פתח דבר

1. לפניי תביעה כספית על סך של 258,000 ₪, שעילותיה הפליה אסורה בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א – 2000 (להלן: "החוק") ועוולת התקיפה.
2. התובע שוטר, תושב העיר טבריה, לטענתו נאסרה כניסתו למועדון "הדוריס בר" (להלן: "המועדון") הממוקם בקיבוץ אפיקים, בשלוש הזדמנויות שונות בשל חזותו המזרחית וכן בשל מקום מגוריו. בנוסף טוען התובע כי הותקף על ידי שומרי המועדון.

רקע כללי

1. ביום 18.09.09, לפני חצות, הגיע התובע וחבריו לקיבוץ אפיקים (להלן :" הקיבוץ"), במטרה לבלות במועדון. המועדון ממוקם על שטחו של הקיבוץ אפיקים ומנוהל על ידי נתבע 3.
2. בשערי הקיבוץ עמד בודק המכונה "סלקטור" שבדק וזיהה את באי המועדון. התובע וחבריו התבקשו על ידי הבודק להציג תעודות זהות. לטענת הנתבעים, הזיהוי המתבקש על מנת לברר את גיל באי המועדון.
3. התובע הציג תעודת זהות ולאחר שזו הוצגה והבודק הבין כי מדובר בתושב טבריה והבחין כי חזותו מזרחית כניסתו של התובע נמנעה על ידי הבודק "פיטר".
4. לטענת התובע בזמן שעוכבה כניסתו נכנסו רבים בעלי חזות אירופאית וגוון עור בהיר בלא כל הגבלה או דרישה להצגת תעודת זהות.
5. התובע ניסה לדבר עם המאבטחים ולברר מדוע כניסתו נאסרה , אך המאבטחים חסמו אותו והדפו אותו בכוח והוא הותקף על ידם.
6. בהזדמנות שנייה, ביום 09.10.09 ביקשו התובע וחבריו להיכנס למועדון, אך נמסר לו על ידי הבודק כי הוא לא נכנס, כניסתם של חבריו אף היא נמנעה. התובע ביקש לדבר עם האחראי על הבידוק "צור" בכדי לקבל את פרטי המאבטחים המעורבים לשם הגשת תלונה. התובע התקדם לעבר צור אך הוא נחסם על ידי האחראי על המאבטחים שסימן לאחד המאבטחים ואמר לו :"תעיף אותו, בבקשה". השומר דחף את התובע בחזהו באמצעות אגרופו.
7. בהזדמנות שלישית, ביום 27.10.09, הגיע התובע וחבריו שוב למועדון על מנת לבלות בו לאחר שהשיגו כרטיסים באמצעות בן דודו של התובע שהינו סטודנט במכללת עמק הירדן.
8. התובע היה מוכר לבודק, אזרח עובד משטרה, בשל כך אפשר לתובע וחברו "חן" להיכנס . לאחר שנכנס התובע למועדון יחד עם חברו, ניגש אליו נמרוד מנהל המאבטחים וביקש ממנו לצאת.
9. בכך נאסרה כניסתו של התובע למועדון בפעם השלישית.
10. מכאן תביעתו של התובע כנגד הנתבעים שהפלו אותו לטענתו ללא כל הצדקה וממניעים פסולים בשל מקום מגוריו, צבע עורו הכהה וחזותו המזרחית. על כן התובע עותר לפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק.
11. כן עותר התובע לפיצוי בגין התקיפה ובגין הפרת החוזה מאחר ולטענתו נכרת בין הצדדים חוזה בעת שרכש כרטיסי כניסה בפעם השלישית ושומה היה על המועדון לארח אותו בהתאם. לבסוף עותר התובע למתן פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה.
12. הנתבעים הכחישו בכתב הגנתם, מכל וכל את טענות התובע, וטענו כי הבדיקה שנעשית בשערי המועדון הינה בדיקה ביטחונית שתכליתה שמירה על בטחון המבלים. עוד נטען כי הבודק שהוצב בשערי המועדון אין לו סמכות לבחור מבין באי המועדון את אלה שיבלו במועדון ואלה שלא, היינו אין תפקידו לבצע סלקציה כלשהי. כניסתו של התובע נאסרה בשל התנהגותו האלימה וכי עובר למקרה ביום 18.09.09 התאפשרה כניסתו של התובע למועדון עשרות פעמים.

טענות הצדדים כפי שהועלו בסיכומים

1. התובע טוען שכניסתו נאסרה מלכתחילה בשל חזותו המזרחית ומקום מגוריו וכי נתבקש על ידי הבודק להציג תעודות זהות הואיל ובה נמצא מקום מגוריו דבר שלא מופיע בתעודת השוטר אותה הציג בתחילה. לטענתו כניסת טברייניים ותושבי בית שאן לא הורשתה ורק אנשי הקיבוץ הורשו להיכנס.
2. התובע טוען כי הוא הצליח להוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 6 לחוק וזאת לאחר שסירבו הנתבעים לאפשר לו להיכנס למועדון ב- 3 הזדמנויות שונות, בעוד שאנשים אחרים נכנסו בלא כל הגבלה.
3. עוד מוסיף התובע, כי די היה בהצגת תעודת השוטר לשם הזיהוי וכי אין כל ערך מוסף בתעודת הזהות מלבד הכתובת. לדידו, הרשימה שמנויה בסעיף 3 לחוק אינה סגורה וכי סלקציה על רקע מקום מגורים אף היא עונה על דרישות החוק וככה היא נחשבת לאפליה אסורה.
4. התובע טוען בסיכומיו כי כניסתו נאסרה למועדון רק לאחר שנבחן מקום מגוריו. עוד מוסיף התובע כי כניסתו בעבר התאפשרה רק לאחר שהיה מתלווה לאנשי קיבוץ ו- "מקומבנים" (מלשון קומבינה) וכי כניסתו לא הייתה מתאפשרת ללא ליווי זה.
5. התובע קובל על כך כי תיעוד המקרה בתצלומי הווידיאו משער הכניסה של הקיבוץ, המקום בו בוצע הליך הבידוק, לא הוגש כראיה בתיק ולא ברור לו למה אלה נמחקו במיוחד לאחר שהוא התריע בפני הבודקים כי הוא יתבע אותם.
6. הנתבעים טוענים מנגד, כי מבלים רבים פוקדים את המועדון, לרבות אנשים שמוצאם מזרחי והינם תושבי טבריה. בערב ראש השנה בילו מספר גדול של מבלים שהגיע לכדי 750.
7. לטענתם הבידוק שנעשה בפתח המועדון נעשה למטרות בטיחות וכלל לא נעשית סלקציה כלשהי. המאבטחים ממונים על הנושא הבטיחותי בלבד ותו לא, כך שהם בוחנים את הבאים בשערי המועדון ומונעים כניסת מבלים שלפי שיקול דעתם עלולים להפר את הסדר.
8. לדידם, הדרישה בדבר הצגת תעודות זהות או רישיון נהיגה מופנית כלפי כל מבלה, ומי שאינו מציג אחד מהם נמנעת כניסתו. הצגת שתי תעודות כנ"ל, לטענתם, נועדה לשם זיהוי גילו של המבלה. עוד מוסיפים הנתבעים, כי נתון הגיל אינו מופיע בתעודה אחרת מלבד שתי אלו.
9. הנתבעים אינם מכחישים כי כניסתו של התובע נמנעה ביום 18.09.2009 וזאת בשל התנהגותו המאיימת, עת התפרע ופרץ מחסום שגודר את אזור הבידוק הסטרילי והתעמת עם המאבטחים שלטענתם הדפו אותו בכוח.
10. לשיטתם, כניסתו של התובע נמנעה בשל התנהגותו החריגה ועל כן נמנעה כניסתו בכל ההזדמנויות האחרות לאחר מכן.
11. התובע בילה עשרות פעמים במועדון עובר ליום 18.09.2009, על כן טיעונו בדבר אפליה אינו אמת.
12. לבסוף טוענים הנתבעים, כי דין התביעה נגד הקיבוץ להידחות מאחר והקיבוץ אינו המפעיל של המועדון ואינו הבעלים או מנהל המועדון, כך שאין לו עניין או זיקה עם הבידוק שנעשה בשער.
13. הקיבוץ הינו המשכיר של השטח לחברת הדוריס בר בע"מ שהינה המפעילה היחידה של המועדון.

דיון והכרעה

הראיות

1. התובע הגיש תצהירים שלו ושל חבריו אשר התלוו אליו בהזדמנויות שונות. מטעם התובע העידו הוא בעצמו, מר לביא ניניו חברו של התובע – שהיה עד לאירוע השני, גב' מירית יוסף – שהייתה עדה לאירוע הראשון, מר משה קובי שהיה עד לאירוע הראשון, מר חיים בן נעים שהיה עד לאירוע השני ומר חן כהן שהיה עד לאירוע השלישי.
2. מטעם הנתבעים, העיד נתבע 3 - מנהל המועדון, מר צור גלעד – מנהל צוות הבידוק, מר נמרוד להב – מנהל מערך האבטחה, מר יבגני וקסלר- מנהל צוות המאבטחים ומר פיטר נובינקוב – מאבטח.
3. מן הבחינה העובדתית די לי אם אקבע ממצאים עובדתיים לגבי האירוע הראשון שכן הנתבעים מודים כי כניסתו של התובע נמנעה בשני האירועים הנוספים, השני והשלישי, על רקע התנהלותו הנטענת של התובע באירוע הראשון. במידה ואקבע כי כניסתו של התובע נמנעה באירוע הראשון בשל שיקולים פסולים הרי מסקנה זהה תחול לגבי יתר האירועים.

גרסת התובע

הפליה על רקע המוצא ומקום מגורים

האירוע הראשון

1. הן בתצהיר התובע והן בעדותו בפניי, תיאר את הפגיעה שחווה בניסיונותיו להיכנס למועדון. כך מסר התובע בתצהיר העדות הראשית מטעמו: "תמיד היו בעיות להיכנס, אבל תמיד איכשהוא דאגתי להיכנס: דרך מכרים ממושבים, להצטרף לחבורה של מושבניקים בכניסה, ברכב רק עם בנות, ותמיד בדרכים מקוריות לעבור את הכניסה", (פסקה 5 לתצהיר, ת/1). התובע חזר על הדברים בעדותו בפניי תוך שהוא עומד על הסיבה שמנעה את כניסתו: "..., אך בשער המועדון כפי שכל העדים יודעים, כל מי שנכנס למועדון, קיבוצניקים נכנסים ללא בעיה, ותושבי בית שאן וטברייניים לא" (ע' 6 ש' 22-23).
2. באשר לכניסתו למועדון עובר לאירוע מיום 18.09.09 העיד התובע : "יש מקרים שנכנסים עם אנשי הקיבוץ או מצטרפים לרכבים של אנשים שמכירים. הסיכוי להיכנס רכב עם חמישה גברים, הוא מאוד קלוש" (ע' 6 ש' 25-26).
3. התובע הסביר כי לא הורשה להיכנס באותו ערב מיום 18.9.09 בשל חזותו ומוצאו : "לדעתי, בגלל החזות שלי ובגלל שאני טברייני. הצגנו לו תעודת שוטר ותעודת סוהר ואת התעודות של שני הבנות שהיו איתי" (ע' 6 ש' 5-6). עוד מוסר התובע : "...אך בגלל שהוא ביקש תעודת זהות והצגתי לו תעודת שוטר, הוא ביקש תעודת זהות כדי שהוא יראה היכן אני גר, אז אני יודע בוודאות שהוא רצה לדעת היכן אני גר " (שם ש' 10).
4. התובע הציג בתחילה תעודת שוטר אך הבודק לא הסתפק בכך. הוא עמד על כך שתוצג תעודת זהות. התעקשותו של הבודק כי דווקא תעודת זהות תוצג תמוהה ומעלה סימני שאלות באשר למידע אותו מחפש הבודק. הטענה במקרה זה כי התעודה נחוצה לצורך בירור גיל אין בה ממש. ברי כי התובע שנשא תעודת שוטר וחברו שהציג תעודת סוהר היו בגיל המותר לכניסה ולא היו קטינים.
5. עדת התביעה גב' מירית יוסף, הייתה נוכחת באירוע הראשון. העדה חזרה כמעט על אותם דברים בעניין איסור כניסת טבריינים ומתן היתר כניסה לקיבוצניקים : "... כן יש מבלים טבריינים, אלו אנשים מקובנים וחברים של חברים" (ע' 13, ש' 28).
6. העדה מסרה כי כניסתם נאסרה לאחר שנאמר להם : "תסתובבו, הערב שלכם נגמר" (ע' 14 ש' 1). העדה שהתה ברכב בזמן שהתובע בירר עם צור אודות איסור כניסתם. לדידה לא הייתה מצדם כל התנהגות חריגה שבגינה נאסרה כניסתם. כך היא התייחסה לדו"ח שנרשם בגין האירוע ביום 18.09.09: "אני יכולה לומר לך את זה פשוט מאוד. מה כבר אנו יכולים לעשות בתוך הרכב שיראה כאילו זו התנהגות חריגה? אני מטבעי לא מסתובבת עם אנשים בעייתיים, את בני אני מכירה באופן אישי והייתה איתי עוד אישה. אנו לא אנשים אלימים. מה שצור אומר לא היה ולא נברא." (ע' 14 ש' 22-25).
7. תימוכין לעדויות הנ"ל ניתן למצוא בעדותו של מר משה קובי שאף הוא נכח באירוע הראשון, ובעדותו מסר כי טבריינים ומזרחיים לא הורשו להיכנס : " ....... בגלל שאנו עירוניים טבריינים ומזרחים" (ע' 15 ש' 24). העד הסביר כי ניסה להיכנס למועדון מספר פעמים אך כניסתו לא הורשתה: "לא יודע בדיוק, אני יכול לומר שיותר פעמים לא נכנסתי מאשר נכנסתי" (ע' 16 ש' 1). העד נמנע מהגשת תביעה לטענתו בשל הבירוקרטיה הכרוכה בתהליך.
8. משה היה עד לשיחה שהתנהלה בין התובע לצור, כך הוא מסר בעדותו : "כי שמעתי שבני שאל אחד השומרים למה אנחנו לא נכנסים. לא הייתה מניעה להיכנס לאזור הסטרילי. השיחה ששמעתי היה באזור הגבול היכן שהמכוניות נכנסות" (ע' 16 ש' 13-14). העד תאר את אשר שמע : "בני שאל אותו למה אנו לא נכנסים אחד התשובות שלהם 'זה לא היום שלכם' הם לא מספקים תשובות " (ע' 16 ש' 26-27).
9. העד שלל כל התנהגות חריגה מטעם התובע במהלך אותה שיחה, ולדידו : ".. גם אם היה כועס זה לגיטימי" (ע' 17 ש' 11).

האירוע השני

1. באירוע השני מיום 09.10.09, טוען התובע כי כניסתו למועדון נאסרה בשנית וכי הותקף על ידי המאבטח לאחר שביקש לדבר עם צור. לאחר שנאסרה כניסתו, ניסה התובע להיכנס למקום שבו נמצא צור. השטח שבו נמצא צור ממוקם מחוץ לקיבוץ ( ראו תצהיר התובע, ת/2 פ' 41). התקדמותו נעצרה על ידי נמרוד שסימן לאחד השומרים: "תעיף אותו בבקשה", ת/2 פ' 3. לטענת התובע השומר דחף אותו עם האגרוף בחזה , ת/2 פ' 42-43.
2. מר חיים בן נעים, עד התביעה מס' 5 נכח באירוע השני מיום 09.10.09. העד מסר בתצהירו כי כניסתם למועדון נאסרה וכי כשניסה התובע לדבר עם צור, התובע נדחף על ידי שומר ת/5. בעדותו בפניי, מסר העד כי : "כן, הוא דחף אותי (אותו- א.כ) ונתן לו אגרוף (הכוונה לתובע – ההערה שלי א.כ.), מדובר בדחיפה עם אגרוף לחזה בכוח". העד היה במרחק כמה מטרים מהאירוע, (ראו ע' 21 ש' 3-7).
3. לדברי העד וכפי העולה מתצהירו כי קודם לאירוע, ניסה להיכנס למועדון וכניסתו נאסרה, חרף הצגת תעודת החוגר. לטענתו לאחר שהיו מגלים את מקום מגוריו היה מתקבל במשפט: "אחורה פנה ", ת/5 פ' 17.
4. עד התביעה מס' 2 מר לביא ניניו אף הוא נכח באירוע השני. העד הדגיש אף הוא את המצוקה שהיו חשים בכל פעם שבה ביקשו להיכנס למועדון, כך מסר העד בתצהירו :" אני יודע שמועדון הדוריס בר עושה בעיות לטבריינים, בית שאנים, וכל מי שיש לו חזות מזרחית או שהוא מזרחי. גם אותי לא הכניסו כמה פעמים למועדון, קודם לקחו לי את תעודת הזהות ואז אומרים:"ערב טוב אבל לא בשבילכם, תסתובבו" היינו שואלים "למה" היו אומרים "תסתובבו". ....בוודאות, אם בתעודות הזהות שלי היה כתוב שם של קיבוץ הייתי נכנס, אני עוד לא שמעתי על מקרה שונה : שמישהו מקיבוץ לא נכנס – בחיים לא.." (פסקאות 2 ואילך לתצהיר, ת/2).
5. באותו אירוע מיום 09.10.09 העד מסר בתצהירו כי כניסתם נאסרה לאחר שנבדקו תעודות הזהות שלהם, ונאמר להם : "תסתובבו", ראו ת/2 פ' 10. עוד מסר כי התובע ביקש לברר את סיבת האיסור וניגש לדבר עם " הסלקטורים" בשטח שמיועד להולכי רגל. העד מסר בתצהירו כי הוא ראה את התובע כשהוא מציג את תעודת השוטר שלו אולם היא לא הועילה לו לצורך כניסה למועדון. עוד מוסיף העד כי הוא ראה את המאבטח כשהוא דוחף את התובע באגרוף, ת/2, פ' 17.
6. מר לביא העיד אף הוא כי כניסתו עובר לאירוע זה לא התאפשרה בנקל, ורק לאחר שהיה משנה הופעתו הייתה מתאפשרת כניסתו, למרות שחזותו ומראהו אינם מלמדים על מוצאו, כך העיד :"שהייתי מגיע לעמדת בידוק הייתי שם שירים שאני לא שומע בד"כ ומחליף חולצה והייתי משנה את מי שאני בשביל להיכנס למועדון. למשל החולצה שאני לובש עכשיו לא יוצא איתה לבלות. יש הבדל בין מה שלובש קיבוצניקי לבין מה שאני לובש" (ע' 12 ש' 6-8). בעת שנשאל העד האם יש בליינים מטבריה הוא השיב :"יש שם, אבל שאתה יוצא למועדון , מי שלא נכנס אלו טברייניים וקיבוצניקים תמיד נכנסים" (ע' 12, ש' 21-22).

האירוע השלישי

1. באירוע השלישי, הצליח התובע להיכנס למועדון לאחר שזיהה אותו בודק שמכיר אותו. אולם לאחר שנמרוד ראה את התובע ביקש ממנו לצאת.
2. עד התביעה מס' 6, חן כהן, שנכח באירוע השלישי, מסר כי לאחר שהתאפשרה כניסתו של התובע ביקשו ממנו לצאת מהמועדון לאחר שזיהו אותו. העד מסר עדות ברוח הדברים אשר נמסרו מפי יתר העדים: "שאתה מגיע לשם אתה מגיע בציפייה כלשהי. בכניסה אתה מחליף את המוזיקה ואתה מדבר יותר יפה ובגלל זה יכול להיות שיכניסו אותי ויכול להיות שלא. בתחילה הייתי נכנס הרבה. יש מבלים טבריינים שמבלים שם, בטוח גם הם לא נכנסו פעם או פעמים" (ע' 22 ש' 13-15).
3. העד מייחס את ההצלחות שנחל עת נכנס למועדון לעובדה שהוא עובד בקיבוץ, (ת/6 פ' 8).

גרסת הנתבעים

1. הנתבעים הביאו לעדות מספר עדים כאשר היחידי אשר העיד על תוכן השיחה שהייתה בין התובע לחבריו לבין הסלקטור בשער היה הסלקטור עצמו מר פיטר נובינקוב. על פי עדותו של עד זה היה זה ערב חג ראש השנה כאשר למועדון ביקשו להיכנס מספר רב של חוגגים והיו תורים של מוכניות. כאשר הגיע התור של התובע הבחין כי יושבי הרכב ובמיוחד התובע "עצבניים" דבר אשר עורר את חשדו. לכן ביקש מר נובינקוב מהתובע להזיז את הרכב לצד הדרך על מנת להמתין בצד לצורך בירור ותשאול נוסף וכדי לראות איך הם מתנהגים כשאומרים להם להשיב.
2. כאמור אף אחד מעדי ההגנה לא היה עד לאותה שיחה על אף שהם מצאו לנכון להעיד לגביה. גרסה זו של ההגנה סותרת את גרסת התובע ועדיו לפיה מה שנאמר על ידי הסלקטור זה להסתובב ולחזור על עקבותיהם וכי זה אינו הערב שלהם.
3. לאחר שבחנתי את עדותו של מר נובינקוב אינני יכול לקבל את גרסתו ואני מעדיף על פניה את גרסת התובע ועדיו. להלן אפרט את נימוקיי.
4. מר נובינקוב העיד בתחילה כי הוא זוכר את האירוע בבירור (עמ' 25 ש' 13 – 14). כשנשאל כמה אנשים היו ברכב תשובתו הייתה כי האירוע היה לפני שלוש שנים כלומר הוא אינו יכול לזכור (עמ' 27 ש' 18 – 17). בתחילה העיד לפני כי התובע וחבריו נראו קצת עצבניים ודיברו לא יפה (עמ' 27 ש' 26 – 28). אולם בהמשך נשאל שוב האם ראה חמישה אנשים עצבניים על כך השיב: "אדוני איך אני זוכר עכשיו? 3 שנים." (עמ' 28 ש' 27 – 28). בהמשך שוב סתר עד זה את עצמו כשהעיד כי כל חמשת הנוסעים היו עצבניים וצעקו (עמ' 29 ש' 22 – 23). אציין עוד כי בתצהיר אמר מר נובינקוב כי יושבי הרכב היו עצבניים ולא טען כי אלו צעקו. לפני שכלל את גרסתו והוסיף כי יושבי הרכב היו גם עצבניים וגם צעקו. ברי כי מדובר בעד הפכפך אשר משנה את גרסתו חדשות לבקרים. פעם טוען כי אינו זוכר כי עברו שלוש שנים ופעם טוען כי זוכר בוודאות בהתייחס לאותן עובדות. לכן לא אוכל לסמוך על עדותו כלל.
5. בתצהירו של מר נובינקוב העיד כי הוא מבקש לצורכי זיהוי תעודת זהות. לפני הוסיף כי הוא יכול להסתפק גם בתעודת חוגר (עמ' 28 ש' 29 – 30). בתצהירו טען העד בסעיף 11 כי עקב הוויכוח עם התובע השתרך תור ארוך אחריו. לפני סתר את עצמו העד וטען שלא היה תור של מכוניות (עמ' 30 ש' 21 – 22).
6. הגדיל לעשות עד זה כאשר בתצהירו טען כי התובע, לאחר שהתבקש לעמוד בצד, עמד בצד והתחיל לצעוק ולהתפרע כאשר ניגש לאזור הסטירלי. אותו עד אף הצהיר כי כל העובדות המופיעות בתצהיר הם בידיעתו האישית. אולם לפני העיד אותו עד כי לא ראה את התובע צועק ומתפרע זאת בניגוד להצהרתו בתצהיר עדות ראשית (עמ' 31 ש' 28).
7. לכן בשל חוסר אמינותו של עד ההגנה בעניינים מרכזיים לא אוכל לתת אימון בעדותו ואני מעדיף על פניה את עדויות עדי התביעה אשר עשו עליי רושם אמין ואני נותן אמון מלא בעדותם. לכן אני קובע כי התובע כאשר הגיע לסלקטור מר נובינקוב כניסתו סורבה.
8. גם טענת ההגנה לפיה התובע החל להתפרע במקום ואף ניסה לפרוץ את המחסום ולכנס לאזור הסטרילי תוך שהוא משמיע גידופים ואיומים לא הוכחה כדבעי.
9. הנתבעים הביאו בתמיכה לטענתם דו"ח אבטחה יומי שנערך לטענתם בעקבות אותו אירוע שם נרשם:

"רכב סובב, חשד להתנהגות, אחר עמד בגדר וצעק ואח"כ חדר לאזור הסטרילי בנסיון להגיע אל האחראי נהדף ע"י המאבטחים. תוך איומים וצעקות !"

1. אולם אינני נותן אמון בטענה כי דו"ח זה נערך בזמן אמת. העד נובינקוב העיד כי בערב כזה בו כ- 500 מכוניות מבקשים לכנס לשטח המועדון יש הרבה אירועים (עמ' 26, ש' 21 – 22). אם כך כיצד מתיישבת עובדה זו עם העובדה שבדו"ח מאותו יום מופיע אירוע אחד?
2. בדו"ח זה לא צוין כי התובע התפרע. צוין כי הרכב סובב "חשד להתנהגות". לא צויין בו כי באי הרכב היו עצבניים כפי שטען הסלקטור. יתרה מכך, איומי וצעקות התובע החלו לאחר שהתובע נהדף על יד מאבטחים. על פי הדו"ח כאשר התובע עמד בגדר הוא רק צעק ולא רשום שהוא קילל או איים. לכן אך אנושי בעיני כי התובע לאחר שצעק לעבר אחראי האבטחה בניסיון לשנות את רוע הגזרה ולשכנעו כנראה שיש לאפשר לו לכנס למועדון ולאחר מכן נהדף בכוח על ידי השומרים כי יתנהג כפי שהתנהג בשל תחושת הביזוי וההשפלה אשר חווה בשל הסירוב להכניסו למועדון ובשים לב להתנהגותם הברוטאלית של שומרי המועדון.
3. בסעיף 10 לתצהירו של מר צור טען כי התובע התפרע וקילל תוך שהוא מציין את תוכן הקללות והאיומים. תצהיר עד זה נחתם ביום 5.9.2011. עד זה העיד לפני ביום 6.2.2012, כמחצית השנה לאחר מסירת התצהיר, אך כשנשאל מה היו תוכן הקללות והאיומים הוא השיב "לא זוכר" (42 ש' 8 – 13). הכיצד עד זה כשחתם על התצהיר חצי שנה לפני מתן העדות זכר את תוכן צעקות התובע ובמהלך עדותו לא זכר? לכן לא אוכל לתת אימון בגרסת עד זה אודות התנהגות התובע כפי שתוארה על ידו.
4. לחובת הנתבעים נזקפת העובדה כי המקום מתועד על ידי מצלמות אבטחה של הקיבוץ. יחד עם זאת הנתבעים מנעו מבית המשפט את אותה ראיה ולא מצאו לנכון להגישה מטעמם. לכן לא נותר לי אלא לילך בהתאם להלכה הקובעת שאילו ראיה זו הובאה היא הייתה תומכת בגרסת התובע.
5. בנושא זה מר צור גלעד לא העיד אמת. לפני טען כי לא יכול להשיג את סרט האבטחה מהקיבוץ (עמ' 34 ש' 16 – 18). דא עקא, בתיק אחר בו המועדון נתבע באותה עילה העיד כי יכול היה לבקש ולקבל את תסריט האבטחה (עמ' 34, ש' 24 – 26).
6. חשוב מכך, צור טען שהבודק הוא הקובע מי נכנס ומי לא (עמ' 43, ש' 21 – 24) בעוד שהעד נובינקוב טען בתצהירו כי ביקש מהתובע להמתין בצד לצורך בחינת התנהגותם ותשאול נוסף. לפני העיד מר נובינקוב כי אינו יודע כמה זמן המתין התובע בצד, מי פנה אליהם ומי דיבר איתם ואין זה מתפקידו (עמ' 28 ש' 16 – 22). אם גרסת נובינקוב נכונה היה מן ההיגיון כי יופיע בה שביקש מצור לגשת אל רכב התובע לאחר שעיכב אותו בצד. גם צור לא טען לפני כי התבקש לגשת לרכב התובע. לכן לאיזה תכלית ביקש מר נובינקוב מהתובע לעמוד בצד אם לא ביקש מהאחראי הבכיר לגשת אל הרכב? לכן טענת התובעים כי כניסתם פשוט סורבה ללא סיבה אובייקטיבי ומשכנעת מתיישבת יותר עם הראיות שהוצגו לפני.
7. הנתבע מס' 3 לא היה עד לאירוע הראשון מיום 18.9.09 וגם העד נמרוד להב לא היה עד לאותו אירוע.
8. עד ההגנה מר יבגני וקסלר טען כי היה נוכח באירוע הראשון אם כי שמו אינו מופיע בדו"ח שערך מר צור נ/6. עד זה לא העיד בתצהירו על תוכן השיחה בין התובע לסלקטור נובינקוב. בחקירתו הנגדית עלה כי לא הבחין בתובע שהגיע לעמדה של פיטר כאשר בעניין זה תשובתו הייתה מתפתלת (עמ' 59 ש' 15 -18). מכל מקום, עדות עד זה אינה מפריכה את עדות התובע כי מר פיטר נובינקוב סירב להכניסו.

המסגרת הנורמטיבית

1. הוראת החיקוק שחלה בענייננו מצויה בסעיף 3 לחוק הקובעת:

"3. א. מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום ציבורי או במתן שירות במקום ציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות".

1. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק, מעשה או מחדל שבניגוד לסעיף 3 נחשב לעוולה אזרחית.
2. המחוקק קבע בסעיף 6 לחוק חזקות ראייתיות כדלקמן:

"6. הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:

(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות לציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפלייה המנויות בסעיף 3 ;

(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;

(3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה.........".

1. משמעות החזקות הנ"ל היא, שאם הוכח על ידי התובע שחלה אחת מהחזקות המנויות בסעיף 6, אזי הנטל עובר אל הנתבעים לסתור את חזקת האפליה ולהוכיח כי לא דבק בהתנהלותם רבב.

מן הכלל אל הפרט

1. בתובענה ענייננו צבע העור והחזות של התובע. אפליה על רקע צבע עור או חזות מזרחית כמוה כמו אפליה על רקע גזע (ראו ת"א (שלום ת"א) 22225/07 ירימי נ' ב.ת.א 5 החזקות בע"מ פורסם ביום מיום 27.2.08, ראו גם :ת"א (שלום ת"א) 43168/05 צדוק נ' חברת שבח שלוש בע"מ, פורסם ביום 26.9.09).
2. כמוהם אף היא ההפליה על רקע מקום מגורים הינה הפליה פסולה, אף שלא נמנתה עילה זו ברשימה שהחיקוק קובע. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע כי הרשימה שבחוק אינה סגורה. (ראו ע"א (נצ') ניסים סרור נ' חברת רזידנט מיוזיק בע"מ , פורסם ביום 5.11.2009).
3. בית המשפט בעניין סרור אימץ את דעת היחיד של כב' השופט שפירא בעניין קיבוץ רמות מנשה לעיל שקבע:

"ואולם פירוש החוק צריך להיות שכל הפליה שבבסיסה מתן יחס שונה לשווים היא הפליה פסולה האסורה על מי שבוחר לנהל עסק ציבורי או לספק שירות לכלל הציבור....".

באותו פסק דין ובמקום אחר קבע כב' השופט שפירא כי :

"...כל אירוע בו ניתן יחס שונה לשווים, ושאינו נכנס בגדרו של סעיף 3(ד) הנ"ל , הוא בגדר של הפליה אסורה, גם אם אינו נכלל באופן מפורש תחת אחד מתת סוגי ההפליה שבסעיף 3(א) לחוק".

1. הפליה על רקע מקום מגורים היא הפליה שבאה בגדרי הסעיף בתכלית האיסור משיקולי הצדק והשוויון. נוסף לכך הפליה על רקע מקום המגורים לא הוצאה מגדרו של החיקוק בהתאם לסעיף 3 (ד). יש להביא בחשבון כי ישנם מקרים בהם ההפליה על פי מקום מגורים שורשה בהפליה על רקע גזעני שכן לא אחת אנו מוצאים ישובים בהם מקובצים אנשים ממוצא מסוים או ישובים שרק אנשים דתיים מתגוררים בהם. לכן באותם מקרים יש לקרוא לילד בשמו ולהתייחס אל אפליה על פי מקום מגורים כהפליה גזענית לכל דבר ועניין.
2. כפי שקבעתי לעיל התובעים הצליחו להוכיח את קיומן של הנסיבות אשר מקימות את חזקת האפליה. הנתבעים לא הצליחו לסתור את החזקה שכן לא הצליחו להוכיח את גרסתם לפיה כניסתו של התובע נמנעה מטעמים אובייקטיביים כשרים כגון שהתנהגותו הייתה אלימה או כי היה שתוי.

אחריות נתבע 1

1. החוק מסדיר את עניין האחריות בסעיף 3 (ג) שקובע :

"בחוק זה, "מי שעיסוקו" – לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו."

1. בענייננו הקיבוץ אינו הבעלים של המועדון אלא הוא המשכיר של השטח שעליו בנוי המועדון, כך שאין לו שליטת בעלים במקום. נתבע 1 אינו מנהל המועדון או האחראי על אספקת השירות הואיל ועניין זה מסור למועדון נתבע 2 והמנהל נתבע 3. עוד כפי שהוכח מעדויות העדים, כי רובם מועסקים על ידי חברת הדוריס בר או על ידי חברת מטאור, כך שאין כל שליטה לקיבוץ בהעסקתם.
2. אשר על כן אני דוחה את התביעה כנגד הקיבוץ.

עוולת התקיפה

1. למרות קביעותיי לעיל לא אוכל לקבל א תביעת התובע בכל הקשור לעוולת התקיפה.
2. ברגיל עוולת התקיפה מטליה אחיו תאישית על התוקף וניתן להטיל אחריות שילוחית רק במקרה בו השולח הורה על מעשה התקיפה או אישרר את התקיפה.
3. התוקפים הישירים במקרה זה לא נתבעו. לא הוכחו נסיבות אשר יש בכחן להטיל אחריות שילוחית על מעבידי התוקפים ולכן דין התביעה בכל הקשור לעוולת התקיפה להידחות.

הנזק

1. סעיף 5 (ב) לחוק קובע בעניין הפיצוי :

"(ב) בית המשפט רשאי לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק; סכום זה יעודכן ב-16 בכל חודש, בהתאם לשיעור שינוי המדד החדש לעומת המדד הבסיסי;..."

1. החוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויי מקסימלי המוגבל ל- 50,000 ₪ בלא שהוכח נזק כלשהו. כך תאר התובע את הפגיעה וההשפלה אשר חווה בתצהירו :

"אני חייב להגיד שההרגשה להיות מופלה היא הרגשת השפלה מאין כמותה, ואי אפשר במילים להמחיש אותה. זוהי פגיעה קשה אני הרגשתי מושפל, הרגשתי שאני סוג ב', ועד היו זה מלווה אותי, ורק מי שעבר את זה יכול להרגיש את הרגשת ההשפלה – שאני נמצא במדינה שלי, תורם את כל כולי במשטרת ישראל, אבל למועדון בקיבוץ לא נותנים לי להיכנס ?!" (פסקה 55 לתצהיר, ת/1).

1. הנני סבור כי מן הראוי לפסוק לתובע סך של 15,000 ₪ בגין כל אירוע.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 3 ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 45,000 ₪.
2. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 22,000 ₪.

המזכירות תוציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, , 13 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.