בפני בקשה של הנאשמים בתיק תו"ב 19945-01-10, לחיוב המאשימה להמצאת חומר הנוגע לשני תיקי בניין לרבות תיקי הפיקוח הנוגעים להם, שאין חולק כי אינם חלק מכתב האישום, וזאת לצורך הוכחת טענת אכיפה בררנית. לטענת הנאשמים ממידע חלקי שהגיע אליהם לאחרונה הסתבר לנאשמים כי במקרים אחרים בהם התגלו עבירות תכנון ובניה לא הגישה המאשימה כתבי אישום.

הבקשה המקורית הוגשה ביום 4.3.18 כנגד המאשימה בלבד, אך בהחלטתי מאותו יום קבעתי כי נוכח הפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים, יש להגיש בקשה מתוקנת, אליה יצורפו כמשיבים גם כל הצדדים השלישיים הרלבנטיים באותם תיקי בניין נטענים (ראה: בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס (1) 360, 377 (2005)). ביום 7.3.18 אכן הוגשה בקשה מתוקנת, אליה צורפו גם הצדדים השלישיים המופיעים בכותרת בקשה זו. בגוף הבקשה נטען כי לפי ידיעת הנאשמים, צדדים שלישיים אלה הם הגורמים הרלבנטיים לאותם תיקי בניין. לא צוין מה מקור ידיעה זו, ולא צורף כל מסמך דוגמת נסח רישום מקרקעין המראה מיהם בעלי הזכויות באותן חלקות מקרקעין.

בהחלטתי מיום 7.3.18, ונוכח העובדה כי הנאשמים "נזכרו" להגיש את בקשתם רק ימים ספורים לפני מועד ההוכחות הקבוע ביום 19.3.18, על אף שעסקינן בכתב אישום שהוגש עוד בשנת 2010, ובמועד הוכחות שנקבע עוד ביום 10.1.18, כאשר גם קודם לכן היה קבוע מועד הוכחות שנקבע עוד ביום 15.2.17, אך הוא נדחה מיוזמת בית המשפט, קבעתי כי הבקשה תומצא במסירה אישית למשיבים עד ליום 11.3.18, וכי אישורי המסירה יומצאו לתיק בית המשפט בו ביום. הנאשמים המבקשים לא טרחו לפעול בהתאם ולהמציא את אישורי המסירה לצדדים השלישיים.

די היה לי באי המצאת הבקשה לצדדים השלישיים שעלולים להיפגע מקבלתה, כדי לדחות את הבקשה, ואולם דינה להידחות גם לגופה.

המבקשים אמנם לא ציינו בבקשתם האם עסקינן בבקשה על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, או בבקשה על פי סעיף 108 לאותו חוק, אך ברור הוא כי מסמכים הבאים להוכיח טענה לאכיפה בררנית כללית שאינה מתייחסת להפליה בין מעורבים בפרשה אחת, אלא במדיניות האכיפה הכללית של המאשימה, אינם בגדר "חומר חקירה" כמשמעותו בסעיף 74 לחוק, שיש חובה להמציאו לנאשם שכן אינם עוסקים בעבירה נשוא האישום, אלא עסקינן בחומר אחר שנטען כי רלבנטי להוכחת הגנת הנאשם על פי סעיף 108 לחוק לצורך העלאת טענה של הגנה מן הצדק (ראה למשל: בש"פ 2447/16 נפטלוביץ נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 10.8.2016]; בש"פ 2242/16 מדינת ישראל נ' מזרחי [ניתן ביום 31.3.2016]).

עם זאת, דרישה להמצאת מסמכים שנטען כי רלבנטיים אינה מתקבלת על אתר. יש להעמיד תשתית עובדתית ומשפטית מינימלית, המצביעה על כך שהחומר המבוקש יכול לסייע להגנתו של הנאשם (ראה למשל: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 376 (2000)). די שנאמר שנדרשת תשתית ראייתית של ממש וטענה בעלמא לפיה החלטת המאשימה היא בבחינת אכיפה בררנית, לא תספיק (ראה: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ ואח' [ניתן ביום 10.9.2013]; ע"פ 3996/15 מדינת ישראל נ' פלוני [10.11.2015]; דפנה ברק-ארז, אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד, הסנגור 200 (2013), בעמ' 14)).

בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג (3) 289 (1999) נקבע, בין השאר, בסעיף 16 לפסק הדין לאמור:

"אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית. שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות... אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון, מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית"

עוד נאמר בע"פ 3215/07 פלוני נגד מדינת ישראל [ניתן ביום 4.8.2008] בסעיף 37 לפסק הדין:

"לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום. בשלב השני יהא על הטוען להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין, או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים. מטבע הדברים מדובר בשני שלבים השלובים זה בזה, ואשר רב המשותף להם. הנטל להוכיחם, שאיננו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, באשר הפרקליטות, ככל רשות מינהלית, נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשות כדין (ראו עניין זקין, בעמוד 307)."

בענייננו לא הוצגה ולו תשתית מינימלית המצדיקה העתרות לבקשה: לא צוין מה הדמיון הנטען בין העבירות נשוא כתב האישום בענייננו, לבין העבירות שנטען כי בוצעו באותם בניינים נטענים. לא נטען מהן בדיוק אותן עבירות באותם בניינים, לא נטען גם מתי הובאו, ככל שהובאו, אותן עבירות נטענות לידיעת המאשימה, ומה היתה תגובתה לאותו מידע, לא נטען גם למניע פסול, או שרירותי בפעולת המאשימה המתייחסת לאותם בניינים להבדיל מהבניין נשוא האישום בענייננו, וגם לא הוצגה ולו ראשית ראיה המצביעה על אותן עבירות נטענות, ועל פעילות שרירותית כלשהי מטעם המאשימה.

בנסיבות האמורות אין לי אלא לקבוע כי אין ממש בבקשה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.