 פסקה 5). לאחר מכן הסביר ג'לאל כי לאחר שהכניס את המצרכים לבית המשפחה, ירד מהמטבח לכיוון דלת הזכוכית שהייתה פתוחה על מנת לסגרה. תוך כדי סגירה ראה את הנאשם מחוץ לדלת. הנאשם התכופף, אולם השניים לא שוחחו ביניהם.

135. בעקבות שינוי הגרסה זומן ג'לאל לחקירה נוספת (ת/152). בהודעה זו חזר על הדברים:

"...תוך כדי שאני סוגר את הדלת הבחנתי בגיסי מחמד פארס מגיע מכיוון ערימת העצים שנמצאת מאחורי הדלת שזה בכיוון דרום ביחס לחזית הבית. הגיע כמעט אל מול הדלת והתכופף כאילו שהוא רוצה לקחת משהו מהרצפה ואז נפגשו מבטנו בחטף, ותוך כדי שהדלת נסגרה עד הסוף ראיתי את גיסי מחמד מעבר לזכוכית קם וממשיך לכיוון הרחוב שזה לכיוון צפון איפה שרכבי חנה מאחורי רכב של מחמד, הרכב מסוג ב.מ.וו" (שם עמ' 1 שורה 13).

גם בבית המשפט חזר ג'לאל על אותה גרסה (עמ' 166). כן הבהיר כי לא ראה שום סימן חשוד אצל הנאשם (עמ' 168). לדבריו מבטיהם נפגשו, הנאשם עשה סימן לשלום ולאחר מכן ג'לאל הסתובב פנימה ולא ראה אותו יותר.

136. בחקירה הנגדית הסביר כי כדי לפרוק את המוצרים הניח בול עץ על הדלת על מנת שלא תיסגר. לאחר שסיים לפרוק חזר לדלת כדי להזיז את המחסום ואז ראה את הנאשם (עמ' 215). עוד הבהיר כי בעת שראה את הנאשם מתכופף מחוץ לדלת המרחק ביניהם היה של סנטימטרים בודדים, כאשר כל אחד מצד האחר של דלת הזכוכית (עמ' 216). ג'לאל אישר כי לא ראה סימני דם על הנאשם, לא ראה כל סכין בידו, לא ראה סימני בהלה וכדומה (עמ' 219).

137. העד גם התבקש להסביר מדוע לא סיפר על המפגש עם הנאשם קודם ליום השחזור. על כך השיב כי "זה משהו שעבר לי כל הזמן בראש [...]". עם זאת נזהר שלא לספר על המפגש כדי לא "להפליל או סתם לזרוק" (עמ' 164, 192 וכן ת/66ב' עמ' 12).

138. המאשימה מצביעה על כך שלדלת הזכוכית בה נראה הנאשם, הפונה לכיוון מזרח, ניתן להגיע משביל שתחילתו בבית הסב וסופו בכביש. לשביל זה ניתן להתחבר גם ממדרגות העולות מהחצר הדרומית הצמודה למשרד (ראה תיאור בדו"ח הסיור עמ' 633-634).

לגרסת המאשימה, הימצאותו של הנאשם ליד הדלת בנסיבות חשודות מחזקת את ההנחה לפיה לאחר שרצח את המנוחה יצא מהדלת הדרומית לחצר, משם עלה בסולם או במדרגות לשביל והלך לכיוון מכוניתו. כשחלף ליד הדלת נפגש עם ג'לאל והתכופף כדי להסתיר את מעשיו. מסקנתה של המאשימה הינה כי המפגש בין ג'לאל לנאשם אירע בעת שהנאשם ביקש לברוח מהזירה.

139. כפי שנראה, מסקנה זו של המאשימה אינה נקייה מספקות וספק האם העובדות אכן מחזקות את המסקנה. הימצאותו של הנאשם בזמן הרצח ליד דלת הכניסה מעוררת לכאורה חשד, ולמרות זאת הראשון שסיפר על המפגש היה דווקא הנאשם. כבר בהודעתו הראשונה (ת/1 והתמליל ת/199) הוא מספר כי לפני שהלך לים (הכוונה לחוף שבי ציון) ראה את גיסו ג'לאל (עמ' 5 ל-ת/199 שורה 154), גם בחקירה מיום 14/12/09 (ת/2) הוא מספר כי פגש את ג'לאל בבית (עמ' 2). הנאשם הוסיף וסיפר כי נכנס לתוך הבית לקחת את מפתחות הרכב, ראה את ג'לאל משוחח בטלפון ואת אימו נואל במטבח (ת/4ג עמ' 150). הנאשם התעקש וחזר על גרסתו גם כשנאמר לו כי ג'לאל והאם אינם מאשרים את הדברים (הודעה מיום 21/12/09 - ת/4, עמ' 2 פסקה ג' ועמ' 3 פסקה ח').

רואים אנו כי למרות שלנאשם היה לכאורה אינטרס להרחיק עצמו מזירת האירוע, הרי שהנאשם התעקש כי היה בבית ההורים בסמוך לשעת הרצח ועמד על גרסתו למרות שאימו וגיסו העידו אחרת.

140. גרסת הנאשם לנסיבות המפגש בינו לבין ג'לאל שונה מגרסתו של ג'לאל. הנאשם סיפר בכל חקירותיו - החל מהחקירה ביום האירוע (ת/1) כי בטרם נסע לחוף הים בשבי ציון, נכנס לבית ושם ראה את ג'לאל (ראה ת/2 עמ' 2 ו-ת/4ג', עמ' 55). לדבריו הוא הוציא את הפטישון ממכוניתו, הניח אותו במחסן שבחצר הסב, ואז נכנס לבית דרך דלת הזכוכית כדי לקחת את המפתחות. לדבריו הוא אמר שלום לג'לאל ולאמו, לקח את המפתחות ויצא לדרכו (עמ' 1104). הנאשם הדגיש כי לא שוחח עם אימו וג'לאל אלא רק אמר להם שלום (עמ' 968, ת/4ג' עמ' 140-139). הנאשם סיפר כי ראה את ג'לאל משוחח בטלפון (שם עמ' 150, פרוטוקול עמ' 1091).

141. בתחילה אימו של הנאשם - נואל פארס, לא זכרה את האירוע. בהודעה ת/177 מיום 10/12/09 לא הזכירה כל מפגש עם הנאשם. בחקירה מיום 15/12/09 (ת/178) נשאלה מפורשות מתי ראתה את הנאשם והשיבה כי כלל לא ראתה אותו באותו בוקר (עמ' 4). בהודעה מיום 23/12/09 (ת/179) שינתה את גרסתה ואישרה כי ראתה אותו בסביבות השעה 09:00 כאשר בא לשתות קפה, אולם לגבי כניסתו לבית בשעה שג'לאל היה, השיבה כי אינה זוכרת (עמ' 1). כך גם סיפרה בהודעה מיום 5/1/10 (ת/180, עמ' 2-3).

רק בעדותה בבית המשפט סיפרה כי נזכרה שראתה את הנאשם בסביבות השעה 12:00 (עמ' 446). לעדותה היא שמעה את הדלת נפתחת וחשבה שזו המנוחה. לפיכך הסתכלה לראות מי הגיע וראתה את הנאשם (שם). האם אישרה כי אותה עת היה ג'לאל איתה במטבח ובדיוק טלפן (שם).

142. מתיאור דלת הכניסה כפי שנרשם בפרוטוקול הסיור במקום מיום 10/11/10 (עמ' 634), עולה כי דלת הזכוכית פונה לכיוון מזרח. עוד מתברר כי מי שנמצא מחוץ לדלת אינו יכול לראות את הנעשה בבית. מדלת הכניסה נכנסים למבואה ממנה עולות מדרגות למפלס הסלון המצוי בהמשך. המטבח מצוי בצד שמאל במעלה המדרגות. מימין למדרגות מצוי דלפק שיש המשמש, לדברי בני המשפחה, להנחת מפתחות. עוד מתברר כי מי שנמצא במטבח אינו יכול לראות את הנכנסים בדלת או מי שניגש לדלפק אלא אם הינו מתקרב לדלת המטבח (ראה גם עדות האב עמ' 122).

משמע, על מנת שהנאשם יוכל לראות את ג'לאל משוחח בטלפון ואת אימו במטבח, ועל מנת שהאם תוכל לראות את הנאשם, מתחייב כי הנאשם נכנס דרך דלת הזכוכית לתוך הבית. אילו הנאשם היה נותר בחוץ הוא לא יכול היה לדעת כי ג'לאל שוחח בטלפון והאם לא יכלה לראותו לוקח את המפתחות. ודוק, בחקירתו הראשונה של הנאשם הוא לא ידע מהי גרסתו של ג'לאל ולא יכול היה לדעת כי ג'לאל העיד שבאותו זמן היה עסוק בניסיונות להתקשר למנוחה.

143. התעקשותו של הנאשם בחקירותיו כי ראה את ג'לאל ואת אימו במטבח, ואף אמר להם שלום, מחזקת את ההנחה כי אכן נכנס לבית וכי המפגש בינו לבין ג'לאל לא היה משני צידי הדלת.

כאן אציין כי גרסת ג'לאל תמוהה. ג'לאל שלל בתחילה כל מפגש עם הנאשם ורק בעדות מאוחרת, ולאחר שהובהר לו כי הנאשם עומד על כך שהיה מפגש שכזה, שינה את גרסתו. הסברו לשינוי, החשש שמא יפליל את הנאשם, אינו יכול להתקבל על הדעת, שהרי ידע כי הנאשם עומד על טענתו שמפגש כזה אירע ועל כן אישור המפגש לא יכול היה להפליל את הנאשם או לפגוע בו אלא להיפך.

יתירה מזו, האם מחזקת את גרסת הנאשם. אמנם האם לא זכרה בתחילה את כניסתו של הנאשם לבית, ונסיבות "ההיזכרות" תמוהות. עם זאת, כפי שפרטתי לעיל, אין לייחס לאם אינטרס לסייע לנאשם דווקא, שהרי האם הינה גם אמה של המנוחה, ואף היא מבקשת כי רוצח ביתה ייתפס.

144. מכל אלו ניתן לקבוע כי אין במפגש שבין ג'לאל לנאשם ראיה מפלילה כנגדו, ומפגש זה אינו מחזק את הראיות המפלילות. אוסיף כי אפילו הייתי מקבל את גרסתו של ג'לאל, ולפיה המפגש היה מחוץ לדלת, לא היה בכך די. הנאשם לא הסתיר בשום שלב את הימצאותו באזור הבית בשעת הרצח. כך שעצם הנוכחות כלל לא הייתה שנויה במחלוקת. מעדותו של ג'לאל לפיה הנאשם התכופף אין להסיק כי מדובר בהתנהגות מפלילה. להיפך, ג'לאל לא ראה כל סימן מחשיד, לא ראה דם, סכין או כל סימן אחר שיכול לקשור את הנאשם לרצח. ויצוין, לפי גרסת המאשימה מדובר בדקות ספורות לאחר ביצוע רצח אכזרי שהיה צפוי להשאיר על הנאשם ועל בגדיו סימני דם. אילו אכן היה מדובר בהימלטות מזירת הרצח הרי צפוי היה כי הנאשם ירוץ, כי ייראה לחוץ ו/או נסער ולא כך ראה אותו ג'לאל.

145. כאן נדרשת הערה נוספת. הימצאות הנאשם בקרבת זירת הרצח מצביעה כי הייתה לו הזדמנות לביצוע הרצח וכידוע נוכחות בקרבת זירת הרצח יכולה לשמש ראיה נסיבתית (ראה י' קדמי לעיל חלק שני עמ' 816-817; ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 520 (1985)). אלא שלהימצאות זו ניתן הסבר. מדובר בביתו של הנאשם אשר לגרסתו, כפי שתפורט להלן, היה בדרכו לצאת ולהתאוורר בחוף הים. לא מדובר בהימצאות חשודה של הנאשם. זאת ועוד, הנאשם לא היה היחיד בקרבת זירת הרצח ואותה הזדמנות ואפשרות שהייתה לו, הייתה גם לאחרים כמו ג'לאל, האם, שכנים ועוד. משמע, לא די בהימצאותו של הנאשם במקום כדי להצביע על מעורבותו ברצח.

התנהגות מפלילה

146. המאשימה מפרטת בסיכומיה גילויי התנהגות שונים של הנאשם המצביעים לדעתה על תחושת אשם ושיש בהן לחזק את הראיות המפלילות. גילויי התנהגות אלו מצאו ביטוי לטענתה הן לפני המעצר והן לאחר שהנאשם נעצר ונחקר.

"התנהגות מפלילה" של נאשם אינה אלא ראיה נסיבתית שאינה יכולה לעמוד בפני עצמה, אלא הינה בעלת משקל רק בהצטרפה לראיות אחרות המובילות למסקנה המרשיעה (ראה למשל ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441 (1989); ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 329, 337 (1989); ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27/2/12)).

147. גילוי ההתנהגות המפלילה עליהם מצביעה המאשימה מתייחסים לפעולות שבוצעו על ידי הנאשם, לגישתה, על מנת להתחמק ממקום האירוע, להסתיר ולהעלים ראיות. כמו כן מבקשת המאשימה לקבוע כי שתיקת הנאשם בחלק מהחקירות ומסירת גרסאות שקריות, מהוות אף הן ביטויים לתחושת האשם ויש לראותן כהתנהגות מפלילה מצד הנאשם. נבחן את הטענות.

148. גילוי ההתנהגות הראשון המעיד על תחושת אשם, עליו מצביעה המאשימה, עניינו הסתלקותו של הנאשם מזירת הרצח בסמוך לזמן ביצועו.

כאמור, אין חולק כי בערך בשעה 12:00 עזב הנאשם את בית הוריו ונסע במכוניתו. בשעה 12:17 הגיע הנאשם לתחנת הדלק במעיליא, שם תדלק את רכבו ולדבריו המשיך לכיוון חוף הים בשבי ציון (ראה הצילומים מתחנת הדלק ת/32א). זמן הנסיעה מבית משפחת פארס לתחנת הדלק הינו בערך 10 דקות (ת/54) ועל כן מסתבר שהנאשם עזב את הבית בערך בשעה 12:07. המאשימה סבורה כי הנאשם, לאחר שביצע את הרצח ולאחר שראה את ג'לאל, החליט להימלט מהמקום ועל כן נסע ברכבו.

149. הנאשם הבהיר כי לאחר ששב לביתו מהעבודה החליט לנסוע לנפוש באילת ואף ארז תיק (ת/1 עמ' 1, עמ' 965). בסופו של דבר נמלך בדעתו והחליט להסתפק בנסיעה לחוף הים.

המאשימה סבורה כי הסברו זה של הנאשם אינו אמין ואף אינו הגיוני. מדובר היה בימי חורף שאינם ימי בילוי מקובלים בחוף הים. הנאשם, כך נטען, גם לא נתן הסבר מדוע ביקש "להתאוורר", שהרי לא נתקל באותו יום בכל אירוע מיוחד (ראה דבריו בעמ' 1126).

יתירה מזו, הנאשם סיפר כי בחר לנסוע לחוף הים בשבי ציון מאחר והכיר את המקום מביקורים קודמים עם חברים (עמ' 1131). לטענת המאשימה צפוי היה כי אותם חברים יעידו על נסיעות קודמות לחוף, אולם עדויות שכאלו לא הובאו. העד היחיד שהעיד על נסיעות קודמות לחוף הים היה עמית שאנן שסיפר על אירוע בו נסעו יחדיו למרכז המסחרי ברגבה, שם עזב אותם הנאשם ונסע לחוף הים בשבי ציון הסמוכה (עמ' 1213). עד זה הוסיף כי לעיתים נסעו לחוף הים באזור אכזיב או נהריה (עמ' 1214).

150. על מנת שהתנהגות של נאשם תחשב כהתנהגות מפלילה, על בית המשפט לבחון האם אין הסבר סביר אחר לאותה התנהגות (ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85 (1982)).

כדי לשלול הסבר שנתן נאשם להתנהגותו לא די בכך שההסבר אינו מתיישב עם התנהגות צפויה של האדם הממוצע, שהרי אדם יכול להתנהג בדרך שונה מהמקובל ועדיין הסברו יכול להיחשב כהסבר סביר. נסיעה לחוף הים על מנת "להתאוורר" גם ביום חורף אינה התנהגות חריגה ובלתי סבירה. סיבות שונות יכולות להביא אדם לנסוע למקום שקט בו יוכל לנוח בשקט ולהתבונן בעצמו. לא מדובר בהתנהגות כה חריגה עד שיש לומר כי ההסבר אינו סביר.

151. זאת ועוד, הנאשם עזב את המקום בטרם נודע דבר הרצח. ראינו שהנאשם לא התחמק מג'לאל אלא התנהג כאדם רגיל בלא שעורר כל חשד. אין שמץ של ראיה כי עזיבת הבית והנסיעה במכונית נעשו בחופזה, כי הנאשם נהג במהירות וכדומה. גם העצירה בתחנת דלק לתדלוק, דקות ספורות לאחר היציאה, אינה מעידה על "הימלטות" דווקא.

בדרך כלל כאשר בתי המשפט ראו בהסתלקות ממקום האירוע כמבטאים תחושת אשם היה זה כאשר ההסתלקות באה לאחר שנתגלה מעשה העבירה או בנסיבות המעידות על בריחה מהמקום. נסיעת הנאשם מהבית לא הצביעה על כל ניסיון הימלטות וייתכן שסמיכות הזמנים לשעת הרצח הינה מקרית.

152. נוסיף על כך ונזכיר כי הנאשם לא המשיך בהימלטות. הנאשם חזר לביתו כעבור מספר שעות. כאשר הגיע לביתו התנהגותו הייתה סבירה ומתאימה למי שגילה לפתע כי אחותו נרצחה. איש לא העיד כי התנהגותו של הנאשם כשהגיע לביתו הייתה מחשידה. הנאשם לא התנגד למסור גרסה, לא התנגד לחקירה ולא ניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע. כל אלו אינם מתיישבים עם המסקנה כי הנאשם נמלט ממקום הרצח ועל כן נסיעתו לחוף הים אינה מהווה בהכרח התנהגות מפלילה.

153. עוד אוסיף כי לגרסת הנאשם הוא נסע לחוף הים באותם בגדים עמם נעצר. כאשר נעצר היו נעליו ומכנסיו רטובים. כמו כן נמצא עליהם חול ים (ת/1 עמ' 5). משמע, גרסתו כי נסע לחוף הים מתחזקת בראיות אלו. המאשימה מעלה השערה שמא הנסיעה לחוף הים נועדה להעלמת הבגדים עמם בוצע הרצח וכן העלמת הנעליים.

להשערה זו אין שום ראיה. הנאשם סיפר כי בחוף הים בשבי ציון קנה סיגריות בקיוסק. למרות זאת השוטרים לא ביקרו בחוף הים ולא חקרו את בעל הקיוסק. לא ברור האם במקום מצלמות אבטחה בהם ניתן לצפות בנאשם ולדעת מה לבש וכדומה (עמ' 592 לפרוטוקול דברי ב"כ המאשימה עמ' 1128-1127).

אמנם יתכן שבכל אלו לא היה להואיל, אולם התעלמות המשטרה מהגרסה והתעלמותה מהצורך לבדוק את מהימנותה סותרים את ההשערה המפלילה (עמ' 1129). יתכן שאם היו נערכות הבדיקות והייתה מאומתת גרסת הנאשם הייתה נסיעתו לחוף הים מוצגת באור אחר ולא היה בסיס לטענה כי הנסיעה מעידה על הימלטות מזירת הרצח.

154. המאשימה מבססת את טענתה להתנהגות מפלילה של הנאשם גם על הסתרת ראיות. המאשימה העלתה חשד שמא הנאשם העלים ממכוניתו את השטיחון שבצד הנהג, וזאת מחשש שמא על השטיחון ימצאו סימני דם של המנוחה, סימנים אותם העביר עימו בעת ההימלטות ברכב. סוגיית העלמת השטיחון גררה בעקבותיה ראיות רבות. אין חולק כי כאשר נתפסה מכוניתו של הנאשם לא היה שטיחון בצד הנהג (ת/20, ת/91, ת/173).

155. בהודעתו הראשונה מיום 10/12/09 (ת/1, ת/199 עמ' 2) מסר הנאשם כי המכונית ניזוקה בתאונה, היא תוקנה במוסך וכאשר הוחזרה הבחין כי השטיחון נעלם (שם עמ' 5).

בחקירה מיום 12/1/10 (ת/13), נשאל הנאשם על נסיבות התאונה ובאיזה מוסך תוקנה המכונית, אולם הנאשם שתק וסרב להשיב (עמ' 2 ל-ת/13). רק בבית המשפט מסר את גרסתו לנסיבות התאונה. בעדותו סיפר כי עבד בכפר קיש. באחד הימים כאשר שב מעבודתו ועבר בשפרעם הוא פנה בכיכר לשמאל ופגע בעץ (עמ' 1116). לדבריו הרכב ניזוק בצד הקדמי השמאלי, חבריו ג'אד וגי'האד אספו אותו מהמקום (עמ' 1116). עוד סיפר הנאשם כי בעקבות התאונה פנה לעסק למכירת חלקי חילוף לרכב המצוי באזור התעשייה בג'וליס שבבעלות אדם בשם מוראד. מוראד תווך בינו לבין מוסך בכפר יאסיף (עמ' 976). במוסך בכפר יאסיף חתכו את כל החלק הקדמי שמאלי והלחימו את החלק מחדש (עמ' 1121). הנאשם סיפר כי מדובר במוסך בשם "המומחים". כאשר נטען בפניו כי בכפר יאסיף אין מוסך בשם זה התעקש ואמר כי היה במוסך ואף הסביר היכן מצוי המוסך (עמ' 1116-1115). לדבריו בסיומו של התיקון הוחזר לו הרכב ללא השטיחון בצד הנהג (עמ' 1122-1121).

156. הואיל והמאשימה טענה כי גרסת התאונה אינה מהימנה וכי העלמת השטיחון נעוצה ככל הנראה בהסתרתו על מנת למנוע בדיקתו לאיתור סימני דם של המנוחה, עשה הנאשם מאמץ לשכנע כי אכן המכונית נפגעה בתאונה. הנאשם זימן לעדות את השמאי חיראלדין האני. השמאי הגיש חוות דעת (נ/48), שבה אישר כי נמצאו סימני נזק בחלק הקדמי שמאלי של המכונית. עם זאת בחקירתו ציין כי לא מצא סימנים לחיתוך והחלפת הרצפה ולא מצא סימני ריתוך (עמ' 1315). השמאי העריך שלא הובא חלק חדש לרכב (עמ' 1319).

157. לאחר גמר שמיעת הראיות בתיק, ולבקשת באי כוח הנאשם נערך דיון נוסף, אליו זומנו העדים מטאנס מוראד ומסאדה חוסין. העד מטאנס מוראד אישר כי היה בעל עסק למכירת חלקי חילוף לרכב בג'וליס (עמ' 1467). מוראד העיד כי הנאשם הגיע אליו עם מכוניתו מסוג ב.מ.וו. שנפגעה בתאונה. המכונית הגיעה בעזרת רכב גרר (עמ' 1470). לדבריו הוא פנה למוסך בשם "הדייקנים", מוסך שהיה בניהולו של מר מסאדה חוסין.

במוסך חתכו את הרצפה בצד הקדמי השמאלי והרכיבו חלקים חלופיים (עמ' 1469). העד הסביר כי הוא החזיק חלקים ישנים וכן רכבים ישנים במגרש. לדבריו הוא מצא במגרש רכב מסוג ב.מ.וו. מסוג זהה ופרק ממנו את החלק הדרוש (עמ' 1473-1474). את החלק העביר למוסך הדייקנים לשם הרכבה במכוניתו של הנאשם (שם). העד הוסיף כי הנאשם שילם כ-2,000-1,500 ₪, אולם לא המציא כל קבלה (עמ' 1478). לדבריו הוא סגר את העסק ועל כן אינו מחזיק בספרי החשבונות (עמ' 1480). לעדותו של מוראד הנאשם שילם בנפרד עבור התיקון למוסך "הדייקנים" (עמ' 1478).

158. העד מר מסאדה חוסין סיפר כי היה בעבר בעלים של מוסך בשם "הדייקנים" בכפר יאסיף (עמ' 1456). מדובר במוסך בבעלות המשפחה שהבעלות בו עברה מיד ליד (שם). העד עצמו עבד במוסך 3 שנים עד 7/09. כיום העסק עבר לבעלות אחיו סאמי (עמ' 1458). העד סיפר כי הינו זוכר כי מטאנס מוראד הביא למוסך רכב מסוג ב.מ.וו. עם פגיעה בחלק קדמי שמאלי (עמ' 1454). לדבריו מדובר היה ככל הנראה בפגיעה ממדרכה. היה צריך לתקן את הרצפה ואת הדלת. לדבריו הם ביצעו את התיקון ולאחר סיומו ציפו את המקום בזפת (עמ' 1462). זו אולי הסיבה שבעטיה לא ראה השמאי סימני חיתוך.

עבור תיקון הרכב, כך סיפר, קיבל תשלום מהנאשם, אך לא זכר אם מדובר בתשלום מזומן או בתשלום בשיק (עמ' 1463). העד אישר כי לצורך ביצוע העבודות היה צריך להוציא את השטיחון, אולם לא זכר האם השטיחון הוחזר בסיום העבודה (עמ' 1466). לעד לא היו מסמכים המעידים על התיקון או על התשלום שקיבל.

159. הנאשם סבור כי עדויות אלו מלמדות על הנזק שנגרם למכוניות, על התיקון שבוצע ומחזקות את טענתו כי השטיחון נעלם בזמן התיקון ולא בנסיבות מפלילות כפי שטענה המאשימה.

המאשימה לעומתו מצביעה על סתירות בין הראיות השונות בעניין התיקון ומעלה ספק באמיתות גרסת הנאשם. כך למשל מצביעה המאשימה על כך שהנאשם סיפר כי נתקע בעץ בעוד שכל עדיו העידו שמדובר היה בפגיעה ממדרכה או מאבן וכי לא יתכן שהרכב ניזוק מפגיעה חזיתית (עמ' 1317). עוד ציינה כי בעוד שהנאשם ומוראד סיפרו כי הנאשם לא נכח בעת שהמכונית נמסרה למוסך הדייקנים, הרי שחוסין מסאדה העיד כי הנאשם הגיע יחד עם מוראד (עמ' 1454).

המאשימה מצביעה גם על סתירות בעניין התשלום. בעוד שהנאשם סיפר כי לקח שיק מאביו הרי שמהעדויות עולה כי שילם במזומן לכל אחד מהעדים (מוראד וחוסין) בנפרד.

160. המאשימה הביאה לעדות את גם העד מר חיים שטרית (ת/258), שחיפש בכפר יאסיף מוסך בשם "המומחים" ללא הצלחה. בחקירתו סיפר כי ישנו מוסך בשם "הדייקנים" במקום שתואר על ידי הנאשם. לטענתה בעקבות עדות זו הובאו העדים שסיפרו על מוסך הדייקנים והדבר מלמד על תיאום העדויות ולא על אמינותן. המאשימה מדגישה כי העדים מוראד וחוסין לא הביאו כל מסמך לחיזוק גרסאותיהם.

לבסוף מזכירה המאשימה כי קיימות סתירות גם ביחס לטיב התיקון. בעוד שהנאשם, מוראד וחוסין העידו כי בוצע חיתוך של הרצפה, הרי השמאי מטעם ההגנה חיווה דעתו כי לא בוצע כל חיתוך שכזה.

161. אין ספק כי התגלו סתירות שונות בגרסאות בעניין התיקון, אלא שיש לזכור כי איננו נדרשים לקבוע באילו נסיבות ניזוקה המכונית ומהו טיבו של התיקון שבוצע בה. כל העדויות בעניין התיקון נועדו אך ורק להצביע כי ההנחה שהעלמות השטיחון מלמדת על הסתרת ראיות מפלילות אינה האפשרות היחידה, וכי קיים הסבר סביר אחר להעלמתו.

מוכן אני להניח כי הנאשם לא דייק בגרסתו, אולם דומה כי ניתן להבין מהראיות כי המכונית נפגעה ותוקנה במוסך בכפר יאסיף. גם אם הנאשם לא זכר את שמו המדויק של המוסך, הרי שטעותו לא הייתה גדולה והוא ידע לתאר את מיקומו. די בכך כדי להצביע על אפשרות סבירה אחרת להעלמות השטיחון, אפשרות ששוללת את ההנחה כי העלמות השטיחון מעידה על הסתרת ראיות מפלילות.

162. כאן נזכיר כי העלמות השטיחון כשלעצמה אינה מעידה מאום לגבי האפשרות כי מטרת העלמתו הייתה הסתרת ראיות מפלילות.

כך למשל, העיד המומחה מטעם ההגנה, מר אבנר רוזנגרטן, כי אילו היה הנאשם דורך בדמה של המנוחה היה אפשר לצפות כי יימצאו סימני דם לא רק על שטיחון המכונית אלא גם על דוושות הרכב ומקומות נוספים במכונית (עמ' 1434). אין חולק כי בשום מקום במכונית לא נמצאו סימני דם של המנוחה. משמע, אין שמץ ראיה כי דמה של המנוחה הגיע למכונית וכי הנאשם ביקש להסתיר את הראיה המפלילה ועל כן השליך את השטיחון. ודוק כבר בחקירתו הראשונה (ת/1) הנאשם נשאל "בפנים הרכב מה יש?" ועונה (מיוזמתו): "רגיל. כיסיום למושבים מעור זה ריפוד עור בצבע שחור. רדיו דיסק יש שטוחנים לרכב גם מאחור וגם מקדימה. שתיים מאחור וזה שליד הנהג. לנהג אין שטיחון". (עמ' 4 שורה 119)).

בגדי הנאשם

163. על פי גרסת הנאשם הוא עבד ביום האירוע וטרם צאתו לחוף הים החליף את בגדיו. בנסיבות שכאלו, כך לגרסת המאשימה, צפוי היה כי בגדי העבודה של הנאשם ימצאו בבית. העדרם של בגדי העבודה, כך לטענתה, מחזק את ההנחה כי גרסת הנאשם אינה אמת.

בהודעתו מיום 10/12/09 נשאל הנאשם מה עשה עם בגדי העבודה וזה השיב כי הוריד אותם במקלחת (ת/1 עמ' 2). לדבריו הוא לבש באותו יום מכנסי ג'ינס, חולצה שחורה קצרה ונעליים צבאיות (עמ' 962). חוקרי המשטרה חיפשו בגדים אלו, הן על מנת לבדוק את גרסתו כי נחתך בידו בעבודה והן על מנת לברר האם אכן עבד באותו יום.

השוטר לב ארליכמן העיד כי הגיע לבית משפחת פארס, שאל את האב כמאל היכן בגדי הנאשם וזה השיב שבחדרו (עמ' 542). השוטרים לקחו מחדרו של הנאשם מספר פרטי לבוש, אולם לא אספו את כל מכנסי הג'ינס (עדותו עמ' 543).

גם ראש הצח"מ, יוסי סימון, העיד כי נערך חיפוש בבית, אולם לדבריו לא נערך חיפוש בחדר המקלחת (עמ' 599). כן אישר כי נלקחו רק חלק ממכנסי הגי'נס לבדיקה (עמ' 601-600).

164. עוד התברר כי בשעה 15:00 לערך, בעת שנערך חיפוש בבית, מצאו השוטרים את מכונת הכביסה פועלת (מזכר ת/34). העד מר תומר בירנבך העיד כי ראה בגדים בסל הכביסה, אולם לא בדק אילו בגדים היו בסל (עמ' 390). העד הדגיש כי לא בדק את חדר המקלחת ולא חיפש בגדי עבודה של הנאשם במקום (עמ' 391).

165. אמו של הנאשם נשאלה לגבי הפעלת מכונת הכביסה והעידה כי ביום האירוע לא הפעילה את המכונה (עמ' 468). לדבריה היא גם לא הייתה בבית החל משעה 13:00 בערך (עמ' 470) ועל כן לא ידעה מי הפעיל את המכונה ומתי. כך או כך, ברי שאיש לא בדק את תוכנה של המכונה.

166. בנסיבות אלו ברי שאין מקום להניח כי העובדה שבגדי העבודה של הנאשם לא נמצאו מהווה נסיבה מפלילה. מהאמור ברור כי לא נעשה חיפוש ממשי יסודי אחר בגדי העבודה של הנאשם. המקום שבו טען הנאשם כי בו הוריד את בגדיו - חדר המקלחת- כלל לא נבדק. לא נבדקה האפשרות כי בגדיו היו בסל הכביסה או במכונת הכביסה. אפילו מחדרו של הנאשם נלקחו רק חלק מהבגדים. על כן אין להסיק כל מסקנה מפלילה מהעדרם של בגדי העבודה.

שתיקת הנאשם

167. המאשימה מציינת כי בחקירתו הרביעית של הנאשם ביום 21/12/09 החל הנאשם לשמור על זכות השתיקה וסירב לענות לשאלות חוקריו. כך המשיך הנאשם בשתיקתו גם בחקירות מיום 23/12/09 (ת/6), ביום 28/12/09 (ת/8), ביום 1/1/10 (ת/10), ביום 3/1/10 (ת/12), ביום 12/1/10 (ת/13) וביום 14/1/10 (ת/14). המאשימה סוברת כי הנאשם החל בשתיקתו רק כאשר החלו החוקרים לשאול אותו על פרטי האירוע ולאחר שהציגו בפניו את גרסאות העדים האחרים ואת הראיות המפלילות. שתיקתו זו והימנעותו מלתת הסברים לראיות המפלילות מלמדות על תחושת האשם של הנאשם ועל ניסיונו להתחמק. המאשימה מפנה למספר פסקי דין בהם נקבע כי שתיקתו של נאשם ללא הסבר מניח את הדעת מצביעה על אשמה ואינה מתיישבת עם חפותו. בין היתר מפנה היא לע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 591 (2003) שם נאמר:

שתיקתו של המערער משלב מוקדם ביותר בחקירה, כשהסבריו לשתיקתו קלושים, משקפת התנהגות שאינה מתיישבת עם חפות, אלא ההפך מכך: היא מקרינה חוסר מהימנות והיעדר הסברים סבירים, העשויים לעמוד כמשקל שכנגד לגירסה המפלילה שהונחה על-ידי התביעה. סירוב נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה שבכוחם לתרום להוכחת חפותו עשוי לשקף התנהגות מפלילה. בהיעדר הסבר תמים לסירוב עשוי חוסר שיתוף פעולה כאמור לחזק את הראיות הקיימות נגדו ואף להיות בעל כוח ראייתי עצמאי, בבחינת ראיה נסיבתית, לחובת הנאשם.

168. בחקירתו בבית המשפט מבהיר הנאשם כי הסכים לשתף פעולה עם החוקרים. עם זאת חש כי החוקרים אינם מבקשים לברר עמו את העובדות אלא הם "נואמים" נאומים ארוכים, חוזרים על אותן שאלות שוב ושוב ומשפילים אותו (עמ' 996). על כן החליט להפסיק להשיב להם. הנאשם מוסיף (עמ' 997):

"אני גם נידבתי פרטים שהחוקרים לא ביקשו ואני עשיתי הכל כדי לעזור לחקירה הזאת, אבל החוקרים לא חקרו אותי, החוקרים פשוט רצו שאני אודה, שאני אגיד להם "זה אני וזהו". זה מה שהם רצו[...] מתחילים לשאול עוד פעם שאלה שתיים ואז עוד פעם מתחילים לנאום ועוד פעם מתחילים לספר לי על כמה שקשה לאבא שלי לאמא שלי ותודה וזה יתן לכולם לנוח. זה כל החקירות שהיו".

169. עיון בהודעותיו של הנאשם מגלה שגם בישיבה מיום 21/12/09 הוא משיב לשאלות במלואן (ראה ת/207 תמלול החקירה חלק א'). רק בהמשך החקירה הנאשם מבקש שלא להשיב (עמ' 131). עיון בתמליל מגלה כי בחלקה השני החקירה כבר לא התנהלה על מי מנוחות אלא החוקרים שבו והטיחו בנאשם כי הוא רצח את אחותו, כך למשל בעמ' 84 לתמלול (ת/207) נאמר:

החוקר: יש מצב כזה שאני... כאילו אני הרגשתי את הבנאדם... נכון? אני הורג אותו בגלל סיבה מסוימת, ויש גם רצח, רמה של רצח. יש רמה של רצח. השאלה היא, באיזה רמה אתה תקבל? אתה תקבל רצח או... איך אומרים... רצח או הריגה. עכשיו איך אנחנו נחליט אם זה רצח או הריגה? אנחנו צריכים גם לשמוע אותך. אנחנו צריכים לשמוע ממך למה רצחת אותה ולמה הרגת אותה. בוא הנה נראה... למה...

ובהמשך:

החוקר: אז התגוננת ואז רצחת אותה? הרגת אותה? מה עשית?

הנאשם: עוד פעם, עוד פעם, אני לא הרגתי אותה ואני לא רצחתי אותה...

החוקר: לא, אני שואל ברמת העיקרון. אתה החשוד העיקרי ברצח...

וכך הלאה, החוקר חוזר ומטיח בנאשם שוב ושוב כי הרג את המנוחה, והנאשם חוזר ואומר כי לא עשה כן. כך למשל בעמ' 87-86 שואל החוקר שוב ושוב את הנאשם האם המנוחה תקפה אותו והנאשם משיב כי לא ראה אותה באותו יום. כאשר החוקר ממשיך וחוזר על אותה שאלה מסרב הנאשם לשוב ולענות ואומר "אני עניתי לך כבר על השאלה הזאת" והחוקר אינו מניח ושוב שואל האם המנוחה תקפה אותו.

סירובו של הנאשם לשוב ולענות על אותה הטחת אשמה אינו יכול להתפרש כחוסר שיתוף פעולה.

170. דומה שהשיא בחקירה הוא בדברי החוקר בעמ' 118:

"זאת לא חקירה של אם עשית או לא עשית, זאת חקירה של...."למה אתה עשית את זה"?

ברי שמרגע זה בו חש הנאשם כי החוקרים כלל אינם מוכנים לשקול את גרסתו לפיה לא היה במשרד ולא גרם למותה של אחותו, הוא מסרב להמשיך ולענות. יצוין, סגנון השאלות המשיך להיות הטחת האשמות שוב ושוב ולא בירור עובדות וגרסאות. החוקרים מעלים השערות כי הנאשם רצח על רקע כבוד המשפחה או בתגובה לתקיפה של המנוחה, ולא שואלים יותר שאלות לבירור העובדות ולבירור גרסתו של הנאשם.

171. בחקירה מיום 23/12/09 (ת/6) מתחיל הנאשם לשתוק ואומר שאין לו מה להגיד. עם זאת הנאשם מדגיש בחקירה כי לא רצח את המנוחה. כאשר הנאשם נשאל מדוע אינו משיב הוא עונה "מה שיש לי, אמרתי..." (ת/6ג' עמ' 9). גם חקירה זו ברובה אינה שאלות הבהרה או שאלות שנועדו לברר עובדות, אלא נאומים ארוכים של החוקרים (לעיתים על פני יותר מעמוד אחד), שבהם הם מזהירים את הנאשם בדבר משמעות שתיקתו וחוזרים על הגרסה המפלילה. עם זאת גם בחקירה זו משיב הנאשם מעת לעת. כך למשל כאשר נשאל האם "יכול להיות מצב שרק נעמדת בדלת ולא נכנסת למשרד של אבא שלך? הנה, אני מחכה לתשובה שלך..." והנאשם משיב "לא" (שם עמ' 16).

172. במהלך אותה חקירה מוכנס ג'לאל לחדר החקירות ונערך עימות בינו לבין הנאשם. הנאשם חוזר ומדגיש בפני ג'לאל כי לא רצח את המנוחה (עמ' 45-44). יתירה מזו, הנאשם חוזר על הגרסה כי נכנס לתוך הבית ולקח את המפתחות (עמ' 47) ועומד על גרסתו אף שג'לאל אינו מאשר אותה.

173. עיון בתמליל החקירה מלמד כי הנאשם לא נשאל שום שאלה חדשה אלא כל כולה של החקירה הינו ניסיון של החוקרים לשכנע את הנאשם להודות. זו אינה חקירה ולא פלא שהנאשם בחר שלא להשיב לכל אותן הטחות אשמה אין סופיות. כך למשל אומר אחד החוקרים:

"תן לנפש שלך לנוח... תן למצפון שלך שיהיה נקי... תאמין לי אחרי זה, אנשים מסוגלים לשלוח (צ.ל. לסלוח)... אין בן אדם שלא יכול לשלוח...." (עמ' 51).

174. אין חולק כי בחקירות המאוחרות יותר הנאשם שתק ולא השיב לשאלות חוקריו. עם זאת איני סבור שיש ללמוד משתיקתו זו כי היא נובעת מתחושת אשם, אם כי יש בה כדי לפגוע במהימנות. את הגרסה, עליה חזר בבית המשפט, מסר הנאשם באופן מלא בחקירותיו הראשונות. רק לאחר שחש כי החוקרים אינם מבקשים לברר את האמת אלא מנסים שוב ושוב לשכנעו שיודה, נסגר בפניהם וחדל להשיב. בשים לב לאופן החקירה, כפי שפורט לעיל, הסברו זה של הנאשם הינו הסבר סביר. אמנם בחקירות המאוחרות יותר מחודש 1/10 חזרו השוטרים ושאלו שאלות ענייניות שגם עליהן לא השיב הנאשם, אלא שיש לבחון שתיקתו זו על רקע החקירות מיום 21/12/09 ומיום 23/12/09.

בע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, 350 (2000) אומר בית המשפט:

בשיחותיו עם החוקרים התמיד המערער במשך כשבועיים בהכחשתו כי היה לו חלק בגרימת מותו של המנוח, וסירובם של החוקרים לקבל הכחשה זו לנוכח הראיות שהצטברו בידיהם מובנת ואין בה פסול, כל עוד היא אינה גולשת לתחום האסור, זה הכרוך בשבירת רוחו של הנחקר.

ובע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (ניתן ביום 12/03/09) נאמר:

חשוד בחקירה מצוי בלחץ נפשי ואי נוחות רבה שהיא מובנית במצב בו הוא נתון. חקירה מעצם טבעה מעמידה את הנחקר במצב קשה. אין המטרה של החקירה, שהינה הגעה לחקר האמת, מצדיקה את השימוש בכל האמצעים, וודאי שהפעלת אמצעים העלולים להביא את הנחקר להודות במה שלא עשה אינה יכולה להיות מוצדקת.

החקירה במקרה הנוכחי התקרבה לאותו גבול אסור של ניסיון לשבור את רוחו של הנאשם ולהביאו להודות בעבירה ללא ראיות ברורות כי ביצע אותה. בחלק גדול מהחקירות עשו החוקרים מאמץ לשבור את רוחו של הנאשם ולשכנעו להודות, במקום לברר את העובדות, לרדת לחקר האמת ולבחון גם את גרסתו של הנאשם.

175. כאשר בוחנים את כוחה הראייתי של השתיקה כראיה המחזקת ראיות מפלילות יש לזכור כי שתיקה אינה ראיה עצמאית ועל כן בכוחה רק לחזק את ה"יש" - כלומר ראיות קיימות. שתיקה אינה יכולה לבוא במקומן של ראיות מפלילות (ראה ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221 (1996); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28/5/07)). יתירה מזו, את כוחה הראיתי של השתיקה יש לבחון מתוך התבוננות כוללת על התנהגות הנאשם ועל נסיבות החקירה (ראה ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85, 95-94 (1982); ע"פ 2996/09 אחמד דבור נ' מדינת ישראל,(ניתן ביום 11/05/2011); .

176. במקרה הנוכחי לשתיקת הנאשם בחלק מחקירותיו ניתן הסבר. יתירה מזו, הנאשם שיתף פעולה ומסר את מלוא גרסתו כבר בחקירותיו הראשונות. שתיקתו בחקירה אינה בבחינת כבישת עדות, שהרי כל הגרסה כבר נמסרה למשטרה לפני כן.

הגם שניתן לצפות מנאשם שימשיך לשתף פעולה ולא יתבצר בשתיקתו, הרי שבמקרה הנוכחי איני סבור כי שתיקת הנאשם בחלק מחקירותיו מהווה חיזוק לראיות המפלילות.

גרסת הנאשם לאירועי יום הרצח

177. המאשימה טוענת בסיכומיה כי גרסת הנאשם ביחס להתנהגותו במהלך יום הרצח אינה סבירה ואינה הגיונית ועל כן ניתן להסיק ממנה כי הנאשם משקר על מנת להרחיק עצמו מהרצח. לפיכך אפרט בקצרה, באופן מרוכז את גרסת הנאשם לגבי מעשיו ביום הרצח (שחלקים ממנה כבר נפרשו לעיל) ואבחן האם אכן מדובר בגרסה בלתי סבירה כנטען.

178. הנאשם העיד כי בבוקר יום הרצח יצא מביתו בשעת בוקר מוקדמת, יצא לעבודה במרכז החירום (חמ"ל) של המועצה. הנאשם סיפר כי עסק בניקוי פוגות במרצפות לקראת מילוין ברובה. בשעה 09:00 לערך שב לביתו לשתות קפה, שם פגש באמו שאמרה לו כי אביו מחפש אותו (ראה גם עדות האם עמ' 446). הנאשם חזר למקום העבודה ובמהלך העבודה נחתך מהסכין היפנית.

הנאשם שב לביתו, ישב בחוץ ועישן סיגריה. לאחר זמן החליט שלא להמשיך ולעבוד באותו יום ולכן שב לחמ"ל, אסף את כליו וחזר לביתו. הנאשם מספר כי עלה לחדרו והחליט לנסוע לאילת להתרענן. הוא החל לארוז תיק אך לבסוף נמלך בדעתו והעדיף לנסוע למספר שעות להתאוורר בחוף הים.

הנאשם מספר כי החליף את בגדיו, ירד למכוניתו והוציא ממנה פטישון שהיה מונח על הספסל האחורי. לדבריו הוא הוציא את הפטישון שכן הנעילה בדלת המכונית לא הייתה תקינה (עמ' 966, 1110). את הפטישון הניח במחסן שבחצר בית סבו הסמוך לבית הוריו.

לאחר מכן ניגש לבית, נכנס בדלת הזכוכית ולקח את מפתחות הרכב שהיו מונחים על השיש מימין למדרגות. כאמור הנאשם סיפר כי ראה את אמו ואת ג'לאל במטבח כאשר ג'לאל משוחח בטלפון. לאחר מכן נכנס למכוניתו ונסע לכיוון חוף הים. בשעה 12:17 נצפה מתדלק את מכוניתו בתחנת הדלק במעיליא.

משם המשיך לחוף הים בשבי ציון. שם קנה סיגריות ושתייה בקיוסק שבכניסה. לאחר שישב על חוף הים החליט לחזור לביתו. לבית שב לאחר כשעתיים. הנאשם מספר כי כשהתקרב לבית ראה התקהלות של אנשים ורכבים רבים. הנאשם חשש שמא קרה משהו לאביו. כשהגיע לקרבת הבית יצא ממכוניתו והחל לרדת במדרגות לכיוון המשרד שם נעצר על ידי השוטרים ונלקח לחקירה.

179. המאשימה טוענת כי גרסה זו של הנאשם אינה סבירה. כך מפנה המאשימה את תשומת הלב כי איש לא ראה את הנאשם מגיע לחמ"ל או עובד בו (עניין זה נדון לעיל בפסקאות 87-88). עוד טוענת המאשימה כי לא יתכן ששהה בביתו כשעתיים לפני יציאתו מבלי שאמו או מישהו אחר ראה אותו.

כאן יצוין כי האם נואל, שהייתה באותה שעה בבית, הדגישה כי לא ראתה את הנאשם בשובו (למעט כשהגיע בשעה 09:00 לשתות קפה- עמ' 446). עם זאת מציינת האם כי בהחלט אפשרי כי הנאשם נכנס לבית עלה במדרגות לחדרו מבלי שהרגישה בכך (עמ' 481). האם ציינה כי עבדה בעבודות הבית בחלק התחתון של הבית וכי אינה רואה כל מי שנכנס בדלת הראשית. עוד ציינה כי כבר היו פעמים רבות בעבר שבהם לא הבחינה כי הנאשם נכנס לבית (שם). כך גם סיפר אביו של הנאשם כמאל פארס (עמ' 122). גם הנאשם הסביר כי לא פגש את אימו וכי ככל שהוא יודע היא עסקה בקומה התחתונה בעבודות ניקיון (ת/207 עמ' 52, עמ' 1026).

180. מהאמור עולה כי האפשרות שהנאשם שהה בביתו מבלי שאימו ראתה אותו אינה בלתי הגיונית או בלתי סבירה. העלייה לקומה העליונה, קומת חדרי המגורים, אפשרית כך שמי שמצוי בחלקים שונים של קומת הקרקע לא יראה. הואיל והאם עבדה בעבודות משק הבית בהחלט יתכן שלא שמה לב כי הנאשם נכנס ועלה לחדרו.

181. המאשימה מציינת עוד כי גם גרסת הנאשם כי הוציא את הפטישון מרכבו והניחו במחסן בבית הסב אינה סבירה, שהרי היה צפוי כי יראה את ג'לאל פורק מצרכים ומכניסם לבית.

השעה המדויקת שבה יצא הנאשם מביתו כדי להוציא את הפטישון מהמכונית ולהניחו במחסן אינה ידועה. יתכן שהדבר אירע לאחר שג'לאל סיים את פריקת המצרכים כך שהשניים לא נפגשו, אלא רק לאחר מכן כשהנאשם חזר לבית. יתכן גם שהנאשם יצא לפני שג'לאל הגיע לבית, התעכב קמעא במחסן וכשיצא והגיע לבית היה זה כבר לאחר שג'לאל סיים את פריקת המצרכים.

182. אף כי מפתיע שאיש מהם לא ראה את חברו הרי שאין בכך די כדי לסתור את גרסת הנאשם.

נזכיר, ג'לאל תדלק את מכוניתו עד השעה 12:02 (לפי רישומי תחנת הדלק עמ' 501), והגיע לבית כ-3 דקות מאוחר יותר. בשעה 12:12 כבר התקשר ג'לאל ממכשיר הטלפון הנייד שלו למנוחה. הדבר אירע אחרי שסיים לפרוק את המצרכים ואחרי שעשה מספר ניסיונות להתקשר למנוחה מתוך הבית (עמ' 222). כזכור, ג'לאל והנאשם נפגשו (ולצורך העניין לא חשוב היכן) עוד לפני שג'לאל יצא למכוניתו, כלומר לפני 12:12. הנאשם הגיע למעיליא כבר ב-12:17 (ת/146). משמע, ג'לאל היה בבית ופרק סחורה לכל היותר במשך מספר דקות בודדות עד שנפגש עם הנאשם ובהחלט יתכן שבזמן הקצר שעבר מרגע שג'לאל הגיע ועד שנפגשו היה הנאשם במחסן שבבית הסבא.

183. ניתן לתהות מדוע החליט הנאשם לפתע לנסוע לחוף הים "להתאוורר" ומדוע חשב בכלל על נסיעה לאילת. עם זאת לא מדובר בהתנהגות בלתי סבירה ובלתי הגיונית. גם אם יש מי שיחשוב כי לא הגיוני לנסוע לחוף הים במקום להמשיך ולעבוד, הרי שיש גם התנהגויות אחרות ואין לשלול את האפשרות כי הנאשם החליט להפסיק לעבוד באותו יום ולצאת להתאוורר. במיוחד צריך לזכור כי גם בימים שקדמו ליום האירוע הנאשם לא עבד ואף ביום האירוע הגיע לעבודה לבדו.

בנסיבות אלו אין למצוא בהתנהגות הנאשם חוסר סבירות כזה שיכול לחזק את הגרסה המפלילה.

סכין הרצח

184. כפי שראינו לעיל, הסכין שבו נדקרה המנוחה לא נמצאה מעולם. ד"ר זייצב בעדותו הסביר כי הסכין שבה נרצחה המנוחה אינה יכולה להיות סכין יפנית (עמ' 419). לדבריו הדקירות מעידות כי המנוחה נדקרה בסכין בעלת להב באורך של 14-12 ס"מ וברוחב של 4 ס"מ (ת/120 עמ' 11, עדות עמ' 421).

מהראיות מתברר כי סכין שכזו, שהינה לכל הדעות סכין גדולה, לא הייתה מצויה כדבר שבשגרה במשרד (ראה עדות האב כמאל פארס עמ' 117). גם ההיגיון מחייב את המסקנה כי זו אינה סכין שבאופן שיגרתי תימצא במשרד.

185. לתיאור הסכין ישנה חשיבות, שכן המסקנה מהאמור הינה כי סביר יותר להניח שהסכין הובאה על ידי הרוצח. הבאת הסכין על ידי הרוצח מחזקת גם את ההנחה כי מי שביצע את הרצח תכנן אותו מראש והצטייד בסכין גדולה בעלת להב חדה.

186. ההנחה שהסכין הובאה על ידי הרוצח חשובה גם לשם הערכת עדותה של נאיפה. נאיפה נשאלה מפורשות אם האדם שראתה בחזית המשרד, שלטענתה היה הנאשם, אחז בחפץ כלשהו והשיבה בשלילה (עמ' 251). אמנם יתכן כי הסתיר את הסכין בבגדיו ואין להסיק מעדותה של נאיפה בהכרח כי לא החזיק סכין, אולם העדר ראיה שהחזיק סכין יכולה להתיישב עם המסקנה כי מי שראתה הוא לא הרוצח.

האם מעשה מכוון

187. כפי שנראה להלן, אין בפי המאשימה כל הסבר מדוע הנאשם רצח לטענתה את המנוחה. לפיכך ראוי לשאול עצמנו האם הראיות מצביעות על מעשה מתוכנן מראש או שמא ניתן להניח שמדובר בהתפרצות זעם בלתי מתוכננת.

188. כפי שראינו, הסכין ששימשה לרצח הובאה ככל הנראה על ידי הרוצח וכי לא מדובר בסכין אקראית שנמצאה בזירה. הבאת הסכין הינה ראיה להכנה ולתכנון. עוד ראינו כי בזירת הרצח לא נמצאו טביעות אצבע של הנאשם. הדבר יכול להיות מקרי, אולם סביר יותר כי אם הנאשם הוא שביצע את הרצח הרי שעשה זאת כשידיו עטויות כפפות או שדאג לנקות את טביעותיו לאחר מכן. לא נמצאו גם כל סימני D.N.A. של הנאשם בזירת הרצח ושוב יש להניח כי אם הנאשם הוא שביצע את הרצח הרי שטרח לכסות עצמו כך שלא יוותרו סימנים לנוכחותו בזירת הרצח.

189. לגרסת המאשימה עזב הנאשם את המשרד, התחמק דרך החצר האחורית, עבר בסמוך לדלת הזכוכית בכניסה לבית ונסע במכוניתו. בחוף הים החליף את נעליו ומכנסיו, ניקה עצמו, הסתיר את הסכין, השטיחון והבגדים המוכתמים ורק לאחר מכן שב לביתו. גם פעולות אלו מחייבות הכנה ותכנון מראש, שהרי על פי גרסה זו של המאשימה הוא הכין בגדי החלפה ונעליים במכונית מבעוד מועד, שהרי גם המאשימה אינה טוענת כי נכנס לביתו להחליף את בגדיו.

ההנחה כי הרצח היה מתוכנן מראש עשויה להיות חשובה, כפי שיפורט להלן, להסקת המסקנות ביחס לאשמתו הנטענת של הנאשם.

המניע לרצח

190. כידוע, מניע לרצח אינו יסוד מיסודות העבירה והוכחתו אינה מהווה תנאי להרשעה (ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 630 (1987); ע"פ 8215/04 ארז נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18/10/06)).

עם זאת לקיומו או להעדרו של מניע עשוי להיות משקל ראיתי (ראה י' קדמי על הדין בפלילים כרך א' 162 (מהדורה מעודכנת, תשס"ה); ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' אנג'ל, כרך מ(3) 481, 489 (1986)). כך המניע עשוי להשליך על קביעת היסוד הנפשי הנדרש או לשמש ראיה שתצטרף לשאר הראיות הנסיבתיות ותחזק אותן (ראה למשל ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/3/07)).

גם העדרו של מניע עשוי וצריך להשפיע על הערכת הראיות הנסיבתיות. כאמור לעיל, הכרעה על פי ראיות נסיבתיות כוללת בחובה הליך של הסקת מסקנות והערכת הראיות. הסקת המסקנות מבוססת על ההיגיון - השכל הישר, ועל ניסיון החיים. בגדרם של אלו יש חשיבות רבה להערכת המניע למעשה. יצוין, המניע עשוי להיות מסוגים שונים ויכול להיות גם מניע בלתי סביר (ראה בש"פ 6165/01 לייבו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19/3/01)).

191. במקרה הנוכחי לא השכילה המאשימה להצביע על מניע כלשהו. על פי כל הראיות שהובאו היחסים בין הנאשם למנוחה היו טובים. הוריהם של הנאשם והמנוחה תיארו יחסים טובים (עדות האם עמ' 478), האב לא העלה בדעתו כל סכסוך או כל הסבר להתקפת זעם מצד הנאשם (עמ' 95), האם נואל סיפרה כי הנאשם והמנוחה היו קרובים אחד לשני (עמ' 478). בין הנאשם למנוחה, לבעלה ג'לאל ולילדיהם היו לדבריה יחסים קרובים (שם). גם ג'לאל, בעלה של המנוחה סיפר כי היחסים בין הנאשם למנוחה היו תקינים (ת/150 עמ' 6 שורה 165). כך גם סיפר אחיהם של המנוחה והנאשם ג'וואד (עמ' 1296) וכך סיפרו גם חברים (עדויות עמית שאנן עמ' 1216 ועדות ג'אד באדר עמ' 53).

192. אין שום ראיה כי ביום האירוע או בסמוך לו אירע אירוע כלשהו בין המנוחה לנאשם. המשטרה בדקה את שיחות הטלפון של השניים ולא מצאה כי ביום האירוע ולפני הרצח שוחחו ביניהם (ראה ת/212 וכן עמ' 776).

אין גם כל בסיס להנחה כי המניע לרצח היה מצבו הכלכלי של הנאשם. ראשית, נציין כי אפילו היה הנאשם זקוק לכסף הרי שרצח אחותו לא יכול היה לסייע לו. האחות לא החזיקה כספים במשרד, ואין שמץ טענה כי הנאשם היה יכול ליהנות מכספי המנוחה בעקבות מותה. שנית, מצבו הכלכלי של הנאשם לא היה כזה שיכול להובילו למעשי רצח.

ככל שידוע, הנאשם לא נזקק לכסף ולעדותו, פרט לעזרה מעת לעת מאביו, לא נזקק לעזרה כספית מאיש (ראה עדות האב עמ' 120). לנאשם היה חשבון בנק שיתרת החובה בו הייתה כ-600 ₪. עם זאת סיפר הנאשם כי נהג לקבל תשלומים עבור עבודות שביצע גם במזומן (עמ' 961). לנאשם היה חוב לביטוח הלאומי בסך של 10,000 ₪, שהצטבר לטענתו בתקופה שבה לא עבד, אחרי שהשתחרר מהצבא וחזר בתשובה, אולם לא הובאו שום ראיות על נקיטת הליכים על ידי המוסד לאומי כנגדו (עמ' 961). הנאשם העיד כי הגיע להסדר תשלומים לסילוק החוב ואף נתן הוראת קבע לבנק לתשלום (שם).

193. אין גם שמץ ראיה כי הנאשם היה מכור לסמים. הנאשם אישר בחקירתו כי בעבר היו מקרים בהם נטל סמים קלים, אולם לא מדובר היה באדם המכור לסמים ואין טענה כי בסמוך לרצח נטל סמים כלשהם.

194. ניתן לסכם ולקבוע כי המאשימה לא הצביעה על מניע אפשרי כלשהו לרצח.

כאשר מפעילים אנו את ניסיון החיים והשכל הישר לצורך הסקת מסקנות ממכלול הראיות, דומה כי העדר של כל מניע (ולו גם מניע דחוק) שוללים את האפשרות כי הנאשם הוא שביצע את הרצח, לא כל שכן, כאשר מדובר ברצח מתוכנן מראש.

מוכן הייתי להניח כי ישנן נסיבות שבהן ללא תכנון מוקדם, יתפרץ אדם ויגרום למותו של אחר, וזאת בשל אמירה מרגיזה, או אירוע חד פעמי ולא צפוי. עם זאת כאשר סביר יותר להניח כי מי שרצח את המנוחה הגיע למקום לאחר תכנון, הביא עמו סכין והכין נתיב המלטות, הרי שבהעדר מניע לא ניתן לייחס את המעשים לנאשם דווקא.

סיכום הראיות

195. כפי שציינתי בתחילת הכרעת הדין, הראיות עליהן ביקשה המאשימה לבסס את הרשעתו של הנאשם הינן ראיות נסיבתיות בלבד. המאשימה מבקשת מאיתנו ליתן אמון בכל אחת ואחת מהראיות שהוצגו על ידה ולהסיק מהן, מתוך התבוננות כוללת, כי הנאשם הוא שרצח את אחותו.

196. כפי שהובהר לעיל, לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנסיבות השונות אכן מובילות למסקנה המפלילה. עדותה של נאיפה, שהיא אבן הבריח למצרף הראיות, רצופה קשיים ותמיהות. כפי שציינתי לעיל איני סבור שדי בעדותה של נאיפה כדי להשתית עליה מסקנה, ברמת הודאות הנדרשת להליך פלילי, כי הנאשם נכנס למשרד ופגש במנוחה בשעה 11:45. איני יכול לקבוע האם נאיפה טעתה במקום ובשעה, או שמא טעתה בזיהוי, אולם די בסתירות ובתמיהות כפי שפורטו לעיל כדי להטיל ספק בגרסתה.

197. גם המצאות חומר גנטי של המנוחה על חולצתו של הנאשם אינו מוביל בהכרח למסקנה מרשיעה. ראינו כי יתכנו נסיבות שונות ומגוונות שאינן מפלילות שיכלו להביא להמצאות החומר הגנטי על חולצת הנאשם. עוד ראינו כי אין די ראיות לשכנע כי עקבות הנעליים שנמצאו בזירת הרצח הן עקבות נעליו של הנאשם. אין די בראיות לקבוע איזו נעל הינה זו ומתי הוטבעו הטביעות הנ"ל. אין די בראיות כדי לקבוע שבמועד הרצח היו לנאשם נעליים מסוג נייק שיכלו להותיר את טביעת הנעל. לעומת זאת הראיות כי הנעליים אותן נעל הנאשם בתמונות שהוגשו, נזרקו לפני האירוע, לא נסתרו.

ראינו גם כי קיים ספק האם נעליו של הנאשם תואמות את מידות הנעליים שטביעותיהן נמצאו בזירה. מכאן שגם טביעת הנעל אינה מספיקה כדי להצביע על הנאשם כמי שביצע את הרצח.

198. עוד הבהרנו כי החתך באצבעו של הנאשם אינו מלמד על מעורבותו ברצח והסבריו של הנאשם לנסיבות פציעתו הינם סבירים.

גם שאר הראיות המפלילות לא הוכחו במידה מספקת והנאשם נתן הסברים סבירים הן להימצאותו בסמוך לדלת והן לנסיעתו. הנאשם לא הודה בשום שלב בביצוע הרצח או במעורבות כלשהי וכל מאמצי החוקרים, הן בחקירה הישירה והן בעזרת המדובבים, לא הביאו אותו להודיה במעורבות כלשהי.

ראינו גם כי ראיות הקושרות את הנאשם, שהיה צפוי כי ימצאו בזירה אם הנאשם הוא שביצע את הרצח, כמו סימני D.N.A. או טביעות אצבע, לא נמצאו.

199. כל אלו מלמדים כי שלל הראיות שהוצגו אינן מספיקות כדי להצביע על הנאשם כמי שביצע את הרצח. השכל הישר וניסיון החיים, אשר צריכים להובילנו להסקת המסקנות מהראיות, אינם מובילים למסקנה מרשיעה דווקא, והסבריו של הנאשם לראיות השונות מספיקים כדי לשלול את המשמעות המפלילה מהראיות.

200. אוסיף כי בפני החוקרים עמדו ראיות נוספות שהצביעו על נאשמים פוטנציאלים אחרים ועל כיווני חקירה נוספים. דומה שכיווני חקירה אלו לא נבדקו עד תום. כך למשל הובאו עדויות על הטרדות טלפוניות מהן סבלה המנוחה (ראה עדות האב עמ' 91, 101, עדותו של ג'לאל עמ' 177, עדות האם עמ' 489).

עוד הובאו ראיות על סכסוכים עסקיים של האב וחובות שהיו לאב לנושים שונים. בין היתר הובאו ראיות על נושים שבאו למשרד לפגוש את האב ולגבות את החוב (ראה עדות האב עמ' 92, 93, 113, עדות סלים אבו זייד עמ' 258, עדות עבד מוניף עמ' 555 ועדות מר מנסור עמ' 435).

201. האב כמאל העיד גם על שיחות טלפון תמוהות שהגיעו אליו ימים ספורים לפני הרצח. בין היתר סיפר על אישה שהתקשרה אליו והציגה עצמה כעובדת בשלטונות מס ערך מוסף, אולם התברר כי הדבר אינו נכון (עמ' 108, 109). עדויות אלו לא נבדקו וזהות המתקשרת לא נבדקה כראוי (ראה עדות ראש הצח"מ מר יוסי סימון עמ' 584).

202. ראינו גם כי בזירת הרצח נמצאו ראיות שלא נבדקו עד תום, כן נמצאו טביעות אצבע בלתי מזוהות, נמצא D.N.A. על הידיות (פסקה 40 לעיל), וכן נמצאה טביעת נעל בלתי מזוהה על הדפים שפוזרו על הארץ (פסקה 61 לעיל).

כל אלו ראיות שיכלו להצביע על חשודים אחרים ולאו דווקא הנאשם והימצאות של ראיות מפחיתה את האפשרות כי הראיות הנסיבתיות יובילו למסקנה מרשיעה דווקא.

סוף דבר

203. כפי שפרטתי בהרחבה, מכלול הראיות שהובאו בפנינו אינו מספיק כדי לקבוע שהנאשם הוא שביצע את הרצח. הראיות שהובאו בפנינו הינן ראיות נסיבתיות בלבד. השכל הישר וניסיון החיים, אשר משמשים אותנו בהערכת ראיות שכאלו, אינם מובילים ברמת הוודאות הנדרשת למסקנה כי הנאשם הוא שביצע את הרצח. על כן אציע לחבריי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

לצערנו לא ניתן להגיע לתשובה ברורה מיהו שביצע את הרצח האכזרי של המנוחה ואפילו לא להצביע על כיוון חקירה ברור. אין בפינו תשובות למה נרצחה המנוחה באכזריות כה רבה ומה קרה באותם רגעי אימה ופחד כאשר הרוצח דקר אותה שוב ושוב. תוצאת פסק דין זה לא תביא מזור ושקט למשפחה ולציבור. לתעלומת מותה של המנוחה לא נמצאו תשובות בהליך הנוכחי. נקווה שבבוא היום הן תימצאנה .

204. לאחר דברים אלו עיינתי בחוות דעתם של חבריי ובחנתי שוב את הראיות כפי שפורטו בהרחבה בחוות דעתה של חברתי, השופטת ת' שרון-נתנאל, ודעתי לא שונתה. עם זאת, מצאתי להעיר מספר הערות.

205. אבן הראשה לכל המבנה אותו מבקשת המאשימה לשרטט ולהוביל להוכחת אשמתו של הנאשם הינה עדותה של נאיפה הממקמת לכאורה את הנאשם במקום הרצח ובשעת הרצח. כפי שפרטתי לעיל, עדותה של נאיפה מעלה תהיות שונות. כמו חברי, איני סבור שלנאיפה יש אינטרס כלשהו לפגוע בנאשם או כי פעלה ממניעים פסולים כלשהם כדי להעליל עליו עלילה. מוכן אני לקבל כי נאיפה מאמינה, בתום לב, כי ראתה את הנאשם עומד בפתח המשרד. היא גם מאמינה בתום לב בשאר פרטי עדותה, אולם מוסכם על הכל כי פרטי האירוע אינם מתיישבים.

כך למשל ברור שלא ניתן ליישב את פער הזמנים. חברתי סבורה כי ייתכן שבשל "האירוע החריג" טעתה העדה במועדים שציינה. ייתכן גם שהשוטרים טעו ברישום השעה. אכן יתכן שכך אירע אולם מצויים אנו בהליך פלילי שבו הנטל על המאשימה להוכיח את אשמת הנאשם ולא להיפך. כפי שייתכן כי העדה טעתה בשעה, או שהשוטרים טעו בשעה, או שאפר כי טעתה בעניין המצאות הרכב, כך ניתן להניח באותה מידה כי העדה טעתה בזיהוי. איני מוצא סיבה מדוע ליתן אמון מלא בעדותה בדבר זיהוי הנאשם, ומאידך לקבל כי טעתה בפרטים אחרים.

כשמצויים אנו בהליך פלילי, ובמיוחד כאשר העדות המפלילה מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות, עלינו להניח גם, כאפשרות סבירה, שהטעות הינה בזיהוי.

206. כפי שפרטתי לעיל, לגרסתה של נאיפה לא נמצאה כל תמיכה או כל ראיה נוספת בדבר השעה בה עברה ברחוב . אין ראיה כי נפגשה עם גיסתה, שוחחה עמה, או כי קנתה כריך. כאשר מבקשים אנו לסמוך על חלקים מעדותו של עד, לא די באמירה כי העדות הייתה מהימנה וכי לא הובאה ראיה בדבר ניסיון הפללה. להיפך, עלינו לאתר ראיות חיצוניות התומכות באותה עדות כדי לבסס עליה מימצא עובדתי וכאלו אין בנמצא בענייננו.

207. זאת ועוד, אימוץ עדותה של נאיפה, משמעה רק מיקומו של הנאשם בסמוך למשרד במועד כלשהו הסמוך לרצח. גם בכך אין די להרשעתו, שהרי לא הובאו ראיות מפלילות נוספות שקושרות אותו לביצוע הרצח. אפילו נניח כי הנאשם היה במקום בין השעות 11:30 – 12:00 והיה מודע למעשה הרצח שנעשה בסמוך לאחר מכן, אין בכך די כדי להביא להרשעתו בביצוע הרצח.

ודוק, הימצאותו של הנאשם בקרבת המשרד אינה שנויה במחלוקת, שהרי גם לגרסת הנאשם הוא היה בבית, יצא למכוניתו, הוציא את הפטישון, שב לקחת מפתחות ויצא בנסיעה לחוף הים בסביבות השעה 12:00. משמע עדותה של נאיפה המצביעה כי לנאשם הייתה הזדמנות לבצע את הרצח מבחינת הזמן והמקום אינה מוסיפה מאום. יתרה מזו, הנאשם אינו היחיד שהייתה לו ההזדמנות מבחינת הזמן והמקום לבצע את הרצח, שהרי בקרבת מקום היו גם אמה של המנוחה ובעלה ג'לאל.

הואיל ולא נמצאו ראיות ישירות הקושרות את הנאשם לביצוע הרצח והואיל, כפי שפרטתי בהרחבה, אין בשאר הראיות להביא למסקנה מפלילה, הרי שעדותה של נאיפה אינה מספקת לביסוס הרשעה. אזכיר גם דברים שכבר צינתי, כי אפילו נשתכנע כי הנאשם שיקר בחלקים שונים של עדותו וביקש להרחיק עצמו מזירת הפשע, אין בכך די לבסס הרשעה, שהרי שקרי הנאשם אינם יכולים להוות ראיה עצמאית לחובתו.

ואסיים בציטוט מתוך דברי כב' השופט אור בע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ט(3) 45,95 (1995):

המקרה שבו נדרשים אנו להכריע בערעור זה הינו מקרה קשה. התלבטתי רבות בעניין שלפנינו, ונוכחתי פעם נוספת עד כמה קצרה, לעתים, ידם של שופטים להגיע אל חקר האמת. לעתים נובע הדבר מראיות חסרות, ולעתים מתוך קושי להכריע בין גירסאות שונות, אשר יש בהן פנים לכאן או לכאן. לעתים עומדות שתי מערכות עובדתיות, אשר לכאורה ניתן לסמוך על כל אחת מהן, אך אין אפשרות לקבל את שתיהן כנכונות, על-פי מידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

השופט ש' ברלינר, סגן הנשיאה (אב"ד):

1. בסעיפים 17 עד 33 בחוות דעתו של כב' השופט סוקול, מפרט חברי את השגותיו לגבי משקל עדותה של העדה נאיפה, אשר ראתה את הנאשם בדלת הכניסה אל מקום הרצח, דקות לפני שארע. מסקנתו היא כי "משקלה של העדות מופחת ואינו יכול לשמש בסיס מספיק לקביעת ממצאים בדבר הימצאותו של הנאשם בפתח המשרד ... אלא אם ימצאו חיזוקים ממשיים בשאר הראיות."

הערכתי לגבי עדותה של נאיפה שונה. היא מכירה היטב את הנאשם; אין לה מאומה כלפיו; הדרך הקלה בעבורה היא לשמור על חוסר מעורבות, ולומר כי אינה בטוחה או כי אפשר שטעתה. היא עמדה על שלה, ובביקור במקום נוכחתי לדעת כי לא הייתה כל מניעה מצידה לראות את אשר ראתה, ולזהות בבירור את הנאשם, כמי שעמד בדלת המשרד כדי להיכנס פנימה. עדותה, לפיכך, אמינה ומהימנה בעיני.

2. שאר העדויות, רובן אך לא כולן, מחזקות מאוד את ראיות התביעה, עד כי מתחייבת המסקנה כי אך כחוט השערה, בין מסקנה חד משמעית ובטוחה מספיק, לצורך הרשעת הנאשם בעבירת הרצח המיוחסת לו, לבין זיכוי מחמת ספק סביר.

3. השריטות בידיו, החתך באצבעו, היעלמות נעלי הנייק התואמות מבחינת סוגן לטביעות הנעל בזירת הרצח; הנסיעה ביום חורף לחוף הים; השתיקה, לעיתים, במהלך חקירתו, פיסת החומר הגנטי שללא ספק מקורו במנוחה שנמצאה על בדל שרוול בגדו, ועוד, כל אלה יש בהם כדי לחזק באופן ממשי את מכלול הראיות כנגדו, עד כי אני קרוב מאוד למסקנה שהוא אכן מי שביצע את הרצח הברוטאלי וקיפח את חיי המנוחה בדקירות סכין, במשרד שמתחת לדירה בה התגוררו הוא וההורים.

4. על אף האמור, רואה אני להצטרף למסקנתו של חברי, כי נותר עדיין ספק סביר באשר לאשמתו, כך שאין מנוס מלזכותו, על אף החשד הכבד עד מאוד כלפיו, מעבירת הרצח המיוחסת לו, מחמת הספק.

5. לא התגלה כל מניע לביצוע הרצח דווקא על ידי הנאשם. מניע אפשרי סביר כי היה מתגלה, אם מסיבות משפחתיות, או סכסוך כלשהו בין השניים, ענייני כספים, דרכי התנהגות או שימוש בסמים, וכד'. אך על כך לא באו כל ראיות, ולו ברמז. כלי הרצח לא נמצא, ועל אף החקירה האינטנסיבית, לא באה מפי הנאשם אמירה היכולה להיחשב בעינינו כראשית הודיה או כבעלת משקל של ממש כחיזוק לאשמתו. פעולות חקירה נחוצות, לרבות אימות ובדיקת גירסת הנאשם על הימצאותו בחוף הים, לא נעשו. אין לשלול לחלוטין, העברה שניונית או שלישונית של חומר הדי.אן.אי. אל בדל חולצתו, כשהגיע באותו היום אל מקום הרצח.

אף שהנאשם לא עשה עלי רושם מהימן, אני רואה ליתן אמון בהסברו באשר לשטיחון הרכב, וגירסתו באשר לתיקון הרכב לאחר תאונה, מקובלת עלי כנכונה.

6. לאור כל האמור, אציע גם אני, כי נזכה את הנאשם מן המיוחס לו, מחמת הספק.

השופטת ת' שרון-נתנאל:

א. מבוא:

1. לצערי, אינני שותפה למסקנתו של חברי כבוד השופט סוקול. לאחר ששמעתי את העדויות ובכללן, כמובן, את עדותו של הנאשם ולאחר שבחנתי בקפידה את חומר הראיות ונתתי דעתי למחדלים שהתגלו בחקירה, סבורה אני, כי המאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם הוא זה אשר רצח את המנוחה, את אחותו ראניה ז"ל.

אין חולק, כי אין בפנינו עדות ישירה למעשה הרצח, אלא מדובר בראיות נסיבתיות, אולם בחינתן, אחת לאחת, בחינת משקלן המצטבר והתמונה העולה מהן, כמו גם גרסאותיו של הנאשם והסבריו, הינה אחת - הנאשם הוא זה שביצע את המעשה הנורא.

2. אשר לסעיף האישום ההולם את המעשה - דומה שהדברים ברורים ולכן רק אומר, כי לאור האופן בו בוצע הרצח, ברי כי אין מקום לאפשרות, שמדובר בהריגה ובדין לא הועלתה טענה כזו על ידי הסנגורים המלומדים (שלא השאירו אבן על אבן בהעלאת טענות לזכות הנאשם), אלא מיקדו את הדיון בשאלת זהותו של הרוצח. בהתאם - גם בסיכומיהם לא חלקו הסנגורים על טענות ב"כ המאשימה, בנושא זה.

ב. כוחן של ראיות נסיבתיות :

3. ראייה ישירה מוכיחה עובדה מסוימת במישרין, באמצעות עדות אדם אשר קלט אותה בחושיו או באמצעות מסמך או חפץ.

ראיה נסיבתית איננה מוכיחה את העובדה במישרין, אלא היא מוכיחה קיומה של נסיבה, ממנה ניתן להסיק את דבר קיומה של העובדה הטעונה הוכחה, תוך שימוש בהגיון ובנסיון החיים. "שתי צורות ההוכחה הישירה והנסיבתית הינן דרכים קבילות להוכחת עובדות. עליונותה של הראייה הישירה על פני הראייה הנסיבתית משתקפת בכך שנילווה לה אך יסוד אחד של קושי - החשש מפני שיקריות הראייה. קושי זה נילווה גם לראייה הנסיבתית, אולם לכך מצטרף קושי נוסף - הטעות האפשרית שבהיסק ההגיוני מהראייה הנסיבתית לעובדה שמבקשים להוכיחה" - ע"פ 6167/99 - יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל . (1.9.2003) (להלן: "ענין בן-שלוש").

הנסיבות הן שמוכחות באמצעות ראיה ישירה, או ראיות ישירות ועל ביהמ"ש להחליט, האם די בנסיבות שהוכחו, כדי להצביע על מסקנה הגיונית, אחת ויחידה בדבר אשמתו של הנאשם. "רק אם המסקנה המפלילה המוסקת מן הראיות הנסיבתיות גוברת באופן ברור והחלטי על כל תיזה עובדתית חלופית אחרת, כי אז ניתן לומר שהיא הוכחה מעל לספק סביר. עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק בנסיבות הענין, ודי באפשרות קיומה של מסקנה אפשרית אחרת שאינה רחוקה ודמיונית כדי להקים ספק סביר שדי בו לזיכויו של נאשם" - ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פד"י לה(1) 141, 113 (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

ההליך התלת שלבי של בחינת הראיות והסקת המסקנות הובהר בפסק דינו של חברי, בהתבסס על ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל פ"ד נט(1) 745 (וראו גם ענין בן-שלוש הנ"ל) ואינני רואה לחזור עליו.

אדגיש רק, כי בסופו של יום, על בית המשפט לבחון, תוך שהוא מפעיל את מבחני ההגיון ונסיון החיים, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם והאם המסקנה היחידה ההגיונית היא, כי הנאשם הוא שביצע את המעשה המיוחס לו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחת ההפללה של הנאשם, די בו כדי לזכותו.

ודוק: אין צורך שהמסקנה היחידה העולה מכל ראיה בנפרד, הינה מסקנה חד משמעית בדבר אשמתו של הנאשם. יכול שעוצמתה של כל ראיה בנפרד איננה מספקת לביסוס מסקנה ברורה בדבר אשמתו של הנאשם. ניתן ליתן משקל גם לראיות נסיבתיות שהמסקנה העולה מהן אינה "חד משמעית", כשהן באות לחזק ראיות אחרות ועל מקבץ הראיות הנסיבתיות להיות כזה שאינו מותיר ספק, שהנאשם הוא זה אשר ביצע את העבירה המיוחסת לו. ראו: ע"פ 6371/05 - יוסף וגנר נ' מדינת ישראל . (10.7.2006).

את הראיות הנסיבתיות יש לבחון גם על רקע הסבריו של הנאשם. "כאשר מוצגות ראיות נסיבתיות של ממש לחובתו של הנאשם, עליו ליתן הסבר תמים, שאינו מסבכו בעבירה [...] עם זאת, אף אם הנאשם איננו מציע הסבר המתיישב עם חפותו, על בית המשפט לבחון מיוזמתו שלו הסברים אפשריים כאלה [ועליו גם לבחון] אפשרויות סבירות שונות, אפילו אין הן מתיישבות עם טענות ההגנה [...]. במקרים בהם ניתן להסביר את הראיות הנסיבתיות על דרך תרחיש תמים, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. כמובן, שגם תרחיש תמים ייבחן על פי שיקולי היגיון וניסיון חיים, ואין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי" - ע"פ 1888/02 - מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד . פ"ד נו(5), 221, עמ' 229-230 וכן: רע"פ 1390/11 - ארקדי ויינשטיין נ' מדינת ישראל . (21.2.11). "יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על - כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי" - ע"פ 351/80 - שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל . פ"ד לה(3), 477 ,עמ' 484-485. ראו גם: ע"פ 470/85 - גיל בן גל ואח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מג(3), 133, עמ' 140-141.

לאפשרות אותה מעלה הנאשם, כזו המעוררת ספק סביר באשמתו, "צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים" ראו: ע"פ 2406/09 - שלמה אלבו נ' מדינת ישראל . (15.9.2010); ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 620. "אין בהעלאת השערות היפותטיות, אשר אינן מבוססות בחומר הראיות, כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם" - ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל (9.1.2006) וכן: ע"פ 6371/05 - יוסף וגנר נ' מדינת ישראל . "אף אם הנאשם איננו מציע הסבר המתיישב עם חפותו, על בית המשפט לבחון מיוזמתו שלו הסברים אפשריים כאלה [...] אפילו אין הם מתיישבים עם טענות ההגנה, אם כי אין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי" - ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, בעמ' 228).

4. על רקע ההלכות הנ"ל, אבחן, בזהירות ובקפידה, את הראיות שהובאו בפנינו ואת המסקנות האפשריות העולות מהן, כמו גם את גרסתו של הנאשם והאם קיימות, אל מול כל אלה, אפשרות הגיונית וסבירה אחרת, המתיישבת עם חפותו.

5. לא אחזור על סיפור המעשה ואף לא אפרוש את הראיות הנסיבתיות, שהובאו בפנינו, שכן אלה נסקרו, בהרחבה, בפסק דינו של כבוד השופט סוקול. אדרש לעובדות ולראיות, תוך כדי ניתוחן והסקת המסקנות מהן ואוסיף עליהן, רק ככל שיעלה הצורך בכך.

ג. עדויות הורי הנאשם :

6. בטרם אדרש לניתוח הראיות אומר כמה מילים בהתייחס לעדויות הוריו של הנאשם.

אימו של הנאשם, וכך גם אביו, מצויים במלכוד איום ונורא, קשה כשאול. סביר להניח שההורים "נקרעים", מצד אחד, בין רצונם בהרשעת רוצח בתם ובהענשתו, ומצד שני - בין רצונם להאמין, גם אל מול ראיות מפלילות, כי בנם (הנאשם), איננו הרוצח ותקוותם שאין הוא הרוצח. הרשעת בנם ברצח בתם והענשתו, הינה אסון נוסף ונורא, על אסונם הכבד, שהרי כך יאבדו גם את בנם, בנוסף על האובדן הנורא של בתם.

בנסיבות מיוחדות וקשות אלה, לא אוכל לומר, כי הרצון בהרשעת הרוצח ובהענשתו גובר על הרצון לחלץ את בנם מהרשעה ברצח ולא אוכל להניח, כי עדות ההורים הינה עדות חסרת פניות.

לגבי עדות האם אוכל לומר, שהתרשמתי, בבירור, שהרצון לחלץ את בנה מהרשעה, גובר על דבקותה באמת. עדות האם היתה רווית גרסאות כבושות וסתירות והיא שינתה גרסתה, ככל שסברה שיהיה בכך כדי לעזור לבנה. מוכנה אני להניח, לטובת האֵם, שהיא עשתה כן מאחר שבלבה, לב של אֵם, היא מסרבת להאמין באפשרות הנוראה, שבנה הינו רוצח בתה.

אשר לאב - אמנם, נראה היה בבירור שגם הוא רוצה להאחז באפשרות ובתקווה, כי לא בנו הוא שביצע את המעשה, וכך הוא טבע הדברים. האם אף ניסה להעלות אפשרויות אחרות, גם אם קלושות ורחוקות מאד וגם אם בלתי סבירות, אולם, ככלל, סבורה אני שהאב דבק, פחות או יותר באמת, כפי שהוא רואה אותה.

לא למותר לציין, בהקשר זה, כי בירנבך מציין בדו"ח שכתב (ת/34), כי בעת החיפוש שהוא ערך בבית, בשעה 15:00, מכונת הכביסה פעלה. האם הכחישה שהיא זו שהפעילה את המכונה וטענה שהיא כלל לא כיבסה באותו יום (ת/188 עמ' 3). עד היום לא הובהר מי הפעיל את המכונה וכיצד יכול להיות שמכונת הכביסה פעלה שלוש שעות לאחר גילוי הרצח, דבר המצביע, לכאורה, על כך שהיא הופעלה לאחר גילוי הרצח.

לא ברור מהי המסקנה שניתן להסיק מכך, אולם תעלומה זו, שצריכה היתה להיפתר על ידי בני המשפחה, לא נפתרה עד היום.

ד. עדותה של נאיפה :

7. אחת הראיות הנסיבתיות המשמעותיות, המסבכות את הנאשם במעשה הרצח, הינה עדותה של נאיפה, שכנתם של הנאשם ומשפחתו וקרובת משפחה רחוקה שלהם. כזכור, לגרסת נאיפה, היא ראתה את הנאשם, ביום הרצח, בין השעות 11:30 ל- 12:00, היינו – זמן קצר ביותר לפני הרצח, מקיש בדלת המשרד, המשיכה בדרכה, ראתה את המנוחה פותחת לו את הדלת, בירכה את שניהם בשלום והמשיכה בדרכה.

הנאשם עצמו, כך יש לזכור, מכחיש בתוקף סיטואציה כזו. לדבריו, ביום הרצח כלל לא היה ליד המשרד וכלל לא ראה את המנוחה (ולגרסתו ביתר פירוט, אשוב בהמשך).

זה המקום לציין, כי הסנגורים עצמם הבהירו, לאורך כל ניהול המשפט, כי אין הם טוענים שנאיפה משקרת או כי היא מעלילה עלילה על הנאשם, אלא, כי היא טעתה בזיהוי האדם שהקיש בדלת. ואמנם, עיקר טענת ההגנה, בסיכומיה, הינה, כי נאיפה טועה. עם זאת, מפנים הסנגורים לכשלים בעדותה, תוך שהם טוענים, אם כי לא בפה מלא, גם טענות אחרות נגד עדותה, ובכללם - עלילה.

לעדותה של נאיפה משמעות קרדינלית, דווקא משום הכחשת הנאשם את הימצאותו במקום, שהרי, ככל שיימצא כי עדותה של נאיפה מהימנה וכי לא נפלה טעות בזיהוי, לא רק שעדות זו מציבה את הנאשם בפתח המשרד בו נרצחה נאיפה, זמן קצר ביותר לפני שהיא נרצחה, אלא שהכחשתו את עצם הימצאותו שם, מהווה שקר מהותי ביותר, אשר יכול להוות אף סיוע לראיות התביעה, על כל המשמעויות הנובעות מכך.

ודוק: עדותה של נאיפה, לגבי הימצאות הנאשם במקום, הינה, אמנם, ראיה נסיבתית בנוגע לרצח, אך היא איננה ראיה נסיבתית לענין עצם הימצאות הנאשם במקום, בסיטואציה המתוארת על ידה. בכל הנוגע לעובדה שהנאשם הקיש על דלת המשרד ולעובדה שהמנוחה פתחה לו את הדלת, מהווה עדותה של נאיפה ראיה ישירה.

בשל חשיבותה הרבה של עדותה של נאיפה, אנתח, בפרוטרוט ובקפדנות, את דבריה במשטרה ובביהמ"ש, תוך בחינת כלל הנסיבות, על פי הראיות שהובאו ותוך התייחסות לטענות ההגנה, להתרחשויות אותו יום וללוחות הזמנים הרלבנטיים ואבחן את כל האפשרויות לשלילת הגרסה המפלילה.

8. המקום ממנו ראתה נאיפה את הנאשם –

8.1. נאיפה סיפרה בהודעה במשטרה, מיום הרצח בשעה 14:17 (נ/13), כי כאשר היא התכוונה לפנות ימינה ראתה את הנאשם מקיש בדלת המשרד ואח"כ ראתה את המנוחה פותחת לו את הדלת.

בביהמ"ש הסבירה שלפני הסיבוב (הפינה) היא לא יכולה לראות את דלת המשרד ואמרה שהיא ראתה את הנאשם אחרי הסיבוב (עמ' 250 שו' 30-32). בתמונה נ/12 ניתן לראות את הפינה.

הסנגורים המלומדים שמים דגש על המשפט "התכוונה לפנות ימינה", אשר בהודעתה של נאיפה למשטרה וטוענים, כי מדובר במקום הנמצא לפני העיקול שבכביש, כי משם לא ניתן לראות את דלת המשרד וכי יש בסתירה זו כדי לערער את עדותה.

אינני סבורה כך.

ראשית אציין את המובן מאליו; במהלך החיים הרגיל, נוכל לומר, בדיעבד, באיזו דרך הלכנו כאשר ראינו, על דרך השגרה, אדם מסויים, אולם לא נוכל לומר מהי הנקודה המדוייקת בדרך בה היינו.

כך, גם לא ניתן לצפות שנאיפה תוכל לומר בדיוק באיזה מקום בדרך היתה, כאשר היא ראתה את הנאשם מקיש בדלת, או כאשר ראתה אותו מסובב את פניו אליה והם ברכו זה את זה בשלום. מעדותה בפנינו עלה, כי הביטוי אשר בהודעתה: "התכוונתי לפנות ימינה" איננו מדוייק וייתכן שלא הובנה כראוי. כך או כך, אינני סבורה שיש בכך כדי לקעקע את עדותה, אשר היתה אמינה בעיניי.

8.2. בחקירתה הראשית בביהמ"ש, הבהירה נאיפה את הדברים באופן ברור ומשכנע. היא סימנה את המקום ממנו ראתה את הנאשם ואמרה לו שלום, על גבי התמונה השלישית בדף הראשון של התמונות אשר במוצג ת/74 ובהמשך עדותה הבהירה שהיא ראתה את הנאשם "מעל קופת חולים", יותר קדימה, לכיוון המספרה שלה (עמ' 230 שו' 27-32).

בחקירתה הנגדית הוצגה בפני נאיפה תמונה נ/11 והיא אישרה כי זה בערך המקום ממנו ראתה את הנאשם. יצויין, כי הגדר הנראית בתמונה הינה גדר חדשה, אשר לא היתה במקום בזמן האירוע וכי ממקום זה ניתן, בהחלט לראות היטב ולזהות אדם מוכר העומד לפני הדלת.

יש להדגיש, כי נאיפה לא עמדה במקום, בעת שהבחינה בנאשם, אלא המשיכה בהליכתה וכי כאשר הבחינה בו, לראשונה היה זה כאשר הוא הקיש בדלת, עוד טרם פתחה המנוחה את הדלת. לא מתקבל על הדעת שהמנוחה פתחה את הדלת מיד עם הנקישה, אלא סביר שלקח לה זמן מה (גם אם לא, בהכרח, רב), כדי לעשות זאת, ובזמן זה התקדמה נאיפה בהליכתה.

כך הסבירה נאיפה בעדותה בביהמ"ש (עמ' 227 שו' 31-32), באמרה: "ראיתי את מוחמד דופק בדלת [...] והמשכתי, הסתכלתי עליו והמשכתי. אחרי זה אמרתי לו שלום. הסתכל עליי אחורה ואחרי זה פתחה ראניה את הדלת" (עמ' 227 שו' 29-32). גם בהמשך, בחקירתה נגדית (בעמ' 243 שו' 17-22), חזרה והבהירה שהיא לא עמדה כאשר ראתה את הנאשם דופק בדלת, אלא המשיכה ללכת והסבירה: "התחלתי לראות מפה בסיבוב (בפינה – ת.ש.נ.). התחלתי לראות אותו... פה יש קופת חולים... אני הייתי באמצע הכביש והמשכתי" (עמ' 244 שו' 9-18). ראו גם עדותה בעמ' 254 שו' 16-19. בפני העדה הוקרן סרטון של המסלול והיא הצביעה על זמן צילום של דקה 13:56:08 כתמונה, המראה מהיכן ראתה את הנאשם אומר לה שלום (עמ' 255). תמונה זו שהופקה מהסרטון הוגשה (ת/163) והיא תואמת, בערך, את המקום אותו תיארה נאיפה ועליו הצביעה, בתמונה נ/11. בהחלט אין מדובר בשינוי גרסה ממרחק של 30 מ' למרחק של 6 מ', כטענת הסנגורים.

אציין עוד, כי מאחר שאין כל ספק שנאיפה אכן ראתה אדם מקיש בדלת המשרד, הרי, ללא קשר לזהותו של אותו אדם, ברי שהיא היתה, אותה עת, במקום בכביש ממנו ניתן לראות זאת ואין חולק כי מקום זה יכול להיות רק אחרי הפינה.

בתמונה, המצולמת לאחר העיקול (בעמ' 64 לסיכומי ההגנה), ניתן לראות את דלת המשרד. גם אם זה המקום בו היתה נאיפה כאשר ראתה את הנאשם לראשונה, הרי בזמן שעבר עד שהמנוחה נענתה לנקישות בדלת ועד שפתחה אותה (שהרי, כאשר ראתה נאיפה את הנאשם לראשונה, הדלת עדיין היתה סגורה), עברה נאיפה כברת דרך נוספת וסביר שהגיעה, פחות או יותר, למקום עליו הצביעה בפנינו, כמקום ממנו ראתה את הנאשם.

כאמור, לגרסת נאיפה (כבר בהודעתה למשטרה), היא ראתה את הנאשם ממרחק של כ- 6-10 מטרים וגם הערכת מרחק זו, מתאימה לאמור לעיל.

8.3. הסנגורים טוענים, ש"שחזור" מסלול הליכתה של נאיפה ללא נאיפה עצמה, היה מוטעה וכי העובדה שהראו לה את הסרטון עובר לעדותה, השפיעה על עדותה בבית המשפט, באשר למקום ממנו ראתה את הנאשם.

אינני מקבלת טענות אלה.

אין פסול בכך שהשחזור נערך ללא נאיפה, שכן נאיפה סרבה לשתף פעולה עם המשטרה. באשר לצפייתה בסרטון, עוד לפני שהוקרן הסרטון בביהמ"ש, אמרה העדה, שהיא לא עמדה במקום בו עומדת הסנגורית, המצולמת בתמונה נ/12, אלא שהיא הלכה והגיעה למקום הנראה, בסרטון, בשעה 13:56, הוא המקום המצולם בתמונה ת/163.

המקום עליו הצביעה העדה עולה בקנה אחד עם דבריה במשטרה (נ/13), לפיה היא ראתה את ראניה (כלומר, המקום בו היתה לאחר שכבר התקדמה בהליכתה), ממרחק של כ- 6-10 מטרים (עמ' 245 שו' 31). מדובר במרחקים קצרים מאד, כך שסביר בהחלט, שבזמן שעבר מעת שנאיפה ראתה את הנאשם מקיש בדלת ועד שהמנוחה פתחה לו את הדלת, התקדמה נאיפה עד המקום עליו הצביעה בעדותה בביהמ"ש ומשם ראתה את הנאשם.

אמנם קיימים הבדלים של מטרים ספורים בין המקומות עליהם הצביעה נאיפה, אולם הבדלים כאלה הינם סבירים ביותר, בנסיבות הענין, ומתיישבים דווקא עם עדות אמת.

לסיכום, עדותה של נאיפה, גם באשר למקום ממנו ראתה את הנאשם עם המנוחה היתה עקבית ואמינה ואין בלבי ספק שהיא אכן ראתה את אשר ראתה ממקום זה.

9. אמירת השלום -

9.1. גם בהודעתה במשטרה וגם בעדותה בביהמ"ש אמרה נאיפה, שהיא אמרה לנאשם בוקר טוב (או שלום) ורק כאשר נשאלה אם היא היתה צריכה לקרוא לו כדי לומר לו שלום, הבהירה, שהיא לא אמרה לו שלום במילים, אלא בניד ראש (עמ' 244 שו' 29-32 ועמ' 245 שו' 1-10). אין בכך כל סתירה, אלא מדובר בצורת התנהגות ובצורת דיבור מקובלות.

הסנגורים טוענים, כי היחסים בין המשפחות לא היו כה קרובים וכי הנאשם ונאיפה לא נהגו לברך זה את זה בשלום. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמדובר במשפחות, שיש ביניהן קרבת משפחה (גם אם רחוקה), הגרות בשכנות במשך שנים רבות, עם היחסים הטובים בין המשפחות ועם העובדה שהמנוחה היתה לקוחה של נאיפה והיא גם סותרת את עדויותיהם של אבי הנאשם ואחיו.

הנאשם אישר שהוא רואה את נאיפה כמעט כל יום ואפילו הרבה פעמים ביום - תמליל ת/2ג' עמ' 23 שו' 5), אך למרות זאת טען, שהם אינם אומרים שלום זה לזה, ללא שהסביר מדוע (ת/2 שו' 157-158).

מנגד, גם האב וגם ג'לאל העידו, כי נאיפה היתה נוהגת לברך בשלום, לעיתים בתנועת ראש (עדויות העולות בקנה אחד עם גרסתה של נאיפה). האב אמר: "... השלום שלה הוא כזה, להניד בראש ומחזירים לה..." (עמ' 126 שו' 30-32). וג'לאל אמר: "... ואז היתה אומרת שלום או עם תנועת ראש..." (עמ' 172 שו 3-4).

זאת ועוד – בעלה של נאיפה העיד על היחסים הטובים בינם לבין משפחת הנאשם ואמר במפורש, כי כאשר הוא היה פוגש בדרכו את הנאשם או את אביו הוא היה מברך אותם בשלום והם אותו (עמ' 1304 משו' 16 ואילך). גם עדות זו תורמת להפרכת גרסתו המגמתית של הנאשם, לפיה נאיפה והוא לא נהגו לברך זה את זה בשלום.

9.2. והנה, על רקע הדברים הנ"ל, שינה הנאשם, בעדותו בבית המשפט את גרסתו (ונראה, בהמשך, כי שיטה זו ננקטה על ידו פעמים רבות), ובנסותו "ללכת בין הטיפות", אמר: "נאיפה היא שכנה שלי, שלום אין בינינו, לפעמים כשאנחנו הולכים ממש, נפגשים ממש קרוב, אז היא עושה לי תנועה עם הראש ככה של שלום והיא ממשיכה, זה לא שיש בינינו דיבורים של שלום ..." (סוף עמ' 980 שו' 22-25).

10. בחינת אפשרות לטעות בזיהוי -

10.1. הסנגורים המלומדים טוענים, כי טעות בזיהוי יכולה לנבוע מכך, שנאיפה לא ראתה את מלוא פניו של הנאשם, אלא רק את חצי הפנים, כפי שהעידה, על פי הנטען, בעמ' 247 שו' 30-32.

אין חולק שנאיפה גרה, שנים רבות, בשכנות למשפחת הנאשם, כי היא מכירה היטב את כל המשפחה ומצויה, בקשרים טובים עם כל משפחת הנאשם וכי מעולם לא היה ביניהם סכסוך כלשהו. נאיפה סיפרה שראניה מסתפרת במספרה שלה ושהיא מכירה גם את בעלה ואת ילדיה של ראניה. את הנאשם היא מכירה "מאז שהיה ילד" ולדבריה הוא "אדם טוב" (עמ' 225), "שקט, רגוע, דתי" (עמ' 226).

כאשר נשאלה נאיפה, בהודעתה במשטרה, אם הנאשם ראה אותה עוברת במקום השיבה שהנאשם "הסתכל אחורנית, חצי גוף לכיוון שלי וחצי גוף לכיוון הדלת של המשרד" (נ/13, שו' 23). נאיפה הוסיפה שהיא אמרה לו בוקר טוב והוא ענה לה ובשלב הזה הדלת נפתחה והיא ראתה את ראניה גם עומדת בדלת, קצת יותר פנימה, כאשר הדלת פתוחה כדי מחצית ולא עד הסוף.

נאיפה העידה שהנאשם הסתכל עליה ועשה לה, בראשו, תנועה של שלום (עמ' 228 שו' 6-7 ועמ' 247 שו' 19). גם בהמשך חקירתה הנגדית חזרה נאיפה והסבירה, שכאשר הנאשם הקיש בדלת הוא לא עמד בתנוחה בה עומד האדם בתמונה נ/12, אלא עמד בחצי גוף מופנה אליה (עמ' 251 שו' 13-15) ולאחר מכן הוא הסתכל עליה והיא אמרה לו שלום (עמ' 251 שו' 19).

גם במבט על "חצי פנים", של האדם שהסתכל עליה, לא יכולה היתה נאיפה לטעות בזיהויו של הנאשם אותו היא מכירה היכרות כה טובה, כאשר היא רואה אותו, בצהרי היום, באור מלא, במרחק של 6-10 מטרים ממנה.

10.2. יתירה מזו - על מנת שתקרה טעות כזו בזיהוי צריך היה אותו אדם, שהקיש בדלת המשרד, להיות דומה לנאשם דמיון רב. תשתית לאפשרות מופלאה שכזו לא הונחה בפנינו וקשה להניח שהתקיים צירוף מקרים מיוחד שכזה, בו אלמוני, שאיש מהמשפחה אינו מכיר, הדומה דמיון כה רב לנאשם, הוא אשר הקיש בדלת המשרד ולא הנאשם.

10.3. הסנגורים טוענים עוד, כי סביר שנאיפה טעתה בזיהוי, שכן, לדבריה היא, היא ראתה את הנאשם למשך שניות בלבד. אכן, לאחר שנאיפה הסבירה איך עמד הנאשם, כאשר הוא הסתובב אליה והיא אמרה לו שלום, היא נשאלה אם ראתה איזה בגדים לבש והשיבה: "זה שניות. אני לא הסתכלתי לדעת". אולם אין בכך כדי עורר ספק בזיהוי. ראשית, מהמשך המשפט ברי שכוונתה היתה לכך שהיא לא ראתה את הנאשם במשך זמן ארוך (וכך אמנם היה), אולם יותר לכך שהיא לא התמקדה בלבושו. שנית - די בשניות, כדי לזהות, באור יום מלא וממרחק של 6-10 מטרים, אדם המוכר לנו היטב.

בביקורנו במקום נוכחנו לדעת שמהכביש בו הלכה נאיפה, מהמקום עליו הצביעה, ניתן, בקלות לראות ולזהות אדם העומד ליד הדלת, בוודאי אם מדובר באדם המוכר למזהה ואף ניתן לראות אדם העומד בפתח המשרד, בסיטואציה שתוארה על ידי נאיפה (עמ' 632).

האמור לעיל, אינו מותיר ספק בכך שנאיפה לא טעתה בזיהוי ומעדותה בפנינו (לה האמנתי), התרשמתי שהיא בטוחה בזיהוי, לחלוטין.

11. דיון בטענות הגנה נוספות -

11.1. הסנגורים טוענים, כי מהמקום בו עמדה נאיפה לא ניתן היה לראות את המנוחה פותחת את הדלת. אין בטענה זו (אשר לא הוצגה בפני נאיפה), כל ממש והתמונות אשר נסרקו בעמ' 76 לסיכומי ההגנה, אינן מראות זאת.

מבט בתמונות הנ"ל מראה, כי אמנם, דלת המשרד נפתחת כלפי פנים ואם מי שפותח את הדלת נשאר ממש בתוך המשרד לא ניתן לראותו, אולם אם הוא מתקרב לסף הדלת, אך עדיין לא יוצא מהמשרד, ניתן לראותו. ואמנם, כאשר נשאלה נאיפה, בעדותה, האם הצליחה לראות את המנוחה, השיבה: "טיפה" ואישרה שהיא הצליחה לזהות אותה (עמ' 228 שו' 16). תשובה זו מוסיפה אמינות לדבריה.

11.2. כן טוענים הסנגורים, כי נאיפה לא נהגה לנעול את דלת המשרד ולכן לא יכול להיות שהיה זה הנאשם שדפק בדלת.

טענתם זו נסמכת על דברי האב, אשר נשאל על ידם, בחקירתו הנגדית: "היא לא היתה נועלת על עצמה את הדלת שהיא היתה עובדת, נכון?" השיב: "לא מה שאני יודע" "אני הייתי מגיע, כשאני הסתובבתי בכפר ולא נסעתי, הייתי מגיע פותח, הדלת הייתה פתוחה". (עמ' 108 שו' 1-18)

לעומת זאת, ג'לאל העיד שהמנוחה כן נהגה לנעול את הדלת ואמר: "אשתי היתה נוהגת לנעול את הדלת ... גם כאשר אני הייתי מגיע בלי תיאום הייתי נתקל עם דלת נעולה" (עמ' 170 שו' 1-11).

עדותו של האב בענין זה נשמעה מהוססת ולאור דבריו של ג'לאל אין בטענה זו של הסנגורים כדי לפגום באמינות עדותה של נאיפה בעיניי.

12. התייחסות הנאשם לעדותה של נאיפה -

בחינת דבריו של הנאשם במשטרה, בתגובה לכך שהשוטרים סיפרו לו שנאיפה ראתה אותו בדלת המשרד, מעוררת תהיות. בחקירתו במשטרה טען, תחילה (בחקירה מיום 14.12.09), כי "זה לא היה" ואומר שהוא "לא יודע מי זאת העדה הזאת", אבל הוא אינו מבקש לדעת מי היא ת/2ג' עמ' 13). בהמשך הוא שואל: "איפה היא היתה כשהיא אמרה לי בוקר טוב" (ת/2ג' סוף עמ' 14) ושוב - אינו מבקש לדעת מי זו העדה. לעומת זאת, הוא "מתווכח" עם האפשרות של העדה לראות את מי שעמד בדלת (ת/2ג' תחילת עמ' 14).

בסופו של דבר, לאחר שהחוקר אומר לו (בעמ' 18), מיוזמתו, ללא שהנאשם שואל, כי שמה של העדה הוא נאיפה פארס הנאשם אינו מגלה סימני הפתעה אלא מנסה, שוב, להצביע, בפני החוקר על פרכות בגרסתה של נאיפה ומסביר שאם היא ראתה אותו דופק בדלת הוא צריך להיות עם הגב לכביש: "אם אני דופק על הדלת אני בכלל אני צריך להיות עם הגב לכביש, אז היא צעקה לי בוקר טוב, ככה פתאום? אני לא מבין ...[לא ברור] זה לא מסתדר" (תחילת עמ' 24 ועמ' 26).

לאחר שהחוקר שואל אותו, שוב ושוב, מה פתאום שנאיפה תגיד דבר כזה, אם זה לא נכון ומבקש שייתן הסבר לכך, מנסה הנאשם "לרכך" את הסתירה בין גרסתו לגרסתה ואומר: "אולי היא ראתה אותי למעלה ליד הבית, כן, אבל ה... היא גם לא אמרה לי שלום, אם היא ראתה אותי. אותו יום אני לא זוכר שאמרה לי שלום. בטח לא צעקה לי שלום מעשרים מטר" – ת/2ג' תמליל עמ' 28.

13. השעה בה ראתה נאיפה את הנאשם -

לשוטרים, אשר שוחחו עימה בחצר הבית, אמרה נאיפה שהיא ראתה את הנאשם בסביבות השעה 12:00 ואילו בהודעתה למשטרה אמרה שהיא ראתה אותו בשעה 11:30.

למעשה - אין חולק שנאיפה הגיעה, באותו בוקר, מביתה אל בית העסק שלה כפי שמצביעות הראיות שאינן שנויות במחלוקת. לדבריה (שלא נסתרו), בכל יום שגרתי (ויום הרצח היה יום שגרתי, ככל הימים), היא יוצאת לעבודה בסביבות השעה 11:30 (עמ' 229 שו' 18).

העדה לא ציינה שעה מדוייקת, בה היא יוצאת מביתה, ולא מן הנמנע שהיא יצאה את הבית, באותו יום, קצת אחרי השעה 11:30. בבית המשפט אישרה העדה, שכאשר היא ראתה את הנאשם היא לא בדקה את השעה בשעון (עמ' 229 שו' 29-31) וציינה, שהיא ראתה את הנאשם בין השעה 11:30 לשעה 12:00, דבר העולה בקנה אחד עם יציאתה מהבית בסביבות השעה 11:30. ניתן, איפוא, לקבוע, בוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי אותו אדם שנראה על ידי נאיפה, באותו בוקר בדלת המשרד, נראה על ידה לא לפני השעה 11:30 ולא לאחר השעה 12:00.

14. הדרך בה חזרה נאיפה הביתה ופער הזמנים -

14.1. הסנגורים טוענים, כי יש לתמוה על כך שנאיפה בחרה לחזור לביתה דרך החצר הנמצאת מאחורי הבית ולא דרך הכביש, היא הדרך בה הלכה בבוקר ובה נהגה ללכת. אינני סבורה שיש לתמוה על כך. ניתן להבין שנאיפה בחרה ללכת בדרך בה הלכה, מתוך רצון להימנע מלעבור סמוך להתקהלות (שהיתה בצד הכביש).

הסנגורים אינם מציינים מה המסקנה שיש לדעתם להסיק מכך אולם, למעשה, אילו תכננה נאיפה להעליל על הנאשם עלילת רצח אחותו, בוודאי שלא היתה בוחרת ללכת דרך החצר, אלא היתה הולכת לאזור דלת המשרד, שם היו שוטרים רבים, על מנת למסור להם את גרסתה. לכן – דווקא העובדה שנאיפה הלכה בדרך זו, מצביעה על כך שלא היתה לה כל כוונה להעליל עלילה כלשהי על הנאשם ומחזקת את אמינות דבריה.

14.2. הסנגורים מצביעים על הפרש זמנים בלתי מוסבר בין גרסתה של נאיפה לבין המועד בו פגשה, בשוטרים, אשר שמעו ממנה, לראשונה, על כך שהנאשם הגיע למשרד ונפגש עם נאיפה, סמוך לפני הרצח.

לפי עדותה של נאיפה עברו כ- 25 דקות בלבד מאז שראתה את הנאשם דופק בדלת ועד שהחליטה ללכת לביתה וירדה דרך החצר האחורית של בית ההורים (דרך של כ- חמש דקות הליכה עד לביתה). מאחורי הבית היא פגשה בשוטרים שדיברו איתה (הדו"חות שכתבו השוטרים סומנו ת/23 ו- ת/24, להלן: "המזכרים").

במזכר ת/23 לא נכתבה השעה בה פגש השוטר בנאיפה. במזכר ת/24 נכתב שהיה זה בסביבות השעה 13:20.

בביהמ"ש אמרה נאיפה שכרבע שעה אחרי שהיא הגיעה לעבודה היא הסתכלה למטה וראתה הרבה אנשים ליד בית הנאשם. בתשובה לשאלה מה עשתה ברבע שעה זו, השיבה: "דיברתי עם אחותו של פארס (בעלה של נאיפה). עמדתי בחוץ דיברתי איתה ואחרי זה נכנסתי, יש קיוסק, הבאתי משהו לאכול ואחרי זה דיברתי עם פארס, עם בעלי" (עמ' 237 שו' 27-32). כן אמרה, כי כעשר דקות אחרי שהיא התקשרה בטלפון לבעלה ודיברה איתו, היא ירדה לבית הנאשם, לראות מה קרה שם (עמ' 232 שו' 1-7). אין חולק שהיא לא נכנסה לבית העסק שלה (עמ' 238).

אם נסכם, בערך, את הזמנים עליהם מדברת נאיפה, מדובר בכחמש דקות הליכה מהמקום בו ראתה את הנאשם ועד לעבודתה + כרבע שעה בה היא דיברה עם אחותו של בעלה, קנתה אוכל בקיוסק + מספר דקות בהן דיברה עם בעלה + כעשר דקות בהן נשארה ליד עבודתה, לאחר שדיברה עם בעלה + כחמש דקות הליכה ממקום עבודתה ועד המקום בו פגשה בשוטרים.

סה"כ: קצת יותר מ- 35 דקות.

אם נניח שנאיפה ראתה את הנאשם ב- 11:45, הרי שלפי לוח הזמנים הנ"ל היא היתה צריכה לפגוש בשוטרים בשעה 12:20 ואילו על פי דו"ח השוטר ראיד דיב, הם פגשו בנאיפה בסביבות השעה 13:20. לכאורה, קיים פער זמנים של כשעה.

העדה הוסיפה ואמרה, שכאשר היא דיברה עם בעלה, היו הרבה אנשים אבל עדיין לא היו במקום שוטרים (עמ' 238 שו' 23-25). הדיווח למשטרה נעשה רק בשעה 12:39 (ת/16), כך שהשוטרים לא יכלו להיות במקום לפני השעה 12:45 לערך, כלומר- לפחות 50 דקות (וכנראה יותר), מאז ראתה נאיפה את הנאשם.

אולם, גם אם נאמר שנאיפה ראתה את הנאשם קרוב יותר לשעה 12:00, עדיין נותר, לכאורה, פער זמנים של כ- 40-50 דקות. עם זאת, אין בפער זה כדי לערער את אמינות עדותה של נאיפה. סביר בהחלט, כי בשל האירוע החריג שאירע בענייננו, העריכה נאיפה את הזמן בו רכשה אוכל בקיוסק, שוחחה עם גיסתה והסתכלה בהתקהלות, הן לפני השיחה עם בעלה והן לאחריה, הערכה חסרה מאד.

14.3. טעות בהערכה של משך הזמן של פעולה מסוימת או משך הזמן בו מסתכלים באירוע מסוים, הינה טעות נפוצה ביותר ובוודאי שהיא טבעית לחלוטין וסבירה, במצב בו קורה אירוע חריג, מתבוננים בהתקהלות, מדברים וכו', כפי שאירע בענייננו. למעשה, יש בפנינו מספר הערכות זמן וטעות, כלפי מטה, בכל אחת מהן יכולה להסביר את הפער.

עובדה היא, שכאשר נאמר לנאיפה, בביהמ"ש, שעל פי הדוחות של השוטרים היא שוחחה איתם בשעה 13:20 השיבה נאיפה שהיא איננה זוכרת, אולם כאשר נשאלה אם זה מסתדר לה שזו היתה השעה, השיבה בחיוב (עמ' 234 שו' 3-5).

14.4. זאת ועוד – אין לי כל ספק שנאיפה לא המציאה את כל הסיפור ואין לי כל ספק שהיא ראתה אדם כלשהו בדלת המשרד ואת המנוחה (חיה, שלמה ובריאה), פותחת לו את הדלת. לפי לוח הזמנים הנ"ל, ההתקהלות יכולה היתה להתחיל, לכל המוקדם, בשעה 12:20 וסביר להניח שמאוחר יותר, כך שברי כי עברה יותר מרבע שעה מאז שנאיפה ראתה את המנוחה פותחת לו את הדלת, שהרי בשעה 12:00 המנוחה כבר לא היתה בחיים.

כך, שללא קשר לזהות אותו אדם, ברי שהסיטואציה שתוארה על ידי נאיפה, לא יכולה היתה להתרחש אחרי השעה 12:00 וככל הנראה התרחשה מוקדם יותר. גם מכך ניתן ללמוד, בוודאות, כי נאיפה טעתה בהערכת הזמן שעבר מאז ראתה את הנאשם והמנוחה ועד שפגשה בשוטרים.

לַטָעוּת בהערכת נאיפה את הזמן שעבר מאז שהיא ראתה את הנאשם ועד שפגשה בשוטרים, אין דבר וחצי דבר עם יכולתה של נאיפה לזהות את הנאשם ועם הבטחון באמיתות הזיהוי. מדובר בשני דברים שונים לחלוטין, שאינם תלויים זה בזה ואינם משפיעים זה על זה.

כך גם, אין לטעוּת זו כל השלכה על השעה בה יצאה נאיפה, באותו בוקר מביתה, שכן, על פי עדותה (בה נתתי אמון מלא), היא יוצאת בכל יום מהבית בסביבות השעה 11:30 וגם באותו יום יצאה בשעה הרגילה. אין כל סיבה להניח שנאיפה טעתה, בוודאי לא באופן משמעותי, במועד בו יצאה את ביתה באותו בוקר, שכן מדובר בפעולה הנעשית על ידה, על דרך השגרה, מידי יום ביומו ושהינה חלק מסדר היום שלה, ולא בהערכת משך זמן שעובר, שהינה ענין אחר לחלוטין.

אמנם, נאיפה לא הספיקה לפתוח את המספרה שלה, באותו יום, אולם אין בכך אינדיקציה למשך הזמן שעבר, שכן היא הבחינה בהתקהלות בטרם פתחה את המספרה וברי שההתקהלות משכה תשומת ליבה (היא אף התקשרה לבעלה על מנת לברר אם הוא יודע מה קרה) וככל הנראה היא צפתה בהתקהלות (בטרם החליטה שלא לפתוח את המספרה ולחזור לביתה), זמן רב יותר מאשר העריכה. אמנם, מדובר בפער זמנים גדול, אולם, בנסיבות החריגות של המקרה, אין זה בלתי סביר.

14.5. אציין, כי צודקים הסנגורים בטענתם, לפיה היה על החוקרים לגבות עדויות מגיסתה של נאיפה ואף היה עליהם לבדוק מתי, בדיוק, שוחחה נאיפה עם בעלה. אילו היו עושים כן ייתכן שהיתה בידינו אינפורמציה טובה יותר באשר ללוח הזמנים. אולם, אין במחדל זה כדי לפגום באמינות עדותה של נאיפה בעיניי, מה גם שהנאשם מכחיש מכל וכל שהוא הקיש בדלת המשרד, בכל שעה שהיא.

14.6. בשולי הדברים, מעבר לצריך ורק לשם המחשה, אומר, כי ייתכן גם שנפלה טעות ברישום השעה בדו"ח, כפי שנפלו טעויות ברישום השעות אצל שוטרים נוספים. כך, למשל, השוטר הראשון שהגיע לזירה הוא חבס מרעי (להלן: "חבס"). בהודעתו (ת/141), כתוב שהוא הגיע למקום בשעה 11:50 לערך (עמ' 1 שו' 6), אולם ברור שמדובר בטעות, שכן אין חולק שבשעה זו דבר הרצח טרם התגלה. גם בהודעתו של פקד דוד ציטרון (להלן: "ציטרון") מיום 7.1.10 (ת/206), נכתב, בטעות, שהוא הגיע לזירה בשעה 11:30 לערך. ראו גם את המזכר המצורף להודעה, בו מתקן ציטרון את השעה וכותב שזה היה אחרי השעה 12:00 ובביהמ"ש אמר שהיה זה קצת אחרי השעה 12:00 בעוד שברי שהערכת זמן זו אינה נכונה, שכן אנו יודעים שההודעה למשטרה נמסרה רק ב- 12:39, כך שציטרון הגיע לזירה יותר קרוב לשעה 13:00 מאשר לשעה 12:00.

אציין בהקשר זה, כי מניסוח המזכרים עולה, שהם נכתבו לא בזמן אמת, אלא לאחר מכן. הדבר ברור, הן מלשון הכתוב והן מכך שכתוב בהם שהם מתייחסים לאירוע 61, בעוד שבעת שהשוטרים פגשו את נאיפה טרם ניתן לאירוע מספר (המספר ניתן לו בדו"ח שכתב שלומי, בתחנה, בשעה 13:30 - ת/17). עובדה היא, שלא נכתבה במזכרים שעה מדוייקת, אלא נכתב: "בסביבות" השעה 13:20.

15. חניית כלי רכב ליד הבית -

כשנשאלה נאיפה במשטרה אם שמה לב איך הגיע הנאשם למשרד השיבה: "לא היו רכבים ליד הבית שלהם, של כמאל וחוץ מזה מוחמד גר בבית הוריו מעל למשרד". בביהמ"ש לא זכרה אם היו במקום כלי רכב, אם לאו, אך אישרה כי לא היתה כל סיבה שתשקר לשוטר שחקר אותה וכי אם אמרה שלא היו, אז לא היו (עמ' 241). בהמשך שוב התעקשה שאיננה זוכרת אם היו במקום כלי רכב (עמ' 242).

הנאשם עצמו אמר תחילה שהוא נסע לים בשעה 11:00 או 11:30 ואם אמנם זו היתה טענתו, לאורך כל הדרך, היתה חשיבות לשאלה אם רכבו חנה במקום, אם לאו, שעה שנאיפה ראתה אותו אדם מקיש בדלת המשרד. אולם, הנאשם אישר, בסופו של דבר, ש"יכול להיות" שהוא נסע לים רק בשעה שתים עשרה לערך ולמעשה, גרסתו האחרונה היא, שהוא נסע לים כמה דקות לאחר השעה 12:00 (ועל כך אין עוד חולק), כך שברי כי כאשר נאיפה עברה ליד הבית בדרכה לעבודתה, רכבו חנה במקום.

לפיכך, ללא קשר לשאלת זהות האדם אשר הקיש בדלת המשרד, ברי, כי נאיפה פשוט לא שמה לב לכך שרכבו של הנאשם (או כל רכב אחר), חונה במקום ואין בכך כל תמיהה, שכן לא היה דבר שהסב את תשומת לבה של נאיפה לרכבו של הנאשם או לכלי רכב אחרים (אם וככל שחנו במקום). למעשה - תשומת ליבה של נאיפה הופנתה לעבר השני של הכביש - לאדם שעמד והקיש בדלת המשרד ולמנוחה שפתחה לו את הדלת. לפיכך, אין בכך שנאיפה לא הבחינה ברכב, כדי לערער את עדותה.

16. הערכת עדותה של נאיפה -

16.1. גרסתה של נאיפה, לפיה היא ראתה את הנאשם ואת המנוחה סמוך לפני הרצח, נאמרה בסמוך מאד לרצח ובאופן ספונטני לחלוטין. כבר כאשר פגשה נאיפה את השוטרים בחצר הבית ואלה שאלו אותה לאן היא הולכת ואמרו לה שראניה נרצחה השיבה נאיפה: "לא יכול להיות, עכשיו ראיתי אותה עומדת עם אח שלה" (עמ' 233 שו' 4-7).

הנה כי כן, דברי נאיפה, לפיהם היא ראתה את הנאשם, כמתואר על ידה, היו ספונטניים, נטולי אינטרס כלשהו ולמעשה נאמרו בתדהמה על כך שרק לפני זמן קצר היא ראתה את ראניה ואחיה והנה היא שומעת שראניה נרצחה.

לא נעלמו מעיניי דבריו של השוטר סעדו, בעדותו בפנינו, אשר השיב בחיוב לשאלת הסנגורים, אם כאשר הוא שוחח עם נאיפה היא כבר ידעה שהיה רצח (עמ' 767 שו' 24-28), אולם סעדו לא יכול היה לומר מהיכן היא ידעה ואף לא אמר שנאיפה ידעה את זהות הקורבן ובדוחות ת/24 ו- ת/25 אין זכר לכך. לפיכך, אין בדברים אלה כדי לסתור את דברי נאיפה.

חשוב להדגיש, כי כאשר נאיפה שוחחה עם השוטרים הנאשם כלל לא היה חשוד ברצח ולמעשה, הוא טרם הגיע למקום. ואמנם, כאשר נשאלה נאיפה האם כאשר היא דיברה עם השוטרים, לא העלתה בדעתה שהנאשם קשור לרצח השיבה שהיא בכלל לא חשבה על זה.

16.2. אין לי ספק שנאיפה מבינה היטב את המשמעות הקשה של עדותה ואת הצער הרב שייגרם למשפחת הנאשם מהידיעה שבנם הינו רוצח בתם. אין לי ספק שהסיטואציה בה נאיפה, שכנתם הטובה של משפחת הנאשם, מעידה נגד הנאשם, הינה סיטואציה קשה לא רק עבור נאיפה, אלא גם עבור בעלה של נאיפה ועבור משפחתה. בוודאי קשה להם (בלשון המעטה), להיות מעורבים בענין ונאיפה חשה בוודאי מצוקה גדולה בגין כך, שיכול ויהא בעדותה לתרום להרשעת הנאשם.

תחושת מצוקה זו באה לידי ביטוי בעדותה בפנינו, כאשר סיפרה שהדבר השפיע עליה קשה והסבירה שהיא הכירה את המנוחה מאז שהיתה ילדה (עמ' 234 שו' 12-18). נאיפה עצמה הסבירה שהיא לא רצתה למסור הודעה נוספת, כי היא היתה במצב נפשי קשה (עמ' 234 שו' 29). לאחר האירוע במשך תקופה של חודש, לערך, נאיפה לא יכולה היתה לעבוד, בשל מצבה הנפשי, והעסק נשאר סגור. שלושה חודשים לאחר מכן נסעה לאילת ל- 10 ימים.

בהקשר זה יש לציין, כי לאחר שנאיפה מסרה את הודעתה במשטרה, עשו החוקרים ניסיונות רבים ליצור עימה קשר על מנת לגבות ממנה הודעה משלימה ולערוך עימות בינה לבין הנאשם (ת/33, ת/50, ת/51), אולם הם נתקלו בסירוב שלה ושל בעלה לאפשר להם זאת.

אין להתפלא על מצבה הנפשי של נאיפה, בשל האירוע, בו נרצחה שכנתה הקרובה ובשל העובדה שהיא ראתה את הנאשם בפתח הדלת, במועד כה סמוך להתרחשות הרצח ולאור הבנתה את משמעות הדבר לגביה, לגבי משפחתה היא ולגבי שכניה - הנאשם ומשפחתו. בנסיבות אלה, ניתן גם להבין את רתיעת בעלה של נאיפה מכך שאשתו תהא מעורבת בענין.

16.3. ניכר היה בנאיפה, שעדותה קשה עליה. היא אמנם דיברה בבטחון, אולם בקול שקט (ראו, למשל, עמ' 227 שו' 30; עמ' 228 שו' 32), כאילו אין היא רוצה שדבריה יישמעו, לא מאחר שאין הם דברי אמת, אלא מתוך שהיא מעדיפה לא להיות מעורבת בענין.

עם זאת, עמדה נאיפה על גרסתה והעידה עדות עקבית, רהוטה ומעוררת אמון. גם כאשר נאמר לה, על ידי האב"ד, בחקירתה בפנינו, שמדובר במשפט רצח ושזה דבר מאד חשוב, עמדה נאיפה על דעתה, שהיא בטוחה שהיה זה הנאשם:

"ש. שראית אותו שם בדלת, דופק בדלת, המנוחה פותחת לו, את בטוחה שזה ככה היה? כן?

ת. כן.

ש. האם את בטוחה שזה היה הוא ולא מישהו אחר?

ת. כי אני מכירה אותו. לא אחד, כאילו זר ולא הייתי מסתכלת עליו. אלא זה מוחמד.

אז הסתכלתי ואמרתי שלום" (עמ' 235 שו' 24-29).

כאשר נאמר לה, בהמשך, שהנאשם אומר שלא היה דבר כזה, השיבה: "אז הוא אומר", בנימה, ממנה היה ברור שהוא יכול להגיד, אך אין זו האמת.

גם כאשר הסנגור הניח בפניה, בדרך עדינה, ידידותית וכמעט מפתה, אפשרות של טעות בזיהוי, השיבה נאיפה בשלילה (עמ' 248 שו' 20-28).

16.4. למעשה, יכולה היתה נאיפה "לשחרר" עצמה מעוֹל זה, לוּ היתה אומרת כבר בהודעה שנגבתה ממנה בביתה, או לאחר מכן, כאשר המשטרה ביקש שתבוא למסור הודעה משלימה, או למצער לביהמ"ש או לסנגור, כי היא איננה בטוחה במאה אחוז וכי ייתכן שטעתה בזיהוי האדם שעמד בדלת המשרד. לוּ היתה אומרת כך, לא ניתן היה לבוא אליה בטענות, שהרי, ברמה העקרונית, אדם יכול לומר שהוא מזהה מישהו ולאחר זמן לא להיות בטוח בזיהוי.

לא כך נהגה נאיפה. היא לא בחרה בפתרון קל זה למצוקתה ולאי הנעימות שהיא חשה בשל עדותה, אלא עמדה גם בעדותה בביהמ"ש על כך שדבריה במשטרה היו אמת (עמ' 229 שו' 2-6, עמ' 233 שו' 30-31) ועל כך שהיא בטוחה שהיה זה הנאשם.

אין לי צל של ספק, כי לוּ נאיפה לא היתה בטוחה בזיהוי, לוּ היה לה ספק קל שבקלים, היא היתה שמחה לומר שאיננה בטוחה ולהסיר ממנה את המשא הקשה של מתן עדות נגד בנם של שכניה (וקרובי משפחתה הרחוקים). כך התרשמתי מעדותה בפנינו והדבר בא לידי ביטוי גם בדבריה, שנאמרו, ללא כל קשר לשאלה שנשאלה: "אני לא יודעת מי הרוצח" (עמ' 233 שו' 18).

כאמור - נאיפה מסרה עדות שוטפת ותיאורה את אשר ראתה, כמו גם בטחונה בזיהויו של הנאשם, נשמעו כנים ואמיתיים ואין לי ספק באמיתותם.

16.5. הסנגורים מבקשים להטיל ספק בעדותה של נאיפה, בשל מחלת הנפילה עם התקפי פחד וחרדה, מהם היא סובלת ובשל מצבה הנפשי לאחר האירוע.

בטענתם זו נסמכים הסנגורים על עדות בעלה של נאיפה, אשר סיפר שנאיפה אובחנה כסובלת ממחלת הנפילה, עם התקפי פחד וחרדה ואיבודי הכרה וכי היא מטופלת בתרופות, אותן היא נוטלת באופן קבוע.

אין חולק על עובדות אלה, אולם לא הונחה כל תשתית להטלת ספק בדבריה, על רקע זה.

הסנגורים בחרו שלא לשאול את בעלה של נאיפה שאלות בדבר השפעת מחלתה על יכולותיה, הרלבנטיות לעדותה, לא חקרו את נאיפה בענין זה ואף לא הגישו חוו"ד רפואית אשר תבסס טענה לקשר כלשהו בין המחלה או התרופות שנאיפה נוטלת ובין כל פרמטר שהוא, הקשור ביכולתה להבחין באשר הבחינה, לזכור את הדברים, או להעיד עדות נכונה ולא הניחו כל תשתית להנחה, כי יכול שמצבה הרפואי השפיע על כל אלה.

גם תפקודה של נאיפה בחיי היום יום, כפי שהוא עולה מהראיות שבפנינו נראה תקין לחלוטין. נאיפה מגדלת שלושה ילדים והיא בעלת עסק, אותו היא פותחת בכל יום. לא שמענו כל עדות אשר יש בה כדי לבסס, ולוּ לכאורה, טענה להתנהגות לא רגילה של נאיפה. נהפוך הוא - בעלה אישר בעדותו בפנינו, כי לפני הרצח נאיפה היתה במצב מצויין ותפקדה בסדר גמור (עמ' 1304 שו' 1-13) ואמר: "אבל, היא במצב טוב היתה, עד לפני המקרה" (עמ' 1301 שו' 29);

אמנם, לאחר הרצח נכנסה נאיפה "ללחץ" ולמצב נפשי קשה, אולם, בנסיבות הענין אין כל פלא בכך, בהתחשב בכך ששכנתה וקרובת משפחתה נרצחה ובשים לב לאשר ראתה. אין בכך כדי להשליך על אמינות עדותה ואולי להיפך - יש בכך כדי להצביע דווקא על אמינות עדותה, כי את הנאשם היא ראתה.

16.6. כאמור, נאיפה העידה ברהיטות ובבטחון ולא היה דבר בה, בהתנהגותה או באופן בו העידה, אשר יצביע על בעיה כלשהי, בכלל ובפרמטרים הרלבנטיים לענייננו, בפרט.

לא נעלמו מעיניי דברי בעלה של נאיפה, אשר התקשר לחוקר ארביב ואמר לו שנאיפה אינה זוכרת את אשר אירע, אולם סבורה אני שהדברים נאמרו על ידו על מנת שהחוקרים יוותרו על ניסיונם לגבות הודעה נוספת ממנה ולערוך שחזור. בעדותו אישר הבעל שיכול להיות שאמר כך לחוקר, אולם שם את הדגש על מצבה הבריאותי והנפשי לאחר הרצח (עמ' 1302). בעלה של נאיפה העיד, עוד, כי כל הבית היה במצב קשה (עמ' 1307) וכי הרבה נשים מהכפר, אשר היו קרובות למנוחה, טופלו, בעקבות הרצח, על ידי עו"ס מלשכת הרווחה (עמ' 1311).

מסקנתי הינה, איפוא, כי נאיפה לא טעתה בזיהוי וכי הנאשם היה האדם אותו היא ראתה בפתח המשרד.

17. בחינת אפשרות לעלילה -

17.1. הסנגורים לא הטיחו בנאיפה שהיא משקרת, לא הטיחו בה שהיא כלל לא עברה במקום באותו בוקר, או שעברה שם בשעה אחרת מזו שצויינה על ידה ואף לא טענו בפניה שהיא משקרת ביודעין ובמכוון ומעלילה על הנאשם.

עם זאת במסגרת פרשת ההגנה הובאו עדי הגנה, אשר טענו שהם עברו באותו בוקר במקום, אך לא ראו את נאיפה ומכאן עולה טענה אפשרית, שיש לבחנה (גם אם לא נטענה במפורש על ידי הסנגורים), לפיה נאיפה כלל לא היתה במקום ולא ראתה סיטואציה כפי שתוארה על ידה.

אלא, שבחינה לגופה של הטענה לשקר מכוּוַן ולעלילה, מביאה לדחייתה המוחלטת.

17.2. בחקירתו במשטרה טען הנאשם, תחילה, לאפשרויות של טעות, אולם בחקירה מאוחרת יותר, מיום 21.12.09 (ת/207), אמר הנאשם שנאיפה משקרת, אך סרב להסביר כיצד ומדוע היא משקרת וטען שיסביר זאת בבית המשפט ושהוא יתעמת איתה בביהמ"ש. בהמשך החקירה הוא חוזר ואומר שמהמקום בו עמדה נאיפה היא יכולה היתה לראות אותו רק מהגב (עמ' 146 לתמליל).

בבית המשפט אמר הנאשם שהוא חושב שנאיפה משקרת אבל אולי היא מתבלבלת (עמ' 1038 שו' 18) וטען שאולי היא התבלבלה בינו לבין אחיו. אפשרות כזו אינה קיימת לא רק מאחר שאחיו של הנאשם אינו דומה לו (האח העיד בפנינו ויכולנו להתרשם מכך), אלא שהאח כלל לא היה באזור הבית בשעות הרלבנטיות, אלא היה בבדיקה בבי"ח.

בסופו של דבר, הנאשם לא נתן כל הסבר לכך שנאיפה תשקר ובכל חומר הראיות לא נמצא ולו שמץ של סיבה, היכולה להביא את נאיפה להעליל עלילה כה קשה על הנאשם.

כאמור, נאיפה הינה קרובת משפחה רחוקה של משפחת הנאשם והעיקר - היא ובעלה מתגוררים, מזה שנים רבות, בשכנות למשפחת הנאשם ולאורך כל השנים היו היחסים ביניהם טובים. בעלה של נאיפה סיפר בעדותו על יחסים טובים אלה ואף ציין, שלנאיפה לא נוח לבוא ולהעיד.

17.3. גם הנסיבות בהן סיפרה נאיפה את אשר ראתה אינן מותירות כל אפשרות לעלילה. כאמור, דבריה לשוטרים, אשר פגשה כאשר הלכה לביתה, היו ספונטניים ונאמרו בתגובה לכך שהשוטרים מסרו לה שנאיפה נרצחה, כאשר באותו שלב איש לא חשד בנאשם. למעשה - בשלב זה חשדו השוטרים שמא בעלה של המנוחה הוא זה אשר רצח אותה ובשעה זו ממש, בשעה 13:20 נעצר ג'לאל לחקירה (ת/17 ו- ת/18).

בשלב מוקדם זה נאיפה גם לא ידעה דבר על נסיבות הרצח ואף לא ידעה שהיא האחרונה שראתה את המנוחה בחיים.

דווקא סירובה של נאיפה, בהמשך, לשתף פעולה עם השוטרים, מצביע על כך שאין מדובר בעלילה וכך גם עדותה בביהמ"ש, בה מסרה את אשר ראתה, ללא כל הגזמה או הפרזה ואף טרחה לציין, מיוזמתה, שהיא איננה יודעת מי הרוצח.

17.4. העובדה שאיש לא ראה את נאיפה, כשהיא הולכת למשרד, אינה מהווה ראיה כלשהיא שהיא לא הלכה בדרך זו. העדר ראיה אינו ראיה, אינו ראיה.

מעדויות שלושת עדי ההגנה שהובאו בענין זה (ערין פארס, בעלה טוני פארס וחסיבה מרעי), אין להתפלא כלל שהם לא ראו את נאיפה, הן מבחינת המקום בו היו והן מבחינת הזמנים בהם מדובר, מה גם שזמן ההליכה בין ביתה של נאיפה ועד בית העסק שלה הינו זמן קצר, מספר דקות בלבד. עוד יש לציין, שעדי הגנה אלה גם לא ראו זה את זה ואף לא ראו אדם כלשהו נכנס למשרד, כך שאין בעדויותיהם, שעיקרן יובא להלן, כדי לסתור את דבריה של נאיפה, לערער אותם, או להטיל בהם ספק כלשהו.

טוני פארס (להלן: "טוני"), שביתו נמצא ליד הבית של נאיפה העיד שהוא יצא אותו בוקר מביתו בסביבות השעה 11:30 אולם לא ראה את נאיפה או את הנאשם. מעדותו עלה שהוא כלל לא יכול היה לראות אותם, מאחר שהוא הלך לסופרמרקט, הנמצא בכיוון המנוגד לכיוון בית הנאשם ומהסופרמרקט הלך לבית הוריו, הנמצא מתחת לבית שלו, שם הוא נשאר, עד ששמע את הצעקות (עמ' 1241) ואמנם, כאשר הוא נשאל אם ראה (את נאיפה או הנאשם), השיב: "אבל אני נסעתי לכיוון אחר, לא לכיוון הבית שלהם בכלל" (עמ' 1243 שו' 14). לכל היותר יכול היה טוני לראות את נאיפה יוצאת מביתה, אולם זאת בתנאי שהם יצאו מבתיהם ממש באותו רגע ובכך אין ולא כלום.

ערין פארס (להלן: "ערין"), אשתו של טוני, העידה, שהיא היתה בבוקר אצל שכנה, הגרה לידה ובשעה 11:30, פחות או יותר, היא לא זוכרת בדיוק, היא חזרה לביתה, בעלה לא היה בבית והיא הלכה לבית הוריו ומצאה אותו שם. לדבריה, היא איננה זוכרת באיזו שעה זה היה (הודעתה במשטרה נ/46). בשום שלב באותו יום היא לא ראתה את נאיפה או את הנאשם (עדותה בעמ' 1256). בהעדר שעות מדויקות ליציאתה של נאיפה מהבית ולפעולותיה של ערין, אין בכך כדי לסתור את דברי נאיפה, או להטיל בם ספק כלשהו.

חסיבה מרעי (להלן: "חסיבה"), העידה, כי היא מנקה כל בוקר את בית המרקחת ואת המרפאה של ד"ר כמאל פארס, הנמצאים בצד הכביש בו הלכה נאיפה וכך עשתה גם בבוקר הרצח. לדבריה, היא לא ראתה באותו בוקר את נאיפה או את הנאשם (עמ' 1238). העדה הבהירה, שהיא מנקה בתוך הבנין ושהיא לא שמה לב לאשר קורה בחוץ (עמ' 1239 שו' 27 ואילך עד עמ' 1240 שו' 6). גם בעדותה אין, איפוא כדי להטיל ספק כלשהו בעדותה של נאיפה.

ה. טענת הנאשם לפיה הוא לא כלל היה במשרד באותו בוקר :

18. בסופו של דבר טען הנאשם, כי בפרק הזמן בו נאיפה טוענת שהיא ראתה אותו, הוא היה בביתו אולם גם בענין מהותי זה טען, תחילה, אחרת.

בהודעתו הראשונה, שנגבתה ממנו ביום הרצח - 10.12.09, בשעה 15:22, היינו - כשלוש שעות וחצי בלבד לאחר הרצח (ת/1 שו' 61), טען הנאשם, שהוא יצא מהבית בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר, נסע לתדלק את רכבו ומשם נסע לים.

גם בהודעתו השניה חזר הנאשם ואמר, שהוא נסע לים בסביבות השעה אחת עשרה, או אחת עשרה וחצי ולאחר מכן אמר: "תרשום שזה היה בסביבות אחת עשרה, אבל אני לא יודע... תרשום אני לא זוכר בדיוק" (תמליל ת/2ג' בעמ' 4). בהמשך, למרות שהחוקר אומר לו שג'לאל הגיע לבית בשעה 12:03 וחנה מאחורי רכבו של הנאשם, אשר היה ליד הבית ושואל את הנאשם, שוב, מתי הוא עזב את הבית, חוזר הנאשם ואומר: "לא יודע, בסביבות אחת עשרה אני חושב. זה מה שאני יודע" (ת/2ג', בסוף עמ' 17).

בסופו של דבר לא נותרה לנאשם ברירה, אלא לאשר, כי יכול להיות שהוא עזב את הבית בסביבות השעה שתים עשרה והוא אומר: "לגבי השעות אני לא... לא זוכר אותם בדיוק, מתי יצאתי, מתי באתי. אני אמרתי פחות או יותר. אם אתה אומר שתדלקתי ב- 12:17 דקות אז סביר להניח שיצאתי בשעה שתים עשרה מהבית. אני לא, לא מתנגד לזה" (תמליל ת/2ג', עמ' 32).

גם בנסיונו של הנאשם "להקדים" את שעת יציאתו מהבית (לשעה בה הוא יודע שהמנוחה היתה בחיים), יש כדי לפגום במהימנותו.

19. עדותה של נאיפה ממקמת את הנאשם בפתח זירת הרצח, זמן קצר ביותר (דקות ספורות), לפני התרחשותו. לפיכך, משקבעתי כי גרסתה של נאיפה גרסת אמת הינה, הרי שהכחשת ג'לאל גרסה זו מהווה שקר מהותי, הנוגע ללב ליבו של האירוע.

בשקרים מהותיים של נאשם, אשר יורדים לשורש העניין ואשר לא ניתן להם הסבר מספק, ניתן לראות משום ראייה עצמאית המהווה חיזוק לראיות התביעה ואף מסייעת להן [ראו למשל: ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל (7.9.2010); ע"פ 9409/09 - משה בן יהודה נ' מדינת ישראל . (28.3.2011); ע"פ 1645/08 - פלוני נ' מדינת ישראל . (3.9.2009)] ולפיכך, יש בקשריו של הנאשם בענין זה, כמו גם בעניינים מהותיים רבים, נוספים (כפי שנראה להלן), כדי לחזק את ראיות התביעה ולסייע להן.

ערה אני לזהירות שעל ביהמ"ש לנקוט בהשתתת הרשעתו של נאשם על בסיס שקריו [ראו, למשל, ע"פ 682/09 - מדינת ישראל נ' פלוני . (12.5.2011)]. אולם, מסקנתי, במקרה זה, נסמכת, בראש ובראשונה, על העדויות והראיות הפוזיטיביות שהובאו בפנינו, אשר לא נמצא להן (לא לכל אחת בנפרד ובוודאי לא לכולן יחדיו), כל הסבר סביר ואמין ואשר יוצרות תמונה המאפשרת, לטעמי, מסקנה אחת בלבד, היא המסקנה המפלילה. שקרי הנאשם, שתיקותיו וגרסאותיו הכבושות, אך מוספים חיזוק וסיוע לראיות אלה.

ו. טענת אליבי -

20. למעשה, טענת הנאשם לפיה הוא היה בבית בפרק הזמן בו בוצע הרצח, היא טענת אליבי, אשר לא הוכחה על ידו.

למעט דברי הנאשם, אין בפנינו כל ראיה להימצאות הנאשם בבית בשעות אלה. לטענתו, הוא שהה בחדרו שבקומה העליונה, ללא שאימו, שהיתה בבית, היתה ערה להימצאותו בבית.

בביקורנו במקום ראינו, כי המדרגות העולות לקומה השניה, בה נמצא חדרו של הנאשם, חשופות למטבח והדרך מהמדרגות אל דלת היציאה חשופה לסלון הבית, כך שמי שנמצא באזור המטבח והסלון יכול לראות אם מישהו יורד מהקומה העליונה ויוצא מהבית (ראו שרטוט הבית – ת/56).

בנסיבות אלה אכן תמוה, כיצד נכנס הנאשם לבית, עלה במדרגות, שהה בחדרו, במשך כשעתיים (לטענתו), ירד במדרגות ויצא מהבית, כל זאת - ללא שאימו הבחינה בו. הנאשם גם לא הבהיר מה עשה בחדרו, באותו פרק זמן ספציפי, אלא הסביר מה ניתן לעשות בחדר ומה הוא נוהג לשעות בו, בדרך כלל (עמ' 1028 שו' 15 ואילך). תשובה מתחמקת זו רחוקה מלעורר אמון.

עם זאת, לא ניתן לשלול אפשרות, כי הנאשם אכן שהה בבית עובר לביצוע הרצח וכי הוא יצא את הבית, כל זאת - מבלי שאימו תראה אותו, שהרי ייתכן שדווקא כאשר נכנס הביתה ועלה במדרגות וכאשר ירד במדרגות ויצא מהבית אימו לא היתה במטבח או בסלון או בטווח ראיה של המדרגות והמבואה.

אולם, אין להסיק מכך שהנאשם יצא את הבית בשעה 11:00 או 11:30 דווקא (כגרסתו המוקדמת במשטרה) או בסביבות השעה 12:00 (כגרסתו המאוחרת). למעשה, לאור עדות אימו לפיה היא לא ראתה את הנאשם, אלא בסביבות השעה 09:00, יכול היה הנאשם, למעשה, לעזוב את הבית בכל שעה שהיא שקדמה לרצח, לבצעו, לצאת מהדלת האחורית של המשרד, לעבור דרך החצר אל השביל העובר לפני דלת הכניסה (על מנת להגיע לרכבו אשר חנה בחניה) ולהימלט מהמקום, ברכבו. גרסאותיו של הנאשם, לענין השעה בה יצא מהבית, עומדות, איפוא, כגרסאות יחידות, ללא תמיכה. לפיכך, גם אם שהה הנאשם בביתו בשעות שלפני הרצח, אין בכך כדי לשלול אפשרות שהוא יצא מביתו לפני הרצח ובצעו.

21. אם כך, מדובר בטענת אליבי שלא הוכחה על ידי הנאשם ואשר נסתרה והופרכה בעדותה של נאיפה וכידוע, אליבי שהופרך, מהווה ראייה מסייעת והוא "הופך לרועץ לנאשם"- ע"פ 6217/98 - אלכס דניארוב נ' מדינת ישראל .(23.12.1998); ע"פ 70/87 - אליהו דהן ואח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מא(3), 113.

ז. סימנים על גופו של הנאשם :

22. באמות ידיו של הנאשם נמצאו פצעי שריטה (להלן: "השריטות"). באמת ידו הימנית נמצאו לפחות 5 שריטות באורך של עד 0.5 ס"מ, מאורגנים על פי קו אלכסוני, בכיוון מלמעלה למטה ומאחורה קדימה, באורך כ- 3.7 ס"מ. ואילו באמת ידו השמאלית נמצאה שריטה אלכסונית באורך עד כ- 1.6 ס"מ. בנוסף, באצבע השניה של כף ידו השמאלית של הנאשם נמצא פצע חתך פעור אנכי, מדמם, באורך של כ- 0.9 ס"מ (להלן: "הפצע").

ד"ר זייצב, שהינו מומחה מטעם המכון לרפואה משפטית, אשר בדק את הנאשם ביום 11.12.09, בשעה 14:00, קבע בחוות דעתו (ת/121), כי השריטות באמות ידי הנאשם נגרמו באמצעות חפץ קוצני, כגון שולי ציפרניים או קצה להב, במועד שהינו עד 24 שעות לפני הבדיקה וכי הפצע נגרם באמצעות חפץ מושחז, כגון סכין או חפץ דומה, עד 24 שעות לפני הבדיקה. לדבריו, הפצע והשריטות יכולים להתיישב עם פצעי התגוננות עקב מאבק של המנוחה ברוצח (עמ' 429).

השריטות והפצע נגרמו, איפוא, כולם, בסמיכות זמנים לרצח והם מתאימים לאופן התרחשות הרצח, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפנינו.

יש לציין, כי ד"ר זייצב מצא באגודל כף ידו הימנית של הנאשם, בצד הקדמי התחתון של כף היד הימנית וכן באצבע השלישית של כף ידו השמאלית ובבסיס האצבע החמישית של כף היד השמאלית, פצעים בשלבי ריפוי שונים

לפיכך יש לבדוק, מהו ההסבר, אם בכלל, אשר בפי הנאשם, לגרימת הפצע והשריטות בגופו.

23. הסבר הנאשם לשריטות -

23.1. בחקירותיו במשטרה לא סיפק הנאשם כל הסבר להימצאות השריטות על אמות ידיו. כשנשאל על כך, בחקירתו מיום 12.1.10 (ת/13), שתק ולא הגיב, והמשיך לשתוק גם כאשר נאמר לו מהם ממצאיו ומסקנתו של ד"ר זייצב לגבי השריטות.

אמנם, לנאשם עומדת זכות לשתוק בחקירתו, אך כבר מימים ימימה נפסק, כי מקום בו מתבקש הסבר לקושיה, לממצא או לראיה כלשהי שבידי הרשות החוקרת והנאשם בוחר לשתוק, בחקירתו, ולא ליתן הסבר, עלול הדבר לפגום במהימנות גרסה או הסבר, שימסור בשלב מאוחר יותר. "כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על-ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות, הידועות להם מפי שותפו לעבירה והמסבכות אותו בכל אותן עבירות עצמן. בנסיבות כאלה יש בשתיקתו כדי להוות חיזוק מה לעדויות התביעה" ראו: ע"פ 230/84 - בנימין חג'בי נ' מדינת ישראל . פ"ד לט(1), 785 ,עמ' 788-789.

מטבע הדברים, בנסיבות הענין, הנאשם הוא היחיד שיכול היה לספק הסבר לשריטות ושתיקתו, בפרט לאחר שהוסברו לו ממצאי חוות דעתו של ד"ר זייצב, פועלת לחובתו ומעידה על כך שאין לו הסבר "תמים", לאופן בו נשרט, כאמור, בתוך פרק זמן המתאים למועד הרצח.

גם בעדותו בביהמ"ש לא סיפק הנאשם הסבר לשריטות. תחילה אמר שד"ר זייצב קבע שחלק מהשריטות בשלבי ריפוי וטען שהוא אינו זוכר ממה נגרמו השריטות הטריות. גם כאן (ממש כפי שעשה כאשר נשאל מה עשה בחדרו בשעתיים בהם שהה בו, לטענתו, לפני שנסע לים), ציין הנאשם מספר אפשרויות בהן יכולות שריטות כאלה להיגרם ואמר: "... בעבודה אני נשרט הרבה פעמים". כנשאל אם נשרט באותו יום בעבודה השיב: "אני לא זוכר, יכול להיות שכן. אני לא זוכר. זה יכול להיות מהמאבק שהיה עם השוטרים בחוץ. זה עוד פעם, הסברים שאני מנסה לתת. אני לא יודע ממה, אני יודע שאני לא הייתי במשרד, לא רצחתי, לא היה לי מאבק עם אף אחד, לא רבתי עם בן אדם מסוים באותו יום..." כשנשאל אם השוטרים שרטו אותו השיב: "אני אומר, יכול להיות, אני לא אומר שהם שרטו אותי אבל יכול להיות". (עמ' 1042 משו' 19 ואילך).

בהמשך (בעמ' 1043 משורה 15 ואילך), הוא מציב אפשרויות נוספות: "זה יכול להיות כשאתה הולך (בעבודה – ת.ש.נ), אתה נתקל באיזה חתיכת עץ, באיזה חתיכת ברזל, בפיגום בחוץ..." הנאשם מסביר שאלה שריטות קטנות שהוא לא שם לב אליהן ואומר: "... זה לא משהו, אני יכול לתת לך עוד הרבה הסברים. אני לא רוצה סתם עכשיו לשנות דברים, אני גם נוהג עם החברים שלי לפעמים לעשות מדורות ולשבת במדורות ולאסוף עצים ושיחים. לא יכול עכשיו לתת לך משהו". שאלה: "עשית מדורה ואספת עצים ושיחים" תשובה: "לא, אני עוד פעם, אני לא אומר ממה הן נגרמו. אני אומר הסיבות האפשריות שיכול להיות שהן נגרמו" (שו' 24-25).

23.2. הנה כי כן, הנאשם אינו מספק הסבר לשאלה כיצד נגרמו השריטות, אלא מעלה אפשרויות תיאורטיות שונות, שאף אחת מהן לא הוכחה, אף לא בשמץ של ראיה.

לא ייתכן שהנאשם לא הרגיש בשריטות אלה ולא ייתכן שהוא אינו יודע בוודאות ממה הן נגרמו, זאת - במיוחד לאור כך שהוא נבדק על ידי ד"ר זייצב יום אחד בלבד לאחר הרצח, כאשר השריטות היו טריות, בנות כיום אחד בלבד. אין זאת, אלא שהוא חשש לציין הסבר ספציפי, מחשש שיתגלה הכזב אשר בו.

ודוק: גם אם הנאשם נשרט ונחתך, מדי פעם (כפי שמעידים הסימנים על ידו), אין בכך כדי להסביר את האופן הספציפי בו נשרט במקרה זה. שתיקתו בענין זה במשטרה ומסירת "אפשרויות תיאורטית", בעדותו בפנינו, מצביעים על כך שאין לנאשם הסבר תמים לשריטות הטריות שעל זרועותיו.

23.3. בנוסף, מיקום השריטות וכיוון השריטות, היינו - העובדה שמדובר במספר שריטות, הנמצאות על שתי האמות, בכיוון מלמעלה למטה מהווים, במיוחד לאור ממצאיו ומסקנותיו של ד"ר זייצב בחוות דעתו (שלא נסתרו), ראיה נסיבתית משמעותית. העדר הסבר ברור, מטעם הנאשם, מתי נשרט, כיצד וממה, פועל לחובתו ומותיר, למעשה, מסקנה אחת בלבד - השריטות נגרמו במהלך המאבק עם המנוחה.

23.4. הסנגורים המלומדים טוענים, כי הנאשם לבש חולצה עם שרוולים ארוכים (על פי עדותה של נאיפה הוא לבש, ככל הנראה, טרנינג) ולכן המנוחה לא יכולה היתה לשרוט אותו, בוודאי לא בציפורניה הקצרות (כפי שהן נראות בתמונה, אשר בעמ' 29 לסיכומי ההגנה) וכי אילו בכל זאת היתה שורטת אותו, היו מוצאיםD.N.A של הנאשם מתחת לציפורניה, אולם בדגימה שנלקחה לא נמצא דבר.

אין בטענה זו כדי לסתור את מסקנתי דלעיל. בהחלט ייתכן, שהנאשם הפשיל שרווליו בעת שביצע את הרצח ואף סביר מאד שעשה כן, על מנת למנוע זיהום השרוולים בדם המנוחה. עיון בתמונה המנוחה מראה, כי ציפורניה היו גזוזות, אך לא כה קצרות עד שלא ניתן לשרוט בהן.

23.5. גם העובדה שלא נמצא D.N.A של הנאשם מתחת לציפורני המנוחה, אינה מצביעה על כך שהשריטות לא נגרמו על ידי המנוחה. על פי האמור בחוות דעתה של ד"ר בובליל (ת/102), כמות D.N.A שנמצאה מתחת לציפורניה של המנוחה, היתה מתחת לסף המאפשר קבלת פרופיל גנטי, אולם אין בכך כדי להצביע על כך שהיא לא שרטה את הנאשם.

ראשית, השריטות אינן כה עמוקות (דבר המתיישב עם ציפורניה הגזוזות של המנוחה). שנית - וזה העיקר, על פי חוות דעתה של ד"ר בובליל, במחקר שנעשה במעבדת מז"פ נמצא, כי הרוב המכריע (85%) של דגימות, שנלקחות מתחת לציפורניים אינו מגלה אדם זר, גם כאשר מדובר בקורבנות רצח, אשר נרצחו לאחר מאבק. שלישית - ד"ר בובליל מציינת, כי ציפורניים גזוזות מקטינות את הסיכוי לקבל תערובת של הנבדק עם אדם נוסף, מפאת הקושי בהצטברות חומר זר מתחת לציפורניים.

דברים של ד"ר בובליל לא נסתרו ולא ניתן להסיק מהעדר ממצא, מסקנה כלשהי. כך, גם, אין באי מציאת D.N.A של המנוחה תחת ציפורני הנאשם כדי לעורר תמיהה, מה גם שהנאשם נעלם למשך יותר משעתיים לאחר הרצח והיה לו די זמן לנקות היטב את עצמו.

24. הסבר הנאשם לפצע באצבע -

24.1. הנאשם טען שהפצע נגרם באצבעו, כאשר עבד באותו בוקר במוקד החירום הנמצא מול המועצה, שם אביו מבצע שיפוצים, בעת שניקה פוגות (מרווחים בין מרצפות), באמצעות סכין יפנית. לדבריו (בגרסה מאוחרת), בשל כך שהוא נחתך, הוא עזב את העבודה, נסע הביתה ואחר כך החליט לנסוע לים.

גרסה זו מעוררת תמיהות וקשיים רבים, עד שלא ניתן לקבלה. למרות שהנאשם נסע לעבודה וחזר ממנה לפחות פעמיים באותו בוקר, לא נמצא כל תימוכין לכך שהוא אמנם עבד באותו יום. נהפוך הוא, כל האינדיקציות מצביעות על כך שהנאשם לא היה בעבודה באותו יום. גם התנהלותו של הנאשם בכל הנוגע לפצע מצביעה על כך שאין מדובר בפצע "תמים" ולכן מדובר בראיה נסיבתית הפועלת לחובתו.

24.2. הסנגורים טוענים, כי המאשימה לא הביאה כל ראיה למקום הימצאו של הנאשם בבוקר הרצח, לפני שהגיע למשרד. אולם, אין על המאשימה כל חובה להוכיח היכן היה הנאשם, לפני שנראה על ידי נאיפה בפתח המשרד - האם היה בעבודה, בביתו או במקום אחר. הגרסה לפיה הוא היה בעבודה היא גרסת הנאשם, בנסיון להסביר את הפצע, המהווה ראיה נסיבתית. עם זאת אבהיר, כי אין בכך כדי להסיר מעל המשטרה חובתה לבדוק גם את גרסת הנאשם ולכך עוד אשוב.

24.3. בהודעתו הראשונה (ת/1), הסתיר הנאשם את הפצע ולא אמר עליו דבר. כבר בהודעתו זו, שנגבתה ממנו כשלוש שעות וחצי בלבד לאחר הרצח, נשאל הנאשם מדוע הוא הפסיק לעבוד באותו יום והוא מוסר לחוקר ארביב סיבה סתמית. לשאלה: "מה קרה שהחלטת לא לעבוד היום בסוף?" משיב הנאשם: "כבר אמרתי לך ששבועיים לא הולך לי בעבודה, כל הזמן יש תקלות ושיבושים, לא מצאתי עוזרים שיעבדו איתי ונמאסה עליי העבודה הזאת. אז החלטתי לקחת חופש ולהתרענן" (שו' 56-58).

הוא אינו מזכיר כלל את הפצע באצבע.

אחרי סיום גביית ההודעה הראשונה, בעת שהנאשם אכל, הבחין החוקר ארביב בפצע באצבעו של הנאשם ושאל אותו היכן נפצע. רק אז השיב הנאשם שהוא נפצע בעבודה ובתשובה לשאלה מדוע לא מסר זאת בעדותו השיב שזה לא נראה לו חשוב. (ת/19). הובא טכנאי מז"פ, אשר צילם את הפצע (ת/29 + ת/30)

והנה, בהודעתו השניה, שנגבתה לאחר מכן, נשאל הנאשם: "... מדוע, לא ציינת (בהודעה הראשונה – ת.ש.נ), כי נחתכת באצבע יד שמאל וזו הסיבה שעזבת את העבודה" והשיב: "אני חושב שציינתי וההפסקות שלקחתי זה היה לפני שנחתכתי. אמרתי שיותר מפעם אחת חזרתי הביתה".

1. אני אומר לך שלא ציינת.

ת. אולי לא שאלת. אז כנראה לא חשבתי שזה חשוב." (תמליל, תחילת עמ' 9).

אלא שמההודעה הראשונה עולה, כאמור, שהחוקר כן שאל את הנאשם, במפורש, מדוע עזב את העבודה, אולם הנאשם בחר שלא לציין את החתך ומסר סיבה אחרת. לא שמענו כל הסבר לבחירה זו.

התנהלות זו מצביעה על כך שהנאשם רצה להסתיר את הפצע מעיני החוקרים. לו באמת היה נחתך בעבודה, לא היתה לו כל סיבה שלא לומר זאת מלכתחילה. הנאשם ידע לומר בעדותו בפנינו, שבזמן החקירה הוא ישב בידיים שלובות (כפי שאמנם רואים בדיסק החקירה הראשונה). הנאשם אמר בעדותו בפנינו, כי אם היה רוצה להסתיר את הפצע לא היה אוכל בשתי ידיים (עמ' 1024 שו' 15-16), אולם ייתכן שבשלב זה, לאחר סיום החקירה ובעודו אוכל, פחתה עירנותו.

ח. האם עבד הנאשם ביום הרצח :

25. לא נמצא שמץ של ראיה לכך שהנאשם נחתך בעבודה, או שהוא בכלל עבד באותו יום. בנוסף, אראה להלן, כי גם בנושא זה התפתחה גרסתו של הנאשם והוספו לה תוספות שונות ובסופו של דבר נסתרה הגרסה בעדויות אחרות.

הנאשם הגיע לעבודה (לפחות פעמיים באותו בוקר), עם רכבו ובהינתן שהבנין בו עבד, על פי הנטען, נמצא במקום מרכזי. בנסיבות אלה אכן תמוה, הכיצד לא נמצא ולוּ אדם אחד שהבחין בו, או ברכבו, בכל הזמן הזה, גם לא עבדאללה עזאם, קצין הבטחון של המועצה המקומית (להלן: "עבדאללה"), שתפקידו לפקח על המקום ואף לא השוטר חבס, אשר הגיע למועצה בבוקר הרצח, בין תשע לעשר ויצא ממנה בסביבות השעה עשר וחצי, גם הוא לא ראה במקום את רכבו של הנאשם, המוכר לו (עמ' 1199) וגם לא ראה את הנאשם עצמו.

למען השלמת התמונה אציין, כי על דרך השגרה צופה עבדאללה בצילומי מצלמות האבטחה במקום, אולם התברר, בעדותו, שהוא צופה רק בצילומים שצולמו לאחר השעה בה הוא מסיים את העבודה, היינו - רק לאחר השעה 16:00, שאיננה רלבנטית לענייננו.

אכן, צפוי היה שיימצא ולו אדם אחד אשר יבחין בנאשם, בנסיבות המתוארות על ידו, אולם, העדר ראיה אינה ראיה ולא ניתן לשלול, לחלוטין, אפשרות שהנאשם הגיע למקום ועזב אותו, ללא שאיש הבחין בו ולא הייתי קובעת, רק על פי כך, מעבר לספק סביר, שהנאשם לא עבד באותו יום ולא נחתך בעבודה, כגרסתו.

26. אלא, שהובאו בפנינו ראיות נוספות, המראות שגרסתו של הנאשם לפיה הוא עבד באותו יום בניקוי פוגות ונחתך בעבודה, איננה גרסת אמת;

26.1. אופן ביצוע העבודה: הנאשם מסר גרסה מעורפלת ובלתי עקבית, לגבי כמות ומהות העבודה שבוצעה על ידו בבוקר הרצח והובאו בפנינו ראיות מהימנות הסותרות, חזיתית, את גרסתו.

26.2. מקום הימצא הסכין היפנית ממנה נחתך הנאשם, לגרסתו, שאינו תואם את גרסתו של הנאשם לגבי אירוע החתך.

לראיות הנ"ל מצטרפות תמיהות ופרכות שונות, כדלקמן:

26.3. מיקום החתך.

26.4. התייחסות הנאשם לשאלת קיומם של סימני דם.

26.5. התנהגות הנאשם לאחר שנחתך.

26.6. העדר הסבר ברור, מצד הנאשם, לכתמי הדם שנמצאו בתחתוניו.

אדון, להלן, בכל אחד מהפרמטרים.

26.1. אופן ביצוע העבודה -

גרסתו של הנאשם בנוגע לאופן בו נחתך, איננה עקבית. אמנם, הוא טען, בעקביות, שהוא נחתך בעבודה בעת שניקה פוגות, אולם בפרטים מהותיים של אופן ביצוע העבודה חלו בגרסתו שינויים מהותיים. בשל כך שהנאשם עובד בשיפוצים, ברי שהוא יודע איך מנקים פוגות ולכן גם אין בעובדה שעדים נוספים אישרו את האופן בו מנקים פוגות, כדי לתמוך בטענת הנאשם, לפיה הוא ניקה פוגות באותו יום, או כי הוא נחתך תוך כדי כך.

תמוה בעיני שהנאשם לא יכול היה לומר מהו, ולוּ בערך, השטח שהספיק לנקות. כל שאמר היה, שהוא הספיק לנקות פחות מחדר. בסופו של דבר אמר שניקה פחות מ- 20 מ"ר וכל מאמציו של החוקר לשמוע מהנאשם כמה מ"ר, בערך הוא ניקה, או איזה חלק מהחדר הספיק לנקות לא נשאו פרי (ת/107 עמ' 38-42).

גם בביהמ"ש טען הנאשם שהוא איננו יודע כמה הספיק לנקות עד שנחתך, אבל אישר שהוא עבד כשעתיים (עמ' 1025 שו' 10-11) ואף אישר שאם עובדים במרץ, אפשר לנקות חדר שלם בשעה אחת (עמ' 1013 שו' 23-25).

עם זאת, לו היתה זו התמיהה היחידה, לא הייתי רואה בה עילה לקביעה שהנאשם לא עבד ביום הרצח. אלא, שבעדותו בפנינו, בנוגע לעבודה שעשה באותו יום, הוסיף הנאשם שני פרטים חדשים, מהותיים, שלא נזכרו על ידו בחקירותיו ושניהם הוכחו ככוזבים.

האחד – הנאשם טען שהוא נחתך כשהוציא את ה"ספייסרים", שהם שומרי מרחק בין הפוגות (עמ' 1016 שו' 6-12), אולם התברר, כי כלל לא היו ספייסרים ביום הרצח.

השני - ה"רובה" (חומר בו ממלאים את הפוגות לאחר שהן נקיות), שהכין הנאשם, לטענתו, "הפכה", בדרך פלא, למלט.

26.1.1. הספייסרים -

עדות הנאשם לפיה הוא הוציא ספייסרים מבין הפוגות, הינה עדות כבושה, שהועלתה על ידו לראשונה, בבית המשפט. כאשר נתבקש להסביר מדוע לא ציין את הספייסרים בחקירותיו במשטרה, השיב:"כי זה לא משהו, זה לא משהו חשוב..." (עמ' 1017 שו' 14-15).

והעיקר - עדותו זו נסתרה, באופן חד משמעי בעדותו של מר ניב מחלו (להלן: "מחלו"), שהינו מהנדס בנין בחברת עמיגור, האחראית על הפרויקט, אשר העיד שהוא ביקר במקום גם סמוך לפני יום הרצח וגם ביום הרצח, בשעה 16:00 (עמ' 65).

מחלו הבהיר, שאת הספייסרים שמים ביום בו מניחים את הריצוף, אולם אין צורך להשאירם בריצוף ולכן עוד באותו יום מוציאים אותם ואמר, מפורשות ובביטחון מלא, שבעת ביקוריו האחרונים במקום לא היו ספייסרים בריצוף (עמ' 66-67).

עדותו של מחלו הינה עדות נייטראלית והיא אמינה עליי לחלוטין. עדותו אף נתמכת, במידה מסויימת, בתמונה חלקית של השטח, בה נראות המרצפות, ללא ספייסרים (ת/183). האב אמר, ללא שנשאל על כך, בתשובה שאיננה ממין השאלה, כי שבוע לפני הרצח עוד היו שם ספייסרים (עמ' 118, שו' 24 ואילך), אך לא ציין דבר לגבי יום הרצח או הימים שלאחר הרצח.

ייתכן שהנאשם, אשר לא עבד משך שלושה שבועות עובר לרצח, ראה את הריצוף עוד טרם הוצאו הספייסרים, חשב שהם עוד שם והשתמש בהם כהסבר לכך שהוא נחתך חתך כה עמוק בעת ביצוע פעולה כה פשוטה, כניקוי פוגות.

בין כך ובין כך, מעבר לשקר של הנאשם, שהוכח, פוזיטיבית, דבריו לפיהם, ביום הרצח הוא הוציא מהפוגות ספייסרים, שלא היו בהן באותו יום, מעידים כאלף עדים, שהוא לא היה במקום ביום הרצח.

26.1.2. ה"רובה" -

כאמור, השקר לגבי הספייסרים איננו השקר היחיד שנמצא בדברי הנאשם לגבי העבודה שביצע, לטענתו, באותו יום. גם סיפור הרובה, שאף הוא גרסה כבושה, שהועלתה על ידי הנאשם, לראשונה, בעדותו בבית המשפט, הופרך לחלוטין.

הנאשם טען בפנינו, שהוא הכין רובה, על מנת למלא את הפוגות לאחר שינקה אותן (סוף עמ' 1015 שו' 14-19). תחילה טען שהחומר הנראה בדלי שבתמונות ת/183 (בעותק שחור-לבן שלהן), ליד הסכין היפנית, "זה הרובה" (עמ' 1153 שו' 21-25). לאחר מספר הערות של ביהמ"ש והסנגורים ודברי התובעת, לפיהם ביהמ"ש יכול לראות את התמונות המקוריות, אמר הנאשם שהוא לא יכול לזכור בדיוק אבל יכול מאד להיות שזה הדלי עם הרובה שהוא הכין. בתשובה לשאלת ביהמ"ש אמר הנאשם שצבע הרובה הינו חום ובסופו של דבר, לאחר שהראו לו תמונה צבעונית של הדלי, בה נראה חומר אפור (תמונה 64 ב- ת/183), נאלץ הנאשם להודות שבדלי יש מלט ולא רובה. מיד לאחר מכן, אף ניסה למצוא סיבה להימצאות המלט שם, שנשמעה מופרכת לחלוטין והיה ברור שהיא הומצאה על ידו בשל "צוק העיתים": "היה שם מה לעשות עם מלט. אני לא זוכר עכשיו שהכנתי. היה שם כמה מרצפות שבורות שהיה צריך לפרק ולשים מחדש כי הן היו שבורות" (ראו עמ' 1153 – 1155).

לא למותר לשאול - לאחר שהוברר שבדלי יש מלט ולא רובה, היכן הרובה שהכין הנאשם? לנאשם פתרונים.

לא נעלמה מעיניי תשובת מחלו לשאלת הסנגורים, לפיה הוא ראה במקום חומרים המתאימים לעשיית רובה (עמ' 67 שו' 32 עמ' 68 שו' 1), אולם אין בכך כדי לתמוך בדברי הנאשם, לפיהם הוא הכין רובה, שהרי מחלו לא אמר שהוא ראה במקום רובה מוכנה, אלא כי ראה חומרים המתאימים להכנתה.

26.2. מקום הימצא הסכין היפנית -

26.2.1. הסכין לא נמצאה במקום בו אמר הנאשם שהיא תימצא ואף לא במקום שהיה סביר למצאה, לו גרסתו היתה גרסת אמת.

הנאשם טען שהוא עבד בחדר הגדול, הנמצא מצד שמאל לכניסה, שגודלו 30-40 מ"ר (עמ' 1013 שו' 11-17) והסביר, שכאשר נחתך הוא ישר זרק את הסכין, תפס את היד ויצא החוצה. בהודעתו הראשונה במשטרה נשאל איפה הסכין והשיב שהיא "בשטח, בעבודה שלי". כשנתבקש לומר היכן בשטח אמר: "אולי באחד החדרים". נשאל: "שמה הכלים שלך נמצאים" והשיב: "כן, חלק באוטו חלק שם". נשאל: "וביניהם הסכין" והשיב: "כן" (ת/199, שהינו תמליל מלא של ההודעה ת/1, עמ' 5)

מתשובותיו אלה של הנאשם עולה בבירור שמעבר לכך שהוא יודע שהסכין נמצאת בשטח העבודה (שם השאיר אותה, בוודאי, בפעם האחרונה בה עבד ולא ביום הרצח), הוא אינו יודע היכן בשטח היא נמצאת.

בביהמ"ש אמר: "ישר זרקתי את הסכין, תפסתי את היד ויצאתי החוצה" הנאשם נשאל: "אז איפה הסכין צריך להיות, במקום שעבדת?" והשיב: "כן" (עמ' 1017 שו' 23-24).

אם אמנם הנאשם תפס את ידו השמאלית (באמצעות ידו הימנית, כמובן), ישר כאשר נחתך (ואכן זו תגובה טבעית), היינו צריכים למצוא את הסכין בחדר בו הוא עבד.

אלא, שהסכין, אותה זיהה הנאשם כסכין ממנה נחתך, לא נמצאה בחדר בו עבד הנאשם, לטענתו, אלא בכניסה למבנה כולו (תמונה מס' 56 במוצג ת/183). כשהתבקש הנאשם להסביר כיצד הסכין נמצאה שם ולא בחדר בו עבד לא יכול היה ליתן תשובה ואמר: "לא יודע איך הוא קפץ למקום הזה". "אני לא יודע איך הסכין קפץ לשם. אני עבדתי בכניסה שם, איפוא שהדלת כמו שאמרתי מקודם. איך זה הגיע לשם אני לא יודע. מישהו בעט בזה כשהוא נכנס לבדוק...". בהמשך אומר שזה שני מטר מהמקום בו עבד (עמ' 1018 שו' 24). אציין, כי אין פלא שהנאשם ידע שיש סכין יפנית במקום בו מתבצעים השיפוצים, שהרי הוא עובד במקום ומכיר אותו. החשוב לענייננו הוא, שהמיקום בו נמצאה הסכין לא תאם את תיאורו של הנאשם, שנאלץ לומר שהוא אינו יודע כיצד הסכין "קפץ" לשם...

פקד יוסי סימון, ראש הצח"מ (להלן: "סימון"), אמנם אישר את טענת הסנגורים, לפיה הסכין נמצאה במקום שהנאשם אמר שהיא תהיה (עמ' 589 שו' 1-5), אלא שברור מהראיות שאין זה כך ונראה שסימון לא זכר, או לא דייק בדבריו, או אולי התכוון למקום הכללי ולאו דווקא לחדר בו מדובר. מכל מקום, לא מפי סימון יש ללמוד, אלא מדברי הנאשם עצמו ומהראיות.

26.2.2. הסנגורים טוענים עוד, כי העובדה שארגז הכלים של הנאשם נמצא במקום העבודה מוכיחה שהוא היה במקום באותו בוקר, שכן הנאשם לא עבד במקום משך ימים ארוכים ואין זה סביר שישאיר את ארגז הכלים חשוף לכל עובר אורח, משך ימי החג בהם לא עבד ועד ליום האירוע.

אינני מוצאת ממש בטענה זו, שהועלתה, לראשונה בסיכומי ההגנה, ללא ששמענו על כך כל עדות עובדתית, לא מפי הנאשם ולא מפי אחרים. לא שמענו מהנאשם כמה זמן היה ארגז הכלים במקום ואיש מהאנשים שהעידו בפנינו, המבקרים במקום בתדירות גבוהה, כגון מחלו או אבי הנאשם, לא נשאל על כך על ידי הסנגורים. ממילא, ארגז הכלים של הנאשם לא נמצא בחדר בו, לטענתו, עבד, אלא הוא נמצא בחצר הבנין. עבדאללה הוא שהצביע בפני ארליכמן על הארגז (ת/69).

אמנם, ארליכמן אישר את טענת הסנגורים, כי כל הכלים היו מסודרים בארגז (עליו הצביע עבדאללה), פרט לסכין היפנית (עמ' 544 שו' 24-32) ואף הסכים עימם, כי נראה על פניו, שהנאשם לא הספיק לסדר את הסכין בתוך הארגז יחד עם שאר הכלים (עמ' 545 שו' 1-6). אולם, גם דברים אלה הינם מסקנה של ארליכמן שאיננה מחייבת את ביהמ"ש והיא אינה מתיישבת עם מקום הימצא הסכין ומקום הימצא הארגז ואף אינה מתיישבת עם מראהו של הארגז, אשר הכלים בו לחלוטין אינם מסודרים כפי שניתן לראות בתמונות 51-57 ב- ת/183.

26.2.3. יתירה מזו – הסיטואציה העובדתית שתוארה על ידי הנאשם אינה מתיישבת עם טענה שהוא "לא הספיק" לשים את הסכין בארגז, כטענת הסנגורים. הנאשם עצמו לא טען שהוא "לא הספיק" לשים את הסכין בארגז ולקחת את הארגז. נהפוך הוא. הנאשם העיד שלאחר שהוא נחתך הוא נסע הביתה ולאחר מכן חזר למקום על מנת לאסוף את הכלים. הנאשם לא מיהר לשום מקום ולא היה בלחץ של זמן, שהרי (לגרסתו), הוא נסע לאחר מכן הביתה ונשאר שם במשך כשעתיים. מדוע, אם כן לא אסף גם את הסכין ואת ארגז הכלים?

לא שמענו מהנאשם כל הסבר לכך. בנסיבות אלה, לא מן הנמנע, שהנאשם נהג להשאיר את ארגז הכלים במקום, כך שעצם הימצאותו שם אינה מעידה שהנאשם אכן עבד במקום בבוקר הרצח. למעשה, דווקא מצב ארגז הכלים כפי שהוא נראה בתמונות, מתיישב יותר עם כך שהוא לא הובא למקום באותו בוקר, שכן חלק מהכלים אינם מסודרים בו ואף נמצאים מחוץ לו (כגון פטיש). לדברי הנאשם הוא רק ניקה פוגות ולא שמענו כי עשה שימוש בפטיש. מה לו, איפוא, לפטיש, להימצא מחוץ לארגז, באופן הנראה בתמונות?

דווקא הימצאות הסכין מחוץ לארגז הכלים, כמו גם עצם הימצאות ארגז הכלים במקום ומראהו, אינם עולים בקנה אחד עם טענת הנאשם, לפיה הוא חזר למקום על מנת לאסוף את הכלים (ואף אסף אותם), ללא שניתן הסבר מדוע הסכין והארגז לא נאספו.

26.2.4. עוד טוענים הסנגורים, כי הימצאות טרמוס קפה וכריך במושב האחורי של רכב הנאשם מצביעה על כך שהנאשם אמנם עבד באותו יום ועל נכונות גרסתו לפיה, כאשר הוא חזר הביתה באמצע העבודה הוא הכין את הכריך, שפך לטרמוס את מה שנשאר מהקפה שהכין ולקח אותם עימו עת חזר לעבודה.

אין בכך ראיה לכך שהנאשם עבד באותו יום או חזר לעבודה. באותה מידה סביר שהנאשם הכין לעצמו כריך וטרמוס קפה, אותם ייקח עימו כאשר יעזוב את המקום לאחר הרצח, כפי שעשה.

26.3. מִיקוּם החתך -

מיקום החתך - בצד של האצבע, הפונה אל הזרת, אינו מתיישב, לטעמי, עם הגרסה לפיה הוא נגרם בעת ניקוי ספייסרים, שהרי הנאשם ניקה (לגרסתו), את הספייסרים ביד ימין, כאשר בידו השמאלית הוא מפנה את האבק שמצטבר. בסיטואציה שכזו, הצד של האצבעות, המופנה אל הסכין, הוא זה הפונה אל האגודל. הכיצד, איפוא, נגרם החתך דווקא בצד הפונה אל הזרת ?

מנגד - יכול חתך בצד זה להיגרם בנסיבות אחרות, הקשורות לרצח, כגון בעת הנאשם שטף את הסכין, או ניסה להחביאו (בחטף מג'לאל ?), או להיפטר ממנו.

26.4. התייחסות הנאשם לאפשרות הימצאותם של סימני דם -

26.4.1. ד"ר זייצוב כתב בחוות דעתו (ת/121א'), כי על להב הסכין היפנית נראה לכלוך החשוד כדם. במעבדה הביולוגית סברו, בניגוד לכך, כי בבדיקה ויזואלית לא נראים על הסכין כתמי דם.

לאחר שהוברר, בביהמ"ש, כי לא נעשתה בדיקת "בלו סטאר" לדם סמוי על הסכין, אלא בדיקה אחרת, שלא גילתה סימני דם, נשלחה הסכין לבדיקה, בה נקבע, כי: "בבדיקה מקדמית לנוכחות דם סמוי, בבדיקת בלו סטאר התקבלה תוצאה גבולית מסכין יפנית". לאחר מכן נעשתה בדיקת הקסגון לגילוי דם אדם, שהניבה תוצאה שלילית (ת/232).

סיכומו של דבר - לא הוכחה הימצאות דם על הסכין. הסנגורים טוענים, כי אי הימצאות דם על הסכין חודש לאחר המועד בו נחתך הנאשם, אינה מעידה על כך שלא היה דם על הסכין ביום בו הנאשם נחתך.

לא ניתן לקבל טענה זו, לא רק מחמת כך שהיא אינה נתמכת בחוות דעת מומחה, אלא מאחר שהיא עומדת בניגוד לדבריה של ד"ר בובליל בדבר משך הזמן בו נותרים סימנים ביולוגיים על חפץ, טענה עליה דווקא נסמכים הסנגורים, לענין הימצאות ה-D.N.A של המנוחה על חולצתו של הנאשם. יש עוד לציין, כי מאחר שלא נעשה שימוש בסכין (אשר נתפסה באתר העבודה, סמוך לאחר הרצח ונשמרה בידי המשטרה), לא ברור כיצד, לשיטת הסנגורים, נמחקו ממנה סימני דם, ככל שהיו עליה, מלכתחילה.

ההגיון הפשוט דווקא אומר, שלאור האופן בו הנאשם טוען שהוא נחתך והעובדה שמדובר בחתך עמוק, שהגיר דם רב ("חתך פעור אנכי... עם חשיפת רקמת שומן תת עורית, מהפצע נפרש דם נוזלי בצבע אדום", כמתואר על ידי ד"ר זייצב שבדק את הנאשם) צריכה היתה הסכין להזדהם בדמו.

בנוסף, בנסיבות הספציפיות המתוארות על ידי הנאשם, מאד סביר היה להניח (כמעט לא אפשרית הנחה אחרת), כי גם הרצפה תתלכלך בדם, שהרי הנאשם טען, שהוא נחתך כאשר ניקה את הפוגות, באופן, שהאצבע שנחתכה היתה קרובה מאד לריצפה ועל פי עדותו, הוא תפס את האצבע, יצא החוצה, שטף את היד ורק בחוץ הוא עצר את הדם עם נייר. (ת/2 שו' 68-70).

גם לאור הדרך שהיה הנאשם צריך לעבור כשבאצבעו חתך כזה, שעה שהברז בו הנאשם טוען שהוא שטף את ידיו נמצא כמה מטרים מחוץ לבנין (הודעתו ת/2 שו' 74), אין זה סביר שלא טפטף דם על הריצפה בחדר בו עבד הנאשם ובדרך החוצה ועוד יותר בלתי סביר שלא יימצא דם על הסכין. סבירות זו קטֵנה אף יותר לאור העובדה שברכבו של הנאשם (ידית הרכב, עשבים שנמצאו ברכב) נמצאו כתמי דם, שמקורם בפצע אשר באצבעו.

עם זאת, אי מציאת סימני דם אינה ראיה, שכן העדר ממצא אינו ראיה. לפיכך אין באמור לעיל, כדי להוכיח שהנאשם לא נחתך בסכין וכל שניתן לומר הוא, כי העדר סימני דם על הסכין ובמקום העבודה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה הנאשם לא נחתך בעבודה.

26.4.2. עם זאת, בתשובותיו של הנאשם לשאלה אם יש דם בסביבת העבודה או על הסכין, יש כדי להוסיף משקל לחוסר אמינותו, בהיותן נוגדות את ההגיון הפשוט הנ"ל. הנאשם ממהר לטעון שלא חייב להיות דם (כמי שמבקש לספק, מראש, תירוץ לכך שלא יימצא דם): "נחתכתי מהסכין אבל לא חייב להיות דם, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא" (ת/2 שו' 67). "לא יודע, צריך לבדוק. לא יורד דם ישר". באחת החקירות, בפליטת פה, אומר הנאשם שירד דם על המרצפות, אולם ממהר לחזור בו (ת/4ג', עמ' 48):

"ש. ירד לך הרבה דם? איפה, על הבלטות ?

ת. כן.

ש. מה זה? איפה?

ת. החזקתי את היד ויצאתי החוצה.

ש. על הבלטות לא היה לך הרבה דם?

ת. את זה אני לא יודע".

כאשר נשאל הנאשם בביהמ"ש, אם הוא ראה טפטופי דם על הרצפה במועצה והשיב: "אני לא זוכר שהסתכלתי על דבר כזה וחיפשתי טפטופים. כשנחתכתי תפסתי את היד ויצאתי החוצה. זה מה שאני זוכר". אולם, כאשר נשאל אם ראה דם על הסכין היפנית, השיב: "לא, לא ראיתי דם על הסכין היפנית. ושאלו אותי את זה גם, אמרתי להם תבדקו, יכול להיות שכן, יכול להיות שלא" כשנאמר לו שלא נמצא דם על הסכין (למרות שהרבה יותר הגיוני שיהיה עליה דם), השיב: "...זה מאד הגיוני, כי תנועה כזאת מהירה זה לא ישאיר דם על הסכין" (עמ' 1020 שו' 16-21).

שתי תשובותיו אלה של הנאשם תמוהות. ניתן היה להבין לוּ היה משיב לשתי השאלות, שהוא לא יודע, שהוא לא שם לב, אבל יש לתמוה על כך, שמצד אחד הוא לא הסתכל על הרצפה (ולכן לא ראה אם טפטף עליה דם), אבל מצד שני - כן הסתכל על הסכין היפנית, אותה "ישר" זרק מידו ויצא החוצה, כך שהוא ידע לומר שהוא לא ראה עליה דם?

26.4.3. אולם ממילא, כאמור, אינני נותנת משקל לחובת הנאשם, לעצם העובדה שלא נמצאו סימני דם במקום העבודה, על כלי העבודה, על נעליו של הנאשם, על מכנסי ג'ינס של הנאשם שנתפסו בביתו ועל הסכין וכל שנאמר לעיל לא נאמר אלא כדי להראות את התמיהה וחוסר המהימנות העולים מהתייחסותו של הנאשם לשאלות בענין זה.

26.4.4. הסנגורים טוענים למחדל חקירה, בכך שלא נעשתה בדיקת סימני דם במקום העבודה וגם לא על שואב האבק, דבר המצביע, לשיטתם, על התמקדות בניסיון למצוא ראיות לחובת הנאשם והזנחת כיוונים "לזכותו. הסנגורים מצביעים, בסיכומיהם, על "סימן", הנראה בתמונת שואב האבק, שצולם ברכב של הנאשם, שלטענתם, יכול להיות כתם דם וטוענים, כי לוּ היתה נערכת בדיקה כזו והיה נמצא דם על שואב האבק, היה בכך כדי לאשר את גרסת הנאשם.

אין חולק, ש"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" - ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472. אולם, אינני סבורה שהעובדה שהחוקרים לא ערכו בדיקות כאמור, מהווה מחדל חקירה.

לגבי מקום העבודה - החוקרים ביקרו במקום (גם לשם גילוי סימני דם) ולא ראו כאלה וגם בתמונות (אם כי חלקיות בלבד), אשר צולמו במקום (תמונות 64-65 ל- ת/183), בהן צולמה הסכין, לא נראים סימנים היכולים להיות סימני דם. בנסיבות אלה, אין באי עריכת בדיקה מדעית לגילוי דם במקום העבודה, כדי להוות מחדל חקירה.

כך גם בנוגע ל"כתם" על שואב האבק, הנראה בתמונת תא המטען של רכב הנאשם, שצולמה על ידי איש מז"פ ירון חירובסקי (להלן: "חירובסקי"). הסימן אינו נראה ככתם דם ואף הנאשם עצמו טען שהוא לא החזיק בכלים בידו הפצועה: "יכול להיות שאין דם על הדברים, כי אני לא אחזיק ביד החתוכה אלא ביד השניה" (תמליל ת/4ג', בעמ' 49). יצויין, כי הנאשם אמר שהוא אסף את הכלים רק לאחר שהוא נסע הביתה, שטף שוב את היד, שתה קפה. נשאר קצת בבית ורק אז חזר למקום העבודה ואסף את הכלים (ת/2 שו' 79-81).

הסנגורים בחרו שלא לחקור, בענין זה, את חירובסקי, אשר ציין בדו"ח שכתב (ת/91), את הפריטים שמצא בתא המטען וביניהם שואב האבק. חירובסקי ציין בדו"ח היכן ראה כתמים החשודים ככתמי דם ומשלא ציין את הסימן על שואב האבק יש להניח שסבר שאין הוא חשוד ככתם דם. לו רצו הסנגורים לטעון שהסימן יכול להיות כתם דם (על אף, שלא כך נראה בתמונה), היה עליהם להציב בפני חירובסקי את טענתם ולאפשר לו להשיב עליה. מעבר לכך, דבר לא מנע מההגנה לבדוק את הכתם בעצמה.

26.5. התנהגות הנאשם לאחר שנחתך (כגרסתו) -

מכל הראיות שבפנינו ברור שמדובר בפצע עמוק, אשר דימם, משמעותית, גם שעות רבות לאחר שנגרם. תמיהה גדולה בעיניי היא, הכיצד לא חבש הנאשם את הפצע בזמן שהותו בבית או, לפחות, שם עליו פלסטר? לא שמענו כל הסבר להתנהגות מוזרה שכזו. ממש ליד ביתו של הנאשם נמצאת מרפאה, בה יכול היה הנאשם לקבל טיפול בפצע ולא מתקבל על הדעת שהוא יסבול במשך שעות, מפצע עמוק ומדמם, שבוודאי גם הסב לו כאב, ללא שיטפל בו ולוּ באמצעי פשוט ביותר הנמצא בכל בית - פלסתר.

התשובה היחידה המתקבלת על הדעת, לכך שהנאשם לא טיפל בפצע היא, שלא היתה לו הזדמנות לעשות כן, מאחר שלא בעבודה הוא נחתך, אלא בנסיבות הקשורות לביצוע הרצח על ידו.

26.6. כתמי הדם בבגדי הנאשם -

26.6.1. בבית השחי של החולצה ובחלקם הפנימי העליון של התחתונים, שלבש הנאשם כאשר נעצר, נמצאו כתמי דם שלו. המאשימה טוענת, כי ככל הנראה נחתך הנאשם בזירת הרצח, או אולי בשלב כלשהו לאחר מכן ושם את ידו הפצועה בבגדיו, על מנת שדמו לא ישאיר סימנים.

אציין, כי מוצאת אני ממש בטענת הסנגורים לפיה, לוּ היה הנאשם נחתך בזירת הרצח, בעת שדקר את המנוחה, ושם את ידיו בבגדיו, על מנת שדמו לא יטפטף בזירה, סביר שכתמי הדם בבגדיו, היו כוללים גם סימנים ביולוגיים של המנוחה.

אלא, שבטענה זו יש ממש, רק אם אמנם נחתך הנאשם בעת שדקר את המנוחה ואין היא רלבנטית, למקרה שהוא נחתך לאחר מכן, לאחר ששטף את ידיו מדמה של המנוחה.

ודוק: כפי שהראיתי לעיל, ניתן לקבוע, בוודאות הנדרשת במשפט פלילי, היכן הנאשם לא נחתך. הוא לא נחתך בעבודה, אולם אין בפנינו ראיה ברורה היכן בדיוק נחתך הנאשם - עובדה המצויה כל כולה בידיעתו הבלעדית של הנאשם. אין אנו יודעים שהוא נחתך דווקא בעת ביצוע הרצח.

למעשה, סביר יותר שהנאשם נחתך לאחר הרצח וקיימות מספר אפשרויות סבירות לכך. יכול שהנאשם נחתך עוד בהיותו בזירה, למשל - בעת ששטף את הסכין ויכול שהוא נחתך בכל שלב שהוא לאחר מכן, בעת ששטף את הסכין, בעת שהסתיר את הסכין (אולי, בחטף, בתחתוניו, מפני ג'לאל, למשל), כאשר נכנס לרכבו או כאשר נפטר מהסכין.

בין אם נחתך במשרד, בעת שטיפת הסכין, למשל ובין אם בשלב כלשהו לאחר מכן, כגון בדרך לרכבו היה לנאשם אינטרס שדמו לא יטפטף ולכן שם ידו בתחתוניו. יש לציין, כי מדובר בכתם דם משמעותי למדיי, כפי שניתן לראות בתמונת התחתונים.

26.6.2. כאן המקום לומר, כי הסיבה לכתם הדם בבית השחי של החולצה אינה בהכרח זהה לסיבה לכתם הדם בתחתוני הנאשם.

כתם הדם בבית השחי של החולצה יכול להיות מוסבר בכך, שבעת חקירתו הראשונה של הנאשם במשטרה, הוא החזיק, רוב הזמן, את ידו השמאלית בבית השחי הימני של החולצה. הסבר זה אינו הולם את כתם הדם בתחתונים, שכן הנאשם אינו נראה שם את ידו בתחתוניו (ואף אין זה סביר שעשה זאת).

חשוב להדגיש, שהנאשם לא טען שהוא שם את ידיו בבגדיו בעת שנחתך (בעבודה, לטענתו) ותשובותיו, בחקירותיו, לשאלה כיצד עצר את הדם שוללות אפשרות זו. בחקירתו הראשונה (ת/1), הנאשם לא טען שהוא ניסה לעצור את הדם על ידי כך ששם את ידו בתחתוניו וגם כאשר נשאל: "האם ניסית להשתמש בדבר נוסף בכדי לעצור את הדם מלבד הניר, כגון בגד תחתון" הנאשם אינו אומר שהוא שם את ידו בתחתוניו, אלא משיב שהוא עצר את הדם באמצעות: "אפר של סיגריה" (ת/2 שו' 94-95).

26.6.3. למעשה, הנאשם לא מסר הסבר עובדתי ברור לשאלת הימצא דם בבגדיו. כאשר נשאל, במשטרה, מהיכן כתמי הדם בתחתוניו השיב: "אם זה היה, אז זה היה מהיד". כאשר נשאל לגבי הכתם בחולצה השיב: "זה יכול להיות מהיד. כי ראית גם בתחנה יצא לי דם". אולם, הנאשם אינו מסביר, כלל, מתי הוא שם את ידו בתחתוניו ומדוע (ת/2 שו' 108-112, שו' 120-121). לטענתו הוא אינו זוכר פרטים כאלה (ת/2 שו' 110-112). בחקירה נוספת השיב הנאשם, שהוא לא עונה לשאלה איך הדם הגיע לתחתונים, כי זו "שאלה טיפשית", שהוא לא יודע, "יש הרבה סיבות" וגם היד יכולה לגעת בבגדים (תמליל ת/3ג' עמ' 5).

שוב נמנע הנאשם מלמסור הסבר עובדתי ספציפי ומוסר "אפשרויות". אין זה מתקבל על הדעת שהנאשם לא ידע, או "לא יזכור" מתי הוא שם את ידו הפצועה בתחתוניו ולא יוכל לתת בענין זה גרסה עקבית, ברורה ואמינה. אינני מאמינה שהוא אינו יודע זאת, או אינו זוכר.

מכל מקום, גם הטענה שהבגדים התלכלכו מהיד הפצועה איננה מהווה הסבר "תמים", שכן מדוע זה יעדיף הנאשם להכתים את חולצתו, או תחתוניו, במקום לטפל בפצע?

עצם הימצאות כתם דם משמעותי בתחתוני הנאשם, סמוך לחגורה והעדר הסבר עובדתי ברור לכך, מצד הנאשם, אומר דרשני ומותיר אפשרות סבירה אחת והיא - שהנאשם נחתך בנסיבות אותן אין הוא יכול לגלות.

26.6.4. נותרים אנו איפוא, עם שתי קביעות הנוגעות לפצע, המובילות למסקנה, לפיה הפצע אכן נגרם בנסיבות הקשורות לרצח. האחת – גרסת הנאשם לפיה הוא נחתך בעבודה הוכחה כשקרית. השניה - מהעדר הסבר סביר ואמין, לכתם הדם אשר בתחתוניו, יש להסיק שהדבר קשור לרצח.

שקרים אלה של הנאשם, לגבי המקום והאופן בהם נחתך, הינם שקרים מהותיים, היורדים לשורשו של ענין ומסייעים לראיות התביעה. בהעדר הסבר אחר, אמין, להיווצרות החתך באצבעו של הנאשם, בסמיכות זמנים כה מפתיעה לרצח, נותר הסבר אחד בלבד והוא: היות החתך קשור לרצח, שאחרת - מה לו לנאשם לשקר בענין זה.

ט. עקבות נעליים בזירה והיעלמות הנעליים :

27. סה"כ נמצאו בזירת הרצח 13 טביעות נעליים. על פי סעיף ד1 בדו"ח של פיאמנטה (ת/96), נמצאו בזירה "כתמי חומר החשוד כדם בתצורת העברה של עקבות נעל, ממרכז חלל המשרד לכיוון חדר האמבטיה והשירותים" (סומנו 4-7 בתצלומים 53-58 שצורפו ל- ת/96). (להלן: "העקבות החשודות"). נמצאה גם "עקבת נעל מוטבעת על נייר, בינות המסמכים הפזורים על הרצפה" (תצלום 52) וכן שתי עקבות באבק (סמוך לשולחן העבודה של האב) שהוטבעו, גם הן, בנעלי נייק (עדות פיאמנטה בעמ' 325-326).

העקבות החשודות זוהו כשייכות לנעליים מסוג "נייק" אולם החקירה לא העלתה ממצא כלשהו בנוגע לזהותו של מי שנעל נעליים אלה. רק במהלך המשפט, התברר שהנאשם נהג לנעול נעליי נייק של אחיו (אשר, למען הנוחות ייקראו, להלן: "נעלי הנאשם" או "הנעליים שבתמונה"), אולם נעליים אלה נעלמו ולא ניתן לערוך השוואה בינם לבין העקבות.

אבהיר, כבר כעת, כי חרף העובדה שלא הוכחה זהות בין העקבות החשודות לבין נעלי הנאשם, הרי יש לראות בזהות סוג הנעלים, שהותירו את העקבות החשודות, לנעלי הנאשם, בצירוף העובדה שנעלי הנאשם נעלמו, ללא שניתן הסבר אמין להיעלמותם ובצירוף שקרים של הנאשם – הכל כפי שיפורט להלן, משום ראיה נסיבתית מהותית, המתווספת לראיות שפורטו לעיל.

28. בחוות הדעת הראשונית (ת/114), שנערכה על ידי הגב' אסיה וינוקורוב (להלן: "גב' וינוקורוב"), ממעבדת סימנים וחומרים, לא זוהתה התאמה בין העקבות לבין מעתקי נעליהם של הבג"חים. אולם, הגב' וינוקורוב צירפה לחוות דעתה שלוש תמונות של נעליים, היכולות להתאים לעקבות החשודות ואחת מהן הינה מסוג "נייק".

בשלב זה לא ניתן היה להסיק דבר מהעקבות, פרט אולי, לכך שהרוצח הלך לכיוון חדר האמבטיה והשירותים, ככל הנראה, כדי לשטוף את ידיו (אך המטושים שנלקחו מהכיור לא הכילו כמותD.N.A , המספיקה לשם קבלת פרופיל גנטי - ת/102, סעיף 9).

במהלך המשפט, בעת שג'לאל הגיע לפרקליטות לשם הכנה לקראת עדותו, הוא הביא עימו תמונות שצולמו בסמינר של אומנויות לחימה בשם "וינגצ'אן", בו השתתף הנאשם והוא נראה בהן כשהוא נועל נעלי מסוג "נייק", עם סוליה "5 DART". הוגשו תמונות (ת/170 + ת/158א'). התמונות צולמו, ביום 2.10.09, על ידי מר טליע בדר, מאחר שגם בנו השתתף בסמינר ובאותו יום היו בחינות (נ/29).

בעקבות כך הושלמה החקירה. הוגשה חוו"ד נוספת מטעם גב' וינוקורוב (ת/171), בה היא קובעת, כי העקבות המסומנות בצילומים (המצורפים ל- ת/96) במספרים 4, 6, 6א' ו- 7א' והעקבות החשודות, שבמעתקים מסע' 2ד' ו- 2ה' (בדו"ח ת/114), יכולות להתאים לנעליים הנראות בתמונה ת/158א' (להלן "התמונה"), היינו - לנעלים שנעל הנאשם בסמינר.

כן התברר, הן מחווה"ד הנ"ל והן ממכתבו של מר ארז בן-עוזיליו מטעם חברת נייק (מצורף ל- ת/171), כי נעלי נייק דגם 5 DART, נמכרו בשנים 2005-2007, כי לא מוּכּרִים זיופים של נעליים מסוג זה וכי דגם הסוליה ייחודי לדגם הזה ואינו קיים בדגמי נייק אחרים. גם גב' וינוקרוב בדקה באוסף הנעליים אצלם ומצאה, כי דגם סוליה זה מופיע רק בדגם נעל זה.

על כך שנעליים מסוג זה אינן שכיחות במקומותינו ניתן ללמוד גם מהעובדה שמומחה ההגנה, מר אבנר רוזנגרטן (להלן: "מר רוזנגרטן"), חיפש, במשך שלושה שבועות, בכל הארץ, נעליים מסוג זה במידה מתאימה והדבר לא עלה בידו. בסופו של דבר מצא אביו של הנאשם, בתל אביב, נעל כזו, אולם רק במידה 47.

29. על השימוש שעשה הנאשם בנעליים שבתמונה, העיד גיסו של הנאשם, מר עימאד סלאמה, אשר אמר כי רוב הזמן היה הנאשם נועל אותן, בעיקר לפעילות ספורט וכי גם "בחודש האחרון של האירוע", "בתקופה האחרונה", הוא ראה אותו נועל אותן וכי הן היו אצל הנאשם "בשימוש יום-יומי" (עמ' 514 שו' 6 ואילך).

גם ג'וואד, אחיו של הנאשם, אשר הובא על ידי ההגנה למתן עדות בנוגע לנעליים שבתמונה, אמר שהנאשם נהג לנעול אותן בקביעות ולא יכול היה ליתן כל הסבר להיעלמותן. לדבריו, לאחר הרצח הוא חיפש את הנעליים בבית, אך לא מצא אותן (עמ' 1264 לפר' משו' 17 ועד עמ' 1265 שו' 2).

30. מידת הנעליים -

30.1. הגב' וינוקרוב לא קבעה בחוות דעתה מהי מידת הנעל שהותירה את העקבות. לדבריה, לא ניתן לעשות כן, מאחר שאין זה מדעי, שכן העקבות אינן שלמות (עמ' 296 שו' 2-3). עוד הסבירה המומחית כי לפעמים קיימת דריכה כפולה, דבר המעוות את הגודל האמיתי של העקבה. עם זאת יכולה היתה המומחית להעריך, שמידת הנעל שהותירה את העקבות אינה מידה גדולה, יחסית (עמ' 295 שו' 23-24).

מר רוזנגרטן מטעם ההגנה, קבע בחוות דעתו (נ/50), כי הנעל שהותירה את העקבות הינה לפחות במידה 44. בביהמ"ש "הגדיל" את מידת הנעל באמרו, כי חישוביו, מראים כי מידת הנעל היא 46 אך הוא כתב לפחות 44 "מטעם הסבירות המדעית" (עמ' 1407 שו' 30-32)

לא אוכל לקבל את מסקנת מר רוזנגרטן, לפיה מידת הנעל שהותירה את העקבות החשודות היא 46. לא רק מאחר שבחוות דעתו נכתב 44, אלא גם משום הדרך בה הגיע למסקנה הנטענת, היינו - על פי השוואת עקבה חשודה אחת (עקבה מס' 6) לנעל שמידתה 47(!), ב"תרגום" של המידות, תוך עריכת חישובים שונים, שלא הובהר על איזו תיאוריה מדעית הם מסתמכים ומה מידת הדיוק שלהם. מר רוזגרטן גם לא סתר את הנימוקים שהעלתה הגב' וינוקורוב לכך שהשוואה כזו אינה מדעית. יש גם לציין, כי, משום מה, נאמר למר רוזנגרטן, בטרם ערך את חוות דעתו, כי מידת נעליו של הנאשם הינה 42 (כך - על פי עדותו הוא).

מכל מקום, לאחר שהתברר כי הנאשם נועל גם נעליים במידה 44, הרי גם על פי חוות הדעת של מומחה ההגנה (בטרם הוגדל המספר על ידו, בעדותו בפנינו), מידת הנעל שהותירה את העקבות החשודות, מתאימה למידה אותה נועל הנאשם.

אציין עוד, כי בחוות דעתו (נ/50), טען מר רוזנגרטן, כי הנעל שהותירה את העקבות בזירה היתה נעל חדשה, יחסית, אולם טענה זו מופרכת מעצם העובדה שייצור נעליים מסוג זה הופסק בשנת 2007 ואף בחקירתו הנגדית, לאחר שתשומת ליבו הופנתה לסימני שחיקה של "עיגולים" בולטים בסוליה שהטביעה את העקבות (בהשוואה לסולית הנעליים החדשות שקנה אבי הנאשם ונתן בידי מר רוזנגרטן), הסכים המומחה, כי לא מדובר בסוליה חדשה, אם כי עדיין טען שהעיגולים "נשחקים מאד מאד מהר" וכי בנעל ישנה נראים פגמים נוספים (מעמ' 1420 שו' 7 ואילך). לא אוכל לקבל את חוות דעתו של מר רוזנגרטן, שלא הונח לה בסיס מדעי ראוי ואף הסבריו לא שכנעוני.

30.2. לא למותר לציין, ואף להדגיש, כי גם בנושא פשוט ואלמנטרי זה, של מידת הנעליים שלו, חלה התפתחות בגרסתו של הנאשם.

בחקירתו הראשונה, מיום הרצח, טען הנאשם, שהוא נועל נעליים במידה 42 אולם, כאשר בדק החוקר את הנעליים שנעל הנאשם בחקירה, הוא ראה שהן במידה 43 (עמ' 4-5 לתמליל ת/1ב'). כשהחוקר אמר לנאשם: "תראה, זה מידה 43", שתק הנאשם שתיקה ממושכת. יש להדגיש שהנאשם סיפר שאת הנעליים האלה, שנעל בעת חקירתו הוא רכש רק כשבועיים, שלושה לפני כן (ת/1 שו' 140-141), כך שלא יכול להיות שלא ידע שמידתן של הנעליים היא 43 (ראו גם ההודעה - (ת/1 שו' 135-137).

בניגוד להודעתו במשטרה, בעדותו בבית המשפט אמר הנאשם, תחילה (בישיבת יום 18.5.11), שהוא נועל מידה 43-44, תלוי בנעל (עמ' 1131 שו' 32 ואילך) והכחיש שאמר שהוא נועל מידה 42. והרי זה פלא, בישיבה בה נחקר מר רוזנגרטן, הציע האב"ד שהנאשם יחלוץ נעליו ותיבחן מידתן. כך נעשה והוברר שהוא נועל נעלי נייק במידה 42.5. עובדה זו סותרת את עדות הנאשם עצמו בישיבת יום 18.5.11 ומעלה חשד שמא הוא התכונן למצב בו, אולי, יתבקש לחלוץ נעליו (שהרי יכול היה הנאשם לִצְפות יוזמה כזו מטעם ב"כ המאשימה או מטעם בית המשפט) ולכן רצה להתאים את "המצב בשטח" לחוות דעתו של מר רוזנגרטן ונעל נעליים במידה קטנה יותר. מאחר שמדובר בנעליי ספורט, הדבר אפשרי.

אציין, כי מר רוזנגרטן ערך את חוות דעתו רק ביום 22.9.11 וכי, על פי האמור בה הוא קיבל את החומר מהסנגורים רק בחודש יוני 2010, תוך שנאמר לו שמידת נעליו של הנאשם היא 42, כך שעדותו של הנאשם לפיה מידת נעליו היא 43-44, נמסרה לפני שהיה ידוע לו שהמומחה מטעמו יקבע כי העקבות החשודות יכולות להתאים למידת נעל 44 ואילו את הנעליים במידה 42.5 הוא נעל לאחר שניתנה חוות דעתו של מר רוזנגרטן.

30.3. שקריו של הנאשם בנוגע למידת נעליו מצביעים על כך שהוא ביקש להסתיר את מידתן הנכונה של הנעליים אותן הוא נועל וההסבר ההגיוני היחיד לכך, היא ידיעתו, כי הנעליים שבתמונה הן שהותירו את העקבות בזירה.

30.4. על אף שהנעלים שבתמונה יכולות היות להטביע את העקבות החשודות, ברי כי אין בכך, או בכל האמור לעיל, כדי להוכיח זהות בין העקבות לבין אותן נעליים ואין בכך, בלבד, כדי להוכיח, כי אמנם הנעליים שבתמונה הן שהותירו בזירה את העקבות החשודות.

מדובר בראיה נסיבתית, אשר, כשלעצמה, הינה ראיה חלשה, אשר ספק אם בכלל היה מקום לתת לה משקל של ממש, לולא "נעלמו" הנעליים ובכך נמנעה בדיקתן, להימצאות סימנים ביולוגיים של המנוחה עליהן והשוואתן לעקבות החשודות.

למרות נסיונות ההגנה להסביר את היעלמות הנעליים שבתמונה, נותרנו, בסופו של יום, ללא הסבר, אך עם תמיהות, סתירות פרכות ושקרים, כפי שיפורט להלן.

31. היעלמות הנעליים -

31.1. עמדת ההגנה היתה, תחילה, שאימו של הנאשם זרקה את הנעליים לפני החג שחל לפני הרצח וזאת - בהתבסס על עדות האם בבית המשפט (שהוכרזה כעדה עויינת), אשר העידה: "היה לו נעליים, היה לו זוג נעליים לפני החג, הוא עבד פה בטיט, נעליים רגילים, לא יודעת מה הסוג שלהם. היו הנעליים מלאים בטיט וקרועים ולפני החג אני ניקיתי לפני הבית וזרקתי את הנעליים האלו המלאים וקרועים.." כן ציינה האֵם שהיא זרקה, באותה הזדמנות, גם נעליים שלה ושל בעלה. (עמ' 471 שו' 28 ואילך). זאת - לאחר שבחקירתה במשטרה אמרה רק, שלנאשם יש שני זוגות נעליים – "זוג אחד, אני לא יודעת מה הם ונעלי עבודה" (ת/180 שו' 77) ולא אמרה דבר על כך שהיא זרקה נעליים שהנאשם נהג לנעול.

בהמשך עדותה בפנינו, אמרה האֵם שאת הנעליים שהיא זרקה, נהג הנאשם לנעול לעבודה וכי הן נקרעו ולכן הוא שם אותן בחוץ והיא זרקה אותן (עמ' 475 שו' 28-32). בתשובה לשאלה אם היא זרקה גם נעליים של ג'וואד השיב האם: "כן, כן, הוא עזר לאחיו והתלכלכו וגם זרקתי אותם" (עמ' 488 שו' 18-23). ג'וואד, לעומת זאת, טען שהאם לא זרקה נעליים שלו (עמ' 1274 שו' 26 ואילך), אם כי במקום אחר טען אחרת.

היה ניכר באֵם, שהיא מנסה לעזור לנאשם וכי אין היא יודעת, כל כך, מה טוב שתאמר. סבורה אני שעדותה לא היתה עדות אמת ואמנם, לא רק שאין כל תמיכה בדבריה, אלא שהם נסתרים בעדויות אחרות, לרבות עדותו של הנאשם עצמו.

31.3. בחקירתו הראשונה במשטרה נשאל הנאשם אילו נעליים יש לו והשיב, כי את הנעליים שהוא נעל בעת שנעצר רכש כשבועיים שלושה לפני כן וכי חוץ מזה אין לו נעליים והוא נועל נעליים של אחיו. (ת/199 דיסק 2 עמ' 3). בהמשך העדיף לשתוק כשנשאל על נעליים – ת/12 מיום 3.1.10.

בביהמ"ש הודה הנאשם שהוא נהג לנעול את הנעליים שבתמונה. נאמן, הפעם, לגרסתו במשטרה, הכחיש הנאשם לחלוטין, בעדותו בפנינו, את דבריה של אימו וטען, כי הוא עבד בנעליים הצבאיות, כי הוא לא עבד בנעליים שבתמונה וכי הן לא היו מלוכלכות בטיט ובכך שלל אפשרות שהנעליים שבתמונה נזרקו על ידי האם (ככל שבכלל נזרקו על ידה נעליים).

גם מעדותו של ג'לאל (בצירוף לתמונה), עולה שהנעליים שבתמונה לא היו מלוכלכות בטיט. אמנם, לאחר שנאמר לו על ידי הסנגורים כי אימו העידה שהיו נעליים שהתלכלכו והוא נשאל אם הוא זוכר שהיו נעליים שהתלכלכו בעבודה, אמר ג'לאל כי הוא עבד איתן בטיח, אז מן הסתם הן התלכלכו בטיט וכאשר נשאל אם יכול להיות שאלה הנעליים שאימו זרקה השיב שזה יכול להיות... (עמ' 1265 שו' 29 ואילך), אולם, בהמשך, לשאלה מתי נעל את הנעליים לעבודה, השיב שהיה זה מזמן, כשהנאשם עוד היה דתי, לפני כשנתיים שלוש, אולי כשנה לפני הרצח ובסופו של דבר אמר, כי הוא אינו בטוח ואינו יכול לומר עם איזה נעליים עבד (עמ' 1267 שו' 9 ואילך). אם כך, גם לפי עדותו של ג'לאל, הנעליים לא התלכלכו בטיט ביום המועד בו צולמה התמונה ובין יום הרצח.

הנאשם טען שהוא איננו יודע היכן הנעליים שבתמונה ואמר, כי יש לשאול את מי שחיפשו אותן (עמ' 1134 שו' 29-31) וכי, ככל שהוא יודע, הנעליים נמצאות בבית. לדבריו, אחרי שהוא נעצר הוא לא שאל, כלל, היכן הנעליים (עמ' 1135 משו' 25 עד עמ' 1136 שו' 2). תשובה זו תמוהה ביותר, שכן אם הוא אינו הרוצח, יש לו אינטרס ראשון במעלה שהנעליים יימצאו, ייבדקו, לא יימצא עליהן דם או D.N.A. של המנוחה והוא יזוכה מיד. לוּ היה הנאשם חף מפשע הוא היה כועס מאד על היעלמות הנעליים שבתמונה והיה מתעניין מאד בחיפושים אחריהן ובשאלה כיצד נעלמו ולאן והיה "הופך עולמות" על מנת שהן תימצאנה.

31.4. ההגנה טוענת בסיכומיה, כי הנאשם "בהגינותו המלאה" לא שינה גרסתו ו"דבק באמת", בכך שסיפר, כי הוא לא עבד בנעליים הנראות בתמונה וכי לא אלה הנעליים שאימו זרקה.

אינני סבורה כך. לטעמי, לא ההגינות ולא האמת היו הסיבה לכך שבענין זה (בניגוד לעניינים רבים אחרים), דבק הנאשם בגרסתו במשטרה, אלא הבנתו שהפעם אין הוא יכול להתאים את דבריו לגרסת האֵם, שהרי הוא כבר מסר למשטרה, כי הוא נהג לעבוד בנעליים הצבאיות. מאחר שבתמונה, שהינה ראייה ברורה שלא ניתן להפריך אותה, נראות הנעליים נקיות לגמרי ושלימות, היה ברור לנאשם, שהוא אינו יכול לומר שהוא עבד בנעליים אלה ולכלך אותן בטיט. לא היתה, איפוא, לנאשם, כל ברירה, אלא לעמוד על גרסתו במשטרה, לפיה הוא לא עבד בנעליים שבתמונה ומכאן שהן אינן יכולות להיות הנעליים שהאם זרקה, כביכול.

מכאן חוזרת השאלה על כנה - מאחר שהנעליים שבתמונה, אינן הנעליים שנזרקו על ידי האם (אם בכלל זרקה נעליים כלשהם), היכן הנעליים שבתמונה !?!

31.5. ודוק: הראיה הנסיבתית שיש להביא בחשבון איננה זיהוי העקבות החשודות, עם נעלי הנאשם, אלא הינה היעלמותן של נעלי הנאשם, אשר יכולות להתאים, מבחינת סוגן, לנעלי הנאשם, באופן שלא ניתן לבדוק אם נעלי הנאשם הותירו את העקבות.

לאור כך, היעלמות הנעליים, ללא שניתן הסבר סביר ואמין להיעלמותן וגרוע מכך - הומצא סיפור מופרך, מהווה ראיה נסיבתית נוספת נגד הנאשם.

32. בחינת האפשרות שהעקבות החשודות לא הוטבעו על ידי הרוצח -

32.1. הסנגורים טוענים, כי העקבות החשודות לא היו בזירה כאשר השוטרים הראשונים שהגיעו למקום נכנסו אליה. בטענה זו נסמכים הם על דבריו של השוטר חבס, אשר אמר בהודעתו במשטרה (בעמ' 3 שו' 6), שהוא עשה סריקה בעין ולא הבחין בסימני דם ליד הדלת הדרומית והוא כלל לא ראה עקבות כלשהן בזירה. גם ד"ר סלאח גדבאן נשאל בעדותו בביהמ"ש אם הבחין בעקבות נעלים בדם בתוך המשרד והשיב בשלילה (עמ' 20 שו' 17).

עוד מצביעים הסנגורים על כך, שבתמונות שצילם מז"פ בזירה נראית הרצפה נקייה לחלוטין ומסיקים מכך, כי בשלב זה עדיין לא היו עקבות בזירה וכי הן הוטבעו בשלב מאוחר יותר על ידי אנשים שנכנסו לזירה.

32.2. בדיקת טענות אלה לאור הראיות שהובאו, מצביעה על כך שאין בהן כל ממש.

אמנם חבס אמר בהודעתו במשטרה, שהוא לא הבחין בעקבות דם ליד הדלת הדרומית-האחורית (ת/141 עמ' 3 שו' 8-9), אולם מהמשך עדותו עולה, כי הוא עשה סריקה חפוזה ושטחית: "כשנכנסנו, סריקה בעין, דקה וחצי, לא מעבר לזה" (עמ' 141 שו' 29-30). יש לציין, כי אנו יודעים שעקבות נעליו של ג'לאל כבר היו בזירה ועובדה היא שחבס לא הבחין בהן, ללמדך על טיב הסריקה שהוא ערך. בנוסף, כפי שיובהר להלן, בטרם רוסס המקום באמידו שחור, בקושי ניתן היה לראות עקבות.

אחרי חבס הגיע ציטרון למקום וביחד עימו השוטרים אבינועם יעקב (להלן: "אבינועם") ויוהל נוביק (להלן: "נוביק").

ציטרון, בניגוד לחבס, כן הבחין בעקבה בדם לכיוון דלת היציאה - מטר או שניים לפני הדלת ואף סימן אותה. כך על פי הודעתו במשטרה, שהוגשה, בהסכמה, במקום עדותו הראשית (ת/206 שו' 7-8) וכך גם על פי עדותו בפנינו. בכך נשללת הנחת הסנגורים, המתעלמת מעדותו של ציטרון, כי מאחר שחבס לא הבחין בעקבות, הן לא היו שם. ככל הנראה, חבס לא הבחין בהן, מאחר שערך סריקה קצרה ומאחר שהעקבות לא היו בולטות, כפי שניתן להתרשם מצילומי הזירה.

גם בטענה לפיה מכך שהעקבות החשודות אינן נראות בצילומים הראשונים של רצפת הזירה יש להסיק שהן לא היו שם, בעת שהשוטרים הראשונים נכנסו לזירה, אין כל ממש. גם בצילומים הנוספים שנעשו, לאחר שהעקבות החשודות סומנו (תצלומים מס' 53 ו- 54), העקבות אינן נראות וכל שניתן לראות, בצילומים אלה, הם המשולשים הצהובים, המסמנים את מיקומן של העקבות. כן ראו, למשל, צילום מס' 55, אשר, למרות שהינו צילום תקריב של עקבה מס' 4, לאחר שרוססה באמידו שחור, העקבה נראית רק בקושי.

המסקנה היא, כי לא ניתן לראות את העקבות בצילומים לא מאחר שהן לא נמצאות במקום, אלא מאחר שהן אינן בולטות דיין. לאור כך, לא ניתן לקבוע, על פי שתי התמונות שנסרקו בעמ' 147-148 לסיכומי ההגנה, כי בעת שצולמו תמונות אלה, לא היו במקום עקבות.

אשר לד"ר גדבאן - כבר בהודעתו במשטרה השיב לשאלה אם ראה עקבות בדם ואמר, שהוא היה בהלם ושהממצאים לא עניינו אותו (ת/124 עמ' 3 שו' 8-12). אעיר, כי ציטוט דבריו, המובא בסיכומי הסנגורים הינו ציטוט חלקי. עוד קודם לכן בעדותו אמר ד"ר גדבאן, במפורש, שהוא לא נכנס למשרד, אלא היה ליד המנוחה. עוד אמר שהוא כלל לא ראה את הדלת האחורית ולא זוכר בכלל שראה דלת. בנסיבות אלה, בהן הוא כלל לא נכנס למשרד ואף את הדלת לא ראה, ברי שהוא לא יכול היה לראות את העקבות החשודות.

חבס היה השוטר הראשון שהגיע לזירה, הוא סגר את הזירה וחיכה לצוות שיגיע מתחנת מעונה. לדבריו, בתוך הזירה היו אז 2 רופאים (ד"ר סלאח גדבאן וד"ר נוהאד פארס) ומזכיר קופ"ח (חתאם פארס), ממנו חבס ביקש שלא יאפשר כניסת אנשים וסגר את הזירה (במדרגות המובילות אליה), בסרט סימון (עמ' 137 שו' 22-31).

בביהמ"ש הסביר ציטרון, כי לאחר שהוא קיבל את ההודעה על הרצח, הוא מיהר לזירה ומצא בה, ממש בדלת הכניסה, את חבס ורופא מקומי (ד"ר גדבאן). לדבריו, הוא היה השוטר השני (אחרי חבס), שהגיע לזירה (עמ' 750 שו' 23-27). מיד הוא דאג לסגור את הזירה וסרק את המשרד. הוא ראה את המנוחה שוכבת בצד שמאל, אך כלל לא התקרב אליה וגם לא לדם שהיה סביבה. הוא זיהה סימני דם של טביעות נעל לכיוון דלת היציאה האחורית, הזהיר את חבס והרופא שלא יתקרבו וסגר את הזירה (עמ' 747 שו' 4-26 ועמ' 748 שו' 1-6).

דברי ציטרון לפיהם הוא הבחין בעקבות, כבר בשלב בו הוא נכנס למשרד, אמינים עליי ואני קובעת, איפוא, כי העקבות החשודות היו בזירה כאשר ציטרון נכנס אליה. בנסיבות אלה, אין משמעות לשאלה מה עשה מי שנכנס לזירה לאחר שציטרון הבחין בעקבות וסימן אותן והאם נבדקו נעליהם של כל מי שהיו בזירה, בכל שלב שהוא.

32.3. כל שיש לבחון הוא, האם נשללה האפשרות אם מי מהאנשים שהיו בזירה, קודם לכניסתו של ציטרון, לרבות השוטרים שנכנסו עימו, יכול היה להטביע בה את העקבות החשודות.

על פי כל העדויות, האנשים שהיו בזירה קודם לכניסתו של ציטרון ואלה שנכנסו יחד עימו, הם: ג'לאל, חבס, ד"ר סלאח גדבאן, ד"ר נוהאד פארס, חתאם פארס, אבינועם ונוביק וכן שני הפרמדיקים ממד"א - אדוארד קחני וליאור סופר (להלן: "הפרמדיקים" – ת/115).

כפי שאראה להלן, בחינת העדויות והראיות מעלה, כי נשללה אפשרות שמי מהם הותיר את העקבות ולפיכך, המסקנה היחידה האפשרית היא, שאלה עקבות נעליו של הרוצח.

נעליהם של חבס ושל חתאם פארס נבדקו ונשללה האפשרות שהם הטביעו בזירה את העקבות החשודות וכך נבדקו ונשללו גם נעליהם של הפרמדיקים (ת/143 ו- ת/114), שהיו בזירה, ביחד עם עוד 4 אנשים נוספים שהיו בה בשלבים מאוחרים יותר.

טביעות נעליו של ג'לאל, באבק, נמצאו בזירה וגם נעליו נבדקו ונשללה האפשרות שהן הותירו את העקבות החשודות.

האפשרות שאבינועם ונוביק הותירו את העקבות החשודות נשללת, לאור כך שהוכח שהם לא נעלו נעלי ספורט, אלא נעליים משטרתיות. שניהם נראים בתמונות השוטרים (נ/2 - נ/5), בהן מצולמים גם שוטרים נוספים (עמ' 135) והם נראים כשהם נועלים נעליים משטרתיות ולא נעלי ספורט. ציטרון עצמו נראה, גם הוא, בתמונה נ/5, כשהוא נועל נעליים משטרתיות וכך הוא גם אמר בעדותו (עמ' 748 שו' 31).

אעיר, כי טענת ההגנה לפיה אבינועם נועל נעליי נייק, הינה טענה מטעה. היא נסמכת על כך שאבינועם, אישר לשאלת הסנגורים, שבעת מתן עדותו הוא נעל נעלי נייק (עמ' 299 שו' 29-31), אולם היא נשללת בתמונות הנ"ל.

לדברי ד"ר גדבאן הוא כלל לא הגיע לאיזור בו נמצאו העקבות החשודות ולא נכנס למשרד, אלא היה ליד המנוחה, כך שנשללה גם האפשרות שהוא היה זה שהותיר את העקבות.

ד"ר נוהאד פארס אמר בהודעתו, שהוגשה בהסכמה, כי הוא קצת התקרב לעבר המחסן, אבל לא יותר מכך (ת/124 עמ' 3 שו' 16). הוא העיד, שהוא נזהר לא לדרוך על דם, אך אישר, כי אינו יכול לשלול אפשרות שהוא דרך על טיפת דם מבלי ששם לב (עמ' 31 שו' 23-24).

גם אם אניח, לטובת הנאשם, כי בדברי ד"ר נוהאד, לפיהם הוא הגיע "עד חצי הדרך במשרד" יכול להיות שהוא התכוון לחצי הדרך בפרוזדור שבין המחסן לבין הדלת האחורית, גם אז נשללת האפשרות שנעליו הותירו את העקבות החשודות. זאת - לאור עדותו לפיה הוא נזהר שלא לדרוך בדם ולכל היותר דרך בטיפת דם ולאור מספק העקבות בדם וכמות החומר הנראה בהן (לטענת הסנגורים כי יכול להיות שאין מדובר בדם אלא בחומר ביולוגי אחר, אתייחס בהמשך ואראה, שם, כי קיימים נימוקים נוספים, התומכים בכך שהעקבות החשודות הינן עקבותיו של הרוצח), לא ייתכן שאלה עקבותיו של ד"ר נוהאד.

כזכור - על רצפת המשרד נמצאו מספר סימנים החשודים בדם "בתצורת עקבות" וריסוס באמידו שחור גילה מספר עקבות חשודות. דריכה בטיפת דם אחת (כפי האפשרות עליה העיד ד"ר נוהאד (או אף במספר טיפות דם), לא יכולה היתה להותיר מספר עקבות ובהן דם, כפי שנראה במעתקים שהועתקו מהזירה.

לשם המחשה אציין, כי בתוך עקבותיו נעליו של ג'לאל (שהיו עקבות באבק), נתגלו סימנים של טיפות דם עליהן הוא דרך לאחר שנכנס דרך החלון וכי אילו היה ד"ר נוהאד דורך בטיפת דם, ללא ששם לב לכך, היינו מצפים למצוא בטביעות נעליו סימנים כפי שנמצאו בטביעות נעליו של ג'לאל, אך הן לא היו מותירות טביעות כמו הטביעות החשודות.

32.4. לסיכום - לאחר שהוכח, בעדויות הנ"ל, לרבות עדויות ד"ר גדבאן וד"ר נוהאד ועדותו של חתאם פארס, שהינן עדויות חסרי פניות, מיהם כל האנשים שנכנסו לזירה עד שהגיע ציטרון ולאחר שנשללה האפשרות שנעליהם הן שהותירו את העקבות החשודות, הרי גם אם לא נבדקו נעליהם של כל מי שנכנסו לזירה לאחר ציטרון וגם אם לא נשללה האפשרות שמי מאלה שביקרו בזירה לאחר ציטרון נעל נעלי נייק, אין בכך כדי לפגום בקביעה, לפיה העקבות החשודות הן עקבות נעלי הרוצח. כך, גם אין עוד כל משמעות לכך שרשימת כלל האנשים שנכנסו לזירה נעלמה ושלא נבדקו נעליו של כל מי שנכנס לזירה לאחר מכן.

32.5. בחינת הטענה כי מקור העקבות החשודות אינו בדם המנוחה, אלא ב- D.N.A שלה -

הסנגורים טוענים עוד, כי ייתכן שמקור העקבות אינו בדם המנוחה, אלא ב- D.N.A שלה. טענה זו, מבססים הסנגורים על חוות דעתה של ד"ר בובליל (228) ועל עדותה בביהמ"ש, מהן עלה, כי בדיקה להימצאות המוגלובין בעקבות החשודות נתנה תוצאות שליליות.

ד"ר בובליל ציינה בחוות דעתה הנ"ל, כי בדיקה באמידו שחור מתבססת על פעילות חימצונית של מולקולות הברזל בהמוגלובין וקושרת את הצבען (הצבע שבחומר), אל ההמוגלובין, שצבעו אדום, ויתכן, כי פעולה זו מפריעה לתהליך החימצוני ולזיהוי החומר כדם ולכן התקבלה תשובה שלילית (ראו גם דבריה בעמ' 876).

האפשרות האחרת היא, כי מדובר ב- D.N.A של המנוחה (רוק, תאים), שמקורו אינו בדם, אלא בחומר ביולוגי אחר שמקורו במנוחה. המומחית אישרה שיכול להיות שעל הרצפה היתה כמות גדולה של D.N.A של המנוחה.

מכאן טענת ההגנה, כי גם אם הנכנסים למשרד נזהרו ולא דרכו בדם, יכול שמקור העקבות אינו בדם, אלא באותו D.N.A של המנוחה, שהיה על רצפת המשרד.

לאחר שנשללה האפשרות, שהעקבות הוטבעו על ידי מי מהנכנסים לזירה, עד לגילויין ונקבע, כי הן הוטבעו בה על ידי הרוצח, ממילא אין כל משמעות לשאלה אם אלה עקבות דם או עקבות D.N.A. גם אם אלו עקבות D.N.A ולא דם (ואני אינני סבורה כך), עדיין היעלמות הנעליים גרמה לכך שלא ניתן לבדקן ולמצוא אם יש עליהן שרידי D.N.A של המנוחה, וכבר אמרתי, כי בכך חשיבותה של ראיה נסיבתית זו.

32.6. עם זאת, אבהיר מדוע סבורה אני כי מדובר בעקבות בדם ולא ב- D.N.A ממקור אחר;

התמונה הכוללת, המתקבלת מהזירה, מצביעה, בסבירות גבוהה, על כך שאלו הן עקבות בדם.

ראשית, D.N.A אינו חומר הנראה לעין ואילו הסימנים נראו לציטרון (וגם לפיאמנטה), כסימני דם ואף בדיקת אמידו שחור הצביעה על נוכחות צבע אדום. בנוסף, לאור מספר הדקירות הרב, שנדקרה המנוחה, תוך מאבק, ולאור כמויות הדם שנמצאו בזירה, לא מתקבל על הדעת שנעליו של הרוצח כלל לא התלכלכו בדם המנוחה. מעבר לצריך אומר עוד, כי אם עקבות הנעליים נוצרו מדריכה בכמויות גדולות של D.N.A של המנוחה, הנמצאות בזירה, הרי מאחר שלא ניתן לראות D.N.A והנכנסים לזירה לא היו יכולים להיזהר מלדרוך עליו (כפי שעשו לגבי הדם), היינו מצפים למצוא בזירה עקבות דומות, נוספות, לאו דווקא כאלה המובילות אל השירותים והכיור.

אציין, כי גם על פי חוות דעתה של ד"ר בובליל (ת/228), אם החומר שיצר את העקבות אינו דם, צריך היה החומר הביולוגי שהכיל D.N.A של המנוחה, להיות "מוסך בנוזל אדום שמקורו אינו ידוע" ולא נמצא כל נוזל אדום (למעט דם), על רצפת המשרד ואף לא ידוע על הימצאות נוזל אדום במשרד.

לפיכך, בנסיבות הענין, ניתן לומר, בסבירות גבוהה ביותר, כי העקבות הן, אכן, בדם. אולם, כפי שהובהר לעיל, בנסיבות הענין אין לכך משמעות של ממש.

32.7. הסנגורים טוענים עוד, כי בכל פינות העבודה, בהן נעשה "חיפוש", לא נמצאו עקבות בדם, למרות שניתן היה לצפות שהרוצח ישאיר במקום עקבות. לא ברור מהי המסקנה שמבקשים הסנגורים להסיק מכך, שהרי, ללא כל קשר לזהותו של הרוצח, אין חולק ואין ספק, שהוא היה במשרד ופיזר את הקלסרים והניירות ובכל זאת לא התגלו שם סימני דם.

דווקא טענתם הנ"ל של הסנגורים, אשר בבסיסה עומדת ההנחה (היחידה האפשרית, גם לטעמי), כי בנסיבות בהן נרצחה המנוחה, לא ייתכן, שנעליו של הרוצח כלל לא התלכלכו בדם, מחזקת את המסקנה לפיה העקבות החשודות הם עקבותיו של הרוצח. דווקא העובדה שהעקבות החשודות, שנמצאו בדרך אל הכיור והשירותים, שהרי לא סביר שהרותח לא הותיר כלל עקבות בדם ואילו העקבות החשודות הן העקבות היחידות בדם שנמצאו במקום והן נמצאו דווקא בדרך לכיור. והרי כבר הובהר, כי מכך שלא נשארו כל סימני דם על מסמכים שפוזרו, למרות שאין ספק שידיו של הרוצח הזדהמו בדם, המסקנה היחידה המתקבלת על הדעת היא שהרוצח הלך לכיור ושטף את ידיו בטרם הפך את המשרד.

זאת ועוד - עובדה היא, כי נעליו של הרוצח (ללא קשר לזהותו) הותירו עקבות "חלשות", יחסית, שהלכו ונחלשו בכל צעד נוסף. ניתן לראות זאת, בבירור, בתצלומים 55 ו- 57 ל-ת/96 וכן ב-ת/168. בתצלום 55 רואים פירוט עקבת נעל המסומנת 4 בצילומים, היא העקבה הקרובה יותר למקום בו היתה מוטלת הגופה ואילו בתצלום 57 רואים פירוט של עקבת הנעל המסומנת 6א' בצילומים וניתן להיווכח, ללא כל קושי, כי העקבה בתצלום 57 חלשה הרבה יותר ובקושי נראית. עובדות אלה תואמות את המסקנה, לפיה, לאחר הטבעת אותן עקבות חשודות, לא נותר עוד די חומר על נעליו של הרוצח, על מנת שיותיר עקבות על הרצפה. לכן אין עקבות בדם בפינות העבודה שנהפכו ולכן גם מסתיימות העקבות החשודות, כשני מטרים לפני הדלת האחורית ממנה יצא הרוצח.

יש בכך גם כדי להסביר העדר כתמי דם בחצר האחורית ובשביל המקיף את הבית ומוביל אל המקום בו חנה רכבו של הנאשם.

32.8. בהתייחס לאמור לעיל, אציין, כי דווקא העובדה שלא נמצאו עקבות בדם בפינות העבודה, עומדת בסתירה לטענת הסנגורים לגבי המידה בה התלכלכו בגדיו של הרוצח וכן בסתירה לטענתם, לפיה לא ייתכן שלא נותרו סימנים ביולוגיים של המנוחה ברכבו של הנאשם.

32.9. בכך שהנעליים שנעל הנאשם, בעת שנעצר, אינן מתאימות לעקבות, אין ולא כלום לאור השהות שהיתה לו להחליף את בגדיו ונעליו.

י. טביעת נעל באבק :

33. הסנגורים טוענים, כי ראיה מרכזית לחפותו של הנאשם טמונה בעקבת נעל באבק, שנמצאה על דף שנמצא בין הדפים שהושלכו במשרד בעמדת העבודה של האב (ת/164).

לטענתם, מאחר שאיש מכל האנשים שהסתובבו במשרד לא אמר שהוא ניגש למקום זה, מעיד מיקום הדף, על כך שהרוצח הוא זה שהותיר עקבה זו במקום. גם לדעת מר רוזנגרטן, מומחה ההגנה, עקבה זו, שלא זוהתה כשייכת לבג"ח, מעלה ספק בדבר אשמתו של הנאשם.

לטעמי, לא כך הדבר.

ראשית, לאחר שנקבע, כי העקבות החשודות הן עקבות נעלי הרוצח, ברי שהעקבה באבק איננה יכולה להיות, גם היא, שייכת לרוצח, שכן אין חולק שאין זו עקבה של נעלי הנייק, שהותירו את העקבות החשודות.

שנית, דווקא העובדה, שמדובר בעקבה באבק, אינה מתיישבת עם הטענה שמדובר בנעלי הרוצח, אשר ניתן להניח בסבירות גבוהה מאד, עד כדי וודאות, שהן התלכלכו בדם ולא סביר שנותר עליהן אבק, היכול להשאיר טביעה של עקבה באבק, שהרי אין חולק שהמסמכים פוזרו לאחר הרצח.

שלישית, עצם העובדה שהעקבה נמצאה על דף שהיה על הרצפה, בין מסמכים אחרים, אינה מצביעה, בהכרח, על כך שהיא הוטבעה שם ביום הרצח, שהרי קורה, לא אחת, שדף נופל על הרצפה, דורכים עליו בטעות וכך מותירים עליו עקבת נעל. קיימת, איפוא, אפשרות, ריאלית וסבירה, שהעקבה הוטבעה על הדף במועד כלשהו לפני הרצח והדף הוחזר למקומו, כשהעקבה מצויה עליו.

יא. חסרונו של השטיחון :

34. נמצא, כי ברכבו של הנאשם חסר השטיחון שלמרגלות הנהג ((להלן: "השטיחון" - ת/91 + התמונות המצורפות אליו).

המאשימה טוענת, כי השטיחון הוצא על ידי הנאשם מהרכב לאחר הרצח, מחשש שמא יימצאו עליו סימנים ביולוגיים של המנוחה. המאשימה סומכת טענתה זו לא רק על עצם העדרו של השטיחון, אלא גם על שקריו של הנאשם בנוגע לסיבת היעדרו והפרכת גרסתו בענין זה.

העדרו של השטיחון מתיישב, לכאורה, עם הטענה לפיה הנאשם, שנמלט ממקום הרצח, ברכבו, הוציא את השטיחון ונפטר ממנו, על מנת להעלים סימנים ביולוגיים של המנוחה, שדבקו בו, או שהנאשם חשש שדבקו בו.

לפיכך, העדר השטיחון יכול להוות ראיה נסיבתית לביצוע הרצח על ידי הנאשם ובנוסף - להוות חלק מההסבר להעדר ממצאים מרשיעים ברכב.

הנאשם יכול היה להפריך ראיה נסיבתית זו לוּ היה מספק הסבר אמין להיעדרו של השטיחון. אולם, לא רק שלא עלה בידו לעשות כן, אלא גרסתו של הנאשם בנוגע לאשר אירע לשטיחון, היכן, כיצד ומתי הוצא מהרכב, רווית עדותיו כבושות, שקרים, סתירות ופרכות, עד שאין מנוס מלומר, כי היא הופרכה כליל וכי מדובר בגרסה שקרית.

35. גם בנוגע לשטיחון חלו התפתחויות בגרסת הנאשם, בהתאם להתקדמות בחומר הראיות. הנאשם אמנם טען, כבר בחקירתו הראשונה, כי השטיחון הוצא מהרכב, בעת שהרכב תוקן במוסך, לאחר שעבר תאונת דרכים (ומבחינה זו, וזו בלבד, היתה גרסתו עקבית), אולם, כשהתבקש לתת פרטים שתק וסירב להגיב. בביהמ"ש מסר פרטים שהובררו כלא נכונים ואף הראיות שהביא, בסופו של דבר, בפרשת ההגנה, במטרה להוכיח גרסתו, סותרות את גרסתו.

הנאשם טען שהשטיחון הוצא על ידי המוסך בו הוא תוקן לאחר שעבר תאונת דרכים. בגרסה זו דבק הנאשם, החל מחקירתו הראשונה במשטרה ולכל אורך המשפט. אולם שאר פרטי גרסתו ובהם - אופן קרות התאונה, היכן תוקן הרכב והיכן הוצא השטיחון, הינם פרטים כבושים, שנמסרו על ידו, לראשונה, בביהמ"ש, לאחר שבחקירותיו במשטרה מילא פיו מים.

בחקירתו הראשונה לא נשאל הנאשם היכן הוא תיקן את הרכב וכאשר נשאל על כך בחקירה מאוחרת יותר, מיום 12.1.10 (ת/13), עמ' 2 שו' 10 ואילך, הוא שתק וסירב להשיב.

לפיכך, בנסיון לברר את טענת הנאשם, למרות שתיקתו, נשאל אביו של הנאשם מה מצב הרכב. האב סיפר שהרכב היה ישן, אך לא הזכיר שהוא עבר תאונה וגם בביהמ"ש לא ציין דבר בענין זה (עמ' 83 לפר' שו' 4 ואילך), זאת למרות שהנאשם סיפר שהוא שילם על התאונה בשיק של אביו, על סך של 7,000 – 8,000 ₪, שאיננו סכום מבוטל. תמיהה היא, בעיניי - אם אמת בדבריו אלה של הנאשם, הכיצד האב לא אמר זאת ולא התייחס לכך, כלל, בעדותו.

36. למרות שתיקתו (התמוהה, יש לציין), של הנאשם, בדקו החוקרים במוסכים, בפקיעין ובעוספיה (מזכרים ת/204 ו- ת/79) ומצאו כי הרכב אמנם טופל בהם, אך לא בגין תאונה כלשהי. כמו כן הוברר, כי השטיחון לא הוצא מהרכב במוסכים אלה.

מצוידים באינפורמציה זו, חזרו החוקרים אל הנאשם ושאלו אותו, שוב, היכן תיקן את רכבו לאחר התאונה ומה היו נסיבות התאונה. גם הפעם בחר הנאשם, שוב, לא להגיב, כלל, לשאלות החוקרים ושתק (חקירה מיום 10.1.10 - ת/10ג' עמ' 8). גם כאשר נאמר לו, בחקירה נוספת (מיום 12.1.10), שבעל המוסך מפקיעין אשר תיקן את רכבו, אומר שהוא לא הוציא את השטיחון וגם כאשר אמרו לו שחברו ג'אד אמר שהוא לא זוכר שהיה חסר שטיחון ברכב והטיחו בו שהוא נפטר מהשטיחון לאחר שזה התלכלך בדמה של המנוחה, המשיך הנאשם ושתק (ת/13 עמ' 3).

37. הפעם הראשונה בה הנאשם נוקב בשמו של המוסך בו, לטענתו, תוקן הרכב לאחר התאונה ובו הוצא השטיחון, היתה בעדותו בבית המשפט.

לכבישת עדותו של הנאשם (גם בנושא זה וגם בנושאים אחרים, כמפורט בהכרעת דין זו), יש משקל של ממש לחובתו. כאמור, זכותו של נאשם לבחור בזכות השתיקה, אך בחירה זו יכול שתפעל נגדו. כך, במיוחד, מקום בו הוא נדרש ליתן הסבר לממצאים בחקירה, או למסור פרטים על מנת שניתן יהיה לבדקם והוא מסרב לעשות כן ומוסר את הפרטים רק בביהמ"ש.

שתיקתו של הנאשם וסירובו למסור למשטרה פרטים על המוסך בו הוצא השטיחון, הינה "שתיקה רועמת", המחזקת את ראיות התביעה ומהווה התנהגות מפלילה. נראה, כי סירובו של הנאשם לומר, בחקירותיו כיצד קרתה התאונה והיכן המוסך בו תוקן הרכב ובו הוצא, כביכול, השטיחון נועד כדי להרוויח זמן, על מנת שהנאשם יוכל "לארגן" לו גרסה ועדים.

ואמנם, בפרשת ההגנה הובאו, לפתע, עדים בנושא זה. אלא, שבסופו של דבר לא הצליח הנאשם לארגן לעצמו גרסה ברורה ואמינה. הגרסה שהועלתה על ידו בביהמ"ש, לא הוכחה וגרוע מכך - התגלו בה סתירות, תמיהות ופרכות (שיפורטו להלן), אשר, למעשה, מפריכות אותה, באופן שיש לראות בה שקר של נאשם בענין מהותי, שהופרך בראיות חיצוניות ומשכך - מסייע לראיות התביעה.

38. בגרסתו של הנאשם, בענין השטיחון, התגלו סתירות בשלושה נושאים:

38.1. אופן קרות התאונה הנטענת.

38.2. המוסך בו בוצע התיקון הנטען.

38.3. טיב התיקון שבוצע ברכב.

38.4. בנוסף, הנאשם לא הביא כל ראיה לכך שהשטיחון לא הוחזר לרכב לאחר התיקון ולא הביא ראיה לתשלום עבור התיקון.

38.1. אופן קרות התאונה הנטענת -

הנאשם טען שהנזק אירע כתוצאה מכך שהוא התנגש בעץ (עמ' 1120), אולם שמאי שהובא כעד הגנה מטעם הנאשם, מר האני חיר אלדין (להלן: "השמאי") ואשר בדק את הרכב, שלל גרסה זו בחקירתו הנגדית בפנינו.

בחוות דעת השמאי מיום 28.11.10 (נ/48) נאמר, קצרות: "לבקשתכם בדקנו את הנזק הקיים לטענתכם ברכב הנדון ולהלן ממצאינו. לפי מיטב דעתנו המקצועית נוכחנו כי קיים נזק ברצפת תא הנהג ומתחת לדוושות בצד שמאל של הרכב וכי התיקון שבוצע בו לא בצורה המקצועית הנדרשת". לחווה"ד צורפו תמונות התיקון. השמאי לא יכול היה לומר מתי בוצע התיקון (עמ' 1327).

בחקירתו בבית המשפט שלל השמאי מכל וכל את גרסת הנאשם לגבי אופן קרות התאונה, בהעידו, מפורשות, כי נזק, כפי שראה ברכב, יכול להיגרם כתוצאה מכך שהרכב עלה על גוף קשיח, מסיבי, כלשהו, כגון הגבהה, אבן או ברזל, אך לא כתוצאה מהתנגשות של הרכב בדבר מה (עמ' 1317-1318).

38.2. המוסך בו בוצע התיקון -

הנאשם טען, כי לאחר התאונה הגיעו שניים מחבריו – ג'אד באדר וג'יהאד ועזרו לו לגרור את הרכב לאזור התעשיה גוליס בתרשיחא, אל בחור בשם מורד, אשר חתך את החלק שמתחת לדוושות והביא את הרכב למוסך "המומחים" בכפר יאסיף, שם הלחימו חלק של רכב אחר, במקום החלק של השאסי, שמורד חתך (עמ' 1121 שו' 2).

לאחר עדותו זו של הנאשם ניסתה המשטרה, באמצעות השוטר חיים שטרית (להלן: "שטרית"), לאתר מוסך בשם "המומחים", אולם התברר כי לא קיים בכפר יאסיף מוסך בשם זה (ת/258 ועמ' 1445).

כאשר הוצג בירור זה בפני הנאשם, בחקירתו בביהמ"ש, הוא עמד על דעתו כי קיים מוסך כזה וטען שהוא יכול להסביר בדיוק איפה הוא נמצא (מעמ' 1115 משו' 28-30 עד עמ' 1116 שו' 3).

חרף דברי הנאשם, כאשר נחקר שטרית הסנגורים לא אמרו לו, כי קיים מוסך בשם "המומחים", אלא שאלו אותו אם הוא מכיר מוסך בשם "הדייקנים" והעד השיב שהוא מכיר מוסך בשם "המדייקים". לא הובהר כיצד "נולד" שם זה ומדוע הנאשם לא הזכיר אותו בעדותו. טענת ההגנה, כי הנאשם טעה בשם המוסך, איננה יכולה לבוא מפי הסנגורים, אלא צריכה היתה לבוא מפי הנאשם, בצירוף הסבר, כיצד ומדוע טעה.

מכל מקום, כפי שנראה להלן - הנאשם גם לא הוכיח שהרכב תוקן במוסך הדייקנים או כי השטיחון הוצא ממנו במוסך זה ולא הוחזר לרכב.

בנוסף, הנאשם לא הביא מי מחבריו הנ"ל ואף לא את מורד, על מנת שיאמתו את דבריו בנוגע לתאונה, או באשר לחסרונו של השטיחון. חברו של הנאשם, מר ג'אד באדר (להלן: "באדר"), אשר עבד עם הנאשם בשיפוצים ואף נהג ברכבו של הנאשם, אמר בעדותו בביהמ"ש, כי לא זכור לו שהיה חסר שטיחון ברכב (עמ' 49 לפר' שו' 13-14) ואף לא סיפר על תאונה שהיתה לרכב. לדבריו, הרכב היה בטיפול במוסכים בינוח, פקיעין ועוספיה. הוא לא הזכיר מוסך בכפר יסיף ואף לא נשאל על כך, ע"י הסנגורים, בחקירתו הנגדית.

הנאשם הביא עדים, אחרים, במטרה להוכיח טענתו, אולם לא רק שאין בעדויותיהם כדי להוכיחה, אלא דבריהם סתרו את גרסת הנאשם, בפרטים מהותיים ואף לא הומצא מסמך כלשהו אשר יעיד על ביצוע תיקון ברכבו של הנאשם.

מורד מטאנס (להלן: "מורד"), העיד, אמנם, שהנאשם הביא אליו את הרכב לתיקון ושהוא לקח את הרכב למוסך "אצל חוסאם", אולם טען, כי שם המוסך הינו "הדייקנים" (ולא "המומחים" כגרסת הנאשם). תעודת עוסק מורשה של העסק צורף לסיכומי ההגנה.

כן העיד מר מסאדה חוסיין (להלן: "חוסין"), שהינו בעל מוסך "הדייקנים" הנמצא בכפר יאסיף, אשר, על פי הנטען, טיפל ברכב של הנאשם. בתשובה לשאלת הסנגורים אם העד הוציא שטיחונים מהרכב השיב העד שהוא הוציא את השטיחון של הנהג והסביר כי חייבים לעשות כך כאשר מרתכים, כי שטיח זה ריפוד וזה מסוכן (עמ' 1465 שו' 29-30). עם זאת, כאשר נשאל אם הוא החזיר את השטיחון בסוף התיקון השיב שהוא אינו זוכר.

עדותו של חוסין, לפיה בוצעו ריתוכים ברכב, נסתרה בחוות דעתו של השמאי. בחקירתו בבית המשפט הבהיר השמאי, באופן חד משמעי, כי התיקון בוצע ללא כל ריתוכים וללא הלחמות, אלא נעשה רק נסיון ליישר את הפח מתחת לדוושות (עמ' 1315 ו- 1319 לפר'). אמנם, הוא אישר, כי כדי לנסות ליישר את הפח היו צריכים לחתוך את הלבד שעל רצפת הרכב (עמ' 1316 שו' 24-27), אולם די בכך שלא בוצע ריתוך, כדי לסתור, מהותית, את דבריו של חוסיין.

38.3. עלות התיקון ואופן התשלום עבורו -

כאמור, הנאשם טען שהוא שילם עבור התיקון סך של 8,000 - 7,000 ₪, סכום שאינו סביר לחלוטין, לאור חוו"ד השמאי מטעמו, אשר העיד, כי תיקון כזה צריך לעלות כ- 3,000 ש"ח (עמ' 1320 שו' 19 ועמ' 1324).

הנאשם טען שהוא שילם עבור התיקון בשיק של אביו. דא עקא, שהאב אינה מאמתת זאת והנאשם לא הציג קבלה על התיקון ואף לא מסמכים מהבנק, כגון עותק השיק, או דף חשבון לפיו נפרע שיק שכזה, ללא שניתן למחדל מהותי זה כל הסבר וההלכות בענין זה ידועות.

39. התייחסות לטענות ההגנה בנוגע לשטיחון -

לא ניתן לקבל את טענת ההגנה לפיה הדרך בה בוצע התיקון אינה רלבנטית לענייננו. על אף שבכל מקרה היה צורך להוציא את השטיחון ולחתוך את הלבד, הסתירה המהותית בין דבריו של חוסיין לבין דברי השמאי מטעם ההגנה, באשר לאופן קרות התאונה ובאשר לטיב התיקון, בצירוף עדותו הכבושה של הנאשם בנוגע לזהות המוסך בו בוצע התיקון, הזיגזגים בשמו של המוסך, העובדה שלא הוצג כל מסמך המעיד על ביצוע התיקון במוסך זה, ואף לא הוגש השיק באמצעותו נטען כי שולם עבור התיקון וכל האמור לעיל, מצביעים על כך שהנאשם לא אמר אמת בנוגע לנסיבות בהן נעלם השטיחון.

ההגנה טוענת, עוד, כי העובדה שהמשטח הבסיסי, עליו היה מונח השטיחון שחוק, הרבה יותר מאשר המשטח של המושב שליד הנהג, מצביעה על כך שהשטיחון הוסר מהרכב זמן רב עובר לרצח. טענה זו לא נתמכה בעדות או בחוו"ד כלשהיא (של מוסכניק, למשל) והיא אף מנוגדת לנסיון החיים, שכן דרך כלל, המשטח מתחת לשטיחון של כסא הנהג מתלכלך ונשחק הרבה יותר מהאחרים ובוודאי כך הדבר כאשר מדובר ברכב ישן מאד, המשמש גם לנסיעות לעבודה בשיפוצים. לפיכך, אין בשחיקת המשטח, או במידת הלכלוך שבו, כדי לסתור את הטענה כי השטיחון הוסר לאחר הרצח.

40. נראה, איפוא, כי הנאשם, בנסיונו של הנאשם למצוא הסבר להיעלמות השטיחון, המציא תאונה שלא היתה (או הפריז מאד בתאונה, בה עלה על מכשול וגרם נזק לקרקעית הרכב) וניסה לטעון כי השטיח הוסר במוסך ולא הוחזר.

כך או כך, החשוב לענייננו הוא, כי גרסתו של הנאשם לא רק שלא אומתה, אלא שהיא נסתרה והופרכה, כך שנותרים אנו, שוב, ללא הסבר לראיה נסיבתית המסבכת את הנאשם.

יב. ממצאים ביולוגיים ברכב הנאשם :

41. אין חולק, כי ברכבו של הנאשם (על ידית הדלת ועל עשבים שנמצאו ברכב), נמצאו סימני דם שזוהו כדמו של הנאשם. אולם, מעצם הימצאות דם הנאשם ברכב לא ניתן להסיק כל מסקנה, שכן גם לוּ היה הנאשם נחתך בעבודה (כטענתו שנדחתה), היינו מצפים למצוא ברכב, בו נהג, סימנים מדמו.

לא הובאה בפנינו כל ראיה בשאלה, האם העשבים שנמצאו ברכב הינם אותם סוגי עשבים הגדלים בחצר האחורית של המשרד, אליה מובילה דלת היציאה האחורית מהמשרד, אולם מעניין לציין, כי כאשר התבקש הנאשם בביהמ"ש, להסביר מהיכן הגיעו לרכבו העשבים מוכתמי הדם אמר: "לא זוכר, לא יודע איך זה הגיע. זה, יש הרבה עשביה שם, מסביב לכל הבית בכלל. גם כשעולים במחסן של סבא שלי יש שם, יש שם עשביה בכניסה [….] בתוך הבית יש איזה רחבה כזאת שהיא אדמה ויש שים הרבה עשביה… אני לא יודע, לא יודע להגיד מאיפה זה הגיע". (עמ' 1113 שו' 7-14).

42. לאחר ריסוס תא הנוסעים הקדמי ברכב, בתרסיס "בלו סטאר" לאיתור חומר החשוד כדם, התקבלה זהירה על ריצפת הרכב למרגלות כיסא הנהג ועל חיפויי הפלסטיק הצמודים למשטח עליו היה השטיחון של הנהג, כולל סמוך לדוושה. זהירה כזו מעידה על הימצאות כתמי דם אולם, בבדיקה לאיתור דם התקבלה תשובה שלילית וכמות ה- D.N.A היתה מתחת לסף המאפשר קבלת פרופיל גנטי (ת/102 וכן עדות ד"ר בובליל, בעמ' 845 שו' 3-7).

לכאורה, אמנם, היינו מצפים למצוא סימני דם, של מי שנרצח בסכין, ברכב בו נמלט הרוצח. אולם, כאמור, העדר ממצא אינו ראיה ובנסיבות המקרה דנן, בוודאי שאין בכך כדי לשלול ביצוע הרצח על ידי הנאשם, או כדי להעלות ספק באשמתו. גם לאור העדר השטיחון וההזדמנות שהיתה לנאשם לנקות את הרכב, אין להתפלא על כך שלא נמצאו ברכב ממצאים ביולוגיים של המנוחה.

43. כאמור, הסנגורים סבורים, כי בגדיו של הרוצח והרוצח עצמו, היו צריכים להיות מלוכלכים בדם רב ולכן טוענים הם, שאין זה סביר שברכבו של הנאשם לא נמצא זכר לדמה של המנוחה (וכן, כי אין זה סביר שג'לאל אשר ראה את הנאשם לאחר הרצח, לא ראה עליו דם).

אכן, סביר מאד שבגדיו של הרוצח הזדהמו בדמה של המנוחה (למעשה – כמעט לא ייתכן אחרת), אולם לסברתם של הסנגורים בדבר מידת זיהום בגדיו של הרוצח בדם, אין כל בסיס בראיות והיא גם לא נתמכה בחוות דעת.

נהפוך הוא: פיאמנטה השיב לשאלת הסנגורים בענין התזת דם המנוחה על הרוצח ואמר, כי הכל תלוי במיקום הרוצח מול הנתקף ובזוית בה הוצאה הסכין (עמ' 341). פיאמנטה הסכים, עם זאת, כי ידו של הרוצח תזדהם בכל מקרה (עמ' 340 לפרו'). דבריו אלה של פיאמנטה אושרו בעדותו של ד"ר זייצב (עמ' 418 שו' 1-9) והם לא נסתרו על ידי ההגנה.

אדגיש שוב, כי, ללא קשר לזהות הרוצח, היינו מצפים למצוא סימני דם במקומות בהם לא ייתכן שהרוצח לא היה, כגון, באזור המגירות והכוננית בהן ועליהן היו המסמכים והקלסרים שהרוצח פיזר במשרד, על הקלסרים והניירות עצמם, בחצר האחורית, דרכה נמלט הרוצח, על העשבים דרכם היה הרוצח חייב לעבור, על הקרקע עליה דרך לפחות בסמוך לדלת האחורית, וזאת - גם אם פנה לכיוון האחר של החצר ולא הלך בדרך בה הלך הנאשם, אולם החוקרים סרקו את החצר ולא מצאו דבר.

ודוק: בשלב הראשוני של הבדיקה, החוקרים כלל לא חשדו בנאשם ובוודאי לא ידעו את מסלול הליכתו מהדלת האחורית, מסביב לבית, במקום בו השאיר את רכבו, כך שלא ניתן לטעון שהם חיפשו סימנים בחצר באופן מגמתי.

לפיכך, העובדה שבכל המקומות הנ"ל לא נמצאו כל סימני דם, מצביעה על כך שהרוצח לא היה כה מזוהם בדם, כפי שמנסה ההגנה לטעון. עוד יש להזכיר, את העקבות החשודות ואשר נאמר לגביהן לעיל ואת העובדה שהן הובילו לעבר הכיור. כל אלה מצביעים על כך שהרוצח, ללא קשר לזהותו, רחץ את ידיו בכיור.

בכל האמור לעיל (בנוסף להזדמנות של הנאשם לנקות את הרכב ובנוסף להיעלמותו של השטיחון), יש גם כדי להסביר את העובדה שלא נמצאו סימנים ביולוגיים של המנוחה ברכב. לפיכך, אין בכך שלא נמצאו סימנים כאמור, כדי לעורר ספק באשמתו של הנאשם.

44. הסנגורים טוענים עוד, כי הטענה לפיה הנאשם העלים את השטיחון מאחר שהוא התלכלך בדם, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, כי במסלול ההליכה מהמשרד לרכב, אותו מייחסת המאשימה לנאשם, לא נמצאו סימני דם.

אינני סבורה כך.

גם אם אפשר שהרכב לא התלכלך בדם המנוחה (או שהתלכלך ונוקה), האפשרות שהשטיחון (העשוי חומר סופג), כך התלכלך, בוודאי קיימת. השטיחון יכול היה להתלכלך בדם מכל חלק אצל הנאשם שזוהם בדם המנוחה, אף ללא שישארו סימנים בני זיהוי ביציאה מהמשרד ואף ייתכן שהנאשם שם על השטיחון את החלק העליון של בגדיו, שהתלכלך בדם. עוד ייתכן, שהנאשם רק חשש שמא השטיחון, העשוי חומר סופג, הוכתם בדם או ב- D.N.A של המנוחה ולכן נפטר ממנו.

יג. התנהגות מפלילה של הנאשם :

45. התנהגות מפלילה מהווה ראיה נסיבתית לחובתו של נאשם לפיכך, ככל שלנאשם אין הסבר להתנהגות מפלילה, מתווספת היא, כראיה נסיבתית, לראיותיה של התביעה ופועלת לחובתו - ע"פ 2996/09 - אחמד דבור נ' מדינת ישראל . (11.5.2011).

התנהגות מפלילה יכולה ללבוש אופנים שונים, כגון, סירוב ליתן דגימה ביולוגית, הימלטות ממקום ביצוע העבירה, שתיקה בחקירה, סירוב למסור הסבר או פרטים, מקום שאלה נדרשים וכיוצ"ב.

עם זאת, ככל שניתן הסבר סביר ואמין להתנהגות המפלילה, נוטל ההסבר את עוקצה ואין היא נזקפת לחובת הנאשם. לפיכך, על בית המשפט לבחון את ההתנהגות המפלילה, לאור כלל הראיות שהובאו בפניו ולאור הסבריו של הנאשם - ע"פ 663/81 - אברהם חורי נ' מדינת ישראל . פ"ד לו(2), 85.

בהתנהגותו של הנאשם לאחר הרצח נמצאו מספר התנהגויות מפלילות, שלא ניתנו להן הסברים סבירים ואף חמור מכך – בהסברי הנאשם נמצאו, שוב, גרסאות כבושות ושקרים מהותיים, המהווים חיזוק וסיוע לראיות התביעה, הכל כפי שיפורט להלן.

46. המפגש בין הנאשם לג'לאל -

46.1. דקות בודדות לאחר השעה 12:00, ראה ג'לאל, לגרסתו, את הנאשם מחוץ לדלת הבית. ג'לאל לא סיפר זאת, תחילה, אלא רק בעקבות השחזור שנעשה עימו. בהודעתו מיום 23.12.12 (ת/152), סיפר ג'לאל, שהוא העביר את המצרכים שקנה מהרכב אל הבית (ולשם כך הלך מספר פעמים בין הרכב לבין הבית), הוא הסיר בול עץ, אשר שימש כמעצור לדלת וכשפנה לסגור את הדלת ראה את הנאשם "... מגיע מכיוון ערימת העצים שנמצאת מאחורי הדלת, שזה בכיוון דרום ביחס לחזית הבית, הגיע כמעט אל מול הדלת והתכופף כאילו שהוא רוצה לקחת משהו מהרצפה ואז נפגשו מבטינו בחטף, ותוך כדי שהדלת נסגרה עד הסוף ראיתי את גיסי מוחמד מעבר לזכוכית קם וממשיך לכיוון הרחוב, שזה לכיוון צפון, איפה שרכבי חנה מאחורי הרכב של מוחמד..." (ת/152 עמ' 1 שו' 9 ואילך).

ג'לאל סיפר בעדותו, שהנאשם התקרב אל הדלת, הרים את ראשו ועשה לעברו תנועת שלום (עמ' 215 שו' 29 ואילך). ג'לאל הסביר שהוא ראה את הנאשם, תוך כדי שהוא סוגר את הדלת ותוך כדי "הסיבוב" הוא ראה "את פניו של הנאשם עוברות" (עמ' 217 שו' 10-12).

ג'לאל הוסיף והבהיר בעדותו, כי הוא ראה רק את פניו של הנאשם, לפרק זמן קצר: "אני ראיתי אותו מכופף, אני לא יודע אם הוא ניסה להסתיר איזה משהו או ניסה שאני לא אראה אותו. אני ראיתי את הפנים שלו תוך כדי סיבוב, ממש פנים אל פנים, הוא עשה לי כזה עם הראש 'שלום' וזהו ואני נכנסתי פנימה. לא היה שום סימן כאילו של... לא הספקתי לראות" (עמ' 168 שו' 18 ואילך).

46.2. טענת ג'לאל לפיה הוא לא סיפר, מלכתחילה, על המפגש עם הנאשם, מאחר שלא היה בטוח ולא רצה לומר סתם, הינה סבירה והגיונית,שהרי הוא ראה אותו בחטף, כשהנאשם מתכופף מעבר לדלת. הסבר זה נותר נכון גם לאחר שנאמר לו שהנאשם אומר שהוא ראה אותו בבית, זאת - לאור ההבדל המהותי בין גרסתו של הנאשם לבין גרסתו של ג'לאל. למעשה - לג'לאל אין כל סיבה להסתיר את המפגש עם הנאשם, שכן המפגש אירע, לכל הדעות, סמוך לאחר שג'לאל הגיע לבית בו נמצאה, אותה עת, אימו של הנאשם, אשר ראתה אותו עוד לפני הנאשם, כך שאין במפגש זה דבר וחצי דבר, היכול להפליל את ג'לאל או להטיל בו חשד כלשהו.

אוסיף, כי ג'לאל הבהיר בעדותו בפנינו, שאין לו כל ענין להפליל את הנאשם וכי הוא היה מעדיף שהרוצח לא יהיה הנאשם ואף קיווה שזה לא הוא, כי זה יותר קל למשפחה וגם לו, שהרי כיצד יסביר לילדיו שדודם רצח את אחותו? (עמ' 166 שו' 26 ואילך). הדברים ברורים ואמינים, מה גם שהובהר במהלך המשפט (גם מפי הנאשם עצמו), שאין כל סכסוך בינו לבין ג'לאל ואין לג'לאל כל סיבה להפליל את הנאשם. למען השלמת התמונה אציין, כי הסנגורים העלו בסיכומיהם אפשרות, שג'לאל הוא הרוצח, אולם אפשרות זו נשללת לחלוטין מחומר הראיות (ולכך אתייחס בהמשך).

46.3. הנאשם אמנם היה הראשון שמסר על מפגש בינו לבין ג'לאל (שכן ג'לאל לא סיפר מיד, על המפגש, אלא רק כאשר נעשה עימו שחזור), אולם, אין להתפלא על כך שהוא מסר, מיוזמתו וכבר בחקירתו הראשונה, שהוא ראה את ג'לאל ואין לזקוף זאת לזכותו.

יש לזכור שהנאשם ידע שג'לאל נעצר כחשוד ברצח והיתה לו סיבה טובה להניח שג'לאל יזכור שהוא ראה אותו ויספר על כך למשטרה. לכן מיהר הנאשם וסיפר בעצמו על המפגש. הנאשם בוודאי הבין שאם לא יספר על כך, יפעל הדבר לרעתו ויחשיד אותו בביצוע המעשה. לפיכך, אין להסיק מסקנה לזכות הנאשם מכך שהזכיר, מיוזמתו, את המפגש.

46.4. אלא, שהנאשם מסר, לאורך חקירתו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט, גרסאות סותרות לגבי המפגש והוסיף להן גם גרסאות כבושות. גרסתו של הנאשם לגבי המפגש, "התפתחה" עם התקדמות חקירתו, הן בנוגע לשעת המפגש עם ג'לאל (כפי שכבר ציינתי לעיל), הן בנוגע לפרטי המפגש והן בנוגע לנוכחות האם.

כבר בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום הרצח (10.12.09), מסר הנאשם שלפני שהוא נסע לים ג'לאל ראה אותו: "לפני שהלכתי לים ראה אותי בעלה של אחותי. נפגשנו בבית." (ת/1 שו' 39-40).

בחקירתו הראשונה (ת/1) אמר הנאשם: "לפני שהלכתי לים ראיתי את בעלה של אחותי". כשהוא נשאל: "עוד מישהו ראה אותך" הוא משיב: "לא" (ת/199 תחילת עמ' 5). בשלב זה הוא אינו אומר שהוא פנה אל ג'לאל או שג'לאל פנה אליו ואף לא שג'לאל דיבר בטלפון.

רק בחקירה הרבה יותר מאוחרת (מיום 21.12.09 - תמליל ת/4ג'), מסר הנאשם, כי הוא דיבר עם ג'לאל, ציין (משום מה), כי שניהם היו רגועים ובניגוד לדבריו בחקירתו הראשונה, לפיהם לא היה עוד מישהו שראה אותו, הוא הוסיף לתמונה את אימו.

בחקירה זו סיפר הנאשם שאימו היתה, אותה עת, במטבח, אך הוא אינו יודע מה היא עשתה. גם כאשר נאמר לו שאימו אומרת שהיא לא ראתה אותו, עמד הנאשם על כך שהוא ראה אותה (חקירה מיום 21.12.09. תמליל ת/4ג', עמ' 56 ו- 58).

כאשר החוקרים אומרים לו שג'לאל אומר שהוא לא דיבר איתו, הוא משיב: "אני אמרתי לו 'שלום', אני בטוח בזה".

"אמא שלי עמדה לידו"

"... כן, היא ראתה אותי..."

"אני לא דיברתי איתו אמרתי לו 'שלום'..."

"... הם עמדו מחוץ למטבח ליד המדרגות בכניסה..."

"זה לא הכניסה של הבית, אבל קצת בפנים" (ת/4ג' סוף עמ' 139 עד עמ' 140).

בהמשך הוא מוסיף טענה נוספת - כי אמר שלום גם לאימו וכן מוסיף, כי גם ג'לאל וגם אימו ענו לו ומבקש שהחוקר "יזכיר" זאת לאימו.

לדבריו, ג'לאל והאם עמדו ביחד בכניסה לסלון וג'לאל דיבר בטלפון. לדברי הנאשם, בגרסה זו, הוא נכנס לבית, לקח את המפתחות של הרכב ויצא (ת/4ג' עמ' 150). וכך הוא אומר: "... חזרתי לקחת את המפתחות, הם עמדו שם בפתח של הסלון, אמרתי להם 'שלום' והם אמרו לי... אני לקחתי את המפתחות ואני יצאתי. תזכיר לה את זה. היא תזכור את זה." (ת/4ג' עמ' 151). (הערה: הנאשם מתכוון לכך שהוא לקח את המפתחות ממשטח שיש הנמצא על דלפק במבואה, ליד המדרגות, מול המטבח. ראו פרוטוקול ביקור במקום, עמ' 634).

46.5. מעבר לסתירות בדבריו מעוררת גרסתו זו של הנאשם תהיות - אם אמנם פגש הנאשם את אימו ואת ג'לאל ואף אמר להם שלום, הכיצד לא הוחלפה ולו מילה ביניהם והכיצד לא אמר הנאשם לאימו ולג'לאל שהוא נוסע לים? הכיצד הם לא שאלו אותו דבר? מדובר בהתנהגות בלתי טבעית ובלתי סבירה.

בנוסף, בהמשך חקירותיו (מיום 27.12.09 ת/200 עמ' 19-22 ומיום 14.1.10 ת/14), מסרב הנאשם להשיב על שאלות נוספות בענין המפגש, זאת - למרות שהחוקרים אומרים לו שהנושא לא הובהר כדבעי. גם בעימות עם ג'לאל, הנאשם אינו משיב להכחשת ג'לאל את טענתו לפיה הוא ראה אותו בתוך הבית.

כאשר ג'לאל מוסר בעימות בינו לבין הנאשם, את גרסתו למפגש, הנאשם לא ניסה "להזכיר" לג'לאל את גרסתו שלו, ורק הרכין את ראשו ושתק. הנאשם אף לא נענה להפצרות החוקר להרים את ראשו ולהגיב לדברים (ת/6ג' עמ' 37-38) ובהמשך הוא אומר "אני את שלי אמרתי בחקירה" (סוף עמ' 44-45 לתמליל). גם בהמשך, לאחר הפצרות רבות של החוקרים שיגיב, אומר הנאשם שכאשר הוא לקח את המפתחות ג'לאל ואימו עמדו בדלת של הסלון, אך גם כאן הוא אינו אומר לג'לאל שהוא דיבר איתו או עם אימו או אמר להם שלום או שהם ענו לו, כפי גרסתו האחרונה הנ"ל (עמ' 47 לתמליל). התנהגותו זו של הנאשם, בעימות, מחזקת את עדותו של ג'לאל.

46.6. גרסתה של האֵם למפגש עם הנאשם, ביום הרצח, כמה דקות אחרי השעה שתים עשרה, התפתחה עם התפתחות גרסת הנאשם בענין מפגש זה.

תחילה אמרה האֵם (במשטרה), כי היא כלל לא ראתה את הנאשם באותו בוקר (הודעתה מיום 15.12.09 (ת/178) עמ' 4. בהודעתה השניה, מיום 23.1.209, לאחר שהחוקר עושה כבקשת הנאשם, מנסה להזכיר לה את המפגש ואומר לה שהנאשם טוען שהוא ראה אותה ביום הרצח, היא משיבה, שהיא ראתה אותו בסביבות השעה תשע בבוקר ואמרה לו שאביו ביקש שיתקשר אליו. באשר לשעת "המפגש" היא אומרת: "אני לא זוכרת, אולי אני אזכור כרגע אני לא זוכרת ואני לא זוכרת שמוחמד היה בבית כאשר ג'לאל היה בבית שלי" (ת/179 עמ' 1). גם בהודעה נוספת מיום 5.1.10 (ת/180), עמדה האם על דבריה, כי היא לא ראתה את הנאשם אלא בבוקר, כאשר אמרה לו שאביו חיפש אותו וציינה, כי לאחר מכן לא ראתה אותו עוד.

בביהמ"ש שינתה האֵם, לפתע, את גרסתה וטענה, שהיא ראתה את הנאשם נכנס לבית כאשר היא וג'לאל כבר חיפשו את המנוחה ואמרה שהיא זוכרת היום דברים שלא זכרה קודם לכן.

בהזדמנות זו (כביכול על מנת להראות שהיא נזכרת מאוחר בדברים), גם סיפרה סיפור תמוה ביותר, לפיו מראהו של אדם (שאחר כך נטען שזה מוניף), אותו ראתה בהלוויה אליה הלכה, אחרי הרצח (בחודש אפריל 2010 לערך), הזכיר לה זאת. לסיפור זה אשוב, בהמשך, בפרק המתייחס לחשודים אחרים.

אין לי כל ספק, כי דברי האֵם בהודעותיה למשטרה הם האמת וכי היא לא ראתה את הנאשם בסביבות השעה 12:00. מסקנה זו תואמת גם את עדותו של ג'לאל לפיה רק הוא ראה את הנאשם ולפיה הוא ראה אותו מחוץ לבית. בהקשר לכך יש לומר, כי כאשר נשאלה האם בביהמ"ש מה לבש הנאשם, באותו זמן, השיבה: "הוא היה לבוש ג'ינס, אני חושבת וחולצה לבנה אולי" (עמ' 448 שו' 9), בעוד שכאשר הנאשם נעצר הוא לבש חולצה שחורה (ולגרסתו לא החליף את בגדיו).

מכך שהנאשם ביקש, בהודעתו מיום (חקירה מיום 21.12.09. תמליל ת/4ג', עמ' 151), שהחוקרים "יזכירו" לאימו, שהיא ראתה אותו בבית ושהוא אמר לה שלום, אין להסיק אמיתות גרסתו ואולי ההיפך מכך. ככל הנראה קיווה הנאשם שהאם תעזור לו, "תיזכר" ותאשר את גרסתו. אלא שלא כך קרה בחקירותיה במשטרה, ורק בביהמ"ש "נזכרה" האם שהיא ראתה אותו ושהוא אמר לה שלום...

גרסאות האם במשטרה וגרסת ג'לאל סותרות, איפוא, חזיתית, את גרסתו של הנאשם, על אף שלא היתה להם כל סיבה להעיד נגד הנאשם (לענין החשד שמעלים הסנגורים נגד ג'לאל אתייחס בהמשך).

46.7. גם כאן, מעניין לציין, כי בעדותו בביהמ"ש הוסיף הנאשם תוספת נוספת - "הסבר" שלא נאמר על ידו קודם לכן ואמר: "ההסבר שלי זה, כשאני נכנסתי והם שמעו את הטריקה של הדלת, חשבו שזאת אחותי זכרונה לברכה, יצאו לראות אם זו היא ואז ראו אותי. אמרתי להם שלום, לקחתי את המפתחות ויצאתי..." (עמ' 1104 שו' 2-4).

גם הסבר זה מעורר תמיהה - הכיצד ידע הנאשם מה חשבו ג'לאל ואימו וכיצד, אם לא דיבר איתם ואם נעצר מיד לאחר שהגיע למקום, כיצד ידע שהם יצאו לראות אם זו אחותו ראניה, שהרי אימו וג'לאל לא אמרו זאת בהודעותיהם למשטרה?

התשובה טמונה בעדותה של אֵם הנאשם בביהמ"ש, שם אמרה, בשונה מגרסתה במשטרה, שהיא ראתה את הנאשם נכנס והוסיפה: "אנחנו [היא וג'לאל] חשבנו שראניה באה..." (עמ' 446 שו' 28-29). והנה, הנאשם מיהר להתאים דבריו לדבריה, אלא שגרסה זו עומדת בניגוד לדברי ג'לאל (האמינים עליי), לפיהם הוא כלל לא ידע שהנאשם נכנס לבית ולא שמע כל טריקת דלת, לאחר שהוא עצמו סגר אותה.

46.8. לטענת הסנגורים, התנהגות הנאשם, על פי גרסתו של ג'לאל, אינה עולה בקנה אחד עם האשמה המיוחסת לו, שכן צפוי היה שינסה להתחמק מג'לאל ולא להתקרב אליו ואילו ג'לאל העיד, כי הנאשם התקרב אל הדלת.

קשה להבין כיצד מנסים הסנגורים להסיק מסקנה לטובת הנאשם, מגירסתו של ג'לאל, המוכחשת על ידי הנאשם.

מעבר לכך - אינני סבורה שההתנהגות המתוארת על ידי ג'לאל הינה התנהגות "תמימה". התנהגות זו הינה, דווקא, התנהגות חשודה ובלתי מוסברת, שהרי מדוע זה יתקרב הנאשם לדלת הכניסה, יתכופף ורק ירים את ראשו ויניד בו לשלום? מדוע לא קם מלוא קומתו ולא נכנס לומר שלום לג'לאל ולאימו? דווקא התנהגות זו, בצירוף העובדה שהוא התכופף, נראית כמיועדת להסתיר דבר מה.

46.9. הסנגורים טוענים, עוד, כי אותה תמיהה, שניתן להעלות נגד התנהגותו של הנאשם, אשר לא נכנס לבית לומר שלום לג'לאל ואימו, ניתן להעלות גם נגד ג'לאל, אשר לא שוחח עם הנאשם.

אינני סבורה כך.

טענה זו יוצאת מנקודת הנחה שגרסתו של הנאשם נכונה ולא היא. הסתירות בגרסאותיו של הנאשם בנושא זה, כמו גם בגרסאותיה של אימו וההתפתחות בגרסתה, בהתאם לגרסת הנאשם בביהמ"ש, מצביעות על כך שגרסתו של הנאשם איננה גרסת אמת. לג'לאל גם אין כל סיבה לשקר בענין זה. אילו היה רוצה להפליל את הנאשם, היה מוסר גרסתו זו מיד כאשר נחקר לראשונה. דווקא העובדה שהוא לא מסר זאת וכן הסברו, לפיו הוא לא היה בטוח ולא רצה לומר סתם משהו שיפיל חשד על הנאשם, מצביעים, גם הם, על האמת שבדבריו.

מעבר לצריך אומר, כי תשובת ג'לאל לשאלה זו, אותה נשאל על ידי הסנגורים, היתה סבירה בהחלט והיא - שהוא לא הספיק לדבר איתו ושמערכת היחסים ביניהם קרה (ת/152 שו' 82).

מנגד - התנהגות הנאשם, המתוארת על ידי ג'לאל, עולה בקנה אחד עם האשמה המיוחסת לנאשם. ניתן להבין, וסביר מאד להניח, שכאשר ראה הנאשם שג'לאל רואה אותו, הוא חשש להיראות כמי שבורח מהמקום, דבר שהיה עלול לעורר את חשדו של ג'לאל ולכן התקרב לדלת הכניסה, הרים את ראשו והניד בו לשלום, אולם לא יכול היה להיכנס, בעוד ג'לאל רואה אותו, שכן טרם הספיק להחליף את בגדיו.

בעצם המפגש הקצר, בו רואה ג'לאל רק את פניו של הנאשם, לשניות ספורות, יש גם כדי להסביר כיצד לא ראה ג'לאל סימנים כלשהם על הנאשם וכיצד לא ראה בו דבר המעורר חשד (מעבר לעצם ההתנהגות המוזרה, כפי שפורטה לעיל).

46.10 נותרת, אם כך בעינה, השאלה כיצד ידע הנאשם שג'לאל דיבר בטלפון. שאלה זו אינה נפתרת בגרסתו של ג'לאל ולמעשה - גם בגרסתו המשופצת של הנאשם, כפי שנמסרה בביהמ"ש, אין תשובה לשאלה זו. זאת - משום שלדברי הנאשם הוא ראה את ג'לאל ואת אימו "מחוץ למטבח, ליד המדרגות בכניסה", בעוד שהטלפון נמצא בתוך המטבח, על משטח שיש הממוקם בקיר המזרחי של המטבח, בקיר המקביל לקיר בו נמצאת דלת הכניסה, היינו - בקיר הניצב לקיר המפריד בין המטבח לסלון (עמ' 635).

ההגנה טוענת, שהנאשם נכנס לבית כדי לקחת את מפתחות הרכב שנשארו על הדלפק במבואה וכך ראה את ג'לאל מתקשר בטלפון. כאמור, בביקורנו במקום ראינו, כי קיימת אפשרות, כי מי שנכנס בדלת הכניסה, יראה, במבט שמאלה, אדם העומד ליד משטח הטלפון, אולם, כפי שציטטתי לעיל (ולא למותר לחזור על כך), הנאשם העיד, שהוא ראה את ג'לאל ואת אמו "בפתח של הסלון" "מחוץ למטבח, ליד המדרגות בכניסה" ולא ליד משטח הטלפון. ככל שהנראה שכח הנאשם, בגרסתו זו, את ענין הטלפון.

ההסבר לידיעתו של הנאשם את העובדה שג'לאל התקשר בטלפון (אל המנוחה) נעוץ, ככל הנראה, בעובדה שגרסתו של הנאשם, לפיה ג'לאל דיבר בטלפון, הינה גרסה כבושה.

בחקירתו הראשונה (ת/1) הנאשם לא אמר שג'לאל דיבר בטלפון, אלא רק שהוא ראה אותו. רק בהודעתו הרביעית מיום 21.12.09, ת/4ג', אומר הנאשם, לראשונה, שהוא ראה את ג'לאל מדבר בטלפון.

לא מן הנמנע שהנאשם שמע, במהלך אחד עשר הימים שעברו מאז יום הרצח ועד ליום 21.12.09, כי ג'לאל ניסה להשיג את המנוחה בטלפון (בין בעת הארכות המעצר ובין בדרך אחרת), כך שאין בדברים מאוחרים אלה של הנאשם, כדי לתמוך בגרסתו.

מעבר לצריך אומר, כי גרסתו של ג'לאל לפיה הוא נכנס לבית לקחת את המפתחות, נסתרת גם בדברי ג'לאל, לפיהם הוא לא שמע את הדלת נטרקת (כפי שקורה כאשר מניחים לה להיסגר מעצמה ולא סוגרים אותה בזהירות).

יתירה מזו - גם בגרסת הנאשם, כשלעצמה יש כֶּשֶל מהותי, שהרי ג'לאל לא שמע את הדלת נטרקת, לאחר שהוא סגר אותה. לוּ היה הנאשם נכנס, כגרסתו, כדי לקחת את המפתחות, מדוע זה ידאג לסגור את הדלת באופן איטי במיוחד ? על מנת שלא ישמעו אותה נטרקת? (עמ' 635 שו' 16-17).

47. סיפור הפטישון -

47.1. אם לא די באמור לעיל, הרי שבגרסה המאוחרת, הנ"ל, מיום 21.12.09 (תמליל ת/4ג', בעמ' 90), מופיע, לראשונה, סיפור נוסף, הוא סיפור הפטישון. כאן סיפק הנאשם, לראשונה, הסבר, מטעמו, לסיטואציה בה ראה את ג'לאל ואימו. לדבריו, לפני שיצא כדי לנסוע לים, הוא לקח את הפטישון, שהיה ברכבו ושם אותו במחסן, "למעלה", אצל סבא שלו (עמ' 91-92). כאשר חזר, בדרך אל הרכב, הוא נכנס לקחת את המפתחות שהיו על הדלפק במבואת הכניסה לבית ואז ראה את ג'לאל ואת אימו.

סיפור זה, מעבר לכך שהוא מופיע בגרסה מאוחרת ומהווה, גם הוא, גרסה כבושה, מעורר מספר תמיהות.

47.2. חדרו של הנאשם נמצא בקומה השניה של הבית. בביקורנו במקום נוכחנו לדעת, כי המחסן בו שׂם הנאשם את הפטישון נמצא סמוך לבית, לא רחוק מדלת הכניסה, דרכה הכניס ג'לאל את המצרכים לבית. למעשה - השביל המוביל מהכביש אל דלת הכניסה ממשיך ולאחר פניה שמאלה (מטרים ספורים לאחר שעוברים את דלת הכניסה, הנמצאת מימין להולך בשביל) ובמרחק מטרים ספורים נוספים, בשביל שלאחר הפניה שמאלה, נמצא המחסן. לא ברור כמה זמן לקח לנאשם לשים את הפטישון במחסן, אולם תמוה הוא שהנאשם, אשר, לטענתו, לקח את הפטישון מהרכב, לא ראה, בדרכו אל המחסן או בדרכו בחזרה ממנו, את ג'לאל מביא את המצרכים לבית, בייחוד לאור כך שלדברי ג'לאל (שלא נסתרו), הוא הלך לרכב וחזר מספר פעמים.

אמנם, לא הוכח, בוודאות, שלא ייתכן, כלל, מצב שהנאשם לא יראה את ג'לאל בסיטואציה זו, אך אין זה סביר וכאשר לחוסר סבירות זו מצטרפות הסתירות המהותיות בגרסאותיו של הנאשם לענין המפגש וכן הסתירות בין גרסתו לגרסת ג'לאל וגרסת האם במשטרה (אשר שונתה, כאמור, בבית המשפט), לא נותרת אלא מסקנה אחת והיא, כי גרסתו של הנאשם אינה אמת. ההסבר היחיד לשקר זה הוא שהיה לנאשם מה להסתיר. ראשית - את עצמו מעיני ג'לאל ואימו, על מנת שלא יראו עליו את סימני הרצח ושנית, מהיכן הגיע למקום - מזירת הרצח.

47.3. לא פלא, איפוא, שבעדותו בפנינו, כאשר התבקש הנאשם להסביר כיצד לא ראה את ג'לאל "שיפר" (שוב), את גרסתו וטען שהוא נשאר במחסן כמה דקות, עישן סיגריה... (עמ' 1096 - 1095). כאמור, גם גרסה זו (כמו גרסאות נוספות שהעלה הנאשם בפנינו), הינה גרסה מאוחרת, כבושה, בלתי סבירה, ולא ניתן לתת בה כל אמון. אין לי ספק שגרסה "משופרת" זו, הומצאה על ידי הנאשם בנסיון להסביר כיצד הוא לא ראה את ג'לאל וכיצד ג'לאל לא ראה אותו במהלך ההעברה הנטענת של הפטישון מהרכב אל המחסן וכי אין בה, ובגרסת הפטישון כולה, כל אמת.

עוד אציין, כי לא הובאה כל תמיכה לדבריו של הנאשם בדבר איחסון כלים במחסן של הסב. נהפוך הוא. שמענו עדויות לפיהן הנאשם נהג לאחסן כלים במקומות אחרים.

אביו של הנאשם העיד שהנאשם מניח את כלי העבודה שלו: "בחצר הקדמית של המשרד וכלים יותר קטנים הוא מניח ברחבה מעבר לדלת האחורית" (עמ' 124 משו' 25 ואילך). האב לא אמר מילה על כך שהנאשם מניח כלי עבודה במחסן של הסב. גם כאשר ג'אד באדר, חברו של הנאשם, אשר עבד עימו בשיפוצים, נשאל היכן הם מניחים את הכלים, הוא לא אמר דבר על המחסן של הסב, אלא ציין מקומות אחרים ואף אמר שהוא אינו זוכר מקומות נוספים (עמ' 57 שו' 10-26).

47.4. הסנגורים טוענים למחדל חקירתי בכך שהשוטרים לא חיפשו את הפטישון על מנת לבדוק אם יש עליו כתמי דם של הנאשם.

אינני מוצאת בכך כל ממש. הדברים שנאמרו על ידי לעיל, לגבי בגדי העבודה, נכונים גם כאן. הנאשם לא טען בשום שלב שיכול להיות שיש על הפטישון כתמי דם והטענה לפיה היה על החוקרים לבדוק זאת הינה "חוכמה שבדיעבד". הנאשם לא אמר, במשטרה, שיכול להיות שנותרו כתמי דם על הפטישון ורק כאשר נשאל על ידי סנגוריו, בעדותו בביהמ"ש: "אתה חושב שיכול להיות גם דם על הפטישון?", כמובן שתשובתו היתה: "יכול להיות".

בנוסף, סימון הסביר בעדותו, כי מדבריו של הנאשם בחקירתו הוא הבין שכאשר הנאשם אמר שהוא מאחסן כלים "למעלה" הוא הבין שהנאשם מדבר על גג הבית ורק בביהמ"ש הבין שהוא מדבר על המחסן בחצר. אציין, כי המשטרה ערכה חיפוש על גג הבית ומצאה שם כלי עבודה, אך לא פטישון.

בנסיבות אלה אין כל ממש בטרוניה שמעלים הסנגורים נגד החוקרים, שלא בדקו אם הפטישון נמצא במחסן של הסב, או אם יש עליו כתמי דם מהפצע באצבעו של הנאשם. בביקורנו במקום ראינו פטישון במחסן של הסב, אולם אין בכך כדי לאשר את גרסתו של הנאשם, שכן, בהעדר ראיה שהפטישון אמנם היה ברכבו של הנאשם, באותו בוקר, קודם שהגיע למחסן, אין להימצאות הפטישון במחסן כל משמעות, שהרי יכול שהוא נמצא במחסן הרבה קודם לכן. לפיכך, יכול שהנאשם השתמש בידיעתו שהפטישון נמצא במחסן, כדי לומר שהוא העביר אותו לשם ברכבו, דווקא בזמן בו ג'לאל העביר את הקניות מהרכב לבית. אשר לאפשרות למצוא כתמי דם על הפטישון, הנאשם עצמו אמר שהוא נחתך הרבה בעבודה, כך שגם אם היו מוצאים כתמי דם, לא ניתן היה לדעת ממתי הם.

כך, גם לא מצאתי ממש בטרונייתה של ההגנה נגד המאשימה, אשר לא נענתה לבקשתה לבדוק את הפטישון, בקשה שבאה שנה לאחר המקרה, מה גם שהפטישון נמצא בידי משפחתו של הנאשם ולוּ רצתה ההגנה יכולה היתה לבדוק אותו בעצמה.

47.5. כמשקל נגד לתמיהה כיצד הנאשם לא ראה את ג'לאל, מעלה ההגנה, תמיהה מצידה - הכיצד ג'לאל, שהביא את מצרכים, לא ראה את הנאשם, כאשר הוא הלך מרכבו לכיוון דלת הכניסה של הבית.

תמיהה זו לאו תמיהה היא והיא הנותנת. לוּ היה הנאשם מגיע מרכבו, אכן סביר היה שג'לאל היה רואה אותו. אולם, ג'לאל לא ראה את הנאשם מגיע מרכבו, לכיוון דלת הכניסה, מאחר שהנאשם כלל לא הגיע מכיוון הרכב, אלא מכיוון הדלת האחורית של המשרד. כפי שראינו

בביקורנו במקום, מבנה השטח והשביל, מאפשרים למי שבא מהכיוון השני (כיוון החצר האחורית), להסתתר מפני מי שבא מכיוון הכביש. ברי, שהנאשם, אשר הגיע מכיוון החצר האחורית, עשה כל שדרוש כדי שג'לאל לא יראה אותו מגיע משם וניצל את ההזדמנות שג'לאל נכנס לבית עם המצרכים, כדי לעבור בשביל, אלא שבדיוק אז הגיע ג'לאל לסגור את הדלת וראה אותו, כפי שתואר לעיל.

47.6. הסנגורים מפנים גם לטעות שטעו החוקרים, תחילה, בהבנת דבריו של הנאשם בענין שיחת הטלפון של ג'לאל. טעות כזו יכולה לקרות והיא איננה מחדל חקירתי, מה גם, שכאשר החוקרים הבינו את הטעות הם חקרו ענין זה ובפנינו נפרשו מלוא הגרסאות.

47.7. אני קובעת, איפוא, כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המפגש בין הנאשם לג'לאל אירע כפי המתואר על ידי ג'לאל וכי גרסתו של הנאשם בענין זה הינה גרסה שקרית.

מדובר בגרסאות כבושות, פרכות ושקרים של הנאשם בענין מהותי - מעשיו של הנאשם בתכוף לאחר הרצח, המהווים חיזוק לראיות התביעה ואף סיוע להן. בנוסף - נותרים אנו ללא כל הסבר להתנהגות תמוהה והמפלילה של הנאשם, המחזקת, גם היא, את ראיות התביעה ואת הגרסה המפלילה.

יד. חלון המטבח :

48. הסנגורים טוענים, כי לא יכול להיות שהנאשם עבר בחצר האחורית, בעת שג'לאל הכניס את הקניות הביתה, שכן על פי עדות אימו היא הדיחה, אותה עת, כלים בכיור ומאחר שהקיר מעל הכיור במטבח הינו, ברובו, חלון גדול מאד, הצופה אל החצר האחורית, היא היתה רואה אותו עובר בחצר.

לא בהכרח כך. ראשית, האם לא העידה, כי סמוך לשעה 12:00 (היא השעה המשוערת בה עבר הנאשם בחצר האחורית), היא הסתכלה דרך החלון. הסנגורים שאלו אותה, האִם יכול מישהו לעבור בחצר האחורית בלי שהיא תראה אותו מהחלון והעדה השיבה בשלילה ואמרה שהחלון שקוף, אולם היא לא העידה שהיא הביטה דרך החלון במועד הרלבנטי. נהפוך הוא, האֵם העידה שלפני שג'לאל בא היא היתה עסוקה מטבח ובעבודות הבית (עמ' 479 שו' 16 ושו' 19) ובנסיבות אלה סביר שהיא דווקא לא הביטה החוצה, אלא התרכזה בעיסוקיה. לפיכך, אין בעובדה שהיא לא ראתה את הנאשם, כדי לשלול מעבר הנאשם בחצר.

טו. נסיעת הנאשם לחוף הים -

49. המאשימה טוענת, כי בריחתו של הנאשם מהמקום דקות ספורות לפני מציאת גופת המנוחה ונסיעתו לחוף הים, דווקא, נעשתה על מנת להיפטר מכלי הרצח ומסימניו ומהווה, גם היא, התנהגות מפלילה.

אכן, עזיבת הנאשם את המקום במהירות כזו, ללא שיחליף מילים ספורות עם אימו ועם ג'לאל וללא שיאמר להם שהוא נוסע לים, אינה נראית התנהגות רגילה וסבירה וכך גם העובדה (עליה כבר עמדתי לעיל), שהוא התכופף, באופן שג'לאל ראה רק את פניו, העולה בקנה אחד עם רצונו של הנאשם שלא להיחשף בפני ג'לאל ו/או בפני אימו ויש בה כדי לתמוך בגרסה המפלילה.

ודוק: אין מדובר בהימלטות של נאשם מזירה, על מנת להסתיר את זהותו (שהרי ג'לאל ראה אותו), אלא מדובר בעזיבת המקום, על מנת לאפשר לנאשם להחליף בגדים ולהעלים ראיות ולאחר מכן לשוב ולהראות מופתע מרצח אחותו.

גם נסיעתו של הנאשם לחוף הים, בעיצומו של חורף והרטבת נעליו ושולי מכנסיו בים, הינה תמוהה, שכן הוברר שהנאשם אינו נוהג ללכת לים כדבר שבשגרה ואף לא לעיתים קרובות, וכאשר נשאל מדוע דווקא באותו יום החליט ללכת לים, לא היתה בפיו תשובה של ממש והוא אף לא יכול היה לומר מתי היתה הפעם האחרונה (לפני אותו יום), בה הלך לים.

עוד יש לציין, כי גם על שאלה טריוויאלית, ולחלוטין לא בעייתית, כמו מיהם חבריו ועם מי הוא נוהג ללכת לים, סירב הנאשם להשיב, בחקירתו במשטרה, ורק בביהמ"ש מסר שלושה שמות - ג'אד באדר, לואי פארס וג'האד בדר (עמ' 1130 שו' 5-21 ואילך). בנוסף, למרות ששניים מהם העידו בביהמ"ש (אחד כעד תביעה והאחר כעד הגנה), הם לא נשאלו על כך ע"י הסנגורים והשלישי כלל לא הובא להעיד. במקומם, בחר הנאשם להביא כעד מטעמו, בענין זה, בחור בשם עמיד שאנן (להלן: "שאנן"), אשר לא הוזכר בעדות הנאשם כאחד מחבריו. שאנן העיד שהם היו מטיילים ומבקרים חבר'ה באזור עכו והוסיף: "פעם היינו בשבי ציון וכל מיני מקומות" (עמ' 1212 שו' 24 ואילך) וכי גיהאד באדר היה איתם. עוד סיפר, כי פעם, כשהוא היה ברגבה ביחד עם הנאשם ועם גיהאד באדר, עזב אותם הנאשם וכאשר חזר אמר להם שהוא היה בחוף בשבי ציון. בחקירתו הנגדית אישר שהם לא הרטיבו נעליהם ומכנסיהם במים ולא היו הולכים לים בחורף (עמ' 1214-1215).

כך, נותרה בעינה, התמיהה על עצם נסיעתו של הנאשם לחוף הים, דווקא באותו יום חורפי, מר ונמהר ועל כניסתו עם נעליו ושולי מכנסיו למים. תמיהה זו ניתן להסביר בכך שהנאשם נפטר מהראיות המפלילות ובוודאי שטמונה בנסיעה כזו הזדמנות להיפטר מסימני הרצח.

עם זאת אבהיר, כי אינני רואה בכך בלבד, ראיה מפלילה, שכן אין להוציא מכלל אפשרות, שאדם ירצה, גם סתם כך בחורף, לנסוע לים.

טז. תגובת הנאשם לגילוי הרצח :

50. ההגנה טוענת שתגובותיו של הנאשם, כאשר אימו אמרה לו שקרה משהו לאחותו: "ראניה הלכה, ראניה הלכה", כמו גם עדות עדים - אדהם פארס וזוהר פארס, אשר העידו, כי כאשר האֵם אמרה לו זאת, הוא נבהל ונרתע והיה בהלם, מעידים על חפותו.

לא כך הוא. לטעמי, לא ניתן ללמוד דבר מתגובות אלה, ההולמות גם מי שביצע רצח ומבקש להראות מופתע ומזועזע כאשר מספרים לו על הרצח.

יז. הימצאות D.N.A של המנוחה על חולצת הנאשם :

51. בקצה השרוול השמאלי של החולצה השחורה, שלבש הנאשם בעת שנעצר (להלן: "השרוול"), נמצא כתם המכיל תערובת ובה דם של הנאשם ו- D.N.A של המנוחה (להלן: "הכתם"). מהשרוול נלקחו שתי דגימות - 1B9 (להלן: "הדגימה הראשונה") ו- 2B9 (להלן: "הדגימה השניה"). נמצא, כי שתי הדגימות הינן תערובת של שלושה פריטים לפחות ובשתיהן - המרכיב העיקרי הוא של המנוחה. בדגימה הראשונה נמצא, כי זו תערובת של הנאשם והמנוחה וכי די באללים שלהם כדי להסביר את התערובת. צויין, כי המרכיב המשני אינו ניתן לאפיון. בדגימה השניה נמצא, כי המקור העיקרי לתערובת היא המנוחה וייתכן שאחד המקורות למרכיב הנוסף הוא הנאשם.

המאשימה טוענת, כי מיקום הימצא הכתם מתיישב עם מצב בו לבש הנאשם בגד נוסף על החולצה, קצה השרוול ביצבץ מתחת לבגד הנוסף וכך התלכלך בדמה של המנוחה. לטענתה, הנאשם הוריד את הבגד הנוסף שלבש ולא שם לב לכתם הסמוי שבקצה השרוול של הבגד התחתון - החולצה, אשר לא נראה לעין, בשל היות החולצה שחורה. הנחה זו של התביעה מתיישבת, לטענתה, גם עם העובדה שלא נמצא ממצא דומה במקומות אחרים על החולצה. המאשימה מבהירה, כי עוצמתה של הראיה היא בהשתלבותה במארג הראיות הנוסף אשר בתיק.

52. לאחר שההגנה נעזרה במומחים מטעמה, אין עוד חולק על הממצאים הנ"ל. הסנגורים זנחו טענותיהם נגד הממצאים וריכזו מאמציהם בהעלאת הסברים, אשר יוכלו להתיישב עם טענת החפות, תוך הדגשת העובדה שנמצא רק D.N.A של המנוחה ולא דם שלה ותוך שהובהר על ידם, כי אין ההגנה מתמקדת באפשרות אחת, שכן הנאשם, שלטענתו לא ביצע את הרצח, אינו יכול לדעת כיצד הגיע D.N.A של המנוחה לשרוול.

ההגנה טוענת כי כמות ה- D.N.A של המנוחה, שנמצאה על חולצת הנאשם הינה כמות קטנה, זעירה, אולם לטענה זו אין כל בסיס בחומר הראיות. נהפוך הוא ד"ר בובליל אמרה, במפורש, כי "כמות ה- D.N.A שנמצאה של המנוחה היא כמות מאד גדולה" (עמ' 851 שו' 27-28).

53. חשוב להבהיר, כי המרכיבים של הנאשם ושל המנוחה, בתערובת ה- D.N.A, הינם העיקריים, תוך שהמרכיב של המנוחה משמעותי הרבה יותר. עוד יש לומר, כי המרכיב של האדם הלא מזוהה, או האנשים הלא מזוהים (שכן ייתכן שמרכיב זה כולל אללים של יותר מאדם אחד), הינו משני והוא מופיע ברמות נמוכות ורק בחלק מהמקומות (עמ' 850). ד"ר בובליל הסבירה, כי "המרכיב המשני הוא מאד נמוך והוא לא מופיע לכל אורך הפרופיל, אלא רק בחלק מהמקומות .... אנחנו מתיחסים אליו כאל מרכיב שארתי, או כאיזה שהוא רקע" (עמ' 850 שו' 12-14).

ד"ר בובליל אמנם השתמשה בבדיקה בה עושים שימוש במקרה שקיימת כמות קטנה של חומר, אולם היא הסבירה שהדבר נעשה במקרה זה, מאחר שבתהליך המיצוי ירד לתוך המבחנה הרבה צבע שחור מהחולצה, כך שלא התקבל ריכוז מספיק של ה- D.N.Aוהיא אף הניחה שכמות ה- D.N.A של הנאשם, דווקא, על החולצה הינה גדולה יותר (הנחה שהתבררה כמוטעית, שכן דווקא כמות ה- D.N.A של המנוחה היתה גדולה פי חמישה, בממוצע, מזו של הנאשם.

אדון, איפוא, להלן בהסברים האפשריים, שהועלו על ידי ההגנה, להימצאות ה- D.N.Aשל המנוחה על השרוול;

54. D.N.A של המנוחה הגיע אל השרוול בשל כך שהמנוחה מבקרת יום יום בבית הוריה, שם מתגורר גם הנאשם.

54.1. ההגנה טוענת שהמנוחה נהגה לשהות בבית ההורים, שעות רבות, על בסיס יומי, אולם טענה זו לא הוכחה עובדתית.

גם בנושא זה, הוסיף הנאשם, בעדותו בבית המשפט, טענות שלא נטענו על ידו בחקירתו. במשטרה אמר הנאשם, כי אימו מסדרת לו את הבגדים ולא הזכיר, כלל, את אחותו (תמליל ת/4ג' עמ' 12 שו' 4). רק בעדותו בביהמ"ש טען הנאשם, כי אחיותיו, ו"במיוחד" ראניה, היו עוזרות לאימו בקיפול הכביסה (עמ' 1077 שו' 16-17).

אמנם, ג'וואד פארס, אחיו של הנאשם, שהעיד מטעם ההגנה, אמר שהמנוחה היתה מבקרת בביתם בתדירות גבוהה "אם לא כל יום אז כל יומיים" והיתה עוזרת בעבודות הבית (עמ' 1270 שו' 2-7), אך התברר מעדותו שהוא לא גר בבית והיה מגיע רק בסופי שבוע. בנוסף, ג'וואד לא אמר, במפורש, שהמנוחה היתה עוזרת גם בקיפול הכביסה.

לא רק זאת, אלא שדברי הנאשם וג'וואד אינם עולים בקנה אחד עם עדותו של האב, אשר אמר: "... היא היתה באה אלינו בשני מקרים, מה שנקרא בבוקר, בזמן העבודה ואולי בקושי לשתות קפה אצל אמא למעלה ולשבת במשרד וללכת, הרבה פעמים היתה הולכת ישר למשרד, בא בעלה לאסוף אותה ולא עולה בחזרה למעלה (למעלה – הכוונה לבית הנמצא מעל המשרד – ת.ש.נ.). ובערב, כמו שכל הילדים מבקרים, פעם בשלושה ארבעה ימים, פעם כל יום..." (עמ' 95 שו' 8-11). האב לא אמר מילה על כך שהמנוחה היתה עוזרת לאם בעבודות הבית או בקיפול כביסה.

האם העידה שהמנוחה היתה שוהה הרבה מאד בביתם, אולם, כפי שכבר אמרתי, התרשמתי שהיא ניסתה, בכל דרך, לעזור לנאשם. בגרסותיה ובדבריה נתגלו סתירות רבות ואינני נותנת אמון בדבריה.

ברמה העובדתית, מאחר שמדובר בחולצה, שלא נטען לגביה, שהנאשם לא לבש אותה זמן ארוך ומטבע הדברים, מכבסים אותה מדי פעם, סביר להניח, כי אין מדובר ב- D.N.A שנשאר על החולצה זמן ארוך. למעשה, עובדתית, לא נטען, כלל שהנאשם לבש את החולצה בנוכחות אחותו ולא הונחה כל תשתית עובדתית לכך שהם נוהגים לשהות "שעות רבות" זה בקרבת זה, באופן שהתעטשות או שיעול יכולים היו להותיר D.N.A של המנוחה על החולצה. גם לא הובאו ראיות מתי לבש הנאשם את החולצה, או מתי, לאחרונה, היתה המנוחה מצוננת והתעטשה או השתעלה, אלא רק נטען, באופן כללי, כי ה- D.N.A של המנוחה יכול היה לעבור בעת שהמנוחה עזרה לאם בקיפול הכביסה, או בעת שהותם של הנאשם והמנוחה, יחדיו, בבית, בנסיבות כגון אלה האמורות לעיל.

54.2. עם זאת, לצורך הדיון אצא מהנחה, לטובת הנאשם, שהמנוחה היתה עוזרת לאם בקיפול הכביסה, גם זו של הנאשם, ואבחן, האם פרופיל ה- D.N.A של המנוחה יכול היה להגיע לשרוול, בדרך זו או בדרך אחרת, במהלך ביקוריה של המנוחה בבית הוריה, שם גם מתגורר הנאשם.

ד"ר בובליל, המומחית מטעם התביעה (להלן: "ד"ר בובליל"), הסבירה, כי בדגימה השניה, הכמות המקורית, העיקרית, היא של המנוחה (עמ' 884 שו' 29-30) וכי המנוחה והנאשם נמצאים בפרופיל שהתקבל, בשלמותם וכמרכיב עיקרי אין אף אחד חוץ מהם (עמ' 887 שו' 23-24) והדגישה, כי גובה האללים הוא משמעותי וכי אין בדגימות אדם נוסף שכל האללים שלו נמצאים בדגימות (עמ' 888-889).

כן הסבירה, כי על מנת שתיוותר על החולצה כמות כזו של חומר גנטי, לא ייתכן שמדובר בנגיעה מקרית או אקראית. כי נגיעה כזו לא תשאיר חומר בכמות כזו, אלא צריך מקור ממשי של D.N.A (עמ' 852 משו' 9 ואילך). ד"ר בובליל ציינה שהמאמרים שקיימים אינם תומכים בהשארת כמות כזו של D.N.A כתוצאה מהחזקה של חולצה או קיפול שלה. "נגיעה אקראית לא תותיר כזו כמות" (עמ' 852 שו' 18) והוסיפה והסבירה, כי יחידות בגובה של 500 עד 1,000 RFU, שהן יחידות המידה בהן עושים שימוש, לא יימצאו כתוצאה ממגע כזה: "... אם אני מלטפת את בתי ... אנחנו יודעים היום בוודאות... שלא יותיר ... כמות D.N.A רבה שאפשר יהיה לראות אותה בפרופיל" (עמ' 843 שו' 1-7)

עוד העידה ד"ר בובליל, כי, ברמה העקרונית, D.N.A יכול להישאר על פריט כלשהו (גם סכין או חולצה), במשך זמן רב, אפילו שנה וכי לא ניתן לדעת ממתי ה- D.N.A של המנוחה, נמצא על השרוול. (עמ' 879 שו' 5-9). עם זאת, ד"ר בולביל הדגישה, כי: "באופן נורמלי אנחנו כן יודעים, יחד עם זאת, ש- D.N.A לא נאגר כל הזמן... אם כל הזמן היינו מוצאים עדות לכתמים ישנים, אז הרי כמעט כל בדיקה שהיינו עושים, תמיד היינו נתקלים בתערובות. לא היינו מוצאים כמעט אף פעם מצב שאין תוצאה, כי תמיד היה משהו מן העבר... ולא כך הוא" (עמ' 900 שו' 24-29).

עם זאת, כאשר התבקשה ד"ר בובליל להתייחס לגיהוץ החולצה או לקיפולה על ידי המנוחה, השיבה: "... מלקפל או להחזיק אני לא יכולה להגיד את זה ברמת הוודאות, לא לכאן ולא לכאן. המאמרים שישנם לא תומכים בהותרת כזאת כמות של D.N.A על החולצה, אבל אני לא יודעת" (עמ' 853 שו' 17-23).

54.3. גם ד"ר פלוצקי, מטעם ההגנה, הסכים, בעדותו בפנינו, כי כדי שתתקבל כמות כזו של D.N.A, צריך שיהיה מקור ממשי, כגון רוק, דם או נזלת (עמ' 1381 שו' 13), אם כי טען שדי לשם כך, בשיעול, דיבור או התעטשות (עמ' 1340 שו' 2, (עמ' 1401 שו' 21 ועמ' 1376 שו' 5). יצויין, שד"ר פלוצקי ביסס דעתו (נ/49), לפיה סביר שהמנוחה הותירה D.N.A שלה על השרוול, על כך שהיא שוהה שעות רבות בבית ההורים (עמ' 1377 שו' 1), על בסיס קבוע.

54.4. סיכום אפשרות זו, תוך הבאה בחשבון הן של הפן העובדתי והן של הפן המדעי לשם הערכת הסבירות ש- D.N.A של המנוחה, בכמות כזו הגיע לחולצה עקב שהותה של המנוחה בבית, מביא למסקנה, כי אי אפשר לשלול, לחלוטין, אפשרות שה- D.N.A של המנוחה, נותר על החולצה באורח "תמים", אולם מדובר באפשרות רחוקה מאד.

אבחן, איפוא, את האפשרויות האחרות, הנטענות, להימצאות D.N.A של המנוחה, על השרוול.

55. באמצעות העברה שניונית -

כפי שהסבירה ד"ר בובליל, בחוות דעתה, העברה שניונית היא העברה באמצעות מגע ישיר של חולצת הנאשם עם משטח בלתי סופג, אליו הועבר דם רטוב של המנוחה, אך לא דרך נשא נוסף.

ד"ר בובליל הבהירה בחוות דעתה, שהוגשה בתגובה לטענת ההגנה (ת/228), כי בהנחה שמדובר ב- D.N.A שמקורו בדם (הנחה שהינה לטובת הנאשם, שכן, כפי שד"ר בובליל הבהירה, הסיכויים להעברת נוזלי גוף אחרים, שאינם דם נמוכים באופן משמעותי מאלו של דם), הרי לאור כך שכמות ה- D.N.A של המנוחה, בפרופיל שהתקבל מהחולצה, גבוהה משמעותית (פי חמישה, בממוצע), מזו של הנאשם, האפשרות שמקור ה- D.N.A של המנוחה, על השרוול הוא במגע ישיר של השרוול עם המנוחה, היא האפשרות הסבירה ביותר. היינו - בהעברה שניונית, שהינה מגע של השרוול עם משטח בלתי סופג, אליו הועבר כתם דם של המנוחה, אך לא דרך נשא נוסף.

אולם, אפשרות זו, של העברה שניונית נשללת במקרה דנן, שכן על פי הראיות שהובאו, כאשר הנאשם הגיע לזירה לאחר הרצח, השוטרים שהיו במקום מנעו מבני המשפחה וכמובן גם מהנאשם, מלהתקרב למשרד ואין כל דרך, בה יכולה היתה להתרחש העברה שניונית, של D.N.A של המנוחה אל השרוול של הנאשם, לאחר הרצח.

56. באמצעות העברה שלישונית -

56.1. העברה שלישונית, היא העברה דרך נשא נוסף, היינו - אדם, שהיה בזירה, נגע במנוחה או במקום שזוהם בדמה של המנוחה, או שנגע בחפץ כלשהו (כגון ידית דלת המשרד, שהזדהם מנגיעת אדם שהזדהם בדם) ואח"כ נגע בשרוול חולצתו של הנאשם (עמ' 856 שו' 1-11).

אבחן, איפוא, האם העברה "שלישונית" אפשרית, בנתונים הספציפיים של המקרה דנן. בשלב ראשון יש לבחון, האם היו אנשים שיכלו ל"היזדהם", ב D.N.A- של המנוחה ואם כן - האם אותם אנשים נגעו לאחר מכן בנאשם. בהנחה שהתשובה על שאלה זו תהא חיובית, יהא עלינו לבחון, בשלב השני, האם אפשרית העברת D.N.A של המנוחה, בכמות, כפי שנמצאה על השרוול. בשלב השלישי יהא עלינו לבחון את צירוף המקרים המאפשר התרחשות כזו.

56.2. התברר מהראיות שהובאו בפנינו, כי אנשים שונים, גם שוטרים, כגון נוביק, וגם אחרים, כגון הרופאים, הפרמדיקים ואנשי מז"פ שהיו בזירה יכול שהזדהמו מדמה של המנוחה, או מידית הדלת הקדמית, שהזדהמה בדמה, היו בסביבת הנאשם ואין לשלול אפשרות שנגעו בחולצתו.

אמנם, ההגנה לא הובאה ראיה לכך שמאן דהו תפס את הנאשם דווקא בשרוול, אולם הובאו ראיות (כולל תמונות) לפיהן שוטרים מנעו מהנאשם, שהגיע למקום, להגיע למשרד וגם ללא שהייתה התנפלות על הנאשם ולא היתה מהומה, לא ניתן לשלול אפשרות שמי מהם נגע בשרוול.

56.3. נקודת המוצא לדיוננו מכאן ואילך הינה, איפוא, שאדם כלשהו (ככל הנראה שוטר), נגע בידית הדלת, שהזדהמה מדם המנוחה ולאחר מכן נגע בשרוול. אולם, בכך לא סגי. עדיין יש לבחון, האם בנסיבות ובנתונים שבפנינו יכול היה מגע כזה להעביר לשרוול את ה- D.N.Aבכמות כפי שנמצאה עליו, בהעברה שלישונית שכזו.

על פי דברי ד"ר בובליל, כל העברה תלויה בסוגי המשטחים, בכמות החומר ובשאלה האִם הוא רטוב או יבש. לדעתה, בנתונים הקיימים במקרה דנן ובהתחשב, בין היתר, בכמות הפרופיל הגנטי, העברה דרך נשא נוסף (היינו, דרך אדם שנגע במנוחה או במשטח, שזוהם בדמה של המנוחה, ואח"כ נגע בחולצת הנאשם), אינה סבירה - סבירותה מאד נמוכה (ת/103 וכן עמ' 904). בהמשך היא מדגישה את חשיבות השאלה אם מדובר בהעברה מכתם רטוב או יבש (עמ' 913 בפרו').

ד"ר בובליל מציינת, כי נעשו מחקרים, שבדקו סיכויים להעברה שניונית, אך סיכוי להעברה שלישונית לא נבדק. כן ציינה, כי הסוגיה הכי חשובה היא, אִם הדם שהועבר היה רטוב או יבש (עמ' 857). לדבריה "כתם דם יבש לא עובר, עם חיכוך, בלי חיכוך" (עמ' 857 שו' 31-32). במקרה דנן, לאור המועד בו התגלתה גופת המנוחה ובוצעו בה הבדיקות ולאור כך שהנאשם הגיע למקום כשעתיים וחצי לאחר גילוי הגופה, סביר להניח שדם המנוחה, שנותר על מי מהשוטרים שנגעו בה, או בידית הדלת, כבר התייבש.

56.4. לדעת ד"ר פלוצקי, העברה שלישונית הינה סבירה. לדבריו: "... אם שוטר נגע בדם או בנוזלי גוף אחרים של המנוחה נגע בחפץ אחר, מישהו אחר נגע באותו חפץ ונגע בחולצה (היינו, העברה שלישונית – ת.ש.נ.), בהחלט זה סביר ויכול להיות מצב שיעבור D.N.A ... בכמות בת זיהוי בפרופיל גנטי" (עמ' 1383 שו' 4) כנשאל, במפורש, אם יכולה לעבור, בדרך זו כמות D.N.A של המנוחה בכמות שנמצאה על השרוול, השיב: "בהחלט, בהחלט" (עמ' 1384 שו' 14).

לא ברור על מה מבסס ד"ר פלוצקי תשובה נחרצת זו. לא הוגשו על ידו מאמרים או מחקרים התומכים בכך ולפי ד"ר בובליל בענין זה, לא נעשו מחקרים כאלה. בנוסף, ד"ר פלוצקי אישר שדם יבש עובר פחות (עמ' 1385 שו' 7-8) והוא אף אישר, כי חוות דעתו אינה מתייחסת לנתונים הספציפיים של המקרה דנן ואמר: "בתנאים מסויימים סביר (שמצב כזה של העברה שלישונית) יכול בסבירות גבוהה להתרחש, בתנאים אחרים הוא לא יתרחש" (עמ' 1385 שו' 14-21). ד"ר פלוצקי אף לא יכול היה לתאר תרחיש ספציפי בדבר התנאים בהם תתרחש העברה כזו (עמ' 1386 שו' 6-7), אך טען שלא ניתן לשלול אפשרות כזו על הסף (עמ' 1387 שו' 5).

56.5. הסנגורים טוענים עוד, כי יש בעובדה שעל קצה השרוול נמצא גם D.N.A של אדם נוסף, אשר לא זוהה, כדי לחזק את טענתם, בדבר "הדבקה" תמימה של חולצתו של הנאשם ב- D.N.A של המנוחה, על ידי מי שהעביר לשם את ה- D.N.A, מזירת הרצח.

לאור ההבהרה שהוגשה מטעם ד"ר בובליל (ת/103) ולאור חוות דעתה באשר לעצם אפשרות העברה של מטען גנטי של המנוחה מהזירה אל החולצה, ספק אם יש בטענה זו ממש, אולם גם אותה לא ניתן לשלול לחלוטין.

מקבלת אני את דעתה של ד"ר בובליל, לפיה, העברה כזו, איננה סבירה, אולם, בנסיבות הענין, כפי שתוארו לעיל, אין לומר שאפשרות לזיהום החלוצה זו נשללה לחלוטין, מבחינה מדעית, אם כי מדובר באפשרות רחוקה.

57. זיהום בשרשרת העברת המוצגים -

57.1. הסנגורים טוענים, כי המוצגים נארזו במעטפות רגילות (אשר לטענתה לא היו סגורות) וכי אין לשלול אפשרות שהשרוול הזדהם מידיות הדלתות שנשלחו לבדיקת מז"פ ושעליהן נמצא D.N.A של המנוחה. למעשה, המוצג היחיד שהועבר למז"פ, שהינו בעל פוטנציאל לזיהום מוצגים אחרים ב- D.N.A של המנוחה, הוא ידיות שנלקחו מהארונות במשרד.

חולצת הנאשם נשלחה למז"פ פעמיים. בפעם הראשונה היא לא נבדקה הוחזרה לתחנה לא בשקית מאובטחת (שקית מטניר), אלא בשקית רגילה (עדות ציון ארביב (עמ' 717 שו' 1 ואילך) ורק בפעם השניה היא נבדקה. (ארליכמן עמ' 536 שו' 26).

החולצה נתפסה על ידי החוקר סימון פרידמן (להלן: "פרידמן"), ביום 10.12.09 (יום הרצח), בשעה 18:30, אותה הוא הוריד מגופו של הנאשם (ת/29) וכן תפס את נעליו של הנאשם ואת תחתוניו (מוצגים אלה ייקראו, להלן: "שלוש השקיות"). כל מוצג נארז על ידו בשקית נפרדת ושלוש השקיות נמסרו על ידו לציון ארביב (להלן: "ארביב"), אשר רשם על כך מזכר (ת/38).

שלוש השקיות נשארו, בשלב זה, בתחנה והמוצגים שבהן נבדקו ביום 13.12.09, על ידי חירובסקי, בבדיקה ראשונית, שמטרתה איתור כתמי דם (ת/90). יצויין, כי בשל היות החולצה שחורה, חירובסקי לא הבחין בכתם (עמ' 678 שו' 31). חירובסקי לא בדק את הידיות ולא פתח את השקיות שלהן, כך שהוא לא יכול היה לגרום לזיהום החולצה מהידיות.

57.2. הידיות נתפסו בנפרד מהחולצה, על ידי חוקר אחר, שמואל פיאמנטה. החולצה נתפסה מהנאשם בתחנה ואילו הידיות נתפסו בזירה והושמו בנפרד במעטפות אחרות (ת/96). המעטפות הוצגו בפני חירובסקי בעת עדותו בבית המשפט וניתן היה לראות שכל ידית נמצאת במעטפה נפרדת (עמ' 660 שו' 29-30).

מהראיות שהובאו עולה, כי המוצגים היו ארוזים בשקיות משטרתיות רגילות, סגורות, וכי שקיות המטניר היו מוצמדות אליהן. ראו עדויותיהם של חירובסקי, ארליכמן ת/97 ועמ' 532-537). החולצה היתה גדולה מכדי להכניסה לשקית מטניר וגם היא הוכנסה למעטפה משטרתית רגילה, אליה הוצמדה שקית מטניר (ארביב ת/43 ועמ' 528-529). שלוש השקיות, ביחד עם מוצגים אחרים שנתפסו, לרבות השקית בה היו הידיות, הועברו למז"פ, ידנית, על ידי ארליכמן, ביום 15.12.09 (ת/97). גם לדברי ד"ר בובליל, כל השקיות שהתקבלו אצלה היו סגורות דבר התואם את הרשום בדוחות השוטרים.

57.3. על פי חוות הדעת של ד"ר בובליל (ת/102), החולצה הגיעה אליה, ביום 15.12.09, ביחד עם מוצגים נוספים, כמפורט בחוות הדעת. החולצה הגיעה בתוך מעטפה סגורה, ביחד עם עוד שתי מעטפות סגורות ובהן הנעליים והתחתונים של הנאשם (מוצגים מס' 8-9 בעמ' 2 לחווה"ד) כאשר שקית משטרתית (מטניר), צמודה אל שלושתן.

הידיות הגיעו אל ד"ר בובליל, באותו משלוח, אך בשקית משטרתית, נפרדת, בתוכה מעטפה סגורה, שבתוכה הידיות.

ד"ר בובליל הסבירה, שהיא פתחה את השקית, הוציאה את החולצה והסתכלה עליה, אולם מאחר שהחולצה לא נראתה מזוהמת היא לא חשבה שחשוב לבדוק אותה אלא העדיפה להתמקד במוצגים אחרים. עוד אמרה, כי היה בידיה מידע שהחשוד דימם בחקירה ויש כתם דם אחד על החולצה ולכן היא יצאה מנקודת הנחה שזה כתם דם שלו (עמ' 843 שו' 8). רק לאחר שהפרקליטות ביקשה לבדוק את כל הפריטים, נבדקה גם החולצה.

ד"ר בובליל הבהירה שבמעבדה ננקטת זהירות בבדיקת המוצגים, תוך ערנות להכרח למנוע זיהום מוצג ממוצג אחר (עמ' 915-916) ועדותה מסירה את החשש לזיהום בעת הבדיקה במעבדה.

לא הוצגו בפנינו הנחיות לפיהן אין לארוז מוצגים, אלא בשקית מטניר ולמעשה - שמענו מכל החוקרים וגם ממומחית מז"פ, כי לעיתים אורזים מוצגים בשקיות משטרתיות רגילות, אליהן מצמידים שקית מטניר. מכל מקום - יש לבחון, בכל מקרה, את הנסיבות הספציפיות בהן מדובר והאם הוסר חשש לזיהום בעת התפיסה, ההעברות או הבדיקה במעבדה. לאור האמור לעיל, סבורתני, כי, בענייננו הוסר חשש כזה.

57.4. גם הכמות הרבה של החומר הגנטי של המנוחה, שנמצא על החולצה, אל מול כמות החומר הגנטי המעטה שנמצא על הידיות, אשר אף לא הספיקה לשם הפקת פרופיל גנטי, מסירה חשש שכזה.

בנסיבות האמורות לעיל, טענת הסנגורים, כי הידיות זיהמו את החולצה ולכן לא נמצא עליהן חומר גנטי ואילו על החולצה כן, הינה טענה בעלמא, אשר לא רק שאין לה בסיס בחומר הראיות, אלא שהיא נסתרת בדברי ד"ר בובליל (בהתייחס להעברה שלישונית) ואף בדבריה, לפיהם כתם יבש לא יעביר חומר, שכן לאור כך שהידיות נתפסו בנפרד והחולצה בנפרד ולאור המועדים בהם מדובר, לא ייתכן שהחומר שהיה על הידיות לא היה יבש.

כל האמור לעיל, יחדיו, שולל אפשרות לזיהום בין המוצגים.

57.5. לכל האמור לעיל, יש להוסיף, כי גם בנושא זה, שינה הנאשם, בעדותו בבית המשפט, את אשר טען במשטרה, גם הפעם - לפי ההתפתחות בראיות.

בעוד שבמשטרה, לאחר שסיפרו לו על ממצא ה- D.N.A, טען הנאשם, כי: "המז"פ קפצו עלי, השוטרים, הרופא שטיפל בה, כל העולם היה שם" (ת/201 עמ' 1 ותחילת עמ' 2). שלוש פעמים בחקירותיו טען הנאשם, ששוטרי המז"פ קפצו עליו והנה, בעדותו בביהמ"ש, שינה טעמו וטען שאנשי המז"פ לא קפצו עליו (עמ' 1052-1053). כמו כן אמר, שהוא הגיע עד דלת המשרד (ת/15 שורה 57) ואין חולק כי אין זו אמת.

ככל הנראה שינה הנאשם גרסתו לאחר ששמע את אנשי המז"פ מכחישים זאת ובעיקר - לאחר שראה שבכל התמונות הרבות שצולמו במקום, הן על ידי המשטרה והן על ידי התקשורת, לא נראה ולוּ איש מז"פ אחד עומד בקרבה כלשהי אליו.

שינוי זה של גרסת הנאשם, שהינו מהותי לשאלת הימצאות ה- D.N.A של המנוחה על חולצתו, אומר דרשני.

57.6. מסקנות פרק זה -

ראינו, איפוא, כי קיימות שתי האפשרויות לכך שה- D.N.A של המנוחה הגיע לשרוול, ושתיהן הינן אפשרויות רחוקות, שסבירותן נמוכה ביותר.

בנסיבות אלה על ביהמ"ש לשאול את עצמו, מה הסבירות שיתקיים צירוף מקרים כגון זה, בו יימצא D.N.A של המנוחה, דווקא בקצה השרוול של החולצה, אותה לבש הנאשם באותו יום, כאשר חזר הביתה לאחר שהמנוחה נרצחה, במיקום המתאים לתרחיש לפיו - זרק הנאשם את האימונית אשר לבש מעל לחולצה ונשאר עם החולצה, ללא ששם לב לכך שקצה השרוול התלכלך ודווקא ביחד עם דמו של הנאשם ושלא יימצא D.N.A של המנוחה, בשום מקום אחר על החולצה.

מה הסבירות שהמנוחה התעטשה או השתעלה, דווקא על קצה השרוול ועליו בלבד ומה הסבירות שאדם כלשהו, שידיו הזדהמו בזירה מ- D.N.A של המנוחה נגע רק בקצה השרוול, מקום המתאים דווקא לתרחיש אותו מציירת התביעה, שהינו תרחיש המתאים לזיהום השרוול בהעברה שניונית (שהינה הסבירה יותר), בעת ביצוע הרצח.

דומה, שהסבירות לזיהום באחד האופנים להם טוענת ההגנה הינה נמוכה מאד, אולם היא לא נשללה לחלוטין. לפיכך, לא אראה בראיה זו ראיה נסיבתית הפועלת לחובת הנאשם.

משמעות הראיה, היא אך בצירוף המקרים אשר תואר לעיל ובכך שהיא מתיישבת עם הגרסה המפלילה.

יח. שיחות הנאשם עם המדובב :

58. ב"כ המאשימה טוענת, כי משיחותיו של הנאשם עם המדובב המכונה יוסף ומהתבטאויותיו בפניו עולה אשמתו של הנאשם, כי מעדות המדובב עולה, כי הנאשם לא היה מוטרד מרצח אחותו וכי התנהגותו בשיחות אלה אינה הולמת מי שאחותו נרצחה באכזריות כה רבה והוא עצור כחשוד בביצוע המעשה.

הסנגורים טוענים, לעומתה, כי הנאשם נתן אמון במדובב וכי אם לא התוודה בפניו, יש לראות בכך אות וסימן לחפותו.

לא ניתן לקבל טענות אלה. אין בפנינו כל אינדיקציה לכך שהנאשם נתן אמון במדובב. כאמור – הנאשם עשה עליי רושם של אדם קר, זהיר, מחושב ומכונס בתוך עצמו ואין להסיק דבר מכך שהוא לא התוודה בפני המדובב.

מנגד - גם אם הנאשם נראה ונשמע בהקלטות השיחות עם המדובב, שמח וטוב לב ואינו נראה, עצוב או מתאבל על אחותו, שנרצחה, אין לשלול אפשרות שהוא לא רצה להיראות חלש בפני עצור אחר.

אינני רואה לנכון להרחיב בכך, מאחר שאינני נותנת לשיחותיו של הנאשם עם המדובב משקל כלשהו לחובתו (למעט משקל מסויים להערה אחת שתובא בפרק המתייחס לשתיקותיו של הנאשם). סבורה אני שהתבטאויות הנאשם, על אף שהן מעוררות סימני שאלה מסוימים, שלא לטובתו, אינן מעידות (למעט אותה הערה), בהכרח, על כך שהוא ביצע את המעשה. כמו כן, סבורה אני שאין מקום להביא בחשבון את התרשמותו של המדובב מהנאשם.

יט. שתיקת הנאשם :

59. שתיקת נאשם בחקירתו עלולה להיות לו לרועץ ולחזק את ראיות התביעה נגדו. ע"פ 11068/08 - מדינת ישראל ואח' נ' אמיר סנקר ואח' . (12.7.2010). שתיקת נאשם, בחקירתו (ללא הסבר סביר ואמין לשתיקה), אינה מתיישבת עם חפות. בהעדר הסבר לשתיקה ובהעדר הסבר לסירוב למסור פרטים, מקום שנדרשים הפרטים, "עשוי חוסר שיתוף פעולה כאמור לחזק את הראיות הקימות נגדו ואף להיות בעל כח ראייתי עצמאי, בבחינת ראייה נסיבתית, לחובת הנאשם" ראו: ע"פ 6167/99 - יעקב בן שלוש נ' מדינת ישראל . (1.9.2003) ופסקי הדין הנזכרים שם וכן: ע"פ 2996/09 - אחמד דבור נ' מדינת ישראל . (11.5.2011).

.

יפים לענייננו דברים שנאמרו בע"פ 5730/96 - ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל .(18.5.1998):

"....לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו "מחיר" טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא "משקל שכנגד"; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גירסתו בעדותו במהלך הדיון. הוא הדין בכבישת גירסה מצידו של נאשם עד לאחר סיום פרשת התביעה, מטעמים הנעוצים בבחירת קו הגנה: כאשר גירסה זו מכוונת להשמטת הבסיס מתחת לקיומה של עובדה חיונית שהתביעה הביאה ראיות להוכחתה, מקימה השהיית החשיפה, מטבע הדברים, בסיס לחשש, שמא כבישת הגירסה עד לאותו שלב נועדה ל"התאמתה" - אם לא למעלה מזה - לראיות שהובאו מטעם התביעה, ול"הכשלה" מלכתחילה של האפשרות לבדוק את אמיתותה על ידי הצגתה בפני עדי התביעה. [...] אשר על כן, גם נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגירסה; ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגירסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת...".

כאלה הן שתיקותיו של הנאשם, עליהן הצבעתי לעיל, וכזה הוא סירובו למסור פרטים, מקום שהתבקשה מסירתם, על אף שמדובר בפרטים מהותיים, שלא ניתן להעלות על הדעת סיבה "תמימה" לסירובו למסרם.

60. כבר בהודעתו השניה (ת/2, מיום 14.12.09, שו' 11-14) סירב הנאשם להשיב על השאלה מי הם חבריו ואף סרב להסביר למה הוא אינו משיב.

עם התפתחות החקירה (החל מהחקירה הרביעית (שנערכה ביום 21.12.09), בה החלו החוקרים להתעמק בפרטים ולדרוש מהנאשם תשובות ספציפיות, בחר הנאשם לשתוק ולא להשיב לחלק גדול מהשאלות ובסופו של דבר, החל מחקירתו ביום 27.12.09 (ת/200) ובמהלך 5 חקירות נוספות שלאחר מכן (ת/8 מיום 28.12.09; ת/10 מיום 1.1.10; ת/12 מיום 3.1.10; ת/13 מיום 12.1.10; ת/14 מיום 14.1.10), בחר הנאשם לשתוק כליל ולא השיב לשאלות החוקרים, גם כאשר נשאל שאלות מהותיות, שלא נשאל קודם לכן. ודוק: אין מדובר בעניינים שוליים. הנאשם שתק בנושאים מהותיים ביותר, כגון, הנעליים, השטיחון, השריטות על זרועותיו, אופן קרות התאונה, שם המוסך בו תוקן הרכב, אופי פגישתו עם ג'לאל - בעימות ביניהם.

61. הנאשם טען בפנינו, שהוא שתק כי נמאס לו מהלחץ שלוחצים אותו, שהם קבעו שהוא הרוצח ואמר, כי הגיע שלב בו הוא כבר לא רצה לשתף פעולה בחקירה, גם לא בשאלות ענייניות (עמ' 1119 שו' 10-20).

לא אוכל לקבל טענה זו. אמנם, בחקירותיו של הנאשם חזרו השוטרים, מדי פעם, על שאלות שכבר שאלו, אולם זו דרכה של חקירה. חזרה על שאלות הינה טכניקת חקירה חשובה ולגיטימית, שאין בה כל פסול. בעובדה שחוקרים חוזרים על שאלות או אינם מקבלים את טענת החפות של הנאשם ומטיחים בו שהוא הרוצח, אין כדי להצדיק הימנעות הנאשם מלהשיב על שאלות רלבנטיות - בוודאי לא על שאלות שטרם נשאל.

מעבר לכך, כאמור, אין מדובר רק בשאלות שהנאשם כבר נשאל והשיב עליהן, אלא בעיקר בשאלות שהנאשם מעולם לא השיב עליהן ואף שאלות המבוססות על אינפורמציה שנאספה במהלך החקירה. זאת ועוד - החוקרים אף הסבירו לנאשם, מספר פעמים, שזו ההזדמנות שלו למסור את הסבריו וכי הימנעותו מלהשיב עלולה לחזק את ראיות התביעה (למשל, ב-ת13ג' עמ' 2), אולם, חרף כל זאת, הוא בחר לשתוק.

ערה אני לכך, שבשלב מתקדם יותר של החקירה עורכים החוקרים על הנאשם "מתקפה פסיכולוגית" כדי שיודה, מסבירים לו (לעיתים "בנאומים" ארוכים ומייגעים), שיהיה יותר טוב, לוֹ ולמשפחה, אִם יאמר את האמת ויסביר מדוע רצח (תוך שהם "קובעים" שהוא רצח), אולם גם זו טכניקת חקירה לגיטימית, שאין בה כל פסול, מה גם שהיא לא חרגה מהסביר ומגבולות מותרים.

62. הנאשם לא היה חייב להגיב לתיאוריות של החוקרים, אך היה חייב להשיב לשאלות רלבנטיות וענייניות ושתיקותיו, במקומות בהם, לו היה חף מפשע, היה לו אינטרס, ראשון במעלה, למסור את האינפורמציה שביקשו החוקרים, על מנת שיוכלו לבדוק אותה ולהיווכח בחפותו. חרף זאת, הוא בחר בשתיקה וסירב להגיב לשאלות ענייניות ולמסור אינפורמציה, אותה מסר רק בביהמ"ש.

דווקא החקירות בהן התבקש הנאשם להשיב על שאלות בנוגע להיעלמות השטיחון, היעלמות הנעליים והשריטות על זרועותיו, היו חקירות קצרות שהתמקדו בשאלות ספציפיות וקצרות (ת/10ג, ת/13 ו- ת/14).

הנאשם טען עוד, כי הוא איבד אמון בחוקרים, אולם אין להסבר זה כל בסיס בחומר הראיות או בחקירה (גם בהתחשב בטעות שעשו החוקרים בענין שיחת הטלפון של ג'לאל), מה גם שידוע לכל, כי החקירות מוקלטות, כך שהחוקרים אינם יכולים לעוות את דבריו, כטענתו.

בצדק מציינת ב"כ המאשימה, כי שתיקותיו של הנאשם וסירובו למסור פרטים מהותיים אינם הולמים אדם חף מפשע, אלא מאפיינים אדם שיש לו מה להסתיר, המבין שמצטברות נגדו ראיות והוא פוחד להשיב לשאלות, שמא יסתבך בשקרים.

אמירתו של הנאשם למדובב: "יש אנשים שנופלים בשטויות בחקירות ולכן עדיף לשתוק..." (ת/225 מט 128 דיסק 1 עמ' 13), עולה בקנה אחד עם התנהגותו בחקירותיו המתקדמות, לאחר שהבין שמצטברות ראיות נגדו.

טו. ממצאים נוספים בזירה :

63. ממצא ביולוגי על הידיות -

פיאמנטה תפס את הידיות של הארונות, המגירות והשידות שבמשרד. רק על שתי ידיות (מוצג 25) שנתפסו משידה הנמצאת בפינת העבודה של האב, סמוך לכוננית (שהינה, ככל הנראה זו הנראית בתצלום מס' 45 ב- ת/96), נמצא חומר מספיק להפקת D.N.A ונמצאה עליהן תערובת D.N.A, של שני פריטים לפחות - המקור העיקרי הינו פרט ממין זכר, שאיננו הנאשם ולא ניתן לשלול את המנוחה כמרכיב המשני בתערובת (ת/103, סעיף 4).

לא נבדקה אפשרות שהאב הינו המקור ל-D.N.A, או מנהל החשבונות, אשר האב העיד שעבד במשרד עד חודש ספטמבר, כחודש לפני הרצח (עמ' 75 שו' 1-5), או כל אדם אחר מבין הגברים במשפחה ולא נערכה חקירה ודרישה בשאלה מי עוד יכול היה להותיר ממצא זה.

לדברי ד"ר בובליל (אשר ההגנה עצמה עשתה בהם שימוש לענין ה- D.N.Aשל המנוחה שנמצא על חולצת הנאשם), ה- D.N.A יכול היה להישאר על הידיות גם שנה לפני הרצח (עמ' 879 שו' 5). עם זאת, על אף הקושי בביצוע השוואות D.N.A כה רבות, היה על הרשויות הרלבנטיות לבדוק את ה- D.N.A ששל כל מי שנכנס למשרד, לפחות בשנה האחרונה (על פי המידע שהיה בידיהן ועל פי המידע שניתן היה לאסוף) ולכל הפחות - צריך היה לערוך השוואה עם רואה החשבון ועם כל הגברים במשפחה הקרובה.

אי ביצוע השוואה כזו מהווה, בהחלט, מחדל חקירתי.

עם זאת, הלכה היא כי יש לבחון משמעותו של מחדל חקירה, לא רק על פי משמעות המחדל עצמו, אלא גם לאור שאר הראיות בתיק. "... השאלה שבפני בית-המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" - ע"פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל (10.6.1999) והאם "המחדלים עולים כדי הותרת ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם" - ע"פ 8667/07 - פלוני נ' מדינת ישראל . (19.3.2008).

בענייננו, גם לוּ היתה מתקבלת תוצאה שלילית (וברי כי אם היתה מתקבלת תוצאה חיובית לא היה בכך כדי לעזור לנאשם), עדיין, לאור כך ש- D.N.A יכול להישאר על הידיות במשך תקופה ארוכה, ספק אם ניתן היה לשלול כל מי שיכול היה להותיר את הממצא, באורח תמים.

בנוסף, סבורה אני, כי לאור שאר הראיות בתיק, אין במחדל זה כדי לערער את המסקנה המפלילה העולה מהן. בהתייחס לכך אציין, כי ד"ר בובליל הבהירה, כי דרך כלל, מגע אקראי לא ישאיר ממצא.

מעבר לכך, מארג הראיות הנסיבתיות נגד הנאשם הינו חזק ביותר וגם לו היו נשללים כל בני הבית ורואה החשבון, לא היה בכך, לטעמי, כדי להסביר את מארג הראיות נגד הנאשם, או כדי לערער אותו.

64. פיזור המסמכים -

הזירה נראתה כאילו מישהו חיפש בה דבר מה, או רצה שיחשבו שחיפשו דבר מה - מגירות נפתחו וקלסרים וניירות פוזרו על הרצפה. מכך שדמה של המנוחה נמצא מתחת לקלסרים שפוזרו נראה כי הרוצח הוא אשר "הפך" את הזירה.

לא הובאה בפנינו סיבה כלשהי לסיבה בגינה מישהו ירצה לחפש בזירה. במשרד לא היו דברי ערך כלשהם, לא היה צפוי שיהיו בו דברי ערך ולא נטען שמשהו נלקח או חסר. מחשב נייד משולב G.P.S, ארנק ופריטים נוספים שהיו במשרד לא נלקחו.

האב אמר במשטרה, כי אולי מישהו ביקש מהמנוחה לראות את התיק שלו ונוצר ויכוח שהוביל לרצח. אולם, הוא לא הסביר מה יכול היה לקוח, כזה או אחר, לרצות לראות בתיק שלו, או מה יכול היה להיות באחד התיקים שיכול היה להביא לביצוע רצח כה מחריד, כך שמדובר בהשערה בעלמא שאין בה כל ממש.

חיפוש בזירה גם אינו מתאים לאפשרות שהעלתה ההגנה, לפיה המנוחה נרצחה בשל חוב של אביה לאחר או לאחרים, שכן מה לו לנושה לחפש במשרדו של החייב? מכל מקום - לוּ היתה אפשרות חריגה כזו, אין ספק שהאב צריך היה לדעת עליה.

בטענה שהמשטרה לא החזירה לאב את החומר שנלקח ולכן הוא אינו יכול לדעת אם חסר דבר מה (עמ' 106 שו' 8), אין ולא כלום, שכן הסנגורים לא פנו למשטרה בבקשה למסור לידם את החומר שנתפס, על מנת לאפשר לאב לעבור עליו ולראות אם חסר דבר מה. מדובר, איפוא, שוב, בטענה בעלמה, שגם האב יודע שאין בה דבר.

הסנגורים טוענים כי על מנת להשאיר רושם של חיפוש במשרד, לא היה צורך להפוך את כל הפינות ודי היה לחפש בפינה אחת. לא בהכרח כך. ואין צורך בהשערות ותיאוריות דחוקות (כלשון הסנגורים בסיכומיהם), כדי לראות אפשרות שהנאשם רצה להשאיר רושם ברור של רוצח שחיפש דבר מה במשרד ולא הצליח למצוא, שהרי אם היה "חיפוש" רק בפינה אחת או שתיים, היה ניתן להבין שמדובר ב"חיפוש" מבוים.

65. "ניגוב" דם -

בתמונות הזירה, ליד גופת המנוחה, נראה ניגוב של דם, בתנועה סיבובית. הסנגורים טוענים, כי מדובר בכתם דם גדול, שנוגב על ידי הרוצח, והם מניחים שהוא יצא מהמשרד עם חפץ כלשהו, הספוג בכמות גדולה של דם, אשר ג'לאל היה צריך להבחין בו ואשר היה צריך להותיר סימני דם ברכבו של הנאשם.

הראיות שבפנינו סותרות הנחה זו.

הסימן (הנראה בתמונה מס' 11 למוצג ת/96), אינו נראה כניגוב של כתם דם גדול, אלא דווקא כניגוב של מעט דם. בנוסף, לא נשללה אפשרות שהסימן נגרם כתוצאה מזחילת המנוחה, או גרירתה, או במהלך נפילתה בסמוך לכתם וייתכן שקיימות גם אפשרויות אחרות.

מכל מקום גם אם נניח, שהרוצח ניגב את הדם שהיה במקום ואף אם נניח שהוא נטל עימו את הבד (או כל פריט אחר, באמצעותו ניגב את הדם), הרי לאור האמור לעיל בדבר העדר סימני דם ביציאה מהמשרד, אין כל בסיס להנחה שאותו פריט היה צריך להותיר סימני דם ברכבו של הנאשם. מדובר, איפוא, בהשערה תיאורטית ולא מעבר לכך.

66. חסרונם של ממצאים -

הסנגורים טוענים, כי חרף העובדה שזירת הרצח סיפקה ראיות וממצאים למכביר, אין באף אחד מהם ולוּ בדל של ראיה ו/או ממצא היכול לקשור את הנאשם לזירה. להעדר ממצאים כבר התייחסתי לעיל, בהקשרים שונים ולא אחזור על כך. אוסיף רק מספר הערות.

66.1. אי מציאת סימני דם של הנאשם בזירה - העובדה שלא נמצאו סימנים מדמו של הנאשם בזירת הרצח, אינה מעידה שהוא לא נחתך שם. זאת – הן לאור האמור לעיל בענין זה לרבות בדבר הנסיבות בהן יכול שהנאשם נחתך והן לאור הכתמים בבגדיו (בעיקר בתחתוניו), המעידים, כאמור, שהוא שם את ידו הפצועה בבגדיו.

בהתייחס לכך אציין, כי על אף שהצבעתי לעיל על כך שהכתם בבית השחי יכול שנוצר כתוצאה מכך שהנאשם שם ידו בבית השחי, בעת חקירתו, אין זה ללמוד, בהכרח, על כך שבית השחי לא היה מוכתם בדם עוד קודם לכן.

יש עוד לזכור, כי הנאשם עצמו הסביר - בהקשר אחר, אך רלבנטי ביותר (של סימני דם על כלי העבודה, שאסף) - כי הוא לא יחזיק דברים ביד הפצועה ואמר: "יכול להיות שאין דם על הדברים, כי אני לא אחזיק ביד החתוכה אלא ביד השניה" (תמליל ת/4ג', בעמ' 49), דבר המעיד על האינטואיציה של הנאשם, כיצד לנהוג במקרה כזה.

66.2. אי מציאת ט.א. של הנאשם - בזירה עצמה לא נמצאו ט.א (ת/106) למעט משולחן העבודה של האב, אשר זוהו כשייכות לשני אנשים – עביד מוניר וסלים אבו זיאד (ת/162), אשר אין חולק שהיו במשרד יומיים לפני הרצח לשם גביית חוב וישבו ליד שולחן העבודה של האב, שם נמצאו הטביעות (ת/161) ולמעט על חלק מהמסמכים שנאספו במשרד.

אנשי הזיהוי לקחו 32 מסמכים, מהם לדעתם ניתן יהיה להפיק ט.א., אולם רק על 9 מהם נמצאו ט.א. ומהם אמנם הופקו 22 ט.א. (ת/107). 12 מהן זוהו כשייכות לאב ולבג"ח ו- 10 מהן לא זוהו.

מומחית מז"פ, הגב' דרורית כהן (להלן: "הגב' כהן") הסבירה, כי העובדה שלא נמצאות ט.א. של אדם במקום מסויים אינה אומרת שהוא לא היה שם, שכן השאלה אם נשארות ט.א. תלויה בגורמים שונים, לרבות האדם עצמו (עמ' 940)

ואמנם, חרף העובדה שהנאשם היה במשרד כמה ימים לפני הרצח, חיפש את מפרט העבודה לגבי הצבעים ותוך כדי כך נגע בשולחן העבודה של אביו ואולי גם במגירות (כדבריו), לא נמצאו כלל ט.א. שלו במקום ומנגד - נמצאו במקום ט.א. "ישנות" יותר, של אנשים אחרים, ללמדך, שלא בהכרח משאיר הנאשם ט.א. שלו על דברים בהם הוא נוגע.

נסיון החיים מלמד, כי אין בהעדרן של טביעות אצבעות הניתנות לזיהוי כדי להוכיח, שהחשוד לא שהה במקום שבו לא נתגלו טביעות אצבעותיו "... הכלל הוא, שכוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן" - ע"פ 5724/95 - אחמד בן מוחמד אבו-דחל ואח' נ' מדינת ישראל .(12.5.1996). כן ראו: ע"פ 3176/03 - סאבר ווחידי נ' מדינת ישראל . (6.6.2007); ע"פ 5386/05 - בילל אלחורטי נ' מדינת ישראל . (18.5.2006).

בנוסף, גם כאשר נותרות ט.א. בזירה, לא תמיד מוצאים אותן. עובדה היא, שאנשי מעבדת פיתוח ט.א. מירושלים לא הצליחו למצוא ולוּ ט.א. אחת בזירה, אולם, לאחר מכן, יום למחרת, מצא חירובסקי מהמעבדה הניידת, שתי ט.א. של סלים אבו זייד ומוניר עביד.

66.2.1. הסנגורים מלינים על כך שלא נעשה רישום של המקומות בזירה, בהם נבדקו ט.א., אלא נערך רק רישום של המקומות בהם נמצאו ט.א. אינני סבורה שמדובר במחדל חקירה וממילא הסנגורים לא הצביעו על מקום ספציפי בו היה סיכוי למצוא ט.א. של הרוצח, דווקא, יותר מאשר במקומות אחרים, מהם נלקחו מעתקים.

יצוין, כי לא ניתן היה להפיק ט.א. ברורות מגופת המנוחה וכי סביר שלפחות חלק מטביעות האצבע שלא זוהו שייכות לה. כמובן שטביעות האצבע שלא זוהו יכולות להיות שייכות לאנשים שונים, אשר ביקרו במשרד, או נגעו במסמכים ולא ניתן להסיק מכך שלא כל הטביעות זוהו, כי הן, או חלק מהן, שייכות דווקא לרוצח אלמוני. כך, במיוחד, שעה שמדובר בט.א. שנמצאו על מסמכים, אשר, מטבע הדברים, הינם ניידים וחשופים לנגיעת אנשים שונים, בטרם הגיעו המסמכים למשרד.

66.2.2. הסנגורים מלינים על כך שלא כל הקלסרים והניירות שנמצאו על הריצפה נלקחו לבדיקה וטוענים כי מדובר במחדל חקירה.

אינני סבורה כך. לעולם לא ניתן לבדוק, בבדיקות מעבדה, כל ס"מ מרובע מזירת עבירה ותמיד נדרשים החוקרים ואנשי הזיהוי הפלילי, להפעיל שיקול דעת ולהחליט מהיכן בזירה יילקחו חומרים לבדיקות מעבדה ואילו בדיקות יבוצעו. גם במקרה דנן פעלו אנשי המשטרה באופן זה, הפעילו שיקול דעת מושכל ונטלו גם מסמכים שהוצאו מקלסרים. פיאמנטה, ראש צוות מז"פ הסביר, שהוא עשה מיון ונטל את המסמכים שנראה היה לו שיש סיכוי שיניבו ממצאים (עמ' 347). רשימת המסמכים הוגשה וסומנה ת/191). גם הגב' כהן, ממעבדת פיתוח ט.א. מירושלים, אשר הגיעה לזירה ותפסה מסמכים נוספים, הבהירה, שהיא והצוות שהגיע איתה החליט אילו מסמכים יילקחו לבדיקה (עמ' 943).

יצויין שנלקחה ונבדקה כמות נכבדה של מסמכים (32 במספר). אינני מוצאת פגם בשיקול הדעת שהופעל על ידי החוקרים ואינני מוצאת פגם בכך שלא נלקחו יותר מסמכים.

בנוסף, רוססה הזירה בחומרים לגילוי סימנים, כגון סימני דם ונלקחו מטושים ממקומות שונים, כגון מארונות, מהכיור, מהידיות ועוד. ניתנו הסברים לאי לקיחת דגימות ממקומות שונים, כגון ידית דלת הכניסה, שהרי אין חולק שאנשים שונים (לרבות מי שהגיע לזירה לפני המשטרה, נגע בידית זו (מידית דלת היציאה לחצר האחורית נלקחו דגימות, אך לא נמצאו ממצאים).

66.2.3 לטענת הסנגורים, לו היתה נעשית השוואה והיה נמצא שכל הטביעות הלא מזוהות שייכות, כולן, לאותו אדם ניתן היה להניח שמדובר ברוצח. טענה זו מתעלמת מעדותו של מומחה מז"פ, לפיה לא ניתן לערוך השוואה כזו, שכן כל אצבע מותירה טביעה אחרת ולא ניתן לדעת אם טביעות של אצבעות שונות שייכות לאותו אדם ובאשר לזיהוי טביעה של אותה אצבע אמר, כי גם ללא בדיקה מכוונת כזו הוא היה רואה זאת בעת שבדק את התביעות.

זאת ועוד - דבר לא מנע מההגנה (שלא חסכה בדיקות וחוו"ד מומחים מטעמה), מלבדוק את טביעות האצבע בעצמה ולהציג בפנינו ראיה מזכה שכזאת, לוּ אמנם היתה. מדובר, איפוא, גם כאן, בטענה בעלמה, שאין לה כל משמעות.

66.3. אי מציאת הסכין -

בעובדה שהסכין לא נמצא אין כדי לומר דבר וחצי דבר על זהותו של הרוצח. מאחר שהנאשם עזב את המקום בסמוך לאחר הרצח והיתה לו הזדמנות להיפטר מהסכין ואין בכך כדי לשלול היות הנאשם מי שביצע את המעשה.

אין גם להתפלא על כך שג'לאל לא הבחין בסכין אצל הנאשם, כאשר ראה אותו מעבר לדלת, מאחר שלדברי ג'לאל, הנאשם התכופף וג'לאל ראה רק את פניו. דווקא עצם העובדה שהנאשם התכופף בצירוף עם הכחשתו של הנאשם סיטואציה זו, היא המעוררת תמיהות רבות ומצביעה על אפשרות שהנאשם ביקש להסתיר את הסכין מפני ג'לאל. הנאשם גם יכול היה להסתיר את הסכין בבגדיו ובענין זה יש לציין כי אין מדובר בסכין כה גדולה וכי הנחת הסנגורים לפיה הסכין היתה מגואלת בדם איננה הנחה סבירה. כפי שהראיתי לעיל, ככל הנראה שטף הרוצח את ידיו ואת הסכין בכיור, בטרם עזב את המשרד.

טז. מחדלי חקירה :

67. הסנגורים המלומדים מצביעים על פעולות חקירה רבות שלא בוצעו וטוענים, כי אי ביצועם פגע בהגנתו של הנאשם ואף מעלה ספק סביר באשמתו של הנאשם, המחייב זיכויו.

אמנם, אל כל טענות הסנגורים למחדלים מקובלות עליי, אולם אין ספק שהחקירה בתיק לקתה בכשלים ובמחדלים לא מעטים. ניתן לחשוב (לא רק כחוכמה שבדיעבד), על פעולות חקירה רבות שצריכות היו להתבצע ושטוב היה לוּ היו מבוצעות ויש להצטער על כך שבחקירת עבירת רצח, במיוחד כאשר הראיות הן נסיבתיות, לא פעלו הרשויות הרלבנטיות באופן טוב יותר. חובתן של הרשויות המעורבות בחקירה, לעשות כל שנדרש על מנת לברר כל אשר ניתן לברר ולפעול על מנת לבדוק כל "קצה חוט" וכל אפשרות אשר יכולה להוסיף לחומר הראיות בתיק, הכל כמובן - תוך הפעלת שיקול דעת סביר, על מנת שבסופו של יום ייסגרו כמה שיותר קצוות, יינתן מענה לכמה שיותר פרטים רלבנטיים ותיפרש, ככל האפשר, מלוא התמונה.

לא כך פעלו הרשויות במקרה זה. פעולות חקירה פשוטות ומתבקשות, שיכלו לאשר פרטים מסוימים בחקירה, או לשללם, לא בוצעו, או לא בוצעו במלואן ונותרו פרטים שלא נבדקו כראוי.

68. עם זאת, לאחר שבחנתי, לגופם, את מחדלי החקירה, הן כשלעצמם והן אל מול הראיות בתיק, סבורה אני כי, חרף האמור לעיל, אין בהם כדי לערער את מארג הראיות נגד הנאשם, או כדי להטיל ספק באשמתו.

הלכה היא, כי לא בהכרח יביאו מחדלי חקירה לזיכויו של נאשם. "... עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו" - ע"פ 10102/07 - פלוני נ' מדינת ישראל . (7.9.2010).

אין לבחון את המחדלים, בפני עצמם, אלא יש לבחנם אל מול התשתית הראייתית הפוזיטיבית שהציגה התביעה ואל מול הספקות הספציפיים אותם מעורר הנאשם - 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל (20.2.2006); ע"פ 2285/09 - סולימאן אללו ואח' נ' מדינת ישראל . (24.5.2011). יש לזכור, כי: "... מחדלי חקירה אינם מילת קסם המובילה לזיכויו של נאשם, אלא מקום בו מדובר במחדלים חמורים היורדים לשורשו של עניין 'עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו והגנתו תימצא חסרה ומקופחת' [...] כידוע, משקלו של המחדל החקירתי נבחן לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא בהתחשב במכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט" - ע"פ 7282/08 - עיסאם אבו עמרה נ' מדינת ישראל . (13.1.2010). עוד יש להבהיר ולהדגיש, כי: "השאלה עליה צריך בית משפט לענות, היא לעולם האם הראיות שהובאו בפניו די בהן לצורך הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, בהבדל מהשאלה האם היו ראיות אחרות, נוספות, טובות יותר שניתן היה להביאן. שיטת המשפט שלנו אינה דורשת את הראיה המכסימלית, אלא את הרמת נטל השכנוע. כך למשל נאמר בע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 200 ,עמ' 208-209 - הדין הוא שדי בראיה 'מספקת' ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המכסימלית' שניתן להשיג" - ע"פ 9908/04 - נעים נסראלדין נ' מדינת ישראל . (31.7.2006).

לחלק מטענות הסנגורים בדבר מחדלים כבר התייחסתי לעיל, תוך דחייתן ולהלן אתייחס לטענות נוספות בענין מחדלים, שלא זכו להתייחסות, עד כה;

68.1. בדיקת בגדי הנאשם, בביתו -

הנאשם טען שלאחר שנחתך הוא החליף בגדים בבית. בחיפוש אחר בגדים מוכתמים בדם, שנערך בביתו ביום הרצח בשעה 15:00 סרק רס"מ תומר בירנבך את חדרי הנאשם ואחיו ואת חדר הכביסה, כולל סל הכביסה ולא מצא כל ממצא מחשיד.

ההגנה טוענת, כי החוקרים מנעו אפשרות למצוא כתמי דם על הבגדים שהוריד הנאשם בבית לאחר שנחתך, שכן הם לא חיפשו במקלחת, שם אמר הנאשם שהוא הוריד את בגדיו ורק אחרי שלושה ימים נטלו זוג מכנסי ג'ינס אחד מחדרו של הנאשם ולא את כל מכנסי הג'ינס.

לטענת ההגנה, אילו היו פעולות אלו נעשות והיה נמצא דם על הבגדים, היתה בכך הוכחה לנכונות טענת הנאשם, לפיה הוא נחתך בעבודה ולכן יש לראות בכך מחדל חקירתי.

אינני סבורה כי יש לראות בכך מחדל חקירתי.

אכן, לאור דברי הנאשם טוב היה לוּ היו החוקרים מחפשים במקלחת, אולם סבורה אני, כי בנסיבות הענין לא ניתן לראות בכך מחדל.

אמנם, ארליכמן העיד שהוא, ביחד עם שוטרים אחרים, חיפשו בבית הנאשם את בגדי העבודה, אולם הוברר, כי החוקרים לא חיפשו במקלחת, למרות שהנאשם אמר שהוא הוריד שם את הבגדים, אולם על פי עדותו של ארליכמן, כאשר הוא הגיע, ביום 13.10.09 (ביחד עם חוקרים אחרים), לבית הנאשם, הם שאלו את אביו של הנאשם היכן בגדיו של הנאשם והאב השיב כי חוץ מהחדר של הנאשם בשום מקום לא נמצאים דברים שלו.

לכן חיפשו החוקרים בחדרו של הנאשם ולקחו את מכנסי הג'ינס שנראו להם חשודים. עדותו זו לא נסתרה. בנוסף, אם אמנם שם הנאשם את בגדיו במקלחת, הייתי מצפה לשמוע עדות מפי בן שמפחה של הנאשם (אביו, אימו, אחיו), בשאלה האם היו בגדים של הנאשם במקלחת ומה נעשה עימם, אך עדות כזו לא נשמעה. בנוסף, אם אמנם השאיר הנאשם את בגדיו במקלחת, הייתי מצפה לשמוע עדות מפי מי מבני משפחתו, אשר מצא שם את הבגדים.

זאת ועוד, הנאשם עצמו לא אמר במשטרה, שבגדיו התלכלכו בדם. נהפוך הוא, מעדותו במשטרה מיום הרצח עלה, שבגדיו לא הספיקו להתלכלך בדמו (חקירתו מיום הרצח, 10.12.09 - ת/199 - עמ' 3 שו' 88).

רק בעדותו בביהמ"ש שינה הנאשם (גם בענין זה), את גרסתו וטען, בתשובה לשאלה ספציפית (מדריכה) של הסנגורים, שסביר שבגדיו כן התלכלכו בדם, כי כל מה שבו נגע התלכלך בדם (עמ' 965 שו' 22). גם בהמשך חקירתו נשאל הנאשם על ידי סנגוריו: "סביר להניח שהיו על הבגדים האלה דם?" והשיב, כמובן: "סביר להניח אם כל האוטו היה מלא בדם, סביר להניח". טענה זו הועלתה על ידו כאן, לראשונה והיא מנוגדת לדבריו בחקירתו במשטרה (עמ' 1157 שו' 21). שוב - שינוי מגמתי של גרסת הנאשם במשטרה.

יש לציין, כי נעלי העבודה הצבאיות, אותן נעל הנאשם, לטענתו, כאשר עבד באותו יום נתפסו, נבדקו ולא נמצאו עליהם סימני דם (ת/88).

מוצג ת/88 מפרט בדיקות נוספות שערכו החוקרים בביתו של הנאשם, לרבות בדיקת מכנסי ג'ינס ונעלי העבודה שנראו עליהם כתמים חשודים בדם. פריטים חשודים נתפסו וסומנו, אולם בדיקות לנוכחות דם הפיקו תוצאות שליליות. בהעדר טענה, מצד הנאשם, או אינדיקציה אחרת, לבדיקה ספציפית של פריט כזה או אחר, אין לצפות מהחוקרים, העורכים סריקה במקום מסוים, שיציינו כל פריט שבדקו ולא נמצאו עליו סימנים. כך גם אין לראות מחדל חקירתי בכך שהם לא תפסו אל כל מכנסי הג'ינס שמצאו בחדרו של הנאשם. מטבע הדברים תופסים ומציינים את הפריטים עליהם כן נמצאו סימנים חשודים.

בנוסף, כאשר הוצגו המכנסיים שנתפסו בפני הנאשם והוא נשאל אם הוא מזהה אותם, הרכין הנאשם את ראשו ושתק. כאשר אמר לו החוקר שאלה מכנסי העבודה שהוא לבש בעבודה באותו יום, הרכין הנאשם את ראשו ושתק. כך נהג הנאשם גם כאשר החוקר שאל אותו איך אין על המכנסים כתמי דם (הודעת הנאשם מיום 14.1.10 – ת/14). תגובות אלה אינן הולמות אדם חף מפשע. אם אמנם עבד הנאשם באותו יום ואילו נחתך בעבודה, היה משיב לשאלות פשוטות אלה, תשובות ענייניות.

68.2. אי תפיסת צילומי מצלמות האבטחה בבנין המועצה -

הסנגורים טוענים, כי היה על החוקרים לתפוס את סרטי מצלמות האבטחה, המותקנות במועצה וכי משלא עשו כן הם מנעו מהנאשם אפשרות להוכיח שהוא היה במקום בבוקר הרצח.

בחקירתו במשטרה, לא אמר עבדאללה דבר, על קיומן של מצלמות וסימון הבהיר, כי הוא לא היה מודע להימצאות מצלמות במועצה. כן הסביר, כי הם לא בדקו, תחילה את הענין, מאחר שלא היה מדובר בטענת אליבי. לדבריו, בשלב הראשון, השאלה היכן היה הנאשם בשעות הבוקר לא נראתה רלבנטית, מאחר שהנאשם אמר שהוא היה באזור הבית, כך שאם הוא היה או לא היה בעבודה, זה נראה פחות חשוב. רק אחר כך הסתבר להם שהענין רלבנטי (עמ' 588 שו' 11-19).

ראוי לציין, כי על פי עדות הנאשם עצמו, המרחק בין הבית למועצה הוא דקה נסיעה, כך שסביר היה שהחוקרים יניחו, בשלב הראשוני של החקירה, כי גם אם הנאשם היה בעבודה, היתה לו הזדמנות לבצע את הרצח ולא יתנו דעתם בשלב ראשוני זה של החקירה, לחשיבות טענת הנאשם לפיה הוא היה בעבודה.

ואמנם, בשלב זה החוקרים טרם הטיחו בנאשם שהוא לא היה בעבודה, אלא רק חקרו אותו לגבי הנסיבות בהן נחתך בעבודה, כגרסתו. בחקירתו מיום 14.12.09 הם עדיין מניחים שגרסתו לפיה הוא היה בעבודה, נכונה. רק בשלב מאוחר יותר, מבינים החוקרים שהנאשם כלל לא היה בעבודה באותו יום ואף פונים לעבדאללה בענין מצלמות האבטחה, אולם בשלב זה כבר נמחקו הצילומים, הנשמרים רק שבוע ימים.

בנסיבות אלה לא ניתן לזקוף לחובת החוקרים את העובדה שהם לא הטילו, מיד, ספק בגרסת הנאשם, לפיה הוא היה בבוקר בעבודה ואין לראות באי תפיסת הצילומים כבר בשבוע הראשון של החקירה (שהרי לאחר מכן כבר הצילומים נמחקו), מחדל חקירתי. אמנם, טוב היה, לוּ הצילומים היו בידינו ולו יכולנו לצפות בהם.

מעבר לכך, לאור חומר הראיות בענין זה (כפי שפורט לעיל), לא ניתן להניח, כי לוּ היו הצילומים בידינו, היינו רואים בהם את הנאשם. נראה שההיפך מכך הוא הנכון.

68.3. אי תפיסת צילומי מצלמת האבטחה במקום בו קנה הנאשם סיגריות לאחר שהלך לים -

הסנגורים טוענים, כי היה על החוקרים לתפוס את הצילומים וכך ניתן היה לבדוק אם הנאשם הגיע למקום עם אותם בגדים אותם לבש כאשר נעצר.

טענה זו מתעלמת מדברי הנאשם עצמו, אשר אמר שהוא קנה את הסיגריות כאשר חזר מהים, כך שהיה זה, בוודאי, לאחר שהוא כבר החליף את בגדיו ולא היה בכך כדי להוסיף דבר לראיות.

68.4. אי בדיקת המפתחות של דלתות המשרד –

הסנגורים טוענים, כי היה על החוקרים לתפוס את המפתחות ולבדוק אותם (להימצאות ט.א. וכן סימנים ביולוגיים).

אינני מוצאת ממש בטענה לגבי הדלת הקדמית, שכן הוברר שאנשים שנכנסו למשרד עוד לפני שהגיעה המשטרה נגעו בה. אולם, יש ממש בטענה לגבי המפתח של הדלת האחורית, ממנה, ככל הנראה, נמלט הרוצח, שכן, ככל הנראה, הנכנסים למשרד לאחר הרצח לא נגעו בו, בטרם הגיעו השוטרים, שהיה עליהם להביא בחשבון אפשרות, שהרוצח נמלט מהדלת האחורית..

ואם לא די בכך - המפתח של הדלת האחורית נעלם ולדברי סימון הוא, איננו יודע מה קרה לו ואין לו מושג היכן הוא נמצא. סימון הוסיף ואמר שהוא חושב שהוא זרק (!) את המפתח (עמ' 593-594). קשה להבין כיצד מתרחשת תקלה שכזו ואין ספק שמדובר במחדל חקירה חמור. אולם, בנסיבות המקרה דנן, לאור שאר הראיות בתיק ובמיוחד לאור מסקנתי דלעיל, לפיה הרוצח שטף ידיו בכיור, ספק רב אם היו נמצאים ממצאים כלשהם דווקא על המפתח.

בנסיבות אלה, סבורתני שמחדל זה, על אף חומרתו, אינו מערער את מארג הראיות המוצק נגד הנאשם ואינו מטיל ספק במסקנה המפלילה.

68.5. אי תפיסת כל השיער החתוך של המנוחה שהיה מפוזר במשרד -

הסנגורים טוענים, כי היה על החוקרים לאסוף את כל השיער החתוך שהיה במשרד, שכן אולי חלק ממנו היה שייך לרוצח ולא למנוחה. אין כל בסיס להשערה זו. אין כל סיבה להניח ששער ראשו של הרוצח, נחתך, או שהוא היה דומה לשיערה של המנוחה ואינני מוצאת פסול בכך שרק חלק מהשיער נלקח לבדיקה.

כאמור, בכל זירת עבירה ניתן לשאול, הכיצד לא נלקחו מוצגים כאלה ואחרים, כך - בוודאי בדיעבד, לאחר שכל חומר החקירה מצוי בפנינו (שאינו מצוי, כמובן, בשלב ההתחלתי בו נאספים הממצאים בזירה). אין לכך גבול. לעולם לא ניתן לבדוק כל ס"מ מרובע מזירת עבירה ותמיד ניתן יהיה להצביע על אפשרויות תיאורטיות כאלה ואחרות, שאינן אלא השערות שנעשות על בסיס ממצאים שלא נמצאו, או בעריכת בדיקות שלא נערכו.

כל עוד לא נמצא פגם מהותי בשיקול הדעת של החוקרים באיסוף הממצאים, אין בהעלאת אפשרויות תיאורטיות שכאלה, כדי לפגום בראיות ובממצאים שכן נמצאו. כפי שנאמר לגבי ט.א., כך גם לגבי ממצאים פורנזיים אחרים. כוחם הוא בהימצאם ולא בהיעדרם. ראו: ע"פ 6371/05 - יוסף וגנר נ' מדינת ישראל, הנ"ל.

הולמים את ענייננו דברי כבוד השופט י' זמיר ב-ע"פ 5741/98 עבוד עלי נ' מדינת ישראל (10.6.1999): "אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. [...] מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. זאת גם השאלה במקרה הנדון."

68.6. הסנגורים טוענים, כי לא רק שהמשטרה זנחה כיווני חקירה אחרים, אלא היא זנחה פעולות חקירה שצריך היה לעשות בנוגע לנאשם עצמו וטענות אלה ייבחנו, להלן;

69. אי עריכת שחזור עם הנאשם -

69.1. נטען כי חשוב היה לערוך שחזור עם הנאשם, לקחת אותו למקום העבודה, על מנת שיראה היכן עבד, לביתו על מנת שיראה היכן הוריד את בגדיו ואילו בגדים לבש בעבודה באותו יום, היכן הניח את הפטישון והיכן קנה סיגריות כשהיה בים.

סימון הסביר שלא נערך שחזור עם הנאשם, מאחר שהנאשם לא הודה ולא נתן לחוקרים איזה שהוא פרט שהיה חשוב לשחזר. הסבר זה אינו מספק, שכן, גם כדי לאשש, או לשלול טענה או גרסה, שמעלה הנאשם (גם אם הוא אינו מודה), חשוב, לעיתים, לערוך שחזור.

עם זאת, במקרה דנן השלימו הראיות שהובאו בפנינו את החסר ואינני סבורה שאי עריכת שחזור פגעה ביכולתו של הנאשם להתגונן. אתייחס, להלן, לטענות הסנגורים בענין זה.

69.2. לבדיקת הקיוסק בחוף שבי ציון כבר התייחסתי לעיל. בדיקת הקיוסק, או בדיקת החוף בשבי ציון, לא יכולים היו להביא ממצא כלשהו, אשר יתמוך בגרסת הנאשם, שהרי אין חולק שהנאשם היה בים. כזכור, כאשר נעצר הנאשם, שולי מכנסיו ונעליו היו רטובים ועליהם חול-ים.

החוקרים אף הניחו שהנאשם נפטר מהראיות המפלילות בים. אמנם, ייתכן שהנאשם נפטר מראיות אלה בחוף אחר (או אף במקום אחר ולא בים) ולאחר מכן נסע לחוף שבי ציון (אותו אין חולק שהוא מכיר), וקנה סיגריות ושתייה בקיוסק כדי לבסס את היותו במקום. אולם, כזכור, לדברי הנאשם עצמו, הוא קנה את הסיגריות והשתייה לא עם בואו לחוף, אלא עם עזיבתו אותו ולכן גם אם היו מאמתים טענה זו של הנאשם, לא היה בכך כדי לקדם את החקירה או כדי להצביע על כיוון כזה או אחר, לא "לטובת" הנאשם ולא "לרעתו".

עם זאת, נכון היו עושים החוקרים לוּ היו עורכים חיפוש בחוף שבי ציון, שמא ימצאו ממצא כלשהו. אלא, שמציאת הממצאים היחידים שניתן היה, אולי, למצוא - הסכין, השטיחון, הנעליים הבגדים אותם לבש הנאשם בעת ביצוע הרצח, יכולה היתה לפעול רק לחובת הנאשם ובוודאי לא לזכותו. אין ולו ממצא אחד שיכולים היו החוקרים למצוא בחוף ואשר יכול היה לתמוך בגרסת הנאשם ואם לא היו מוצאים דבר - לא ניתן היה להסיק מכך כל מסקנה.

לפיכך, אי ביצוע החיפוש יכול היה רק להועיל לנאשם, ולא להזיק לוֹ או לקפח את הגנתו.

יז. מניע :

"שערי הנפש נפתחים רק בסדק צר. הזר אינו חודר אלא לפרוזדור ולא הלאה, והוא יישאר לעולם ועֵד מחוץ לחצרים שבתוך הנפש פנימה." מקס נורדאו

70. אין איש יודע, את המתחולל בנפשו של אדם ופעמים רבות נותר המניע למעשה, סתום ונסתר מעיני כל, פרט למבצע המעשה עצמו ואולי גם לקורבנו.

המנוחה נרצחה ב- 13 דקירות סכין, המעידות, לכאורה, על רצח שנעשה בחמת זעם. לא הוברר מה הניע את הנאשם לבצע מעשה כה מחריד וככל הנראה לעולם לא נדע.

71. לא בכדי אין המניע מהווה, דרך כלל, יסוד מיסודות עבירת הרצח ואין התביעה נדרשת להוכיח מה הניע את הנאשם לביצוע המעשה בו הוא מואשם, יהא נורא ככל שיהא. עם זאת, לקיומו או להעדרו של מניע עשוי להיות משקל ראייתי. "ההלכה כי היעדרו של מניע אין בו בהכרח כדי לבסס ספק סביר. אמנם, יהיו מקרים - במיוחד כאשר הראיות הן נסיבתיות - בהם היעדרו של מניע עשוי לעורר ספק באשמתו של נאשם, אך ככלל שאלת המניע אינה רכיב מרכיבי העבירה שיש להוכיחו" דנ"פ 11498/05 - טל דינר נ' מדינת ישראל (15.122005) "... אין זה כלל מוחלט, והדבר נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט לאור נסיבותיו של המקרה שבפניו" - ע"פ 4656/03 - אנטולי מירופולסקי ואח' נ' מדינת ישראל . (1.12.2004).

גם כאשר עסקינן בראיות נסיבתיות, העדר הוכחה של המניע לביצוע המעשה אינו מהווה, כשלעצמו, ספק סביר, אלא יש לבחון את העובדה שהמניע אינו ידוע, על רקע טיב הראיות הנסיבתיות אשר בפני בית המשפט ועל רקע התמונה הכולל שנפרשה בפניו.

72. לאחר ששקלתי בדבר סבורה אני שהראיות הנסיבתיות, כפי שפורטו לעיל, מצביעות באופן חד משמעי על הנאשם, כמי שביצע את המעשה ואין בהעדר ראיה למניע, כדי לערערן.

בעובדה שלא היה ידוע (גם לבני המשפחה) על סכסוך בין הנאשם לאחותו, או על בעיה כלשהי ביניהם, אין כדי לומר שלא היה דבר אשר הניע את הנאשם לבצע מעשה כה מחריד. לא ניתן לשלול אפשרות לקיומה של בעיה כלשהי בין אחים, שאינה ידועה לסביבה הקרובה. אפשרות כזו קיימת תמיד ובענייננו, גם התרשמותי מהנאשם אשר בפנינו, נותנת מקום לאפשרות כזו, כמובן - ללא שניתן לדעת תוכנה ופרטיה.

אוסיף ואומר, כי על אף שלא הוכח מניע, קיימות בראיות ובעדויות שהובאו, אינדיקציות לאפשרות קיומו של מניע, גם אם טיבו וטבעו לא נגלה בפנינו.

התרשמתי, כי הנאשם הינו בחור מופנם מאד וקר רוח, אשר רב בו הנסתר על הגלוי. במהלך המשפט נחשפנו, מעט, לאורח חייו של הנאשם. מאשר הובא בפנינו עלה, כי הנאשם "אינו מוצא את עצמו". הנאשם, אשר משפחתו אינה דתית, נטל על עצמו, כשש שנים עובר לרצח, אורח חיים דתי. כשנה לפני הרצח, זנח הנאשם אורח חיים זה וחזר להיות חילוני. אורח חייו שונה מהמקובל במשפחתו, שבניה ובנותיה עובדים ומנהלים אורח חיים מסודר, והוא אף נהג להשתמש בסמים. הנאשם עבד בשיפוצים בעסק של אביו, אולם לא התמיד בעבודתו ובמשך שלושת השבועות שלפני הרצח הוא לא עבד, כלל, למורת רוחו של אביו. מעדויות ההורים עלה, כי הנאשם לא שיתף אותם באשר קורה בחייו. בחקירותיו, סרב הנאשם למסור לשוטרים את שמות חבריו והוא אף סירב להסביר מדוע אין הוא מוסר את שמותיהם, למרות שחלק מהם הובאו על ידו, בסופו של דבר, כעדי הגנה במשפט. כמובן, שלא ניתן לדעת מכל אלה, מהו המניע של הנאשם לרצוח את אחותו, אולם יש בכך כדי להצביע על כך שבחייו של הנאשם ובהלך רוחו, רב הנסתר על הגלוי ואין איפוא פלא שנסתר מעינינו גם המניע לרצח.

73. מעניין לציין, כי כשהנאשם התבקש, בחקירתו הראשונה במשטרה, לספר קצת על אחותו המנוחה השיב תשובה תמוהה במקצת ואמר: "היא היתה אישה טובה. היחסים בינינו היו מצוינים, רגילים, אבל לא הייתי משתף אותה בבעיות שלי. אני לא משתף אף אחד בבעיות שלי" (ת/1 שו- 102-103). גם האם אמרה, כי מערכת היחסים בינה לבין הנאשם היא: "מערכת יחסים טובה, אבל אני לא מתערבת והוא לא מספר לי כלום" (ת/180 שו' 70).

בעובדה שלא היו עדויות לסכסוך כלשהו בין הנאשם לבין המנוחה, אין כדי לשלול אפשרות שנפל דבר ביניהם, שלא היה ידוע להורים ולשאר המשפחה. האפשרויות בענין זה רבות וייתכן שהניחו מניע לרצח, שלא נתגלה.

74. הסנגורים מניחים, כי לוּ היתה בעיה כלשהי בין המנוחה לנאשם, היתה המנוחה משתפת בכך את בני משפחתה. כך, אמנם ייתכן, אך אין זה מחוייב המציאות. אם נפל דבר ביניהם, אפשר שהמנוחה התלבטה אם לספר על כך למשפחתה וטרם הספיקה לספר.

בהקשר אחר, כאשר רצה להדגים את היחסים הטובים בינו לבין המנוחה, סיפר הנאשם, כי בעבר, עת החליט לחזור בתשובה, הוא לא שיתף בהחלטה זו את בני משפחתו, כנהוג, אלא שיתף רק את ג'לאל ואת המנוחה ואמר, שהמנוחה היתה היחידה שהבינה וזרקה לו פעם: "אני יודעת מה אתה הולך לעשות, אתה הולך לחזור בתשובה" (עמ' 960). מכאן עולה, שהמנוחה ידעה, בעבר, דבר חשוב על הנאשם, אך לא סיפרה למשפחתה ולא מן הנמנע, איפוא, שעובר לרצח נפל דבר בינה לבין הנאשם והיא לא שיתפה את בני משפחתה, או אולי לא הספיקה לשתפם.

כאמור, אין בפנינו ראיות בדבר המניע לרצח וכל שאמרתי לא נאמר אלא כדי להראות שיכולות להיות אפשרויות לקיומו של מניע, שאינו ידוע, אף לא למשפחה הקרובה ביותר, וככל הנראה הוא ידוע, כיום, לאדם אחד בלבד, השומר סוד המניע עימו - הוא הנאשם.

מכל מקום מעצם העובדה שלא התגלה המניע לרצח, אין להסיק שלא היה מניע.

יח. חשודים אחרים :

75. כאמור, חקירת המשטרה בתיק זה היתה רחוקה מלהיות מושלמת. הנאשם נעצר עקב עדותה של נאיפה וככל שנאספו ראיות התחזק החשד נגדו והוא הפך החשוד העיקרי. אמנם, המשטרה לא זנחה כליל כיווני חקירה נוספים, אולם במהלך החקירה הועלו כיווני חקירה נוספים, אשר רק חלקם נבדק כראוי וחלקם לא נבדק כלל.

עם זאת, לאחר שבחנתי את כיווני החקירה הנ"ל, סבורה אני, כי החוקרים לא התעלמו מאפשרויות שנראה, בסופו של יום, שיכול ויש בהן ממש. בחינת טענות הסנגורים, בענין זה מעלה, גם על פי מבחן השכל הישר ונסיון החיים, כי מדובר באפשרויות שאינן ממשיות דיין, כי אין במחדלים שנעשו בבדיקתן כדי לערער את הראיות הקיימות בתיק נגד הנאשם ואף אין באי בדיקתן עד תום, כדי להעלות ספק סביר באשמתו של הנאשם.

אציין, כי על המשטרה לשאוף לאיסוף ראיות, אשר יפרשו בפני ביהמ"ש את מלוא התמונה ועליה לבחון גם ראיות ואפשרויות המתחייבות מכיווני חקירה אחרים, אפשריים. "... מיצוי כלל כיווני החקירה האפשריים, והצגת תמונה עובדתית מלאה ככל שניתן, מהווים נדבך מרכזי ביכולתו של נאשם להתמודד עם הראיות המרשיעות במשפטו [...] לעיתים, עלול קיומם של מחדלי חקירה אף להביא לזיכויו של נאשם [...] מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו..." - ע"פ 4906/09 - איאד אלנברי נ' מדינת ישראל . (24.12010). אולם, גם אם לא נעשה הדבר, אין בכך כדי להביא, "אוטומטית" לזיכוי הנאשם. יש לבחון, לגופם, את הכיוונים האפשריים ואת חומרת המחדל שבאי חקירתם, גם כשלעצמם וגם לאור שאר הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש. "... אין צריך לומר, כי אין בעצם ההצבעה על אפיק חקירה פוטנציאלי שבו לא נקטה המשטרה, כדי להתעלם מחומרי החקירה שהונחו בפני בית המשפט, ולפטור את הנאשם מאחריות על סמך זאת בלבד [...]. ככלל, אין זה מחובתה של התביעה להתחקות אחר הראיה הטובה ביותר שניתן להשיג, כי אם להציג ראיות המספיקות להרשעה מעבר לספק סביר [...] משכך, רק מחדלים חמורים, המעוררים חשש שמא תימצא בגינם הגנתו של נאשם חסרה ומקופחת בשל הקשיים להוכיח את גרסתו, ייזקפו לחובת התביעה ויוכלו לסייע לנאשם בהוכחת קיומו של ספק סביר [...] כמו כן, ייבחן משקלו של מחדל כאמור, על רקע מכלול חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט" (שם).

כך גם, לא בכל תיזה חלופית שמועלית, גם אם לא נבחנה, או לא נבחנה עד תום, יש כדי להביא לזיכויו של נאשם. על התיזה החלופית "להציע... תרחיש חלופי המעורר ספק בהנחה המפלילה ההולכת ומתגבשת... על התיזה החלופית המוצעת להקים ספק אמיתי בהנחה המפלילה שנוצרה" - ע"פ 2285/09 - סולימאן אללו ואח' נ' מדינת ישראל . (24.5.2011). כאשר מדובר במסכת של ראיות מפלילות גם אם נסיבתיות "שמשקלן המצטבר הוא כזה שדי בו, לכאורה, כדי לבסס הרשעה... נכון יהיה להעביר לשכמו של המערער, את הנטל להציע לבית המשפט הסבר, שיהיה בו כדי לשכנע כי החשד שדבק בו הוא תוצאה של הצטברות מקרית ושגויה של נתונים לחובתו" - ע"פ 3093/08 - סרגיי פונטוס נ' מדינת ישראל . (3.6.2010).

76. בחינת כיווני החקירה לגבי חשודים אפשריים אחרים, עליהם מצביעים הסנגורים מעלה, כי אין בהם פוטנציאל של ממש לסיפוק אלטרנטיבה ממשית אחרת להרצחה של המנוחה ואין בהם כדי לערער את מארג הראיות נגד הנאשם, או כדי להטיל ספק באשמתו.

76.1. ג'לאל -

76.1.1. האפשרות שג'לאל ביצע את המעשה נחקרה ונשללה לחלוטין. ג'לאל (אשר הגיע לבית ההורים סמוך לאחר הרצח), נעצר סמוך לאחר גילוי הרצח והוא שוחרר רק לאחר שגרסתו נבדקה ואומתה, בין היתר בעדות אם המנוחה (עמ' 581 שו' 27-29). כפי שאראה, להלן, התברר שג'לאל לא יכול היה להספיק לבצע את הרצח.

ההגנה מבהירה, בסיכומיה, כי היא אינה מצביעה על ג'לאל כמי שביצע את מעשה הרצח וזאת מחוסר ידיעה, אולם היא מביאה בסיכומיה אפשרות של ביצוע המעשה על ידו, תוך שנטען, כי "הראיות" נגדו אינן נופלות מהראיות לכאורה שהציגה המאשימה נגד הנאשם.

בחנתי בקפידה את טיעוני ההגנה ולא מצאתי בהם כל ממש.

76.1.2. ההגנה פותחת בטענה, כי לג'לאל מניע לרצוח את המנוחה – הוא ביטוח חיים שהיה למנוחה ואשר ג'לאל היה מוטב בו.

ראיה לביטוח כזה לא הוגשה וכל שיש בפנינו הם דבריו של האב, אשר אמר שהוא לא עשה לבתו ביטוח חיים והוסיף: "אבל הבנתי בימים האחרונים, מתוך לא ידיעה מוסמכת, שלה ולבעלה היה ביטוח חיים, שהם קיבלו את הכסף, אבל לא..." כשנשאל אם הוא יודע על איזה סכומים מדובר השיב: "חצי מיליון שקל, משהו כזה" (עמ' 113 שו' 11-18). ממילא, ג'לאל לא נשאל על כך ולא הונחה כל תשתית לטענה כי ג'לאל היה זקוק לכסף או כי הוא רצח את המנוחה בשל כספי הביטוח (ככל שאמנם היה ביטוח).

76.1.3. כאמור - לוח הזמנים של ג'לאל באותו בוקר, אשר אושר בראיות עצמאיות, שולל אפשרות שג'לאל ביצע את הרצח.

באותו בוקר הוריד ג'לאל את המנוחה במשרד בשעה 10:10. משם הסיע את אימו לביה"ח במעלות והוריד אותה שם בשעה 10:25. לאחר מכן נסע לערוך קניות במעלות, אסף את אימו מביה"ח והחזיר אותה לביתה בשעה 11:40 (הודעת אימו, שהוגשה בהסכמה ואישור ביה"ח על הטיפול, מאמתים זאת). לאחר מכן נסע לתחנת הדלת בחורפיש, הקרובה לביתו, שם תדלק את רכבו, בשעה 12:02 (ת/26) וכעבור כ- 4 דקות הגיע לבית משפחת הנאשם (זמן הנסיעה מתחנת הדלק לבית הורי המנוחה הוא 4 דקות, על פי מזכר של החוקר ציון ארביב – ת/53).

הסנגורים טוענים, כי לג'לאל אין הסבר מה עשה בין השעה 11:40, בה הוריד את אימו בבית, לבין השעה 12:00, שאז נראה מתדלק את רכבו. כג'לאל נשאל על כך בבית המשפט הסביר, שהוא עישן סיגריה ושתה קפה, פרק שישה ארגזי עגבניות וארגז בצל, נסע לדודתו והוריד שם קניות שקנה עבורה, הגיעה דודה נוספת, הם ישבו קצת ושוחחו ולאחר מכן הוא הביא מספר דברים מהמחסן.

טענת הסנגורים לפיה ג'לאל לא מסר פרטים אלה למשטרה, פשוט אינה נכונה. ג'לאל מסר במשטרה שאחרי שהוא הוריד את אימו הוא הכניס את הירקות שקנה למחסן (ואף פירט שהוא רכש ארגז בצל ו-6 ארגזי עגבניות) ולאחר מכן נסע לדודתו, הוריד שם את הדברים שרכש עבורה, חזר לביתו, לקח משם מצרכים עבור חמותו, נסע לתחנת הדלק וכו' (ת/150 עמ' 2). הפרט היחיד שהוא לא מסר היתה העובדה שהגיעה דודה נוספת ובכך אין ולא כלום. גרסתו נבדקה במספר אופנים ואומתה לחלוטין.

76.1.4. גם חישוב הזמן שערכו הסנגורים אינו מדוייק. לא היו לג'לאל 20 דקות על מנת לבצע את הרצח. מאחר שידוע לנו שהמנוחה היתה בחיים בשעה 11:45, וג'לאל נראה בתחנת הדלק כבר בשעה 12:02, מדובר בהפרש ברוטו, של 17 דקות (משעה 11:45 ועד השעה 12:02).

גם אם ג'לאל החל לרצוח את המנוחה באותה שניה בה היא סיימה את שיחת הטלפון של 11:45, הרי בהתחשב בכך שזמן הנסיעה מהבית אל תחנת הדלק הוא 4 דקות, היו לג'לאל 13 דקות בלבד על מנת לבצע את הרצח, להגיע לרכבו, להיפטר מהסכין (שלא נמצא בזירת הרצח או בסביבתה למרות חיפושים יסודיים שנערכו), להחליף בגדים ונעלים, להעלים את אלה שהזדהמו בעת הרצח, ולנקות את עצמו. הסנגורים טוענים שג'לאל הגיע לתחנת הדלק בשעה 12:00 ואם כך הוא - עמדו לרשותו, לשם כך, 11 דקות בלבד.

אין כל ספק שג'לאל לא יכול היה להספיק, בפרק זמן כה קצר, לבצע את הרצח ולהגיע מיד לאחר מכן לתחנת הדלק, לאחר שנפטר מכלי הרצח וכשהוא עצמו נקי וללא כל סימנים יש עוד לזכור, כי כמה דקות אחר כך הוא כבר היה בחשיפה גדולה בפני אנשים רבים (הרופא שהזעיק, המשטרה וכו') ואף נעצר כחשוד ונלקח לחקירה.

76.1.5. לא מצאתי ממש גם בתמיהות שהעלו הסנגורים לענין כניסתו של ג'לאל לזירה.

בזירה התגלו שלוש עקבות באבק, התואמות את נעליו של ג'לאל (ולא את העקבות החשודות). עקבות אלה נמצאו ליד שולחן העבודה של המנוחה. (ת/114), אשר מעליו נמצא החלון דרכו נכנס ג'לאל למשרד.

בתוך העקבה נמצאו, כתמי דם קטנים, אולם לא רק בתוכה, אלא בכל האזור בו דרך ג'לאל. מבחינה מדעית לא ניתן לקבוע בוודאות, רק מבדיקת העקבה וכתמי הדם שבה, האם קודם הוטבעה העקבה או קודם נמצאו במקום סימני הדם, כפי שציין חוקר הזיהוי הפלילי, מר פיאמנטה (עמ' 322-323), אולם, מכך שהעקבה היא באבק ומכך שהעקבות בדם, אשר הוטבעו על ידי הרוצח, הינן של נעליים אחרות וכן מכך שכתמי דם קטנים, כפי אלה שנמצאו בעקבה, נמצאו בכל אותו אזור, ברור לחלוטין, שעקבות אלה אכן נעשו כאשר ג'לאל נכנס מהחלון, כגרסתו.

פיאמנטה רשם בדו"ח שערך ואף העיד בביהמ"ש, כי החלון והתריס הונציאני היו סגורים, כאשר הוא הגיע לזירה והסנגורים תמהים הכיצד ג'לאל, שלטענתו נכנס למשרד דרך החלון, סגר אותם לאחר שנכנס. אין בתמיהה זו ולא כלום. ראשית, הסנגורים לא שאלו את ג'לאל דבר על כך. שנית, וזה העיקר, מעדותו ג'לאל במשטרה (ת/66ב' עמ' 7-8) עולה, שהחלון נפתח כלפי חוץ. לדבריו, שׁם, הוא דחף את הרשת, העיף את הוילון (התריס הונציאני) ונכנס לזירה. בנסיבות אלה אין להתפלא על כך שהוילון חזר למקומו, כפי הנראה בתמונה, מה גם שעקבות נעליו של ג'לאל מצביעות על כך שהוא אמנם נכנס דרך החלון (עמ' 209-210).

76.1.6. הסנגורים טוענים לסתירות בעדותו של ג'לאל בנוגע לנסיונותיו להתקשר אל המנוחה ומצביעים על העדר תיעוד של נסיונות התקשרות אלה.

על כך יש לומר שלושה דברים. האחד - אֵם המנוחה תומכת בגרסת ג'לאל בדבר נסיונות ההתקשרות למנוחה. השני - דווקא אם ג'לאל היה מבצע את המעשה, היה לו אינטרס משמעותי להראות שהוא ניסה להתקשר למנוחה, שהרי דווקא אם הוא לא היה מנסה להתקשר אליה, כבקשת האם, היה בכך כדי לעורר חשד נגדו. השלישי - החוקר אשר חקר את ג'לאל עם מעצרו באותו יום בדק את הטלפון הנייד של ג'לאל ומצא בו נסיון התקשרות אל הטלפון של המנוחה. לא ברור למה נסיון זה אינו מופיע בפלט השיחות, אולם אין ספק שהוא נעשה בפועל. מכאן - שאין בחסר, הבלתי מוסבר, הקיים בפלטי השיחות כדי להחשיד את ג'לאל בביצוע המעשה.

76.1.7. ראוי גם לציין, שהסנגורים לא הטיחו בפני ג'לאל האשמה כלשהי בדבר מעורבותו ברצח. נהפוך הוא, במהלך הדיונים הבהירו הסנגורים שאין הם רואים בג'לאל חשוד ברצח (עמ' 586 שו' 10 ועמ' 1291 שו' 1). ואכן - לא היה ואין גם היום, בסיס כלשהו לחשד שמא הוא ביצע את המעשה.

הסנגורים מציינים, כי משרד עורכי הדין ששכר ג'לאל שלח מתמחה לאולם ביהמ"ש, כי היא ערכה רשימות במהלך העדויות, ללא שהודע על כך מראש לביהמ"ש. על אף שג'לאל הינו קורבן העבירה, שיטה זו הינה פסולה, אך לא התרשמתי שהיתה לכך השפעה על עדותו של ג'לאל בביהמ"ש, אשר היתה עקבית להודעות שמסר במשטרה ואף הסנגורים לא הצביעו על השפעה כלשהי של ענין זה על עדותו של ג'לאל, או טענו כל טענה ספציפית בנוגע לכך.

76.2. חשד לרצח על רקע חיסול חשבונות -

76.2.1. הסנגורים טוענים, כי ייתכן שמדובר ברצח על רקע חיסול חשבונות, בשל חובותיו של האב או על רקע סכסוך אחר כלשהו. טענות אלה נבדקו, לא העלו דבר ולמעשה - נשללו.

אמנם, נשמעו עדויות על קשיים עסקיים של האב ועל כך שהיו לעסק חובות, אותם נדרש האב לשלם, אולם בכך בלבד לא די על מנת להניח שהמנוחה נרצחה על רקע זה. אין כל אינדיקציה לכך שמי מהנושים שייך לעולם התחתון ואף הנסיון והגיון החיים מלמדים, כי מי שרוצח בשל חוב, או בשל סכסוך עסקי, דואג שמי שהוא מסוכסך עימו ידע (או, לפחות, יחשוד), שזה הרקע לרצח (גם אם לא יהיו לו ראיות לכך), שהרי אחרת, אין הרוצח "קוצר" את פירות המעשה.

אין ספק שבהיות בְּנו החשוד העיקרי, היה לאב אינטרס להעלות כל כיוון חקירה שיכול היה להצביע על כך שאדם אחר יצע את המעשה. אולם האב אמר במפורש, שהוא אינו חושב שהרצח בוצע על רקע חובותיו (עמ' 92 שו' 11 ועמ' 94 שו' 1). נערך חיפוש במחשב של האב ובדוא"ל שלו ולא נמצא כל דבר המצביע על כיוון כזה.

76.2.2. חובותיו של האב, היו חובות קטנים, בסדרי גודל של עשרות בודדות של אלפי שקלים. האב היה חייב סך 30-40 אלף ₪ לרימון מנסור, שהינו ספק חומרי הבנין שלו. ארבעה ימים עובר לרצח הגיע רימון מנסור, ביחד עם סלים אבו זיד ומוניף עבד, למשרדו, על מנת לגבות את החוב, דבר המסביר את טביעות האצבע של מוניף וסלים על שולחן העבודה של האב ועל שקית מסמכים שנזרקה על הריצפה. מדובר בחובות רגילים, שלא הגיעו לכדי סכסוך משפטי או אחר. ביצוע רצח בשל חובות בסדר גודל כזה, על ידי אנשים מן היישוב, אינו סביר, כלל ועיקר, כך שאפשרות זו הינה תיאורטית בלבד ואינה מטילה ספק סביר באשמתו של הנאשם, העולה, בבירור, מהראיות שהובאו בפנינו.

לדברי האב, הוא סירב לשלם את החוב (שהיה חוב של שיקים) ואף סירב לשלם ולוּ 1,000 ₪ על חשבון החוב, בטרם יקבל בחזרה את השיקים. סוכם, איפוא, ביניהם, שרימון יבוא בסוף השבוע ויביא עימו את השיקים, אולם ביום חמישי של אותו שבוע אירע הרצח. ההשערה לפיה, במקום להביא את השיקים ולהגיע להסדר תשלומים, העדיף רימון לרצוח את המנוחה, מופרכת על פניה.

76.2.3. הענין נחקר על ידי המשטרה והוברר כי אין בכך כל ממש. סלים, מוניף וזיאד נחקרו במשטרה ואף העידו בפנינו. מוניף סיפר בעדותו, בישיבת יום 4.10.10, כי מדובר בחוב של 35,000 ₪ וכי לאחר שהאב לא שילמו הוא מסר את השיקים לחברת גבייה ועד היום הם לא שולמו.

76.2.4. כאן המקום להזכיר את דברי אֵם הנאשם, בענין האדם אותו ראתה בלוויה, שהתקיימה לאחרונה (הרבה אחרי הרצח) ואשר, לטענתה, היא חשבה שהוא הרוצח, מאחר שעובר לרצח הוא הסתובב באזור ביתה וניסה למכור לה מגזינים והיא פחדה ממנו. לדבריה, לאחר הלוויה היא אמרה לבעלה שהיא חושבת שהאדם הזה רצח את המנוחה (עמ' 463 שו' 22 ואילך). במשטרה אמרה (לראשונה בהודעתה מיום 23.12.09 (ת/179), שאותו אדם הגיע בערב למכור לה מגזינים וכי אחריו הגיע עוד בחור שהציע למכור מגזינים וזה היה מוזר בעיניה.

לא ניתן לתת כל אמון בגרסה כבושה ומוזרה זו, הקושרת בין מי שבא, כביכול, למכור לה מגזינים ובין מוניף. מדוע זה תחשוב האם שאדם שהיא רואה בהלוויה הוא הרוצח ? האֵם טענה, כי היא שאלה מיהו אותו אדם ונאמר לה כי זהו הבן של חוולה פארס (מוניף, שהיה קרוב של המנוח), אולם היא לא ציינה את מי היא שאלה זאת וההגנה לא הביאה את האדם אותו שאלה, על פי הנטען (ראו גם עדות האב בעמ' 99). גם בעובדה שמוניף אישר שהוא היה בהלוויה, אין ולא כלום, שכן מדובר היה בהלוויית קרוב משפחתו.

76.2.5. הסנגורים טוענים לסתירות שונות בין עדותו של מוניף לבין עדות האב והאחרים שהיו עימו, כגון בענין הליכתו לשירותים בעת שהיה במשרד, טוענים, כי הוא העיד שהוא שיחק בעט ולחץ עליה והנה - על רצפת המשרד נמצאה עט (עובדה שאינה מפתיעה לאור כך שמדובר במשרד...) ולא הוברר כיצד יכול היה מוניף לדעת שצולמה תמונה כזו. גם בדברים אלה אין ולא כלום, מעבר ל"נסיונות ירי באפילה" ואינני רואה להרחיב בכך. מדובר בספקולציות ולא בתשתית כלשהי, המעלה חשד כלשהו לביצוע הרצח על ידי מוניף, או על ידי האחרים הנ"ל.

האב עצמו אמר בעדותו בפנינו, כי בהודעתו הראשונה במשטרה הוא אמר שלדעתו אין מה לקשור את הסכסוכים הכספיים לרצח, כי זה סכסוכים כספיים נורמליים ורק אחרי שהמשטרה ביקשה פירוט הוא "עשה חושבים" ופירט כמה דברים, שהם רגילים, לדעתו (עמ' 92 שו' 11-15). בהמשך אמר: "מה שאני אמרתי במשטרה ומה שאני אומר גם עכשיו, זה אין לי מישהו חשוד שאני יכול להצביע עליו. אני לא יכול, לא מסוגל מצפונית, לבוא ולהגיד שאני חושד בסלים כאשר החשד הזה הוא באלפיות או במיליוניות" (עמ' 94 שו' 1-3).

76.2.6. אין לי ספק, כי רימון לא ביצע את הרצח ולא שלח אחר לבצעו וכי הרצח גם לא בוצע על ידי סלים אבו זיאד או מוניף ולא בכדי בחרו הסנגורים שלא להטיח במי מהם, טענה, כאילו יש להם איזה שהוא קשר לרצח (עמ' 433-436; עמ' 558-567 ועמ' 259-266).

76.3. טלפון אנונימי שקיבל האב -

בהודעתו הרביעית במשטרה מסר האב, כי ביום 8.12.09, יומיים עובר לביצוע הרצח, הוא קיבל שיחת טלפון ממספר חסוי. שוחחה עימו בחורה, שהתחזתה כעובדת מע"מ וביקשה ממנו פרטים, ביניהם כתובת המשרד. כיוון שהשיחה נראתה לו חשודה. הוא ביקש ממנה את מספר הטלפון של מע"מ והיא נתנה לוֹ את המספר של מע"מ טבריה, אולם כאשר הוא התקשר לשם נמסר לו שאין עובדת בשם אותו ציין בפניהם. האב לא זכר אם שמה היה עליזה, אסתר או חנה.

לאחר מספר דקות התקשרה אותה בחורה וכאשר אמר לה האב שהוא בירר וכי אין במע"מ עובדת בשם שמסרה לו, השיבה: "טוב תודה", או משהו, וניתקה את השיחה.

לא הוברר מדוע החוקרים לא בדקו מי התקשר אל האב וטוב היו עושים אילו היו בודקים ענין זה. אולם, מחדל זה אינו שקול נגד הראיות הקיימות נגד הנאשם, שכן קשה להניח שמי שמתכוון לבצע רצח, יברר את הכתובת בשיחת טלפון עם אבי הנרצחת, בסמוך כל כך ליום הרצח.

בנוסף, ללא שהאב יוכל להצביע על סכסוך כלשהו עם אחד הלקוחות, או אחד הספקים או כל אדם שהוא, אין בטענה כי יכול שהשיחה היתה מטעמו של הרוצח, אלא העלאת אפשרות דחוקה, שלא נראה שיכול להיות בה ממש. אין זה סביר שהיה לאב סכסוך עם לקוח עם ספק, או עם אדם כלשהו, אשר הוביל לרצח, והאב לא יידע עליו.

76.4. רוכשי הדירות בקרית ים -

ענין נוסף שהעלו הסנגורים, הוא סכסוך של האב עם רוכשי דירות בבית שבנה האב בקרית ים, אשר על פי טענה מאוחרת של האב (הועלתה רק ביום 27.1.10 - מזכר ת/58), מנהל העבודה של האב אמר לו, כי בעבודה שבוצעה בקרית ים, האנשים כעסו, מאחר שלא נמסר להם טופס 4 והם איימו שיפגעו באב ובמשפחתו. האב הוזמן למשטרה, מספר פעמים, על מנת שימסור פרטים שיאפשרו חקירה, אך הוא לא הגיע (ת/59), ללמדך על חוסר רצינות הטענה, אפילו בעיני האב, שבנו עצור בחשד לרצח בתו והוא מעונין בגילוי הרוצח האמיתי.

בביהמ"ש טען האב, כי הוא בנה, בקרית ים מבנה מגורים לעורך דין, אשר מכר חלק מהדירות וכי הוא התנה מסירת טופס 4, בתשלום החוב, אולם עוה"ד לא רצה לשלם את הכסף "וזה נגמר", כלומר, החוב לא שולם וטופס 4 לא נמסר (עמ' 95 משו' 23 ואילך). הוסיף האב וסיפר, כי הוא פגש, לאחר הרצח, אחד מהעובדים שלו, שהיה מנהל העבודה בקרית-ים, אשר אמר לו, כי: "החברה האלה מקרית-ים הם מסוגלים לעשות לך את הדבר הזה כי שמעתי שפעם הם אמרו, הם ידאגו לפגוע בך" בהמשך נותן האב הסבר מבולבל מאד מדוע הוא אינו רוצה לפתוח חזית נגד אנשים שהוא לא מכיר ולכן עזב את זה. וכאשר נשאל מדוע לא נענה לבקשת המשטרה לבוא וליתן פרטים בענין זה, על מנת שיוכלו לחקור (מזכר ת/59), השיב: "קודם כל לא האמנתי שזה יכול להיות כזה דבר, אפילו הראש שלי, של אנשים מכובדים או לא משנה עכשיו, לא נחלק ציונים, עורך דין וזה, שילך לשלוח מישהו שיפגע בי, שירצח את הבת שלי בגלל שלא הבאתי לו טופס 4, אז אפשר לחיות בלי בנין בכלל" (עמ' 96).

מסיפורו של האב ניכֶּרֶת, על פניה, קלישות האפשרות שמי מרוכשי הדירות בקרית ים, או עוה"ד, היה מעורב ברצח. בנוסף, האב מסר שבידי הרוכשים מצוי שיק בטחון שלו, אך הם לא עשו בו כל שימוש. ביצוע רצח כזה, באופן בו בוצע, על הסיכון להיתפס, גם אינו הולם "סיבה" כגון אי קבלת טופס 4.

בנסיבות אלה, אין לראות מחדל חקירה בכך שהמשטרה לא הוסיפה לחקור בענין וממילא ללא שהאב מסר שמות, אף לא את שמו של מנהל העבודה, לא ניתן היה לבדוק את הדברים.

בנוסף, בעקבות דברי האב בבית המשפט והערת האב"ד, חקרה המשטרה את מנהל העבודה, מר חאלד מרעי (להלן: "מרעי"), אשר העיד, כי הבנין בקרית-ים נבנה בשנים 2006-2008. לדבריו, היו לפעמים כעסים שהאב לא נפגש עם הרוכשים, שלא היה עונה לטלפון או שלא היה נפגש איתם "ואז היו צועקים והיו אומרים על מיני דיבורים שאני אז בזמנו העברתי לכמאל" (עמ' 570 לפר' שו' 12-14). מרעי והבהיר, כי מדובר בדייר אחד בשם יוסי סיסו שאמר את הדברים ביחד עם דיירת נוספת. מרעי הבהיר שלא היה איום כלשהו בפגיעה גופנית: "... לא אמרו שנתנקם ולא היה איום שאיימו שנהרוג וזה, אמרו שאנחנו נכאיב לו כמו שהוא מכאיב לנו" (עמ' 571 שו' 17-19).

ממילא, מהסיטואציה שתוארה ועד לביצוע רצח המנוחה, שנתיים או שלוש לאחר השמעת הדברים הנ"ל, כה רב המרחק, עד שברור שאין בכך כל ממש, מה גם שלא שמענו כל עדות על דברים נוספים שנאמרו, בין בכתב ובין בעל פה, או על אירועים נוספים שאירעו, בנוגע לרוכשי הדירות בקרית-ים, מאז אותם דברי כעס שנאמרו בשנת 2007 - 2008, ועד היום ושכמותם מושמעים תדיר בנסיבות כאלה.

76.5. הטרדות טלפוניות, לטלפון הנייד של המנוחה -

טענה נוספת שהועלתה על ידי האב הינה, כי היו הטרדות טלפוניות לטלפון הנייד של המנוחה, שאופיין היה ניתוקים של ההתקשרות וכן שאלת שאלות במטרה לפתח שיחה. לא נטען שהמנוחה קיבלה איומים כלשהם.

בעדותו בפנינו נשאל האב: "לא למדת ממנה כשהיתה בחיים שהיא באיזה מתח, באיזה שהוא סכסוך, באיזו שהיא בעיה?" אמר האב: "חוץ מהמקרה שפעם באה ואמרה שמטרידים אותה, שהיא רוצה להחליף את מספר הטלפון כי באים שיחות שלא מזהים ולא עונים" (עמ' 91 שו' 9). גם ג'לאל אישר זאת.

האֵם ניסתה לצייר את המנוחה כמי שפחדה, שהרגישה לא טוב ושהיתה באה לביתם כי פחדה להישאר בביתה והיתה באה אליהם כל יום (עמ' 489 שו' 27), זאת – בניגוד לדברי האב, לפיהם למנוחה היתה אישיות חזקה ובניגוד לעדותו של האב ולראיות נוספות, לפיהן המנוחה לא היתה באה אליהם כל יום.

האֵם הוסיפה ואמרה בביהמ"ש, את אשר לא אמרה בהודעתה במשטרה, כי כמה ימים לפני שהמנוחה נרצחה אמרה לה המנוחה, בנוכחות ג'לאל, שהיא מרגישה שהיא הולכת למות (עמ' 489). אינני מאמינה לדברים אלה של האם, המהווים גרסה כבושה נוספת מטעמה ואינני מאמינה להם. לוּ היה בדבריה ממש היינו שומעים אותם גם מפי ג'לאל, שלדברי האם היה נוכח בשיחה.

בנוסף, הוברר שמספר הטלפון של המנוחה הוחלף בחודש יולי או אוגוסט 2009, היינו כחמישה חודשים לפני הרצח. לאחר החלפת הטלפון נפסקו ההטרדות ומאז לא היתה כל אינדיקציה לבעיה כלשהי. בנסיבות אלה, גם האפשרות שהרוצח הינו המטריד איננה אפשרות ממשית.

77. מסקירת האפשרויות לקיומו של רוצח אחר, שהועלו, במהלך החקירה וכן אלה שהועלו על ידי ההגנה במהלך המשפט, עולה, כי אפשרויות אלה אינן אפשרויות ממשיות וסבירות, אלא אפשרויות תיאורטיות, אשר אין בהן ולא כלום.

סיכום :

ראינו, כי הראיות הנסיבתיות בתיק זה רבות ומגוונות, אשר באו ממקורות שונים, עצמאיים ובלתי תלויים זה בזה; עדותה של נאיפה, סימנים על גופו של הנאשם - שריטות שלא ניתן להן כל הסבר ופצע שההסבר שניתן לאופן ולמקום בו נגרם הופרך בראיות אוביקטיביות, עקבות נעלי הרוצח בזירה והיעלמות מסתורית ובלתי מוסברת של נעלי הנאשם, הזהות, בסוגן, לסוג הנעליים שהטביעו את העקבות, חסרונו של השטיחון מתחת לרגלי הנהג ברכבו של הנאשם והפרכה, בראיות אוביקטיביות, של גרסת הנאשם בנוגע לאשר אירע לשטיחון.

מארג ראיות זה זכה לחיזוקים רבים ולראיות מסייעות רבות, הכל כפי שפורט לעיל, ובכללן - הזדמנות של הנאשם לבצע את הרצח, הזדמנות שיצר הנאשם, שאפשרה לו להיפטר מראיות מפלילות, שתיקות של הנאשם במשטרה, מקום שהיה מצופה ממנו למסור גרסה ופרטים, גרסאות כבושות ו"מתפתחות" של הנאשם, שקרים מהותיים בדבריו, בנושאים הנוגעים ללב ליבן של הראיות, שהוכחו בעדויות פוזיטיביות, אליבי של הנאשם, שלא הוכח ואף הופרך, פרכות וסתירות בעדויות עדי הגנה מטעמו, התנהגויות בלתי סבירות ומפלילות מצד הנאשם ועל כל אלה נוסף צירוף המקרים שבהימצאות D.N.A. של המנוחה (לרבות הסבירות הנמוכה להימצאותו בתרחיש תמים), רק על קצה שרוול חולצתו של הנאשם, במקום המתאים לתרחיש המפליל, בעוד שעל שאר החולצה לא נמצא ממצא כזה.

צירופן של הראיות הנ"ל, על מקורותיהן השונים, אינו יכול להיות מקרי או תמים והתמונה המתקבלת ממארג הראיות, על חיזוקיו השונים, מצביעה, לטעמי, באופן חד משמעי, על הנאשם כרוצח המנוחה.

אל מול מארג חזק זה של ראיות, נבחנו טענות בדבר מחדלי חקירה, אשר לגבי חלקן נקבע, כי יש בהן ממש, אולם מצאתי, כי אין בהם כדי לערער את מארג הראיות או להטיל ספק באשמתו של הנאשם.

כאמור, ההלכה דורשת, כי קיומה של האפשרות החלופית תהא ממשית ונתמכת בחומר הראיות. רבים פסקי הדין עוסקים בסוגיה ואפנה, להלן (בנוסף לפסיקה אליה הפניתי לעיל), רק מקצתם, מהם עולות הנחיות ביהמ"ש העליון באשר לתזה החלופית, אשר יכולה להביא לזיכויו של נאשם ובאשר למשמעותו וטיבו של הספק הסביר.

תיזה חלופית זו צריכה להיות סבירה, מציאותית, אשר יש לה בסיס בחומר הראיות ואין די באפשרות תיאורטית, או דמיונית, או בספקולציות ובהשערות. "על מנת להקים ספק סביר באשמתו של נאשם צריכה להתקיים אפשרות סבירה, אשר הסתברותה סובסטאנטיבית ולא אפסית לקיומה של אפשרות חלופית לאפשרות המרשיעה (ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (לא פורסם, 23.1.97)). 'מכך עולה כי אין די באפשרות גרידא לכך שהנאשם הוא חף מפשע. נדרשת אפשרות מציאותית, אשר יש לה בסיס. אין די באפשרות תיאורטית, המעוגנת אך בספקולציות או בהשערות, אשר אינן נתמכות בראיות (או בהיעדרן)'" ע"פ 4179/09 - מדינת ישראל נ' אלכסיי וולקוב . (18.10.10) וכן: דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377, 437 (1997).

"... אל לו, לבית המשפט לחוש לארוע מאורע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, בקנה אחד עם חפותו של הנאשם, בעוד שהעדויות שהושמעו במשפט, ושבית המשפט מאמין בהן, מוליכות למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם איננו חף." - ע"פ 470/85 - גיל בן גל ואח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מג(3), 133, בעמ' 141. כן הובהר: "...העובדה בלבד, שלא ניתן לשלול לחלוטין קיומה של אפשרות תיאורטית, מאד רחוקה מהמציאות, שגירסת ההגנה אשר משמעותה הכחשת האשמה, עשויה להיות נכונה, אינה מצדיקה את זכויו של הנאשם מפאת הספק, אם הראיות, הישירות והנסיבתיות, במשקלן המצטבר, וכללי השכל הישר מצביעים בצורה ברורה על מסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא היותו של הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו. זאת במיוחד כאשר הנאשם נמנע מלתת הסבר לעובדות המפלילות אותו לכאורה, או אם הסברו הינו בעליל כוזב או אינו מתקבל על הדעת." - ע"פ 4159 ,4119/91 - יהודה שושני נ' מדינת ישראל .(24.5.1993).

כאמור, ההגנה לא הותירה אבן על אבן בנסיון להפריך את הראיות המשמעותיות נגד הנאשם וליתן הסבר "תמים" לכל ראיה וראיה, כמו גם להתנהלותו של הנאשם ולשקריו. אולם, ההגנה לא הציעה תרחיש חלופי, המעורר ספק בהנחה המפלילה העולה מכלל הראיות שהובאו ולא הציגה כל תיזה אשר יש בה כדי להסביר את מכלול הראיות ואין בטענות שהועלו על ידה, לגבי פרט כזה או אחר, אשר חלקן נמצא מוצדק, כדי להקים ספק אמיתי בהנחה המפלילה שיוצר מארג הראיות.

הראיות הנסיבתיות שהובאו בפנינו יוצרות פסיפס ראייתי, אשר גם לאחר בחינת כל טענות ההגנה, לגופן אחת לאחת, מציג בפנינו תמונה ברורה של רצח המנוחה בידי הנאשם, באופן שהמסקנה היחידה האפשרית הינה, כי הנאשם הוא זה שרצח את אחותו.

לא ניתן להעלות על הדעת שכל הנסיבות הנ"ל התקבצו יחדיו בנאשם. כאשר על כל אלה נוספים שקריו של הנאשם וכל החיזוקים, כפי שפורטו לעיל, המסקנה היחידה האפשרית מכל אלה, היא כי אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

סופו של דבר, אין, לטעמי, מנוס מקביעה, כי הנאשם הוא אשר ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום.

אם דעתי תישמע, יורשע הנאשם ברצח המנוחה.

הוחלט, על פי דעת הרוב (כב' השופט ש' ברלינר וכב' השופט ר' סוקול) לזכות את הנאשם מן המיוחס לו בכתב האישום, מחמת הספק.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתנה היום, י' אלול תשע"ב , 28 אוגוסט 2012, במעמד הצדדים.