1. בפניי תביעה כספית בסכום של 500,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מהוצאת צו הפסקה מנהלי ע"י הנתבעת (להלן גם: "המועצה"), אשר מנע ממנו להמשיך ולהפעיל שוק בחצור הגלילית.

התובע הוסיף וטען כי הנתבעת גם לא עמדה בהתחייבותה לאפשר לו את הפעלת השוק במשך 3 שנים נוספות.

2. בין התובע לנתבעת נחתם ביום 1.4.01 הסכם להפעלת השוק (להלן: "ההסכם") וזאת לאחר שהתובע זכה במכרז להפעלת השוק שפרסמה הנתבעת. תקופת ההסכם נקבעה בסעיף 7 להסכם, לשנה. עוד נקבע כי אם עמד המפעיל בכל התחייבויותיו, תהיה הנתבעת רשאית ,ע"פ שיקול דעתה, להאריך את תקופת ההסכם לשנה נוספת ובכל מקרה ההסכם יסתיים אחרי שנתיים.

לטענת התובע, ראש המועצה דאז – מר יוסי אלול (להלן: "ראש המועצה") הבטיח לו כי במסגרת שיקומו כאסיר, ההסכם יוארך למס' שנים נוספות ולא פחות מ-3 שנים נוספות. התובע טען, כי כתוצאה מהבטחה זו השקיע בשוק כספים בסכום של 27,000 ₪, בגין תאורה, גדר, שירותים וכיו"ב.

לטענת התובע, ביום 19.1.03 הוציאה הנתבעת צו הפסקה מנהלי אשר מנע ממנו להמשיך ולהפעיל את השוק. לטענת התובע הצו הוצא ללא סיבה אמיתית ומשיקולים זרים וראיה לכך היא שקודם הפעיל את השוק ללא תלונות מצד הנתבעת.

התובע הוסיף כי הנתבעת עצמה ניהלה בהמשך את השוק מבלי לתקן את הליקויים נשוא אותו צו. עוד הוסיף התובע כי גם לאחר שהסתיימה תקופת צו ההפסקה, לא אפשרה לו הנתבעת להמשיך ולהפעיל את השוק.

לפיכך תבע התובע פיצויים בגין: הפסדי הכנסה לחודשים 1-3/03 וכן לתקופה של 3 שנים נוספות, הפסד השקעותיו בשוק, חובות אליהם נקלע כתוצאה מחוסר יכולתו למצוא עבודה מאז, וכן עגמת נפש.

3. לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות. הנתבעת הפנתה לתקופת ההסכם וטענה כי לא ניתנה כל התחייבות להארכתו של ההסכם מעבר לתקופה הקבועה בו. עוד הוסיפה הנתבעת כי גם אם ניתנה התחייבות כאמור, המדובר בהתחייבות שלא בסמכות, אינה כדין ואין בה כדי לחייבה. הנתבעת טענה כי התובע הפעיל את השוק ללא רישיון עסק ולא מילא אחת דרישות המשטרה והוראות ההסכם. הנתבעת טענה כי צו ההפסקה המנהלי הוצא לפי דרישת המשטרה כדין ובסמכות.

מטעם התובע העיד התובע וכן ראש המועצה. מטעם הנתבעת העיד מהנדס המועצה.

דיון:

4. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, במסמכים שבפניי והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

טענת התובע להפרת הבטחה להארכת ההסכם לתקופה של 3 שנים נוספות – ע"פ סעיף 7 להסכם נקבע במפורש כי תקופת ההסכם הינה שנה מיום חתימתו וכי אם התובע יעמוד בתנאי ההסכם, למועצה שיקול דעת להאריכו לתקופה נוספת של שנה. בכל מקרה נקבע כי ההסכם יסתיים אחרי שנתיים. כלומר, תקופת ההסכם הייתה לכל היותר עד ליום 1.4.03. טענת התובע להבטחה מצד ראש המועצה להארכת ההסכם לתקופה נוספת, לא רק שלא הוכחה, אלא שבכל מקרה, אין בה כדי לחייב את המועצה.

ראשית אציין כי בסעיף 5 לתצהירו הצהיר התובע כי ההבטחה התייחסה לעוד מס' שנים ולא פחות מ-3 שנים. בעוד שבעדותו טען התובע כי מדובר ב-5 שנים ועוד 5 שנים. סתירה נוספת בעדותו של התובע הינה כי בתחילה טען שההבטחה ניתנה כבר בוועדת השחרורים בה הופיע ראש המועצה (עמ' 7, שורה 2), אולם בהמשך טען כי מדובר היה בישיבה בעירייה (עמ' 7, שורה 13).

מעבר לסתירות אלו, הרי שטענת התובע למתן ההבטחה לא נתמכה בכל עדות או ראיה כלשהיא. התובע טען כי: "זה כתוב בוועדת השחרורים משנת 2002" (עמ' 7, שורה 28), אך הפרוטוקול של אותה וועדה, לא הומצא!!! זאת ועוד, התובע לא זכר מי עוד נכח באותה ישיבה, וראש המועצה עצמו העיד כי אינו זוכר הבטחה כנטען ואף הוסיף כי גם לא הייתה לו סמכות ליתן הבטחה כזאת (עמ' 16 לפרוטוקול).

גם העובדה שבהסכם נכתב מפורשות כי ההסכם יסתיים בכל מקרה אחרי שנתיים, למרות שלטענת התובע ההבטחה ניתנה קודם לכתיבתו (ועוד בוועדת השחרורים), עומדת כנגד גרסת התובע. אילו היה ממש בטענת התובע, היה התובע עומד על אזכור ההבטחה, או לפחות הוספת אופציה להפעלת השוק מעבר לתקופה שהוגדרה והוגבלה באופן מפורש בהסכם, לשנתיים בלבד.

אכן, השתכנעתי מעדות ראש המועצה ומעדות התובע כי כוונת ראש המועצה הייתה לעזור בשיקום התובע. יחד עם זאת אין בעצם הרצון לשקם כדי להביא למסקנה בדבר מתן ההבטחה כנטען. ראש המועצה העיד כי נעשה ניסיון לשקם את התובע גם באמצעות פתיחת מועדון (עמ' 15 לפרוטוקול) ואף הזכות להפעלת השוק, לא ניתנה לתובע אלא לאחר עריכת מכרז כדין ומילוי כל התנאים הנדרשים לצורך התקשרות המועצה בהסכם.

הנה כי כן למרות ניסיונות ראש המועצה להביא לשיקום התובע בדרכים שונות, לא עבר ראש המועצה על הוראות הדין ולא מצאתי כי התובע הוכיח טענתו בעניין הבטחה כנטען.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, לא הוכיח התובע טענתו להבטחה כאמור.

5. יחד עם זאת, גם אם היה התובע מוכיח כי ראש המועצה הבטיח לו שיוכל להפעיל את השוק 3 שנים נוספות, לא ניתן היה לראות בהבטחה זו (שלא הוכחה) הבטחה מחייבת:

ע"פ ההלכה הפסוקה, נדרש קיומם של מס' תנאים במצטבר, על מנת לקשור רשות מנהלית להבטחתה: נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לנתינתה; לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב, כך הובנה ההבטחה ע"י מקבלה; הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה, ההבטחה המפורטת ברת ביצוע ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה

וראה ת"א (מחוזי נצרת) 1135/04 פרי מטולה בע"מ נ. רשות שדות התעופה (מיום 12.3.09) וכן ה.פ. (מחוזי ירושלים) קטן דוד נ. שר האוצר (מיום 4.6.09):

"אפנה כעת לבחינת התנאים, אשר קבעה הפסיקה לקיומה של הבטחה מנהלית מחייבת, לבל תיתפס הרשות על כל אמירה בעלמא.

הפסיקה עמדה על 5 תנאים מצטברים לביסוסה של הבטחה מנהלית (ראו למשל ע"א 6620/93 עיריית רמת גן נ. גולומב, פ"ד נא(2) 363, 370 וכן בג"צ 5018/91 גדות תעשיה פטרוכימיה בע"מ ואח' נ. ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(2) 773, 779-780), ואלה הם:

האחד, ההבטחה המנהלית ניתנה על ידי בעל הסמכות לתיתה;

השני, הבטחה מנהלית ניתנה מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב;

השלישי, ההבטחה הובנה על ידי מקבל כבעלת תוקף משפטי מחייב;

הרביעי, ההבטחה מפורטת די הצורך ובת ביצוע.

אף אם ניתנה תשובה חיובית לכל אלה, יש לפנות לבחינתו של התנאי החמישי, והוא: האם היה לרשות צידוק חוקי לסגת מהבטחתה, כי אז יגבר הצידוק על היסוד "החוזי" להבטחה השלטונית."

במקרה דנן, לא התקיימו התנאים המצטברים הנ"ל:

בסעיף 193(ב) לצו המועצות המקומיות (ב) התשי"ג 1953, נקבע:

"חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר, שיש בהם התחייבות כספית מטעם המועצה, לא יחייבוה, אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חומת המועצה, ראש המועצה וכן גזברה.

לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את המועצה, אלא אם חתמו עליהם בשם המועצה, בצד חותמת המועצה, ראש המועצה וכן מזכירה."

במקרה דנן לא רק שלא הוצגה כל התחייבות חתומה בעניין הארכת ההסכם להפעלת השוק ע"י התובע, אלא שברי כי הבטחת ראש המועצה לתובע, ככל שהיה מוכח שניתנה, ניתנה בחריגה מסמכות, משניתנה על ידו בלבד, ללא אישורם של הגזבר ו/או המזכיר וללא חתימתם. זאת ועוד, לא הוכח כי פורסם מכרז הנדרש ע"פ דין לצורך התקשרות בחוזה מסוג זה.

גם התנאי השני לא התקיים – ראש המועצה העיד מפורשות כי לא התכוון לתת להבטחה הנטענת תוקף משפטי מחייב, אלא רק הביע רצונו בשיקום התובע: "אם הכל היה מתנהל טוב יכול להיות שהיינו מכנסים את המליאה, מגיעים להחלטה אחרת כולל מכרז... יכול להיות שאם לא היו הבעיות שנוצרו, הייתי נותן לו את האופציה הזו, אבל הכל ע"פ חוק". כלומר, אין המדובר בהבטחה מחייבת, אלא, אולי וככל שהיה מוכח שהדברים נאמרו, הבעת רצון לקדם הפעלה לתקופה נוספת של השוק, אך זאת לאחר קיום התנאים הנדרשים בדין, לרבות מכרז, אישור הגופים המוסמכים במועצה וכיו"ב.

אם לא די באמור, ההבטחה נעדרת תוקף משפטי, גם מאחר שנותן ההבטחה לא יכול היה למלא אחריה אלא בתנאים שנקבעו בדין לצורך מסירת השוק להפעלה ע"י גורם חיצוני. למעלה מן הצורך אציין כי אף לו היה מפורסם מכרז לאחר תקופת ההסכם, אין כל וודאות כי התובע היה זוכה בו.

לאור כל האמור, לא רק שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי ניתנה לו ע"י הנתבעת הבטחה כנטען, אלא שבכל מקרה אין המדובר בהבטחה מנהלית מחייבת. כפועל יוצא מהאמור נדחות תביעות התובע לפיצוי בגין הפסד הכנסה לתקופה של 3 שנים נוספות, או אבדן השקעות – הגם אלו לא הוכחו כלל. בעניין זה אוסיף כי טענת התובע בסיכומיו כאילו נכנס לדיכאון ולא הצליח להשתלב בכל עבודה שהיא, לא רק שלא הוכחה בהיבט הקשר הסיבתי (בהעדר חוות דעת רפואית בתחום הנפשי),אלא אף לא הוכחה לעניין הנזק הנטען. התובע לא המציא כל ראיה להפסדי ההכנסה הנטענים כגון דוחות למס הכנסה, או מע"מ ,או לכל הפחות מהנהלת חשבונות.

6. עוד יצוין כי משהתובע בחר להשקיע כספים בשוק ,שעה שיש לו הסכם לתקופה מוגבלת וקצובה ומשלא הוכחה הבטחה מחייבת לתקופה נוספת, אין המועצה חייבת לפצותו על השקעותיו.

כאמור, ממילא לא הוכחו ההשקעות הנטענות ומלבד קבלה על הובלה בסך 1,551 ₪ מיום 7.3.02 כשנה לפני סיום תקופת ההסכם, וקבלה נוספת ע"ס 2,000 ₪ בגין הצבת קראוונים, לא הוצגו כל אסמכתאות להוצאות. כאמור הוצאות אלו בחר התובע להוציא בהתייחס לתקופה המוגבלת לגביה התייחס ההסכם והוא אינו זכאי לפיצוי בגינן.

הטענה בסעיף 5 לסיכומי התובע, כאילו אלמלא השקעותיו הנטענות לא היה ניתן לו רישיון עסק בשנה הראשונה, אין בה כדי להוכיח את סכום ההשקעות הנטען. בהעדר ראיות(חשבוניות או קבלות),לא זכאי התובע, גם אילו הייתה מתקבלת טענתו להפרת ההסכם (טענה שלא התקבלה),לפיצוי בגין ההשקעות שסכומן לא הוכח.

6. הוצאת צו ההפסקה המנהלי – מהמסמכים שבפניי עולה כי צו ההפסקה הוצא בעקבות דרישת המשטרה מיום 16.1.03, על פיה נדרש ראש המועצה להפעיל סמכותו ע"פ סעיף 20 לחוק רישוי עסקים ולהורות בצו על הפסקת פעילות השוק, עד להוצאת רישיון עסק ע"פ חוק.

בהודעת המשטרה (צורפה לתצהיר התובע), פורטו הליקויים שבגינם הוצאה הדרישה: אי קיום גדר היקפית, יציאות ודרכי מילוט, תנועת קהל בין הרכבים, העדר תאורה חיצונית, אי קיום מתקן לקליטת חפצים חשובים, אי קיום מערכת כריזה, אי קיום אחראי בטחון ובידוק בטחוני, העדר הסדרי חניה מוגדרים. עוד צוין כי לשוק אין רישיון עסק ע"פ החוק. ע"פ סעיף 20 לחוק רישוי עסקים קיימת סמכות להוצאת צו הפסקה בכל מקרה שיש (למוסמכים ע"פ הסעיף, לרבות ראש רשות מקומית) יסוד סביר להניח שנעברה בעסק, או לגביו, עבירה לפי סעיף 14 לחוק. סעיף 14 לחוק מתייחס לפעילות עסק ללא רישיון.

אין חולק כי בתקופה הרלוונטית לא ניתן לתובע רישיון עסק הנדרש לצורך הפעלת השוק. לטענת התובע בחקירתו, היה זכאי לקבל את הרישיון ואולם, לא שלחו לו אותו (עמ' 8, שורות 23-31).

בהתאם לתצהירו ועדותו של מהנדס המועצה, אשר היה בזמנים הרלוונטיים גם מנהל האגף האחראי, בין היתר, על רישוי עסקים, התובע לא מילא אחר דרישות שונות של המשטרה, כגון תיחום אבטחה וכיו"ב ולכן, לא הוצא לו רישיון עסק (ראה סעיף 6 לתצהיר המהנדס, וכן בעדותו עמ' 18 למעלה). המדובר בדרישות שנועדו למנוע סכנות לשלום הציבור ובטחונו ולא מצאתי בהם חוסר סבירות.

בחקירתו טען התובע כי דרישות המשטרה המצוינות במכתב המשטרה כן מולאו על ידו. אולם, לא רק שכפי שיפורט, התובע לא תקף בדרך הקבועה בחוק, באותו מועד, את הודעת המשטרה, את אי מתן רישיון העסק, או את הוצאת צו ההפסקה, אלא שאפילו בהליך זה, לא המציא התובע כל ראיה, לטענתו, כי הדרישות שצוינו מולאו.

מלבד אמירת התובע, לא הציג התובע כל עדויות נוספות, או ראיות, לכך שכל הדרישות שנדרשו לצורך אישור המשטרה למתן רישיון עסק, מולאו. הנה כי כן לא הוכיח התובע כי שיקולים זרים הם שהנחו את ראש המועצה בהוציאו את צו ההפסקה המנהלי. בהעדר רישיון עסק ולאור מכתב המשטרה, היה לראש המועצה יסוד סביר להניח שנעברה עבירה ולפיכך, לא הוכח כי המדובר בצו שהוצא לא כדין. בהערת אגב, אציין כי התובע גם לא המציא כל ראיה לטענתו הסתמית כאילו המועצה המשיכה להפעיל את השוק מבלי שתוקנו הליקויים שצוינו בהודעת המשטרה.

7. זאת ועוד, ככל שהתובע סבר כי צו ההפסקה הוצא משיקולים זרים, עמדה בפניו הדרך לתקוף באותו מועד, את הוצאת הצו ע"פ הוראות סעיף 22 לחוק רישוי עסקים. לו היה התובע פונה אז לביהמ"ש המוסמך ומבקש ביטול הצו כאמור, היה ביהמ"ש בודק אם היה לראש המועצה יסוד סביר להניח שנעברה בעסק העבירה והאם תכלית החוק כוונה למתן צו הפסקה בנסיבות אותו מקרה.

בנוסף עמדה לתובע האפשרות לעתור גם לסעד בהליך מינהלי, כנגד ההחלטה שלא להנפיק לתובע רישיון עסק (לטענתו הובטח לו כי יינתן רישיון ואולם, לא נשלח אליו). גם במקרה של הליך מסוג זה, ניתן היה לבחון האם מדובר בשיקולים זרים, חוסר סבירות וכיו"ב.

התובע לא תקף את ההחלטה במועד הרלוונטי ובחר להגיש רק שנים לאחר מכן, עתירה מנהלית שנדחתה. בעניין זה אוסיף כי למועצה עומדת "חזקת התקינות המנהלית" – החזקה היא כי הפעולה המנהלית נעשתה כדין. הנחה זו ניתנת כמובן לסתירה, אך הנטל לסתירה מוטל על הטוען כנגדה. התובע לא תקף את הצו בעת שהוצא ואף בהליך דנן, לא הציג כל ראיות לטענותיו כאילו הצו הוצא מטעמים זרים.

לפיכך, הן לאור נקודת המוצא על פיה בהתאם לחזקת התקינות, הצו הוצא כדין, והן לאור המסמכים והעדויות שבפני (על פיהן לא היה רישיון לעסק והמשטרה הודיעה כי לא התמלאו התנאים הנדרשים על ידה להוצאתו ודרשה הפסקת פעילות העסק), שוכנעתי כי הצו הוצא כדין.

לאור האמור, הנתבעת אינה אחראית להפסדי התובע במהלך תקופת סגירת השוק ע"פ הוראות הצו.

8. כפי שכבר הובהר לעיל, התובע לא המציא כל ראיה להפסד הכנסותיו וזאת גם ביחס לתקופה שנותרה לאחר סיום תקופת הצו ועד לסיום ההסכם ( 40 יום בלבד). זאת ,בנוסף לכך שבכל מקרה לא הוכיח התובע כי מילא אחר דרישות המשטרה ויכול היה להמשיך להפעיל את השוק בתקופה שנותרה.

התובע טען להפסד הכנסה חודשי בסך 20,300 ₪ ואולם לא טרח להציג כל ראיה לטענתו זו, כגון דוחות שומה, דוחות מע"מ וכיוב'). בעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בע"א 294/92 חיה דרוק נ. אליאסיאן פ"ד מ"ז (3) 23:

"... כמו כן הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק.

רק במקרים חריגים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בוודאות ובדייקנות את מידתו, די בכך שהנפגע יביא נתונים להערכתו של נזק על דרך האומדן.

במקרה דנן, לא רק שאף נתונים לצורך הערכה על דרך האומדן לא הוצגו, אלא שאין המדובר בנזק שיש קושי להעריכו, או לכמתו. כפי שפורט לעיל, יכול היה התובע בנקל להציג מסמכים ואסמכתאות לטענותיו בדבר גובה הכנסותיו ואולם בחר שלא להמציאם ויש בכך לעמוד כנגד טענתו בעניין סכומם.

לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד ,בסכום כולל של 6,500 ₪.

ניתן היום, י"ח שבט התשע"ג,29 ינואר,2013 , בהעדר הצדדים.